זיס – ראיון עם דורון תבורי

זיס הוא מופע חדש המבוסס כולו על מסמכים אותנטיים, שיצרו דורון תבורי, נעמי יואלי ורות גוילי, בהשתתפות בובה שעיצב ובנה דוד פולונסקי.

דבר הפלייר: מספר שנים התגלגל במיניסטריון התעמולה של גבלס פרויקט מפוקפק כלשהו: להפיק סרט תעמולה אנטישמי המבוסס על הסיפור ההיסטורי של יהודי החצר זיס אופנהיימר בן המאה ה-18 והוצאתו להורג בכלוב ציפורים ענק בדוכסות וירטמברג. חברת ההפקה האחראית גררה רגליים, וחיפשה תירוצים לא להיכנס לכאב-ראש הזה. עם פרוץ המלחמה ב-39 גבלס נתקף אמביציה מחודשת, כופף את היד לשורה מפוארת של אמני קולנוע וכפה עליהם לייצר סוג של פיגול שהיה הצלחה אדירה הן בגרמניה והן בארצות הכיבוש. גם עשרות ניצבים יהודים מהגטו של פראג הכבושה נטלו חלק בסצנות המון ובטקסי בית כנסת. עם התבוסה בתום המלחמה הועמד הבמאי פייט הרלן פעמיים למשפט בעוון השתתפות בפשעים כנגד האנושות – ופעמיים זוכה. אולם הוחרם, והקדיש את שארית חייו לטיהור שמו.

לרגל המופע שוחחתי עם דורון תבורי על שיתוף פעולה עם דיקטטורה, על אחריות אמנותית ועל הקשר בין בידור לאמנות, לא רק שם ואז, אלא גם כאן והיום. שיחה מרתקת, לרגעים מייאשת, עם תקווה מפתיעה בקצה. ללא חשש ספוילרים.

הקדמה

35 שנה עברו מאז שהשחקן דורון תבורי קרא את עבודת הדוקטורט של ד"ר מיכל פרידמן על הפקת סרט התעמולה הנאצי "היהודי זיס", ונדלק על החומרים, וסוף סוף נהייתה מזה הצגה. זה כמעט קרה כמה פעמים בדרך, החל במחזה שכמעט נכתב בתיאטרון חיפה, וכלה בשלב התחקיר בתיאטרון גשר. המנהל האמנותי יבגני אריה, שחבריו האמנים נרדפו על ידי פוטין במשך השנים, הבין בדיוק במה מדובר, ובסופו של דבר נסוג מחשש שהחומרים לא די דרמטיים לבמה (חוץ מהסצנה שבה השחקן הראשי סובל מהתמוטטות עצבים, אחרי שגבלס מכריח אותו לשחק את זיס, ואשתו מתרוצצת על הגג בכותונת לילה בשלג להזעיק את השכנים). בינתיים הצטברו אוקיינוסים של מילים: עדויות, אוטוביוגרפיות, וידויים, מכתבים של פייט הרלן לכל העולם ואשתו. בשלב מסוים תבורי שקל פשוט לקחת את האוטוביוגרפיה שלו, ספר שלם של 150 עמודים "שמטרחן על כל גיהוק שהיה לו עם גבלס", ולקרוא אותו לקהל מהתחלה עד הסוף באנגלית במבטא גרמני. ואז פרצה הקורונה ואיתה קולות קוראים ליוצרים עצמאיים, והוא חבר לנעמי יואלי. הם כבר שיתפו פעולה ב"תיאסטס" מאת סנקה, וגילו שהם חולקים סבלנות אינסופית לתהליכים אמנותיים ותשוקה לתיעוד וארכיבאות, לבדיקת גבולות, לחילופי תפקידים ממשחק לבימוי ופרפורמנס ולהפך. בשלב מסוים נתקעו והזמינו את רות גוילי להצטרף. גוילי, מאיירת שערקה אל התיאטרון, הביאה נדוניה של רעיונות חזותיים, סיפקה טרמפולינה למה שנעשה עד אז, יחד עם איזו הפרעה שהִפרתה והעשירה את השיח.

מתוך מחברת החזרות של רות גוילי

מרית: פייט הרלן הבמאי נשפט פעמיים על פשעים נגד האנושות. למה בעצם זוכה?

דורון: זה אישום מאד מאד חמקמק. נכון שהשופט היה נאצי לשעבר, אבל היחיד שהורשע על תעמולה היה יוליוס שטרייכר העורך של דר שטירמר, הוא הוצא להורג בנירברג אחרי שהצליחו להוכיח קשר ישיר בין הדברים שפירסם להשמדה. ב-1939 השנה בה נוצר "היהודי זיס", עוד אין פיתרון סופי. אתה יודע שרודפים את היהודים, שהסרט שלך מצדיק ואולי מלבה את הרדיפה, אבל אף אחד לא חוזה את ההשמדה. וכמו שהסנגור שלו אומר: אנטישמיות וגזענות יש בכל העולם, בדרום אפריקה, בארצות הברית, מי שאמר שאנטישמיות זה פשע נגד האנושות? ובנוסף, הרלן היה רק הבמאי; הוא לא כתב את התסריט, לא אמר את המילים, הוא רק "אירגן" את זה, כבמאי, למה נטפלים אליו?

זה אישום בעייתי גם כשמדובר ביוצרים, לא כל שכן כשמדובר בשחקנים מבצעים. מריאן (שגילם את היהודי זיס) אומר: אני לא רציתי, לא רציתי, וכולם מאשרים את זה. הדמות שלו היא טרגית מבחינה מסוימת. הוא אומר: אני החבאתי בבית שלי את בעלה הראשון של אשתי שהוא יהודי, אשתי הראשונה היתה יהודייה, אני מגדל את הבת של אשתי שהיא חצי יהודייה. אני ממש ממש לא רציתי להיות בסרט הזה, אבל כיוונו לי אקדח לרקה, וגם לא הייתי מוכן לזה, זה מעולם לא קרה קודם בגרמניה, לא קרה שאמן אולץ לשחק בסרט תעמולה בניגוד להשקפותיו. לא היתה לי ברירה, אבל מרגע ששיחקתי, השקעתי את כל הנשמה, ולפי דעתי הצלחתי ליצור דמות תלת ממדית, נוגעת ללב, אני ממש לא מסכים שיצרתי דמות אנטישמית.

מרית: עברו הרבה שנים מאז שנדלקת, המציאות השתנתה, האם חל שינוי גם בחיבור שלך לחומר?

 

דורון: לא, מה שמשך אותי ועדיין מושך, זה אזור הדמדומים; אני שואל את עצמי את השאלות האלה בתור שחקן כל הזמן. באיזו מידה מה שאני עושה הוא בשר מבשרו של העולם, מה זה אומר בישראל, כשההוויה הישראלית כוללת גם את הכיבוש. זה לא כאילו ישראליות לחוד, וכיבוש לחוד, זה נהיה מין חיה אחת. זה שאני, כאילו פעם בשנתיים, לא נוסע לאריאל, זה כלום, זה רק מין סימון של משהו.    

תוך כדי עבודה היו לי כל מיני תובנות. למשל, אני מסתכל היום על הסרטים של הרלן ואומר, לא היה רק יהודי זיס אחד, כל סרט שהוא עשה היה סרט תעמולה נאצי בדרכו. הדמות הזאת שהוא וכריסטינה זדרבאום (אשתו הכוכבת, שמשחקת בסרט) בישלו, שמופיעה בסרט אחרי סרט ומתאבדת בסופו של דבר בטביעה, היא מין טוטם כזה של הנפש הגרמנית, התגלמות בידורית של רוח האומה, כל פעם מישהו אחר אונס אותה והיא טובעת. בשנה שבה הגרמנים רודפים את הקתולים, זה יהיה כומר קתולי שיגרום למותה, בשנה שבה גרמניה פולשת לפולניה זו תהיה אישה פולנייה, וכשגרמניה תפלוש לצ'כיה, שרץ צ'כי יכניס אותה להריון והיא שוב תטביע את עצמה. זה לא נעשה מתוך חישוב, אתה בתוך העולם וככה זה מסתדר: אלה הרעים, אלה הטובים, יש קהל שצריך לבדר, וכשחקן אתה לא היוצר, רוב ההחלטות האמנותיות הן לא שלך. כשנעמי ואני עושים עבודה אנחנו לא צריכים למצוא חן בעיני אף אחד. אנחנו מבלים שעות בבירורים, מה רצינו להגיד, מה אנחנו אומרים. יש לנו אחריות מוחלטת על התכנים. זה מרגיע. זה נותן פוקוס. כשאני עובד בתיאטרון זה לא לגמרי ככה.  

בשלושים השנה האחרונות בישראל יש תופעה פוליטית לגמרי, שכולם שיתפו איתה פעולה, אבל בשביל לתפוס שהיא פוליטית צריך סוג של מרחק: התחיל מהלך של בניית היכלות תרבות בכל הארץ. יש מעל למאה היכלות, אולמות ענקיים – עם במה חזיתית מוגבהת שלא מאפשרת שום גמישות ביחסי קהל במה – וכולם פועלים על סף הפרטה, כלומר תלויים בשיווק. נוצר מצב שבו התיאטרון בתל אביב מייצר בשביל היכלות התרבות בפריפריה. זה דאבל שיווק, שיווק א' לשיווק ב', ומחלקות שיווק זה סכנת נפשות, כי כדי למכור אתה צריך להיות רמה אחת מתחת למכנה המשותף הכי נמוך. במקביל, כל מדיניות ההקצבה לתיאטרון השתנתה לחלוטין: במקום הוועדות שבחרו הצגות על פי שיפוט ערכי – עניין בעייתי כשלעצמו – נבנתה מערכת קריטריונים מספרית, רק מה שאפשר לבטא במספרים. כשמישהו בכל זאת התעורר ואמר, הלו, אנחנו בכל זאת מדברים על אמנות, הוסיפו סעיפון שנקרא מורכבות הפקה. ואז בעצם, אם עשית הצגה עם המון פנסי תאורה, אתה מקבל על זה קצת מספרים… ובנוסף, כבר לא מסבסדים את התיאטראות, רק נותנים להם שקל על כל 4 שקל שהם מכניסים; נהיה מין מעגל סגור של שיווק: המונים הולכים לתיאטרון, והתיאטראות מייצרים מה שיצליח אצל ההמונים, בתקווה שיקנו את זה. כך חיסלו לחלוטין את כל התיאטראות הפריפריאליים, באר שבע, החאן הירושלמי, ותיאטרון חיפה כמעט נעלמו מהתמונה. לא צריך אותם.   

כשמירי רגב באה ואמרה: מדירים את הפריפריה, היא בעצם יצאה נגד מדיניות הליכוד. זה מגוחך, הרי זה מה שעשיתם במשך עשרים שנה: הרסתם את הפריפריה, מִרכזתם את כל התיאטרון בתל אביב, הפכתם את תל אביב ליצרן המזון שהפריפריה אוכלת. לימור לבנת יצרה את המערכת הזאת ביחד עם צח גרניט, הם בנו את מערכת הקריטריונים המתופלצת הזאת.     

מה שאני מתאר זאת לא סתם מציאות מבנית, היא מייצרת תכנים. חד משמעית. כל אנשי התיאטרון שאני מכיר הרגישו שהם מבוזים, שמכניסים אותם לפינה, זה הפך להוויי של חזרות, תעשו ככה שיבינו ב(הכניסו את שם הפריפריה). כולם מקטרים וכולם משתפים פעולה. לא עולה על דעתם שיש למעשים שלהם משמעות רוחנית או תרבותית או ערכית.

מרית: זה מדכא. ומצד שני, ולטר בנימין אמר שהדאדא שהתנגח בקהל, יצר רעב לבידור ועודד את פריחת הקולנוע. ואני תוהה אם זה פועל גם הפוך: האם הבידור שמכוון למכנה המשותף הכי נמוך, ההתמכרות לבינג', הפרעת הקשב שכולנו לוקים בה, יעוררו רעב למשהו רציני, עמוק, מורכב, או שפשוט יימחק לנו השכל עד הסוף?

דורון: אני חושב שיש מצב שהיכלות התרבות האלה יהפכו לכלי למשהו אחר. פעם היה כלל כזה שלשם אסור לנסוע עם הצגה של יותר משעה ועשרים, ושבשום פנים לא תהיה הפסקה. היו אפילו מנהלי היכלות שהציבו תנאי כזה, שדרשו לקצר הצגות. אבל משהו זז. יש קהל: מאות אנשים שמסוגלים לשבת בתיאטרון שלוש שעות ולראות הצגה. יש להם את השריר הזה. יכול להיות שאני טועה, עדיין אין לי פרספקטיבה. גם את ההבנה הזאת של שלושים שנות ליכוד לא ממש קלטתי בזמן אמת. הייתי קצת המום ממה שקורה וקיטרתי וחיפשתי נישות שהן לא ממש בתוך המערכת הזאת – אנסמבל עיתים, החאן, גשר – אבל משהו השתנה. אני נוסע למוצקין עם הצגה של שלוש שעות ואני יכול לבנות על זה שהקהל ישב מרותק. אני גומר הצגה כזאת ואני שואל את עצמי האם אני יכול לעשות כאן "מקבת" בלי שום הנחות, בלי למחוק אף שורה, עם כל התחכום, וזה יאכל וזה יעבוד. דברים הרי לא נעצרים במקום, הם לא חוזרים לאחור. הם הולכים הלאה, ובתוך ההלאה הזה יש פתאום תקופות של פריחה. אז איך הגענו לפריחה? בדרך לפריחה עוברים דרך כל מיני זוועות.

מתוך מחברת החזרות של רות גוילי (פרט)

*

ובשולי הדברים: גם אני כמו רבים אחרים, רודפת אחרי המציאות שמשתנה בהילוך מהיר, כלומר מתעדכנת שוב ושוב בחדשות. אבל הדיון השטוח, המתנגח והסיסמאי (זאת לא טענה אלא תיאור מצב) מתיש ומבזבז לי את הנפש. ומצאתי שספרות, ובמקרה הנוכחי – תיאטרון, שקשור למה שקורה אבל לא נגזר ממנו ישירות, מרגיעים אותי גם כשהם מעציבים, מזינים את השיחה הפנימית במורכבות ובאוויר לנשימה, מספקים עומק ופרספקטיבה גם בלי הזיקה הישירה והמוחצנת של ההשוואות. וזאת גם ההמלצה שלי על ההצגה.

זיס – דורון תבורי (שתיחקר, תרגם וערך) יצר יחד עם נעמי יואלי ורות גוילי מופע המבוסס כולו על מסמכים אותנטיים.  || דוד פולונסקי עיצב ובנה בובה ||  גידי ספרינצין ערך קטעי וידאו ||  נדב ברנע עיצב תאורה  ||  מישה ויסבורד עיצב סאונד

אורך המופע כשעתיים ורבע. ואחריו – מי שירצה – יוכל לצפות בסרט עצמו.  

21 ביוני ב 19:00 בהמרץ 2, שביל המרץ 2 תל אביב. לכרטיסים קוד קופון !derjude (כולל סימן הקריאה)

29 ביוני ב 19:00 בהמרץ 2, שביל המרץ 2 תל אביב. לכרטיסים קוד קופון hayehudi

*

עוד אקטואליה בעיר האושר

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה (היינריך פון קלייסט)

דימוי שרודף אותי

אומרים שאין פה צנזורה

על הברך של נדב לפיד

ורק בשביל הכיף – גני השררה

*

עוד תיאטרון

התיאטרון של ברכט על פי אנדרסן

ליבי, השתחרר מכל מה שמעציב אותך

כשחציי התחתון הפך לאבן

Read Full Post »

הספרים המאוירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית?

המוסף הספרותי של ידיעות אחרונות הזמין שורה של מומחים לבחור את הספרים המאוירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית, ואחר כך שקלל את התוצאות ובחר בשבעת המופלאים. זאת רשימה ראויה ומעניינת, שמאזנת בין המובן מאליו, האיקוני והחתרני. אבל יש בה פגם אחד שהופך אותה לבלתי אפשרית (או שאולי הוא הופך אותי לבלתי אפשרית, אחת משתינו בטוח). איך אני אסביר את זה? דמיינו שאתם סינדרלה, אתם מקבלים שמלה נהדרת לנשף, היפה בשמלות, רק שיש בה חור ענקי ומביך שאי אפשר להסתיר. תלכו לנשף?

גם אני השתתפתי בפרוייקט. אמנם לא בחרתי ספרים, קבלתי רגליים קרות, אבל כתבתי על אחד משבעת המופלאים, "לילה בלי ירח" של שירה גפן ואתגר קרת. ובזמן שכתבתי על האיורים עוצרי הנשימה של דוד פולונסקי הבנתי מחדש ובצלילות גדולה את הסיפור, את מה שיש בו ואת מה שרק כמעט וכמה נפלא היה לו היה מתממש. התכוונתי לכתוב על זה פה אבל זה יידחה לפעם אחרת. אני באבל, כי אף אחד (אף אחד! בדקתי) לא בחר את שמוליקיפוד.

שמוליקיפוד של ט. כרמי ושושנה הימן היה צריך להיות בראש הרשימה כפי שהסברתי פה וגם פה. עכשיו תורכם להסביר איך נהיה החור הזה בשמלה, כי כרגע אני פשוט מרגישה בודדה כמו גדי ואין לי חמורים על הפיג'מה.

לחצו לקריאת הפרויקט כולו

Read Full Post »

כשהדמיון משתף פעולה עם הזיכרון – בעניין "האונס" של אדגר דגה

טוב ויפה לרשום את מה שהעיניים רואות. טוב יותר לרשום את מה שנשמר בזיכרון. זהו גלגול צורה שבו הדמיון משתף פעולה עם הזיכרון … באופן זה משתחררים מן הרודנות שהטבע משליט.

(אדגר דגה)

כשבועיים לפני מותה של גליה יהב התפרסמה בערב רב המסה שכתבה על "תפנים" של אדגר דגה המכונה גם "האונס".

אדגר דגה, "תפנים" ("האונס") 1868

"איש עומד מאחורי אישה יושבת – סיפור על ציור", כך נקרא הטקסט היפה המלא יידע ותשוקה. לא אנסה לסכם אותו פה (אתם מוזמנים לקרוא את המקור), רק אומר שסביב שאלת היסוד, "מה בעצם אנחנו רואים?" פורשת יהב קשת רחבה של פרשנויות: זו שתופסת את החדר כבמה עם תפאורה ואביזרים, אחרת שרואה בו שדה משחק של קווים שבורים, דיסהרמוניה מודרניסטית שמסתעפת מרגל השולחן, ושלישית שרואה באישה כתם לבן, ובציור כולו משל על מאור העיניים הדועך של דגה (אף שמחלת העיניים של דגה פרצה רק מאוחר יותר). יהב מתעמקת בכל דקויות הזנות בניסיון לחשוף את מעמדה החברתי של האישה ואת אופי המתרחש. היא מצטטת חוקרות פמיניסטיות שבוחנות את יחסי הכוחות בין הגבר לאישה – לבוש לעומת מעורטלת, עומד לעומת מתכופפת, חזיתי לעומת עורפית וכן הלאה, ורואות בהם "עינוי מגדרי מובהק", בצד אלגוריה סוציאליסטית שבה האישה היא בעצם האמן הנאנס על ידי בעל הממון שכמו קנה אותו ביחד עם ציוריו (בחיי).

ובין לבין היא מזכירה גם חוקרים שראו ב"תפנים" מימוש של סצנה ספרותית. החשדות התמקדו בשתי נובלות של אמיל זולא, שתי יצירות ריאליסטיות עד העצם.

אלא שאני לא ראיתי שום סצנה ריאליסטית כשהסתכלתי בתמונה. כלומר, ראיתי, אבל רק במבט שני. כי אני, מה לעשות, רואה קודם כל צורות, וקורה שהן חותרות נגד רודנותה של המציאות.

לפעמים אני חושבת שעיר האושר כולה (בדומה לביתו הפלאי של אתגר קרת בוורשה) הוקמה בסדק שבין הצורות למה שהן אמורות לייצג. וגם אני עצמי מתקיימת בפער הזה, ומנסה לחלוק אותו פה. זה לא קשה כשגיבורת הציור היא ילדה, או כשהאירוע המצויר הוא מיתי מלכתחילה. אבל ככל שהריאליזם מעמיק העניינים מסתבכים. הדמיון לא נתפס ככלי רציני לפרשנות. האקדמיה מתייחסת אליו בהתנשאות מצמיתה (מהסוג שאולפנות אשכנזיות מפגינות כלפי נערות מזרחיות). אבל אני שסומכת על מראה עיני גם כשהוא חורג מן המציאות, פשוט נבעתתי מן הציור של דגה. לקח לי זמן להבין שהכתם החום שמאכל את האישה כמו הלא-כלום שמכרסם את ממלכת פנטזיה אינו אלא שמיכה שמונחת על ברכיה. עד עכשיו אני לא בטוחה איך היא יושבת בדיוק. אני עדיין רואה מוטציה; דמות שפניה כמעט נמחקו פשוטו כמשמעו, החלק התחתון של זרועה נמס כמו שעווה ורגליה קטועות; ממתניה ומטה אין בכלל עצמות, גופה חסר ממשות כמו שקית נייר. וכך, תלויה על בלימה, ללא שום בסיס מלבד איזה קפל-קמט מפוקפק בקצה, היא מושענת אל פינת הארון, שלא תיפול.

וכמו שהכתם החום מאכל את האישה, כך הצל השחור מנפח ומגדיל את הגבר; יש לו ארבע רגליים כאילו ספח את שלה. "אני כה אוהב צלליות," כתב דגה, על האנשים השחורים שראה בניו אורלינס, "והצלליות הללו מהלכות…"

אדגר דגה, פרטים מתוך "תפנים" ("האונס").

בימין ההזוי של ארצות הברית מאמינים שאובמה הוא שד; שד אמיתי עם ריח של גופרית. ובהמשך לכך, רק תסתכלו באוזן המחודדת של הגבר. (ברישומי ההכנה אגב יש לו עדיין אוזן מעוגלת, אנושית).

אדגר דגה, רישום הכנה ל"תפנים"

גם לספרות ריאליסטית יש לפעמים תחתית כפולה של פנטזיה. כתבתי על כך בהרחבה; כאן זה מתחיל, לא אחזור על הדברים. אולי רק דוגמא זעירה להבהרה: ב"טס לבית דרברוויל", רומן שעומד בכל קריטריון ריאליסטי, מתאר תומאס הרדי את הגיבורה שלו יורדת במדרגות. גבר צעיר צופה בה ללא ידיעתה. טס היא התגלמות התום והטוהר בעיניו. ופתאום היא מפהקת והוא רואה את התוך של פיה "אדום כמו זה של נחש". להרף עין מתגלגלת הנערה בנחש עם כל ההשלכות הדמוניות והמיתיות. רק ה"כמו" הדקיק עדיין חוצץ בין הריאליזם לפנטזיה.

…ראיתי והנה חל בו שינוי גמור. הוא לחץ בשתי ידיו את שדי וקפא. פניו הסמיקו,  עיניו הועמו, נתמלאו דם והביטו כלוהטות בלי כל הבעה, הוא נשף באפו, על צווארי קלחה עד לזרא נשימתו החמה. פחד נפל עלי. חפצתי להיחלץ, אך הוא ניענע בראשו ולא הוציא הגה מפיו, כאומר לא! לא תתחמקי! ומיד פער את פיו ובשפתיו הלוהטות נצמד אל פטמת שדי הלחוץ בכף ידו. צעקה פרצה מפי מרוב כאב ובושה. הוא מצץ את גופי".

דורה אברהמית מתארת את אונס שעברה. מתוך "חיים", תרגם אברהם שלונסקי. ההדגשות שלי. עוד על הספר והמחברת)

יהב קובעת ש"האונס אצל דגה הוא אירוע אנטי-הרואי, יומיומי, שגרתי, חילוני… ללא סיוע מצד ברבורים או שוורים ושאר גלגולים ומטמורפוזות." היא גם אומרת שדגה זלזל באמיל זולא, ו"טען שהדרישה לדחיסת עוד ועוד פרטים כשיטה בלעדית להשגת ריאליזם היא ילדותית ומייגעת". אז איך להסביר אם כן, את אינפלציית הפרטים והחפצים של "האונס"? אני תוהה אם לא נועדו בין השאר, להסוות את הגלגולים והמטמורפוזות. הפנטזיה. ואני אפילו לא יודעת אם זה סותר את הפרשנות של יהב או משתלב בתפיסתה, שרואה ב"אונס" ציור סרבן וחמקמק, שפורם בעקביות כל נרטיב שהוא טווה. אולי זאת עוד שכבת פרשנות שגם היא תיפרם בתורה.

*

אדגר דגה, כוכבת, בלרינה משתחווה 1876-77

אדגר דגה דיוקן משפחת בללי, 1862

אבל זה לא הכול. גם אני שמתפעלת מן התעוזה שבה הוגנבה הפנטזיה לתוך הסביבה הכל כך ריאליסטית, קצת מסתייגת מן הפשטנות המסוימת של סצנת השד-ערפד. המשכתי לחשוב על זה בעודי מתבוננת באישה. משהו בעיוות של רגליה שכמו הותכו ליחידה אחת גרם לי לחשוב על כל אותן נשים וילדות בעלות רגל אחת בציוריו של דגה. ואני לא מדברת רק על הבלרינות המובנות מאליהן. כבר בציור מוקדם של דגה, דיוקן משפחת בללי (1862) מופיעה ילדה שרגלה מקופלת תחתיה כך שנראה שיש לה רק רגל אחת, מה שמודגש ביתר שאת בתוך יער רגלי הרהיטים המקיף אותה. לאחותה שעומדת לצדה ברגליים משוכלות יש אמנם שתי נעליים אבל קרסול אחד מוסתר או נבלע בצל, כך שאפשר להתבלבל בקלות ולחשוב שגם לה יש רק רגל אחת.

אדגר דגה דיוקן משפחת בללי, 1862 (פרט)

אדגר דגה, (רגל אחת של) פדיקור, 1873

מורי ורבי יוסף הירש היה סרבן סימטריה. הוא טען שהצדדים השווים מבטלים זה את זה. אני חושדת שלדגה היתה רגישות דומה, שהתבייתה (מסיבות נוספות, שאותן אני יכולה רק לנחש) על בלרינות. הבלרינה המאוזנת על רגל אחת היא מופת של שליטה וניצחון ולו חלקי, על חוקי הטבע, ביחד עם פגיעות עצומה, קל כל כך להפיל אותה. ובו בזמן יש בה גם משהו מטריד, כמעט פריקי, שגרם לחייל הבדיל הקיטע לחשוב "שגם לה, כמו לו, יש רק רגל אחת". המהות המתעתעת הזאת, המרחפת ונכה, רבת עוצמה ונידפת ברוח, חלה גם על הזמינות המינית שלה. מצד אחד כולה טוהר שמיימי וחוסר גשמיות, ומנגד, בציורי הבלרינות המשתחוות (הרבים מספור) של דגה, הבלרינה המעורטלת למחצה (לא פעם גם בכתפייה שמוטה) כמו מציעה-מגישה את עצמה לצופים.

אדגר דגה, בלרינה משתחווה, 1877

אדגר דגה, נגני התזמורת, 1872

התמונה שלמעלה היא אולי המפורשת מכולן מבחינה מינית. יש משהו מאיים בדבוקה של הגברים הענקיים שצופים בבלרינה הקטנה, אפלים בהשוואה לאור השוטף אותה, מסתודדים כמו במזימה ומצוידים בכלים עמומים. שלא לדבר על הבליטה שמתרוממת ממש מתחת לרקדנית.

פעם, בסדנת תיאטרון חזותי, נתתי תרגיל: לעצב חפץ מחומר "לא נכון" ולהשתמש בו. אחת המשתתפות הכינה סכו"ם מפלסטלינה. בסבלנות ובעקביות היא ניסתה לנעוץ את המזלג שחזר והתעקם במין מימוש פסיכואנליטי של חוסר אונות. ולמה נזכרתי בזה? כי יש לי הרגשה שהאישה מ"האונס", זו שרגליה מרותכות לגוש אחד לא חינני כמו זנב סירונית, אם כבר מגושם כמו חלק תחתון של כלב-ים, גוש שקורס על השפיץ שלו – האישה הזאת היא גלגול של הבלרינה, כמו ב"לפני ואחרי".

ועוד דבר אחרון. כשמתחילים עם הפנטזיה קשה להפסיק; הבגד המוטל על המיטה, הנשקף מסורגיה נראה פתאום כמו גוויה של ציפור בכלוב. מה שהזכיר לי את האיור הנפלא של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס.* (ופתאום גם את מדאם בוברי, אישה "שתקוותיה הושלכו כמו סנוניות פצועות לתוך הבוץ".)

משמאל אדגר דגה, פרט מתוך "תפנים"/"האונס", מימין, דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" מאת מרים ילן שטקליס.

* וכן, אני אמשיך לדבר פה באותה נשימה על ילדים ומבוגרים ועל איורים וציורים ולחשוב שסנוביות, כל שכן אינטלקטואלית, היא סוג של טיפשות.

*

עוד באותם עניינים (מה לא)

חלום קצרצר בהקיץ

נועה שניר מאיירת את עגנון

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

דימוי שרודף אותי

האם איור זאת אמנות?

הרפאים של לוסיאן פרויד

Read Full Post »

להשתיק את יואבי או להציל את פסחזון

בקיצור גדול: "לשבור את החזיר" של אתגר קרת נכתב כסיפור קצר למבוגרים ויצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים). כאן אפשר לקרוא את הסיפור ואת מה שכתבתי עליו.

הספר עורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים". זה הפוסט שמסביר למה כן.

הוא נכתב בשיתוף עם הילדה שהייתי ושחלק גדול מלבי נמצא עדיין בבעלותה (גילוי נאות או משהו).

ביום שני ה12 באוקטובר יתקיים כנס הפנקס הרביעי לספרות ילדים. השורות הבאות הן מעין המשך והרחבה של דברים שאמרתי בכנס הראשון. הן מוקדשות באהבה ליותם שווימר ותמר הוכשטטר ולכתב העת המקוון שלהם לספרות ותרבות ילדים.

והוא מוקדש גם לעטרה אופק, שהפכה לנמענת שלו, שלא בטובתה.

*

הקדמה

לפני שאכתוב למה כן, אפשר לשאול גם, למה לא? עטרה אופק היא נציגה עקבית ומשכנעת של המתנגדים. להלן עיקרי הדברים שכתבה בהזדמנויות שונות:

"יש להיזהר מפני ספרים … שרומזים שהורי הגיבור אינם יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב."

"לשבור את החזיר" "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי." וגם: "למה למהר? מה כל כך דחוף להגיש לילד מזון שהוא עוד לא בנוי לעכל בשיני החלב שלו???"

"לשבור את החזיר" "לא מציע נחמה בסופו". וביתר פירוט אסור לתת לילדים מתחת לגיל שבע "ספרים שבהם הגיבור נקלע למצב לא צודק, מצב שגורם לו עוול, ואין בסופם תיקון."

וגם זה חשוב, מתן תוקף: "אני מרגישה את זה עמוק בלב. כמו שאתם מרגישים עמוק בלב על פורנו או סרטי אימה ואלימות לילדים."

יש כאן פקעת של שאלות על ספרות ועל נפש ועל חינוך, והפוסט הזה ינסה להתיר אותן בסבלנות: לדבר על אמת ושקר ועל היחסים בין מציאות לספרות, על חשיבותה של הספרות כ"מקום לדאגה", על "לשבור את החזיר" כמעשייה קלסית הרואית ואופטימית, והוא, כלומר אני, אנסה להסביר גם למה להכליל ולקבוע למה "הילד" זקוק, זה להתייצב בצד של אבא של יואבי (חכו רגע לפני שאתם קופצים).

זה יהיה אובייקטיבי אבל גם אישי עד העצם; כי הכול אישי וגם כי אני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. הייתי שם. ובכן:

*

1. הורים הלא כשירים, או – "דמעות הילדים אינן נופלות בגודלן מדמעות המבוגרים, ולעתים קרובות אף כבדות הן מאלה." (אריך קסטנר)

"לבסוף נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו, אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו. ואף אגיד לכם משום מה נתרגזתי. אותו מחבר מטעה את קוראיו הצעירים להאמין שבכל עת שמחים הם ועליזים ומרוב אושר אינם יודעים מה יעשו. מדבריו של אותו בדאי יוצא שהילדות כולה מחמדים וממתקים!" (אריך קסטנר)

אריך קסטנר כתב את הדברים האלה כהקדמה לסיפורו של ג'וני טרוץ, אחד מגיבורי "הכיתה המעופפת". אמו של ג'וני נטשה אותו בגיל צעיר מאד וכשמלאו לו ארבע שנים נפטר ממנו גם אביו. הוא פשוט שלח אותו באונייה לגרמניה מבלי להטריד את עצמו בגורלו.

עטרה היקרה, זה היה באמת נחמד אילו כל ההורים בעולם היו כשירים ואחראים ויודעים לאהוב. אבל במציאות הורים הם בני אדם, כלומר שרוטים ומצולקים בעצמם, לא פעם אמביוולנטיים או מתקשים לאהוב או מבלבלים בין המצוקות שלהם לשל ילדיהם. לפעמים הם כל כך עסוקים במצוקות שלהם שהם פשוט לא רואים את ילדיהם. וגם הורים אוהבים ואחראים לפעמים כושלים. הם לא תמיד מודעים ולא תמיד מתפקדים. ומה יעשו כל הילדים שהוריהם לא כשירים (באופן חלקי או מלא) בסיפורים על הורים מושלמים ומתפקדים? הם ירגישו מאד בודדים ודחויים ואשמים. אולי הם יסיקו שהם לבדם כה פגומים שאפילו יצורים מושלמים כהורים נוהגים כלפיהם ברשעות?

את הטיעון הזה כבר שטחתי בתגובות לפוסט הקודם, ונעניתי שבשביל הילדים האלה הומצאו אגדות העם "אלה שמרחיקות את העדות הרחק-הרחק, לזמן ומקום אחרים לגמרי, עם הורים חורגים/רשעים, מפלצות ומכשפות." יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל זה לא משנה, כי גם האגדות הן זן נכחד. גם הן הורחקו מחדרי הילדים באשמת אכזריות יתר או הטיה מגדרית.

וכך או אחרת, אלה לא הסיפורים שרומזים שהורים אינם "יצורים מגוננים/ אחראים/ כשירים להורות/ יודעים לאהוב". אלה החיים שרומזים. "אפלה זה דבר שמסתנן," (כתבתי בפוסט ההוא). "כמו אור … כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה."

*

2. מקום לדאגה

"לשבור את החזיר", כתבה עטרה אופק, "הוא ממש לא סיפור לילדים כי הוא מעורר אימה ופחד ועצב תהומי."

ובכן, עטרה היקרה, תני לי לספר לך קצת על איך זה להיות יואבי. הבעיה עם הורים עריצים היא לא החזיר שהם קונים לך במקום הבובה שבקשת (גם, גם) וגם לא בקרומים שהם מכריחים אותך לבלוע. אלה דברים קשים אבל קשה מהם הוא הדיכוי המחשבתי ועוד יותר ממנו, הדיכוי הרגשי. לילדים כאלה אסור לבטא רגשות שליליים. אסור להם להביע את העצב או הכעס שהם מרגישים. עצב על צעצוע נקרא שטות ופינוק ועל כעס אין מה לדבר. זה יכול להיות ממש מסוכן. סיפור כמו "לשבור את החזיר" נותן מקום לרגשות האלה. הוא לא "מעורר" אימה ועצב תהומי, הוא מכיר בהם, הוא נותן מקום לכל העצב והכעס והשנאה שמאלצים אותך להדחיק ולכבוש, להעמיד פנים שהם לא קיימים.

וספרות היא מין כלי קסמים כזה. את יכולה לאחסן בה חלק מלבך עד שתהיי חופשייה להשתמש בו.

.

.

ואם הילד שלכם שייך במקרה לאחוזון הפלאי של ילדים מאושרים – גם אז לא נורא אם יידע שיש גם ילדים שסובלים. תמיד ספק קובלים ספק קובעים שילדים עד גיל מסוים הם חסרי חמלה. חמלה זה להבין שאת לא לבד בעולם. שיש עוד אנשים מלבדך וגם הם חשובים, גם להם יש חלומות וכאבים. אולי קצת קשה לפתח את זה כשמעלימים ממך כל סבל באופן שיטתי.

*

אהבה ללא תנאי. האיור שדוד פולונסקי החביא מתחת לעטיפת הנייר של "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

3. מעשייה קלסית עם סוף טוב

ליואבי יש משאת נפש. ואני לא מתכוונת לבובת בארט סימפסון. אני מתכוונת למשאלה העמוקה לאהוב ולהאהב ללא תנאי. מכשולים רבים עומדים בדרכו: הוריו הפגומים, כל אחד בדרכו, אינם יכולים לספק את האהבה. הצעצוע שבחר אולי כתחליף – נמנע ממנו. והתחליף של התחליף לא נועד כלל לאהבה. חזיר הכסף הוא שיעור בדחיית סיפוקים וכבוד לכסף. אי אפשר בכלל לשחק איתו.

ויואבי, גיבור קטן וחלש כמו האח השלישי באגדות, גובר על כל הקשיים האלה. להפוך דלעת למרכבה זה כלום לעומת מה שהוא מחולל במטה הקסם שלו: הוא הופך חזיר כסף לחבר. ואם לא די בזה, הוא עומד בפני לחצים אדירים ונשאר נאמן לחברו. בעורמה (הנשק המנצח של החלשים באגדות, מן "החייט הקטן" ועד "החתול במגפיים") הוא מציל את חיי חברו.

"לשבור את החזיר" הוא מסע חניכה. יש בו אופל וקדרות כמו בילדה אילת אבל גם ניצחון והעצמה. יואבי זוכה ביחסי אהבה ללא תנאי וגם בחוכמה ובעצמאות. כשהוא משלח את פסחזון הוא מממש את מילות השיר שעזר לבני (בן החמש עשרה אמנם) להשלים עם מות סבו:

   You only know you love him when you let him go \ and you let him go

(כשבני שר את זה הוא רק החליף לשון נקבה בזכר)

.

אז למה לא כולם רואים את זה? כי הם מבוגרים. כי הסיפור נדפס לראשונה בקובץ למבוגרים וקשה להשתחרר מזה. כי קוראים לו "לשבור את החזיר" ולא "להציל את פסחזון". כי קריאה בוגרת שופכת דלי של אירוניה על ההירואיות ועל האהבה. וזה עדיין סיפור עם אזרחות כפולה, עם רגל אחת בסיפורת הילדים ושנייה בסיפורת המבוגרים. יש בו שכבות רבות ומרחב שמתמסר בהדרגה. וכמו שכתבה אחת המגיבות לפוסט הקודם "הרי הסיפורים הכי טובים הם אלו שאתה לא לגמרי מבין. (אבל יכול להמשיך/לנסות ל"הבין" אותם שנים)."

ואותו דבר לגבי האיורים. הבטחתי לעצמי לא להיכנס אליהם שוב. אבל אם ניקח למשל את הפטישים הקומוניסטיים מהפוסט הקודם – רוב הילדים לא מכירים כרזות סובייטיות. הם לא יעשו את הקישור. אבל כמה מהם אולי יגדלו ויעשו אותו ברוורס, וגם זה נפלא. קוראים לזה תרבות.

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. מימין, הדף הראשון בספר. משמאל, הדף האחרון בספר. פסחזון מגיע ועוזב כמו שמוליקיפוד

*

4. להשתיק את יואבי

כבר אמרתי שאני מכירה את אבא של יואבי באופן אישי. לקח לי שנים להבין שהוא לא חסר לב, שהעריצות שלו נובעת מקוצר יד, מפחד, מעיוורון. אני לא מצפה שתסכימו איתי. יש לי פוֹר של עשרות שנים שבהן בחנתי את זה מכל הכיוונים, ובכל זאת אנסה את מזלי: כשהוא מכריח את יואבי לבלוע את הקרום, הוא לא פועל מתוך סדיזם. הוא חושב שהוא גורם לבנו לאכול אוכל מזין (היום אלה ירקות, אבל פעם חלב נחשב למזין האולטימטיבי) ובד בבד הוא מכין אותו לחיים, הוא מחשל אותו (עוד מילה שנשרה מהלקסיקון החינוכי למרבה השמחה) ומלמד אותו לדבוק במטרה ולדחות סיפוקים. הוא חושב שהוא מחנך אותו, שהוא מגדל אותו להיות הגון ועצמאי. הפעולות שהוא נוקט אמנם אטומות ומרושעות, אבל ככה זה, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

הבעיה האמיתית של האבא בסיפור היא לא רשעות אלא עיוורון. הוא לא רואה את בנו. במקום לראות את הכמיהה של יואבי לאהבה הוא רואה (את הפחד שלו עצמו מ)בן פרזיט שיידרדר לתרבות הרעה. הוא ממקם את יואבי בתסריט מוסרי שלא קשור אליו. הוא מחליט לתקן קלקול שאיננו, ותוך כדי כך זורע שמות במה שישנו. הוא שוגה אבל הוא בטוח שיש לו בעלות על האמת.

אני זוכרת את הביטחון הסהרורי והמופרך וההרסני הזה. דברים שאהבתי בתום לב או שהצחיקו אותי או שעניינו אותי הפכו לראיות שאני מושחתת (ואני מדברת על ילדות מוקדמת, בגיל ההתבגרות כבר השבתי מלחמה). אני לא הייתי גיבורה כמו יואבי. לא קבלתי את הדין אבל הרעל כבר זיהם ועיקם את החוויה שלי.

ברוב ההורים יש משהו (ולו כזית) מאבא של יואבי. אני לא קבלתי את בובת הברבי שלי מסיבות סוציאליסטיות, מהפחד שהיא תדביק אותי במחלת הקפיטליזם והריקנות. ילדות אחרות לא מקבלות את הברבי שלהן מסיבות מגדריות. אני יודעת שזאת דוגמא מאתגרת לרבות מן הקוראות, אבל הדרך להבנה רצופה דוגמאות מאתגרות. הורים לא מבינים שלתשוקה לבארט סימפסון או לברבי אין ערך קבוע ומוחלט, לקניית צעצוע אין השלכות נתונות מראש. הכול תלוי בהקשר שנותן לו ילד מסוים ברגע מסוים. במחוזות הפלאיים של הנפש גם חזיר כסף יכול להיות חבר, וספרים עצובים יכולים לגרום אושר גדול.

ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר היותר מאלף על ילדות שקראתי בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. סעיד קובע ש"גם אם אי אפשר עוד לכתוב חיבורים מלומדים (ואפילו פופולריים) על 'הנפש השחורה' או על 'האישיות היהודית' הרי עדיין אפשר בהחלט לעסוק במחקר על 'הנפש האיסלמית' או ה'אופי הערבי'…"

ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב"נפש הילד". אותה הכי קל להכליל.

נודלמן יוצא נגד "יציבות הילדות", אותו מערך של מאפיינים שמתעלם ומתעלה כביכול על כל הבדלי האישיות, הגיאוגרפיה והתקופה, והוא מבין את המחיר שאנחנו משלמים על ההכללה: "באקט הדיבור בשם האחר, בכך שאנחנו נותנים לו קול, אנו משתיקים אותו. כל עוד אנחנו ממשיכים לדבר בשמו, לא נשמע מה יש לו לומר בשם עצמו."

אני מאמינה לעטרה אופק שהיא "מרגישה את זה עמוק בלב." העניין הוא שגם אני מרגישה עמוק בלב – את ההפך הגמור. וזאת בדיוק הנקודה: אנחנו שונות. והשונות הזאת לא נולדה ברגע שהפכנו למבוגרות. למה להכניס את כל הילדים לבלנדר? יש מבוגרים שאוהבים ביוגרפיות, אחרים אוהבים קומיקס, רומן רומנטי או קלסיקנים רוסים. לא עולה על דעתו של איש להכתיב להם לאיזה ספרות הם זקוקים ומאיזו הם צריכים להימנע. למה לגרום את העוול הזה לילדים?

זה היה נוח מאד לו כל הילדים היו דומים, לוּ היה מתכון מושלם לגידולם. אבל זה היה גם נורא ואיום, זה היה מבטל את הצורך בקשב, בתשומת לב, זה היה מוחק את המפגש החד פעמי בין נפש לנפש, בין אדם לאדם ולא משנה אם אחד מהם גדול ואחד מהם קטן.

*
תם ולא נשלם. הפוסט הזה הלך והסתעף במהלך הכתיבה וקוצץ שוב ושוב כדי לשמור על ממדים סבירים. המשך יבוא.
*

שנה טובה ומתוקה לכל אורחי ותושבי עיר האושר! הציפורים היפהפיות הללו צוירו על ידי האמן נאור משה (לחצו להגדלה) על תרמילי מכנף נאה. תערוכה של ציפוריו מוצגת עכשיו בפארק עמק הצבאים, ואם אתם נופלים על אחת ההפעלות לילדים שהוא עורך עם מרב אסקיו זוגתו – ממש כדאי.

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

המוצא של הילדה אילת (ועל העיבוד המוקדם לילדה אילת – בדיוק כפי שזכרתי)

על מוכרת הגפרורים

צנזורה של טעם?

על שמוליקיפוד (עוד עצב מבורך)

ילדים היזהרו מברונו בטלהיים! (הרצאה בכנס הפנקס השני)

איורי נפש – תמצית האמנות (הרצאה בכנס הפנקס השלישי)

איך מגוננים על ילדים (דברים שאמרתי בכנס הפנקס הראשון)

Read Full Post »

לשבור את החזיר, אתגר קרת, דוד פולונסקי

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

שייקספיר לא גר כאן יותר

רשימה שנייה על "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאלה אנדה

לרשימה הראשונה

*

גיבור סיפורו של בורחס, "גן השבילים המתפצלים", פרש כדי לכתוב רומן שיהיה נרחב יותר מן הרומן "הונג לו מנג" וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. "מבוך המבוכים" קורא לו המספר (כמו שבסטיאן קורא ל"סיפור שאינו נגמר", "ספר הספרים"). המספר של בורחס מדמיין מבוך הולך וגדל, "שיקיף את העבר ואת העתיד ושיכלול בתוכו, באופן כלשהו, גם את הכוכבים." בהמשך מתברר שמדובר בשניים שהם אחד; הספר הוא גם המבוך, רומן שמתפצל בכל נקודת מפנה לכל המשכיו האפשריים, המקבילים והסותרים.

"הסיפור שאינו נגמר" הוא בראש ובראשונה גן שבילים פרשני, המתחדש כל הזמן במרחב בין סיפור הפנטסיה החם והקסום למשחק המופשט של האוונגרד. לא במקרה הוא מחולק לעשרים וששה פרקים כמספר האותיות (בגרמנית), שכל אחד מהם מתחיל באות עוקבת. זו חלוקה שיש בה ממד שרירותי ופורמליסטי שמזכיר למשל את "ספר האלף בית" של דן צלקה, או לחילופין את סרטו הקצר של פיטר גרינוואי 26 חדרי אמבטיה מסה קולנועית מסתורית, מצחיקה ומבריקה על בני אדם דרך הרגלי הרחצה שלהם.

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר "לוויתן". מתוך המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל Big-Time Blonde Bimbo, Beauty and the Bestiary, Boar, Bull, Bug, Badger, Bray, Bellow, Bleat, Bark, Beastly Birdbrain, BB.

ובהמשך לכך – "הסיפור שאינו נגמר" הוא הרבה ספרים: למשל מסה על האלכימיה של הדמיון ועל תכונת הראי של סיפורים; בסטיאן הוא לא הראשון שגילה את עצמו בתוך ספר פנטסיה. ככה זה תמיד. כשקראתי על נסיך מכושף שהפך ממותניו ומטה לאבן בתוך פטיו מלא בציפורים שרק רשת דקה מונעת מהם לפרוח למרחבי השמיים – מיד זיהיתי את עצמי. וזה לא נפסק כשגדלתי, עשיתי מזה הצגה. כשהתחלתי לכתוב ספרים גם הם הפכו לראי (הכי הזוי? האישה ששאלה אותי פעם איך ידעתי הכול על ילדותה בפולין). מבחינה זו "הסיפור שאינו נגמר" הוא ספר על קריאה והמשך ישיר של מות המחבר מאת רולאן בארת.

ובו בזמן זה גם ספר על כתיבה. על הבלבול בין יצירה לגילוי, התחושה המוזרה שהסיפור כבר קיים. את רק זאת שמגלה אותו. (ובכלל, "הסיפור שאינו נגמר" הוא בין השאר מדריך כתיבה). אחרים ראו בו מסע פסיכולוגי, אנתרופוסופי והשד יודע, הוא מתמסר בגמישות מפליאה לפרשנויות מקבילות וסותרות. אבל כ"ספר הספרים" הוא (בראש ובראשונה?) גם ספר על "ספרות", אותו מכלול אינסופי שכל חלק שלו מושפע וניזון ממה שקדם לו, ומשפיע ומזין ולו כזית, את מה שייכתב אחריו. בכל פעם שאנדה כותב, "אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת", הוא מחצין את דינמיקת גן השבילים המתפצלים הזאת והופך את "הסיפור שאינו נגמר" למין דף באטלס מפות עם כבישים קטועים שחיצים מצביעים לאן שהם מובילים.

וכפי שאפשר לצפות מִספר על ילד בשם בסטיאן בּוּקס (books) שנמלט לחנות ספרים ונכנס לתוך ספר – "הסיפור שאינו נגמר" הוא גם ספר הספרים שהזינו את מיכאל אנדה.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות מתוך עולם הקריאה המוגבל הסובייקטיבי והמיידי שלי (המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון הוא הנכון), וגם לבדוק באותו אופן אינטואיטיבי מה קרה אחרי ומה נשמע בפנטסיה. פעם, בימי בסטיאן, היא היתה בסכנה, החידלון התפשט והקיסרית חלתה. והיום?

*

1. מבעד למראה

פתיחת "הסיפור שאינו נגמר"

איור, דוד פולונסקי. אותיות הראי שבהן נפתח "הסיפור שאינו נגמר" הן החולייה הראשונה בשרשרת המראות של הספר וגם המשך ומחווה ל"מבעד למראה" של לואיס קרול. כמו אליס גם בסטיאן עומד להיכנס אל עולם המראה של הפנטסיה. (האיור הוא פרט מתוך כריכת "עולם קטן" כתב עת לחקר ספרות ילדים)

2. מה מתרחש בתוך הספר?

עתה התחלתי לדמות בערבים, כי מהדף הלבן [של הרומן] יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה. ויתרה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת-ממדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן. הו, איזה משחק מרתק היה זה, ולא אחת הצטערתי כי החתולה כבר אינה בעולם, ואין למי להראות כיצד מתנועעים האנשים על גבי דף בחדר קטן. בטוח אני, כי החיה היתה מושיטה את כפתה ומתחילה לשרוט את הדף. מתאר אני לעצמי איזו סקרנות היתה נדלקת בעין החתול, וכיצד היתה הכפה שורטת את האותיות!

מיכאיל בולגאקוב, השלג השחור, תרגם צבי ארד (יצא במקור בשנות השלושים)

~

הייתי רוצה לדעת, אמר לעצמו, מה בעצם קורה בספר כשהוא סגור. מובן שיש בו רק אותיות והן מודפסות על הנייר, ובכל זאת – משהו בטח מתרחש שם, כי כשאני פותח אותו, מופיע לו פתאום סיפור שלם. מופיעות בו דמויות שאני עדיין לא מכיר ויש בו כל מיני הרפתקאות ועלילות וקרבות – ולפעמים פורצות סערות בים או שמגיעים לארצות ולערים זרות. והרי כל זה כבר נמצא איכשהו בתוך הספר. צריך לקרוא אותו כדי לחוות את הדברים האלה, זה ברור. אבל הם נמצאים בתוכו עוד קודם. והייתי רוצה לדעת, איך?

מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, תרגמה חנה לבנת

כריכה של מרי ריינולדס ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו. היא נפטרה ב1950 וכמה הייתי רוצה לראות את הכריכה שלה לסיפור שאינו נגמר… (מתוך האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס)

*

3. מה מניע את השריונים הריקים?

– איך זה שאינך מראה את פניך למלכְּךָ?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה. – כיוון שאני אינני קיים, מלכי.
– כזאת טרם שמעתי! – קרא הקיסר. – עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא, הראה לי קצת.
אג'ילולפו נדמה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.
– ראו, ראו, פלאי פלאים! – הפליט קרל הגדול. – ואיך אתה משרת בצבא אם אינך קיים?
– בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתנו הקדושה! אמר אג'ילולפו.

איטאלו קלווינו, "האביר שלא היה ולא נברא" מתוך "אבות אבותינו" תרגם גאיו שילוני (המפעל לתרגום ספרי מופת). יצא במקור ב1959.

~

"כשנאבקתי בענקים המשוריינים שלך," המשיך בסטיאן, "התברר שהם עשויים אך ורק שריון, ובתוכו אין שום דבר. אז איך הם מתנועעים בעצם?"
"בכוח הרצון שלי," השיבה קסאידה בחיוך. "דווקא מפני שהם חלולים לגמרי מבפנים, הם מצייתים לרצוני."

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

וכך אגב, כתב קאלווינו בהקדמה לתרגום העברי:

ב"האביר שלא היה ולא נברא" אנו רואים שריון ריק המתנועע והממלא את תפקידיו בדייקנות ובלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. אני חושב שקל למצוא כאן היקש עם כל צורה נוקשה של אוטומטיזם בירוקרטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני, וכולי וכולי, אשר שום גורם אנושי אמיתי אינו מקביל ליעילותה הפעלתנית.

*

4. הבת תשעים תלד?
אחת הדמויות הנלבבות ב"סיפור שאינו נגמר" היא ייכה הפרדה הזקנה החכמה ותמת הלב. כדי לרקוח אותה ערבב אנדה שני מקורות תנ"כיים: את סיפור אתונו של בלעם, ואת סיפורה של שרה אמנו הזקנה והעקרה. ולרגע, מבעד לקליידוסקופ שלו גם החומש לבש צבעונין:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; (מתוך ספר במדבר).

(סיפור בלעם עצמו אגב התגלגל אל ארסנל המעשיות העממיות כפי שגיליתי בהשתאות.)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד … וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. ויֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. (מתוך ספר בראשית)

~
בהמת המשא, פרדה זקנה, פיגרה כל הזמן הרחק מאחור, ובסטיאן התאמץ לדרבן אותה. אבל במקום לרוץ מהר יותר, נעצרה הפרדה במקומה, הפנתה את ראשה לאחור ואמרה: "אתה לא צריך לדרבן אותי. נשארתי מאחור בכוונה אדון."
"למה?" שאל בסטיאן.
"אני יודעת מי אתה, אדון."
"ואיך את יודעת את זה?"
"אם אתה חצי חמור כמוני ולא חמור גמור, אתה מרגיש דברים כאלה … הייתי שמחה לספר לילדים ולנכדים שלי שנשאתי על גבי את המציל ושהייתי הראשונה שבירכה אותו. למרבה הצער אין לבני מיני ילדים."
…
"טוב," אמר בסטיאן, "אם כך, אספר לך עכשיו סיפור שיתגשם במלואו. ואני רוצה לספר אותו רק לך, ולך בלבד, כי הוא שייך לך."
אחר כך נטל בסטיאן את אוזנה הארוכה של ייכה בכף ידו ולחש לתוכה: לא רחוק מכאן, בתוך יער קטן של פרחי לילך, ממתין לך אביו של בנך. זה סוס לבן עם כנפיים מנוצות של ברבור. הרעמה והזנב שלו ארוכים כל כך, שהם מגיעים עד הקרקע. הוא עוקב אחרינו בחשאי כבר כמה ימים, כי הוא מאוהב בך לגמרי."
"מאוהב בי?" קראה ייכה כמעט בבהלה. "אבל אני הרי רק פרדה וכבר לא צעירה בכלל!"

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

*

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת כי אף שהן מופשטות כמו כל מפה  ומחויבות לדיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה.

5. למפות את פנטסיה

…כל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז. מובן שיש הבדלים רבים בין ארצות הלעולם-לא השונות. בארצו של ג'ון, לדוגמה, היתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטנן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות.

מתוך פיטר פן – ג'יימס מתיו ברי מנסה להסביר את הגיאוגרפיה של ארץ לעולם-לא

~

ועכשיו מתבקש לעצור לרגע כדי להסביר דבר ייחודי בגיאוגרפיה של פנטסיה. יבשות וימים, הרים ונהרות אינם ממוקמים שם בקביעות כמו בעולמם של בני האדם. לכן לדוגמה, אי אפשר בשום פנים ואופן לשרטט מפה של פנטסיה. אף פעם אי אפשר לחזות מראש איזו ארץ תשכון מעבר לגבולה של ארץ אחרת. אפילו רוחות השמיים משתנות שם מאזור לאזור. קיץ וחורף, יום ולילה פועלים בכל אזור על פי כללים אחרים. אפשר לחצות שם ישימון חרוך שמש ולהגיע מיד אחריו לשדות שלג קפואים. בעולם הזה אין מרחקים שאפשר למדוד, ולכן למילים "קרוב" ו"רחוק" יש משמעות שונה לגמרי. כל הדברים האלה תלויים במצב רוחו וברצונו של ההולך בדרך מסוימת.

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

(כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה, It's all in the mind)

*

6. גרוגראמן, פרספונה וכל השאר

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

בסיפורו של גרוגראמאן, האריה שמת כל לילה בארמונו המכושף ובבוקר קם לתחייה, יש מרכיבים מסיפור פרספונה עם גרגר אמור ופסיכה. וזה רק דוגמית מהבליל המיתולוגי שהסתנן לספר, מהספינקסים ש(לא) נותנים לעבור, ועד למחווה כמעט מפורשת לאודיסאה (הזיקה לאודיסאה בכלל שווה בדיקה, כי יותר ממחצית הספר מלווה את בסטיאן-אודיסאוס בדרך הביתה). ובאופן ספציפי התכוונתי לשיחת אטריו וגמורק כגלגול של שיחת אודיסאוס והקיקלופ. כמו אודיסאוס גם אטריו מכנה את עצמו "אף-אחד" וחושף את זהותו האמיתית ברגע האחרון, מה שעולה לו בעיכוב ואפילו בסיכול לכאורה של שובו הביתה (עד שמופיע דרקון המזל והופך את גורלו, ועל הפלא הזה של המזל כבר כתבתי בפוסט הקודם).

ועל זה אפשר להוסיף את האחים גרים כמובן (כבר נדרשתי לזיקה בין פרשת המשאלות של בסטיאן לזו של אשת הדייג למשל), או את הקריצה לברון מינכהאוזן, כשאטריו לא מצליח לחזור על המעלל שלו ולמשות את סוסו מבצת העצב.

ולפני שאאריך עד אינסוף ואולי קצת אחרי, אני מפסיקה כדי למנות כמה מהשמות שהזכרתי: רולאן בארת, מיכאיל בולגאקוב, איטאלו קאלווינו, בורחס. לא זרקתי אף שם בקלות דעת; בין "גן השבילים המתפצלים" של בורחס למשל (זה שאמר, "תמיד דמיינתי את גן עדן כסוג של ספרייה"), לבין "הסיפור שאינו נגמר" יש מארג שלם של זיקות. למשל, כשהמספר של בורחס שואל את עצמו במהלך הסיפור "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי", ובין שלל התשובות שכולן מתכתבות עם אנדה, נמצאת גם התשובה המחזורית:

נזכרתי באותו לילה שבמרכז "אלף לילה ולילה", כאשר המלכה שחרזאדה (בשל פיזור דעתו המאגי של המעתיק) מתחילה לספר את הסיפור של אלף לילה ולילה, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו הלילה עצמו שעליו היא מספרת וכך עד אינסוף.

מתוך, חורחה לואיס בורחס, "גן השבילים המתפצלים" תרגם יורם ברונובסקי (כשהלכתי לבדוק באיזו שנה פורסם הסיפור – מתישהו בשנות הארבעים – הבליח מאחרית הדבר המידע הבא: אביו של בורחס כתב דרמה בשם "לקראת האַיִן" שעניינה אכזבתו של אב מבנו).

והלא לופ כזה בדיוק מתרחש אצל הזקן מההר הנודד.
ואם לא די בשמות שאמרתי, אנדה עצמו טוען שגם שייקספיר נדד בפנטסיה. זה היה כל כך מזמן ששמו שובש מעט: "שמו היה שוקספיר או משהו דומה לזה," הוא כותב.

*

והפוגה קצרה, לסיפור אמיתי. בחיים הקודמים שלי בתיאטרון הבובות הכרתי עיתונאי שנדד בין פסטיבלי בובות. פעם באיזו שיחה של כלום, הוא פתאום הצהיר שמיכאל אנדה הוא "שקרן מקצועי". בימים ההם עוד לא קראתי אף מילה של אנדה כך שלא התנגדתי, רק עוצמת התיעוב נצרבה. "שקרן מקצועי" זה לא סתם עלבון, למחברו של "הסיפור שאינו נגמר" זה העלבון האולטימטיבי. כי השקרים הלא מכלים את פנטסיה, ככל שהם מתרבים מתפשט החידלון. זה היה לפני שנים רבות. אני עדיין חושבת על העיתונאי ההוא לפעמים. הוא היה בן שישים בערך, אוסטרי ואולי גרמני, עם יציבה קצת שמוטה, כמו של בלון ישן (אף שהיה רזה וגבוה) וזקן מטופח. אני יודעת שזאת שטות, אבל לפעמים אני תוהה על המקצוע המופרך שלו, "עיתונאי בובות", אם זה לא היה כיסוי או משהו, כי איפה יסתובבו טיפוסים כמו גמורק אם לא בפסטיבלי בובות, הטריטוריה של מבוגרים ילדיים שמועדים לבקר בפנטסיה ולשקם את המעברים.

*

ובחזרה לעניננו: מאז שפורסם "הסיפור שאינו נגמר" עוד לא חלפו ארבעים שנה. זה פחות מהרף עין בנצח הספרותי, אבל אנדה כבר הספיק להשפיע על אינספור ספרי וסרטי פנטסיה. אני לא מומחית גדולה (אני מצד האגדות) אבל אפילו ככה מהמותן: סדרת לב של דיו של קורנליה פונקה נולדה ישירות מן הסיפור. "מפלצות בע"מ" של דיסני ופיקסאר מתבסס בין השאר על הרעיון שכל דלת במציאות יכולה להוביל למקדש (מפעל) אלף הדלתות. וג'יי קיי רולינג חייבת לאנדה רבות, מהארכיטקטורה הנזילה המפתיעה ושוחרת הטוב של הוגוורטס (גלגול של בית השינוי / בית התמורות), ועד לראי של ינפתא שמשקף את משאלת הלב היקרה ביותר של מי שצופה בו שהוא גלגול של שער המראה הקסומה.

למטה, אניש קאפור, sky mirror 2010-2011 (נזכרתי בגלל שער המראה הקסומה העגול והירחי)

יכול להיות שלא קראתי את הספרים הנכונים. אשמח אם תתקנו אותי, אבל אני לא מעלה בדעתי אף שייקספיר עכשווי שניזון מן "הסיפור שאינו נגמר". והמסקנה הפזיזה אבל נחרצת היא שגם אם הגמורקים לא הכחידו את פנטסיה הם בהחלט הצליחו לכווץ אותה ולסמן אותה כמשהו קצת נחות של ילדים*. הפלא הזה של "הסיפור שאינו נגמר", שבו הסיפור לא עובר רק מאב לבנו (כמקובל וכמו ב"הגדת לבנך" של פסח) אלא גם בכיוון ההפוך: מבסטיאן לאביו, מן הקיסרית הילדית לזקן מההר הנודד, הפלא הזה נכחד. ומכיוון שגם אני כמו בסטיאן לא מאמינה שהחיים אמורים להיות אפורים בלי פלאים וסודות, זה מעציב אותי מאד.

* לא נחות בעיני כמובן, אני חושבת שאסטריד לינדגרן למשל היתה צריכה לקבל פרס נובל לספרות, אבל אף סופר ילדים עוד לא זכה לזה, הם בכלל לא נספרים כשמדברים נכבדות.

*
עוד באותם עניינים

פרוייקט מרי דה מורגן

בעניין הארוקי מורקמי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותו לענת

הגמד חוטם ואני

Read Full Post »

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

בקיצור רב: "בַּ‏‏רְמַ‏לַ‏י", סיפור נונסנס מחורז, נכתב על ידי קורניי צ'וקובסקי (1927), תורגם לעברית מבריקה, פראית וממכרת על ידי נתן אלתרמן (1946) ונדפס במהדורות רבות עם איורים של יהושע קוברסקי, אזל בהוצאה ויצא מחדש בימים אלה עם איורים של דוד פולונסקי.

*

המלכודת

ונתחיל בעלילה: זה נפתח באזהרת מסע: "קטנטנות וקטנטנים,/ לא ולא, בשום פנים,/ אל תלכו לאפריקה." אפריקה היא ארץ חיות הטרף וארצו של הפרא ברמלי, "אך אַבְּבָּא ואִמְמָא נִרדָמו תחת עץ/ וגָדִידִי וִימִימְמָה – לאפריקה מהר כחץ!/" השניים מבלים ומשתוללים כדבעי עד שמופיע הפרא ברמלי, ובצעקות "קַרַבַּס! קַרַבַּסַיים!/ ארוחת הצהריים!" מדליק אש לבשל אותם. הוא לא שועה לתחנוניהם וגם לא להפצרותיו המלאות נועם של דוקטור אוֹיזֶמַר (גלגול של דוקטור דוליטל), הוא משליך גם הדוקטור לאש, אבל הדוקטור שומר על קור רוח ומבקש מן התנין הגדול לבלוע את ברמלי. בבטן התנין חוזר ברמלי בתשובה ומבטיח לאהוב ילדים, וגדי וימימה חסים עליו ומזמינים אותו לחיפה. ברמלי מאושר: "ארַקֵד ואתופפה/ כי לוקחים אותי לחיפה!" (חיפה במלעיל כמובן), ושם בחיפה הוא הופך לאופה ומחלק את רקיקיו לילדים: "כי ברמלי, כי ברמלי,/ את הילדים אוהב בלי די!/ אוהב, אוהב, אוהב, אוהב,/ אתכם קטני וקטנותי!"

והנונסנס הזה הוא מלכודת למאיירים. די להתבונן בכמה מן הברמלי'ים הישראלים המשוטטים ברשת כדי להבין את הבעיה:

ארבעה ברמלי, מימין לשמאל: יהושוע קוברסקי, גל שקדי, מרט פקר, דן אלון. שלושת האחרונים נלקחו מפה. לחצו להגדלה

אלתרמן לא כתב במפורש שברמלי הוא שחור, אבל פרא קניבל ועוד באפריקה… נו, כל המאיירים העבריים שמצאתי הבינו את הרמז: הפרא הקניבל הוא שחור והרופא הטוב הוא לבן.

ואני אומרת עבריים ואלתרמן, לא צ'וקובסקי, כי ברוסית ברמלי הוא פיראט, משלח-יד חסר צבע, ואם כבר נוטה ללבן בזכות סטיבנסון וכולי. ואילו אצל אלתרמן* ברמלי הוא "הפרא המפלצת", וכשהוא שר, "אני המפלצת, השן הקוצצת, אני הגזלן הרשע ברמלי", הגזלן מופיע בשלב כה מאוחר שהוא מתקבל כתכונה ולא כמקצוע.

וכמה שאני לא מחבבת את שוט התקינות הפוליטית ואת הנפתו האוטומטית, הסיפור הזה, על הרופא הלבן שמאלף ומתרבת את הקניבל השחור קצת מקלקל לי את התיאבון.

ומצד שני, מדובר בטקסט מרהיב, לא פחות. אני נגד צנזורות בכלל ונונסנס מאולף ומתורבת זו סתירה פנימית.

ומה עשה פולונסקי? הוא פשוט הפך את היוצרות: ברמלי שלו הוא לבן ואילו הרופא העדין הוא דווקא שחור.

איורים, דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

זה פתרון נפלא מכמה וכמה סיבות:

ראשית, הוא פשוט על גבול ההוקוס-פוקוס. פולונסקי לא נוגע בטקסט והכול נופל למקום.

שנית, קלישאות, גם כשהן לא פוגעניות, הן קצת שטוחות ומסוידות. וההיפוך הזה מזרים להן דם חדש. זה גרם לי להיזכר בהשתלחות המצחיקה של טורגנייב (הסופר הרוסי המאופק) בכתיבתו של דוסטויבסקי:

"היודעים אתם מה זה רעיון נדוש במהופך? כאשר אדם מאוהב, לבו הולם בחוזקה, כאשר הוא רותח מחימה פניו מסמיקות, וכיוצא בזה. אלה הן קלישאות שחוקות. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך. למשל, אדם נתקל באריה. מה יעשה? בדרך הטבע יחוויר וינסה לברוח או להתחבא. בכל סיפור נורמלי, לדוגמא אצל ז'ול ורן, כך היה קורה. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך: אדם רואה אריה לפניו, הוא מסמיק ונשאר עומד במקומו. לכך אני קורא קלישאה נדושה במהופך. זהו אמצעי נוח להוציא לעצמך מוניטין של סופר מקורי". (מצוטט מן הביוגרפיה של טולסטוי)

אני זוכרת כמה צחקתי כשקראתי את זה, מן ההפתעה וגם מן האמת. כי כשמסירים את שאט הנפש, כלומר את החלק השיפוטי, מן האבחנה של טורגנייב (כמו שהיו מסירים בילדותי את הקרום שנקרש על חלב חם) נחשף פה כמדומה עיקרון סגנוני, מין סוג קיצוני של הזרה שנוצר על ידי חילופי קלישאות, על ידי עקירתן מהקשרן הטבעי ושתילתן בהקשר הפוך. זה עובד נהדר אצל דוסטוייבסקי שדמויותיו תמיד קרובות אל הקצה שבו מתבטלים הניגודים. וזה עובד נהדר, רק באופן אחר, בברמלי: הסביבה הנונסנסית מתענגת על היפוכים ופניות פתאום.

זאת ועוד – לא מוכרחים לקרוא פוליטיקה – וגם אני כבר ממשיכה למחוזות אחרים – אבל גם מבחינה פוליטית ההיפוך הוא יותר מנטרול של הגזענות. הרי החמסן הגדול של אפריקה היה האדם הלבן. ואצל פולונסקי הוא מגורש מאפריקה בשיתוף פעולה בין הדוקטור השחור לילדים רחמניים. **

*

שמאן ליצן

"מי יודע אם שֵׁדה היא או אדם: למעילה נקשרו שרוכים של עור וחבלים, ומהם הטלטלו נוצות ואבנים, פעמונים ועצמות, גולגלות שבורות של חיות קטנות וגם אברו המקומט של שור. יללות זאבים, צווחות של עיטים, נהמות של דובים ונחרות של שדים עלו מתוך גרונה." (כך מתוארת השמאנית המונגולית – המבוססת על תחקיר מעמיק – בספרה של אתי בן זקן)

ברמלי של פולונסקי הוא אמנם לבן (כלומר ורוד בזוקה) אבל לפי התלבושת שלו הוא ליצן; פעמיים ליצן: בגלגולו הראשון הוא ליצן שבטי – ולא משנה כמה הוא מפחיד, אי אפשר להתייחס בכובד ראש לכרס האבטיחית שלו (אף שדוגמת האבטיח קרובה באופן קצת מדאיג למדֵי-הסוואה, ביחוד ליד הנעליים הצבאיות), ואי אפשר שלא לצחוק למראה הזנב המשתלשל בין רגליו או למראה כפות האריה הקשורות למין פפיון מתחת לסנטרו. ובקיצור, בגלגולו הפראי ברמלי הוא ליצן-שמאן, ובגלגולו המאולף הוא מוקיון מערבי עם אף אדום.

שמאנים

מימין ומשמאל, בובות ליצן אינדיאניות. האבטיח החולש על תלבושתו של ברמלי, הוא מוטיב חוזר גם אצל הליצנים האינדיאניים. לחצו להגדלה

ברמלי המתורבת, האופה, כמוקיון מערבי, כולל האף האדום. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

הפרשנות הליצנית היא ההברקה הגדולה של פולונסקי. ליצנים תמיד הידסו על הקו הדקיק בין המצחיק למפחיד ולאלים (ואגב, גם באהבת הילדים של ברמלי המאולף יש משהו קצת מאיים, מצחיק עם תחתית אפלה). המופרז והנונסנסי הם הטריטוריה הטבעית שלהם. וזה לא מצטמצם לדמות הראשית, בספר כולו יש משהו קרקסי.

העימות עם ברמלי הוא לא סיפור אימים אלא נמבר ליצני קלסי, שבו הליצן המחופש לפרא (אפילו הנחש הכרוך על מותניו עשוי בד, ולראיה, העין התפורה) נבלע על ידי בובת תנין ענקית, ומזנק ממנה בדמותו העליזה המוקיונית. בתמונה למטה אפשר לראות את גדי וימימה בתפקיד שני מתנדבים קטנים שהוזמנו מהקהל, ועכשיו הם מדורבנים על ידי ליצן-רופא (הזקן המוזר של הדוקטור הוא לגמרי בדוגמת איפור של ליצן), להאזין למתרחש בבטן התנין.

כמו בקרקס. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

והבחירה הזאת לא רק מסונכרנת עם הגוזמה של סיפור אלא מקנה לו גם ריאליזם משונה. זה כבר לא סתם סיפור מופרך אלא סצנה קרקסית אמיתית. ויש עוד.

*

התת מודע האיורי

אצל פולונסקי יש גם לפנטזיה ולנונסנס מין תחתית כפולה של ריאליזם ופסיכולוגיה. האיורים לא מסתפקים במסירת החלום הפנטסטי, אלא גם מסגירים בלי משים את המפתח לפתרונו. ואני לא מתכוונת לפתרון חלק ומושלם לחידה (כמו שמספק אנתוני בראון למשל). פולונסקי תמיד נשאר קצת על יד, קצת עמום ופתוח. הוא לא מאפשר לפרשנית לתקוע בחצוצרות. אבל זה מה שמקנה לאיורים שלו עומק ועוצמה רגשית. כל אותם רסיסי היומיום הנזרעים כבדרך אגב, שעליהם (אולי כן ואולי לא, זה מאד חמקמק כאמור) כמו על גרגרי חול, נקרשות פניני הפנטזיה.

וקצת דוגמאות כדי לסבר את העין:

קחו למשל את הדמיון העמום בין האב הישן לברמלי: הכרס, הפה הפעור, וצינור ההשקיה המגולגל שהופך לחבל של ברמלי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל יש זיקה משונה, מעין תקבולת עקומה, בין ההורים לילדים. הרגליים המצולבות של האם קשורות באופן עמום לדוגמת הצלבים בשמלת הילדה, ופסי הכסא ופסי-שורות-העיתון של האב מזינים את חולצת הפסים של הילד. (של מי החלום הזה לעזאזל, של ההורים, של הילדים?) או הדמיון המוזר בין קצות הגדר המכתרות את החצר שבה ישנים ההורים לבין טורי שיניו של ברמלי. ההורים ישנים בתוך לוע, שמבשר את שיא הסיפור, וגם את תאוות הזלילה, שעוברת כמו חוט לאורכו. תאוות הזלילה של ברמלי וגם של הילדים. (ומבחינה זו אגב, הסיפור הוא קרוב של הנזל וגרטל וגם של פטר והזאב, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

שיניים, אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל, האיור הוא מאד לועני. הספר זרוע לועות (וגלגולם הבא, בטנים), שגם הטקסט כתוב בתוכם. זה קשור לזלילה, אבל לא פחות לטקסט. כי ברמלי של אלתרמן (ואולי גם של צ'וקובסקי) הוא מופת של ספוקן וורד (על רגל אחת: טקסט שירי שנועד לביצוע חי ומתענג על משחקי מילים ומקצבים) להורים וילדים. הטקסט שמתגלגל מן הפה בשמחה כזאת, מאזן את אימת ההיטרפות. וככה זה בכלל בחיים, אצל ילדים ואצל מבוגרים, האמנות והמשחק מאזנים את אימת המוות.
למטה, שורת לועות נבחרים, לפי סדר העלילה, מחושך לאור.

לועות ובטנים נבחרים. מחושך לאור. אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה!

ואם כבר אז גם שלושה תנינים – מימין לשמאל, דוד פולונסקי ברמלי, פינה באוש והלמוט ניוטון (לא התאפקתי), פיטר פן של דיסני 1953. ספרו של ג'יימס מתיו ברי אגב, קדם לברמלי של צ'וקובסקי. ומי יודע, אולי קפטן הוק הנטרף של ברי היווה השראה לפיראט הנטרף של צ'וקובסקי.

לחצו להגדלה!

*
על היופי

והערה אחרונה בתכלית. וידוי: האיורים של דוד פולונסקי לברמלי לא "יפים" בעיני, במובן הכי מיידי ושטוח של המילה. אני לא אוהבת את הצבעוניות, את המרקם, את הציור הקצת גס ומחשבי. אז מה? זה כמו שפוגשים מישהו בפעם הראשונה וחושבים שהאוזניים שלו בולטות או שהוא מתלבש בטעם מוזר. ואחר כך כשמכירים אותו לעומק ומגלים כמה הוא חכם ועמוק ומלא רגש והפתעות, כבר לא חושבים על הטעם שלו בבגדים. חשבתי שרק עם אנשים זה ככה, שעם איורים זה אחרת. טעיתי. פולונסקי הראה לי עד כמה. וגם על כך אני מודה לו.

ללא מילים

*

* ההטיה הזאת של אלתרמן מתחברת לי למרבה הצער להבלחה הלא מחמיאה שלו בפוסט של עמוס נוי על קופיקו.
** סיוון בסקין, שאיתה ביררתי אי אלו ענייני רוסית, כתבה לי "מעניין, בכל האיורים הרוסיים שנתקלתי בהם ברמלי באמת היה לבן, למרות אפריקה. אני חושבת שבסובייטית הרשמית השחור הוא בדרך כלל קורבן הקפיטליזם וכו', אז הוא לא יכול להיות רע. מה שמאוד מעניין בשילוב עם הגזענות הרוסית העממית. " (ובכל מקרה, באיורים הרוסיים גם הרופא לבן).

*

ומכיוון שתיכף פסח

על הצד הבלתי נראה בהגדה של פסח (ולמה אני כל כך אוהבת אותה, לא מהסיבות המקובלות)

Read Full Post »

דוד פולונסקי, איור אחד נפלא (אולי אתחיל מדור כזה?)

בחממת האמנים של תיאטרון הקרון עסקנו השבוע בבחירת ועיצוב המרחב שבו מתרחשת ההצגה, איך המרחב הנכון הוא עוד כלי שמזקק ומממש את הרגש והעלילה. ונזכרתי באיור של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שיר שובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אלי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. עוד על השיר עצמו).

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, מאייר מופלא מבחינות רבות, שניחן בין השאר באינטואיציה פסיכולוגית נדירה, ממקם את הגיבורה שלו על המעקה של חדר מדרגות, ומתמצת במחי איור, את "עלילת" הציפייה וגם את מהותה הרגשית.

מבחינת העלילה – האיור תופס את הגיבורה בעיצומה של ההתקדמות הזוחלת אל דלת הדירה ואל דלת הבניין, מסלול שמקורו במשיכה המגנטית לאהוב (כי אם מיכאל לא בא אל ההר, ההר משתוקק לבוא אליו). ובו בזמן הוא מזקק גם את כוריאוגרפיית התקווה שהנה ואו-טו-טו הוא כבר יתגלה בעיקול…

וכמעט בלי משים פולונסקי גולש מן המטונימיה למטפורה, כי זה לא רק איור ריאליסטי עד כדי רצפת השומשום של חדר מדרגות ישראלי, אלא גם איור סמלי עד כדי ארכיטיפיות שלוכד את המצב הנפשי של החיכייה, את הלימבו* של הבין לבין: בין הבטחה למימוש, בין הבית לחוץ, בין שמים לארץ (תלויה על פס ברזל מכאיב).

*לִימבּוֹ מן המילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, הוא הגבול בין גן עדן לגיהנום בתאולוגיה הקתולית.

וכל הפרטים הנוספים והמדויקים עד העצם: הרגליים היחפות מפסיכולוגיית-היצאתי-רק-לרגע שמתארך אמנם ונמתח כמו הציפייה, התקיעות של המבט המקובע המופנה למשהו שלא רואים באיור ולכן לא קיים (והוא באמת לא קיים, כי מי לא בא?), וגם האפרוח (שמאחורי הסורגים – תוספת מאוחרת, ותודה למגיבים) שמביט בדריכות לאותו מקום, האבסורד של היאחזות במעקה בלי לרדת במדרגות, הלאות של הראש המושען על הידיים ועל המעקה. אפשר ממש להרגיש כמה לא נוח לה, בסנטר, בצוואר, בכפות הרגליים, בלב – לא במקרה הסינר מתקמט שם – והארשת הנוגה והמשועממת שנותר בה עדיין מין רוך או טעם לוואי של תקווה.

מִיכָאֵל / מרים ילן־שטקליס

חִכִּיתִי, חִכִּיתִי,
בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.

וְהוּא הִבְטִיחַ פַּעֲמַיִם
כִּי יָבוֹא אַחַר־הַצָּהֳרַיִם.
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.

שִׂמְלָה לָבַשְׁתִּי יָפָה מְאֹד,וְ
סִנָּר, בּוֹ רָקוּם אֶפְרוֹחַ וָרֹד.
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל.

וְהַבֻּבּוֹת כֻּלָּן לִישֹׁן הִשְׁכַּבְתִּי.
חָשַׁבְתִּי: שֶׁלֹּא תֵּדַעְנָה –
שֶׁלֹּא תַּפְרַעְנָה –
אוֹתִי וְאֶת מִיכָאֵל.

וּבַחַלּוֹן יָשַׁבְתִּי,
וְהִקְשַׁבְתִּי,
וְחָשַׁבְתִּי –
מִיכָאֵל.

וּבַגְּזוּזְטְרָה עָמַדְתִּי,
וְלֶחָצֵר יָרַדְתִּי,
וְחָרַדְתִּי–
מִיכָאֵל.

וְהוּא לֹא בָּא.
וְהוּא לֹא בָּא,
מִיכָאֵל.

מָחָר אֵלֵךְ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר אֶל הַגַּן,
וְאֵשֵׁב לִי, וְאֶבְכֶּה לִי כָּל הַזְּמַן.
מִיכָאֵל.

*

עדכון, 2021

לפני כמה וכמה חודשים פנו אלי מכתב העת "צריף" בבקשה שאכתוב משהו על מרים ילן שטקליס. זה יכול להיות קשור למשהו שכתבתי, אבל חייב לחדש. חזרתי ל"מיכאל" ולא תאמינו (כלומר, אני לא האמנתי) למה שגיליתי על השיר הבלתי נדלה הזה (וגם נפלאותו של האיור התבררה לי מחדש). ובכן:

האיור עומד: לא לבלוע ולא להקיא. השיר, לעומת זאת, מלא פעילות. ספרתי:  שליש (!) ממילות השיר (עשרים וחמש מתוך שבעים וארבע) הן פעלים. (וביתר פירוט, תשעה־עשר פעלים בזמן עבר: פעמיים חיכיתי; פעמיים בכיתי; חמש פעמים [לא] בא; לבשתי; השכבתי; פעמיים חשבתי (בבתים שונים); ישבתי; הקשבתי; עמדתי; ירדתי; חרדתי. ועוד שישה פעלים בזמן עתיד: יבוא; [שלא] תדענה; [שלא] תפרענה; אלך; אשב; אבכה.)

 לשם השוואה דגמתי שניים משיריה הנודעים של ילן־שטקליס: "דני גיבור" ו"מעשה בילדה בודדה", שני שירים עצובים כדי לצמצם את ההטיה, ומצאתי שרק כחמישית מן המילים בשירים האלו הן פעלים. שליש זה הרבה יותר מדי, על אחת כמה וכמה בשיר שעיקרו מה שלא קורה, מי שלא בא.

כדי לסכם את השיר די בשני פעלים, הראשון והאחרון: "חיכיתי" ו"אבכה" – עבר ועתיד. כל הפעלים בשיר הם בזמן עבר או עתיד. (יש רק הווה אחד, בדמות האפרוח ה"רקום" על הסינר; כפועל הוא כמעט מחוק מרוב שהוא סביל ומוגמר ודומם, כל תנועה נוקזה ממנו). הגיבורה הקטנה מתרוצצת בין העבר לעתיד בתזזית עקרה, בזבזנית, פול גז בניוטרל (בצרפתית יש ביטוי קולע – לדווש בתוך כרוב חמוץ). אין הווה בשיר כי ההווה מכאיב מדי, לוהט מדי, כמו הגחלים שמרקידות את הדוב, אי אפשר לשהות בו. "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ," נאמר בספר בראשית.

מרים ילן־שטקליס מותחת את הקו הישיר של הקינה מקצה העבר אל קצה העתיד, ופולונסקי סוטה ממנו. הוא נחלץ לעזרתה של הגיבורה הקטנה ומציב אותה בתוך הווה מתמשך, פְּרֶזֶנְט קוֹנטִינְיוּס, זמן שלא קיים בעברית. וגם מנוחה דלה ומפוקפקת, יחפה על פס מתכת, בלב העינוי של הבין לבין – טובה מלא כלום.

*

ותזכורת (בלי קשר ועדיין)

עוד איור אחד נפלא

לנה גוברמן ונורית זרחי

בתיה קולטון וביאליק

*

עוד על מרחב ונפש

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

ארכיטקטורה של הנפש (על הבתים של לואיז בורז'ואה)

כשחציי התחתון הפך לאבן

ועוד

Read Full Post »

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

קשה לכתוב על טִינְקֶרְטַנְק הספר החדש של נורית זרחי ודוד פולונסקי. לא בגלל שהוא מסובך אלא להפך, מפני שהוא כל כך צלול שחבל לבחוש ולהעכיר אותו בהסברים. אז אני אתעסק רק "בקצוות הכשופים" (אם לשאול ביטוי מתנינה). שלוש הערות: על שמות, על נפילה ועל מעוף.

*

וראשית תקציר (מקוצץ באכזריות ועתיר ספוילרים. עדיף בהרבה לקרוא את הספר):

טינקרטנק היא פיה קטנה ומגושמת ששוברת דברים ודורכת עליהם בטעות. "את, את אסונית," קובעת מלכת הפיות ומעיפה אותה מן השמים. עורבת בשם מיס עוֹבֶרְיָן לוקחת אותה לפרופסור לייעוץ. "אני חושבת שאני בטעות," מסבירה טינקרטנק לפרופסור, "אם אני כבדה למה אני פיה ואם אני פיה למה אני כבדה?" הפרופסור מגיע למסקנה שהיא ילדה וממליץ לה ללכת לבית ספר, לכיתה גימל. אבא ואמא יבואו לקחת אותה בסוף הלימודים. טינקרטנק מסכימה. "אתה חושב שאני מתאימה?" היא מבררת בכל זאת, ברגע האחרון. "אה, בטח, כל הילדים שואלים את עצמם את השאלה הזאת," הוא עונה.

*

שמות של פיות

למה "טִינְקֶרְטַנְק", זה מובן מאליו; כמו "טינקרבל" של פיטר פן, רק שה"בֶּל" (פעמון, וגם יפהפיה, בצרפתית – נכתב אחרת אמנם, אבל מבוטא אותו דבר) הוחלף בטנק.

מלכת הפיות לעומת זאת, נקראת קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם.

קלרדה על משקל שמות כמו גריזלדה, מלשון "קל" בניגוד לכבדות הטנק של הגיבורה. שם המשפחה מהדק את הזיקה בין אצילות לקלילות – "דה גרם".

קרואלה דה ויל, פושטת העורות והפרוות

.

אבל: קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם מזכיר גם את קְרוּאֶלָה דֶה וִיל המרשעת מ"מאה כלבים ואחד"; קרואלה= Cruella  כלומר "אכזרה", ודה ויל de Vil האצילי לכאורה, הוא בעצם פיצול מְצוּרְפָת של devil  – שד, שטן (בתרגום הישן אגב, קראו לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי – לא פחות סוגסטיבי, עם טאץ' הונגרי).

טינקרטנק המסכנה מועכת את עוגת היומולדת של המלכה.

"טינקרטנק!" צועקת קָלֶרְדָה המלכה,
"ואתן, קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות –
תקנו את העוגה מִיָּד."

הפנייה הרשמית אל "קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות" ממוסגרת בצרחה מצד אחד וב"מִיָּד" רודני מצד שני. לפיות, מסבירה קלרדה בהמשך, "יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר."

זוהי תזונה קסומה וציורית, מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים, אבל יש לה קצת טעם לוואי: האם רק אני מרגישה קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת", או חוששת שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, או מרגישה שזה קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

האם החורגת עם הקופסא שהכינה ללבה של שלגייה

בשמותיהן/כינוייהן של הסגניות קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה יש משהו מגוחך והמוני, אבל זה עוד כלום לעומת קָלֶרְדָה; בילדותי (וגם בילדותה של נורית זרחי, מן הסתם) היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל בחנויות מכולת. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המתנשא.

לקרדה דה גרם

בתמונה למטה: המלכה קלרדה דה גרם, אייר דוד פולונסקי. מאחורי הכנפיים אפשר להבחין בקלמנטיקה וקוקוליקה מתקנות את העוגה. בעדשות המשקפיים משתקפת טינקרטנק המסכנה "שהקרם חדר לה אפילו לעיניים". גם פולונסקי כמו זרחי אינו נוטה חסד לקלרדה. הוא אינו מעז להתחצף בגלוי, ורק ממקם לתומו שני תלתלים מושלמים בדיוק מתחת לבתי השחי החלקים שלה.

דוד פולונסקי, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק מאת נורית זרחי

*

כוח הכובד

"קל זה מה שעף מעצמו," מסבירה קלרדה לטינקרטנק.
"פיות לא עשויות כוונות," היא מטיפה לה בהמשך, "הן לא עשויות רצונות, הן עשויות בדיוק מההפך מזה."

המתח בין קלות החן לכובד הרצון והמודעות הכאיב גם לי ולגיבורה של ספרי טבע דומם. למשל:

הילדה עצמה הסתייגה מהחיוביות הגסה מעט של הרצון, מהבהירות הגדולה, מהכוח הנדרש בהפעלה. הרצון נועד לחזקים והיא היתה קטנה וחלשה. היא פחדה שהמאמץ יעוות אותה כמו את הזית הזקן; כל כך התאמץ לגבוה כמו שאר העצים, אבל רק שריריו התעבּו והתעוותו. וגם האפרוריות הזכירה לה את עצמה, והעלים העבים האטומים כמו אהיל כבוי. … היטב ראתה את ההבדל בין מי שחי בין איסורים (כמוה) באור האכזרי של השמש, לבין מי שמתעטף (כמו אמהּ) בקטיפה הקרירה של הלילה. אפילו האוכל לא מצריך לעיסה מגושמת או בליעה, הוא זורם מעצמו ישר לתוך הדם, נקרש לפני ירח במקום סתם ראש גדול, מתקמר לשדיים ואחוריים במקום בטן ילדותית (המכנסיים משנה שעברו בקושי נסגרו עליה ורוכסן המתכת צבט).
שמלותיה הדקות של האם לא צולקו ברוכסנים, לא יוּבּלו בכפתורים או נוקבו בלולאות. ובכלל התנזרה מכל מאמץ או עימות; את הספרים הרבים שהתחילה לא טרחה לגמור, ובשעת הקריאה מעולם לא פתחה אותם בכוח ולא עיקמה לכיוון ההפוך (כפי שעשו אחרים והותירו קמטים מכוערים בגבן של הכריכות הרכות) אלא החזיקה אותם ברישול ביד אחת, הדפים התקמרו לימין ולשמאל כמו ציפורים במעופן.

[מתוך טבע דומם מאת מרית בן ישראל. בהמשך מגלה הילדה את כוח הכובד ומסיקה שהחוטים הסמויים שקושרים אותה לאדמה הם הרבה פחות גמישים מהחוטים של אמה, הרבה יותר קצרים וצפופים]

בתמונה למעלה – דוד פולונסקי, הפרופסור, מבט מלמטה. ומתחת – טינקרטנק, מבט מלמעלה.

.

מלמעלה למטה – זו התנועה של הספר, של הנפילה. זו מן הסתם הסיבה (המודעת או לא) לפורמט המלבני העומד, וגם לתסרוקת של טינקרטנק. בראיון לפנקס מסביר פולונסקי שהפך את השיער לשפיצי כדי להוסיף תו של חדות לאופי. אבל אני נזכרתי דווקא בתסרוקתו של אמרגן האיגרוף דון קינג ב"כשהיינו מלכים" הסרט התיעודי הנפלא. כמה סופרים ופרשני איגרוף מתאמצים לתאר את התסרוקת; מישהו טוען שככה נראה שיער כשנופלים לתוך פיר של מעלית… Falling through an elevator shaft.

דוד פולונסקי, טינקרטנק, תסרוקת של נפילה (פרט)

דון קינג, התסרוקת

.

ילדים תמיד רוצים לעוף

וישנה כמובן מיס עוֹבֶרְיָן העורבת הקטנה-גדולה שנוחתת על כתפה של טינקרטנק וגם נושאת אותה על גבה. מיס עוֹבֶרְיָן זה קצת כמו מיס O'brien  הבריטי, וגם עורֵביָן בשיכול אותיות (עוד חיזוק לחילוף קלרדה-לַקֶרדה) שלא לדבר על הזיקה למַעֲבָר ולעבריָנות…

אחד הדברים המכאיבים והנפלאים בסיפור הוא המציאותיות שלו. הוא מצחיק (מאד, לעתים) אבל נטול סוכר ודוק של אשליות. הוא כאילו מתיישב על הפנטזיה שלו לא בכוונה כמו שטינקרטנק מתיישבת על מוס התות של המלכה; טינקרטנק אינה אמורי אשיג אטוסה. היא לא פיה אינדיבידואלית שנבעטת ומנצחת את השיטה.

אמורי אשיג אטוסה והסוסים הנהדרים שכשפה, איור רותו מודן

טינקרטנק מוותרת על חלום. לא שהחלום הוא כזאת מציאה; בקלילותן הנכספת של הפיות יש אטימות, קור וּוולגריות. ומי שנחלצת לעזרתה אינה ציפור נפש פיוטית או ציפור דיסנית חמודה. עורבים מקושרים באופן מסורתי לכוחות המוות וקריאתם מבשרת רעה. כשהייתי קטנה התחלתי לכתוב ולצייר קומיקס על המלחמה הנוראה בין עיר הציפורים לעיר הפחד, ואני זוכרת שלעיר הציפורים היה יתרון כי היו להם עורבים שאכלו את הגוויות. אבל מיס עוברין היא לא עורבת של בלדות אלא ציפור מעשית, נבונה, חברותית, לקחנית (עבריינית) וסתגלנית. בת לוויה מתבקשת לפֵיָה במשבר.

למעלה: פיות מציאותיות; שתי נשים אמיתיות המטפחות לוק בובתי. מתוך הכתבה הפסיכיתהזאת. כלומר לא הכתבה פסיכית אלא המציאות שבה עושים רוורס למטמפורפוזה

.
ואולי התעצבתי יותר מן הדרוש, כי תמונת הפתיחה של הספר הזכירה לי את שורות הפתיחה של "לורליי" השיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה בקפיצה ממגדל:

מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן
בין ההרים הכחולים?
…

סיגליות מַטות פניהן:
"שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט".

דוד פולונסקי, תמונת הפתיחה, הכל בהיר ושמיימי אבל טינקרטנק לבד, כולם נסים מפניה

דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה מסיימת. בהבדל בין תמונת הפתיחה שבה הפיות נסות מפני טינקרטנק, לתמונת הסיום שבה היא יוצאת מחושך לאור עם שני חברים – נמצא כל הסיפור.

ובכל מקרה – אין חסד בעולם הפיות של טינקרטנק, והסיפור אמנם מציע לה להרפות ולעבור למציאות. להכיר במה שיש, בהורים שמחכים לך אחרי בית ספר. טינקרטנק קצת חוששת כי הם לא מכירים אותה, והפרופסור מצדו לא מבטיח שום דבר: "הם יצטרכו ללמוד," הוא אומר (ואני נאנחת בספקנות, בדאגה. זה ללא ספק המשפט שלי בספר. כל ההורים צריכים ללמוד להכיר את ילדיהם, גם אלה שהיו אצלם מהתחלה).

גם פולונסקי מצדו, לא מייפייף ומרכך; יש משהו מבוגר ומפוכח באיורים שלו, אפילו מרתיע לפעמים אבל גם נכנס מתחת לעור. טינקטנק שלו כל כך מבוהלת ודומעת ואמיצה מחוסר ברירה. בית הספר המסורג והצעקני אמנם רחוק מאושר ועושר. ועם זאת – טינקרטנק יוצאת (באיור בית הספר) מחושך לאור. שני ילדים הולכים לצדה. הם לא נסים מפניה כמו הפיות אלא משוחחים איתה ונוגעים בה דרך ידידות, וההורים אכן ממתינים לה בחוץ – אנחנו כמוה, מזהים אותם על פי העורב; אז אולי זה סוף טוב בעצם, להתחבר למציאות? אני לא יודעת; כמו שאומר הפרופסור "ילדים תמיד רוצים לעוף."

דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה אחרונה (פרט)

***

ואם כבר מדברים על עורבים – קראתי מאמר מדהים שבו אדגר אלן פו מתאר איך כתב את העורב – הכי לא כמו שדמיינתם (לא מומלץ לבעלי תפיסה רומנטית של כתיבה.)

על שירים לעמליה (עוד ספר חדש ומשובח)

אתמול התקיים כנס הפנקס הראשון לספרות ילדים. היה משמח ומרתק. בהמשך לדברים שאמרתי:

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

פרוייקט מרי דה מורגן

על הילדה איילת

*

ואפרופו מה שנורית עושה לקלרדה – דויד גרוסמן עושה להינדה קליינפלד

*

Read Full Post »

כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע – רשימה שנייה ואחרונה על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן

רשימה שנייה ואחרונה על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן.

לרשימה הראשונה העוסקת באיורים של דוד פולונסקי וכוללת גם את תקציר העלילה

*

הטרקטור שבלב

בתי החרושת על פסי הייצור המנוכרים שלהם נחשבים בדרך כלל להפך משירה. "בית חרושת לציונים" למשל, ככינוי לבית ספר. ובכל זאת היה רגע היסטורי, שבו היו גם בתי חרושת בחזית השירה ונחשבו למסעירים ופיוטיים. כתבתי על כך לא מזמן, בפוסט שבו התוודיתי גם על אהבתי לבתי חרושת.

בספר הזהיר הזה של קובי מידן חבויה גם מידה מפתיעה של פוטוריזם (כבוש ומוחלש, ובכל זאת).

זה מתחיל משמו, "בית חרושת לשירים", ונשמר גם בארכיטקטורה המעט החללית שהעניק לו דוד פולונסקי: מעין ראש חייזרי עם עיניים זבוביות ועצי אנטנות על הגג. העתידנות מרוככת אמנם על ידי עצי הברוש הנטועים בדרך כלל בבתי קברות בגלל הדמיון שלהם לנרות. הברושים מוסיפים מלנכוליה ונופך לירי למכניות הפוטוריסטית, צירוף שחוזר בספר יותר מפעם אחת.

בית החרושת לשירים, מראה מהחוץ, אייר דוד פולונסרי

היכל הספר, מוזיאון ישראל (השראה ארכיטקטונית?)

היכל הספר, מוזיאון ישראל, מראה מבפנים.

*

מתוך "בית חרושת לשירים" (שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים)

.

זהו שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים. בתמונת הגוף המלא טרקטורים חלקים ונוצצים, ועוד יותר בטרקטור שבלב – יש יותר מקורט פוטוריזם. אז מה אם זה טרקטור צעצוע. ובעצם יש יותר מחיבור אחד בין התרבות הפוטוריסטית לעולם הילדים (בעיקר בנים בינתיים, ובתקווה שגם זה משתנה). על חלק נלבב במיוחד עמדתי בפוסט על האוסף הכי הכי, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על טיפוגרפיה.

*

מתוך הליברית ל"העולם עגול", שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור ילדים של גרטרוד שטיין

*

האומנם רזה השיר, או שמא דק כמחט?

הטיפוגרפיה, כלומר, האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט על הדף (ומחוצה לו) היא לב לבה של המורשת הפוטוריסטית. נזכרתי בה בגלל שירו "הרזה" של המשורר השמן:

בתיבת
התפירה
מהומה
אדירה:
המחט
את
כל
החוטים
דקרה

החוטים
נאנחו
אנחה
מרה
ואמרו:
המחט
ממש
צרה.

מעבר לפסיכולוגיה של המשורר שעליה כתבתי בפוסט הקודם ("בחיים הוא שמן, אז לפחות בשירים הוא רוצה להיות רזה") ישנו המשחק הצורני: שיר המחט אינו רזה אלא דק כמו הגיבורה שלו וכמו החוטים שדקרה. זוהי שירה קונקרטית לכל דבר. מיזוג בין תוכן לצורה ("האם הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט?" תוהה אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי"). זה לא המקום היחיד בספר שבו הטיפוגרפיה מדברת, אבל תצטרכו להאמין לי, כי אני ממהרת לשאלה הבאה:

*

האם חרוזים (של שירים) הם כמו ארגזים, או כמו גשם?

בפוסט הקודם הצגתי את "בית חרושת לשירים" כסיפור פנטזיה שפולונסקי באיוריו, נותן לו ממשות. אבל עוד לפני הפנטזיה וגם אחריה, "בית חרושת לשירים" הוא ספר על פואטיקה. זה מתחיל כבר בשאלה המתניעה את הסיפור – "מאיפה באים השירים?" שאלה ארס פואטית במובהק, וממשיך הלאה והלאה במהלך הביקור.

קחו את החריזה למשל: האם שירים בחרוזים הם באמת כמו תפוזים ארוזים בארגזים, לעומת שירים חופשיים שהם כמו תפוזים על העץ?
זה פחות או יותר מה שטען נתן זך בהתקפתו ההיסטורית על אלתרמן.
אבל חרוזים יכולים גם להתגלגל על הלשון (לא סתם קוראים להם חרוזים).
ונזכרתי גם ב Out Of Africa , ספרה האוטוביוגרפי של איזק דינסן. המקומיים, כפי שהיא מספרת, הוקסמו מצלילי החריזה שאינה קיימת בשפתם, והיו מפצירים בדינסן:

 Speak again, Speak like rain
"מדוע הרגישו שהחרוזים הם כמו גשם, איני יודעת," כותבת דינסן, "אבל הם התכוונו לטובה, כי באפריקה תמיד מייחלים לגשם ומקדמים אותו בברכה."

*

ומי באמת מחליט?

הספר נפתח בשאלה ארס פואטית ומסתיים בסדרת שאלות כאלה. זה קורה בסיום הביקור בבית החרושת. שלומית ואבא מציצים לקומת כותבי הסיפורים ונתקלים בָּאיש שכותב את סיפורם. שלומית הנרעשת תוהה מי קובע את גורלם, הסופר או היא ואבא, והאם הוא כותב גם את התהיות האלה, האם הן מופיעות בסיפור?

התהייה מי מחליט, אינה רק משל תיאולוגי, או לחילופין – משחק ספרותי ומאבק בכורה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי. כל מי שכתב פעם ספר (לפחות כל אלה שאני מכירה) יודע כמה מעט שליטה יש לסופר על גורלן של הדמויות. מרגע שנוצרו יש להן רצון משלהן.

וזה גם המקום היחיד שבו פורץ פולונסקי את גבולות האיור ומשחק במגרשה של הטיפוגרפיה: כלומר, החלק הזה של הטקסט ממוקם למעשה בתוך מסך המחשב של הסופר המצויר (אם כי הפונט לא משתנה ונותר קצת נוקשה וקולאז'י). ובכל מקרה – Too late, too little  מבחינתי.

.

האיור מספח את הטיפוגרפיה, או להפך, הסיפור של מידן פולש לצג המחשב של הסופר שכותב את סיפורם של שלומית ואבא. מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

*

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא, הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

אז מה הבעיה שלי בעצם?

שסיפורי פנטזיה יש כמו פטריות אחרי הגשם,
אבל סיפור ילדים שעוסק בפואטיקה ובפרקטיקה של שירה קונקרטית, בלי דידקטיות ויובשנות, הוא נדיר שבנדירים.
ב"בית חרושת למילים" יש הצעה והבטחה לקולה של המילה לפעוטות.
כלומר, לשירה עצמה כעולם, כמגרש משחקים.
ולא כפי שהיא מופיעה באיורים של פולונסקי, על דפים נבדלים שכמו צולמו מתוך ספר שירה ושובצו ב"סרט התיעודי".

אין לי טענות לפולונסקי. הפרשנות שלו לגיטימית ולפרקים מרשימה.
אין לי טענות גם לקובי מידן. הסיפור שלו בנוי היטב ואינו מוֹעֵד לבורות הייפיוף והיובשנות הדידקטית.
אלא שאת ממתקי האוונגרד הוא הגניב כל כך בשקט ובזהירות ובחסות סיפורי כיסוי, שצריך להיות בלש כדי לחשוף אותם.

ומה קרה בסוף? מה שקורה תמיד: המציאות הפרוזאית והפסיכולוגית שוב גנבה את ההצגה לשירה!
ומה יעשו ילדים כמוני שרעבים למילים (לחושניות של חרוזים משוקולד), שמשתוקקים לשחק בצליליהן ובצורתן, שגדלים ונהיים אהרון קליינפלד, או  ויטו אקונצ'י, המשורר שירד מהדף? (יבכו. כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע).

*

ותודה ליותם שווימר מהפנקס שדחק בי לכתוב את הפוסט הכפול הזה.

*

עוד באותו עניין

געגועים לגופה של העברית

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

כשהמילה תהפוך לגוף, וגם – גולם בורא גולם ועוד רבים מפרקי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

קולה של המילה

*

Read Full Post »