ציור אחד נפלא של אדואר מאנה

עוד ציור של אדואר מאנה נתקע לי בראש.

אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותו, אבל הוא מפריע לתנועה.

אני מנסה להבין למה, כדי להשתחרר ממנו.

אדואר מאנה, בחממה (1879) לחצו להגדלה

1. ניתוק וסיפוח

אי-הנוחות מתחילה מכף היד השמאלית השמוטה על גב הספסל, מן התעתוע החולף (או לא), למי היא שייכת בעצם?

על פי האנטומיה זו ידה השמאלית של האישה, על פי התחרה היא נתונה בשרוול שמלתה. אבל מאנה עושה כל מה שאפשר בגבולות הריאליזם, כדי לנתק את כף היד מהאישה:

אדואר מאנה, בחממה (1879) פרט

חלקו העליון של השרוול נראה ריק כאילו אין שם זרוע. האמה נוכחת רק ברמז בגלל האַקצרה (תחבולה ציורית שיוצרת אשליית מרחב). צבע השרוול משתנה בגלל הצל ומתקרב לצבע העלווה. קל יותר להאמין שהיד בוקעת מתוכה.

אבל מאנה מספח אותה לגבר: הוא ממקם אותה לצד כף ידו, כשכף ידו השנייה לא קיימת בתמונה. שתי הידיים מקבילות, קרובות בגודלן, כף ידה האחרת של האישה רחוקה ועטויה בכסיה צהובה.

במיון הגס שהעין עושה (כמו בזיווג גרביים אחרי הכביסה), כפות הידיים העירומות מזווגת זו לזו, והיד הצהובה נותרת לבדה.

.

2. השאלת איברים

זו פרקטיקה מקובלת בתיאטרון הבובות המודרני: מפעיל משאיל איבר מאיבריו לבובה. וגם שם התעתוע הוא חלק מהעוצמה, המפגש הקולאז'י בין הגוף החי, האנושי, לחומריות הדוממת של הבובה, הפרופורציות הלא-מדויקות, השלמוּת והזרוּת שבהכלאה.

סרגיי אוברזצוב, מאבות תיאטרון הבובות העכשווי, משאיל את ידו לבובה.

3. סימטריה

מאנה תיעב סימטריה. "האסון של זמננו הוא החיפוש אחרי הסימטריה", הוא אמר. אפשר לראות בתמונה הזאת שיבוש מכוון, מחאה ארס-פואטית נגדה.

.

4. תפאורה

דמות האישה הקפואה הבובתית מזכירה לי את בתו של פרופסור ספלנצאני מתוך איש החול של א. ת. א. הופמן:

אישה תמירה, דקת גו, בנויה לתלפיות ולבושת הדר … פניה יפות כפני מלאך. דומה שלא השגיחה בי, ובכלל, משהו קפוא היה בעיניה, כמעט הייתי אומר שמשוללות הן כוח-הראייה – כאילו ישנה בעיניים פקוחות".

(תרגמה נילי מירסקי)

בהמשך תתגלה היפהפייה כבובה ממוכנת. בדמות של מאנה יש גם נגיעה של בובת מין, ומאנה מעצים את חפציותה בשלל זיקות שהוא יוצר בינה לבין הדומם והצומח בסביבה; באמצעות חגורתה הכחולה כהה והתפרים המודגשים על שרוולה הוא מבסס קרבת משפחה בינה לבין הספסל הכחול וסורגיו, התפרחת הצהובה של כובעה משתלבת בשורת התפרחות הוורודות של החממה, (לא מתחשק לי לטרחן, אבל יש עוד). הרקע ככלל יותר מלא חיים ותנועה ממנה, וגם זה מבלבל. היא דמות ובו בזמן חלק מהתפאורה: רקע קדמי (אוקסימורון שהוא חלק מהתעלול של מאנה).  

.

5. חיזור מטריד

וישנו גם הגבר שאצבעו מתגנבת אל ידה, כמו מימוש המטפורה השחוקה ההיא, "לבקש את ידה", שקיימת גם בצרפתית "demander sa main". בעידן שבו נולד הצירוף, ביקשו את היד מאביה; האישה היתה רכוש שעבר מגבר לגבר (העברית שימרה את זה בזיקה בין שפחה למשפחה). לבקש יד של מישהי זה הרבה דברים גרועים שאין לי חשק לפרט, זה שב ומחזיר אותי לנערה ללא הידיים.

ואם נניח שיד האישה בציור היא בעצם היד המשלימה של הגבר, יוצא מין נרקיסיזם כזה, שבו הוא מאוהב בעצמו.

.

6. עכשוויות

אדואר מאנה, ארוחת בוקר על הדשא 1862–1863

לתחושת הפירוק יש גם שורש טכני: מאנה נהג לצייר כל מודל בנפרד, בזה אחר זה, הם לא באמת ראו זה את זה, רק העמידו פנים, הביטו לנקודה משוערת שבה היה מישהו אמור להיות. לפעמים, כמו בארוחת בוקר על העשב, זה נוכח ולא נוכח כמין צרימה עמומה, ולפעמים, כמו בסצנת החיזור, זה כמעט מוטח בפרצוף. וכך או כך, הנגיעה הזאת של ניכור אורבני מחברת את מאנה ישירות לימינו, לפייק, לפוטומונטאז', למציאות רבודה.

לירון קרול, חצר אחורית מס' 1 לחצו להגדלה

*

ואי אפשר כנראה בלי המלחמה: לפני 15 שנה בעיצומה של מלחמה אחרת, פרסמתי מכתב שכתבה נתיבה בן יהודה לאביה ב-1948. היא היתה אז קצינת חבלה ולוחמת פלמ"ח והמילים הפשוטות וחודרות הלב שלה ראויות להיקרא שוב ושוב עד שיופנמו. את מה שכתבתי בהקדמה אני חושבת גם היום.

*

עוד בסדרת ציור אחד נפלא

ארבע נערות ובובה של איש, פרנסיסקו דה גויה

האונס של דגה

הסיפור המופלא על החנות של אנטואן ואטו

המנדלה של פאטמה שנאן

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

הולדת אדוניס, טיציאן

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

ועוד

Read Full Post »

נקמה ונחמה

דברים שאמרתי בערב "נקמה ונחמה" שערכו חברי האהובים בחיים ובאמנות, רונית קנו וג'וזף שפרינצק בביתם.

*

קודם משהו אישי על נקמה ונחמה, ואחר כך משהו צורני, כי בלי צורה אני לא משחקת.

זעם ותאוות נקמה, זה היה הרגש שהציף את ילדותי, כשכל מי שהיה גדול וחזק ממני החליט עלי ופלש לתוכי וניסה להכתיב לי מה להרגיש ומה לחשוב. מדי פעם הייתי קוראת על אנשי מופת שעוד בילדותם הנוראה נשבעו לעשות הכול כדי שאף ילד לא יסבול כמותם. לא האמנתי לרגע. חשבתי אותם לצבועים ומתחסדים, רמאים ומטומטמים. אני רציתי שכולם יסבלו, זה לא צודק שאני אהיה היחידה. מעולם לא ניסיתי לנקום באף אחד, אני לא יודעת בדיוק למה – אם היה לי מזל או שפחדתי להיתפס או שאולי תפסתי כבר אז את ההבדל המהותי בין מחשבה למימושה, וכך או כך רק התבשלתי בזעמי.

וכיוון שהעולם הוא ראי, אין לו קיום אובייקטיבי, הנקמה הבהבה אלי מכל הכיוונים: גדלתי בבאר שבע של אליהו נאוי, ראש העיר המיתולוגי שהיה בקיא בשפה ובתרבות הערבית העממית. בתו למדה איתי בכיתה, ולסיפורים הבדואיים שלו היו שתי נקודות משען: הכנסת האורחים הנדיבה המופלגת שאפשר לקרוא לה נחמה, ותאומתה הרעה נקמת הדם שהיתה אפופה באיזו הילה אפלה אינסופית. בשיעורי תנ"ך למדנו על עמלק, על שמואל שמצווה על שאול: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. בטקסי יום השואה דקלמתי את "נדר" של שלונסקי, עם "עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל / עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלּסְלֹחַ". אני עדיין יודעת את זה בעל פה. ביומני החדשות דנו בפעולות התגמול, והיו גם האגדות שבלעתי: האחים גרים דחפו מכשפה אחת לתנור, והרקידו אחרת עד מוות בנעליים מלובנות. חמות מרושעת הושלכה לחבית של שמן רותח ונחשים ארסיים. ככה זה בנקמה, מוות אחד לא מספיק. כשקראתי את אלף לילה ולילה, הזדהיתי עם המלך הרוצח, הנבגד, קנאתי בו על החופש לבטא את זעמו. אחרי הצבא עבדתי בבית ילדים בקיבוץ. היה שם ילד שקט ונחמד, שעוד לא למד קרוא וכתוב. היתה לו רשימת רצח, אמא שלו ניהלה אותה בשבילו. כל מי שעשה לו עוול נרשם. חודש אחרי שהגעתי לבית הילדים היא באה לדבר איתי. היא היתה סקרנית להכיר את המטפלת שלא נכנסה לרשימה.

אני לא זוכרת איך נהפכתי לאחת מהדמויות האלה שהגעילו אותי בילדות מרוב שלא האמנתי להן, אלה שנשבעו לעשות הכול כדי שילדים אחרים לא יסבלו כמותן. זה לא משהו ששאפתי אליו או החלטתי עליו. הייתי עמוק בפנים לפני ששמתי לב, כי נדיבות היתה עסק מנחם, לא רק בשבילם. ועדיין, בתחילת שנות האלפיים כשראיתי את "קיל ביל", התרגשתי עד דמעות, עד מחנק, בייחוד מהחלק הראשון, המונוטוני, אפוס הנקמה האולטימטיבי: אישה אחת (לא פסיכופתית, לוחמת צדק) נגד כל מי שבגד בה. היו לי דפיקות לב של נס: מישהו ראה אותי.

כשהתחלתי ללמד ולהנחות אמנים גיליתי שהאזעקה הפנימית שלי מופעלת בכל פעם שמישהו מנסה לעקם את עצמו כדי להתאים לאיזו תבנית חיצונית, וגם להפך: האושר לראות מישהי באלמנט שלה. ובחממת האמנים של הקרון זה היה אפילו יותר צרוף וחשוף: הצירוף הזה של ילדוּת, אמנות, אותנטיות, חירות, תמיכה, היה כמו פנטזיית נחמה, כמו תיקון ששחרר את ילדותי מהצינוק. על האובדן הזה התאבלתי, אני עדיין מתאבלת.

ועכשיו לצורה: סימטריה היא ביסודה שעשוע צורני קריר, מופת של שליטה, כל מה שהפוך מיֶצר ורגש. ובהמשך לכך, נקמה היא סתירה פנימית: תשוקה לסימטריה שמאיימת לפוצץ אותה מבפנים. יוסף הירש, מורי ורבי לרישום, האמין רק בשונה ובייחודי. הוא התנגד לסימטריה בטענה שצורות דומות מבטלות זו את זו. אני דווקא מבינה את ההיאחזות בסימטריה ומתרגשת מהרגע שבו היא נושרת.

קחו למשל את שמשון, אותו גיבור-על באיצטלה של שופט תנ"כי. ההתמכרות שלו לסימטריה היתה מזכה אותו בחברות כבוד באוּליפּוֹ, קבוצת סופרים ומתמטיקאים שפעלה בצרפת בשנות השישים של המאה שעברה, ודגלה במבנים ספרותיים חדשים שנוצרו על פי אילוצים צורניים (ז'ורז' פרק, רמון קנו, מרסל דושאן וכו'). השירה התנכ"ית משופעת בתקבולות (כלומר בסימטריות תחביריות ישרות והפוכות), אבל שמשון מרענן את התבנית והופך אותה לשלו; כשהוא מגלה שדבורים התנחלו בגוויית האריה ששיסע, הוא מזקק מזה חידה סימטרית: "מהאוכל יצא מאכל / מעז יצא מתוק". החידה מוצגת לשלושים המרעים שהוזמנו למשתה חתונתו. גם לתשובה יש תבנית סימטרית: "מה מתוק מדבש / ומה עז מארי". המרעים סוחטים את הפיתרון מהכלה, ושמשון מוחה בתקבולת שלישית: "לולא חרשתם בעגלתי / לא מצאתם חידתי". כיוון שנולד אחרי ארבעים שנות דיכוי פלישתי – ע"ע נקמה – הוא משיג את הפרס המובטח בפעולת תגמול סימטרית: הוא מכה שלושים פלישתים ונותן את חליפותיהם לפותרים. כשהוא מגלה שאשתו נמסרה לאחר, הוא מגיב בנקמה אוקסימורונית שמאחדת סדר ואכזריות משולחת רסן, סימטריה וכאוס. כלומר, קושר שלוש מאות שועלים, שניים-שניים בזנבותיהם, מצית את הזנבות ומשלח אותם בשדות פלישתים. זנבות השועלים מזכירים להבות מלכתחילה. גם זה סוג של שכפול וסימטריה. הכול בסיפור סימטרי, החל משמות הגיבורים: בשמו של שמשון יש שמש (מילה פלינדרומית), בשמה של דלילה יש ליל (כנ"ל), שלא לדבר על פיגוע ההתאבדות הסימטרי בין שני עמודי המקדש: "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם; אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ".

אבל כל זה (ועוד, קיצרתי) הם רק הקדמה לפואנטה: ברגע האמת, כשההשפלה מגיעה לשיאה – שערו של שמשון גולח, עיניו נוקרו והוא מוצג לראווה כדי שאויביו יוכלו לצחק בו – רגע לפני מותו הוודאי, הוא פורש מהמשחק הסימטרי: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים", הוא אומר, "וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי."

החלק שקשור לשמשון, הוא המשך ישיר של הפוסט על פרוכת הנקמה שהחרידה אותי לפני שבעה חודשים, ומאז נהייתה אפילו יותר מאיימת ומוחשית.
.

ועכשיו (לשם הסימטריה) – נחמה. אי אז בנעורי קראתי משל בודהיסטי: אדם טייל בשדה והותקף על ידי נמר. הוא ברח ומעד לתהום ונתלה על גפן בר שצמחה על פיה. הנמר רחרח אותו מלמעלה, ולמטה, בתחתית התהום, כבר ארב לו נמר נוסף. שני עכברים, אחד לבן ואחד שחור, החלו לכרסם את הגפן שעליה נתלה. רק שוו את התמונה בדמיונכם: נמר מלמטה ונמר מעל, עכבר מימין ועכבר משמאל. ובאמצע, איש שגורלו נגזר. דומה שאין מוצא, ואז הוא חורג מהסימטריה. הוא נושא את עיניו ורואה תות עסיסי על שיח סמוך. ביד אחת הוא נאחז בגפן ובאחרת הוא קוטף את התות. כמה ערב היה לחך! נחמה.

*

נ. ב. בדרך כלל אני לא מתעניינת באלוגריתם של וורדפרס, למה הוא חושב שפוסט מסוים קשור לפוסטים אחרים. אבל הפעם היתה לו הברקה.

*

וקשור באופן אחר:

לחצו להגדלה

אני אמנם מעורבת (ליווי אמנותי וכו') אבל אני עדיין חושבת שזו עבודה יפהפייה, אותנטית, מצחיקה (במובן כואבת), חושבת ונכנסת ישר ללב. נותרו עוד מקומות ספורים למופע הקרוב ב-30.8 ב-21:00 ואז היא תצא להפסקה ותחזור ב-17.10.  להזמנות: 054-8128768 avodatbayit.show@gmail.com  

*

וגם, אם כבר מדברים על נקמה ונחמה, פורום המשפחות השכולות זה פלא ותקווה.

Read Full Post »

אמנות פוליטית

מאז הבחירות האחרונות אני מוקפת בנבואות חורבן. איכשהו הצלחתי לנטרל את השפעתן עד שלחצתי על לינק (בתגובות לפוסט הקודם). וכיוון שהמוח שלי הוא שיח קוצים – מרגע שמשהו נתפס בו, רק כתיבה יכולה לשחרר אותו – אני מנסה. 

מרים וילנר "זכרני נא וחזקני נא", עשור להתנתקות, 2016, רקמת משי, חוטי זהב ופנינים על בד משי 40*60 לחצו להגדלה

את הפרוכת שלמעלה יצרה מרים וילנר, "פועלת ייצור, רוקמת וקומיקסאית, אם ל-4 מתגוררת בגוש עציון", כך היא מגדירה את עצמה ב"יהי – כתב עת פואטי-פוליטי" (ימני על מלא). העבודה מופיעה בשתי גרסאות: הרקמה המעט מכווצת לעיל כמו מחשמלת את הבד: תנופת המקורים והרעמות הסומרות מעלות בו אדוות וקפלים, שאגות הכאב מהדהדות במרחב בדומה לצעקה של מונק. בגרסה הקפואה יותר שלמטה – הבד שטוח כנייר.

הזעקה מאת אדוורד מונק, 1910 מקור

מרים וילנר

זאת עבודה חזקה בזכות המתח בין תוקפנות לאיפוק.

בין פרץ האלימות לדוגמא הסימטרית של הפרוכת שמייצגת סדר, שליטה וקדושה.

בין הדם שנרקם בתשומת לב סבלנית, תפר אחר תפר –

כשכל נעיצה של מחט משחזרת את ניקור העיניים.

היהדות אימצה את היונים (הרבה לפני מי"ש) בזכות זוגיותן המונוגמית (כמו זוג יונים), ובזכות מנהגן לשוב לביתן הקבוע (בתקווה שכמוהן גם עם ישראל ישוב לקב"ה בסופו של דבר) ובזכות עלה הזית שבישר את קץ המבול ואת כל הגאולות כולן. האחים שמיר שעיצבו את סמל המדינה, הוסיפו לו ענפי זית בתור "הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל".

אבל אין שום שלום או תקווה בפרוכת האימה של וילנר; היונים מסתערות על אישוני הפנינים של האריות בעיניים שטופות דם. הסמל (מגן דוד כתום) נשמט מאחיזתם של הפצועים. הדם שותת על גוום בצורות מתעתעות, שֵׁדיות, ונקווה לשלוליות שבתוכן הם ספק רוקדים (כך דמיינתי בילדותי את ריקוד "מה יפית" לפני הפריץ) ספק עומדים; "עומדים על הדם".

אני חושבת שהרמז הזה, כמו משחק מילים בחלום, מכוון לצופה; זה סוג של ראי, כתב אשמה לכל מי שצפה בהתנתקות, ו"עמד על הדם". כלומר, לא חש לעזרת רעהו בצרתו: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט 16)  

אני לא מכירה את מרים וילנר, רק את הפרוכת שלה, ומבעדה היא נשקפת לי כמין מדאם דפארז', הסורגת הפריזאית המבעיתה מ"בין שתי ערים" של צ'רלס דיקנס, צועדת מבית לבית בלווית מתופפת שאפילו שם אין לה, רק כינוי: "הנקמה". "הנקמה" מעוררת את הנשים בזעקות מחרידות ובזרועות מתנופפות בזמן שדפראז' סורגת את רשימת האבדון של אויבי המהפכה, אלה שראשם ייערף בגיליוטינה, שהמפעיל הראשי שלה נקרא "שמשון", "אך בשעת מילוי תפקידו הוא היה חזק משמשון ועיוור ממנו", מטעים דיקנס. לסיפור שמשון יש זיקה טבעית לפרוכת בזכות הסימטריה השולטת בו: מצמדי השועלים הקשורים זה לזה בזנבותיהם, ועד החידה הסימטרית שהוא מזקק מתמונת הדבורים בגוויית הארי: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל,/ וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק". מצמד שערי עזה שהוא נושא על גבו ועד מותו הסימטרי בין שני עמודי מקדש דגון. שמשון שרעמתו גולחה ועיניו נוקרו, שהוצג לראווה כדי לשעשע את אויביו, ממשש את העמודים ומתפלל: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" ("אחת משתי עיני" – כשהזעם גולש הסימטריה מתפרקת).

בין אם שמשון הודף את העמודים או מחבק אותם (כמו בתמונה למטה) – הסימטריה נשמרת.

. "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא", כך נקראת הפרוכת שנרקמה לכבוד עשור להתנתקות. השמאלנים, כלומר היונים, הן פלישתים אויבי ישראל על פי מרים וילנר. הן ניקרו את עיניהם של אריות הפרוכת. אני לא יודעת כמה אנשים היא מייצגת, אבל הזעם הזה (שלא לומר השנאה) עוד ימוטט על כולנו את הבית.

*

עוד באותם עניינים:

המטפורה, המטונימה והחמלה

דימוי שרודף אותי

על ויה דולורוזה של להקת מחול תמ"ר (אמנות פוליטית)

*

שני פודקסטים וביקורת על בנות הדרקון התפרסמו בשבוע האחרון

תודה מיוחדת לענת שרון בלייס מאחת+5 ששוחחה איתי על בנות הדרקון ועל 5 ספרים אהובים במיוחד (ואיזה תענוג זה לדבר על ספרים של אחרים!)

דפנה לוי ראיינה אותי לפודקסט המרתק שלה, על החיים ועל המוות

ולילך קרסנטי בניתוח מבריק של הטרילוגיה (לפחות חצי ממנה) כתיאטרון הבובות של הנפש, ב"מַעְלָה" כתב עת לביקורת

*

ואם כבר – עדיין לא הייתי בתערוכות החדשות במוזיאון תל אביב, אבל על שתיים מן העבודות שמוצגות שם, כתבתי בעבר:

על "ערכת בית עץ" של גיא בן נר

על "חול וחול" של דרורה דומיני

Read Full Post »

הבשורה האחרונה של פְרה אנג'ליקו

פרה אנג'ליקו פירושו האח המלאכי. זה היה כינויו של הנזיר הדומיניקני ג'ובאני דה פיאסולה, צייר מתחילת הרנסאנס (1395-1455).

לפחות שבע פעמים הוא צייר את הרגע שבו מבשר המלאך גבריאל לבתולה מרים שהיא הרה לרוח הקודש. הגרסה הראשונה צויירה ב-1432 והאחרונה כעבור עשרים שנה, שלוש שנים לפני מותו. כאילו ניסה כל חייו להבין ולבטא את הבשורה ורק בפעם האחרונה זה סוף סוף עלה בידו.

שש הבשורות הראשונות מצורפות כמין נספח בקצה הפוסט: אחת, שתיים וארבע קצת עמוסות ומצועצעות ומלאות הדר סימלי, כולל קרן האור הזהובה שממחישה את רוח הקודש, או הטקסט שבוקע כמו בקומיקס מפיו של המלאך גבריאל. ברקע מצוייר הגירוש מגן עדן (עונש על החטא הקדמון, שעליו עתיד הרך הנולד לכַפֵּר ביסורי הצליבה). שלוש היא בעיקרה שיבוט של שתיים, הגירסה החמישית היא ניסיון נועז שעוד לא הבשיל והשישית – גירסה צלולה ובוגרת של ארבע הראשונות.

והשביעית, הו השביעית. היא ריגשה אותי מיד בפשטותה המסתורית. והיא עדיין מרגשת גם עכשיו, כשאני מבינה איך ולמה.

על הקושי המובלע בציורי הבשורה בכלל כבר כתבתי בפוסט הקודם: הנושא המוצהר והעמוק של הסצנה הוא הטוהר – של המלאך ושל הבתולה ושל ה- immaculate conception ההריון שאין בו רבב של בשר ודם וחטא. ועם זאת, הניסיון להמחיש ולדמיין את הפרטים גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. גם פרה אנג'ליקו עצמו נדרש בהתחלה לנוסחה הסמלית המקובלת: בארבע מתוך שש הבשורות הראשונות מופיע מעין חדר צנוע בירכתי התמונה עם חלון קטן ובתולי, כלומר מסורג מפני חדירה, או שהחדר כולו אפלולי ומוגף למחצה במסך אדום כשמלת הבתולה.

והנה השביעית, לחצו להגדלה:

הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו, 1452

.

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה כנפי המלאך. לא רק בגלל יופיין, אלא בגלל חריגותן בתמונה ובתקופה. השטיחות הגרפית שלהן קרובה יותר למאה העשרים מאשר לרנסנס של האח המלאכי.

סוניה דלוניי, 1885-1979, פרט

פרט מתוך הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו

או לחילופין לשטיח אינדיאני (כפי שהציעה איריסיה בתגובות):

.

במבט שני ושלישי הבנתי שהארכיטקטורה, כלומר המרחב שבו מתרחשת התמונה הוא שיכפול של דמות המלאך. הפתח המוארך במרכז התמונה הוא הד של הסינר המלבני שהוא לובש על שלמתו. שלושת חלקי הסבכה הזהובה-עמומה בעומק הפתח (הצהבתי אותם לשם הדגשה) הם שיכפול של שלושת שטחי רקמת הזהב על בגדו של המלאך. ושתי האכסדרות הקצרות והסימטריות משכפלות את כנפיו; העמודים מייצגים את הפסים, קווי המתאר של העצים הצומחים מעבר לחומה מעגלים את הארכיטקטורה הזוויתית והקשתות בשני הקצוות מספקות את הסיומת הקעורה.

פרה אנג'ליקו 1452 (הסימון בצהוב ובאדום שלי)

.

הארכיטקטורה כהד לגוף אינה זרה, בלשון המעטה, לעיצוב כנסיות. כבר הזכרתי בפעם אחרת שחלונות הוויטראז' מסמלים את ההריון הטהור, כי כמו שהאור חודר דרך הזכוכית מבלי לנפץ אותה, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של הבתולה מבלי לפגוע בבתוליה.
והנה שתי דוגמאות נוספות ששבו את לבי (המרותק לכל מה שקשור לגוף):
בברית החדשה כתוב:  "אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַחֹמֶץ אָמַר יֵשׁוּעַ: 'נִשְׁלַם', וּבְהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ מָסַר אֶת רוּחוֹ: (יוחנן יט 30). בכנסיית סנט אנה בירושלים יש חלון קישוטי גבוה הסוטה מעט ימינה מקו הסימטריה של החזית כדי לסמל את נטיית ראשו ברגע מותו.
או כנסיית האדון בכה בהר הזיתים שמעוצבת כולה בצורת דמעה.

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452, פרספקטיבה

אבל מה שנפלא בבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו, הוא שמרכזה הוא בו בזמן לבו של המלאך ורחמה הסגור-פתוח של הבתולה. החדר האפלולי המכוסה בווילון מוסט למחצה המופיע בירכתי תמונות רבות של הבשורה, מומר במעין מסדרון מסתורי אפל וחסום (או אולי זה שביל חסום ומגודר משני צדדיו). ובכל מקרה זה לא חדר רגיל שנקלע ל"פריים" באקראי. זה אלמנט חלומי הממוקם במרכז התמונה בלי שום "אליבי" ריאליסטי. בעומקו נמצאת נקודת המגוז שלתוכה מתכנסים כל קווי הפרספקטיבה של התמונה. המלאך מצביע לשם בזמן שידו השנייה וקצה כנפו (כמו חץ אדום) מצביעים על מרים.

.

בחזית התמונה יש מבנה חשוף נקי מקישוטים ובירכתיה מעבר לחומה, צומח גן. זה לא גן העדן של הגירוש המופיע לשמאלן של כל הבשורות האחרות של פרה אנג'ליקו (חוץ מהרביעית החריגה, ראו למטה), אבל זה בהחלט גן אירוטי כמו בשיר השירים: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. כפי שניכר גם ממשולש הערווה הנוצר בין הברושים שקודקודו מתלכד עם נקודת המגוז, ושלתוכו מעופפת היונה, הלא היא רוח הקודש.

(זו בין השאר תמונה של סקס אחר, אירוטיקה אלטרנטיבית ללא חדירה, הסדין האדום של הפמיניזם האנטי פורנוגרפי. שני קרעים צצים בזכרוני מספרה של אנדריאה דבורקין משגל, משלימים זה את זה ורלוונטיים כל אחד בדרכו: מצד אחד תפיסת החדירה באשר היא כאקט אלים הררכי ומשפיל, ומצד שני ההזדהות המשונה המלאה להט והנוגעת ללב של דבורקין עם ז'אן ד'ארק. ונזכרתי גם בלֶדָה מן המיתולוגיה היוונית, שזאוס בא אליה ביום כלולותיה בתור ברבור. כך היא מתארת את החוויה במחזהו של ז'אן ז'ירודו "אמפיטריון 38": "נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית…" ואם מישהו דאג – אז לא, זה ממש לא מחזאי שוביניסטי אלא הומניסט נלבב. על המחזה הקומי שנון מלנכולי הזה כתבתי קצת  פה בסעיף 4 הגיע הזמן שמישהו יתרגם אותו לעברית).

ויש עוד משהו נפלא בציור של פרה אנג'ליקו; הסימטריה המלאכית שאופפת את סודו של הפתח. זו לא רק הסימטריה של הגן והמבנה. גם מרים והמלאך דומים זה לזה, מאזנים זה את זה. למרים אין חזה כמעט, לשניהם תלתלים זהובים. המלאך רחב יותר בגלל הכנפיים אבל מרים יותר גבוהה, ועוד דבר שתורם לאיזון (כלומר מחזק את הצד שלה) המרחב שמאחוריה מואר וזה שמאחורי המלאך אפלולי. אפילו לעיגול הכחול המוזר על כנף המלאך יש מקבילה אצל מרים, ב"טיפה" הכחולה המודגשת בין זרועה לחיקה.

אין לי שום דרך להוכיח את מה שאני עומדת לומר. קיוויתי להעזר בג'ורג'ו וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, אבל המידע שלו על פרה אנג'ליקו די כללי ודל; בעיקר שבחים ותיאורי תמונות, שביניהם הוא חוזר מדי פעם ומדגיש את אדיקותו של הצייר ואת המתיקות המיוחדת של מזגו, שזיכו אותו בכינוי האח המלאכי.

אז אני אכתוב בלי אחריות מה אני חושבת שקרה. אני חושבת שהאח המלאכי הרבה לחשוב על הבשורה. הוא צייר אותה כמה פעמים בדרך מקובלת, עשה נסיון אחד לחרוג ממנה ולא היה מרוצה, ולכן חזר וזיקק את ציוריו הראשונים לגרסה יותר צלולה וצנועה. אולי הוא התפלל להבנה אמיתית עמוקה, ובכל אופן נעשה לו נס קטן. הוא חלם את הבשורה. הוא חווה את ההתגלות, את הרגע הפלאי שבו הגוף והרוח, הפנים והחוץ, העתיד וההווה מתלכדים, בהריון המבורך נרמז כבר העצב של המוות והצליבה, והלב של המלאך הוא אחד עם הרחם של הבתולה. והכל גלוי מאד וגם מלא סוד.

ואז הוא קם וצייר את חלומו. אני חושדת שלמרים ולמלאך לא היו שום הילות בחלום, אבל הרי לא ייתכן לצייר אותם בלי הילות, אז הוא בחר בזווית שמצמצמת אותן למין קו. וחוץ מזה הכל בדיוק כמו בחלום, כולל הכנפיים המשונות של המלאך, כולל הנקודה הכחולה שכמותה לא ראיתי במקום אחר, וכמה חבל שכבר אי אפשר לשאול את פרה אנג'ליקו לפירושה.

הציור לא מתאר את ההתגלות, הוא מראה אותה. וגם אני, האבודה מבחינה רליגיוזית, שכל מה שקשור לדת כלשהי תמיד זר לי – גם אני הרגשתי פתאום מה זה ואיך זה התגלות. (מופלא מאד. אבל לא כמו אמנות. באמת שאין בלתה).

*

נספח – שבע הבשורות של פרה אנג'ליקו (מתוך מי יודע כמה) לפי הסדר. ותודה לאנונימי על התוספת:

הבשורה, פרה אנג'ליקו 1432

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1434

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו 1434 היא כמעט שיבוט של זאת שקדמה לה, כולל גזרות וצבעי הלבוש ודוגמת הכנפיים והטאפט…

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1435

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1442

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1443

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1452

*

עוד באותו עניין

האיש שלימד אותי להסתכל

הנאהבים חסרי המזל, על ציור של ניקולא פוסן

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בקומה העליונה גרה התמימות על ציור של פרנסיסקו דה גויה

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

גינה לאורפאוס (על פול קליי)

ועוד

*

על ארכיטקטורה ונפש:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

*

Read Full Post »

שלוש מתנות ושתי תערוכות

קוראים יקרים שולחים לי מדי פעם לינקים שווים ומשמחים (תודה תודה לכולכם!). יקצר המקום לכולם, אבל הנה שלוש מן המתנות שקיבלתי לאחרונה. ובאותה הזדמנות גם שתי תערוכות שנפתחות השבוע (ולקינוח עוד שתי שמחות).

*

1. פרידה

התמונה הזאת שבה פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי, הקסימה וריגשה אותי. תודה לנועה ששלחה.

פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי

זה המקור לתמונה.

*

2. בטן

Belly from Julia Pott on Vimeo. (לחצו על המילה VIEMO להגדלה).

הסרט היפהפה הזה הגיע מנמר. את הדברים שרציתי לכתוב עליו השארתי בסופו של דבר, לשיחה שאחרי. ובינתיים אפשר לקרוא ראיון מעניין עם היוצרת.

(עוד סרט אנימציה נהדר מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות)

*

3. סטנלי קובריק

מורי ורבי יוסף הירש התנגד לסימטריה; הוא טען שצורות דומות מבטלות זו את זו. נדמה לי שהרצף הזה של שוטים סימטריים מסרטיו של סטנלי קובריק היה גורם לו לשנות את דעתו. העושר בולט במיוחד כי הקליפ הוא חלק מסדרה (טרנטינו מלמטה למשל: עוד ועוד שוטים מתוך באגאז'ים של מכוניות). כל נקודות המבט של הבמאים האחרים מחווירות לעומת המקבץ הזה. קבלתי אותו מאריאל, בזכות אהבתי לקובריק ו/או לצורה ולסימטריה בפרט. (כאן למשל כתבתי על הסימטריוֹת המפתיעות בסיפור שמשון, וכאן – על הפמיניזם של האחים גרים שמִתַּרגם לסימטריה מגדרית, ועוד).

Kubrick // One-Point Perspective from kogonada on Vimeo. (לחצו על המילה VIEMO להגדלה).

*

ושתי תערוכות שנפתחות בסוף השבוע, ביום חמישי ה-6 בספטמבר:

יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ הוא אמן וצלם יחיד ומיוחד. התערוכה האחרונה שלו למיטב זכרוני, היתה כאן בעיר האושר (והנה גם הקטלוג). בשנים האחרונות הוא מצלם את אמו אביבה, שחיה במחלקה סיעודית בבית אבות.

יורם קופרמינץ

אביבה || יורם קופרמינץ

גלריה שי אריה, שלמה המלך 61 פינת רחוב גורדון, תל אביב

פתיחה: יום חמישי, 6 לספטמבר, בשעה 20:00 || נעילה: יום שישי, 19 לאוקטובר, בשעה 14:00

לאתר של יורם קופרמינץ

*

ואחרונה ואהובה – תמר איתן
כשהייתי ילדה בבאר-שבע רשמו אותי לחוג מלאכה (היום קוראים להם חוגי יצירה) של הפסלת תמר איתן. השעות שביליתי במחיצתה צרובות בזוהר מוחלט ונצחי של אושר צרוף. החוג התקיים בבית אבן בעיר העתיקה והיה רב-גילי. היו שם תלמידות תיכון גבוהות כמו נשים בעיני הילדה שלי, בצד קטנטנים של בית ספר יסודי. תמר איתן והאסיסטנטית החרישית והמתוקה שלה אילנה הניחו לנו לשוטט כאוות נפשנו בין החדרים ולצפות בילדים שעבדו בחימר, בציור בטיק, בריקוע נחושת, באבני פסיפס, בחרוזים או בגילוף (רק הבוגרים הורשו לגלף בעץ ובאבן כי האיזמלים היו חדים). ברגע שהחלטת מה את רוצה לעשות, היית פונה לאחת מהן והיא היתה מציידת אותך בחומרים ובהנחיות הדרושות. ההנחיות היו טכניות בלבד והן ניתנו בענייניות ידידותית, בלי להציע ובלי להתערב. זה היה גן עדן של חירות ובחירה. (שנים רבות אחר כך הכרתי אישה נוספת שהיתה בחוג של תמר; וכשאני דיברתי על החירות שקיבלתי, היא דיברה על עוצמה. זה היה מין מתחם קסום שבו כל אחד קיבל בדיוק את מה שנחוץ לו). יום אחד, בשיטוט אקראי באינטרנט הגעתי לאתר של תמר איתן. היא בת 93 היום, ועדיין מפסלת. הסרטון שלמטה נוצר לפני שנתיים. היא לא השתנתה כמעט מאז ילדותי.

וביום חמישי היא פותחת תערוכה בירושלים:

תמר איתן, הזמנה לתערוכה, לחצו להגדלה

*

ועוד שתי שמחות לקינוח – ההצגה קרקס קוביות שבעשייתה הייתי שותפה – זכתה בפרס ההצגה הבין תחומית לילדים ולנוער, וגם בפרס עיצוב הבמה.

והספר המתמהמה שלי "סיפורים יכולים להציל" כבר כמעט כמעט! יעקב, הסמכות העליונה בעם עובד אומר שהוא יגיע לחנויות "בין כסה לעשור". (והיום ראיתי העתק שמש של הטקסט ואייריס של העטיפה – הישורת האחרונה, למי שזה אומר לו משהו).

*

ו

Read Full Post »

מאחור את ממש כמו מלפנים

שירה טיפוגרפית של גיום אפולינר – 1880-1918, עוד אחת מהדמויות ששייטו בין תנועות האוונגרד של תחילת המאה (הוא זה שטבע בין השאר את המונח סוריאליזם).

זוהי הרשומה השלישית בעקבות לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הדאדאיסטי של קורט שוויטרס. והפעם – על מילים וגוף, שתי רשויות נבדלות לכאורה: מילים הן רוח וסימנים מופשטים, גוף הוא בשר ותשוקה. אבל שוויטרס מזיז את הגדֵרות המדומות.

תנועות האוונגרד של תחילת המאה שיחקו בצורתן ובצליליהן של המילים, במקום לגשת ישר למשמעות

אֶפשר אותָךְ גם מאחור

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

הקטע האחרון של לאָנָא בְּלוּמֶה, תרגם שמעון זנדבנק

"אותך אפשר לקרוא גם מאחור", "מאחור את ממש כמו מלפנים" מתייחס לשמה הסימטרי הפלינדרומי של אנא: א-נ-א (במקור anna)  אבל לא רק. לקרוא לזה אירוטי זה קצת מעודן ופיוטי, ופורנוגרפי קצת ישיר וחד-משמעי, זה משהו שלישי מאד חומרי וגוּפָני. כשקורט קורא לאנא "חיה נוטפת שכמותך", זה מחזיר אותנו לשְׁמה המטפטף, ה"נוטף כחלב בקר רך"; כלומר אנא היא לא סתם חיה אלא בהמה מטפטפת, ובו-בזמן היא רק שֵׁם, מילה בספר, שנקראת אמנם במלוא הפלסטיות והלהט. "זה שייך (אגב) ללהט הקר" הוא מעיד קצת קודם לכן.

ובגרסא מוקדמת יותר של השיר, בתרגומו הנלבב של אלמוני (בתגובות לפוסט הקודם):

אננא בְּלוּמֶה, אננא, אלף-נון-נון-אלף, אני לועס

את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים

27 חושי. שמך נוטף כמו שומן בקר רך. את יודעת את זה

אננא, את יודעת את זה?

אפשר אותך גם מאחור.

לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולם,

את מאחור בדיוק כמו מלפנים: אלף-נון-נון-אלף.

את שלך אותך לך, אני לך, את לי-אנחנו?

זה שייך (אגב) לתוך קופסת להט הגחלים.

שומן בקר זולג מלטף מעל

גבי. אננא בלומה, את חיה מטפטפת, אני

אוהב את התום שלך, אני אוהב לך!

הגרסא הזאת אף יותר מפורשת וחייתית: "…אני לועס / את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים / 27 חושי."
וגם בניואנסים יש יותר תשוקה, כמו למשל חלוקת השורות:  "אפשר אותך גם מאחור. / לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולן,". ה"לקרוא" צץ כמו נ. ב. של סיפור פואנטה בשורה הבאה, אחרי הנקודה. ובהרף עין לפני שהוא צץ, "אפשר אותך גם מאחור" זה לגמרי תנוחה.

רועי רוזן, ז'וסטין פרנק, מתוך הפורטפוליו המוכתם

הן עושות כל מה שתרצה

אז למה זה כל כך מדבר אלי, החיבור בין מילים לגוף? – ובעצם זה אפילו לא חיבור, זו טכניקה קולאז'ית שבה שמים את השם ואת החיה זה לצד זה ומניחים להם להתערבב אצל הקורא – כי הגוף הוא המקום של הנפש ושל הרוח. כי תמיד אהבתי אותיות ומילים ותפסתי אותן כיקום מקביל סמוי למחצה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן הוא געגועים לגופה של העברית ואני עדיין מתגעגעת. וזו גם אחת הזיקות שלי לאהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי":

"יש מילים," [חושב אהרון] "שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הוורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה" (216).
האירוטיקה נהיית יותר מפורטת ומפורשת ככל שהקטע נמשך; המילים נמסות על לשונו של אהרון, הן "מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר" (217).
זהו סוג חדש של אורגזמה, שנולד מן האנטומיה המשובשת של אהרון, אביונה פיסית ורוחנית המתרחשת בחלל הפה, ממגע עם מילים, ואשר מתלכדת בעוצמה עם חזון ישעיהו שאהרון למד להפטרה: "ויאמר אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני: ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח: ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו').

מתוך כשהמילה תהפוך לגוף

עודד עזר, טיפוגרף שמבין שאותיות הן לא דומם ו/או מופשט

והערה טיפוגרפית לסיום

מעניין לציין בהקשר הזה את הגוּפניות  של ה"גופן", התרגום העברי ל"פונט". ובכל מקרה, לו הייתי צריכה לבחור פונט עברי לאָנָא בְּלוּמֶה, זה היה ללא ספק פרנקריהליה, המחווה של הטיפוגרף עודד עזר לפרנק-ריהל.

פרנק-ריהל נוצר על ידי רפאל פרנק ב-1908 – שמונה שנים לפני הולדת הדאדא. בפרנקריהליה הוא נמתח אל רוח השטות החתרנית של שוויטרס (פרנקריהליה, השם עצמו כבר מטפטף נקביות ושמץ פסיכדליה).

פרנקריהליה

והנה קטע ממה שכתב יהודה חופשי, מעצב וחוקר טיפוגרפיה, על פרנקריהליה:

בחירתו של עזר באה ממקום אופייני לו – "בוא ניקח את המיתוס המקודש ביותר ונעבוד עימו כחומר גלם יקר ולו לשם עצם הניסוי". וכך היה. הפרוייקט בתחילתו הוגדר כבלתי שימושי. הרצון המוביל היה להגביר את מאפייני היוגנדשטיל שבאות המקורית … כלומר, לנסח מחדש זרם זה שרווח בגרמניה בתחילת של המאה ה-20. … [בהמשך] נוספו ל"פרנקריהליה" אלמנטים פיסוליים קונסטרוקטיביים בעלי אופי תיאטרלי והאנשה מלאת הומור וחיים.
… במונחים המושאלים מתחום הכוריאוגרפיה, ניתן לומר שבלהקה יש כמה פרימות–בלרינות: האות ש', ץ', ל', הן דוגמאות מרשימות לתוספות ושינויים המנציחות את היצירתיות הרבה בעיצובן. … האות ס', למשל, סובבה ב-180 מעלות ויושבת למעשה על הגג של עצמה. גם באות צ' שונו ההיררכיות בין האלכסונים שבה, ואילו האות פ' איבדה לחלוטין את הבסיס שלה (את הטקסט המלא אפשר לקרוא כאן ).

איך אמר קורט על אנא: "את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על / ידייך, על ידייך את פוסעת."

*

עוד באותו עניין:

לרשומה הראשונה על אנא בלומה (שבה אפשר גם לשמוע את שוויטרס מקריא אותו בקישור ששלח אחד המגיבים)
כחול הוא צבע שערך הצהוב

לרשומה השניה על אנא בלומה (גם בה אפשר לשמוע הקלטה אחרת של שוויטרס ששלח מגיב אחר וגם לקרוא את תרגומו לגרסא מוקדמת של השיר) הו אהובת עשרים ושבעת חושַי

*

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

*

חיוכי האתמול והמחר – על המונה-ליזות של מרסל דושאן, עוד לץ אוונגרד של גוף ומילים (וגם על המונה-ליזות של לאונרדו ושל בויס)

*

יופיה של הסימטריה

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*******

מבזק חדשות אחרונות מספריית גן לוינסקי – מחר, שבת ה4.9 בשעה 18:00 שעת סיפור עם שהם סמית. כולכם מוזמנים!

תוספת מאוחרת בעקבות תגובת בית שמאי של מירי – פרט מתוך דיוקן של רוברט וילסון שצילמה אנני ליבוביץ (מאחור הוא ממש כמו מלפנים).

Read Full Post »

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

בת האיכר החכמה
"היה היה איכר עני שלא היתה לו אדמה אלא בית קטן בלבד ובת אחת יחידה."
כך נפתח בת האיכר החכמה סיפור מס' 94 של האחים גרים. המלך ששומע איכשהו על עוניים נותן להם חלקה במתנה. כשהם הופכים את האדמה הם מוצאים בתוכה מכתש זהב. האב רוצה לתת את המכתש למלך והבת מתנגדת כיוון שלא מצאו עֵלי. היא חוששת שזה יכניס אותם לצרות. כשהאב העקשן מביא את המכתש למלך, הוא אכן מושלך לכלא עד שיביא את העלי, ושם הוא לא אוכל ולא שותה ורק צועק כל הזמן: "אילו רק שמעתי בקול בתי!"
המלך מסתקרן ומזַמן אליו את הבת החכמה. אם תצליח לפתור את חידתו, הוא מבטיח, יישא אותה לאישה. החידה היא מעין משימה: עליה לבוא אליו לא לבושה ולא עירומה, לא ברכב ולא ברגל, לא בדרך ולא מחוצה לה. בת האיכר מתפשטת וכורכת על גופה רשת דייגים (לא עירומה ולא לבושה), את קצה הרשת היא קושרת לזנבו של חמור שגורר אותה לארמון (לא ברכב ולא ברגל), והיא נוגעת באדמה רק בבוהן רגלה (את החלק הזה אני לא לגמרי מבינה).
המלך מתרשם ונושא אותה לאישה. כעבור שנים אחדות הוא יוצא מארמונו ונקלע לקטטה בין איכרים: לאחד האיכרים היו זוג סוסים וסייח ולשני היו זוג שוורים. הסייח הלך לשבת בין שני השוורים, והאיכר השני טען שהוא בנם. המלך משתכנע משום מה ופוסק לטובתו. בעל הסייח האמיתי הולך לבקש את עזרתה של המלכה. היא נותנת לו את עצתה בתנאי שלא יסגיר אותה. למחרת כשהמלך יוצא מארמונו הוא נתקל באיכר הלבוש כדייג ומטיל את רשתו על אם הדרך.
– "מה אתה עושה?" – "אני דג." – "אבל אין כאן מים." – "כמו ששני שוורים ממליטים סייח, כך אני יכול לדוג גם ביבשה." המלך דורש לדעת מי נתן לו את הרעיון והאיכר נשבר ומסגיר את המלכה. בתגובה מחליט המלך הזועם לגרש אותה. כמתנת פרידה הוא מרשה לה לקחת מן הארמון את הדבר היקר לה ביותר, לפי בחירתה. במשתה הפרידה היא משקה אותו בסם תרדמה, ואז היא מצווה לעטוף אותו בסדין ולוקחת אותו לבקתתה. כשהמלך מתעורר היא מסבירה לו שבכל הארמון לא מצאה דבר אהוב ויקר לה יותר ממנו. דמעות עולות בעיניו והוא אומר לה: "אישתי היקרה, את תהיי לי ואני לך." הוא מתחתן איתה בשנית "והם בוודאי חיים עד היום הזה."

*

לכל מכתש יש עלי
"לכל סיר יש מכסה", אומר הפתגם, כלומר לכל אחד יש בן זוג שמתאים לו. "לכל מכתש יש עלי", זו וריאציה קצת יותר גרפית (שלא לומר פורנו-גרפית) של הפתגם, כפי שהוא נרמז בסיפור. זה לא נאמר כמובן במילים מפורשות. ספק אם האיכר עצמו מודע לכך, אבל תשוקתו לתת את למלך הנדיב את מכתש הזהב, היא כיסוי דק לתשוקתו לתת את בתו הלא נשואה (כלומר המכתשית נטולת-העלי) לבעל הראוי.
והמלך הוא אכן העלי המתאים לה. הוא נמשך לחוכמתה. אם תפתור את חידתו יישא אותה לאישה.

רוב המטלות של הגיבורות בסיפורי האחים גרים הן משימות חסרות שחר שנועדו להתיש ולהשפיל אותן; למשל בירור אפונים ועדשים מתוך האפר בסינדרלה, או חיפוש תותים בשלג בשמלת נייר בשלושה גמדים. למיעוטן יש מטרה מעשית – תפירת כותנות מפרחי אסתר בששת הברבורים כדי להציל את אחיה של הגיבורה מכישוף, טווית שלושה חדרים של פשתן בשלוש הטוות, או טווית זהב מקש ברומפלשטילצקין (עוץ לי גוץ לי). אלה גם לפי מיטב ידיעתי, שתי המשימות הנוספות היחידות שהפרס עליהן הוא נישואין. וכך או אחרת, כל המשימות – הגיוניות ומופרכות – מתמקדות במלאכות המסורתיות של נשים: בישול, תפירה, טוויה.

המשימה המוטלת על בת האיכר שונה באופן מהותי. היא נועדה לבחון את חוכמתה. אך ורק. אין שום איום בצדה, שאם תכשל תוצא להורג (כמו האיום על בת הטוחן ברומפלשטלצקין, או על מגוון נסיכים המנסים לפתור את חידותיהן של נסיכות קשוחות.) וגם החוכמה שהוא בודק היא מסוג מאד מסויים. המלך אינו מעוניין בידע אלא במקוריות, ב"חשיבה מחוץ לקופסא".
לא רק שהמשימה אינה "נשית", גם התנהגותה של בת האיכר חורגת מן הסטריאוטיפ; אין בה טיפת ביישנות או כוונה להמעיט בערך עצמה. עוד לפני שהיא שומעת את החידה היא כבר מצהירה שתמצא את הפתרון. והאסרטיביות ניכרת גם בפתרון עצמו: היא לא מתביישת לעשות צחוק מעצמה, להגרר על ידי חמור ולהופיע לפני המלך בלבוש מפוקפק, מלוכלך מעפר. (ולמי שחושד שיש כאן סוג מתוחכם של ביגוד פתייני, אני רק יכולה להגיד שבשום מקום לא נאמר שהיתה יפה. עניין חסר תקדים אצל האחים גרים כשמדובר בגיבורה צעירה וחיובית ובסיפור שעניינו אהבה ונישואין). ובכל מקרה היא עומדת במבחן והמלך נושא אותה לאישה.

ואז מגיע מבחן החוכמה של המלך. הוא נקרא להכריע בסכסוך בין שני איכרים. מי יודע למה פסק כפי שפסק. אולי זו להיטותו לחשוב מחוץ לקופסא שמכשילה אותו, אולי יש סיבות אחרות, אבל הוא טועה והמלכה מעמידה אותו על טעותו. גאוותו נפגעת כשמתברר לו שהיא מיטיבה לשפוט ממנו. זה קצת יותר ממה שהוא יכול להכיל. ובנוסף על כך הוא גם מרגיש מרומה. הוא מחליט לגרש את אישתו, וכיוון שהוא נדיב וטוב ביסודו (וגם אוהב את אישתו) הוא מחליט לתת לה לבחור את מתנת הפרידה שלה בעצמה.

ומה היא עושה? היא בוחרת בו. היא בוחרת בו בדיוק כפי שבחר בה: היא הגיעה לביתו כמכתש וזכתה באהבתו. וגם הוא מגיע לביתה כחפץ, חבילה עטופה בסדין, שזכתה באהבתה. כלומר שוויון מוחלט.

*

גאווה ודעה קדומה 
בבת האיכר החכמה יש משהו מאליזבת בנט של ג'יין אוסטין; חוכמתה ונדיבותה, חוסר המורא שלה מן הכסף והשררה, היכולת שלה לצחוק על עצמה ועל אחרים, בלי רוע. והמלך, כמו מר דארסי, אכן לומד ממנה את השיעור שבו חפץ מלכתחילה.

כי יש דרכים רבות לבחון חוכמה וחשיבה מקורית, אבל החידה שהמלך מציג לכלתו העתידית חושפת את משאלתו לזוגיות שונה. הוא מבקש שהיא תגיע אליו בדרך חדשה ולא קונבנציונאלית. הוא מנסה, ובסופו של דבר גם מצליח, להתנער מחלוקות דיכוטומיות כמו לבוש או עירום, ברכב או ברגל, מכתש או עלי, נשי או גברי.

ברנקוזי, הנשיקה

*

ועוד שתי הערות על סימטריה ועל תקווה
זו פעם שלישית שאני כותבת על סימטריה באתר זה. ובכל סיפור לה יש תפקיד שונה.
בסיפורו של אודון הסימטריה נועדה לצרכי השוואה. מלך אחד זוכה במתנה שאין ערוך לה, והסיפור משווה בינו לבין מלך אחר כדי לבדוק אם הוא ראוי למתנה.
בסיפור שמשון הסימטריה נובעת מן הגיבור. היא משקפת את טבעו החצוי ואת שאיפתו לשליטה ולסֵדר, על אף – או אולי בגלל – מזגו הפראי.
ובסיפור הנוכחי הסימטריה היא משל על זוגיות, על שוויון ועל אהבה, בין איש לאישה ובין אישה לאיש.

בת האיכר החכמה הוא סיפור יוצא דופן בסיפורי האחים גרים. לא רק שאינו משקף את המציאות המגדרית בתקופה שבה נכתב, הוא גם מקדים את המציאות המגדרית המשופרת של ימינו. ומצד שני הוא לא חלום סנטמנטלי בהקיץ. יש בו משהו נמרץ ומעשי, לא מתנצל, מלא שכל ישר והומור. הוא מפתיע ומעורר תקווה. כי כדי לגרום לשינוי צריך קודם לדמיין אותו. ואחר כך צריך לעשות עוד כמה דברים. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

*

עוד נשים בסיפורי האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (תשכחו מנסיכות פסיביות, אצל האחים גרים הן מנצחות גם רוצחים סדרתיים)

האישה שרצתה להיות מלך

סינדרלה – ההפך ממה שחשבתן (כלומר מכשפה רבת עוצמה)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

מה עושות הנסיכות בלילות?

ועוד

Read Full Post »

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

הסיפור המלא בספר שופטים, פרקים יג-טז

העלילה בראשי פרקים: מלאך מבשר על הוולדו * בדרך לארוסתו הפלישתית – משסע אריה * בדרך לחתונתו מגלה שדבורים התנחלו בגווית האריה * חד חידה לאורחי החתונה: מהאוכל יצא מאכל / מעז יצא מתוק * אשתו מחלצת את התשובה (מה מתוק מדבש / ומה עז מארי) * שמשון מכה שלושים איש מאשקלון ונותן את חליפותיהם לפותרים * מגלה שאישתו ניתנה לאחר * משלח שלוש מאות שועלים בוערים לשדות פלישתים * הפלישתים שורפים את בית חמיו בנקמה * בני יהודה מסגירים אותו לשלושת אלפים פלישתים שממתינים לו בלחי * הוא מכה אלף איש בלחי חמור * האל מוציא למענו מים כדי לרוות את צמאונו * הולך לזונה בעזה, עוקר את שערי העיר באישון לילה * מתאהב בדלילה בנחל שורק * הפלישתים משחדים אותה לבגוד בו. שלוש פעמים הוא מוליך אותה שולל: מנתק את היתרים הלחים שבהם נקשר ואת העבותים חדשים, ומשחרר את מחלפותיו הארוגות. בפעם הרביעית היא מגלה את סודו * הפלישתים מנקרים את עיניו ומעבידים אותו בטחינת חיטה * הפלישתים מציגים אותו לראווה בחגיגת הנצחון * שמשון ממוטט את הבית על עצמו ועל שלושת אלפי החוגגים.

*

גיבור של סרט מצויר

לא מזמן קראתי שוב את סיפור שמשון, אותו גיבור-על באיצטלה של שופט תנ"כי. וכשאני אומרת גיבור-על אני מתכוונת לכל החבילה: לכוח העל-טבעי אבל גם לבדידות הכפולה – הקיומית והמשימתית – "הוא לבד נגד כל הפלישתים". ובצד כל אלה הוויזואליות הגורפת של המעללים: משיסוע האריה ועד עקירת השערים והצתת השועלים; "היה במלחמותיו משהו מן התעלול", כתב פעם פנחס שדה, ואני מוסיפה – גם משהו מן הקומיקס, או מן הסרט המצוייר. לא בכדי הוא נקרא בפי העם "שמשון הגיבור".

אלא שגם בתור גיבור-על הוא קצת חריג: הוא חסר אחריות, אימפולסיבי וא-ערכי, לא דוגמא ולא מנהיג. בטח לא מנהיג לאומי; הוא מחזר אחרי פלישתיות והולך לזונות. אולי, כמו בריון יהודי בגולה, הוא מרפא קצת את גאוותם של בני עמו. ועוד לא דיברנו על הסוף הטרגי; התבוסה, גם כשהיא מתובלת בנקמה, היא קצת מרה מדי בשביל גיבור-על.

*

אש ומים

האש הוא המוטיב המוביל של סיפור שמשון. מן הרגע שבו המלאך המבשר על הולדתו עולה בלהבות: וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; ועד שמו השמשי, השועלים והשדות הבוערים, המרעים שמאיימים לשרוף את בית חמיו והפלישתים שאכן שורפים אותו, העבותים הנמסים כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ (כ"פלישתים" אשר בערו באש?) הצמא הבוער בסוף קרב לחי. היתרים הלחים של דלילה הנמסים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל־הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ. גם בשמות המקומות יש אש: אשתאול – אש-שְׁאוֹל, אשקלון – אש-קָלון.

ואני, שחווה כל דבר דרך העיניים, לא יכולתי שלא להבחין שהסיפור כולו כמו  נצבע בגווני הצהוב-זהוב של האש: החיטה, השועלים (שמוסיפים להילולה את הדמיון הצורני בין זנבותיהם ללהבות), האריה, הדבורים והדבש.

האש היא המפתח לדמותו של שמשון. לעוצמתו, לעוצמת ההרס שלו, ולניגודים בינו לבין אויביו, בין אור לחושך, בין אש למים:

בשמו של שמשון יש שמש. בשמה של דלילה – יש לילה, חשיכה שמכבה את איש השמש, קודם את אור עיניו ואחר כך את פתיל חייו.

שמשון – כשמש – אש, לעומת דלילה – מלשון דלי, או מלשון דלילוּת – משהו דליל מימי, שמכבה את אשו של שמשון.

שמשון – כשמש-אש, לעומת דגון (דג במים) אל הפלשתים.

*

משחקי סימטריה

הסיפור הכל כך מזגזג וחמקני בכל הנוגע לערכים לאומיים, מגלה עקביות מוזרה בכל הנוגע ל"צורה". ואני לא מדברת רק צבעי האש וצורתה. שמשון הוא איש הסימטריה.

הכל סימטרי במעללי שמשון: מצמדי השועלים הקשורים זה לזה בזנבם, ועד שערי עזה שהוא נושא על גבו, הזוגיות שלהם מודגשת בטקסט: וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר־הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, ועד האופן שבו הוא קורא את המציאות: הוא מזקק מתמונת הדבורים בגווית האריה תבנית סימטרית, מעגלית. שלא לדבר על החרוזים שהוא ממציא; השירה התנכ"ית אמנם משופעת בתקבולות (כלומר בסימטריות תחביריות), אבל שמשון מרענן את התבנית והופך אותה לשלו:

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל,
וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק;

גם הפתרון מנוסח בצורה סימטרית:

מַה־מָּתוֹק מִדְּבַשׁ,

וּמֶה עַז מֵאֲרִי;

וגם המחאה:

לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי,
לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי׃

עד המוות הסימטרי, בין שני העמודים: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם; אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ׃ והמסַפר שכמו נשבה בקסמה של התבנית מנסה להגיע לסיכום סימטרי של הסיפור: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו׃ ואגב – שמש (שמשון), ליל (דלילה) הם שני שורשים סימטריים.

(וכיוון שסימטריה זו תכונה מתמטית, זה המקום להזכיר את קסם המספרים של הסיפור: 3 נשים, 30 מרעים, 300 שועלים, 3000 פלישתים חוגגים.)

מה משמעותו של שיגעון הסימטריה הזה? האם זהו דיוקנו של שמשון, כאדם חצוי בין פלישתים לבני עמו, בין רוח לבשר? התקוע בלופ של עצמו? ואולי זה הנסיון של שמשון להכניס מעט סדר לחייו, לאזן את האימפולסיביות שלו, את פראותו?

גם הסצנות בסיפור כמו משכפלות זו את זו: שמשון המפיל את הבית על יושביו מקביל לשועלים השורפים את השדות בכאבם, שמשון המשסע את האריה הוא כמו שמשון המשסע את חומת עזה, ובמבט-על שמשון הוא האריה המת שלבו דבש (כלומר האוהב). ואני בטוחה שיש עוד הקבלות. משחקי מראות כאלה קשה להפסיק.

*

חלקי גוף וחלקי נוף

יש קשר מוזר בין מקומות לחלקי גוף בסיפור:

בין השיער הפלאי של שמשון לנחל שׂורק (נחל "מסרק") שבו שוכנת דלילה המשתלטת על סוד שערו.

בין עין הקורא, המקום שבו קרא לאלוהים בצמאונו ונענה במעיין, לבין "עין הקורא" של גופו, כלומר עינו של שמשון בחגיגת הנצחון הפלישתית: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר; אֲדֹנָי יֱהוִֹה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי.

וכמובן – "לחי החמור" והמקום שנקרא לחי (על שם האירוע, אבל הוא מופיע כלחי עוד לפני הארוע ולכן הקשר הוא קודם כל אסוציאטיבי-תמונתי).

וגם מקומות גיאוגרפיים אחרים קשורים למוטיבים בסיפור. כבר הזכרתי את האש של אשתאול ואשקלון, אבל גם:

עזה – היא כאילו המימוש העירוני של "עז כארי" – את שניהם הוא משסע בשתי ידיו.

מקום בשם צרעה (צירעה) שהוא גלגול של הדבורים מגווית האריה.

*

הרס ושיבוש

גבולות רבים נפרצים בסיפור, דברים מופקעים מהקשר אחד להקשר בלתי צפוי: לחי חמור הופכת לנשק, אריה הופך לכוורת, שועלים הופכים ללפידים. שמשון-עצמו הופך לבהמת ריחיים ואחר כך למין פצצה. בית אחד נשרף ואחר מתמוטט על יושביו, העיר פרוצה (כמו הזונה שבתוכה). זה אחד מקסמי הסיפור: המתח בין הסדר המתגלם בסימטריה לאי-סדר של ההרס והשריפה. זהו גם אחד המתחים הבסיסיים של האמנות, ושל התרבות.

המאמר הזה הוא במידה מסוימת, המשך של מה שגיליתי כשהשוויתי בין תצלומי לוויות ואבלים שגזרתי מן העיתון לבין הפְּיֶטה של ג'יוטו; חשבתי שג'יוטו היה צייר-כוריאוגרף שהעמיד את הדמויות שלו בפוזות תיאטרליות, וגיליתי שהוא פשוט חקק בזיכרונו ביטויים של אבל אנושי. (פתאום עולה בדעתי משהו שקראתי פעם על ליאונרדו דה-וינצ'י, שהוא היה דוחף אנשים במדרגות כדי "לצלם" את הבעת פניהם ואת תנועתם בזמן הנפילה).

סיפור שמשון הולך רחוק יותר ומתנהג כמו שיר וכמו יצירת אמנות בין תחומית. כשורה של השתקפויות ומשחקי צורות וצלילים. האם זה בגלל שהוא "מומצא", או להפך – אולי זה הרובד המיסטי של המציאות שצף מתוכו? זה רק קצה קרחון של מחשבה שעוד יבוא לה המשך.

תמות נפשי, תחריט של דורה

Read Full Post »

בשבח הצורה, או סיפור איסלנדי נפלא מן המאה ה-13

הקדמה קצרה (צבועה בכחול ולא הכרחית) ואחריה סיפור איסלנדי נפלא מן המאה ה-13

Read Full Post »