עדכון: הספר הועלה במלואו לרשת והוא נמצא כאן
האם בובה היא יצירת אמנות?
האם היא שחקן קטן?
ואולי היא סתם חפץ, סמרטוט שהתמלא חיים במין קסם?(מתוך הכריכה האחורית של "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן)
"למרית בן ישראל ולרוני מוסנזון נלקן אין חפץ במנִיית עקרונות, בהרצאה אינפורמטיבית בלבד. בהפגנת ידע, אלא יש להן צורך להסעיר, להצחיק ולהטריד, לעורר את הקורא להפוך עצמו לאמן, מייצגן, בובונאי, דווקא באמצעות הצגת העושר הרב של צורות המבע של תיאטרוני הבובות, ובזכות המחשתן על ידי כתיבה מדודה על מופעי תיאטרון בובות ועלילותיהן בסוג של אהבה סוחפת, שקשה שלא להתנחשל בעקבותיה." לרשימה של שועי רז על הספר
"פנינה שכל שוחר תרבות ימצא בה חפץ רב." לביקורת של ענבר רווה בארץ אחרת
"ספר מאיר עיניים, משובב נפש, מרחיב דעת ומחמם לב"לבקורת של רועי הורוביץ ברשת א'
כמה מכם כבר יודעים על הספר חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן ואשר יוצא בימים אלה. אבל מה שאתם לא יודעים הוא שהיה עוד שותף ליצירה, בובה בשם יוסף (ההטעמה על ה"יו") שהיה לה (כלומר לו) הרבה מה להגיד על מה שכתבנו. חילופי הדברים בין יוסף לבין רוני, המפעילה והיוצרת שלו, מלווים את הספר לכל אורכו ומביאים את נקודת המבט הבובתית.
ועכשיו, לכבוד שבוע הספר – יוסף חותם על ספרים!
יש להודות שאני לא ממש אוביקטיבית בנוגע ליוסף. אני מכירה אותו יותר מ20 שנה והוא לא מפסיק להפתיע אותי ולגעת בליבי. אבל למי שלא מכיר – כך הוא מוצג בפרק המבוא של הספר:
יוסף הוא בובת ספוג ורדרדה עם ראש גדול, לחיים תפוחות, עיניים שחורות קטנות ופה אדום שיכול לדבר ולאכול (ולנשק). יש לו גוף קטן ואגסי עם פופיק וטוסיק, זרועות ורגליים רזות וארוכות וכפות ידיים ורגליים אנושיות, קטנטנות כל כך, שיש בהן מקום רק לארבע אצבעות. הוא יושב על הברכיים של רוני. ביד אחת היא מפעילה את ראשו מבפנים. ביד שנייה היא מפעילה את ידיו, את רגליו ואת גופו; מניעה אותם מבחוץ, באופן ישיר וגלוי, כמו שמפעילים בובת משחק.
יוסף בטוח שהוא מרכז העולם ואפילו יותר מזה, העולם זה הוא. יוסף גם גאוותן וגם ביישן, נורא אוהב, נורא רוצה ונורא כועס, במיוחד כשרוני לא נותנת לו מה שהוא מבקש. הוא יכול להעלב עד עמקי נשמתו, ויחד עם זאת, הוא יכול בִּן רגע לעבור הלאה, לזרום אל משהו מעניין יותר. והכי חשוב: יוסף הוא בובת תיאטרון. לא פחות ולא יותר. הוא אינו בן אדם ואינו חיה או מפלצת (בוודאי שלא!) ולא שום יצור מוּכּר מהאגדות. יוסף הוא בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה, מחיה.
מה זה להיות בובה? על כך עוד לא חשבנו. תמיד חושבים על בובה שהיא מישהו או משהו, בובה שהיא מכשפה. בובה שהיא ילד. אבל מה זה בובה שהיא בובה? כל עולמו של יוסף נובע מזה שהוא בובה מופעלת. מן התלות שלו ברוני, ומן הקשר שלו עם הקהל.
דיאלוג מתוך הפרק "המפעיל מגלה את עצמו" שבו יוסף כמעט מסתלק:
יוסף: נמאס לי, אני הולך מכאן!
רוני: הולך? איך בדיוק?
יוסף: מה זאת אומרת איך? ברגל!
רוני: אתה לא יכול.
יוסף: למה?
רוני: מפני שיד ימין שלי אוחזת ומפעילה את הראש שלך, יד שמאל שלי מניעה לך את שתי הידיים, ואין לי עוד יד כדי להפעיל לך את הרגליים.
יוסף: אז זה אומר שאני כן יכול ללכת, יש לי רגליים, אבל את לא יכולה להוליך אותי כי יש לך רק שתי ידיים!
הוא נוצר בשנת 1985 כשרוני החליטה לעשות הפסקה בחיי התיאטרון ולעבוד בגן ילדים כדי להכיר מקרוב את הקהל שלה. "כשעשיתי את יוסף ידעתי מעט מאוד על תיאטרון בובות," היא אומרת, "הוא התעצב בהדרגה, במפגש עם הילדים, עם הקהל, עם החיים. במשך הזמן הקול שלו ירד אל תוך גרוני עד שכמעט ואינני מזיזה שפתיים בדיבור עמו. דרכו למדתי לפתח קשב בשני ערוצים: אני שומעת דרך אוזניו (למרות שאין לו אוזניים) ודרך אוזני באותו הזמן. לפעמים הוא מגיב כל כך מהר, שהוא מפתיע אותי ואז קורה שאני מתפקעת מצחוק. (מצחיקה את עצמי, אפשר לומר…)
יוסף כבר הופיע בתיאטרון, בטלוויזיה, בקונצרטים ואפילו בקולנוע. הוא הופיע במוסדות ציבוריים ובבתים פרטיים, בפנים ובחוץ, בארץ ובחוץ לארץ, אבל זו הפעם הראשונה שהוא מבקר בתוך ספר. הוא ילווה אותנו מן הפרק השני ואילך. (יוסף: למה רק מהפרק השני? רוני: מפני שהפרק הראשון דן בהיסטוריה של תיאטרון הבובות, לפני שהיית. יוסף: לא היה 'לפני שהייתי'. תמיד הייתי!)
יוסף לא רגיל להיות ציור שטוח. זה לא קל עבור הבטן השמנמנה שלו. וגם לא נעים לו להיות מכווץ כל הזמן בין דפים, כשהדף הבא תקוע לו באף. לכן, דרך אגב, הוא מעדיף שתשאירו את הדפים שלו פתוחים. אולי תמצאו איזה פטנט כזה שישאיר אותו מאוורר יותר? (יוסף: אני גם כועס על בתיה הציירת שציירה אותי כך, מפני שבאמת יש לי שיער ארוך ובלונדיני ועיניים כחולות ויש לי גם אוזניים, ואפילו עגיל באוזן, ותראו איך היא ציירה אותי! רוני: יוסף, זה לא נכון, איזה שטויות אתה מספר. בתיה ציירה אותך מאוד דומה למה שאתה באמת! יוסף: די, עד שאני כבר בספר, היא יכלה לשפץ קצת פה ושם. אני לא אשם שאת לא יודעת לבנות בובות כל כך טוב.)
יוסף גם קצת מתוסכל שהוא לא רואה ושומע אתכם. הוא רגיל שהקהל מגיב לדבריו ואז הוא עונה, מפתח שיחה חופשית, מאלתר, משנה לרוני את כל הטכסט (יוסף: המשעמם והטפשי, רוני: די!). וגם אנחנו (מרית ורוני) קצת מצטערות שאתם לא שומעים את הקול שלו. הרבה מהאופי של יוסף עובר דרך הקול ודרך הדיבור המיוחדת לו. ובכל זאת לא רצינו לוותר על מה שיש לו לומר על תיאטרון בובות, מפני שדברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר.
ומתוך הפרק העוסק בחומרים:
יוסף: איזה פרק טיפשי. מה זה משנה מאיזה חומר הבובה עשויה?
רוני: זה מאוד משנה! תאר לך שלא היית עשוי מספוג אלא מעץ. איך היית מזיז את הפה? הפה שלך היה נוקשה ולא היית יכול לעשות פרצוף נעלב, כזה שעם הספוג הרך אתה יכול לעשות!
יוסף: הי, זה לא יפה!
רוני: אתה רואה, בדיוק לפרצוף הזה אני מתכוונת!
הספר שיצא בהוצאת כרמל הופק על ידי תיאטרון הקרון. האיורים מעשה ידי בתיה קולטון. יוסף, על פי עדותה, הוא זה ששכנע אותה לאייר את הספר.
אז איפה ומתי זה קורה?
יוסף ורוני חותמים על ספרים בדוכני הוצאת כרמל:
בתל אביב, ככר רבין:
יום רביעי, 10/6/09 – 19:30 עד 20:30.
יום שבת, 13/6/09 – 20:30 עד 21:30
בירושלים, גן פעמון הדרור:
יום רביעי, 17/6/09 – 20:30 עד 21:30
על מסיבת ההשקה שנערכה לספר כולל סרטון שבו אפשר לראות את יוסף – כאן
עוד על תיאטרון בובות באתר זה
ומזל טוב
כבר גיליתי את אזנך לא פעם על אהבתי לתיאטרון בובות. אפילו היה שלב בילדות שנסיתי ללמד את עצמי לדבר מהבטן (פיתום) כך שאוכל להציג עם בובת יד. מבלי שיחושו שאני והבובה הם אדם אחד
לפעמים אני מרגיש שהנוכחות הוירטואלית היא כעין תיאטרון בובות. כלומר, זה אני בהחלט, אבל לא בדיוק אני, אבל את זה ניתן לומר על כל יצירה.
כי מהו ספר אם לא בובה שמדובב אותה יוצרהּ
וכמובן, הרשימה שלך על תיאטרון בובות בחמש דקות היא בלתי נשכחת עבורי
גם בחלוף הזמן
מתנה לכבוד הספר…
מירי, תודה!
שועי – במהלך כתיבת הספר למדתי שהבובות היו תוספת מאוחרת לפיתומים. הם התחילו בכלל כמו נביאים שרוחות המתים מדברות מתוך בטנם, והדרדרו לכלל בדרנים ש"משליכים את קולם": הם היו משמיעים קולות של בעלי-חיים וילדים קטנים ממקומות לא צפויים כמו כובעיהם או כיסיהם של הצופים. רק בשלב יותר מאוחר הם התחילו להשתמש בבובות להדגמה, ורק אז בהדרגה, הבובות נהיו יותר ויותר עצמאיות וחצופות והשתלטו על המופע.
ופלמוני, תודה על המתנה.
לפני שנים עשיתי הצגת בובות על יעקוב אבינו, אחרי שגיליתי שהוא פגש הכי הרבה מלאכים בכל התנ"ך. (פעם הוא פגש מחנה שלם של מלאכים וקרא למקום מחניים.) פסגת השגי הטכנולוגיים היתה עיצוב סולם עם מלאכים עולים ויורדים. למרבה הצער הוא נגנב ממחסן הקרון או נשרף באחת ההצתות.
ובהצלחה רבה!
אני זוכרת את יוסף (ורוני) מימיהם הרחוקים בטלויזיה ואני לא רוצה לסכסך אבל נדמה לי שהציור דוקא ממש ממש דומה.
{ולא, זה לא נקרא שחזרתי לקריאת בלוגים, זו פאטה מורגאנה בלבד}
הציור לא דומה לי!
סליחה שאני מתפרצת ככה, אבל יוסף, אתה יכול לצאת משם בבקשה?
– יוסף, מה אתה עושה פה בכלל?! צא משם!
– לא רוצה!
– למה?
– אני רוצה למרית. מרית פתוחה, היא מקבלת כל אחד, היא כזאת אחרת כזאת, אין עוד אחת כמוה, היא לא אומרת לאחרים מה לעשות, היא לא חינוכית כזאת, היא ממש לא חינוכית, היא – מה זה בכלל חינוכית, זאת מילה ממש משונה, ומרית גם חכמה וגם יפה.
– אז מה אתה רוצה להגיד, שאני לא?
– שאת לא מה?
– שאני לא חכמה, יפה, פתוחה, מיוחדת וכל זה?
– אני דוקא לא רציתי להעליב אותך
– אז מה כן רצית?? בשביל מה באת לכאן?! עכשיו כולם שומעים אותנו!
– אם לא תדברי הם לא ישמעו אותך. את לא חייבת להתערב בכל דבר. עד שהגעתי למרית אני לא רוצה לצאת. מרית, מרית את יכולה למחוק אותה? תוציאי אותי מפה לצד השני, מרית, איפה את?????????? למה האותיות האלה כל כך מרובעות? אי אפשר לשמוע אותי ככה צועק! מריתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת! הצילי!
כל כך כיף לראות את יוסף ורוני חיים ונושמים ורבים ומצחיקים גם פה. ובעיני, כולכם חכמים נבונים ופתוחים ובעיקר מיוחדים כל אחד בדרכו
תודה לך פיה יקרה (פאטה זה פיה, עד כמה שאני זוכרת). רציתי להגיד שבטלוויזיה זה היה ברוך, בן דודו הירקרק וההרבה הפחות חינני של יוסף, אבל אם יוסף לא תיקן אותך, כנראה שגם הוא היה בטלוויזיה. (ותחזרי כבר!)
ויוסף, גם אני אוהבת אותך
(ורוני, אותך הכי)
מרית, זה בסדר. שקט עכשיו. יוסף מוסר שחבל שלא עשית לי יותר הגהה.
רציתי להגיד לך, שתדעי, שכל מה שיוסף אמר עליך גם אני חושבת.
ועוד משהו שרציתי להגיד לך (ולמעשה כבר אמרתי) שמרוב שנכנסתי לאתר לרדוף אחרי יוסף מצאתי את האוצרות שהוספת בכל השבועות האחרונים, ואני מרותקת אז אין לי יותר זמן לכתוב כי אני רוצה לקרוא.
אבל הם ממש דומים (-:
אני אחזור. עוד קצת…
ההסטוריה האמיתית באמת היא שיוסף היה האבטיפוס – הוא נולד הרבה לפני ברוך. כשביקשו ממני להביא אותו לטלויזיה חששתי שהעולם האכזר של הטלויזיה לא יאפשר לי לשמור על האופי הפיוטי והתיאטרוני שלו ולכן יצרתי את ברוך (שקיבל את שמו מיואב לורך, התסריטאי של התוכנית). ברוך נאלץ לפתח עור עבה מאוד כדי לשרוד בעולם התובעני של הטלויזיה. יוסף וברוך דומים מבחינת סוג הבובה אבל ברוך ירוק – ודי לחכימא ברמיזה. אם תשאלי את יואב לורך הוא מאוד לא אוהב את ההשוואה כי הוא יותר אוהב את ברוך ועד היום הוא מקנא ביוסף ולא מודה. אנחנו רבים על זה כבר כמעט 20 שנה. אני חושבת שרק מפאת שעת הלילה המאוחרת יוסף לא הגיב כשהתעקשת, טלי, שהם דומים. ראית איך הוא התפרץ רק לשמץ הרמז שרמזת קודם. אבל עכשיו שקט בבית.
טוב, הייתי קטנה, אני לא זוכרת מספיק טוב, מסתבר…ממש לא זכרתי שברוך היה ירוק.
מצד שני, כשהייתי קטנה קבלתי מיואב לורך הקדשה על ספרו. היה שם אחד שקראו לו גמנילו. זה היה "טי.וי. ואני" או שאני מתבלבלת בין שני ספרים שלו? כאמור- הייתי קטנה…
מצד שלישי, חשוב לי לשמור על יחסים טובים עם יוסף. בדיוק כתבתי בפייסבוק לחברתי הבובנאית שהתכוונתי לקנות בשבילה את הספר ולבקש הקדשה ממרית. היא כתבה שהיא מעדיפה לקנות לבד, גם כדי לקבל מנוי מתנה לתיאטרון הקרון וגם כי היא רוצה שיוסף יחתום לה. העם איתך, יוסף! (זה היה סימן קריאה לוחש. עכשיו יוסף ישן. ואני, אני בכלל לא פה, כזכור. אני כותבת ביקורות להקלטה מחר. שששששששששששששש…..).
בנוגע לפיתומים…
על פי ההסבר שהענקת לעייל
לאחר ספר הדקדוק הפנימי לגרוסמן
וספר הדגדוג הפנימי לאקונצ'י
הגענו לספר הדיבור הפנימי שלך ושל רוני
ספר הלב
המדובב את החפץ
ושכחתי למעלה לאחל ברכות ואושר
יפוצו מעיינותיו החוצה בכל חנויות הספרים הקטנות וגם באלו המובחרות
יתורגם ל-17 שפות, יזכה ל-20 מהדורות
ושיוסף יזכה לבני בנים (או בנות בנות)
כארבעים דורות
תודה
והרבה הצלחה 🙂
תודה חני!
[…] – סופרת, כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות, ספרה "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" יצא לאור ב-2009. בעלת הבלוג "עיר […]
משום מה יש לי זיכרון שיוסף היה קיים כבר ב-1985.
באוניברסיטה? יכול להיות?
שלום שמעון, אני למדתי באוניברסיטת תל אביב עד בערך 85, אבל יוסף, שאמנם נולד בערך אז… לא זכור לי שהגיע לאוניברסיטה. הוא לא דופלם אף פעם, למרות שמאוחר יותר הגיע לשם לאירועים חד פעמיים. אולי ראית דברים אחרים שעשיתי בקורס של אריה זקס ז"ל?
הי מרית
קצת באיחור מה…
הספר שלכן נפלא ,(חפץ לב) הוא כמו מתמצת את הלימוד איתכן בחזותי (מה שאי אפשר היה לעשות בפועל אל אף שבאים עם דף ועט לשיעור) תודה זה תורם לי המון.
מיטל / לולו
מיטל, זאת היתה הכוונה. בייחוד אצלי, אחרי שהפסקתי ללמד, רציתי לשים את מה שאני יודעת ברחוב, שמי שירצה יקח, אחרת היה כלא היה. תודה ושמחה.
למי שרוצחה להיזכר בקטן הירוק שליווה גם אותי בילדותי (מצטערת יוסף, אבל ברוך הוא זה שתופס מקום נכבד בנוסטלגיה שלי)
רחל
וגם אני גמרתי לקרוא, היה לי מאוד מעשיר ואהבתי את דרך הכתיבה הפשוטה ומאירת העיניים. הספר פתח לי כיווני מחשבה וגם חיבר לי קצוות שאספתי עם השנים מאז לימודי התיאטרון בתיכון ואחר כך בתקופה שהייתי כתבת תיאטרון בעיתון ירושלים, בהכללה גסה תמיד נמשכתי לסוג העבודה שנעשתה ב"חזותי" יותר מאשר לתיאטרון "רגיל" (למשל בקומה שמעל) שנראה לי יותר בידורי ופחות אמנותי. והפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות, לא עקבתי כל השנים, אבל בשנות התשעים הייתי כמה פעמים והיו שם דברים נפלאים ומעוררי השראה.
חבל לי מרית שלא ראיתי את ההצגות שלך, האישה על הפנים ומוכרת הגפרורים, היה נהדר לדמיין אותן לפי הכתוב בספר.
בתי הדר שעוד לא יודעת לקרוא גם נמשכה מאוד לספר ומה שמעניין שהיא סיפרה על רוני ויוסף לפי התמונות והגיעה מאוד קרוב לרוח הדברים שבאמת כתובים שם…
איזה יופי, לי. גם על הדר. בתיה קולטון טוענת עד היום שזה יוסף ששכנע אותה לאייר את הספר 🙂
לגבי יוסף, לא אתפלא. והילדה הזאת שלי היא יוצרת בכל רמ"ח איבריה, ואחרי קריאת הספר זה נהיה לי ברור יותר, למשל האופן שבו היא שוטפת ידיים. היא עושה שם תיאטרון אצבעות ומים…
[…] אותי לתיאטרון צעד אחר צעד, כמלווה אמנותית, כבמאית, ככותבת וכמגדלת אמנים בחממה. עד ששמתי לב כבר הייתי עמוק בפנים. […]