"לא הרחק מדירתנו גר סנדלר, ועל האשנב היה גזור מגף מנייר זהב, המגף הבריק בשמש, וכשהייתי מסתכל בו נהניתי הנאה יוצאת מגדר הרגיל … כתם אדום או ירוק – כמה מדובב הוא ללבו של ילד. אני מאמין, שתמונה על גבי קופסת סיגריות או ציור על גבי דגל של שמחת תורה מתגלגל אחרי עשרות שנים ליצירה גדולה". ביאליק בשיחה עם הצייר חיים גליקסברג
(מתוך: חיים גליקסברג, "ביאליק יום־יום" דביר תל אביב תשי"ג)
אנדראה מנטניה 1474
בפורים הראשון שאני זוכרת התחפשתי לליצן. קונוס עצום כסוף הודק לראשי בגומי דקיק ורעוע, לחזית החולצה נתפר טור פעמונים־במקום־כפתורים, וגולת הכותרת היו מכנסי הפלא: תְּפוּחים, עשויים סאטן כחול וזרועים בכוכבי זהב שאמי הדביקה עליהם. עוד לא המציאו אז את המדבקות המתקלפות, ואמי היתה צריכה ללקק כל כוכב וכוכב כדי שהדבק יפשיר. היא השאירה משהו ממנה מתחת לכל כוכב, כמו נשיקה סודית. הייתי מאוהבת במכנסיים האלה. כשלבשתי אותם הרגשתי כאילו לבשתי את שמי הלילה ואת הלונה פארק גם יחד.
אלה לא המכנסיים שלי כמובן אלא פרט מתוך אחת "הבשורות" של פרה אנג'ליקו. על האחרונה והנפלאה מכולן כתבתי פה.
2.
אחד משלושת הספרים האהובים עלי בעולם (ולא משנה מה השניים האחרים, יש יותר משלושה ברשימה הזאת) הוא פליקס קרול – וידוייו של מאחז-עיניים מאת תומס מאן. די קרוב לתחילת הספר הוא (כלומר פליקס קרול בן הארבע עשרה) מבקר לראשונה בחייו בתיאטרון. הוא צופה באיזו אופרטה פריזאית, ונכבש בקסמו של מילר רוזֶה, הכוכב והשחקן הראשי. במשך כשלושה עמודים הוא מתאר את הזוהר הזהוב שאופף אותו, את חינוֹ האינסופי ואת תעלוליו שובי הלב (כולל אפיזודה "מביכה אך מצחיקה עד להתפקע בתחתוני משי שצבעם כתְכוֹל רקיע"). הוא אומר שמילר רוזֶה "הפיץ סביבו חדוות חיים, שהרי אין ביטוי אחר לציין בו את תחושת הכאב המתוק של קנאה וגעגוע ותקווה וכמיהה לאהבה הניעורה בנפשו של אדם למראה היופי וזיו השלמות".
ג'וטו די בונדונה 1303-1306 (פרט)
3.
ובחזרה לתחפושת הליצן שלי: המכנסיים השמיימיים הוכתמו במהלך החג. אמי התחמקה מכביסתם איזה זמן עד שנעתרה לתחנוני, וכשהם ירדו מן החבל – שוד ושבר! הכחול הדשן של הסאטן התקמט והועם. חודי הכוכבים התעקמו, זהבם התקלף. הם הגעילו אותי והכמירו את ליבי. התקשיתי להחליט אם קרה להם אסון, או שדווקא הקסם היה אשליה, והסמרטוט הכחול המלוכלך בשרידי נייר – הוא זהותם האמיתית.
ג'ורג'יה אוקיף, ליל כוכבים 1917
4.
ובחזרה לתומס מאן: בתום ההצגה ניגשים פליקס ואביו לחדר ההלבשה, ללחוץ את ידו של מילר רוזֶה. הוא יושב מול ראי מוכתם ומאובק, עירום כולו למעט תחתוני הטריקו האפורים שלו, ופליקס לא פוסח על שום פרט ב"מראֶה המזעזע בתיעובו" – מן המגבת הנוקשה מרוב שומן שבה הוא משפשף את שכבת האיפור העבה ועד חזהו וכתפיו וגבו וזרועותיו ה"זרועים בפצעונים מבחילים, מוקפים אדמומית ובקצותיהם ראשי מוגלה קטנים, קצתם אף מדממים". השחקן שנחל זה עתה הצלחה מזהירה, מסחררת, מנבל את פיו ושואל שוב ושוב בחרדה אם מצאה הופעתו חן, ובאיזו מידה. פליקס מתקשה לחבר בין "האיש המגועל, המצורע הזה" ל"שובר הלבבות הנודע". איך ייתכן ש"תולעת רומשׂת זו היא דמותו האמיתית של אותו פרפר שְׁכוּר־חמדה, שאלף עיניים מרוּמוֹת דימו לראות בו, אך זה עתה, את התגלמות כיסופיהן הכמוסים ליופי, לקלילות, לשלמות!" והוא ממשיך ותוהה מתי מופיעה הגחלילית בדמותה האמיתית: "בעודה מעופפת לה כניצוץ של יפעה בליל קיץ, או בשעה שהיא מתפתלת בכפֵּנו כמין יצור נחות ועלוב למראה? הישמר לך מלפסוק בעניין זה!" הוא אומר לעצמו, כי ההיקסמות מן התעתוע היא "מנגנון שבלעדיו אין לנהל את משק הבית של החיים".
5.
אז מה רציתי להגיד?
א. שהתנועה האנושית בין האשליה ושִבְרה, בין הזוהר לעליבות, עדיין מכמירה את ליבי – לא רק בניסוחיו העילאיים של תומס מאן, אלא גם בגלגוליה הארציים: במשיכה המשונה שלי לסליזי מוטלס (ככל ששם המוטל מפואר יותר, כך גיליתי – נגיד, וינדזור פאלאס? – כך יהיה המוטל עצמו מסואב יותר), או באהבה האינסופית שלי ללולייניות המזדקנות בקרקסים העלובים שראיתי לפני עשרות שנים בפורטוגל, לתלבושותיהן הנוצצות המתפוררות, למעידות שעליהן חיפו בחיוכים ובנשיקות שהפריחו. אחד הקרקסים נקרא "קרקס אמריקאי"; אמריקה עוד קרנה אז באיזה זוהר, לפני שהטלוויזיה והאינטרנט חשפו את אחורי הקלעים "המזעזעים בתיעובם" שלה.
ב. שפליקס קרול הוא (כידוע?) רק חצי ספר. מאן מעולם לא השלים את כתיבתו. הוא כתב את הפרקים הראשונים בהיותו כבן שלושים וחמש, ואז הפסיק וחזר אל פליקס ארבעים שנה ויותר לאחר מכן, וגם אז הגיע רק לאמצע הדרך. בפרקים האחרונים מורגשת איזו התרופפות בזוהר הכתיבה, כאילו המציאות סוף סוף השיגה את הקסם ואחורי הקלעים כבר נושכים את זנבה של הבמה.
ג. בכל פעם שאני רואה מופע נפלא באמת, יש לי דחף לקום וללכת אחרי כמה דקות. אני כל כך מוצפת שאני פוחדת להתפקע. (בספר אפשר לפחות למנן ולאזן את הקריאה, כך צלחתי את הטירוף המופלא של חודורובסקי), אבל הצגות לא עוצרות ומחכות שתחזרי, ואני מתאפקת איכשהו, כובשת את הדחף להסתלק, שמא אפסיד ואתחרט. פליקס קרול מוכיח שזו שטות; גם חלק יכול להספיק לחיים שלמים. הוא לא מפסיק להזין ולפעור פלאים בתוכי. (אישה אחת אמרה לי שזה הספר שהחזיר לה את החשק לחיות אחרי אושוויץ.)
ג'וטו די בונדונה, פרט מתוך הערצת המאגים, 1305
ד. ולא צריך להיות מבוגר כדי להבין את כל זה. מכנסי הליצן הראשונים, הנפלאים והעלובים שלי, היו הקדימון ותיבת תהודה לפליקס קרול.
אני מתעניינת מאד בזכרונות עתידניים אם יש לכן-לכם כאלה.
פיקצ'רבוק (הגיע הזמן למצוא שם עברי לסוגה הזאת!) הוא כל ספר שמובל על ידי האיורים לפחות כמו על ידי הטקסט, אם לא יותר.
"בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, הוא מקרה קיצון ייחודי: לא רק שה"איורים" שבהם הוא מתהדר צוירו בידי רמברנדט, הם קדמו לעלילה ואף הולידו אותה.
אהבת נפש אהבתי את הספר בילדותי, אף שתמיד נטיתי אל המיתי והפיוטי ו"בוא הביתה, טיטוס!" כולו ריאליזם יומיומי. כבר ניסיתי פעם להסביר את סוד קסמו – כלומר, סודות, ברבים, כי יש כמה וכמה, ומאז נוספו עליהם תובנות חדשות. הפוסט נכתב בהזמנת הפנקס ופורסם גם שם בשינויים קלים
וכך זה נפתח:
קצת רחוק רחוק מכאן, בארץ הנחלים ותעלות המים, בארץ שקוראים לה הולנד, גר הצייר רמברנדט ון רין יחד עם אשתו ססקיה ובנו הקטן טיטוס.
הם גרו בבית קטן מול חצר גדולה, לא רחוק מטחנת הרוח שבתמונה למעלה.
גבוהה היתה טחנת הרוח, גבוהה מכל הבתים שבעיר.
כנפי הטחנה היו מסתובבות בלי הרף. כמו מדחף של אווירון – אבל הרבה יותר לאט. כאשר היה טיטוס רואה את הכנפיים מסתובבות, היה שואל את אימו:
אמא, מי מסובב את הכנפיים? הרוח, היתה האם עונה לו. למה? כדי לסובב את אבני הריחיים! למה? כדי לטחון את החיטה לקמח דק! למה? תמיד היה טיטוס שואל: למה?
טיטוס ואנה קרנינה
ילד קטן משחק עם חבריו בחצר, נקרא הביתה לאכול, מסרב ומוחזר הביתה בעל כורחו, בוכה וצורח ומשתתק כי משהו מסיח את דעתו, אוכל ארוחת ערב, מבלה קצת עם אביו הצייר ושאר בני משפחתו, ומושכב לישון. עלילה פשוטה ויומיומית, אף שלא מדובר חלילה, בריאליזם המדולל מבית מדרשה של לוסי ספראג מיטשל הכוהנת הגדולה של "ספרות הכאן והעכשיו" לפעוטות ("ספרות המתרכזת בעלילה קטנה ומעוטת דמויות המתרחשת בהווה" על פי הגדרתה של יעל דר בדודה של שום איש). הריאליזם של שמעון צבר אינו מעוך ומסונן כמו מחית לתינוקות. זהו ריאליזם של מבוגרים (עם טוויסט קל אנכרוניסטי), ריאליזם נדיב, שופע פרטים בלתי מהותיים – כמו אצל טולסטוי, שמתאר דווקא את התיק האדום של אנה קרנינה בזמן התאבדותה.
רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
עמודים רבים בספר מוקדשים להתבוננות בציוריו של אבא רמברנדט; המוזרויות הקטנות שלהם מזינות את השיחה בין הדמויות על מה שיש ועל מה שאין; למשל ציור של ים סוער וחצי איש בשמיים. "למה רק חצי איש?" שואל טיטוס. זה לא חצי איש אלא חצי מלאך, עונה רמברנדט. "רציתי לצייר מלאך שלם, אבל אתה התחלת לצרוח…" "צייר לי מלאך, אבא, מלאך שלם רוכב על פיל", מבקש טיטוס. אבל מלאכים אינם רוכבים על פילים, יש להם כנפיים, וחוץ מזה הם גרים בשמיים ושם אין פילים, מסביר רמברנדט ומצייר פיל בלי רוכב. אל השיחה מצטרפים גם סבא שמחמם את ידיו הקרות מול האח, ואמא ססקיה שסבתא קולעת את צמותיה. זו שיחה חופשית, מדלגת מעניין לעניין כמו התודעה הערנית של ילד קטן, ומתוכה מצטייר לו דיוקן מלא חיים של טיטוס הקטן בחיק משפחתו.
סבתא קולעת את צמותיה של אמא ססקיה, רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
לבסוף מגיע הזמן לישון, אף שטיטוס מתחנן ומבקש, רק עוד ציור אחד ודי. "קחי אותו ממני, אמא," אומר רמברנדט, וססקיה מושיבה את הילד על ברכיה ומספרת לו על "אפרוח שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרוח, שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרו…" סבא נזכר שעדיין לא הקציע את המשענת לכסא, אבל ססקיה אומרת, "אל תתחיל לעבוד. הילד כבר נרדם." היא משכיבה את טיטוס במיטתו ונושקת לו. "לילה טוב, טיטוס", היא לוחשת. וזהו פחות או יותר.
אני עדיין זוכרת כמה חי היה העולם שנברא בספר. טיטוס היה אמיתי כמו אלה-קרי וכמו לילבס ילדת הקרקס ושאר הגיבורים המצולמים של סדרת ילדי העולם. בסתר ליבי אני חושדת ש"בוא הביתה, טיטוס!" הוא בנה הלא-חוקי של הסדרה. הספר הראשון, "אלה קרי, הילדה מלפלנד", תורגם ב-1954, כעשור לפני טיטוס (1965). הצלמת חנה ריבקין בריק תיעדה את משפחתה של אלה קרי במשך חודשים, באלפי תמונות, שמתוכן נבחרו כמה עשרות ועל פיהן חיברה אסטריד לינדגרן את הסיפור. וגם שמעון צבר בתורו, בחר כמה עשרות מתוך אלפי הרישומים שהותיר רמברנדט, ומצא בהם – ואולי המציא בעזרתם – את הטוויסט שלו על סדרת ילדי העולם: טיטוס, הילד ההולנדי מהמאה ה-17.
*
2. משחקי ילדים
אבל "בוא הביתה, טיטוס!" הוא לא רק ספר ריאליסטי, אלא גם מעין "טלפון שבור" ששמעון צבּר משחק עם צייר אהוב. רמברנדט ראה וצייר, ועכשיו תורו של צבר לתאר מה הוא רואה. ושלא כמו הצלמת של אלה קרי, רמברנדט לא עבד בשירותו של צבּר; אין מספיק "חומר" על טיטוס, ולא רק שצבר לא נרתע, הוא הופך את האילוץ למנוף סיפורי ולנוגדן אפקטיבי לבנאליה; טיטוס שלו כל כך חי וקיים, שרק עכשיו שמתי לב כמה מעט הוא נוכח ב"איורים". אלה-קרי למשל, מופיעה ב-29 מתוך 42 צילומי הסיפור, בעוד שטיטוס מופיע רק ב-5 תמונות מתוך 19 (וגם זה בדוחק: באחת מהן הוא חלק בלתי מובחן מההמון, ובאחרת הוא מתגלה רק אחרי חיפוש, כמו במשחק מחבואים). הציורים שעליהם משוחחות הדמויות לעומת זאת, תופסים 7 עמודים תמימים שמתפקדים כמו תקריבים בסרט והופכים את החיסרון ליתרון, המגבלה מרעננת את הרישום ומקנה לו עכשוויוּת.
"אני אצייר לך מלך רוכב על סוס", רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
כמה מן ה"איורים" מתאימים לכתוב, ואחרים רק כמעט; ההבעה לא לגמרי מדויקת או שיש איזה פגם בהמשכיות, בצבע, בתאורה. צבר לא מתאמץ לטשטש את הפערים, את אי ההתאמות. הוא מתענג על השרירותיות, על החן האנכרוניסטי. הוא סומך על הקוראים: ילדים הלוא רגילים לשחק במה שיש ולהשלים את החסר בדמיונם.
*
3. 0% חינוכיות
לו היו מסמנים ספרים כמו שמסמנים מוצרי מזון, "בוא הביתה, טיטוס!" היה מסומן כ"לא מכיל חינוכיות". זה לא שהוא אנטי חינוכי, הוא פשוט לא מניח לשום אג'נדה למַשטר את ההתבוננות.
רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
כשטיטוס צורח וזורק צעצועים צבר לא שופט אותו. הוא לא מנפח את הקונפליקט ולא מנצל אותו לדיון חינוכי. רמברנדט פשוט יוצא מהחדר ואומר, "אל תצעק טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." וטיטוס מפסיק ליילל כי סקרנותו התעוררה. אבל גם סקרנותו של טיטוס אינה מנוצלת כדי להגניב מידע לימודי. ובכלל יש בספר יותר שאלות מתשובות, וגם התשובות אינן נחרצות. לא פעם נותר בסופן עוד זנב של סימן שאלה: למה כועס האריה?" שואל טיטוס על האריה המצויר. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שואלת אמא בתשובה. "אינני יודע, אף פעם לא סגרו אותי בכלוב," הוא עונה.
רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
כשטיטוס שואל למה, עונים לו קצת, כמו במציאות. אבל לא מנפחים את סקרנותו, לא עושים מזה עניין כמו שקורה לפעמים בספרי ילדים.
ולא רק טיטוס, גם המבוגרים אינם עומדים למבחן. צבר פשוט משרטט את דמותם דרך מעשיהם, לא הורים אידאליים (כמו בספריו של דויד גרוסמן למשל) וגם לא מתעללים חלילה, כמו באגדות. אני זוכרת את תחושת החירות הנפלאה, הקלילות הכמעט אופורית שנוסך ספר שמשוחרר מן הדחף המייגע לגנות או להצדיק, דחף שסוחט את הטעם מההתבוננות, מהחיים.
וגם האמנות לעומת זאת, לא מוצבת על שום כַּן: צבּר לא "מנחיל" לקוראים הצעירים את גדולתו של רמברנדט, לא רומז להם שהם אמורים להתפעל. הוא "רק" מתבונן בציורים בתשומת לב אוהבת ויצירתית, הוא זורע משהו, לא תוחב אותו בכוח לגרון (וכל כך מכבד ילדים שמתחשק לי לחבק אותו).
בדף האחרון של הספר יש דיוקן עצמי קטן של רמברנדט, ומתחתיו, באותיות זעירות, נמסר שהיה מגדולי הציירים בכל הדורות ו"בין ציוריו המפורסמים: עיטורים לתנ"ך, דיוקנאות שכניו היהודים ותמונות ורישומים מחיי משפחתו".
"גאון-ציירים זה מן הגויים השיג באורח פלא את הנשמה העברית ובא עד חקר תכונתה כאשר לא השיגה שום צייר מן היהודים", כתב ביאליק על רמברנדט (בהקדמה לספרו של לאוניד פסטרנק "רמברנדט: יצירתו וערכו ליהדות", יבנה 1923). היה קל מאד, טבעי כמעט, לנווט את השיחה לשכנים היהודיים ששימשו מודלים לציורי התנ"ך של אבא רמברנדט, אבל צבר לא הולך לשם. בלי משים (ואולי עם קצת) הוא בוחר בנתיב אחר. לא לאומי, אלא הומניסטי.
*
"אל תצעק, טיטוס, אתה מפריע לי לצייר". רמברנדט, מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" ערוך ומסופר בידי שמעון צבר
4. למה טיטוס?
טיטוס נודע במחוזותינו כרשע וצורר שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש. על פי אגדות החורבן הוא בעל פרוצה בזמן שהחריב אותו. את החלק הזה לא סיפרו בבית ספר, אבל כן סיפרו שהוא דקר את הפרוכת בקודש הקודשים והיא זבה דם, סיפרו שהוא נענש ביתוש שניקר במוחו במשך שבע שנים. בקרב הרומאים לעומת זאת, נחשב טיטוס לשליט אהוב ומיטיב (על פי עדותו של ההיסטוריון סווטוניוס: באחד הימים, כאשר נזכר טיטוס כי היום חלף מבלי שגמל חסד לאיש, הכריז – "חברים, אבד לי יום". ותודה לויקיפדיה).
ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם, אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!"
ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן. זרע מורכבות, סובלנות, תקווה. פתאום השם הזה טיטוס הופקע מחברת פרעה והמן. התגלתה בו שכבה חדשה, אנושית. טיטוס, תקשיבו, זה נשמע כמו שם חיבה.
*
5. האמת
כשכתבתי על הספר בפעם הראשונה היה מי שהאשים אותי או את צבר ואולי את שנינו – באידאליזציה, ולא בכדי: ססקיה אשתו האהובה של רמברנדט נפטרה חודשים ספורים אחרי שטיטוס נולד, וזו היתה תחילתה של הידרדרות שנמשכה עד מותו של רמברנדט, בודד וחסר כל, שנה אחרי טיטוס). אין לי ספק שצבר ידע את כל זה, ובכל זאת בחר "לערוך ולספר" את התמונות כפי שבחר. האומנם נכנע לנורמת האופטימיות והחיוביות הנדרשת מספרי ילדים? ייתכן, אבל לא ממש סביר בהתחשב באישיותו הרדיקלית והטוטאלית (שגרמה לו לגלות ללונדון בעקבות מלחמת ששת הימים ולעבוד כנהג מונית וכפועל בניין עד פרישתו לגמלאות).
סופרים ויוצרים אחרים, עושים את זה מדי פעם, מנסים לתקן את המציאות דרך האמנות.
לוסי מוד מונטגומרי מחברת "האסופית", היתה בעצמה פעוטה שאומצה על ידי סביה המבוגרים והקפדניים באי הנסיך אדוארד, אלא שבניגוד לאן שרלי מעולם לא כבשה את ליבם. "האסופית" הוא הניסיון המכמיר לב שלה לתקן את המציאות דרך הספרות (יש לי עוד דוגמאות אבל אני מקצרת). אולי גם צבר ביקש לתקן, להחזיר לצייר האהוב עליו יום אחד ביתי ומשפחתי מאלה שהמציאות גזלה.
זאת ועוד: היתה תקופה בחיי שבה בלעתי כל דבר שקשור לגתה (1749-1832) שלא היה רק סופר, משורר, מחזאי והומניסט, אלא גם מדען. כך גיליתי בין השאר, שהיתה לו תורת צבעים שנסמכה על אבחנות של ליאונרדו דה וינצ'י והופרכה על ידי ניוטון. גתה זעם על תורתו של ניוטון: "איני תופס מה תועלת ומה שמחה לאדם בתורה כזו שכל מחשבה משותקת בה", התלונן באוזני אקרמן (ה"דוקטור ווטסון" שלו).
זה הקסים ושעשע אותי בשעתו, האופן שבו נופנפו העובדות לטובת השמחה שאפשר להפיק מן התאוריה.
ובהמשך לכך – בשנים האחרונות נכתבות אינספור ביוגרפיות של אמנים ושל אמניות לילדים. חלקן פשוט נפלאות כמו זו, אבל רובן דלות, סטריליות, וכל כך מכוונות אג'נדה (מעצימה כביכול) שלא נותרה בהן שום אנרגיה, שום חיים.
זה לא שאני ממליצה על סטייה מהעובדות, רק שהשמחה והמחשבה והקירבה לרמברנדט שהספר הזה עורר חיות בליבי עד היום.
שיעור קצר באיור באדיבות שטיח באייה, יוסף הירש ונחום גוטמן.
בפעם הקודמת כתבתי על שטיח באייה, יצירת אמנות מופלאה מימי הביניים, תסריט בן 58 סצנות שמגוללות את עלייתו של ויליאם הכובש לכתר, מגילת קומיקס רקומה באורך כשבעים מ' גדושים אקשן ופרטים שמתחרים זה בזה על תשומת הלב והעין.
האמן (או האמנית) שיצרה את השטיח נוקטים בשלל תחבולות חזותיות כדי למקד את מבטם של הצופים. בתמונה למטה, פרט מתוך קרב הייסטינגס:
לא מצאתי מידע על הדמות הזאת שמושכים בשערה בעיצומו של הקרב. חץ המוות שנורה לתוך עינו של המלך הרולד בסצנה שכנה (שלא מופיעה בתמונה), גנב את כל תשומת ליבם של החוקרים. אבל מה שחשוב לענייננו זה שיוצר השטיח "חרז" את זנבות הסוסים המתנופפים מימין ומשמאל עם השיער הנמשך מעליהם. ולא רק הזנבות, גם אצבעות הידיים מתחרזות עם קווי השיער, בעיקר ידיו של הקורבן, שאחת מהן כאילו אוחזת או מנסה להאחז בזנב והאחרת מקבילה לשיער שמעליה ומתחתיה (קווי המתאר של האצבעות מקנים לכפות הידיים מראה של בלוריות סגורות), וגם קצה זנבה של הציפור הרקומה בשוליים העליונים מימין, גם הוא מעין אוסף קווים כמו קווצת שיער.
יוסף הירש מורי ורבי נהג לפתוח את שיעורי הרישום שלו בהרצאה קצרה על איזה עיקרון מארגן בקומפוזיציה או פריזמה להתבוננות. בתקופה מסוימת הנושא היה הדים. הייתי הולכת ברחוב ומנסה להבין אם העננים הם הדים של הבתים, אם האנשים הם הדים של הפנסים, וכן הלאה (ממַכּר לגמרי). ופעם בתקופת ההדים, הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".
תקריב של התמונה הקודמת מתוך שטיח באייה (ואף מילה על ניצב החרב המזדקר בדיוק במקום הנכון, ואליו בעצם מושטת ידו של הקורבן. זה שייך לשורת הדהודים אחרת, מהפוסט הקודם)
הירש הזהיר פה כמדומני, מפני שעתוק טכני, שכפול שרירותי שאינו יכול לשמש תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. "שרשרת הבלוריות" משכפלת את משיכת השיער ומדגישה אותה כמו אדוות, כמו מצלול בספרות. מִצְלוֹל בשירה וגם בפרוזה הוא שם כולל לכל מה שמבוסס בעיקר על צליל המילים ולא על משמעותן. ובמקרה של הריקמה – כל מה שמבוסס על קשר בין הצורות, בין סדרות הקווים המשותפות לכף היד ולבלורית, ולא על קשר של משמעות. כי אף ששיער זה חלק גוף שמסמל עוצמה וכאב כשמושכים בו, הוא גם צורה מופשטת, קווים וגלים שמספקים קצב ותנועה וכיוון, ומכוונים את העין בעדינות, בלי משים, אל מרכז הכובד של הסצנה.
השיער של קרבות באייה החזיר אותי אל האיורים העוצמתיים של נחום גוטמן ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד", ספר שירשתי מאימי (שקבלה אותו במתנה מפלוני, משה טוכפלד, ליום הולדתה התשיעי, על פי ההקדשה) והאיורים עשו עלי רושם עז.
,
דוד ואבישי נסים מפני ישבי (אחיו של גוליית הפלישתי). איור של נחום גוטמן, ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד" מאת ביאליק לחצו להגדלה
.
גוטמן מצפצף על חוקי הפיזיקה. שערו של דוד מחויב יותר לרעמת הסוס ולזנבו מאשר לדהרה שמבדרת אותו, ושערו של ישבי מזדקר באופן קצת קומי מקסדתו כדי להתחרז עם זנב סוסו, בזמן שרצועה סוררת מחצאית השריון שלו מתחרזת עם הענף מעל ראשה של הסבתא רבתא שלו, עורפה (שגם שערה מתחרז עם כפות ידיה, ראו למטה בתקריב). ביאליק שונא אותה ואת כל זרעה ברמת סמוטריץ'. מצמרר לקרוא את הסיפורים האלה היום, אבל עוד לא החלטתי אם זה מדכא או אולי דווקא מעודד, שהרוח נושבת בכל מיני כיוונים.
ישבי ועורפה, תקריב, איור של נחום גוטמן, ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד" מאת ביאליק. לחצו להגדלה
*
ובלי שום קשר לאיור. פנייה מאחותי היקרה סביון:
אני סביון, וזאת הזמנה לתמיכה: ביום הולדתי העשרים ואחת נהרגה חברתי בתאונת דרכים טראגית. מאז גידלתי את שתי הבנות שלה. גפן היתה אז בת שנה וחצי. היום היא אמא ל4 ילדים, ואחד מהם, איתן בן ה13 חולה בלוקמיה מסוג נדיר ואנחנו במסע מעתיק נשימה להציל את חייו. אחרי שהרופאים מיצו את הטיפול הרגיל, גילינו שיש בעולם ניסוי קליני אימונותרפי פורץ דרך. הוא מתנהל בסין, סינגפור, וביוסטון טקסס. המון אנשים טובים התגייסו לעזור, ואיתן התקבל לניסוי ביוסטון. השבוע נשלחו תאי טי בריאים ממערכת החיסון שלו לבית החולים ביוסטון, שם יעברו הנדסה גנטית. ובעוד חודש כל המשפחה תיסע לשם להמשך הטיפול, שנותן סיכוי ותקווה. הטיפול הזה יקר וגם השהות שם, ובקרוב נצא לקמפיין לאסוף את הסכום שצריך. את הקמפיין יעשו 3 אנשים שנקראים הינשופים. הם התמקצעו בזה אחרי שילד של אחת מהן חלה ופגשו את הנושא באופן אישי. הם ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצה לעזור, להצטרף לקבוצת ווטסאפ, שבה תקבלו מהינשופים הודעה כמה פעמים בחודש הקרוב לשתף את הפוסט של הקמפיין ברשתות החברתיות שלכם. כמה שיותר אנשים ישתפו, כך נגיע יותר מהר למטרה. ואם אתם מכירים עוד אנשים שיסכימו להיות בקבוצה ולשתף כשיתבקשו – נשמח אם תעבירו את הקישור הלאה. זה הקישור לקבוצת הווטסאפ. תודה רבה
כריכת סיפור העגלה מאת תמר מאיר (מילים) ושי צ'רקה (איור)
הסיפור
בקיצור: ארבעה חסידים ועגלון טוב לב נוסעים לרבי הגדול. העגלה נתקעת והחסידים מחלצים אותה בעזרת ניגון, ואז הניגון נתקע והעגלון מחלץ אותה בשריקה. ואז הם מגיעים לנחל והסוסים הזקנים נעצרים. הם לא יודעים לשחות. החסידים יורדים מן העגלה ושרים ורוקדים בהתלהבות סוחפת עד שגם הסוסים נדבקים וחוצים את הנחל בריקוד. ומה יעשו החסידים בלי עגלה ובלי סוסים? אחרי ההלם הראשון הם מתעשתים, "צוחקים, ורוקדים ושורקים ושרים ניגון נפלא, ומספרים על זה סיפור חסידי. תנסו. והם הגיעו."
זה שיקוף די הוגן של הטקסט, אבל מה אומרים האיורים?
.
נוסעות סמויות
חמישה חסידים ועגלון הם ששה בנים, גברים. בשביל הסיפור זה מובן מאליו, אבל האיור שואל בשקט מה עם הבנות, למה הן מחמיצות את המסע הנפלא? והתשובה הקצת עצובה היא, שככה זה בסיפורי חסידים. גם המופלאים שבהם. ולא רק בסיפורים; הבנות לא מוזמנות אל הרבי הגדול. האיור לא יכול לשנות את המציאות אבל מותר לו לפנטז ולשגות בדמיונות. מותר לו לצרף למסע צמד חסידות. והחסידה, לפחות בלשון, היא נקבת החסיד. הוא סומך על הילדים שיעשו את הקישור, שיראו את הנוסעות הסמויות מבעד לתחפושת, לגלגול, הדרך היחידה והפנטסטית שבה הן יכולות להשתתף במסע.
חסידות, בניגוד לחסידים, חוצות מרחקים ונחלים במעופן, הן לא תלויות בעגלות עם תקלות, ובכל זאת הן נצמדות לחסידים באופן קצת אימהי (כיאה לציפורים שמורגלות בנשיאת תינוקות במקורן. וגם החסידים עצמם הם מבוגרים וילדים בו בזמן כפי שעולה מן הטקסט וגם מן האיור. צ'רקה מצליח לשמר את העמימות, כמו דיסני של "שלגיה", שמצא קיצור דרך בין גמד ישיש לגמד ילד).
וכך או אחרת, החסידות מגוננות, מזדהות, ובסופו של דבר גם… רגע, עוד לא הגענו לסוף.
חסידות מגוננות, מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה
חסידות מזדהות, מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה
*
מארק שאגאל
מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה (שימו לב לדג הכנר)
את קסם הניגונים והשריקות מנסה שי צ'רקה להמחיש דרך הצבעוניות המארק-שאגאלית שפורצת אל העולם החום-אפור-ירקרק של החסידים. ולא רק הצבעוניות מושאלת אלא גם נגיעות הפנטזיה.
ובסוגריים: הכוונה יפה ועמוקה, גם אם המימוש חסר. אני לא מכירה את צ'רקה, אבל מן הספר הנוכחי עולה שהליריות הפסיכדלית-מלנכולית של שאגאל קצת רחוקה ממנו. וגם ההומור שלהם שונה. ביאליק שראה בשאגאל "אילוסטרטור גאוני בעל דמיון נפלא", תיאר אותו בין השאר, כחזן שמביא את הקהל לידי התפעלות עצומה ומשרבב את לשונו באין רואים. (מצוטט בממואר של הצייר חיים גליקסברג, "ביאליק יום יום"). ההומור של צ'רקה פחות חשאי.
מארק שאגאל, הכלה 1912
משמאל, שי צ'רקה מתוך "סיפור העגלה", באמצע שי צ'רקה, פרט מתוך "סיפור העגלה", מימין, פרט מתוך "בדידות" של מארק שאגאל. התמונה השלמה, למטה.
מארק שאגאל, "בדידות" (1934-1935)
הפרה המנגנת של צ'רקה מושאלת מ"בדידות" של שאגאל, שם היא מופיעה בצד רבי גדול. ה"בדידות" של שאגאל צויירה בסמוך וביחס לעליית הנאצים לשלטון, כך שההקשר שונה, אבל איזו נשורת של עצב נדבקת גם לחסידוֹת.
.
4. שתיים שהן אחת
ובעצם הערבוב של פנטזיה ומציאות נשית, מזכיר לי יותר מכל את הסיפור העצוב והקסום של האחים גרים על הנעליים השחוקות ממחולות. וכך או אחרת, החסידות האלה שלא קיימות במילים, מוסיפות עוד קומה תיאטרלית של ששון ומהומה לסיפור, אבל גם דוק של מלנכוליה, הרהור על הדרה, ובסופו של דבר הן אלה שמושכות את עגלת הסיפור, כשהוא ממריא מנוף המסע אל הדף הלבן.
הסיום. אייר שי צ'רקה מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר
.
ואולי צמד החסידות הן בעצם תמר מאיר, הסופרת והאם.
ואפשר לסיים את הפוסט בדף ההקדשה (לשבעה זכרים!) שמתחתם, כמו חתימה מצוירת, מרחפת חסידה.
כשם שהשימוש בחפצים (נניח, פטיש, משקפת, או מקל נחייה) יכול להחליף או לשדרג את פעולת האברים, כך הוא יכול גם להציף ולממש פיסות סמויות של הנפש והתודעה. מה עוד שההרגל והאילמות הופכים את החפצים לשקופים, אנשים שוכחים להיזהר ומאפשרים להם גישה לפינות האינטימיות ביותר.
זהו פוסט שני ואחרון שבו החפצים של ביאליק הופכים אותו כמו שהופכים גרב. לפוסט הקודם
ביאליק התמוגג מהצלחת נאומו במועדון סופרי הידיש באמריקה. הוא הרביץ בהם דרשה, אמר לגליקסברג, והם היו מוטלים לפניו.
עמד, אחז במקלו בשתי קצותיו, הניחו על המדרכה, צעד אחורנית כמה צעדים, שילב את ידיו על חזהו, הביט על המקל:
– אט אזוי זעגן זיי געלעגן (כך היו מוטלים).
מוטלים במובן התעלפו ממנו. כדי להמחיש עד כמה, ממחיז ביאליק את הסצנה ומציג אותה לגליקסברג: הנה הוא, המשורר הזחוח, המרוחק מעט, המתנשא מעל קהלו הדומם המוטל בחוסר אונים.
פרקטיקה כזאת של הדגמה מזכירה לי את המנהג התנ"כי להמחיש ולתמצת נבואות בעזרת חפצים; נניח, ויכוח בין ירמיהו הנביא לחנניה הנביא: האחד מסתובב עם עול בהמות על צווארו כדי להמחיש שיהודה צריכה להיכנע לבבל, והאחר שובר את העול כדי להמחיש שאלוהים ישחרר אותה (ירמיהו כח').
אבל בעוד שתיאטרון החפצים הלאומי של הנביאים עוסק בנושאים הרי גורל, חיים ומוות, טוב ורע, והחפץ מלוהק על ידי, או לפחות בהשראת, סמכות אלוהית, ביאליק מגייס את השיטה בשביל לא כלום, כדי להכיל את יהירותו העולצת הגולשת מסיר המילים.
ועם זאת, יש משהו נוגע ללב וחושפני בתיאטרון החפצים הקטן שלו. ביאליק הוא משורר, וליהוק המקל לתפקיד הקהל הוא מושלם מבחינה פואטית:
פיסית, מקל אינו חפץ ככל החפצים, הוא מתעלה על כולם בכישורי ההתעלפות המזוקקים שלו: מקו מאונך לקו מאוזן.
ומטפורית, המקל המעולף הוא שמספק לביאליק את התמיכה הנחוצה לו בחיי היום יום, כלומר המקל מגלם בדיעבד לא רק את התעלפות הקהל אלא גם את התמיכה שהוא מספק לביאליק בחיי היום יום.
סנטי שבינסקי, קרקס (שנוצר במסגרת סדנת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס)
ועכשיו לרשימת הכובעים:
גליקסברג מתבונן בתצלומי ביאליק מתקופת רוסיה ומונה –
כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש פרט לצילינדר ו"קלחת". ביניהם כחמשה כובעי פרווה, של ביבר וקטיפה שחורה באמצע, של "קאראקול" וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פאנאמה ו"צלחת" מקש. בלכתו ל"מוריה" היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן.
ותוסיפו על זה את תיאור פגישתו הראשונה עם ביאליק: המפגש התרחש באודסה, בשעת בין ערביים. בחוץ סער הים והרעיד את הזגוגיות, וביאליק שגופו עטוף בשמיכה ושפם אדירים עוטר את פניו האפופים בעשן סיגריות, חבש לראשו תרבוש אדום.
גליקסברג מונה גם מלבושים נוספים של ביאליק ומסיים במעיל חום-ירקרק שהמשורר ש"ביקש לשוות לבגד זה צורה רומנטית" רק הניח על כתפיו.
ובלי לקרוא לביאליק דנדי, דומה שהראיות מצביעות על איזו קלות דעת אופנתית ונטייה לתיאטרליות.
ובהמשך לכך, שתי אנקדוטות:
*
הסרת המגבעת
בתשעה באב תרצ"ב, נכנס גליקסברג עם נחום גוטמן ועם ביאליק לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. ביאליק שהפליג בסיפורים על חגי ילדותו, שכח שהוא נמצא בבית כנסת והסיר את מגבעתו.
אני תמיד מנסה להסביר לתלמידי תיאטרון שחפצים הם כמו משקולת על סצנה אם אינם מעוררים איזה קונפליקט שמשמש מנוף קומי או דרמטי, ולו בזעיר אנפין. ובהמשך לכך –
גליקסברג לא מביט ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. די לו בביאליק ובפיזור דעתו, אבל אני שתמיד מדמיינת הכול על במה, מתענגת על המהומה הקלה הקומית שמחוללת הסרת המגבעת. ביאליק אמנם מסיר אותה לתומו, אבל האחרים אינם שותפים לפיזור דעתו, ובעודם קשובים לזכרונותיו הם גם מחליפים מבטים מחויכים, נבוכים או מבוהלים מעל לראשו ומתלבטים אם להעיר לו ומתי לקטוע את שטף סיפורו.
*
המטפחת
אמר ביאליק לגליקסברג:
כשאני שם מטפחת על ראשי, הנני דומה מאד לאמי. פעם עשיתי כך ונדהמתי: כאילו את אמי אני רואה בחיים.
רק דמיינו את התמונה. ביאליק קושר מטפחת לסנטרו ומביט בראי, ואמו המרירה הרעשנית והמתה מכבר מחזירה לו מבט. התעתוע המגדרי, ערבוב הזמנים והרגשות. אני מנסה לחשוב על תקדימים או תאחירים; אולי הזאב של כיפה אדומה עם כומתת השינה של הסבתא? או להבדיל, גיבור סיפורו השובר לב של אנדריי פלטונוב, "סמיון" (מתוך בעולם נהדר ואכזר). סמיון עוד לא בן שמונה. אמו מתה בלדתה, והוא מחליט להיות אמא לאחיו הקטנים "אם אין מישהו אחר", ולפיכך הוא לובש את שמלתה, ובפניו הילדותיים והעצובים נראה ספק ילד ספק ילדה.
הזמן שלי הולך ומתכווץ, הרווחים בין הפוסטים הולכים ומתרחבים, ורק לראש לא איכפת, הוא ממשיך לייצר מחשבות עד שקשה לי לזוז בתוכו. ולפני שייסתם כליל ויתחיל להסריח כמו בית של אגרן כפייתי, אני מפנה קצת לפוסט.
ביאליק, צייר ליאוניד פסטרנק, 1921
.
אני צוברת לא מעט שעות ביאליק לאחרונה (בזכות פרוייקט מלהיב ובולעני שבו אני מעורבת, ועל כך בפעם אחרת) ונחשפת למידע שלא התרפט מרוב משמוש. למשל אצל חיים גליקסברג, צייר שתיעד בשקדנות את פגישותיו הרבות עם ביאליק ועם גברת ביאליק, כפי שהוא קורא לה, וכך אקרא לה גם אני.
גליקסברג, תבוא עליו הברכה, לא מגייס את זכרונותיו לדיוקן ייצוגי או הומוגני, הוא פשוט מלקט כל בדל אנקדוטה, כל מילה שנשרה מפיו של ביאליק כמו שאוספים שרידים של קדושים, לא זורקים משהו כי יש עליו כתם. ספרו הוא מעין שמורת זכרונות שאפשר לסמן בה תוואים שונים. אני הלכתי בשביל החפצים של ביאליק (או חיים לחמניה ביאליק, כפי שקרא לו ילד אחד בהנאה).
"אחד מיריביו של תיאגניס חבט בפסל שלו לאחר מותו לאות נקמה, עד שהפסל הכועס כביכול נפל עליו ומחץ אותו למוות. הפסל הועמד למשפט, הורשע ונגזר עליו שיושלך לים." (ולקוראים המוטרדים, הוא זכה לחנינה בסופו של דבר, בעצת האורקל).
מכיוון שחפצים אינם יכולים לדבר, הם נזקקו למדבב, אדם שיתרגם את שפתם לשפת בני אדם. ואף שהחמצתי את הייעוד הזה באלפי שנים, לא הפסקתי לצותת לחפצים ולמה שהם אומרים על בני האדם שלהם.
ובחזרה לביאליק – המידע המעט מוצפן ובעיקר שקוף מצטבר לפורטרט עצמי, פורטרט שוליים אגבי וחושפני בדרכו הצנועה האילמת.
*
הליצן והבובנאי (או – לוּ הייתי פסיכואנליטיקאית…)
גליקסברג מביא שלל ראיות לפיזור דעתו של ביאליק, חלקן עוצרות נשימה (גברת ביאליק מספרת לו כיצד שכח את שמה לאחר אירוסיהם). אבל כיוון שהחלטתי להגביל את עצמי לחפצים, אני ממשיכה לעדות הבאה:
יום אחד בא [ביאליק] לקיוב עם לווינסקי. בדרך קנה חבית של "מלפופני ניאז'ין" כבושים. בתחנה יצאה לקראתו משלחת, ועלמה הגישה לו זר פרחים. עומד לו חיים-נחמן כשהחביונת תחת בית שחיו, מוציא מטפחת כדי לנגב את מצחו ותוחב את הפרחים לכיס מעילו…
המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג ("שעונו הוא בצנצנת, משקפים במקרר, /במקלחת השמנת, המגבת בחצר") בואכה האנרכיזם הפואטי של הרפו מרקס.
(לדור שלא ידע את האחים שאין בלתם, הצצה להרפו מרקס, האנרכיסטי מכולם)
.
ובחזרה לגברת ביאליק:
ערב אחד באודסה, ניגש אלי כשבידו מלכודת, והיה מבעיתני בעכברון. באותה דירה ברח' טרואיצקאיה, היה פורץ פתאום, מתוך עודף כוח ושובבות, וזורק לתוך המטבח דרך הצוהר כרים ושאר מטלטלים רכים ומשם זורקם בחזרה לחדרו.
העכברון שייך בעצם למסלול אחר בשמורת ביאליק; שביל בעלי החיים שעובר דרך חזירים, נחשים, כמה וכמה חמורים (ואף לא ציפור אחת למרבה ההפתעה, כשזוכרים את שכיחותן של ציפורות נחמדות, טווסי זהב, דוכיפתיות ושאר בעלי כנף בנופי שיריו). אבל הסצנה של השלכת הכרים למטבח ובחזרה היא כבר לגמרי חלומית באנרגיה הסהרורית, בפלישה של חדר השינה למטבח.
למשל, הנני במטבח [מספרת גברת ביאליק]: פתאום מבעד לדלת מתמתח ומתנפח נחש צבעוני ארוך הפולט קול יללה משונה, ואחרי זה מופיע חיים נחמן בעצמו כשנחש הנייר בפיו, ובפוגעו בחוטמי או בחוטמה של המבשלת הוא מתגלגל מצחוק כקונדס.
לו הייתי פסיכואנליטיקאית הייתי עושה צימעס מן השילוב של סצנת הכרים והנחש המתנפח, אבל כיוון שיש לי יד ורגל בעולם הבובנאות אני מתמקדת בשימוש בצוהר ובדלת המטבח כבמות-חלון, בזמן שביאליק גולש בלי משים מן החפצים אל תיאטרון הבובות:
לפני לכתו [של ביאליק, מביתו של גליקסברג] קודם שלבש את המעיל, הפכו מעל לראשו, ובשרווליו החל לנגח את רותי [בתו של גליקסברג] והיה גועה: מוהו, מוהו.
*
ביאליק והעלמה מעדות המזרח
בעלותי על המדרגות אני מבחין בקולו המרוגז:
– כמה פעמים אמרתי לך, יונה, שלא לנגוע בשולחן הכתיבה בלי רשות…
כשנכנסתי, תחב לי בתנועה מפוזרת את כף ידו, על מצחו חלפו צללי חימה, והגידים הנפוחים על רקותיו הלכו ושקטו.
העוזרת, עלמה מעדות המזרח, עמדה נבוכה, ושואב אבק בידיה.
בקול רוטן ומפייס:
– את מבינה, כל חפץ הוא בחינת דבר חי, החש כל נגיעה שהיא.
לא צריך להיות מרקסיסטית כדי להבחין בישירות שבה החפצים מתמצתים את מלחמת המעמדות, בעימות בין שואב האבק המבויש הפועלי לאריסטוקרטיית שולחן הכתיבה המורמת (פשוטו כמשמעו) מִעם, האסורה בנגיעה.
את ההסבר של ביאליק על החיים הנסתרים של החפצים אני מקבלת כפשוטו, ורק לרגע אני מרגישה כמו דונלד טראמפ שמקבל את ההסבר הסעודי לרצח בקונסוליה. אני אפילו לא יודעת אם זו אשמת ביאליק או אשמת גליקסברג, שטורח ומדגיש משום מה את מוצאה העדתי של העוזרת. אבל זה איכשהו נוגס בהסבר. ביאליק נשמע פחות כמו המשורר דניס סילק שמאן מוּלד ושגריר אמת של עולם החפצים, ויותר כמו נציג האליטה האשכנזית שמתנשא על העוזרת המזרחית ומסביר לה משהו דרך האנשה, כאילו היתה ילדה קטנה.
אתמול אישרה ועדת שרים את החוק החשוך לנאמנות בתרבות, שכבר ממומש מזה זמן באופן זוחל. כך נסגרה לאחרונה גלריה ברבור על ידי עיריית ירושלים. כמענה וכמחאה פתח האמן הדס עפרת גלריה ברבור II בסטודיו שלו. הגלריה החדשה שנפתחה ביום חמישי, ה-18 באוקטובר, מציגה תערוכה של ציורים, פסלים, פרפורמנס ווידאו-ארט בנושא ברבורים. משתתפים האמנים: עדן אורבך עפרת, מוטי ברכר, דנה יואלי, ענת עינהר, הדס עפרת, יוסף קריספל, ואסתר שניידר. התערוכה תינעל ב-17 בנובמבר.
בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?
*
אמא
אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."
וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:
.
איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה
.
ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.
אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.
.
אדוורד מונק, השמש 1909
ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889
.
וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.
האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).
הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).
ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.
וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.
ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.
ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה
.
האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.
ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.
שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".
ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.
ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.
.
.
והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…
ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.
.
מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)
יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלאשל שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).
עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.
הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.
דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)
ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.
גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.
מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002
יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:
בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.
התכוונתי להמשיך ולכתוב על הטירה הקסומה, ופתאום נשבה הרוח…
כריכת "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד, איירה מאיה שלייפר.
היה היה בוסתן ובו צמחו עצי פרי וזיתים.
ובין החרובים, התאנים, הרימונים והתותים
עמוד עמדו שלושה בתים.
עדן גר בבית האבן המוקף חומה.
מעין גרה בבית הבנוי מאדמה.
תמרי גרה בבקתת העץ הכתומה.
ושועל אחד קטן
גר במאורה מאחורי שיח הפטל הקוצני
בצד השני של הבוסתן.
כך נפתח סיפורה של גלית ראב"ד. שלושת הילדים הם חברים טובים בדרך כלל אבל עכשיו הם שרויים בריב. בכפתו של גור השועלים נעוץ קוץ. ואז נושבת רוח ופרי נושר על ראש כל ילד ומעורר משחק דמיון. ואחרי שגם הכעס שוכך ונעלם, כולם, כולל השועל הקטן, שמים את פעמיהם לבריכה שבלב הבוסתן. ובינתיים שוקעת השמש. הילדים נותנים לשועל הרעב את הפירות שאספו וחוזרים הביתה וגם השועל חוזר למאורתו ושם הוא מתכרבל וחולם על הילדים.
וזהו פחות או יותר: יום בבוסתן; אור מתחלף ומשבי רוח. אבק של אגדה במרחק נגיעה מכתיבה על טבע בעברית, שעל חסרונה התלונן עידן לנדו לאחרונה.
נחום גוטמן, "קטיף תפוזים בנווה צדק" 1967. אבק האגדה השורה על ציורו של גוטמן (שגם בתוכו מזדהרת בריכה) קשור לאור. חלקים מן התמונה קורנים ואחרים שרויים במין אור שהוא לא יום ולא לילה. ראו אצל מאיה שלייפר בהמשך.
.
רבא"ד מעדיפה הלך נפש על עלילות גבורה (למורת רוחה הקלה של הקוראת שוחרת ההרפתקאות) אבל מעבר לליריות מתייחדת כתיבתה בסגולה יקרה ונדירה; למילים שלה יש תיבות תהודה שמעשירות ומסמיכות את הטקסט. הראשונה והפשוטה מכולן היא שירו של אהרן אשמן, שיר כמעט עממי ברוח אמא-אווזה ללחן גרמני-עממי שהוליד מן הסתם את הסיפור:
ראב"ד מסלקת בעדינות את גרעין המוות והקינה משירו של אשמן, והופכת את הפירות הנופלים למנחות של נדיבות והשראה.
הגיבורים הקטנים מתעודדים מהופעתם אבל עוד לא נרפאו מכעסם. "רק השועל לא התרגז על כלום ולא כעס על שום חבר, כאילו מעצמו ידע שגם מה שכואב – עובר," אומרת רבא"ד. ובאותה נשימה היא מספרת ש"הרוח הסיעה ענן תפוח. צל הענן נפל על הבוסתן" וכל הרוגז נמחק. כמו בשיר השמיימי של אנדה עמיר:
על ענן כביש
רץ ענן חמור,
ועליו ענן איש
מנגן בענן כינור. פתאום נושבת רוח, מחמור נשאר רק צל,
האיש כולו נפוח,
ובידו מקל – ואחר רגע קל
הכל עבר, חסל.
בריכה עתיקה התחבאה בלב הבוסתן,
ואותה חיפשה תמרי, וחיפשו גם עדן וגם מעין.
כל החורף נקוו בבריכה מי הגשמים,
ובאביב טבלה בפרחים – סגולים, צהובים, אדומים.
בקיץ חלמה על מים כל הימים,
ובסתיו כמו עכשיו, השתכשכו בה מי יורה חומים.
ראב"ד מתארת את השתנות הבריכה לאורך השנה ואצל מאיה שלייפר היא משתנה מאיור לאיור:
מאיה שלייפר, ארבעה פרטים מאיורי "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד. גלגולה של בריכה.
חגיגת ההשתנות הפלאית (מה שמשתנה, על פי המאגיה, יכול גם לגרום לשינוי) מובילה עד לבריכה הנפלאה של ביאליק; פיסת טבע, ילדות, חלום ויצירה, שבתי שיר שלמים מוקדשים להשתנותה: בבוקר, בליל ירח, ביום סערה, עם שחר… את השירה כולה אפשר לקרוא פה. זאת הפתיחה:
התכוונתי לקטוע את הציטוט ב"חלום עולם הפוך", כי בבריכה החולמת של ראב"ד אין דגי זהב. אבל כשרפרפתי על פני הבריכה הרחמית עד כדי אולטרסאונד של מאיה שלייפר, ועל פני השועל המשוכפל (שלייפר בחרה לצייר את מעשיו בו זמנית) נראו לי השועלים המשוכפלים כדגי זהב באפלולית בין הערביים שאופפת את הבריכה. אני מקטינה את האיור כדי לחלוק את התעתוע:
איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.
איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.
שלייפר מאחדת שמיים וארץ כמו בשירה של לאה גולדברג: חתיכה של שמיים/ מצאתי ברחוב,/ … חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה. (מתוך "מה עושות האיילות"). הערב יורד על הבוסתן והבריכה עדיין תכולה וקורנת כמו סוג של הגיגית, מצרפת טבע, חלום ומשחק; אם תבחנו פעם נוספת את ההשתקפויות ההפוכות של הילדים, תגלו שהן מחופשות לבעלי חיים כמו בפורים: קוף, אריה וציפור כנף.
איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד (תקריב מסובב)
השועל על פי עדותה של ראב"ד, אמנם חושב את הילדים לגורים משונים, אבל התחפושות לא שייכות לתחום המטמורפוזה אלא לתחום המשחק. הטבע מעורר את הדמיון והיצירה.
הֶרְמזים מושתלים יכולים לצאת יומרניים ומאולצים, או סתם מגניבים באופן שטחי ומעל לראשם של הילדים (כמו הבדיחות בסרטי אנימציה אמריקאיים). ההדהודים שעליהם אני מדברת אינם מעל לראש וגם לא מתחתיו. הם מטעינים את הטקסט בשכבות ומרחבים. הם השורשים התרבותיים שמזינים אותו בצד נופי הגליל. הלוואי שיוצרים רבים יותר לילדים יניחו למטען התרבותי שלהם לחלחל ליצירה.
ועוד משהו:
איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.
.
הסוף הטוב נשחק מעט בקצוות, (לפחות לבעלי ראדר של עצב ובדידות כמו שלי). בתחילת הסיפור נראה שרבא"ד גוזרת גזרה שווה בין גור השועלים לגורי הילדים: כל אחד מהם גר בבית גידול משלו, וכל אחד מהם סובל ממצוקה זמנית של ריב או של קוץ.
סיום שמוליקיפוד. איירה שושנה הימן. בשום מקום לא רואים את אמא ואבא של גדי.
אבל בסוף הסיפור חוזר כל ילד לחיק משפחתו ורק השועלון נותר בבדידותו כמו גדי אחרי שנפרד משמוליקפוד. אמא ואבא של גדי לא נראים בשום מקום. וגם לשועלון נותר רק לחלום על חברים דמיוניים. וכמו שאמר עגנון בשעתו, "אין כאן משום נחמה גמורה."
כבר מזמן אני רוצה לדבר על זכרונות ילדות. לא מן הזווית הפסיכולוגית או הנוסטלגית או השד יודע. אלא על סוג מסוים של זכרונות שנקרא לו בינתיים "זכרונות עתידניים" עד שאמצא מילה יותר מדויקת. יש לי כמה משלי, ובמשך השנים נדבקו אלי גם זכרונות של אחרים שהלכו אחרי כמו חתולים עד שהבנתי סוף סוף מה הם רוצים.
אבל לפני כן כמה דברים על ילדות:
יש משחקי חברה כאלה שממיינים אנשים; האם אתה איש של יום או של לילה, אישה של חורף או של קיץ, של חתולים או של כלבים? החלוקה הקובעת מבחינתי היא בין אנשים שמחוברים לילדותם בכל מיני חבלי טבור, לאנשים שחתכו אותם כביכול ועברו לצד השני.
אני אומרת כביכול כי ילדות ובגרות הן לא טריטוריות נפרדות, ואדם שנִכְרת מילדותו לא נראה לי יותר סביר מעץ שנִכְרת משורשיו. הבוטניקה של הנפש היא אמנם יותר פלאית מן הבוטניקה הרגילה. יש חיים אחרי ההיכרתות אבל באיזה מחיר?
תמיד חשבתי (במובן, ידעתי) שגילים לא מתחלפים. הם מצטברים. כלומר, את ממשיכה להיות בת חמש ובת שתים עשרה וכל השאר בצד גילך הרשמי. אלה פשוט שכבות שונות של הנפש, חלקן מודלקות – גם במובן דלק וגם במובן דלקת – ופעילוֹת, ואחרות רדומות או מושתקות באופן זמני או קבוע.
ובו בזמן אני מאמינה (שוב במובן, יודעת) שהילדות היא השורש (במובן הדקדוקי) שממנו נגזרים כל הגילים הבאים. שכל מה שאתה עשוי להיות נמצא בך כבר בילדותך, באופן גולמי ולא מפורט אבל גם הרבה יותר מרוכז ועוצמתי.
אברהם סוצקבר, אחד מגדולי משוררי היידיש ובכלל, קרא לזכרונות הילדות המוקדמת שלו תמונות יהלומים שהמשיכו לנצוץ בתוכו ולפניו מבעד לכל המחשכים (והיו הרבה מחשכים בזמן השואה) ובשלב מסוים התחילו לתבוע ממנו שייתן להן מילים, שיאכיל אותן במילים. סוצקבר טען שבכל שירתו, עד סוף ימיו, נוצצת והומה ילדותו. אני איתו.
אנשים שמתנשאים על הילדות נוטים לשכוח שהבגרות לא מביאה איתה רק שכלולים והרחבות אלא גם צמצומים, חסימות ושחיקות. ואני לא מדברת רק על טראומות שמצלקות ואוטמות חדרים בנפש. היידע הוא לא רק ברכה, כפי שמסביר קרל אובה קנאוסגורד ב"מוות במשפחה": "יידע הוא מרחק, יידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות." (הציטוט המלא פה)
אני לא מתגעגעת לילדות כמו ביאליק ("אין יין עז וּמתוק גם יחד כאגדת ילדותנו! טִפּה אחת מִשֶּׁלָּהּ דַּיָּהּ פעמים לשׁכּר את הלב עד כדי טֵרוּף! עד כּלוֹת הנפש!" הוא כתב ב"ספיח"), ולא רק משום שילדותי שלי לא היתה מציאה גדולה; אני אוהבת את הריבוי, את העושר והעומק שנצבר עם הזמן, ואני גם אוהבת להתחקות אחרי אותם רגעים מכוננים, זכרונות עתידניים שאוצרים את תמצית הנפש.
אחרי שבחנתי כמה וכמה זכרונות כאלה, שלי ושל אחרים, אני יכולה להעיד שגם הפשוטים שבהם הם פואטיים ושופעים. יש בהם איכות מיתולוגית. הפוסט הזה יוקדש לאחד מהם, זיכרון מגיל ארבע שמופיע בספרי "אסור לשבת על צמות" (הספריה לעם, עם עובד 1996). נתתי אותו לדמות המכונה בשם "הצמות" על שום צמותיה הארוכות. ועכשיו אני רוצה להחזיר אותו לרשותי ולהראות איך ברגע ההוא בגן הילדים הונחה גם אבן הפינה לעיר האושר.
ובכן…
בגן הילדים שבו למדתי היו שתי חברות בשם נטע ועופרי. הן היו יפות, טובות-לב וגדולות ממני בשנה, אולי יותר, כלומר מקסטה נעלה בהרבה משלי. עופרי היתה גבוהה ממני, וכהה באיזה אופן נעים במיוחד, כמו צל בשעת הצהריים. לנטע היתה צמה בצבע דבש כהה שהמבוגרים קראו לו שטֵני, מילה שדמתה מדי ל"שתן" וכאילו רמזה באופן מכוער על צבע הצמה. התכווצתי בכל פעם שאמרו אותה.
יום אחד בזמן שציירה החליקה צמתה של נטע מכתפה והתלכלכה בצבע גואש ירוק. היא פרצה בבכי תמרורים, משוכנעת שמעכשיו תהיה לה צמה ירוקה, או שיצטרכו לגזור לה. כמה דקות לאחר מכן נכנסתי לשירותים של הגן. נטע עמדה מול הכיור הקטן, פניה אדומים ומבריקים מדמעות כמו תפוח נחמד. עופרי עמדה לצדה. בידה השמאלית אחזה שפופרת קטנה מפלסטיק כתום שקוף (השפופרות האלה ששימשו בשעתו לאיחסון תרופות מוחזרו לשימוש בגן הילדים). היא שטפה את השפופרת ביסודיות, מילאה אותה במים צלולים, טבלה בה את קצה הצמה, נדנדה אותו קלות עד שהמים נעכרו, הוציאה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת ברוב עסק ומילאה אותה שוב במים נקיים. הן היו כל כך שקועות במלאכה שלא הבחינו בי.
בהיותי ילדה מפוכחת ועניינית קלטתי כמה זה לא יעיל. הרבה יותר פשוט לפתוח את הברז עד הסוף ולשים את הצמה מתחתיו. כמעט אמרתי להן, ופתאום הבנתי (בכאב מסוים) שהן לא זקוקות לעצתי. הן לא מיהרו. אסון הצמה הוליד טקס שנערך על רצפת השירותים המבוצצת. ואני הייתי הפולשת המציצה לסוד שלעולם לא יהיה שלה. הייתי כל כך בודדה בגן; מישהי שלמדה איתי טוענת שציירתי רק פרח אחד על כל דף וזה נחשב לבזבוז. היא זוכרת אותי כי הגננות לחצו עלי "למלא" את הדף ובשום פנים לא הסכמתי. חשבתי שתמיד אהיה בודדה. שהחמלה הזאת, היופי הזה, לעולם לא יהיו שלי. הייתי אומללה מאד וגם מאושרת, כי בצד הקנאה והרחמים העצמיים קלטתי גם את היופי. כי באותו רגע, גם אם לא יכולתי לנסח את זה במילים, נפתח בתוכי מרחב חדש (שאפשר לקרוא לו עיר האושר) הבנתי מה זאת אמנות ואיך היא תציל אותי.
Kaye Blegvad
רחיצת הצמה היא אמנות, כי היא עושה בדיוק מה שאמר ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי 1893-1984): לוקחת פיסת מציאות פשוטה ויומיומית ומטפלת בה בצורה לא צפויה, מסבכת אותה ותוך כדי כך משבשת את האוטומטיות של קליטתה, מגלה אותה מחדש למי שצופה בה ומאפסת את השחיקה. (הוא קרא לזה דאוטומטיזציה ובעברית "הזרה", וביתר פירוט כאן).
לו שמו את הצמה תחת זרם מים, כפי שכמעט הצעתי בטפשותי, זה היה נכנס לי מעין אחת ויוצא מהשנייה. הסיבוך וההאטה העצימו את השיער, את הפצע, את החמלה ואת האהבה בין שתי הילדות. הרחצה נטענה במשמעות ובעוצמה רגשית. זאת היתה פייטה עם צמה (צמה ראשונה מתוך רבות), תיאטרון פיוטי ספונטני שבו הצמה, האיבר-חפץ, היא כלי שאוצר ומציף את כל הרגשות והיחסים והמשמעויות. כל האהבה שלי לאמנות נוצרית, כל ההבנה האינטואיטיבית והאינטימית של מהותה, נטועה בשירותים של גן הילדים בבאר שבע.
צמות. מתוך ההצגה שיצרתי על פי שלוש אחיות של עגנון. מתוך הפוסט על הסיפור ועל ההצגה
ובאותו יום בגן גיליתי גם שהזדהות היא לא האופציה היחידה. גיליתי שגם ההתבוננות היא אושר. שאפשר לחוות משהו ברגש וגם במחשבה, מבפנים וגם ממרחק. גיליתי שהמורכבות היא הפתרון. שהיא מאפשרת לי להישאר בכאב, להכיל את כל עוצמת הרגש מבלי להתפוצץ או להתמסמס. לא ידעתי כמובן על קיומם של סטניסלבסקי או של ברכט, אבל מיד תפסתי שאני ברכטיאנית. שאני אוהבת את הפיצול, את שבירת האשליה, את התנועה בין החום של הרגש לקרירות של הצורה ולשחרור של המחשבה, שיש לי מקום במרחב שנפתח בין השניים וקוראים לו עיר האושר.
*
היה לי עוד פרק שלם על חממת האמניםשל הקרון, אבל זה איכשהו קלקל את הזיכרון והפך אותו לפרסומת. אז לא הפעם. אבל ההרשמה לשנת הלימודים הבאה בעיצומה. אנחנו מחפשים אמנים מכל התחומים שמבינים שהילד הוא אבי המבוגר. לפרטים: tammy@traintheater.co.il | טלפון 02-5618514 שלוחה 118
פיזיקאים משני המינים שרוצים לפעול נגד השנאה והגזענות, לעשות משהו טוב וממשי (בתשלום), מוזמנים להצטרף לאחד המאמצים היחודיים לשילוב תלמידים מצטיינים מהמגזר הערבי בתחומי המדע וההנדסה.
הפרטים פה וגם פה. תרגישו חופשי להפיץ!
*
ואם תמיד חלמתם ללמוד הפעלת בובות ממאסטר סיני, זו ההזדמנות שלכן! סדנת אמן, 3 ימים באוגוסט.
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 