התכוונתי להמשיך ולכתוב על הטירה הקסומה, ופתאום נשבה הרוח…
היה היה בוסתן ובו צמחו עצי פרי וזיתים.
ובין החרובים, התאנים, הרימונים והתותים
עמוד עמדו שלושה בתים.עדן גר בבית האבן המוקף חומה.
מעין גרה בבית הבנוי מאדמה.
תמרי גרה בבקתת העץ הכתומה.ושועל אחד קטן
גר במאורה מאחורי שיח הפטל הקוצני
בצד השני של הבוסתן.
כך נפתח סיפורה של גלית ראב"ד. שלושת הילדים הם חברים טובים בדרך כלל אבל עכשיו הם שרויים בריב. בכפתו של גור השועלים נעוץ קוץ. ואז נושבת רוח ופרי נושר על ראש כל ילד ומעורר משחק דמיון. ואחרי שגם הכעס שוכך ונעלם, כולם, כולל השועל הקטן, שמים את פעמיהם לבריכה שבלב הבוסתן. ובינתיים שוקעת השמש. הילדים נותנים לשועל הרעב את הפירות שאספו וחוזרים הביתה וגם השועל חוזר למאורתו ושם הוא מתכרבל וחולם על הילדים.
וזהו פחות או יותר: יום בבוסתן; אור מתחלף ומשבי רוח. אבק של אגדה במרחק נגיעה מכתיבה על טבע בעברית, שעל חסרונה התלונן עידן לנדו לאחרונה.
.
רבא"ד מעדיפה הלך נפש על עלילות גבורה (למורת רוחה הקלה של הקוראת שוחרת ההרפתקאות) אבל מעבר לליריות מתייחדת כתיבתה בסגולה יקרה ונדירה; למילים שלה יש תיבות תהודה שמעשירות ומסמיכות את הטקסט. הראשונה והפשוטה מכולן היא שירו של אהרן אשמן, שיר כמעט עממי ברוח אמא-אווזה ללחן גרמני-עממי שהוליד מן הסתם את הסיפור:
רוּחַ רוּחַ רוּחַ רוּחַ,
בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ.
הוּא נָפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ.אוֹי חֲבָל חֲבָל חֲבָל חֲבָל
עַל תַּפּוּחַ שֶׁנָּפַל,
שֶׁנָּפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ!
ראב"ד מסלקת בעדינות את גרעין המוות והקינה משירו של אשמן, והופכת את הפירות הנופלים למנחות של נדיבות והשראה.
הגיבורים הקטנים מתעודדים מהופעתם אבל עוד לא נרפאו מכעסם. "רק השועל לא התרגז על כלום ולא כעס על שום חבר, כאילו מעצמו ידע שגם מה שכואב – עובר," אומרת רבא"ד. ובאותה נשימה היא מספרת ש"הרוח הסיעה ענן תפוח. צל הענן נפל על הבוסתן" וכל הרוגז נמחק. כמו בשיר השמיימי של אנדה עמיר:
על ענן כביש
רץ ענן חמור,
ועליו ענן איש
מנגן בענן כינור.
פתאום נושבת רוח,
מחמור נשאר רק צל,
האיש כולו נפוח,
ובידו מקל –
ואחר רגע קל
הכל עבר, חסל.
והשלישית והמשמעותית בתיבות התהודה שייכת לבריכה שבלב הבוסתן.
בריכה עתיקה התחבאה בלב הבוסתן,
ואותה חיפשה תמרי, וחיפשו גם עדן וגם מעין.
כל החורף נקוו בבריכה מי הגשמים,
ובאביב טבלה בפרחים – סגולים, צהובים, אדומים.
בקיץ חלמה על מים כל הימים,
ובסתיו כמו עכשיו, השתכשכו בה מי יורה חומים.
ראב"ד מתארת את השתנות הבריכה לאורך השנה ואצל מאיה שלייפר היא משתנה מאיור לאיור:
חגיגת ההשתנות הפלאית (מה שמשתנה, על פי המאגיה, יכול גם לגרום לשינוי) מובילה עד לבריכה הנפלאה של ביאליק; פיסת טבע, ילדות, חלום ויצירה, שבתי שיר שלמים מוקדשים להשתנותה: בבוקר, בליל ירח, ביום סערה, עם שחר… את השירה כולה אפשר לקרוא פה. זאת הפתיחה:
אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.
התכוונתי לקטוע את הציטוט ב"חלום עולם הפוך", כי בבריכה החולמת של ראב"ד אין דגי זהב. אבל כשרפרפתי על פני הבריכה הרחמית עד כדי אולטרסאונד של מאיה שלייפר, ועל פני השועל המשוכפל (שלייפר בחרה לצייר את מעשיו בו זמנית) נראו לי השועלים המשוכפלים כדגי זהב באפלולית בין הערביים שאופפת את הבריכה. אני מקטינה את האיור כדי לחלוק את התעתוע:
והנה גם האיור הנפלא מכולם. לחצו להגדלה:
שלייפר מאחדת שמיים וארץ כמו בשירה של לאה גולדברג: חתיכה של שמיים/ מצאתי ברחוב,/ … חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה. (מתוך "מה עושות האיילות"). הערב יורד על הבוסתן והבריכה עדיין תכולה וקורנת כמו סוג של הגיגית, מצרפת טבע, חלום ומשחק; אם תבחנו פעם נוספת את ההשתקפויות ההפוכות של הילדים, תגלו שהן מחופשות לבעלי חיים כמו בפורים: קוף, אריה וציפור כנף.
השועל על פי עדותה של ראב"ד, אמנם חושב את הילדים לגורים משונים, אבל התחפושות לא שייכות לתחום המטמורפוזה אלא לתחום המשחק. הטבע מעורר את הדמיון והיצירה.
הֶרְמזים מושתלים יכולים לצאת יומרניים ומאולצים, או סתם מגניבים באופן שטחי ומעל לראשם של הילדים (כמו הבדיחות בסרטי אנימציה אמריקאיים). ההדהודים שעליהם אני מדברת אינם מעל לראש וגם לא מתחתיו. הם מטעינים את הטקסט בשכבות ומרחבים. הם השורשים התרבותיים שמזינים אותו בצד נופי הגליל. הלוואי שיוצרים רבים יותר לילדים יניחו למטען התרבותי שלהם לחלחל ליצירה.
ועוד משהו:
.
הסוף הטוב נשחק מעט בקצוות, (לפחות לבעלי ראדר של עצב ובדידות כמו שלי). בתחילת הסיפור נראה שרבא"ד גוזרת גזרה שווה בין גור השועלים לגורי הילדים: כל אחד מהם גר בבית גידול משלו, וכל אחד מהם סובל ממצוקה זמנית של ריב או של קוץ.
אבל בסוף הסיפור חוזר כל ילד לחיק משפחתו ורק השועלון נותר בבדידותו כמו גדי אחרי שנפרד משמוליקפוד. אמא ואבא של גדי לא נראים בשום מקום. וגם לשועלון נותר רק לחלום על חברים דמיוניים. וכמו שאמר עגנון בשעתו, "אין כאן משום נחמה גמורה."
*
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.
זה שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.
אָדָם הוּא רַק אָדָם,
הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,
לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר
קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ
לְלֹא קשִׁי נִכָּר.אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר
מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:
שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.(נתן זך)
*
עוד באותם עניינים:
על לשבור את החזיר מאת אתגר קרת ודוד פולונסקי
על מעיל ושמו שמואל, מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי
מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?
*
ובלי שום קשר
אני מאוד אוהבת את החשיפה לספרי ילדים חדשים שלך.
ובאשר לתוכן: אני דווקא אוהבת את העובדה שהשועל הקטן חוזר למאורה לבדו. לא קראתי את הספר, אבל על סמך הקטעים שהבאת לא נאמר שהוא גור, רק קטן. ושועל קטן וחכם כזה שמעצמו יודע שמה שכואב עובר, לא בהכרח צריך לחזור לאמא ואבא, אלא למאורה שלו, לבד. זה משאיר את השועל ברובד הטבעי שלו, ולא המואנש. ועוד מחשבה שחלפה בראשי, שהשיר של ביאליק מדבר על אישה כשהוא מדבר על בריכה, שהרי היא חולמת, ודגה לה את דגי זהבה ואין יודע מה בלבבה.
אפשר לשים לב לדיבור של האותיות בדף הכריכה כיחידים וכיחדוויים. ה-פ הדגושה כפרצוף בפרופיל, כשהחיריק שמתחתה מסמל באופן מספיק לגמרי את הצוואר, המבוך הקליל והפתוח שמתהווה בין ה-נ, ה-ש וה-ב והאותיות שמעליהם ומתחתיהן, ה-ח שנראית בנסיבות האלה כמו פה פעור, וה-א שרושמת ילד עומד בפיסוק עם ידיים מורמות. וכל הדמויות שעומדות משתאות מסביב למבוך של הפתאומיות, הנשיבה והרוח, והצרוף שלהן למשמעות מרתקת.
״הם השורשים התרבותיים שמזינים אותו בצד נופי הגליל. הלוואי שיוצרים רבים יותר לילדים יניחו למטען התרבותי שלהם לחלחל ליצירה.״
אנא ערף…
בוסתן בישראל זה בדרך כלל גן של חוות פלסטיניות של משפחות פלסטיניות, שגורשו ונושלו על ידי הציונים….
אני מניח שזה המטען התרבותי…
בוסתן בשבילי למרות גוטמן זו לא מילה סימפתית…
חולי, אני חושב שיש קונוטציות ישראליות ו/או יהודיות לגמרי לבוסתן – "בוסתן ספרדי" של נשיא ישראלי, וכמובן בלבוסתה – שזה בעלת בוסתן, למיטב ידיעתי. בשבילי בוסתן זה גן עם עצים באשר הוא.
בלבוסתה מיידיש, בעלת בית…
אבל זו היתה אחת האטימולוגיות המוצלחות.
הלוואי שיהיו לי חיים עם בוסתן.
לא רק בעלת בית, אלא לרוב בשימוש כבעלת בית מוצלחת. ובאמת "יהודיות" היתה אחת האפשרויות לקונוטציות בדברי. מה שהתכוונתי זה לכתוב את הפירוש המילולי, שבאמת סייגתיו ב"למיטב ידיעתי", שהגיעה מאימי האנציקלופדיה המהלכת (עם הליכון). כמו באלע-גולע – בעל עגלה.
מניפה, קוראים לשועל בכל מיני שמות, וביניהם גור שועלים… ולבריכה של ביאליק יש בוודאי צד נשי ואירוטי – בין השאר היא מושווית לדלילה שלוכדת ומשתעשעת במחלפות הזהב של השמש – אבל לא רק. לשירה המופלאה הזאת יש תלי תילים של שכבות ופרשנויות. ותודה 🙂
רג'ולי, גם אני מאד אהבתי את האותיות. מבוך קליל ופתוח, נכון.
חולי, אף שאני אורבנית כל הדרך מסליזי מוטלס ועד פוטוריזם, אני מאד אוהבת את המילה בוסתן שקשורה בעיני לפני הכל לאלף לילה ולילה, וחורש ים תיכוני גורם לי אושר. הסכסוך והנישול מעיבים וגם מנותקים מן היופי ומן הריח הממסטל של עצי התאנה. ובכל מקרה זה בסעיף נופי הגליל. המטען התרבותי זאת הבריכה של ביאליק (אי שם ברוסיה) ואנדה עמיר ואשמן וזך. ואצל גוטמן זה בכלל פרדס אף שהוא נראה כמו בוסתן.
אהלן מרית יקרה,
את מצרפת קישור למאמר של עידן לנדו (גם אם לא למאמר ממש פוליטי…) ומתפלאת שיישר מקשרים לפוליטיקה?… 🙂
התכוונתי אצל גוטמן באופן כללי… אבל מצחיק שגם אם זה פרדס (וזה בוסתן ליד הפרדס) אז זה פרדס של תושבי יפו…
נכון שלמילה בוסתן יש ניחוח אקזוטי של אלף לילה ולילה, כמו שלמילה טלה יש רוך צמרירי של אביב… אבל בתפריט של מסעדה טלה זה הדבר הכי רחוק מאביב…
ואם מדברים על בוסתן בישראל- אין מה לעשות- בסוף מגיעים לערבי בלי הנרגילה ובלי הבוסתן.
כשהייתי צעיר (וזה היה ממש מזמן) היינו מסתובבים הרבה (ממש הרבה) באזור ירושלים. היו שם עשרות בוסתנים ״נטושים״ בלב או לצידי ״חירבה״… לקח לי הרבה זמן להבין איך התאדו התושבים. ושבכלל היו שם פעם תושבים. זה היה נראה כאילו מן קסם כזה… יש בוסתן… אלף לילה ולילה…
ומטען תרבותי בישראל זו מילה כבדה בשבילי… כמו מטען של רכבת של מחצבה, שמובילה סלעים מפינה אחת של כדור הארץ לפינה אחרת בלי שאף אחד ידע למה, ולמי יש בזה תועלת…
דפדפתי היום ב"שבע בום" בפנקס ונראה לי שראיתי את שלייפר.
הקריאה הקשובה שלך עשתה חשק לחזור ולקרוא.
תודה מרית
מרית היקרה
השבוע נסיתי להתקבל לסם שפיגל וכתבתי על הבלוג הזה ועלייך כתחנת תרבות.
אני רוצה לשלוח לך את מה שכתבתי בפרטי. את מרשה לי? איך משיגים את המייל שלך?
רוני, תודה!
שירה, וואו, כבוד. בטח. כבר שולחת לך.
הו – תודה מרית על כל היופי הזה 🙂
חולי (איזה מזל שאני שוב יקרה… כבר התעצבתי וגם רציתי לשאול מה בָּליתָ), הפוליטיקה וההיסטוריה מזהמות, אי אפשר להעמיד פנים שלא, אבל אי אפשר לתת להן בלעדיות, זה נגד החיים והמורכבות שבלעדיה אני לא משחקת. היה לי אותו ויכוח לפני שנים כשניסו לשכנע אותי שהתנ"ך זה של מתנחלים או של גוש אמונים, או השד יודע, ולא הסכמתי כי הוא גם שלי, בזכות השפה והספרות ובלי להתכחש או להתעלם מן הדמים שגם הם קשורים אלי בכל מיני חוטים, אני נגד טיהורים. ובעצם כתבתי את זה כבר בפוסט האהבה להגדה של פסח.
את המילה בוסתן שדרכה לך על היבלת, בחרה הסופרת. חורש ים תיכוני לעומת זאת (ניסוח הרבה יותר ניטרלי) הוא נוף נפש בשבילי. יש מקומות שהפוליטיקה פשוט לא מגיעה אליהם. וגם לאדם מגויס כמו עידן יש זכות למורכבות.
יותר מדי טקסטים, כל שכן לילדים, הם שטוחים כאילו נולדו כרגע מכלום. זה קצת מטיל שיממון. אני אוהבת לנחש מה יש למטה. אז מטען זו אולי מילה לא חיננית (כולל טענות ומטעני חבלה) אבל הדבר שאליו התכוונתי הוא מים חיים.
(פתאום נזכרתי שבשדות תעופה קוראים למטען "כבוּדה". אולי כבודה תרבותית? אם לא חינני לפחות מצחיק).
גיא, בשמחה ותודה!
תודה לך מרית בן ישראל על ההתייחסות המעמיקה ומרחיבת הדעת.
רגישותו של ראדר העצב והבדידות שלך העלתה רובד של יתמות שאכן היה כתוב מפורשות בגרסאות המוקדמות של הסיפור, ולבסוף ירד בעריכה. שועלים וחיות בר רבות אחרות נראים בגליל, ולמרבה הצער אנחנו פוגשים רבים מהם דרוסים על הכבישים ובשוליהם, והמראות האלה השפיעו על הכתיבה.
אשר לשימוש במלה בוסתן – שמקורה למיטב ידיעתי פרסי – אכן אני שבויה בקסמה למרות וגם בגלל שהיא מנכיחה את ההיעדר הפלסטיני, היעדר שהוא בשבילי חלק בלתי נפרד מנופי הגליל.
גלית, תודה. וחבל על מה שהושמט. כשכתבתי שאת מעדיפה הלך נפש למורת רוחה הקלה של הילדה שוחרת ההרפתקאות שהייתי, שכחתי להזכיר שהילדה ההיא היתה צמאה שידברו איתה בישירות ובאומץ על הצדדים הפחות מוארים של החיים. אמת ועומק הם תחליף הוגן להרפתקאות, ועל הרחקתם משלמים ביפיוף. הספר יפהפה בזכות סגולותיו האחרות אבל נותר לי רק לתאר כמה משמעותי הוא היה בלעדיה.
כתבתי על כך לא פעם, למשל ב-איך מגוננים על ילדים? http://wp.me/pSKif-js1
והנה גם ציטוט מתוך ראיון עם יורי נורשטיין, האנימטור הרוסי ההומניסט, שכמו מתייחס ישירות לכתיבתך כפי שאני מרגישה אותה.
"כיצד האדם גדל?" הוא אומר, "הכרת הצדדים השונים של החיים היא שהופכת את האדם אט אט לאישיות. יש לחנך אותו לאומץ, לעוז רוח וגם ליכולת להתגבר על כאב ויכולת לראות את כאבו של האחר. האמנות העכשווית אינה חושפת את כאבו של האחר." זה מתקשר אצלו גם לעולם הדיגיטלי שמחליף כיום את העולם האמיתי: "היד של הילדים אינה קשורה היום למעשה", הוא אומר. כשאתה כותב או מצייר אות, היד עוברת כברת דרך, תהליך מחשבתי ונפשי, עושה מעשה. בימינו, כשכל מה שצריך כדי שהאות תופיע זו לחיצה, הנפש נותרת ריקה."