זיס הוא מופע חדש המבוסס כולו על מסמכים אותנטיים, שיצרו דורון תבורי, נעמי יואלי ורות גוילי, בהשתתפות בובה שעיצב ובנה דוד פולונסקי.
דבר הפלייר: מספר שנים התגלגל במיניסטריון התעמולה של גבלס פרויקט מפוקפק כלשהו: להפיק סרט תעמולה אנטישמי המבוסס על הסיפור ההיסטורי של יהודי החצר זיס אופנהיימר בן המאה ה-18 והוצאתו להורג בכלוב ציפורים ענק בדוכסות וירטמברג. חברת ההפקה האחראית גררה רגליים, וחיפשה תירוצים לא להיכנס לכאב-ראש הזה. עם פרוץ המלחמה ב-39 גבלס נתקף אמביציה מחודשת, כופף את היד לשורה מפוארת של אמני קולנוע וכפה עליהם לייצר סוג של פיגול שהיה הצלחה אדירה הן בגרמניה והן בארצות הכיבוש. גם עשרות ניצבים יהודים מהגטו של פראג הכבושה נטלו חלק בסצנות המון ובטקסי בית כנסת. עם התבוסה בתום המלחמה הועמד הבמאי פייט הרלן פעמיים למשפט בעוון השתתפות בפשעים כנגד האנושות – ופעמיים זוכה. אולם הוחרם, והקדיש את שארית חייו לטיהור שמו.
לרגל המופע שוחחתי עם דורון תבורי על שיתוף פעולה עם דיקטטורה, על אחריות אמנותית ועל הקשר בין בידור לאמנות, לא רק שם ואז, אלא גם כאן והיום. שיחה מרתקת, לרגעים מייאשת, עם תקווה מפתיעה בקצה. ללא חשש ספוילרים.
הקדמה
35 שנה עברו מאז שהשחקן דורון תבורי קרא את עבודת הדוקטורט של ד"ר מיכל פרידמן על הפקת סרט התעמולה הנאצי "היהודי זיס", ונדלק על החומרים, וסוף סוף נהייתה מזה הצגה. זה כמעט קרה כמה פעמים בדרך, החל במחזה שכמעט נכתב בתיאטרון חיפה, וכלה בשלב התחקיר בתיאטרון גשר. המנהל האמנותי יבגני אריה, שחבריו האמנים נרדפו על ידי פוטין במשך השנים, הבין בדיוק במה מדובר, ובסופו של דבר נסוג מחשש שהחומרים לא די דרמטיים לבמה (חוץ מהסצנה שבה השחקן הראשי סובל מהתמוטטות עצבים, אחרי שגבלס מכריח אותו לשחק את זיס, ואשתו מתרוצצת על הגג בכותונת לילה בשלג להזעיק את השכנים). בינתיים הצטברו אוקיינוסים של מילים: עדויות, אוטוביוגרפיות, וידויים, מכתבים של פייט הרלן לכל העולם ואשתו. בשלב מסוים תבורי שקל פשוט לקחת את האוטוביוגרפיה שלו, ספר שלם של 150 עמודים "שמטרחן על כל גיהוק שהיה לו עם גבלס", ולקרוא אותו לקהל מהתחלה עד הסוף באנגלית במבטא גרמני. ואז פרצה הקורונה ואיתה קולות קוראים ליוצרים עצמאיים, והוא חבר לנעמי יואלי. הם כבר שיתפו פעולה ב"תיאסטס" מאת סנקה, וגילו שהם חולקים סבלנות אינסופית לתהליכים אמנותיים ותשוקה לתיעוד וארכיבאות, לבדיקת גבולות, לחילופי תפקידים ממשחק לבימוי ופרפורמנס ולהפך. בשלב מסוים נתקעו והזמינו את רות גוילי להצטרף. גוילי, מאיירת שערקה אל התיאטרון, הביאה נדוניה של רעיונות חזותיים, סיפקה טרמפולינה למה שנעשה עד אז, יחד עם איזו הפרעה שהִפרתה והעשירה את השיח.
מרית: פייט הרלן הבמאי נשפט פעמיים על פשעים נגד האנושות. למה בעצם זוכה?
דורון: זה אישום מאד מאד חמקמק. נכון שהשופט היה נאצי לשעבר, אבל היחיד שהורשע על תעמולה היה יוליוס שטרייכר העורך של דר שטירמר, הוא הוצא להורג בנירברג אחרי שהצליחו להוכיח קשר ישיר בין הדברים שפירסם להשמדה. ב-1939 השנה בה נוצר "היהודי זיס", עוד אין פיתרון סופי. אתה יודע שרודפים את היהודים, שהסרט שלך מצדיק ואולי מלבה את הרדיפה, אבל אף אחד לא חוזה את ההשמדה. וכמו שהסנגור שלו אומר: אנטישמיות וגזענות יש בכל העולם, בדרום אפריקה, בארצות הברית, מי שאמר שאנטישמיות זה פשע נגד האנושות? ובנוסף, הרלן היה רק הבמאי; הוא לא כתב את התסריט, לא אמר את המילים, הוא רק "אירגן" את זה, כבמאי, למה נטפלים אליו?
זה אישום בעייתי גם כשמדובר ביוצרים, לא כל שכן כשמדובר בשחקנים מבצעים. מריאן (שגילם את היהודי זיס) אומר: אני לא רציתי, לא רציתי, וכולם מאשרים את זה. הדמות שלו היא טרגית מבחינה מסוימת. הוא אומר: אני החבאתי בבית שלי את בעלה הראשון של אשתי שהוא יהודי, אשתי הראשונה היתה יהודייה, אני מגדל את הבת של אשתי שהיא חצי יהודייה. אני ממש ממש לא רציתי להיות בסרט הזה, אבל כיוונו לי אקדח לרקה, וגם לא הייתי מוכן לזה, זה מעולם לא קרה קודם בגרמניה, לא קרה שאמן אולץ לשחק בסרט תעמולה בניגוד להשקפותיו. לא היתה לי ברירה, אבל מרגע ששיחקתי, השקעתי את כל הנשמה, ולפי דעתי הצלחתי ליצור דמות תלת ממדית, נוגעת ללב, אני ממש לא מסכים שיצרתי דמות אנטישמית.
מרית: עברו הרבה שנים מאז שנדלקת, המציאות השתנתה, האם חל שינוי גם בחיבור שלך לחומר?
דורון: לא, מה שמשך אותי ועדיין מושך, זה אזור הדמדומים; אני שואל את עצמי את השאלות האלה בתור שחקן כל הזמן. באיזו מידה מה שאני עושה הוא בשר מבשרו של העולם, מה זה אומר בישראל, כשההוויה הישראלית כוללת גם את הכיבוש. זה לא כאילו ישראליות לחוד, וכיבוש לחוד, זה נהיה מין חיה אחת. זה שאני, כאילו פעם בשנתיים, לא נוסע לאריאל, זה כלום, זה רק מין סימון של משהו.
תוך כדי עבודה היו לי כל מיני תובנות. למשל, אני מסתכל היום על הסרטים של הרלן ואומר, לא היה רק יהודי זיס אחד, כל סרט שהוא עשה היה סרט תעמולה נאצי בדרכו. הדמות הזאת שהוא וכריסטינה זדרבאום (אשתו הכוכבת, שמשחקת בסרט) בישלו, שמופיעה בסרט אחרי סרט ומתאבדת בסופו של דבר בטביעה, היא מין טוטם כזה של הנפש הגרמנית, התגלמות בידורית של רוח האומה, כל פעם מישהו אחר אונס אותה והיא טובעת. בשנה שבה הגרמנים רודפים את הקתולים, זה יהיה כומר קתולי שיגרום למותה, בשנה שבה גרמניה פולשת לפולניה זו תהיה אישה פולנייה, וכשגרמניה תפלוש לצ'כיה, שרץ צ'כי יכניס אותה להריון והיא שוב תטביע את עצמה. זה לא נעשה מתוך חישוב, אתה בתוך העולם וככה זה מסתדר: אלה הרעים, אלה הטובים, יש קהל שצריך לבדר, וכשחקן אתה לא היוצר, רוב ההחלטות האמנותיות הן לא שלך. כשנעמי ואני עושים עבודה אנחנו לא צריכים למצוא חן בעיני אף אחד. אנחנו מבלים שעות בבירורים, מה רצינו להגיד, מה אנחנו אומרים. יש לנו אחריות מוחלטת על התכנים. זה מרגיע. זה נותן פוקוס. כשאני עובד בתיאטרון זה לא לגמרי ככה.
בשלושים השנה האחרונות בישראל יש תופעה פוליטית לגמרי, שכולם שיתפו איתה פעולה, אבל בשביל לתפוס שהיא פוליטית צריך סוג של מרחק: התחיל מהלך של בניית היכלות תרבות בכל הארץ. יש מעל למאה היכלות, אולמות ענקיים – עם במה חזיתית מוגבהת שלא מאפשרת שום גמישות ביחסי קהל במה – וכולם פועלים על סף הפרטה, כלומר תלויים בשיווק. נוצר מצב שבו התיאטרון בתל אביב מייצר בשביל היכלות התרבות בפריפריה. זה דאבל שיווק, שיווק א' לשיווק ב', ומחלקות שיווק זה סכנת נפשות, כי כדי למכור אתה צריך להיות רמה אחת מתחת למכנה המשותף הכי נמוך. במקביל, כל מדיניות ההקצבה לתיאטרון השתנתה לחלוטין: במקום הוועדות שבחרו הצגות על פי שיפוט ערכי – עניין בעייתי כשלעצמו – נבנתה מערכת קריטריונים מספרית, רק מה שאפשר לבטא במספרים. כשמישהו בכל זאת התעורר ואמר, הלו, אנחנו בכל זאת מדברים על אמנות, הוסיפו סעיפון שנקרא מורכבות הפקה. ואז בעצם, אם עשית הצגה עם המון פנסי תאורה, אתה מקבל על זה קצת מספרים… ובנוסף, כבר לא מסבסדים את התיאטראות, רק נותנים להם שקל על כל 4 שקל שהם מכניסים; נהיה מין מעגל סגור של שיווק: המונים הולכים לתיאטרון, והתיאטראות מייצרים מה שיצליח אצל ההמונים, בתקווה שיקנו את זה. כך חיסלו לחלוטין את כל התיאטראות הפריפריאליים, באר שבע, החאן הירושלמי, ותיאטרון חיפה כמעט נעלמו מהתמונה. לא צריך אותם.
כשמירי רגב באה ואמרה: מדירים את הפריפריה, היא בעצם יצאה נגד מדיניות הליכוד. זה מגוחך, הרי זה מה שעשיתם במשך עשרים שנה: הרסתם את הפריפריה, מִרכזתם את כל התיאטרון בתל אביב, הפכתם את תל אביב ליצרן המזון שהפריפריה אוכלת. לימור לבנת יצרה את המערכת הזאת ביחד עם צח גרניט, הם בנו את מערכת הקריטריונים המתופלצת הזאת.
מה שאני מתאר זאת לא סתם מציאות מבנית, היא מייצרת תכנים. חד משמעית. כל אנשי התיאטרון שאני מכיר הרגישו שהם מבוזים, שמכניסים אותם לפינה, זה הפך להוויי של חזרות, תעשו ככה שיבינו ב(הכניסו את שם הפריפריה). כולם מקטרים וכולם משתפים פעולה. לא עולה על דעתם שיש למעשים שלהם משמעות רוחנית או תרבותית או ערכית.
מרית: זה מדכא. ומצד שני, ולטר בנימין אמר שהדאדא שהתנגח בקהל, יצר רעב לבידור ועודד את פריחת הקולנוע. ואני תוהה אם זה פועל גם הפוך: האם הבידור שמכוון למכנה המשותף הכי נמוך, ההתמכרות לבינג', הפרעת הקשב שכולנו לוקים בה, יעוררו רעב למשהו רציני, עמוק, מורכב, או שפשוט יימחק לנו השכל עד הסוף?
דורון: אני חושב שיש מצב שהיכלות התרבות האלה יהפכו לכלי למשהו אחר. פעם היה כלל כזה שלשם אסור לנסוע עם הצגה של יותר משעה ועשרים, ושבשום פנים לא תהיה הפסקה. היו אפילו מנהלי היכלות שהציבו תנאי כזה, שדרשו לקצר הצגות. אבל משהו זז. יש קהל: מאות אנשים שמסוגלים לשבת בתיאטרון שלוש שעות ולראות הצגה. יש להם את השריר הזה. יכול להיות שאני טועה, עדיין אין לי פרספקטיבה. גם את ההבנה הזאת של שלושים שנות ליכוד לא ממש קלטתי בזמן אמת. הייתי קצת המום ממה שקורה וקיטרתי וחיפשתי נישות שהן לא ממש בתוך המערכת הזאת – אנסמבל עיתים, החאן, גשר – אבל משהו השתנה. אני נוסע למוצקין עם הצגה של שלוש שעות ואני יכול לבנות על זה שהקהל ישב מרותק. אני גומר הצגה כזאת ואני שואל את עצמי האם אני יכול לעשות כאן "מקבת" בלי שום הנחות, בלי למחוק אף שורה, עם כל התחכום, וזה יאכל וזה יעבוד. דברים הרי לא נעצרים במקום, הם לא חוזרים לאחור. הם הולכים הלאה, ובתוך ההלאה הזה יש פתאום תקופות של פריחה. אז איך הגענו לפריחה? בדרך לפריחה עוברים דרך כל מיני זוועות.
*
ובשולי הדברים: גם אני כמו רבים אחרים, רודפת אחרי המציאות שמשתנה בהילוך מהיר, כלומר מתעדכנת שוב ושוב בחדשות. אבל הדיון השטוח, המתנגח והסיסמאי (זאת לא טענה אלא תיאור מצב) מתיש ומבזבז לי את הנפש. ומצאתי שספרות, ובמקרה הנוכחי – תיאטרון, שקשור למה שקורה אבל לא נגזר ממנו ישירות, מרגיעים אותי גם כשהם מעציבים, מזינים את השיחה הפנימית במורכבות ובאוויר לנשימה, מספקים עומק ופרספקטיבה גם בלי הזיקה הישירה והמוחצנת של ההשוואות. וזאת גם ההמלצה שלי על ההצגה.
זיס – דורון תבורי (שתיחקר, תרגם וערך) יצר יחד עם נעמי יואלי ורות גוילי מופע המבוסס כולו על מסמכים אותנטיים. || דוד פולונסקי עיצב ובנה בובה || גידי ספרינצין ערך קטעי וידאו || נדב ברנע עיצב תאורה || מישה ויסבורד עיצב סאונד
אורך המופע כשעתיים ורבע. ואחריו – מי שירצה – יוכל לצפות בסרט עצמו.
21 ביוני ב 19:00 בהמרץ 2, שביל המרץ 2 תל אביב. לכרטיסים קוד קופון !derjude (כולל סימן הקריאה)
29 ביוני ב 19:00 בהמרץ 2, שביל המרץ 2 תל אביב. לכרטיסים קוד קופון hayehudi
*
עוד אקטואליה בעיר האושר
בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה (היינריך פון קלייסט)
ורק בשביל הכיף – גני השררה
*
עוד תיאטרון
עיר-האושר 