בגלל אורכה (הארוך) של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", אני מפרסמת קודם את החלק העוסק ב"עציץ פרחים" של ביאליק. זה מצטרף גם לסדרת "איור אחד נפלא", שהתחלתי כאן.
להרצאה המלאה, על שלושה איורים של בתיה קולטון, לחצו כאן.
עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק
מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.
כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.
- ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב, לחצו להגדלה
ראשית כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
ונתחיל מהמובן מאליו: "עציץ פרחים" אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
אפשר לקרוא אותו כשיר געגועים של פרח-איש לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":
"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)
בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.
ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:
"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."
ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.
- עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך: שרשרת זהב
דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב
לעציץ יש תווי פנים מרומזים, הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב; זו אותה תנוחה שבה קולטון מציירת את דני ("אינני בוכה אף פעם") משקיף על נורית ועל הילד האחר שאיתו היא משחקת. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.
- עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב, לחצו להגדלה
ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.
ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים.
זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:
או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:
אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.
זה ג'וזף קורנל עצמו, בדיוקן שכל כך מתכתב עם השיר ועם כל מה שנאמר פה שלא יכולתי בלעדיו.
ראשי הפרחים הם ספק יופי ספק מום, מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.
בהמשך לטקסט של ביאליק הדימוי שקולטון יצרה ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. עלגעגועים בלתי אפשריים לטבע. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון. כלומר לנו.
האיור של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא משמש לו גם תיבת תהודה נפלאה. הוא סודק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות, לניתוק מהטבע.
ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת, היא כן, כן חד משמעי.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.
להרצאה המלאה – האיור הלא מתאים
*
עוד על בדידות של ילדות
על שמוליקיפוד מאת כוש (ט. כרמי ושושנה הימן)
*
עוד על ילדות/י:
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה
וכן סדרת גיבורות ילדות
הוא [אהרון קליינפלד גיבור ספר הדקדוק הפנימי] כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של אהרון ילד-העציץ בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי
עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')
ובלי שום קשר – למי שרוצה – אני מזכירה שבשבת אחר הצהריים אפשר לבקר בספריית גן לוינסקי במסגרת בתים מבפנים. לא רק יואב יהיה שם, אלא גם הדס ואני.
ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל
עיר-האושר 
מרית יקרה,
פרח-עציץ הוא לא חבר של "צנח לו זלזל" ושל הפול המסכן מ"בגינת הירק"?
אין מה לומר, פרח עציץ, הציץ ונפגע (לביאליק יש גם קטע עם הארבעה שנכנסו לפרדס ממסכת חגיגה פרק שני, אבל זה לא לכאן)
השוואת האיורים של בתיה קולטון של הילד דני ושל פרח-עציץ מבריקה,אבל כבר אמרתי לך את זה קודם, בהרצאה בירושלים (-:
וגם לרוג'ר קורמן, מלך ה-B Movies בשנות החמישים והשישים שאחראי על הסרט 'The Fly' ('הזבוב') היה גם פרח-עציץ משלו. כוונתי לצמח הקניבל שבעציץ בסרטו 'Little Shop of Horror' שאפשר שהוא אלגוריה לילד-עציץ שגדל להיות מבוגר פרברטי במיוחד (משהו כעין חניבעל לקטר של 'שתיקת הכבשים'). בכל אופן, על הדרך, בגירסא המקורית הוא מספיק לזלול את ג'ק ניקולסון באחד מתפקידיו הראשונים בקולנוע.
לפני כשעה חזרתי מהכנס בירושלים.
הרצאתך היתה נהדרת!!! מעניינת, חכמה, מנומקת ובחלק האחרון שלה – בעיקר בשבילי, שלא מצליחה (טוב, גם לא רוצה) לאייר רך ונחמד ו"מתאים לילדים" – מרגשת ונוטעת תקווה.
תודה רבה!
[…] וחכם, מרית בן ישראל נשאה הרצאה מרתקת על האיור הלא נכון (הנה חלק ממנה, כדאי מאוד לקרוא), קובי פרנקו הדגים את הדרכים שבהן […]
מרית שלום,
לאחר ששמעתי אותך מרצה בכנס, התקשיתי מעט לקרוא את הדברים באתר. החיוניות והחכמה שהקרנת בזמן שדיברת על הבמה, הפכו אצלי לחלק בלתי נפרד מהטקסט שצירפת פה. אך זוהי, כמובן, לא בעיה של ממש. הנושא שהעלית מעניין מאד ובחנת אותו באלגנטיות ובדייקנות. את "שרשרת זהב" קראתי אינספור פעמים, ובכל-זאת, העמקת את ההיכרות שלי עם האיורים (וגם עם הטקסטים) והצגת בפניי רעיונות שלא חשבתי עליהם, ודאי שלא ברמת עומק כזאת. ונפלא לא פחות הוא שכעת פתחת צוהר לדיון ומחקר מאלפים בנוגע ל"איור הלא מתאים".
תענוג לשמוע אותך, תענוג לקרוא אותך!
יותם
שועי, זו היתה שמחה גדולה לפגוש אותך ולו לרגע ברווחים הדקים בין ההרצאות. פרחים לא נחמדים הם נושא מרתק. ב"עץ השיער" (אגדה שקראתי לראשונה בכיתה ב' ועדיין מרתקת אותי) יש ערוגת שושנים בעלות ידיים לבנות ענוגות שמשתוקקות ללחוץ את ידו של הגיבור, וכשהוא מתפתה הן מושכות אותו אליהן ומבקשות לטרוף אותו.
אורית, תודה רבה לך על דברייך היפים וברוכה הבאה!
יותם, תודה תודה! אשמח לקרוא את ההמשכים בפנקס שלכם…
רוני, תודה על הטראקבק, אני כבר מגיעה 🙂
ולכל מי שעדיין זקוק לנחמה – יהודה אטלס שניגש אלי אחרי ההרצאה ואמר דברים מרגשים ציין גם שפרח העציץ התפתח יותר מכל הפרחים האחרים ועכשיו הוא מביט עליהם מלמעלה…
איזה יופי. מחכה בקוצר רוח להמשך.
קראת את "ילדת הגבעות"?
מרית, רק רציתי להגיד, לנוכח שינוי הגראווטאר
שאם את פרח-עציץ,
אז אני האח מאגדת 12 הברבורים של אנדרסן שלאחר הטרנפורמציה שלהם לנסיכים
נותרת לו כנף אחת למזכרת
עמה ימשיך לחיות את חייו…
(-:
ז'ניה, תודה! (וההמשך הוא לא ההמשך אלא ההתחלה… זה מין צעד תימני כזה או באטמן מתחיל)
ולא, לא קראתי את ילדת הגבעות. של מי זה ועל מה זה? את בראש הרשימה שלי בהמלצות על ספרי ילדים.
ושועי, אתה רואה את הגרוואטר החדש? טוב לדעת, כי המחשב שלי מעמיד פנים שכלום לא השתנה. וכמובן שאתה האח עם הכנף, זה ברור כשמש!
מרית, אולי זה בגלל שלא כמו-מאנגער, לא ממש התעקשו איתי על הסוודר,
אבל תמיד הצלחתי למצוא איזה סיבה להישאר בסביבה,וגם כאשר קצת נדדתי
עם העגורים, תמיד ידעתי לחזור.
ואצלי רואים את הגראוואטאר החדש היטב, כלבנה במילואהּ, למן איזה שלב של הבוקר.
מאלף כתמיד!!!
ורציתי להוסיף עוד משהו,
נכון שלא עוסקים כאן במי יותר ומי פחות,
אבל בשביל ילד שמרגיש בחוץ (ואני, כמוך, הרגשתי)
יש ערך לתובנה שאת דיברת עליה, שגם האחרים פגומים,
אבל יש גם ערך לעוד משהו שבתיה קולטון עשתה:
הסך הכל של הילד הזה, כלומר עציץ עם פרח ולא סתם פרח אלא פרח
הרבה יותר מפותח, מורכב וּגבוה גבעול משל האחרים…
הסך הכל הוא ענק, והילד אולי מצליח מבעד לעצבות שלו,
לדעת לעומק גם את הדבר הזה.
(ואני עם שועי, בתחושה שהוא אח של הפול המסכן והצנח לו זלזל…)
http://www.kinbooks.co.il/htmls/page_7683.aspx?c0=15189&bsp=18791
להגיד "ספר חובה" יהיה אנדרסטייטמנט פראי
איזה כיף היה אתמול, אני עדיין שם, בתחושה…
כבר אתמול אמרתי לך כמה שהדברים נגעו לי ובי.
ממילא שמעתי אותו כמו פוסט שלך, אז עכשיו זה פשוט הגיע למקומו הרגיל, בשבילי…
האיור הזה הטריד אותי מההתחלה, כנראה בגלל היעדר הפנים שקשה לי, אבל עכשיו, בזכותך, אני ממש ממש ממש בעדו בלב שלם.
גם אצלי לא רואים את הגראווטאר החדש אבל אני רואה אותו בעיני רוחי, זה מספיק. ושועי, כן! נכון! אתה באמת האח עם הכנף…
מרית, אני מצטרפת להמלצה על ילדת הגבעות, יש לי אותו, יצא בסדרת מרגני, כתבה אותו לואיז משהו אם אני זוכרת נכון. אולי מקגרו? (יכולה לבדוק לך אח"כ כשלא אתעצל).
היה מרגש, מרתק ונפלא וכן, כמו שהבנו בהפסקה – תמיד מפליא לגלות איך כמעט כל אחד מרגיש שהוא היה הפול המסבן ופרח העציץ, כמעט כולם, גם אלה שהיינו בטוחים שרוקדיפ תמיד במרכז המעגל…(-:
מיכל ירחית כתומה שכמוך, זה בדיוק מה שיהודה אטלס אמר לי, והוא גם הוסיף שהפרח עציץ מסתכל על כולם מלמעלה… (ותודה!)
ז'ניה – טיפס לראש הרשימה.
טלי, תודה תודה, ולמי שלא היה שם ולא צותת לשיחתנו – באחד הראיונות על ספר הדקדוק הפנימי גרוסמן סיפר שפגש את האיש ששימש מודל לגדעון (מלך הרוקדים במעגל), והוא שאל אותו אם זיהה את עצמו. והאיש אמר קלעת בול איך יכולת לדעת דברים כאלה ועוד כהנה מחמאות, ותוך כדי שיחה התברר שהוא רואה את עצמו כאהרון…
זה שיר על עציץ שעומד על הבלקון:
באמת איור מעורר השראה.
הילד-עציץ לובש מכנסיים ארוכים בעוד כל האחרים לובשים תלבושת אחידה, של מכנסיים קצרים
הילדים האחרים יוצרים מעגל (צורה אינסופית, מושלמת, אין היררכיה, כולם נמצאים במרחק שווה מהמרכז)
העציץ אמנם משמש כחיץ בינו לבין העולם, מסמן אותו בהכרח כשונה מכולם – אך העציץ הוא לא רק מגבלה, העציץ גם מאפשר לילד בית-גידול פרטי ונפרד, נטול תחרות. אני חושבת שהאיור אמביוולנטי לגבי תופעת ה'עציציות', לא שולל אותה לחלוטין, וזאת לא רק מתוך מה שיש בו, אלא גם מתוך מה שאין בו – קולטון ויתרה במודע על המתרס המלאכותי, 'מן החלון'. החלון מרחיק, מדגיש את נקודת המבט החיצונית לאירוע, המשקיפה והלא מעורבת.
עד כמה האמן בוחר להיות בצד, ועד כמה הוא כפוי לעשות זאת ע"י אופיו באופן שלא מותיר לו טווח בחירה?
זאת השאלה המרכזית בעיניי. כי גם אם הסיפור שהילד-עציץ מספר לעצמו הוא סיפור של אאוטסיידריות, יכול להיות שמסתתרת כאן בעצם בחירה סמויה: האופן בו הוא מחזיק לעצמו את הראש ויוצר מעגל סגור של אני ואפסי עוד, נרקיסיסטי לחלוטין. או אם נידרש למטפורה של השיר, הרי שהילד יכול לכאורה לאחוז בראשו רק ביד אחת ולהושיט את ידו האחרת אל עבר הילדים (ובכך לשבור את המעגל ולהפוך אותו לשורה). הוא בוחר שלא לעשות זאת.
געגועים בלתי אפשריים לטבע
איורים מושלמים, פוסט נהדר ומלנכולי, כתיבה וניתוח מרתקים.
קצת על ביאליק, על הספסל שלו בר"ג, וצפייתו וכמיהתו לנוף ולטבע אצלי בפוסט החדש…
אהלן מרית,
מותר לי שוב להתנגד, או שזה יהיה כבר מוגזם?
🙂
הנה משהו שקשור בפרחים רוקדים והאנשה וכל זה (כדי שאני ארגע…):
מירי, זו לא תלבושת אחידה אלא בגדי קיץ של ילדים, קצרים וצבעוניים. הוא באמת לבוש שונה, יותר מבוגר ורציני ומכוסה. ומנסיוני הרב שנים עם חפצים על במה אי אפשר להחזיק עציץ כזה ביד אחת אם רוצים לזוז 🙂 והמעגל אינו רק צורה מושלמת אלא בעיקר (בהקשר הזה, ושוב אני חושבת על אהרון) צורה סגורה.
בית גידול פרטי נטול תחרות? אולי. אבל לי זה נשמע כמו תום סוייר שמשוויץ בצביעת הגדר, כלומר מנסה למכור לאחרים (ואולי גם לעצמו) שבעצם כיף להיות לבד.
ויש משהו מאד ממשי באיור הזה, אם הוא מאפשר לנו להכנס לכאלה דקויות…
שרון, צלם הבית של היפהפייה הנרדמת, תודה! כבר הצצתי בחטף והתעצבנתי על הספסל המגודר, ותיכף אני באה לשוטט.
וחולי, ממתי מבקשים רשות להתנגד? ממתי מבקשים ממני רשות להתנגד? ולמה זה נקרא להתנגד? לכולם שם יש פנים (לפחות פה) וזה דרמטי ועלילתי ורומנטי. זה ריקוד לגמרי אחר.
השיר מקסים. אבל לא את זה הבאת. הדברים שאת העלית כאן באתר ,כל כך מושקעים ומעמיקים. אני מקדימה דברים אלה כי אני מבקשת להציג איזו מחלקות או ראיה או הרגשה טיפה שונה. בייחס לאיוור הזה. התמונה במבט ראשון ושטחי נוגה. ואז הבלטת את הילד עם ראש העציץ במבודד ובגדול וזה הכה בי. לי זה היה ממש מבעית וצורם. היטבת לתאר את הזרות והזהירות והשמירה והחשש מפגיעה שאפשר לקלוט מזה. אבל אני קולטת גם משהו צורם, מעוות. אחר כך הדגמת את הפן הזה של מום בתמונות האחרות. שם זה נראה לי שונה. אולי כי צמיחת ראש הפרח אצל הילדים חסרי הפנים אורגנית יותר כפי שהבהרת וגם מתאימה לסדר של איפה הראש ואיפה הרגליים. בעציץ יש שתיל שלם עם שורשים על הראש. וגם המקום של צמח העציץ, מעל לכולם, לא רק מרוחק, לא רק משתוקק להתקרב , לא רק עדין ורגיש ושברירי אלא גם , אולי , מתנשא – מעל כולם. יתכן וזו הטרגדיה של המרוחקים – הם נתפסים כבוחרים בריחוק,. נתפסים כסנובים שלא נאה להם להשתלב.
לא כל כך הבנתי מה בשיר, בקריאה השנייה שלך אותו, מרמז על האומן. לא כל כך הבנתי מדוע בהכרח האמן הוא מתבונן מהצד שאינו משתתף בחיים. לפעמים זה כך. לפעמים ממש לא כך. ומתבונן מהצד לא בהכרח סותר אפשרות של שילוב. החוויה של בדידות והרפלקסיה עליה היא חזקה מאד בשיר. של המתבונן על האחרים ממרחק והמתבונן על עצמו המתבונן. וילדים אכן זקוקים ואוהבים גם ספרות וגם איורים שמבטאים חוויות לא נעימות, ואין צורך לרכך ולפזר נצנצים על כל האומנות שמכירים להם.
עוד אני מתברברת ומתנסחת ראיתי שנוספה תגובה שמתייחסת גם היא לפן הנרקיסיסטי של המתבודד.
מחסנאית יקרה, את לא צריכה להיות זהירה כל כך וללבוש כפפות לפני שאת מתנגדת. זה חלק משיחה.
אני לא בטוחה שאני יכולה לענות לך באופן מספק. אמנות זה ראי, כלומר היא משתנה לפי מי שעומד מולה. את כבר השלישית שאומרת נרקיסיזם ו/או התנשאות, אז כנראה שיש רגליים לפרשנות הזאת. אני לא מרגישה אותה. אני מרגישה רק את העיוות האבולוציוני של מי שלא יכול להכנס למעגל הסגור והוא צריך להצמיח שלוחה שתשקיף מלמעלה.
והעניין עם האמן המתבונן במקום להשתתף הוא סוג של קלישאה (כמו האמן העני והמשוגע אבל יותר שכיחה במציאות. ההתבוננות והציתות (והוא לגמרי מצותת הפרח הזה)והרהור באים בהכרח על חשבון המשחק והזרימה. וזה מה שהרבה סופרים עושים. מתבוננים ומצותתים, כותבים על, במקום לחיות את. ונדמה לי שביאליק כתב את השיר גם מתוך הקונפליקט הזה.
ועוד משהו – לכל המגיבים. פעם עבדתי בגן ילדים. הגננת ספרה לילדים על יוסף ואחיו. היא שאלה אותם מה דעתם. הילדים הגיבו בכעס ובעוינות ל"שוויצר הזה" שחושב את עצמו וכולי. רק ילד אחד (שהיה במיוחד אהוב על אמו) אמר: "אבל מה הוא אשם שאבא שלו אהב אותו?"
זו עוד דרך להגיד שספרות היא ראי. ושהראי הזה קרוב לי במיוחד. פתחתי את האתר הזה בשביל השיחה וגם בשביל הויכוח שמחדד ומעשיר בנקודות מבט שונות. אבל כשאומרים עליו נרקיסיסט ומתנשא אני לוקחת את זה אישית 🙂 וכל זה כדי להגיד שלא התכוונתי להיות תוקפנית ושאני שמחה שכמה מכם כל כך שונים ממני, זה הרבה יותר מעניין.
תודי שישנו משהו מאוד אוטיסטי בפרשנות המילולית שנותן יוסף לחלומות שהוא חולם בארץ ישראל. יש משהו מאוד ישיר ולא מורכב בפרשנות הזאת שמבקשת לבסס בתוך המציאות את ראיית עצמי מהחלום.
האינטואיציה של הילדים הייתה מאוד נכונה לדעתי. יוסף החולם בארץ ישראל הוא נרקיסיסיסט ולא משנה עם זה נובע ממנו באופן טבעי או שזה בגלל אהבת אביו (וחז"ל כבר אמרו שאהבה מקלקלת את השורה. כלומר מפרה את האיזון). כמו כן ברור שהעונש שהוא לוקה בו בעקבות אהבת עצמו הוא הבור שאליו הוא מושלך. ההיבריס תמיד מזמין קצוות. אני ממש יכול לראות את זקני המיתוס מנופפים באצבע גרומה ביוסף ומתרים בו:
"הנושא עיניו לכוכבים מסיים תמיד בבור".
לעומת זה החלומות של יוסף במצריים מלמדים אותנו שצפנת פענח למד משהו ואולי אפילו התבגר. קודם כל הוא הבין שאין לך דבר פחות מעניין מחלום שמגשים את עצמו. במצריים יוסף מבין שהעניין הוא לא לדעת מה יקרה ולהשאר פסיבי, אלא להשתמש בהבנה שרכש ולהטיל את כובד משקלה על המציאות ולשנות אותה.
בניגוד לחלומות ארץ ישראל שלו בחלום של פרעה הוא לא אומר לפרעה מה יקרה אלא גם מה לעשות עם מה שיקרה.
אפשר לומר שיוסף מלמד את המצרים לעשות משהו שהיום אנחנו לעדיין לא מספיק מבוגרים כדי לעשות. הוא מלמד את המצרים שלחסוך צריך ואפשר כשיש ולא כשאין. (עייני ערך הפירסומות לחסוך במים כאשר אנחנו נמצאים בשנת בצורת. כלומר אנחנו חוסכים כשאין. ממש שיא הטימטום).
בכל אופן אם לסכם, הייתי אומר שצריך להתבוננן על יוסף הנער החולם חלומות בארץ ישראל ומה שקורה לו בגינם, לעומת יוסף הבוגר החולם במצרים ותולדות החלומות שהוא חולם שם.
וחוץ מזה אני אמנם מת על האיור של העציץ המציץ, אבל מה עם הדיוקן הקודם שלך הוא היה מכשף ממש.
דודו, בודאי יש משהו נרקיסיסטי בחלומות הילדות של יוסף – קודם כל בחלומות עצמם, הפרשנות רק מדדה אחריהם. ובוודאי שהוא בגר ולמד משהו (אם כי שים לב שבהמשך הוא מפרש חלומות של אחרים, זה תמיד יותר קל מאשר להתבונן בעצמך). וגם הצחקת אותי מאד עם הבצורת.
אבל הנרקיסיזם המשותף לכאורה לפרח-העציץ-יוסף יצא קצת מבלבל. כי עוד לפני שמגיעים לתוכן – הסיפור הזה הוא דוגמא חיה לתכונת הראי והמסננת של האמנות. כולם מקבלים אותו סיפור אבל כל אחד רואה משהו אחר. רוב הילדים בגן הזדהו עם האחים ועם קנאתם, והילד ההוא שהיה בבירור הילד האהוב על אמו הרגיש מותקף. הוא לא דיבר על יוסף אלא על עצמו. הוא התגונן ואמר שהוא לא אשם שאמא שלו אוהבת אותו. ובדרך אגב גם הציף פתאום את המקור הפסיכולוגי לחלומות הגדולה של יוסף.
ובאשר לגרווטאר… הצילום ההוא הוא עדיין התצלום שאני הכי מזהה בו את עצמי. אבל היתה לי שיחה עם בני שבה הוא טען שצריך לשנות כל הזמן, להחליף (וגם פוסט שאהרון פוירשטיין כתב פעם על גרוואטארים תרם אי שקט משלו). ואולי אני פשוט זקוקה למנת אירוניה 🙂
וכמובן – ברוך הבא!
למען הסר ספק, התגובה על יוסף הייתה קשורה אך ורק לסיפור שהבאת מגן הילדים, ובכלל לא לפרח העציץ. בתור פרח עציץ מדופלם אני מסכים איתך בכל דבריך. ישנו הבדל מובהק בין האהבה שפרח העציץ אוהב את עצמו כברירת מחדל משום שאינו נאהב על ידי אחרים, לבין האהבה שהנרקיסיסט רוחש לעצמו גם כאשר אחרים אוהבים אותו. להיינריך פון קלייסט ישנו סיפור קצר יפהפה בעניין אבל לא נכנס לזה עכשיו.
האווטאר החדש מעצבן!
אנונימוס,
הגראווטאר/אוואטאר החדש הוא חדש.
(-:
מעבר לכך, יש להשקות אותוֹ (כמה פעמים ביום, פעם ביום, כמה פעמים בשבוע? תלי בקורא/ת), בכדי שפרח-העציץ ימשיך לשתף אותנו במחשבותיו
הפוריות.
למען הסר ספק, אני דווקא עם מרית. מה שמח הייתי בגראווטאר עם ראש של דחליל שצפורים נכנסות ויוצאות מתוכו, אך לדאבוני לא מצאתי. לפיכך, הרחקתי עד לראש דחליל שמימי, שתחתיו הצפורים, באין מפריע, חולפות.
שועי,
אני עסוק בלזבל את העציץ…
זו שליחות אצלי…
אנונימוס,
אשיאך לעניין אחר,
יודע מדוע 'רק הפול המסכן עמד לו בצד'?
כי הרגו לו את ג'ון.
אז נכון שהיו ג'ורג' ורינגו, אבל זה כבר לא אותו דבר.
ואם כך, עוד שאלה לי: ו"ג זֶבַּלד (2001-1944) היו זובל את עציצו לבד?
זה פתאום נראה לי בודד אפילו יותר מן הפּוֹל המסכן.
שמא שינוי הגראוואטאר הוא רק הסנונית המבשרת את החלפת שם האתר ל'ערוגת- האושר'? (למען פול וזבלד), מי יודע.
(-:
חוּלִי
לא הבנתי מילה מן השיר על הקקטוס בגרמנית (עציץ הוא קקטוס נכון? כך הבנתי)
אבל צחקתי נורא (כמו שהייתי צוחק מהאחים מארקס בילדוּת עוד בטרם למדתי אנגלית)
(-:ף (זה אני מחייך עם הכובע)
אהלן שועי,
אולי תספיק להעיף מבט גם בזה טרם שבת.
אכתוב מחר על השיר שלמעלה…
שבת שלום.
חוּלי,
צחקתי. למען האמת כך נראים טיולי בוקר/צהריים שלי עם בני הקט (ארעה חודשים) כלומר אני לא עוטה שמלה ביום-יום וגם הבן שלי טי-טיפה יותר קטן (כרגע), אבל אני כן שר לו בלוזים וגם סטנדרטים של לואי ארמסטרונג/נינה סימון באמצע הרחוב והוא מרבה לענות לי בשירה (כמיטב היכולת).
אקפוץ לראות את הרשימה החדשה מחר בלילה,
סוף שבוע נעים/שבת שלום (-:
ורק אני לא רואה את הגרווטאר החדש?
(ומשתמשת במילה הזאת בטבעיות כאילו שאני ממש ובאמת מכירה אותה…)
הפול המסכן כבר הצחיקני בעיר הקודש, במחשבה על ג'ון שהלך לעולמו בטרם עת. עכשיו איכשהו הוא כמעט מבכי אותי. ממש.
אויה חולי, פתאום גיליתי ששכחתי את הקקטוס שלך. בעיקר רותקתי לאישה מרת הנפש שיושבת ליד הנהג. מי זאת ומה סיפורה? (וגם השועית הצחיקה אותי, אף שסגנון הכובעים של שועי אחר)
ודודו, בדיוק.
ואיזה סיפור של קלייסט? (הוא מגדולי חביבי).
ושועי, תודה שארחת את אנונימוס. הצחקתם אותי מאד.
נ. ב. שועי, אם כבר seedbed…
מרית,
אפשר כי Seedbed הוא מחווה אולטימטיבית לפרח-עציץ… (-:
(בלי קשר, אני קורא את אוסטרליץ של זבאלד ונהנה כהוגן; דווקא לא הצליח לי בסיבוב ראשון בשעתו)
זה נורא,
אני מתנדב לעצב לך אווטאר, אם את רוצה….
אנונימי יקר – אין לי מושג אם אתה אותו אנונימי שהקדים והתלונן שהאווטאר החדש מעצבן. שועי הזדרז וענה לו כה יפה שלא הרגשתי צורך להתערב, אבל התשובה שעלתה בדעתי היתה הערתו של יוסטוס לתיאודור היפה ב"הכיתה המעופפת": "דומני שלא שאלתי אותך לדעתך המעניינת…"
ובאמת, תודה, אבל אני אקבע את האווטאר/ים שלי ואתם תקבעו את שלכם. אני מקבלת אתכם כאן באהבה ובשמחה, אבל ממש לא עולה בדעתי להשתנות כדי למצוא חן. האווטאר הזה יישאר עד שארגיש אחרת.
בלה בלה בלה בלה….
הנה דוגמה
אנונימוס,
יש לי בעיה בהבנת הנקרא ועל כן תמהתי לגבי תגובתך הקודמת האם יסודה
בלה בלה בלה שוואי, כלשון: פטפוט סרק.
או שמא: בלה בלה בלה בסגול ובפתח, כלומר: יפה יפה יפה, לשון: מה יפה מה נאה ניר (פרח עציץ) זה.
אותו מקרר בגישה כל כך שונה.
אח, שועי, יקיר עיר האושר הינך!!
תודה, אני כבר מכניס את זה ל-CV
(-:
שועי, אם היית שומר את כל האותות והמדליות שהוענקו לך בעיר האושר, היית יכול להסתובב בחג הדרקון הקרוב כמו אחד הווטרנים הרוסים של מלחמת העולם השנייה (קראתי אתמול בעיתון שרק לעיתים רחוקות הוא עונד את כולם כי זה ברזל וזה כבד…).
היי מרית, התפניתי להשיב חוב ישן. כמו שכתבתי, להיינריך פון קלייסט ישנו סיפור קצר שבו הוא מדבר על מה שהוא קורא "החבלות שההכרה מחבלת בחינם הטבעי של הבריות".
הסיפור מופיע ב"כתבים קצרים" שיצא לאור לפני המון שנים בהוצאת תרמיל ובתרגומו של ישראל זמורה. כמו במקרה של תומס מן ב"מוות בוונציה", גם כאן מדווח היינריך פון קלייסט על מפגש מחולל מהפך תודעתי עם נער. כנראה שיש משהו מאוד מאתגר בכך שנערים צעירים ויפים גורמים לסופרים גרמנים מבוגרים תובנות מפליגות על החיים (סתם הכללה גסה שלי). זהו סיפור קטן גדול על התאהבות עצמית, ואותנטיות עצמית שהלכה לאיבוד בתוך מעשה של חיקוי.
"התרחצתי-סיפרתי לו-לפני שלוש שנים, בערך, במימי נחל אחד יחד עם צעיר אחד, שחן נפלא היה נסוך על פני דמותו. הוא היה בגיל הט"ז, בערך, ורק בקושי ניתן היה להבחין אצלו בעקבות ראשונים של יהירות, שבאה עליו מכוח נטית חסדן של נשים אליו. וקרה המקרה, כי דוקא זמן קצר לפני כן ראינו בפריס את פסל העלם, שחילץ רסיס מרגלו. העתקו של הפסל הזה ידוע ברבים, והוא מצוי בכל האוספים הגרמניים.
הצצה שהציץ הצעיר אותו רגע לתוך ראי גדול, בעת ששם את רגלו על השרפרף, כדי לנגבה, הזכירה לו את העניין. הוא חייך וסיפר לי על התגלית שגילה. אף על פי כן, אם כדי לבחון את ודאות החן, שהיה נסוך עליו, אם כדי להקדים תרופה ליהירותו. צחקתי ועניתי: אתה רואה חלומות בהקיץ! הוא הסמיק, והרים את רגלו בשנית, כדי להוכיח לי את הדבר. אלא שהניסיון, כפי שניתן לשער על נקלה, נכשל. הוא הרים במבוכתו את רגלו בשלישית וברביעית, הוא הרים אותה בפעם העשירית: לשוא! לא היה באפשרותו לחזור על אותה תנועה-מה אני סח? התנועות שעשה, היה בהן יסוד כה מגוחך, עד שעלה לי בעמל רב להתאפק מצחוק.-
מאותו יום ואילך, חלה תמורה שאין להשיגה באופיו של איש זה. הוא היה ניצב ימים שלמים ליד הראי. וכל פעם ניגרע ממנו חוט נוסף של חן.
איזו אלימות בלתי ניראית לעין ובלתי מושגת בשכל דומה כי נפרשה כמו רשת ברזל על פני המשחק החופשי של תנועותיו, ובחלוף שנה אחת, אי אפשר היה לגלות עוד אצלו כל שיור מן הנועם שבו, שהיה משמח את כל הפוגשים בו".
אין, אין על היינריך.
אח דודו, איזו טיפשה אני. הטקסט הזה של קלייסט הוא בבחינת כתבי הקודש של הבובנאים למרות שהוא עוסק בתיאטרון בובות רק לכאורה (כלומר, לא בקטע עם הנער, אבל אתה בוודאי זוכר) אלא בבני אדם. וכבר כתבתי עליו לפחות פעמיים רק בבלוג הזה, במאמר על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק, ואיפשהו בסדרת כתוב בגוף.
ובאמת אין אין על היינריך
מסיבות רבות
אכן אכן, קצת התפלאתי, הרישומים הרגישים והמופלאים של מכס ליברמן והבובות התלויות שלו, היו אמורים לעורר צילצולי הזדהות אצלך כבר מזמן. נירדמת בשמירה (-:
מרית,
ראיתי היום בספריה ציבורית ספר בשם 'רוץ בן סוסי: שירי ביאליק לילדים' עם איורים מאת בתיה קולטון. יש שם כנראה איור קודם של
"פרח עציץ" ובו הילד-העציץ הוא ילד לכל דבר המתבונן מהורהר ועצב אל ליבו על העציץ למרגלותיו (אפשר שהעציץ מתבונן בו בחזרה). נראה כי קולטון אחדה בורסיה מאוחרת בין הילד ובין הפרח-עציץ לכדי מתבונן-מהרהר אחד.
כן, יש לי את הספר הזה והאיור לעציץ פרחים הוא באמת שלב קודם באבולציה או מאחורי הקלעים, שני חלקי דימוי שיהפכו לבשר אחד.
[…] נכתב על הספר: ביקורת על הספר מאת טלי כוכבי, בלוג 'עכשיו תורי', מרץ 2008. הספר בסקירה אודות ספרי מופת לילדים מאת רותה קופפר, 'עכבר העיר אונליין', אוקטובר 2007. דיון עומק באיורים בספר מאת מרית בן ישראל, בלוג 'עיר האוש… […]
[…] אסף הראל מראיין את עורכת הספר – אימו, Ynet, ספטמבר 2007. דיון עומק באיורים בספר מאת מרית בן ישראל, בלוג 'עיר האוש… רשומה על הספר מאת נירה לוין, אתר 'דףדף'. אין תגובות […]
[…] https://maritbenisrael.wordpress.com/2010/05/05/bialik-batia-kolton/ […]
[…] שונים לשיר: זה של נחום גוטמן וזה של בתיה קולטון (הנראים בפוסט היפה הזה של מרית בן ישראל), השווינו ביניהם וחשבנו ביחד איך כל אחד […]
הי חברים! לא שייכת לחוג שלכם.. ולא באה מעולם הספרות ממש, אבל הרשימה הזו נוגעת בשיר שהתחברתי בצורה הדוקה בילדותי, וגם לאיור שהיה בספר שנקרא "קן לציפור", שמראה את הצמח בבדידותו על עדן החלון. לא מתחברת לאיור של קולטון, וגם לא לפרשנויות של כמיהתו של ביאליק לנופי ילדותו או למקומו כאמן בחברה. בעיני, זה שיר מזוקק של כאב על אי היכולת להיות להיות בגן, בחוץ, היכן שהשמש, היכן שכולם רוקדים (השיר על המולת הירקות בגינת הירק ממש מתחבר לי כאן) ביחד עם השאר. האיור של קולטון לוקח אותנו לדעתי למקום של החיזוקים הדידקטיים לילד העצוב והשונה שבא לומר שיש לו מעלות אחרות שהן מעבר להמון הצוהל, וזה בעיני מקלקל וחוטא לשיר. המילים:
כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.
הוא תמצית מדהימה לכאב אין סופי שאין עליו נחמה.
אילאיל, ראשית אין פה חוג! כל מי שרוצה שייך מיד (ואם הוא רוצה להיות פה בלי להיות שייך – גם זה מצוין) וברוכה הבאה!
ושנית, ספרות זה ראי, כל אחד רואה בה את עצמו. אני לא רואה פה חיזוקים דידקטיים, אני רואה ילד בודד עם ראש עציץ שאם יפסיק להחזיק אותו לרגע הוא יפול. יש, כפי שמתברר, כמה וכמה כאבים שאין עליהם נחמה.
פרט אחד ששמתי לב אליו בציור הילד-עציץ ונראה לי שלא התייחסת אליו (ואולי שמתי לב אליו בשל הביוגרפיה האישית שלי) היא העובדה שהילד-עציץ לבוש במכנסיים ארוכים, בשעה ששאר הילדים והילדות לובשים מכנסיים קצרים. ההבדל הזה מסמל בעיני את אשמתם של המבוגרים בחייו של הילד, בבדידותו. באופן פשטני, הם לא מספקים לו את הבגדים הראויים שיאפשרו לו להיות חלק מהחברה. באופן עמוק יותר, הם תולים בו ציפיות אחרות, רבות מדי, ומכבידים עליו באופן שלא מאפשר לו להיות ילד.
מיכל, תודה על התוספת היפה.
[…] עוד על ביאליק (ועל בתיה קולטון) – איך נראית ילדות? […]
תודה אשה יקרה🙏את מרחיבה את עולמי🙏
בשמחה רבה, לימור.