מה שאני מרגישה בימים אלה גדול עלי בכמה מספרים. לרגעים נדמה לי שכל האברים הפנימיים מסתחררים לי בתוך הגוף ואני רק מתפללת שיחזרו למקומם בשלום.
שני פרוייקטים שליוו אותי במשך שנים ארוכות הסתיימו פתאום ביחד, בבת אחת. בפוסט הקודם כתבתי על 17 שנות בנות הדרקון, אבל את שש השנים האחרונות ביליתי במסע דילוגים בינן ובין תום זיידמן-פרויד מאיירת גאונית, פורצת-דרך שפעלה בברלין בשנות ה-20.
ספר תום שערכתי יחד עם עדה ורדי – שגם עיצבה אותו לעילא – הוא יומן המסע של כל אחת מאיתנו ביצירתה המסעירה, בצד כותבים נוספים, חיים ומתים, שהצטרפו אלינו להרפתקה.
*
לספר תום יש חשיבות היסטורית: הוא גואל אוצר תרבותי שכמעט אבד, אבל בשבילי הוא אפילו חשוב יותר כמקפצה לעתיד, כהצעה עכשווית לנער, להפרות ולהרחיב את גבולות האיור.
למשל? הגישה המסורתית, המקובלת עד היום, רואה באיור אמצעי המחשה ותיבת תהודה למילה הכתובה, אבל למה לצמצם את המאייר לתפקיד ההד של הסופר? הרי אין שני אנשים, ולו גם ידידי נפש, שמרגישים וחושבים באופן זהה. והדבר הזה שמתוייג בחיוביות כ"נאמנות לטקסט" הוא גם סוג של "תיאום גרסאות" שמשבש את האמת.
חדשנותה עוצרת הנשימה של תום נובעת בין השאר מחסינותה המפליאה לכל סוג של סמכות, אפילו לסמכותו של הטקסט. האיורים שלה קשובים לטקסט, אבל לא מסכימים איתו בהכרח. וגם זו דרך לחלוק לו כבוד: לשוחח איתו, להזמין כל ילד וכל ילדה, להצטרף לשיחה, לחשוב, לגבש דעה עצמאית. ריבוי הקולות שהיא מציעה חוגג את העושר של העולם עם כל הכאב הכרוך לפעמים בחגיגה הזאת. אני לא יודעת איך היתה הילדות שלכן, אבל שלי לא עברה בריקודים. ותום זיידמן־פרויד היא בין השאר המרים ילן־שטקליס של האיור. היא נותנת מקום לכאב, לטראומות, לא באופן סטרילי ודידקטי אלא בתעוזה ובעדינות אמנותית שנוגעת בעומק הנפש ומקטינה את הבדידות.
ויש לה יכולת מפליאה להזין ולהפרות את שפת האיור בתפיסות מאמנויות אחרות.
התיאטרון למשל מבוסס על הפער בין טקסט לסבטקסט. את הטקסט מספק המחזאי, אבל כדי לממש אותו נדרש גם סַאבְּטֵקְסְט (subtext), שאותו נדרשים השחקנים לגלות בעצמם, בעזרת הבמאי. הסאבטקסט הוא הטקסט הסמוי, המושתק, שמבטא את רגשותיהן המוכחשים או המוסתרים של הדמויות. מן המתח בינו ובין הצהרותיהן הגלויות נולדות דמויות מורכבות ומלאות חיים. ותום מתרגמת את הכפילות הזאת לאיור. גם כשהאיור הגלוי מגבה כביכול את ההצהרות של הטקסט, ה"סַאבְּאיור" מסגיר את מה שנכבש והודחק (איך בדיוק זה קורה? הכל כתוב ומודגם בספר תום). האיורים שלה מנפצים את תקרת ה"אילוסטרטיביות", שוברים את קללת האחד-לאחד כשהם זוכים בתת-מודע.
וכמו התיאטרון כך גם המחול, הגותיקה, האקספרסיוניזם, הרומנטיקה, המודרניזם, האוונגרד, שכולם מוטמעים ביצירתה בתקופות שונות. זה הקסם שלה, אחד מהם, הקלות שבה היא מבליעה תרבות מבוגרים בספרי ילדים מבלי שייראו כמו נחש בריח שבלע פיל.
חידושיה הרבים פרושים על פני מאות עמודי הספר ומלווים בלמעלה משלוש מאות איורים שובי לב. ההתפתחות האמנותית שלה מסחררת כמו רכבת הרים בלונה פארק, כאילו ידעה שזמנה קצוב (היא מתה בטרם עת, בגיל 37). ברגע שהיא מפצחת איזו תגלית היא ממשיכה להרפתקה הבאה. והמשותף לכולן הוא כבוד מוחלט לבני האדם הצעירים שקוראים להם ילדים, ליכולותיהם ולחוויותיהם, לתשוקת המשחק שלהם ולכאבם.
באחד מחלומותיו של "דיוויד החולם" (ספר מופלא שאיירה) הוא נתקל בחומה שחוסמת את דרכו, ואז מגיע שער, עוצר מולו לרגע כמו אוטובוס בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה. כולנו מוקפים חומות, חלקן בלתי נראות, שחוסמות את דרכנו, ואני מקווה שספר תום יהיה מין שער כזה, שיעצור לכל אחד ואחת בתחנה החלומית שלה.
יובל סער מ"פורטפוליו" מראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום.
רשומה חדשה שלי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) באתר הפנקס
*
"זה פרויקט כל כך מרהיב, כל כך יוצא דופן, שכל ניסיון לסכם אותו בכמה משפטים הוא כמעט בגדר חוצפה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעכב על "ספר תום" — כינוס מקיף ראשון ליצירתה הווירטואוזית של המאיירת הנשכחת תום זיידמן־פרויד, מלווה במאמרים פרשניים, וירטואוזיים לא פחות, של מרית בן ישראל, ומעוצב באופן וירטואוזי על ידי עדה ורדי.
מאיה בקר, הנבחרים, הארץ 26 באוקטובר, הטקסט המלא כאן.
ספר תום נעשה כמעט בלי תקציב.
ההדסטארט שפתחנו למענו הסתיים בהצלחה.
תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.
עכשיו אפשר לרכוש אותו בחנויות הספרים המובחרות
וגם ברכישה ישירה.
ואפשר כמובן להזמין גם את בנות הדרקון.
עיר-האושר 
חדשות נפלאות! ממש מתאים לתום השנה.
רק הערה קטנה: כבר מזמן לא מצפים מאיור להיות "נאמן", לפחות אצלנו לא מלמדים כך. אני נוהגת להראות לסטודנטים דוגמאות כמו "החתול שלי טיפש" או "אוליביה", שבהן זה מאוד בולט, אבל אנחנו מנסים לראות את המורכבות גם בספרים אחרים.
נהדר! ונכון שיש תזוזה. הנאמנות לטקסט נסדקה בשנים האחרונות, אבל סתירות שאינן מהסוג המצחיק, השטותי, החינני, ספקות כבדי־ראש ואפילו מכאיבים בטענות של הטקסט, הם לגמרי מחוץ לתחום. זה נובע מסיבות רבות: החשש לבלבל את הקטנים (שהאיור ייתפס כטעות), והצד הפחות מלבב שלו: החשש מאובדן סמכות, החשש להניח להם לחשוב בעצמם במקום "להנחיל" להם תכנים, וגם התפיסה הבלתי מעורערת שהכותב הוא הבעלים של הספר. יכלה להיות גם תפיסה אלטרנטיבית, שבה הסופרת היא הבעלים של הטקסט, והמאיירת היא הבעלים של האיור, והשלם הוא שיחה ביניהם. זה אולי נשמע רדיקלי, אבל גם לכיוון הזה יש תזוזה קלה, הן בציון שם המאייר על כריכת הספר, והן בחלוקת התמלוגים. ואני לא חושבת חלילה שצריך להחליף את התפיסה השלטת, אני נגד תפיסה שלטת, אני בעד ריבוי, ובלי קשר, סתירות הן מאבות המזון שלי, מסיבות רבות. חייהם של ילדים (לפחות של הילדה שהייתי) מלאים סתירות, וכשהספרים מתכחשים להן זה מגביר את תחושת הבדידות.
כתבתי על זה לא פעם, למשל בעקבות איורי "המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון: הזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/12/05/tail-and-heart/
הפרוייקט הזה הוא כאוצר לי..
במסגרת לימודיי בחוג לאוריינות חזותית.. אני חוקרת את השפעתם של המאיירים הגרמניים ותום הבכירה בינהן על מאיירים עכשוויים.
ולא יכולתי לבקש יותר מהמסמך הנדיר הזה.
תודה!!
אפשר ליצור איתך קשר??
עמית,
0528626780
amitpeles69@gmail.com
תודה🙏
וואו. אין מילים. אני צריכה לחשוב על כל מה שקראתי וראיתי בפוסט הזה ובהדסטארט. זאת לא סתם הצגה של מוצר, זאת הצגה של אג'נדה, דרך חיים, מבט מחודש על אמנות ועל טקס ועל איור. תודה על כל ההשקעה שלכםן וברור שנתמוך.
תמי, הכל נכון. זה נפלא שראית ונפלא שברור. תודה.
שנה טובה ותודה על הבלוג. לא הכרתי את תום זיידמן פרויד, ובזכות הפוסט הזה אני מכיר. לא פשוט לגלות דבר כזה פתאום, ובינתיים היא חזקה וכואבת לי מדי (גם ילדותי לא עברה עלי בריקודים). לאט לאט…
מזל טוב, יקירתי. שמח בשמחתך (אם יש לך שמחה; בדרך כלל הרגע הזה מלווה דווקא בהקלה).
אקרא בחפץ-לב…
הבהיר, כמו שנאמר בסיפור שאינו נגמר, "זה חייב עוד לכאוב לך אם זה מתרפא", מאחלת לך שנה של ריפוי ושלווה. כמה שאפשר. ובכל ליבי אני מאמינה שאפשר.
projerusalem, תודה רבה! הקלה בטוח לא. בעיקר מנסה להתרחב כדי לתפקד ולהכיל 🙂
אשמח להעזר
ברכות טובות על זה, מרית יקרה! איזה יופי וכמה תודה על מפעל כה מלבב!
עמית פלס, נהדר! יש בספר אפילו מאמר שממפה את הספר המאויר בשפה הגרמנית בין השנים 1933-1900 וממקם את תום בתוכו. אני קצת קשת-טלפון אבל אפשר ליצור איתי קשר דרך לשונית – כתבו אלי – למעלה, ונראה.
עמית, יופי, תודה (התגובה קצת מסתורית בלקוניותה, אבל נראה לי שהבנתי 🙂 ).
דורית יקרה תודה לך!
מרית, יישר כוח
אני מעוניינת אבל גרה בחול. אתם שולחים לארהב?
רות, תודה! שאלתי את מרב שאול (המקסימה) מהוצאת אסיה. כן שולחים לארהב, אבל כיוון שהספר עוד לא הודפס אנחנו לא יודעים מה יהיה משקלו – ובהמשך לכך – כמה יעלה המשלוח. זה המייל שלה להמשך הבירור. asia01@netvision.net.il
רק היום ניפגשתי איתך מרית המהממת. יצאתי מבדידות מזהרת כששמעתי אותך בהכל כרוך היום ברדיו ואחכ שקראתי משהו מהבלוג שלך. הרגשתי סוג של אושר להיכנס לעיר האושר כי בעבורי הרוח והנשמה והנפש שמיתגלה דרכך ודרך האומנות פשוט הפעים אותי והחזיר לי טעם החיים שזה קריאה והאומץ לחיות ולתת לחיות ולנשום מתוך הנשמה.
וואו, רינת, תודה שהקשבת לי ככה.
[…] « המאיירת הנפלאה מכל […]
בזכותך הכרתי את תום ופעולה, ועכשיו רכשתי את הספר ומצפה בקוצר רוח לקבל אותו!!!
טל, נהדר. זו היכרות מופלאה, עוד תראי!
הגיע אלי הרגע ספר תום.
אין מילים לתאר כמה הספר יפהפה, גי'נגי' עשיר ומקיף. אוצר אמיתי 🙂
נהדר ומשמח!
מרית יקרה מאוד,
כפי, שכבר ציינתי, הספר יוצא מן הכלל בכל אופן אפשרי, האיכות הפיזית, הנייר, ההדפסות, העיצוב, הקצב, העריכה וכמובן גם התוכן…
(יש לו אפילו גם ריח של ספר!)
פשוט מעולה!
וממש מפעל הנצחה ראוי.
ועוד כפי שציינתי, יש לי:
כמה דברים,
תחילה אחד מקדים, שלאחריו בקצרה מספר מילים על עשרים ואחד דברים פעוטים ועוד אתנחתא, ואז בהרחבה, על נושא רחב, שבמלא הצניעות הראויה, לא רק שאזרתי עוז להגות בו, אלא אפילו הגיתי בו, והנה אני אפילו מרגיש טרזן, ומפרסם אותו…
הדבר המקדים:
בהמשך לכתוב בעמוד 197,
אפשר לזהות בציורים, שהודפסו בשיטת פושואר (Pochoir), בכתמי הצבע, במעין קווים בצבע כהה מעט יותר בחלקים שונים של כיתמי הצבע. למשל אוזן השועל בציור הארנב שהתחתן בספר הארנבים, או באותו ספר, בציור הנפלא של הארנבת והפיל, הקווים האנכיים מהירח… או בספר מסע הדג, בציור של הבניה, הקווים בין הפרחים…
הנה הסבר קצר לעיניין, למי ששאל את עצמו, למה זה כך:
משמעות המילה Pochoir היא בעצם ״שבלונה״, ויש מגוון רחב של שיטות ״להדפיס״ בעזרת שבלונה.
כעיקרון אבל, שיטת הדפוס הזו היא בעצם שיטת צביעה. מניחים על דף נייר שבלונה, שבה חתוכה הצורה, שאמורה להיצבע, מעבירים מכחול באופן כל שהו על השבלונה, הנייר ייצבע בדיוק בחלק המחורר שבשבלונה.
למשל אם רוצים ״להדפיס״ ריבוע, לוקחים לוח בגודל הדף, חותכים ריבוע במקום בו הוא צריך להופיע, מניחים על הדף, וצובעים במכחול מלמעלה. הריבוע ייצבע ושאר הדף לא.
הבעיה מתחילה, כשרוצים ל״הדפיס״ למשל ריבוע ירוק, שבתוכו עיגול אדום.
נדפיס תחילה את העיגול. לא בעיה, בדיוק כמו, שהוסבר לעיל, שבלונה שבתוכה עיגול גזור.
כעת אם נדפיס ריבוע ירוק מעל, הוא ידפיס גם את העיגול… שלא אמור להיות מודפס בירוק… (הצבעים הם בדרך כלל צבעי מים כלשהם, שקופים!)
לכן חייבים באיזו שהיא צורה, למסך את העיגול, כדי שלא ייצבע. לכן בשבלונה של הריבוע, שנחתוך, נשאיר עיגול לא גזור…
שאותו אבל נצטרך להצמיד לריבוע שמיסביב…. 😦 כי הוא צף… העיגול שבמרכז החור של הריבוע לא מחובר לכלום…
איך עושים את זה? משאירים בשבלונה גשר בין שפת הריבוע לשפת העיגול. ״מדפיסים״, והעיגול לא מודפס,
אבל אז גם הגשר לא מודפס…
ואז בשבלונה נוספת מדפיסים רק את הגשר עצמו… כלאמר שבלונה בה הגשר הוא החור…
מכיוון, שהשבלונות לא מאה אחוז מדוייקות או ניצמדות לדף, יש דליפה קלה של צבע בחיבור בין הגשרים למשטחים… דליפה זו יוצרת את הקווים הכהים יותר, שאנו רואים בהדפסה (הגבול נצבע פעמיים), קווים שרומזים לגשרים, שהיו בשבלונה בין החוץ לאיים שבפנים…
מקווה, שהסברתי ברור…
וכעת לדברים:
הדבר הראשון:
לציורים לספר ״דוד החלמן״ יש איכות ויטראז׳ית.
הקוים, שיוצרים מישורים שקופים בעזרת ההילה הצבעונית, הסובבת אותם, נותנים לחלקי הציורים תחושה כאילו הם מזכוכית וכאילו אור השמש עובר דרכם.
מאוד מזכיר חלונות ודלתות יוגנדשטיל, כשהקוים השחורים של תום הם העופרת, המחזיקה את חלקי הזכוכית…
לא מצאתי דוגמא טובה יותר, אבל מניח שאת מבינה למה הכוונה….
אני חושב, בניגוד למה שכתבת, שתום ציירה את דוד במפורש כילדה ולא כמשהו ניאטראלי…. אפילו הייתי אומר ילדה שהיא רקדנית בלט… גם השרוכים שבמיכנסיים נראים כאלו שייכים לנעלי הבלט…
והיא משחקת עם זה הרבה.
הדבר השני:
הקישור שלך לגברת עם היוניקורן מדהים! בנוסף למה שכתבת, גם הציפרים, הארנבת והפרחים באים משם…
אבחנה לא נורמלית! נשארתי פעור פה…
הדבר השלישי:
העניין הזה של הספר, הגדר והשער ענק!
ובציור האחרון, הנעליים בכלל לא מצויירות, העלה בא במקומן….
הדבר הרביעי:
המצוייר מתחת לאותיות ב״ספר האותיות העבריות״, מזכיר מאוד באופי הציור והעמדת הדמויות והטבע הדומם, דמויות שטוחות מבדיל, הנפוצות בגרמניה ובדרומה במיוחד.
אני מתכוון לסצנות ודמויות, שהן מעין תבליט מיניטורי שטוח (ראי בקישרים למטה), ולא לאלו שבתלת מימד (כמו למשל חייל הבדיל מהאגדה המפורסמת של אנדרסון).
הדמויות הנפוצות הן ברובן בעצם מעולם הצבא והמלחמות (זה הולך תמיד ביחד…), אבל יש פאלטה שלמה של אירועים מחיי היום יום ודמויות שונות, ולאלו אני מתכוון. מעמידים אותן אם יש להן בסיס או תולים על חלון לדוגמא.
האסתטיקה המיצרית הקדומה של התבליטים המצריים, מאוד מתאימה למדיה השטוחה של דמויות הבדיל. ההעמדה בפרופיל וכו. אבל אני חושב, שכאן אצל תום, זה מין ערבוב של אורינטליזם עם מיצריות ולא ממש השפעה מצרית ישירה… יותר פסוידו מיצרי (לא ביקורת, רק אבחנה…).
הנה כמה דוגמאות למה שאני מתכוון:
https://www.zinnfigur.com/Flachfiguren/Unbemalt/Kulturgeschichte/Altertum-Antike/Krokodiljagd-im-Alten-Aegypten.html
https://www.zinnfigur.com/Flachfiguren/Unbemalt/Kulturgeschichte/Altertum-Antike/Priesterin-der-Sachmet.html
https://www.zinnfigur.com/Flachfiguren/Unbemalt/Kulturgeschichte/Biedermeier/Die-drei-Zigeuner.html
אפשר לראות את ההבדל בין הגירסה הקדומה למאוחרת של ציורי האותיות, במאוחרת הכול מאוד שטוח, ולהרבה ציורים יש קרקע או בסיס, כמו זו, שיש גם בתבליטי הבדיל (הבסיס של האות וו הוא לדעתי כזה ולא כפי שנכתב בספר כעין מגלשיים).
ויכול להיות, וזו גם דעתי, שכאן ההשראה לאסתטיקה, שציירה תום פרויד, שהכירה את דמויות הבדיל האלו, לדעתי. (לגבי האסתטיקה, ראי להלן…)
אני רואה בזגזוג בין האפשרויות לפירוש הציורים (״כתב החידה״), חיסרון ולא מעלה, ויכול להיות ששם (לצד החרוזים של עגנון, שמשורר הוא לא היה, ובטח לא לילדים) הסיבה לגניזה.
הדבר החמישי:
חידה בעיני: מה האיקונוגרפיה של האות נון? למה יש שם חגבים? (״ונער קטן נהג בם״?)
ספר סיפורי הארנבים:
את ספר סיפורי הארנבים אני לא ממש אוהב… כל הנושא של לקבץ סיפורי עם, ולהציג את תכנם ברמה מאוד שיטחית ובאמת נמוכה, לא מוצא חן בעיני. אני מניח, שהספר נועד לילדים ממש קטנים ולכן פישטו כל דבר, גם באופי הציור… (דבר, שאני מתנגד לו…). בכל אופן רק חלק מהציורים כאן הוא לטעמי, ואני אוהב יותר את הציורים האחרים של תום. התוכן של הספר הזה בעיני בכל מקרה ממש ירוד.
(יש לי שני עותקים של הספר, בעברית ובגרמנית…) לפחות לגבי סיפור אחד אני יודע, שהמקור ענק (ראי להלן).
הסיפור ב״ספר סיפורי הארנבים״ על בובת הזפת, מוזכר (לראשונה אצל Robert Roosevelt ואז) בספר ״הדוד רמוס״ של Joel Chandler Harris (גם שועי הזכיר את זה כאן בבלוג). הספר נכתב לקראת סוף המאה התשע-עשרה בדרום ארה״ב. בסיפור (ללא הפתיחה על הבאר) האנטגוניסט הוא שועל ולא צבוע. אין לי מושג אם תום פרויד שינתה את זה או, שהמקור, האחר מן הסתם, ממנו לקחה את הסיפור מציג זאת כך. בכל אופן זה מעניין. (כאן בבלוג ציינת שהיא החליפה את זה… האם זה בטוח?)
הסיפור ב״דוד רמוס״, שתורגם לעברית בתחילת שנות השמונים בעטו של אוריאל אופק, הוא, כמו כל הסיפורים בספר ״הדוד רמוס״, מאוד ציבעוני ועשיר בסלנג וחוכמת חיים. כלום מזה אין בסיפור אצל תום.
והכלום הזה מופיע לדעתי גם בשאר הסיפורים בספר סיפורי הארנבים (אפילו בקצב שבסיפור דיאלוג החתונה היא פגמה, הבאתי דוגמאות אחרות לדיאלוג הזה במאמר אחר שלך כאן…).
בספר המקורי, ״הדוד רמוס״ הכינוי ״אח ארנב״ (Br'er Rabbit), זכר כמובן, שאופק תרגם ל״דון ארנב״ (קיצור של אדון).
אם זכרוני אינו מטעיני, אז בגרסה המופתית של דיסני לספר, שנקראת- ״שירת הדרום״, (שלא משווקת כיום מטעמי פי סי דבילים) (אישית לא משנה לי, כי יש לי את זה בדיסק… 🙂 ) זה תורגם ל״אחא ארנב״.
הדבר השישי:
בכל אופן, נראה לי, שבציור דמות בובת הזפת שבמרכז, יש רמז אירוני לוונוס מדיצ'י (וגם של בוטיצ׳לי). כאן בובת הזפת רומזת בידה האחת על הלב (או בדרך לפה?…), שאין לה, ובשניה על האוזן, שאיתה אין היא יכולה לשמוע… שני הדברים, שגרמו למפלת הארנב. הוא התחיל את הריב כי בובת הזפת לא השיבה לו… כי לא שמעה כמובן…
אני לגמרי לא מסכים עם הפרשנות שלך לציור, ולא רואה שם שום רמזים לאלימות מינית….
ההחלפה של הארנב בארנבת אפיינית לתום, ואני לא רואה כאן משהו חריג….
הציור בעיני מלא הומור וצחוק…
מגניב ביותר, ומלא קסם, זה ציור בת הצבוע…
לגבי סיפור הכלה והארנב,
זה סיפור מוזר. ומוזר ומעניין גם למה התעקשה תום כל כך איתו.
הסיפור בעיני מוזר כי אין לו שלמות, שבמידה מסויימת, גם אם מועטה, נמצאת תמיד גם באגדות.
יש לו קצב מסויים, והחזרה על השיחה עם הארנב זה דבר שמדבר לילדים קטנים, אבל הוא בשבילי לא בפוקוס…
בוויקיפדיה מעירים בצדק, שלא ברור למה הילדה הולכת עם הארנב… לי זה ברור… היא חייבת ללכת אתו כדי, שיפסיק לגנוב את הכרובים. כי זו הרי מצוות אימה (בערך), שאותה והיא הרי חייבת למלא…
אז הקונפליקט הוא אולי איפה הגבול…
אני מניח, שבמקור הסיפור נוצר כהתמודדות עם הפחד, שהילדה התמימה תיעתר לחיזורי עוברי אורח, ותעזוב את ביתה… וכאן מזהירים אותה, שסופה יהיה בודדה במטבח… (מין ארגון להב״ה כזה…)
אבל זה מוזר בעיני…
בקשר לפרשנות המעניינת ( אם הנושא לא היה קשה, הייתי כותב ״היפה״ ), שהעלית לאורך ספר ״תום״ (וגם כאן בבלוג) במספר מקומות :
(דיסקליימר: אין לי ספק, שאת מכירה את האישיות תום, ואת ספריה, אין מונים טוב יותר ועמוק יותר ממני, וגם מן הסתם פיתחת אינטואיציה עבורה, אז התגובה שלי להלן היא בערבון מוגבל… )
הדבר השביעי:
אז, אני חושב, שהלכת רחוק בפרשנות לסיפור החתונה (כך גם חשבתי כשהעלת את הדברים כאן בבלוג, אבל היססתי מלהגיב…). הבית ציבעוני, בספר הארנבות, לדעתי, הוא ציבעוני בעקבות ביצי הפסחא, ותום מנצלת כמעט את כל הפלטה, שעמדה לרשותה בדפוס העמוד (בית דומה מאוד נמצא גם ב״בית הפלאות״). שלוש הצבעים של הילדה הם משקל נגד מדוייק לציבעי הקשת, הנמצאת שם באלכסון, בדיוק כמו שהבתים הם באלכסון. צבעי הקשת האלו נמצאים גם בציורים אחרים (למשל ב״ספר הדברים״)…
פרפרים גם הם לפעמים רק פרפרים (ככה היא ציירה אותם בהרבה מקומות) וסיגר לפעמים הוא רק סיגר…
תום ציירה את הפרפר שלמעלה, בדיוק בחיבור של הגדר, כדי לחסוך הדפסה נוספת עם שבלונה. אם הפרפר היה מספר מ״מ למטה היה צורך במהלך צביעה נוסף (כפי שהסברתי בהתחלה, בגלל הגשר שיהיה למסך את הפרפר).
בספר יש שני אופנים של ציור ארנבים, אחד יותר כארנבים (למשל סיפור הזנבות) והאחר יותר אנושי, כמו בדיאלוג הארנב שהתחתן. בסיפור החתונה הארנב מצוייר ממש בסגנון הראשון, היותר ראליסטי. תום אומרת לנו, זה ארנב! וזהו…
הדבר השמיני:
אותו סיפור בספר ״מעשיות קטנות״:
הציור בפורזץ של ספר זה מתאר, לדעתי, אבל ללא ספק, את סוף הסיפור, כאשר הארנב מפיל את בובת הקש. הדמות היא בפרוש של בובת הקש ולא של הילדה, השיער מצוייר כקש, וחוסר כפות הידיים והרגליים מצביע על זה, אין לה כיסוי ראש כי הוא הפיל את זה! מהבובה! הארנב מניף ידיים בתדהמה או עצב, אבל אני לא רואה כאן תקיפה.
גם שאר חלקי הציורים בפורזץ, לדעתי, מתארים את סוף הסיפורים או את שיאם (הילד עם התיבה והמפתח למשל, המטבעות, העכברים…)… אז גם כאן זה מתבקש…
זנב הארנב כאן הוא הכרחי בצורתו, בהתאם לסגנון, שתום בחרה בו לספר זה. גם רגלי וידי הארנב, וגם ראשו, גרמיים ויותר ראליסטים מבספר סיפורי הארנבים, ששם כמובן שהזנב אחרת. זה הסגנון כאן ולדעתי אין פה משמעות נסתרת…
אבל הניתוח שלך מעניין ללא ספק… ואני בטוח, שבצדק, תמשיכי להחזיק בו… גם אם אני לגמרי לא מסכים אתו… 🙂
אתנחתא כבדה:
חצי טון פילוסופיה דלת חומר ורוח בדיאטה:
האנושות זה דבר נורא. אם היה לי מתג שיכול להפסיק את האנושות, הייתי מפעיל אותו.
אתמול כבר.
יש כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה חושך, כל כך הרבה רעל וארס, כל כך הרבה סבל בעולם הזה, שצריך כוח לא אנושי או עיוורון אנושי כדי להיות מסוגלים לעשות צעד אחד בודד קדימה בכלל או בלי פיק בירכיים.
זה שיש עצב, זה בסדר, אני לא מדבר על עצב, אני מדבר על רוע מזוכך, זה שיש כמעט בכל מקום ובכל דבר. וזה מסמא עיניים. מסמא עיניים למרות שזה שחור כמו גוש זפת, שכל דבר נדבק אליו, מסמא שאי אפשר לראות כבר כלום.
וזה נדיר מאוד, שמוצאים אי נידח היכן שהו, שאין בו את זה…
ולכן גם קשה לי לראות כשמנסים למצא רוע בציורים כמו אלו שכאן. בין אם יש ובין אם אין….
כמו שאמר ארבינקא, לשנוא, לא צריך…
האתנחתא נגמרה.
בקשר לפורזץ, נראה לי מגניב, שהיא ציירה כל חזרה על סצנה מחדש, ולא כמו היום קופי פסט של תבנית….
הדבר התשיעי:
אם כבר אנחנו בפורזצים, מעניינת הטכניקה של הפורזץ של הספר ״דוד החלמן״, יש שם תבנית וקישקוש עליה, מאוד מזכיר צביעת דף בעיפרון, כשמתחת מטבע… אותו אפקט… מעניין איך היא עשתה את זה……
והרעיון של תום להעביר את ההשתקפויות שבפרק בסיפור לעטיפה, שבה ממהותה השתקפויות וחזרות הן דבר שבשגרה, ממש מקסים, והגילוי שלך לזה, אופיני, ועדיין מעורר פליאה. יפה לאאללה…
הדבר העשירי:
אחזור לספר הארנבים.
יכול להיות שההידהוד בציור היפהפה והעצוב מאוד של הפיל והארנב, בא דווקא מפרעות קישינב, ולא מהתרבות הנוצרית. אפשר להניח שתום הכירה את זה, ובטח ביאליק זיבל לה את השכל גם בנושא הזה…
הספר ״מסע הדג״
לא הייתי מגדיר את הספר כסוראליסטי, כפי שהצעת כאן בבלוג לפנים. לדעתי לספר מסר חד משמעי, שמתאים מאוד לתקופה (ולמתי לא?…): סוציאליזם או אפילו קומוניזם (של קיבוץ)…
בהתחלת החלום, מתואר העולם היום יומי של הילד, שהוא די דיסטופי, מצוייר נהדר, אבל לא סוראליסטי במובן האמנותי (חלום קשור במהותו ובמהות הסוראליזם – לסוראליזם אבל לא יותר מזה כאן). ואז נוסע הילד לעולם אוטופי בו כל אחד מקבל את צרכיו ואין שם כסף כי לא צריך את זה (וגם זה מצוייר נהדר)… בקיצור קיבוץ (במובן הטוב של המילה)…
התיאור בספר הזה הוא שונה מאוד מאשר ב״מעשיות קטנות״ בסיפור ״ארץ העוגות״ (ארץ הבטלנים) (Schlaraffenland) בשני הסיפורים מקבלים בקלות כל דבר שרוצים, אבל ב״מעשיות קטנות״ זה אבסורדי וכאן זה אידאולוגי… נראה לי….
המשפט האחרון בספר הוא:
״את כל זה חלם פרגרין,
זה עדיין לא כך״
(אני חייב עוד לברר עם דברי גרמנית את הגבול המדוייק של השורה האחרונה…)
אבל אני רואה כאן כמיהה לעולם שיוויוני, חברתי מאוד… אוטופי… שעדיין לא קיים…
יכול להיות, שיש באמת רובד נוסף בספר כפי שהצעת, דפרסיבי, אולי כזה, שאומר, שאין בעצם מקום אוטופי כזה, והעולם יישאר כמו בהתחלה, אבל לא יכולתי למצא לזה רמזים…
הציור האחרון הוא בעיני בהתאם לסגנון שתום בחרה לספר – שמח.
בגלל סוג ההדפסה, וגם השינוי בטכניקת ההדפסה בהוצאות מאוחרות, הגוונים יוצאים אחרת (בעותק שברשותי הכול, כל הציורים, כהים מידי), מה שיכול אולי להעלות אופי פסימי, אבל לדעתי אין זה בכוונה מהראשית ונראה לי, שיש כאן בסך הכול משאלת לב לעולם טוב יותר…
וזה לגיטימי…
תמיד…
הדבר האחד עשר:
הילדה עם בלון (ספר שירי תינוקות). זה ציור מאוד אופטימי. בניגוד לגרפיטי המפורסם של בנסקי. שם הילדה מאבדת, וכאן היא עפה לגלות דברים חדשים… כל הסדרה הזו של הציורים של תום יפהפיה…
הדבר השנים עשר:
הסיפור עם הארנב והקיפוד שבספר ״סירת הקסם״, מופיע למרבה הפלא גם ב״דוד רמוס״… אני מניח אבל, שהמקור בשני המקרים הוא מהאחים גרים…
הדבר השלושה עשר:
את ביאליק מעולם לא אהבתי… עכשיו יש עוד סיבה…
העסקנות הציונית, שגם עגנון כתב עליה, מוכרת לי, ומעוררת קבס. כשהשורשים מורגלים ביניקת ארס, רצוי לא לאכול את פירות העץ….
וזה שכל דבר, שיצא מהציונות מטונף (לא נתווכח…), מדהים אותי כל פעם מחדש, למרות שאני יודע את זה…
יש לי, בתמימות רבה, מין וויז׳ן כזה של האומנים המיוסרים, שכותבים לאור נר בעלית גג קפואה, כשכול עולמם ומה שחשוב להם זו היצירה והאומנות, והנה כל פעם מחדש אני מתאכזב לגלות שהכול מסחרה… הם פשוט אנשי עסקים, שהסחורה שלהם במקרה היא המילים שהם כותבים ולא נגיד תחבושות אלסטיות באמזון….
באופן כללי:
אני חושב, שאחד הדברים הנפלאים אצל תום זה, שבכול ספר שעשתה, היא פיתחה שפה גרפית, שמיוחדת לספר זה ושונה לגמרי מהספרים האחרים.
אני, בניגוד למה שרמזת בספר (ולמה שעוד אנשים אומרים במקומות אחרים), לא רואה אצל תום התפתחות, קפיצה, שבירת מוסכמות, להיפך היא נשארה כל הזמן באותה נקודה (שמראש הייתה מאוד ״גבוהה״) (לא הפואמה… אחר כך…), ופשוט שינתה את הויזואליות. (ראי בהמשך דעתי על קפיצות וכל זה…).
ברור לי לגמרי, שהיא ממש התכוונה לזה, שכל ספר יראה אחרת, ואחרת עד כדי כך, שאי אפשר יהיה לזהות קו של אמן. (ממש בניגוד למשל לווילהלם בוש או קלסיקאים אחרים, שמציגים קו ברור לאורך יצירתם). זה שהיא בחרה טכניקות שונות להדפסה ( פושואר, אופסט וכו׳ ) זה חלק מהגישה… ובזה אני רואה את אחת הגדוּלות שלה כמאיירת.
אם יש קו מאחד לעבודה שלה זה, שהיא מאוד לא חופשיה בקו הציור, ועובדת מאוד מדוייק ומוגדר… ( לא ביקורת ולא מחמאה, זה פשוט כך ) בניגוד למשל לקו של ווילהלם בוש, וולטר טרייר, ואפילו של כריסטיאן מורגנשטרן (שלפעמים קרוב אליה חזותית).
אני מעריך את זה…. 🙂 זו לא ביקורת…
רואים את זה גם בסקיצות שלה, שהיא מבטאת את עצמה טוב יותר בציור מדוייק… ולמשל ניסיונות לקו מעט חופשי בספר בית הפלאות לא ממש עולים יפה לדעתי…
רק לצורך החידוד:
למשל – בין ספר הדברים לספר מסע הדג אני לא רואה מהפך באישיות שלה או איזו שהיא קפיצה בהבנה של מה שהוא, אלא שינוי מבוקר בסיגנון לפי רצונה המודע מאוד….
ספר שירי העם:
אין לי ספק, שאת מכירה את הנושא ״תום״ טוב ועמוק ממני… וגם כפי שכתבתי למעלה, ללא ספק פיתחת אינטואיציה לגביה.. אז כל מה, שאני כותב כאן (וגם למעלה), זה ממש בצניעות הזהירה והראויה ללא ספק בעניין זה….
אני בטוח, שבסקיצות (מתווה… למדתי את המילה הזו מהספר שלכן… 🙂 ) שלה לספר היא מחפשת סיגנון הולם. נראה לי, שהיא כבר מצאה אותו ופשוט, מסיבות שונות, לא הספיקה להעביר את כל הציורים לסגנון הזה, לפני שהפרוייקט נגנז. אבל הסקיצות הן ניסיונות חיפוש.
את הסגנון הסופי לדעתי אפשר לראות בכרזה של הברושור (אצלכן בעמוד 164 ) וזה כמובן בניגוד לסקיצה שבעמוד 139 אצלכן (הנגנים), שם היא עדיין מחפשת.
הסגנון הסופי גם ברור בציור הלא גמור (חסר עוד הצבע, אבל הקו גמור לגמרי) בעמוד 134 למטה אצלכן, שהוא לדעתי עדיף אין מונים על זה שמעליו.
אני גם לא רואה במפורש התערבות של ביאליק באופי הציורים, אלא ניסיון שלה למצא דרך אחרת… יכול להיות, שמראש היה רצון לעשות משהו ״יהודי״, רצון, שאולי בא מביאליק, במישור כללי כזה, והיא במיקצועיות מושלמת מנסה לעשות את זה.
ובכלל, אני לא רואה את מה שקראת לו ״מגוייר״ כפחוּת במהותו על האחר, (האמת, ה״מגוייר״ עדיף בעיני…)
הדבר הארבעה עשר:
בציור של רועת הכוכבים,
ההבדל כפי שכתבת בעצם הוא באווירה… אבל בצורה אחרת לדעתי…
הציור השמח מאוד שטחי… חסר עומק… מאוד ברור….
בציור העצוב, ואני בכלל לא בטוח, שהייתה כאן בקשה של ביאליק, יש מסתורין לא ברור, יש שם עומק עצוב, שהוא חידה…
בציור השמח:
ווילון החלון הוא המסך… הסיטואציה מאוד אופטימית, חדר ילדים נאה ונעלי בית מתחת למיטה.
הילדה היא המרכז של הציור.
הירח מנצח על מקהלת הכוכבים, שכולם פונים אליו (אצל גוטמן זה לא כך, הוא מוביל אותם לאן-שהו (לישראל?)…), הילדה הזהובה מנצחת גם היא…
סצנת הירח די נעלמת בציור הזה. הילדה היא החשובה.
מעניין גם האלכסון, שמקשר בין הירח הצהוב, ראש הילדה (הצהוב גם הוא) ותיבת נוח הצהובה (יש לתום הרבה קווים כאלו).
הכול מאוד שמח… עשיר, אשכנזי… היי סוסייטי, צפון תל אביב.
בציור העצוב:
הילד שחור השיער, בגולה, הוא חולה, הכול מעיד על עוני, החלון, הכיסא, על ארעיות, אין דקורציה, מתחת למיטה נעליו (לא נעלי בית), על הקיר בגדיו, שיינעל ויילבש בבוקר, כשיצא למסע. הוא מצביע אל הירח, מבקש ממנו, שיילווה אותו (בדרכו לישראל?)…
הירח הוא מרכז הציור.
ובציור הכול עצוב, עני, שחור, מדכה, מוסררה.
(אני ממש לא בטוח שהדמות המחוקה חובשת כיפה לבנה, זה יהיה מאוד אנרכוניסטי)
אני בטוח אבל, שהנושא הזה לא היה סגור מבחינת תום, ואני בטוח שבסקיצה הבאה היה מופיע גם כובע בציור, והטכניקה הייתה מותאמת למה שבחרה…
הדבר החמשה עשר:
בציור של הצייתנים בעמוד 141, השוחט מצוייר בעיפרון בצד שמאל…. 🙂
הדבר הששה עשר:
תום מציירת דגלים על ספינות מפרש, הפוך…. תמיד… הרבה עושים את זה…
הדגלים צריכים לנשוב עם כיוון הרוח, הכיוון אליו הספינה שטה ולא להיפך… 🙂 (עמוד 103, 151, ו 166 אצלכן, ועוד…) אבל אינטואיטיבית זה לא מתאים לנו…
סתם נוקדנות מיותרת מצידי… 🙂
גם מפרשים היא מציירת הפוך, אבל זה יותר סיגנון… מגניב כזה…
הדבר השבעה עשר:
ב״מעשיות קטנות״ בציור של ״ארץ העוגות״ (יותר מתאים: ״ארץ הבטלנים״?) (Schlaraffenland) ממש מצחיק זה, שהמזלג וסכין בעוף בפינה הימנית עליונה הן כמו כנפיה….
הדבר השמונה עשר:
בעמוד 191 הכתב הפרוטו סינאי נחשב לכתב האלפבתי הראשון (שהתגלה), ולא בכלל הראשון…
הספר משאלות שהתגשמו:
לדעתי הספר הזה נהדר! אני לא רואה שום נסיגה או דבר דומה כפי שרמזת בספר. סגנון הציור (השונה כמובן מהקודמים) מדהים, קונצפטואלית וטכנית.
הדבר התשעה עשר:
בעותק הדיגיטלי של המקור, שברשותי, לא יכולתי למצוא, שיש חילופי תפקידים בין הכלב לפריץ כפי שכתבת.
בית הפלאות:
https://en.wikipedia.org/wiki/Kasperle
כאן אפשר לקרוא אינפורמציה על קספר… דמות בובה בתאטרון בובות…
בקישור מויקיפדיה מוזכר שב 1920 היה ניסיון למסד את הדמות… זה מתקשר למה, שתום מציגה בתאטרון הבובות בספר.
הדבר העשרים:
העמוד של תיאטרון הבובות של קספר ממש יפה בעיני… החזרה על איקסים וההומור שמסביבת ממש יפה.
ויותר יפה זה, שתום מזמינה את הקוראים לנצל את תיאטרון הבובות, ולכתוב הצגות מקוריות שלהם, שיופעלו עם שני הסרטים, מימין ומשמאל, המחליפים את הדמויות…
כילד בטח הייתי מאוד נהנה מזה… (וזה עדיף בעיני על לכתוב בספר… ראי להלן…)
הדבר העשרים ואחד, הדבר האחרון (לפי שעה):
הטרגדיה שם קורעת את הלב…
******************
******************
******************
זה עד עכשיו היה הבקיצור…. 🙂
ועכשיו הנושא הרחב, וחלילה! אין כאן שום ניסיון לבקר או לשפוט, להפך, אך ורק, ובמלא הצניעות והזהירות הראויות כאן, ניסיון פעוט, מהפחות שבאדם, להעלות נקודות התיחסות שוליות נוספות לדברים החשובים, שנאמרו בצדק ובמקומם בספר ״תום״.
אז הנה זה בא:
כאחד, שתמיד אחר את זמנו (אני עדיין בשנות החמישים – שישים של עולם הקולנוע… ובספרות אני רק במאה התשע עשרה, ובמוזיקה עוד לפני כן… ) קשה לי לקבל ולהבין את המשקל הרב, שאנשים נוטים להעניק, למי, שלדעתם הקדים את זמנו…
וכאחד,שראה הרבה גדרות, שנפרצו בידי בני עוולה, אני דווקא מעדיף ושמח למצוא פה ושם גדר שלמה לשבת בצילה בימי שמש. אין לי שום אהדה לפורצי גדרות וגבולות, ולא רואה בזה שום מעלה.
ולדעתי, אם לא היו גבולות, העולם היה נראה כמו מרק מרוסק דלוח, ורק בזכות הגבולות שבעולם, אנו יכולים בכלל להעריך את טעם הגזר שבמרק מכאן ואת זה של הסלרי משם…
מקדימי זמנם:
בעניין אלו, הנחשבים ״מקדימי זמנם״, אני חושב גם, שיש כאן מין היבריס כזה של התרבות האנושית, לחשוב, שהזמן יכוון את עצמו, לפי פלוני זה או אלמוני אחר… שהם בני תמותה חולפים בזמן הנצחי (יחסית לפחות…).
לדעתי ( הצנועה באמת ), הזמן בוחר בעצמו את כיוונו ואת התקדמותו, ורק באופן מיקרי, נקלעים, זה או זו, בצירו, ונראים כאילו הקדימו הם או הן את זמנם או זמנן. מה שכלל לא נכון.
ויותר מזה, אין לי ספק בכלל, שיש המוני אנשים, שהזמן לא בחר ללכת בכיוון, שהם כיוונו אליו, ושהם לא פחות גדולים, ושתרומתם לתרבות ולאנושות הייתה יכולה להיות אפילו גדולה יותר, מאלו שבאופן מיקרי יצא, שהזמן זרם בכיוון, שהיו בו דרך מיקרה.
שלא לדבר על זה, שרבים מאלו, שהיו מ״מקדימי זמנם״ הם בדיוק אלו, שגרמו לאסונות הגדולים ביותר, שידעה האנושות.
ויותר מזה (פעם שנייה), אני נזהר בצוננים, כשמדובר בדברים לילדים. אני לא מבין בזה, אבל נראה לי, שהילדים הם בעיקר בני זמנם. חשוב אמנם לנסות לכוון אותם (נגיד, שיקראו את קפקא במקום את קופיקו…) אבל רצוי גם לתת להם רווח להיות בזמנם לפי מה שמתאים להם להיות לפי זמנם…
יש ילדי פלא, שמגיעים לבגרות מסויימת בתחום מסויים, אבל אלא מועטים שבמועטים, ורוב הילדים לא בדיוק מבינים את מה שהגדולים בחרו עבורם להבין. ונוח ועדיף להם להיות בזמנם. וזה גם טוב כך…
מעבר לזה, שלא ממש הבנתי מה וואלטר בינימין רצה לבשר לעולם במאמריו, המאמרים שלו, עם כל הכבוד, לא הרשימו אותי.
כל העניין הזה הוא ממש עיניין של פריווילגים, ולא כדאי לשכוח, שרוב הילדים בעולם, באותה תקופה בטוח, ואפילו היום, היו שמחים אם היה להם משהו לאכול, ולא ממש איכפת להם אם לצייר בספר או לכתוב…
מספיק לראות בקולנוע המאוד ראליסטי, איך חיו אז באותה תקופה, באזורים לא ממש רחוקים מברלין וווינה, למשל בסרט של הטבייאנים ״פדרה פדרונה״ או ב״כפכפי העץ״ של אולמי, חיים כלל לא שונים מהחיים בכפרים בבוואריה או באזורים אחרים בגרמניה באותה תקופה (ועד שנות השישים בעצם), כדי לראות באיזה ניתוק חיים האנשים בערים הגדולות.
נראה לי שצריך לציין גם, אם כי לבטח לא לשלול את העיניין, שהכול בספרים של תום הוא מאוד אשכנזי, לבן, בהיר… אם הציורים לא היו יוצאים מן הכלל טובים, היה קשה לי להתיחס אליה באהדה…
ואני שונא חוברות בית ספר… אני שונא שכותבים בתוך ספרים, לא ״פתח בעמוד 16״ ולא דיברי הגות. אפילו מאקס ליבריס, אם זו לא יצירת אומנות בפני עצמה, אני מסתייג. אני גם לא אוהב קעקועים ופירסינג… זה בשבילי אותו דבר… וגם גרפיטי…
אם תום אחראית לחוברות של החופש הגדול, היא איבדה חלק מהמניות שלה אצלי…
לתלמידים, לדעתי, צריכה להיות מחברת עבה ריקה כרוכה, בלי שורות, שורות זה רע, זה צבא, שבה הם ישרבטו ככול העולה על רוחם… ובספרים לא כותבים! ספר זה ערך!
ככה זה אצלי…
ושלא לדבר על זה (פעם שניה), שהזילזול, שבא מאלו ש״מקדימים את זמנם״ לגבי אלו שחיים טוב בזמנם (ויש את זה תמיד וכל הזמן בתרבות האנושית, כל זב חוטם, שממציא משהו חייב להוציא את דיבת האחרים רעה, כדי להאדיר את עצמו ) ממש לא תקין בעיני.
יש גם את העניין הזה, שאם אומרים על משהו, שהוא הקדים את זמנו, תמיד מכפתרים את זה לכך, שדברים שהם ב״זמנם״, הם דברים פחות טובים או אפילו גרועים… עם זה אני ממש לא מסכים.
אומנים מרבים לעשות את זה, האימפרסיוניסטים טענו שהסלוניסטים מיושנים וגרועים, האקספרסיוניסטים טענו שהאימפרסיוניסטים משעממים, האבסטרקטייביסטים טוענים שהפיגורטיבי לא ממש אמנות וכו׳…
ואני לא מוצא שום סיבה, שאני, מגדולי חסרי הכישרון שביקום, ושרחוק מלהיות אמן כמטחווי קשת, כמרחק וונוס ממארס, צריך להתיישר לפי זה…
להיפך!
אני רואה את עצמי כצרכן אמנות ותרבות, ונותן צ׳אנס לכולם, בין אם ״הקדימו את זמנם״ או לא, בין אם הם מיושנים או לא… מה שחשוב זו האיכות של היצירה… בראש ובראשונה האיכות הטכנית… אחר-כך כל השאר…
אשאר רגע באותו נושא, כי אני בשוונג…
אנשים חושבים גם, שבזכות מקדימי זמנם ושוברי החומות, ופורצי הגבולות, האנושות, התרבות והציויליזציה התקדמו והתפתחו…
אני ממש לא חושב כך… אני חושב שיש קידמה ויש תרבות ויש ציויליזציה בדיוק בזכות זה, שרוב העולם נמצא בזמן שלו, ומשתדל לא לשבור יותר מידי דברים על ימין על שמאל…
גדולתם של בטהובן, קפקא, קנדינסקי ואחרים זה לא שהם פרצו גבולות או שהקדימו את זמנם, גדולתם ביצירתם!
הציורים של תום (ברובם…) מעולים! בלי קשר לאים היא הקדימה את זמנה או לא. וזו בעצם הגדולה שלהם ושלה. אם גדולתם הייתה רק בעניין זמניותם, הרי היום היו הם מיושנים…
תום חייה בתקופה, שבה כולם היו מהפכניים, בפוליטיקה, במדע, בארכיטקטורה, בתאטרון, בציור במוזיקה וכמעט בכל דבר…. אז זה לא ממש יוצא דופן, וכמו שאומרים, בעולם שבו כולם מהפכנים, המהפכן האמיתי הוא דווקא השמרן…
ואני לא ממש חושב, שהיא הייתה מהפכנית, וזו מחמאה, וגם לא חושב שהייתה גאון, וזו מחמאה…
אני חושב, שהייתה מאיירת מעולה בדלת אמות האיור, עם יכולת גמישה מאוד, שאיירה נפלא ספרים באיורים שאני מאוד אוהב.
יש לי עוד איזה אלף דברים להגיד, אבל נקצר… 🙂 …
זה בטח כבר שיא עולם באורך של טוקבק… 🙂
ותודה שוב על ספר נהדר…. שהוא כמו הצד האחורי של ריקמה, וגם זו מחמאה…
🙂
חוליהו, נדמה לי שזכית עכשיו בשיא גינס על התגובה הארוכה ביותר בבלוג כלשהו מאז ומעולם (לא רק בעיר האושר). חן חן על ההשקעה ועל האהבה. אני לא אענה על הכל כדי לא לסכן את השיא שלך, ובכל זאת:
ההארה על הקשר בין איורי דיוויד לויטראז'ים יוגנדשטילים נהדרת ונכונה. תום מטמיעה את הקווים המפרידים בין הזכוכיות בקווי המתאר המקובלים באיור, זה כמעט בלתי מורגש אבל יוצר הזרה וייחוד. זה חלק מהקסם שלה, לשאול מכל הבא ליד, להפנים ולהוליד את זה מחדש בתור שפה איורית ייחודית.
באשר לשאלת ילד או ילדה – רלף ברגנגרן שכתב את דיוויד נולד ב-1871 וגדל בתקופה שבה בנים קטנים עדיין הולבשו בכותנות ובחצאיות כמו ילדות. הנה למשל פרנקלין רוזוולט בן השנתיים:
פה יש עוד שלל דוגמאות: https://www.thevintagenews.com/2018/03/20/breeching-boys/?chrome=1
ובויקיפדיה, בערך "בגדי ילדים" יש אפילו ילד עם נעליים אדומות.
לא הזכרתי את זה בספר, כי ברור לי שהמניע של תום לא היה דיוק היסטורי, לכל היותר היא השתמשה בו כאליבי להחלטה הפואטית, לעמעם את המגדר ולהגניב גם את עצמה (ילדה עם שם של ילד) לתוך הסיפור.
ואת ספר הארנבות השארתי לסוף כי אם הייתי צריכה לבחור ספר אחד מכלל יצירתה, זה שהכי נוגע לליבי ולנפשי, זה היה כנראה ספר הארנבות, אפילו יותר מדיוויד… ולפני שאני מגיעה לעיקר – אני חייבת לומר משהו על הארנבת והבאר. מה שכתבתי בבלוג היה רק טיוטה ראשונה ולא אחראית. לפני שצללתי לעומק גם אני הכרתי בעיקר את הדוד רמוס, והוי כמה שכולנו טעינו. מאז קראתי ספר שלם The Tar Baby: A Global History https://www.amazon.com/Tar-Baby-Global-History/dp/0691172633 על הסיפור שצץ בכל רחבי העולם באינספור וריאציות, שועלים וצבועים ושאר ירקות עד שאפשר לקבל סחרחורת. ובאף אחת מהן עד כמה שאני זוכרת – הארנב הוא לא ארנבת-בת כמו שתום מציירת בפירוש כזה, ששני המתרגמים לעברית תרגמו "ארנבת"… והארנבת הזאת היא רק אחת מרבות. ממש כאב לי מה שכתבת. לא בגלל חילוקי הדעות, זאת לא פעם ראשונה שאנחנו לא מסכימים, אלא בגלל תום. מילא כשאת אומרת משהו פעם אחת ומישהו לא שם לב, אבל כשאת מספרת ומציירת שוב ושוב את הכאב שלך ומישהו מזלזל ומתכחש, טחו עיניו וליבו, זה כואב. מאז שברונו בטלהיים האשים את כיפה אדומה שהיא רודפת תענוגות מפונקת שניסתה לפתות את אביה, ולכן היא מרגישה ראויה לעונש, לא התעצבתי ככה. וכשבטלהיים אמר שכשהיא יצאה מבטן הזאב היא נולדה מחדש במישור גבוה יותר, "כעלמה צעירה וצייתנית", ושהסיפור מוכיח לילדים "שתיתכן אף שיבה לתחייה מן הרוע" כמעט התפקע לי הלב.
אז סליחה שאני מסיימת בעצב כזה, ותודה על התוספות המצוינות ועל העזרה שלא תסולא בפז במהלך הכתיבה.
[…] ***בתמונה, פרט מתוך איור נפלא של המאיירת הנפלאה מכל […]
[…] שלום גם מספר תום שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת. גם אותו אפשר להשיג […]