הזמן שלי הולך ומתכווץ, הרווחים בין הפוסטים הולכים ומתרחבים, ורק לראש לא איכפת, הוא ממשיך לייצר מחשבות עד שקשה לי לזוז בתוכו. ולפני שייסתם כליל ויתחיל להסריח כמו בית של אגרן כפייתי, אני מפנה קצת לפוסט.
ביאליק, צייר ליאוניד פסטרנק, 1921
.
אני צוברת לא מעט שעות ביאליק לאחרונה (בזכות פרוייקט מלהיב ובולעני שבו אני מעורבת, ועל כך בפעם אחרת) ונחשפת למידע שלא התרפט מרוב משמוש. למשל אצל חיים גליקסברג, צייר שתיעד בשקדנות את פגישותיו הרבות עם ביאליק ועם גברת ביאליק, כפי שהוא קורא לה, וכך אקרא לה גם אני.
גליקסברג, תבוא עליו הברכה, לא מגייס את זכרונותיו לדיוקן ייצוגי או הומוגני, הוא פשוט מלקט כל בדל אנקדוטה, כל מילה שנשרה מפיו של ביאליק כמו שאוספים שרידים של קדושים, לא זורקים משהו כי יש עליו כתם. ספרו הוא מעין שמורת זכרונות שאפשר לסמן בה תוואים שונים. אני הלכתי בשביל החפצים של ביאליק (או חיים לחמניה ביאליק, כפי שקרא לו ילד אחד בהנאה).
ביוון העתיקה היה בית משפט מיוחד לתביעות נגד חפצים, כפי שלמדתי מספרם של אייל ויצמן ותומס קינן, הגולגולת של מנגלה, לידתה של האסתטיקה הפורנזית:
"אחד מיריביו של תיאגניס חבט בפסל שלו לאחר מותו לאות נקמה, עד שהפסל הכועס כביכול נפל עליו ומחץ אותו למוות. הפסל הועמד למשפט, הורשע ונגזר עליו שיושלך לים." (ולקוראים המוטרדים, הוא זכה לחנינה בסופו של דבר, בעצת האורקל).
מכיוון שחפצים אינם יכולים לדבר, הם נזקקו למדבב, אדם שיתרגם את שפתם לשפת בני אדם. ואף שהחמצתי את הייעוד הזה באלפי שנים, לא הפסקתי לצותת לחפצים ולמה שהם אומרים על בני האדם שלהם.
ובחזרה לביאליק – המידע המעט מוצפן ובעיקר שקוף מצטבר לפורטרט עצמי, פורטרט שוליים אגבי וחושפני בדרכו הצנועה האילמת.
*
- הליצן והבובנאי (או – לוּ הייתי פסיכואנליטיקאית…)
גליקסברג מביא שלל ראיות לפיזור דעתו של ביאליק, חלקן עוצרות נשימה (גברת ביאליק מספרת לו כיצד שכח את שמה לאחר אירוסיהם). אבל כיוון שהחלטתי להגביל את עצמי לחפצים, אני ממשיכה לעדות הבאה:
יום אחד בא [ביאליק] לקיוב עם לווינסקי. בדרך קנה חבית של "מלפופני ניאז'ין" כבושים. בתחנה יצאה לקראתו משלחת, ועלמה הגישה לו זר פרחים. עומד לו חיים-נחמן כשהחביונת תחת בית שחיו, מוציא מטפחת כדי לנגב את מצחו ותוחב את הפרחים לכיס מעילו…
המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג ("שעונו הוא בצנצנת, משקפים במקרר, /במקלחת השמנת, המגבת בחצר") בואכה האנרכיזם הפואטי של הרפו מרקס.
(לדור שלא ידע את האחים שאין בלתם, הצצה להרפו מרקס, האנרכיסטי מכולם)
.
ובחזרה לגברת ביאליק:
ערב אחד באודסה, ניגש אלי כשבידו מלכודת, והיה מבעיתני בעכברון. באותה דירה ברח' טרואיצקאיה, היה פורץ פתאום, מתוך עודף כוח ושובבות, וזורק לתוך המטבח דרך הצוהר כרים ושאר מטלטלים רכים ומשם זורקם בחזרה לחדרו.
העכברון שייך בעצם למסלול אחר בשמורת ביאליק; שביל בעלי החיים שעובר דרך חזירים, נחשים, כמה וכמה חמורים (ואף לא ציפור אחת למרבה ההפתעה, כשזוכרים את שכיחותן של ציפורות נחמדות, טווסי זהב, דוכיפתיות ושאר בעלי כנף בנופי שיריו). אבל הסצנה של השלכת הכרים למטבח ובחזרה היא כבר לגמרי חלומית באנרגיה הסהרורית, בפלישה של חדר השינה למטבח.
למשל, הנני במטבח [מספרת גברת ביאליק]: פתאום מבעד לדלת מתמתח ומתנפח נחש צבעוני ארוך הפולט קול יללה משונה, ואחרי זה מופיע חיים נחמן בעצמו כשנחש הנייר בפיו, ובפוגעו בחוטמי או בחוטמה של המבשלת הוא מתגלגל מצחוק כקונדס.
לו הייתי פסיכואנליטיקאית הייתי עושה צימעס מן השילוב של סצנת הכרים והנחש המתנפח, אבל כיוון שיש לי יד ורגל בעולם הבובנאות אני מתמקדת בשימוש בצוהר ובדלת המטבח כבמות-חלון, בזמן שביאליק גולש בלי משים מן החפצים אל תיאטרון הבובות:
לפני לכתו [של ביאליק, מביתו של גליקסברג] קודם שלבש את המעיל, הפכו מעל לראשו, ובשרווליו החל לנגח את רותי [בתו של גליקסברג] והיה גועה: מוהו, מוהו.
*
- ביאליק והעלמה מעדות המזרח
בעלותי על המדרגות אני מבחין בקולו המרוגז:
– כמה פעמים אמרתי לך, יונה, שלא לנגוע בשולחן הכתיבה בלי רשות…
כשנכנסתי, תחב לי בתנועה מפוזרת את כף ידו, על מצחו חלפו צללי חימה, והגידים הנפוחים על רקותיו הלכו ושקטו.
העוזרת, עלמה מעדות המזרח, עמדה נבוכה, ושואב אבק בידיה.
בקול רוטן ומפייס:
– את מבינה, כל חפץ הוא בחינת דבר חי, החש כל נגיעה שהיא.
לא צריך להיות מרקסיסטית כדי להבחין בישירות שבה החפצים מתמצתים את מלחמת המעמדות, בעימות בין שואב האבק המבויש הפועלי לאריסטוקרטיית שולחן הכתיבה המורמת (פשוטו כמשמעו) מִעם, האסורה בנגיעה.
את ההסבר של ביאליק על החיים הנסתרים של החפצים אני מקבלת כפשוטו, ורק לרגע אני מרגישה כמו דונלד טראמפ שמקבל את ההסבר הסעודי לרצח בקונסוליה. אני אפילו לא יודעת אם זו אשמת ביאליק או אשמת גליקסברג, שטורח ומדגיש משום מה את מוצאה העדתי של העוזרת. אבל זה איכשהו נוגס בהסבר. ביאליק נשמע פחות כמו המשורר דניס סילק שמאן מוּלד ושגריר אמת של עולם החפצים, ויותר כמו נציג האליטה האשכנזית שמתנשא על העוזרת המזרחית ומסביר לה משהו דרך האנשה, כאילו היתה ילדה קטנה.
.
דניס סילק, צילמה אביגיל שימל, מתוך התערוכה
*
הגעתי רק לאמצע בערך, והזמן… המשך יבוא.
***
ובלי קשר (וגם עם, כמובן):
אתמול אישרה ועדת שרים את החוק החשוך לנאמנות בתרבות, שכבר ממומש מזה זמן באופן זוחל. כך נסגרה לאחרונה גלריה ברבור על ידי עיריית ירושלים. כמענה וכמחאה פתח האמן הדס עפרת גלריה ברבור II בסטודיו שלו. הגלריה החדשה שנפתחה ביום חמישי, ה-18 באוקטובר, מציגה תערוכה של ציורים, פסלים, פרפורמנס ווידאו-ארט בנושא ברבורים. משתתפים האמנים: עדן אורבך עפרת, מוטי ברכר, דנה יואלי, ענת עינהר, הדס עפרת, יוסף קריספל, ואסתר שניידר. התערוכה תינעל ב-17 בנובמבר.
זמני פתיחה: חמישי 19:00-22:00, שישי ושבת 10:00-14:00.
מיקום: רחוב וינדהם דידס 8, מושבה גרמנית, ירושלים
נא ראו זאת כהזמנה אישית (וגם הפיצו לכל המעונין).
ענת עינהר (אין לי מושג איזה עבודות שלה מוצגות בתערוכה, יש לה ריבוא ברבורים)
*
עוד חפצים בעיר האושר
דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה
דניס סילק, אביגיל שימל – קטלוג
שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)
עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)
ועוד המון
עיר-האושר 
גדול!
נהדר!
מקסים, מרית.
ואף שפה ושם יכולת לשער את יצריו הקונדסיים מתוך יצירותיו,
חידשת לי.
האנונימי הוא אני
מאוד יפה ומסקרן (בהצלחה בפרויקט המסתורי)
עפרה
מרהיב. ביאליק כל כך מגוון ומרובד והשפה שלו מאוד חפצית, ואת זה אפשר לראות כבר בגילוי וכיסוי בלשון. אבל כאן התיאורים של ביאליק הם של גליקסברג. ולכן לדעתי ביאליק הוא דמות שנבראת מאפוריזמים שכתב גליקסברג הצייר
חוליהו, תודה! וזה עוד כלום לעומת ההמשך. אני תמיד מסדרת אותם מהקל לכבד…
אורה, תודה, ואנחת רווחה! קצת חששתי שאף אחד (מלבדי) לא מתעניין במה שיש לחפצים להגיד 🙂
צבי, איזה כיף שחזרת! (ויצריו הקונדסיים מגיעים לפעמים עד גבול המטריד).
עפרה, תודה כפולה!
דודו 🙂 (שוב הצחקת אותי) למה להאשים רק את גליקסברג, תאשים גם אותי, זה סוג של טלפון שבור שאני משחקת איתו ועם ביאליק…
מישהי שהכרתי פעם פגשה את ביאליק כילדה בפנימיה בשפיים שם למדה. היא סיפרה שהוא בא פעם לבקר והם פתחו לכבודו המון אבטיחים כי הוא אכל רק את הלב של האבטיח 😳 אוי אוי, איך זה נשמע עכשיו לאור הפוסט שלך.
מרית,
המחמאה הייתה לך,
לא לביאליק…
🙂
מרית, בעניין אוגרים, דיברנו פעם לי ואני ולי אמרה שאריק סאטי היה אוגר – ורגע לפני שהמשיכה (והסבירה שהיה אוגר כפייתי) האמנתי לה, כלומר – האמנתי לה שאריק סאטי היה אוגר. וכי למה שלי תשקר….?
והרווחים בין הפוסטים, שתדעי, הופכים אותי לפוסט טראומטי במקצת. ועל כן איעצך – בלי שום רווח עצמי! – שתתנערי משפעת הפוסטים שלך, וירווח לך, כמו שעשתה הילדה שניערה את עץ התפוחים בסיפור על פראו הולה – – – 🙂
….ועוד בעניין מרווחים:
לפני כמה זמן סיפרתי ללי על שני כלבים בשכנותנו שנובחים בהרמוניה גמורה ובמרווח מושלם, הרציתי את ידענותי, של טרצה בין דו למי, ומיד הדגמתי את נביחותיהם. לא כי, תיקנה אותי לי, אלה דווקא דו וסול.
וממש עכשיו גיליתי שבמיתולוגיה ההינדית לכל תו יש צבע וחיה משלו: הדו הוא טווס ירוק, המי היא עז זהובה, והסול הוא זמיר שחור. והסי, מרית, הוא פיל עם כל הצבעים כולם. במרווחים שבין הפוסטים שלך, בקיצור, שוכן לוויתן כחול ענק!
בקשר לכרים, מטבח וצוהר:
אלמנטרי…
🙂
רוני, זה נורא, הוא נשמע כמו האמא החורגת של שלגייה (והמון אבטיחים זה המון בשביל משורר אחד. זה מזכיר לי שפרופסור קתרוס מדנידין היה זולל חביתות משבע ביצים או משהו, בתירוץ שפעילות מוחית מצריכה הרבה יותר אנרגיה מעבודת כפיים).
חולי, לא חשדתי 🙂 והסרטון בדיוק!
לפתע פיתום, באשר לאריק סאטי, כמו שאמר כריסטופר רובין: בכל אשר אפנה אני רואה את פו… לאן שאני לא מסתכלת לאחרונה, הוא צץ. (או אולי כמו שאמר סימור גלאס על שרון ליפשוץ: איך שהשם הזה צץ, מעורר זיכרון ותשוקה…) וממש לא מתאים לו להיות אגרן, במוסיקה שלו יש המון מרחב. הה, ומזכיר לי שפעם, כשעוד קראו לדבוראים כוורנים, הכרתי זוג שוודי, היא היתה אורגת והוא כוורן… ומישהו אמר, זוג משמיים. את העצות לא בטוח שהבנתי אבל הן סחררו את ראשי 🙂
(מרית, העצה היתה להפיל לתוך ידינו מיד את כל הפוסטים שלך כמו שעץ התפוחים משיר את כל תפוחיו, כי קצרה רוחנו 🙂 והזוג משמים נהדר 🙂 )
(חוצמזה, כוונתי לא היתה לזלזל בסאטי אלא לומר שבדמיוני הוא כבר התקבע, מה לעשות כאוגר, כי דברה של לי נאמן עלי תמיד.)
פיתום, תודה, זה ממש לא מובן מאליו שמישהו מחכה לתפוחים.
מקסים! מחכה להמשך. תודה
…יעקב פיכמן כתב על ילדותו של ביאליק כך:
"הילד היה מתהלך ימים שלמים באין עין משגיחה עליו וסופג את מראות הכפר והיער, תועה באפריו ובגניו ומקשאותיו, ומפליג לפעמים עד החורש האפל שבקצה הכפר, מקום שנתגלו לו פעם לאור הירח גמדי הלילה יורדים ברננה מן הגבעה ונעלמים מתוך שחוק וריקוד בין האילנות… את הגמדים הנפלאים האלה ואת קול צחוקם ורנתם לא שכח עוד לעולם."
את הגמדים האלה השתדל ביאליק לתאר בשיר "גמדי ליל":
לאור הירח, החולף
בנחת בתכלת האַוֵר
המשכר הלב בחלום זהב,
ובמקסם עינים יעוור;
…תרד מקהלת גמדים
במורד הגבעה ברננה,
שאננה כחלום ילד קטן,
ענוגה כקרן הלבנה;
וצניפים עגולים ושחורים
יצנפו ראשיהם הקטנים,
ופניהם מועדות היערה,
שם לחפור מכמנים, מכמנים."
(אבל אני מאמין יותר לפיכמן מאשר לתיאור של הגמדים בשיר; גם אכסל מונתה ב"מגילת סן מיקלה" שלו מתאר מפגש עם גמד בגבול שבין לפלנד ושוודיה, וגם שם נראה שהקול הבוגר משתלט ומעצב את המפגש. למי אני מאמין….? לזקן השוודי ב"ירושלים של סלמה לגרלף, שבשבילו היצורים האלה הם מציאות חיה.)
דורית, תודה! הנה הוא בא 🙂 https://wp.me/pSKif-lsn
פיתום, אני לא בטוחה אם זאת שאלה של אמונה או של אהבה, את סלמה לגרלף אני אוהבת אהבת נפש (לא רק את ירושלים, גם את קורות אחוזה אחת ואת טרילוגיית הטבעת הנפלאה שלה, איפה את דנה כספי? אולי כבר תתרגמי אותה לעברית). וביאליק… הוא משורר גדול.