דניס סילק (1998-1928) היה משורר ומחזאי ישראלי בשפה האנגלית, ואיש בובות וחפצים. על הקשר הייחודי של דניס סילק לחפצים אפשר לקרוא בהקדמה.
אביגיל שימל צילמה אותו; הפורטרטים הנהדרים שלה מסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים.
זו תערוכה וירטואלית שאצרתי מצילומיה.
עוד על התמונות ועל דניס סילק: במקום קטלוג

עוד על התמונה – בקטלוג

ב"עין" השחורה על הקיר משמאל מהדהד המבט המצומצם המערבוני. האצבע החבושה מנטרלת את ההדק, ותחתית הקפל השמאלי של המפה היא כמו הד מאוחר (ועליז משום מה) של החבישה והאקדח גם יחד.

עוד על התמונה, בקטלוג

"הוא כבר מעשן סיגריה אחת / רועדת קצת, / וכיאה למשורר אמיתי / הוא מחזיר את הגפרורים השרופים / לתוך הקופסה." (מתוך "דניס היה חולה מאד", שיר שבו משווה יהודה עמיחי את דניס לבנק שבו הפקדנו את מה שיש לנו בלב, לשווצריה של הבנקים האלה.)

עוד על התמונה, בקטלוג

הזיקה בין סלסולי המפה לקווי הכסא, בין ריבועי המפה למלבני חומה, בין הגבות של דניס לעץ הנעוץ בכובעו כמו נוצות קישוט של סוס. וברקע ישנו המחזה המוצג על במת הטבע המואר: יצור האבן (?) הלבן, מול "הדרקון" משולש הראשים-ענפים על הסלע מימין. לחצו להגדלה

שרירנים זעירים על סוסים שבורים. שדרות הספרים כגזעי עצים ביער ועל הגבעה. חלק מן היער שרוי בצל. דמות נוספת מציצה מבין העצים, כלומר מגב אחד הספרים. תחושה של קולאז', רק בתלת מימד. (לא אסומבלאז', קולאז' תלת ממדי)

"…ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם." (ישעיהו) ושימו לב איך גזעי העצים מאחורי דניס מהדהדים עם תנועת הזנבות.

נופי נפש; מערכי חפצים כמצבי רוח – 1 (האם זאת שידת המגירות מסיפור ההקדמה?)

כמו חתן וכלה במסע ירח דבש. הם לא יודעים שהם פגומים. הם חיים את הפנטזיה. השבר הלבן הפינגוויני של הגבס הוא כמעט הכתם הלבן של החולצה בטוקסידו. כמו בשיר אושר של רוני סומק: אנחנו מֻנָּחים על העוגה / כמו בֻּבוֹת חתן כלה./ גם אם תבוא הסכין / ננסה להִשָּאֵר בְּאותה הפרוסה. ראו גם כל הכלים השבורים דומים זה לזה

עוד על התמונה, בקטלוג

עוד על התמונה, בקטלוג
אביגיל שימל, צלמת ואמנית, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל. בתו של המשורר הרולד שימל. הציגה בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. חיה בכפר קטן בדרום מערב צרפת.
© כל הזכויות על הצילומים שמורות לאביגיל שימל.
*
עוד על צילום בעיר האושר
סדרת פוסטים על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'. לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי
מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער
*
מרית יקרה, אביגייל, תודה על התערוכה. הכי נהניתי מן התצלום על פי השורה של חכמת. ומשום מה, הזכירה לי התערוכה את הוידאו-קליפ הזה, שלמיטב ידיעתי נוצר בירושלים זמן לא קצר אחר פטירתו של סילק:
שועיקי, תודה (אבל זה לא נעשה על פי חיכמאת, זאת אני שהצמדתי את השורה לצילום)
ואני רואה גם את הקשר לקליפ 🙂
….ואני אהבתי את קבורת הגפרורים השרופים בקופסתם, מן מאזן אימה בין החיים (החיילים אדומי הקסדה) והמתים (ששום נוצת אש כבר לא תיתמר מקסדתם), קבר אחים שהוא גם מציבה. מאוד חסכוני. [והקיסמים השרופים הזכירו לי את הפתגם הידוע:
אם השטן יושב לשולחנך, האכל אותו בקיסמי שיניים ]
השורה על הגפרורים השרופים נהדרת גם בעיני. (ובאמת יש פתגם כזה, או שהמצאת אותו כרגע? 🙂 )
מרית, את חושדת בי?! והרי זה לקוח מהספר הידוע "כשניתזים שבבים: 1001 שימושים בקיסמי עץ". יש שם פרק, אגב, שמיוחד לקיסמי אוזניים. הידעת שאפשר לטבול קיסם אוזניים בסוכר ולהציע אותו לגמד בתור צמר-גפן-מתוק…?
אבל שום גמדים לא יבואו. יש ספר על זה.
מרית, צל זורח, בשולי הדיון הייתי מאיר כי 'מחזיר גפרורים שרופים לקופסתם' יכול להיות המשך לא רע לספר 'מחזיר אהבות קודמות'.
פעם מזמן, עד סוף שנות התשעים גג, היו אנשים מתהלכים כה וכה ומכנים איש את רעהו "כולרע". היה מי שכתב על זה את הספר "אהבה בימי כולרע".
יש אנשים שמתעקשים לראות בכל מקום אהבה.
(שועי, לפני כמה ימים יצאתי מביתי ופגשתי על השביל את השבלול הראשון של העונה. מיד בירכתי אותו בבוקר טוב ומסרתי לו דרישת שלום ממך וגם ממרית שהיה לה לאחרונה יום של חלזונות, אבל הוא לא התרשם. כנראה שגם עליו עוברים ימים כאלה. הנחמד היה שכמה שעות אחר כך, בנסיעה לצפון, נתקענו בפקק צוואר בקבוק וכשהרמתי את ראשי לימין הדרך עמד שם שלט חוּם-סבלני – יש צבע כזה – שעליו היה כתוב: "חילזון"..
וזה מעלה בדעתי שיר איטי, יפהפה וחלזוני של טרי קאלייר, "cotton eyed joe":
http://www.youtube.com/watch?v=Kl1T-4tld6U )
מרית, אור זרוע/צל זורח, פתאום עלה בדעתי כי דניס סילק היה מוכר הגפרורים הקטן. אלא שכל הגפרורים שהוא מכר בקופסאות היו שרופים.
נעמי שמר כתבה עליו את השיר: "מכר, אולי נפליגה בספינות מחוף זהב עד חוף שנהב…מכר…',
כי הוא מכר כמה קופסאות כאלה, לא הרבה, אבל מכר.
צל, אשר לחילזון, כדאי להסתיר את השלט החוּם-סבלני, שלא יינהרו לשם צבא רב של יראים, חסידים ואנשי מעשה וינסו להפיק תכלת לציציותיהם מן המובחר. הם עלולים להתאכזב כשיגלו שמדובר ביישוב בשם חילזון ולא בחילזון המקורי, הצפוד בקונכייתו מקדמת דנא יעד דרא דמשיחא.
אגב, יהיה שוס לגלות שהתכלת האמיתי הוא דווקא חוּם סובלני (-:
מישהו רוצה קופסא של גפרורים שרופים? (יד שניה, חייבת להימכר. מחיר מחירון).
.
אני, אני! כי הכל מכיר (אמר בן מנשה)
[…] דניס סילק, צילמה אביגיל שימל, מתוך התערוכה […]
[…] דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה […]
הי, מי אתם הקוראים הנעלמים שנוהרים לפוסט העתיק הזה בשבועות האחרונים? הסקרנות הרגה את החתול.
[…] הנעל; אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק, מתוך התערוכה הזאת ויש גם […]
[…] הנעל; אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק, מתוך התערוכה הזאת ויש גם […]