Feeds:
פוסטים
תגובות

זיס הוא מופע חדש המבוסס כולו על מסמכים אותנטיים, שיצרו דורון תבורי, נעמי יואלי ורות גוילי, בהשתתפות בובה שעיצב ובנה דוד פולונסקי.

דבר הפלייר: מספר שנים התגלגל במיניסטריון התעמולה של גבלס פרויקט מפוקפק כלשהו: להפיק סרט תעמולה אנטישמי המבוסס על הסיפור ההיסטורי של יהודי החצר זיס אופנהיימר בן המאה ה-18 והוצאתו להורג בכלוב ציפורים ענק בדוכסות וירטמברג. חברת ההפקה האחראית גררה רגליים, וחיפשה תירוצים לא להיכנס לכאב-ראש הזה. עם פרוץ המלחמה ב-39 גבלס נתקף אמביציה מחודשת, כופף את היד לשורה מפוארת של אמני קולנוע וכפה עליהם לייצר סוג של פיגול שהיה הצלחה אדירה הן בגרמניה והן בארצות הכיבוש. גם עשרות ניצבים יהודים מהגטו של פראג הכבושה נטלו חלק בסצנות המון ובטקסי בית כנסת. עם התבוסה בתום המלחמה הועמד הבמאי פייט הרלן פעמיים למשפט בעוון השתתפות בפשעים כנגד האנושות – ופעמיים זוכה. אולם הוחרם, והקדיש את שארית חייו לטיהור שמו.

לרגל המופע שוחחתי עם דורון תבורי על שיתוף פעולה עם דיקטטורה, על אחריות אמנותית ועל הקשר בין בידור לאמנות, לא רק שם ואז, אלא גם כאן והיום. שיחה מרתקת, לרגעים מייאשת, עם תקווה מפתיעה בקצה. ללא חשש ספוילרים.

הקדמה

35 שנה עברו מאז שהשחקן דורון תבורי קרא את עבודת הדוקטורט של ד"ר מיכל פרידמן על הפקת סרט התעמולה הנאצי "היהודי זיס", ונדלק על החומרים, וסוף סוף נהייתה מזה הצגה. זה כמעט קרה כמה פעמים בדרך, החל במחזה שכמעט נכתב בתיאטרון חיפה, וכלה בשלב התחקיר בתיאטרון גשר. המנהל האמנותי יבגני אריה, שחבריו האמנים נרדפו על ידי פוטין במשך השנים, הבין בדיוק במה מדובר, ובסופו של דבר נסוג מחשש שהחומרים לא די דרמטיים לבמה (חוץ מהסצנה שבה השחקן הראשי סובל מהתמוטטות עצבים, אחרי שגבלס מכריח אותו לשחק את זיס, ואשתו מתרוצצת על הגג בכותונת לילה בשלג להזעיק את השכנים). בינתיים הצטברו אוקיינוסים של מילים: עדויות, אוטוביוגרפיות, וידויים, מכתבים של פייט הרלן לכל העולם ואשתו. בשלב מסוים תבורי שקל פשוט לקחת את האוטוביוגרפיה שלו, ספר שלם של 150 עמודים "שמטרחן על כל גיהוק שהיה לו עם גבלס", ולקרוא אותו לקהל מהתחלה עד הסוף באנגלית במבטא גרמני. ואז פרצה הקורונה ואיתה קולות קוראים ליוצרים עצמאיים, והוא חבר לנעמי יואלי. הם כבר שיתפו פעולה ב"תיאסטס" מאת סנקה, וגילו שהם חולקים סבלנות אינסופית לתהליכים אמנותיים ותשוקה לתיעוד וארכיבאות, לבדיקת גבולות, לחילופי תפקידים ממשחק לבימוי ופרפורמנס ולהפך. בשלב מסוים נתקעו והזמינו את רות גוילי להצטרף. גוילי, מאיירת שערקה אל התיאטרון, הביאה נדוניה של רעיונות חזותיים, סיפקה טרמפולינה למה שנעשה עד אז, יחד עם איזו הפרעה שהִפרתה והעשירה את השיח.

מתוך מחברת החזרות של רות גוילי

מרית: פייט הרלן הבמאי נשפט פעמיים על פשעים נגד האנושות. למה בעצם זוכה?

דורון: זה אישום מאד מאד חמקמק. נכון שהשופט היה נאצי לשעבר, אבל היחיד שהורשע על תעמולה היה יוליוס שטרייכר העורך של דר שטירמר, הוא הוצא להורג בנירברג אחרי שהצליחו להוכיח קשר ישיר בין הדברים שפירסם להשמדה. ב-1939 השנה בה נוצר "היהודי זיס", עוד אין פיתרון סופי. אתה יודע שרודפים את היהודים, שהסרט שלך מצדיק ואולי מלבה את הרדיפה, אבל אף אחד לא חוזה את ההשמדה. וכמו שהסנגור שלו אומר: אנטישמיות וגזענות יש בכל העולם, בדרום אפריקה, בארצות הברית, מי שאמר שאנטישמיות זה פשע נגד האנושות? ובנוסף, הרלן היה רק הבמאי; הוא לא כתב את התסריט, לא אמר את המילים, הוא רק "אירגן" את זה, כבמאי, למה נטפלים אליו?

זה אישום בעייתי גם כשמדובר ביוצרים, לא כל שכן כשמדובר בשחקנים מבצעים. מריאן (שגילם את היהודי זיס) אומר: אני לא רציתי, לא רציתי, וכולם מאשרים את זה. הדמות שלו היא טרגית מבחינה מסוימת. הוא אומר: אני החבאתי בבית שלי את בעלה הראשון של אשתי שהוא יהודי, אשתי הראשונה היתה יהודייה, אני מגדל את הבת של אשתי שהיא חצי יהודייה. אני ממש ממש לא רציתי להיות בסרט הזה, אבל כיוונו לי אקדח לרקה, וגם לא הייתי מוכן לזה, זה מעולם לא קרה קודם בגרמניה, לא קרה שאמן אולץ לשחק בסרט תעמולה בניגוד להשקפותיו. לא היתה לי ברירה, אבל מרגע ששיחקתי, השקעתי את כל הנשמה, ולפי דעתי הצלחתי ליצור דמות תלת ממדית, נוגעת ללב, אני ממש לא מסכים שיצרתי דמות אנטישמית.

מרית: עברו הרבה שנים מאז שנדלקת, המציאות השתנתה, האם חל שינוי גם בחיבור שלך לחומר?

 

דורון: לא, מה שמשך אותי ועדיין מושך, זה אזור הדמדומים; אני שואל את עצמי את השאלות האלה בתור שחקן כל הזמן. באיזו מידה מה שאני עושה הוא בשר מבשרו של העולם, מה זה אומר בישראל, כשההוויה הישראלית כוללת גם את הכיבוש. זה לא כאילו ישראליות לחוד, וכיבוש לחוד, זה נהיה מין חיה אחת. זה שאני, כאילו פעם בשנתיים, לא נוסע לאריאל, זה כלום, זה רק מין סימון של משהו.    

תוך כדי עבודה היו לי כל מיני תובנות. למשל, אני מסתכל היום על הסרטים של הרלן ואומר, לא היה רק יהודי זיס אחד, כל סרט שהוא עשה היה סרט תעמולה נאצי בדרכו. הדמות הזאת שהוא וכריסטינה זדרבאום (אשתו הכוכבת, שמשחקת בסרט) בישלו, שמופיעה בסרט אחרי סרט ומתאבדת בסופו של דבר בטביעה, היא מין טוטם כזה של הנפש הגרמנית, התגלמות בידורית של רוח האומה, כל פעם מישהו אחר אונס אותה והיא טובעת. בשנה שבה הגרמנים רודפים את הקתולים, זה יהיה כומר קתולי שיגרום למותה, בשנה שבה גרמניה פולשת לפולניה זו תהיה אישה פולנייה, וכשגרמניה תפלוש לצ'כיה, שרץ צ'כי יכניס אותה להריון והיא שוב תטביע את עצמה. זה לא נעשה מתוך חישוב, אתה בתוך העולם וככה זה מסתדר: אלה הרעים, אלה הטובים, יש קהל שצריך לבדר, וכשחקן אתה לא היוצר, רוב ההחלטות האמנותיות הן לא שלך. כשנעמי ואני עושים עבודה אנחנו לא צריכים למצוא חן בעיני אף אחד. אנחנו מבלים שעות בבירורים, מה רצינו להגיד, מה אנחנו אומרים. יש לנו אחריות מוחלטת על התכנים. זה מרגיע. זה נותן פוקוס. כשאני עובד בתיאטרון זה לא לגמרי ככה.  

בשלושים השנה האחרונות בישראל יש תופעה פוליטית לגמרי, שכולם שיתפו איתה פעולה, אבל בשביל לתפוס שהיא פוליטית צריך סוג של מרחק: התחיל מהלך של בניית היכלות תרבות בכל הארץ. יש מעל למאה היכלות, אולמות ענקיים – עם במה חזיתית מוגבהת שלא מאפשרת שום גמישות ביחסי קהל במה – וכולם פועלים על סף הפרטה, כלומר תלויים בשיווק. נוצר מצב שבו התיאטרון בתל אביב מייצר בשביל היכלות התרבות בפריפריה. זה דאבל שיווק, שיווק א' לשיווק ב', ומחלקות שיווק זה סכנת נפשות, כי כדי למכור אתה צריך להיות רמה אחת מתחת למכנה המשותף הכי נמוך. במקביל, כל מדיניות ההקצבה לתיאטרון השתנתה לחלוטין: במקום הוועדות שבחרו הצגות על פי שיפוט ערכי – עניין בעייתי כשלעצמו – נבנתה מערכת קריטריונים מספרית, רק מה שאפשר לבטא במספרים. כשמישהו בכל זאת התעורר ואמר, הלו, אנחנו בכל זאת מדברים על אמנות, הוסיפו סעיפון שנקרא מורכבות הפקה. ואז בעצם, אם עשית הצגה עם המון פנסי תאורה, אתה מקבל על זה קצת מספרים… ובנוסף, כבר לא מסבסדים את התיאטראות, רק נותנים להם שקל על כל 4 שקל שהם מכניסים; נהיה מין מעגל סגור של שיווק: המונים הולכים לתיאטרון, והתיאטראות מייצרים מה שיצליח אצל ההמונים, בתקווה שיקנו את זה. כך חיסלו לחלוטין את כל התיאטראות הפריפריאליים, באר שבע, החאן הירושלמי, ותיאטרון חיפה כמעט נעלמו מהתמונה. לא צריך אותם.   

כשמירי רגב באה ואמרה: מדירים את הפריפריה, היא בעצם יצאה נגד מדיניות הליכוד. זה מגוחך, הרי זה מה שעשיתם במשך עשרים שנה: הרסתם את הפריפריה, מִרכזתם את כל התיאטרון בתל אביב, הפכתם את תל אביב ליצרן המזון שהפריפריה אוכלת. לימור לבנת יצרה את המערכת הזאת ביחד עם צח גרניט, הם בנו את מערכת הקריטריונים המתופלצת הזאת.     

מה שאני מתאר זאת לא סתם מציאות מבנית, היא מייצרת תכנים. חד משמעית. כל אנשי התיאטרון שאני מכיר הרגישו שהם מבוזים, שמכניסים אותם לפינה, זה הפך להוויי של חזרות, תעשו ככה שיבינו ב(הכניסו את שם הפריפריה). כולם מקטרים וכולם משתפים פעולה. לא עולה על דעתם שיש למעשים שלהם משמעות רוחנית או תרבותית או ערכית.

מרית: זה מדכא. ומצד שני, ולטר בנימין אמר שהדאדא שהתנגח בקהל, יצר רעב לבידור ועודד את פריחת הקולנוע. ואני תוהה אם זה פועל גם הפוך: האם הבידור שמכוון למכנה המשותף הכי נמוך, ההתמכרות לבינג', הפרעת הקשב שכולנו לוקים בה, יעוררו רעב למשהו רציני, עמוק, מורכב, או שפשוט יימחק לנו השכל עד הסוף?

דורון: אני חושב שיש מצב שהיכלות התרבות האלה יהפכו לכלי למשהו אחר. פעם היה כלל כזה שלשם אסור לנסוע עם הצגה של יותר משעה ועשרים, ושבשום פנים לא תהיה הפסקה. היו אפילו מנהלי היכלות שהציבו תנאי כזה, שדרשו לקצר הצגות. אבל משהו זז. יש קהל: מאות אנשים שמסוגלים לשבת בתיאטרון שלוש שעות ולראות הצגה. יש להם את השריר הזה. יכול להיות שאני טועה, עדיין אין לי פרספקטיבה. גם את ההבנה הזאת של שלושים שנות ליכוד לא ממש קלטתי בזמן אמת. הייתי קצת המום ממה שקורה וקיטרתי וחיפשתי נישות שהן לא ממש בתוך המערכת הזאת – אנסמבל עיתים, החאן, גשר – אבל משהו השתנה. אני נוסע למוצקין עם הצגה של שלוש שעות ואני יכול לבנות על זה שהקהל ישב מרותק. אני גומר הצגה כזאת ואני שואל את עצמי האם אני יכול לעשות כאן "מקבת" בלי שום הנחות, בלי למחוק אף שורה, עם כל התחכום, וזה יאכל וזה יעבוד. דברים הרי לא נעצרים במקום, הם לא חוזרים לאחור. הם הולכים הלאה, ובתוך ההלאה הזה יש פתאום תקופות של פריחה. אז איך הגענו לפריחה? בדרך לפריחה עוברים דרך כל מיני זוועות.

מתוך מחברת החזרות של רות גוילי (פרט)

*

ובשולי הדברים: גם אני כמו רבים אחרים, רודפת אחרי המציאות שמשתנה בהילוך מהיר, כלומר מתעדכנת שוב ושוב בחדשות. אבל הדיון השטוח, המתנגח והסיסמאי (זאת לא טענה אלא תיאור מצב) מתיש ומבזבז לי את הנפש. ומצאתי שספרות, ובמקרה הנוכחי – תיאטרון, שקשור למה שקורה אבל לא נגזר ממנו ישירות, מרגיעים אותי גם כשהם מעציבים, מזינים את השיחה הפנימית במורכבות ובאוויר לנשימה, מספקים עומק ופרספקטיבה גם בלי הזיקה הישירה והמוחצנת של ההשוואות. וזאת גם ההמלצה שלי על ההצגה.

זיס – דורון תבורי (שתיחקר, תרגם וערך) יצר יחד עם נעמי יואלי ורות גוילי מופע המבוסס כולו על מסמכים אותנטיים.  || דוד פולונסקי עיצב ובנה בובה ||  גידי ספרינצין ערך קטעי וידאו ||  נדב ברנע עיצב תאורה  ||  מישה ויסבורד עיצב סאונד

אורך המופע כשעתיים ורבע. ואחריו – מי שירצה – יוכל לצפות בסרט עצמו.  

21 ביוני ב 19:00 בהמרץ 2, שביל המרץ 2 תל אביב. לכרטיסים קוד קופון !derjude (כולל סימן הקריאה)

29 ביוני ב 19:00 בהמרץ 2, שביל המרץ 2 תל אביב. לכרטיסים קוד קופון hayehudi

*

עוד אקטואליה בעיר האושר

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה (היינריך פון קלייסט)

דימוי שרודף אותי

אומרים שאין פה צנזורה

על הברך של נדב לפיד

ורק בשביל הכיף – גני השררה

*

עוד תיאטרון

התיאטרון של ברכט על פי אנדרסן

ליבי, השתחרר מכל מה שמעציב אותך

כשחציי התחתון הפך לאבן

אין לי עמדה מובהקת בעד או נגד גופות של נשים בסדרות מתח. אני יכולה לדבר רק על עצמי. סדרות על רוצחים סדרתיים מרגיעות אותי. הן מאשרות איזו אימה שנמצאת בתוכי, ומאפשרות לי להתארגן מולה. ראיתי רבות מהן במהלך השנים. איזה? לא זוכרת שמות, וממילא כולן מתערבבות לי, כי למרות הבדלי האיכות – רב הדומה על הייחודי. ואף אחת מהן לא מתקרבת לתעוזה הפואטית והפמיניסטית של מעשיית "ציפור כנף".

הרוצח הסדרתי הנודע ביותר ביערות האחים גרים (שנצפה גם אצל שארל פרו ובמקומות אחרים), הוא כחול זקן. יש שלוש גרסאות לסיפורו באוסף המעשיות (ועוד אחת, נסיינית בטירוף, שהופכת את הנוסחה על פיה ומלהקת את מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן), אבל "ציפור כנף" היא ללא ספק הנועזת והססגונית מכולן.

היא נפתחת ברב מכשפים שמתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. "איש לא ידע לאן הביא אותן כי מעולם לא שבו ונתגלו". יום אחד כשהוא מחזר על הפתחים, הוא מגיע לביתן של שלוש אחיות יפהפיות. כשבכורה מושיטה לו פרוסת לחם הוא נוגע בה והיא נאלצת לקפוץ לסל שעל גבו.

ארתור רקהאם, ציפור כנף 1917

סצנה מעין זו מתרחשת בסדרות רבות: הרוצח (המתוכנן, המאורגן וכו' – כישורים שהמעשייה מתמצתת לצירוף "רב מכשפים") מבקש עזרה מנערה ודוחף אותה לתוך הוואן שלו.

ובחזרה לרב המכשפים: הוא לא ממהר לרצוח את הנערה, הוא מהסוג שמשתעשע קצת בטרפו. יש לו ארמון בלב יער, מלא חדרים נעולים, והוא משכן בו את הנערה ומעמיד פנים שהוא יוצא למסע. הוא משאיר לה את כל המפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס, אם תפר את האיסור דמה בראשה. ובלי קשר, הוא מפקיד בידה ביצה ומבקש ממנה לשמור עליה מכל משמר למענו. עדיף שתישא אותה לכל מקום, אובדנה ימיט אסון.

רבים מן הרוצחים הסדרתיים (במציאות כמו בסדרות) מתהדרים בכינוי, בין אם בחרו אותו לעצמם, ובין אם הודבק להם תוך כדי מצוד. להלן מבחר כינויים אמיתיים ורב לאומיים שדגתי מוויקיפדיה: "הזודיאק", "הצייד הלילי" "הליצן הרצחני" "הקניבל ממילווקי" "המטורף מהוולגה", "רוצח הנהר הירוק", "מרעיל כוס התה", "BTK" – ראשי תיבות של "לקשור, לענות, להרוג", ו"רוצח השחמט", רוסי כמובן, שהחליט לרצוח 64 אנשים כמספר המשבצות בלוח.

גם לרב המכשפים שלנו יש כינוי: בתרגומו של שמעון לוי הוא נקרא "נוץ הנוצאי", מלשון נוצה. זה קשור מן הסתם לביצה היקרה שלו: הביצה הגברית (קשה להתעלם מן הרמיזה המינית) שהוא מפקיד בידי הנערה, שילוב של טבעת נישואין ומצלמת מעקב כפי שיתברר עוד מעט. הביצה מסמנת שהיא תפוסה, "אוחזת בחבר" בלשון מדורי הרכילות.

הביצה והכינוי שייכים כבר לרובד הפסיכואנליטי המוחצן והטקסי של רוצחים סדרתיים.

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

הנערה לא מתאפקת כמובן. היא פותחת את החדר האסור ומגלה גיגית מלאה אברים מבותרים וגרזן נוצץ. הביצה נשמטת מידה מרוב בהלה ומוכתמת בדם עקשני שמרשיע אותה. המכשף חוזר הביתה ואומר: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו". הוא גורר אותה לחדר האסור וקוצץ אותה לחתיכות. ואז מגיעה תורה של האחות האמצעית והכול חוזר על עצמו באותה צורה בדיוק.

הקטנה והפיקחית מן השלוש, מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה המבותרות אבל מתעשתת ועורכת את אבריהן במין rewind, בסדר הנכון. וכשהיא משלימה את הפאזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים".

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

הקסם במעשיות קשור לרגש, והוא לא נוגד את המציאות, רק דוחס אותה. בתרגום ל"ריאליסטית": הנערה משחררת את קודמותיה המעונות מכבליהן ומטפלת בפצעיהן.

ועכשיו מגיעה נקודת המפנה, הרגע שבו המעשייה חורגת מן התלם: במקום להימלט על נפשה עם אחיותיה כמתבקש וכצפוי היא ממתינה לשובו של החוטף. זו לא התנהגות סבירה או מומלצת, זו יהירות ופזיזות ובד בד גם תעוזה בלתי רגילה, שמונעת על ידי חוש צדק תוסס וכוחות חיים מדהימים. היא מחליטה להצטרף למשחק, לקצר את הדרך מהטראומה לעיבודהּ הפואטי היצירתי, ותוך כדי כך להשיב לרוצח כגמולו.

איך זה מתנהל? ובכן, החוטף שב הביתה ומגלה שהביצה נותרה בצחותה. הנערה עמדה במבחן, ועכשיו תורו למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור בדרך, אסור לו לנוח לרגע, היא תשגיח עליו מרחוק, היא אומרת ומחביאה את אחיותיה בסל. בכל פעם שהוא מתיישב לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומיד", והוא קם וממשיך בדרכו.

האחות הקטנה הופכת את המהלך החד סטרי של החוטף לדיאלוג, למשחק. היא עונה לרוצח בשפתו: הוא ביקש ממנה לשמור על הביצה למענו, ובעצם טמן לה מלכודת, לתפוס אותה בקלקלתה. והיא מבקשת ממנו להביא זהב להוריה ומסתירה את אחיותיה בסל כדי לתפוס אותו בקלקלתו.

במישור המכני, הצורני, היא ממשיכה את ה-rewind העלילתי כשהיא גורמת לו להחזיר את החטופות בסל שבו נחטפו. במישור העמוק יותר, המוסרי, היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

אחרי שהוא יוצא לדרך היא לוקחת גולגולת עם שיניים מגחכות, מקשטת אותה בפרחים ומעמידה אותה כמו דמות בחלון.

סינדי שרמן, מתוך ספר הצילומים "ציפור כנף" 1992

ואז היא קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת מן הבית בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא נתקלת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי". והם ממשיכים ושואלים, מה עושה הכלה הצעירה? אה, היא סיימה לנקות את הבית ועכשיו היא משקיפה מהחלון. גם החתן עצמו נתקל בה ולא מזהה את "כלתו", הוא משוכנע שהיא משקיפה מהחלון; הנזיפה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן וכו'", נטעה את התמונה במוחו. וכך הוא חוזר לביתו וקרוביהן של האחיות שורפים אותו חיים (האחים גרים לא חסים על הנבלים שלהם).   

סדרות הטלוויזיה מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמעקרת את הטקסים והסמלים ממשמעותם וטוענת אותם במשמעות משלה. במילים אחרות: הנערה מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם בוקעת מתוכה, נולדת מחדש בתור "ציפור כנף".

ארתור רקהאם, "ציפור כנף" 1917 איור מופלא במיוחד, לחצו להגדלה

ואפשר גם להוסיף ולומר שהנערה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות. במקום למרוח את גופה בזפת רותחת, היא טובלת בחבית של דבש. והיא לא סתם מתגלגלת בנוצות, היא גוזרת את הכסת של בעלה כדי להשיג אותן, כלומר שבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה. יוזף בויס שראה בדבש מהות חיה, התגלמות של חשיבה מלאת חיים בניגוד לשכלתנות ממיתה, מסיר את מגבעתו הנצחית מגולגלתו, ומחווה לה קידה ממיצגן למיצגנית.

ג'ון מיינץ, חוואי אמריקאי ממוצא גרמני, שהותקף בזפת ונוצות ב-1918 בגלל רגשות אנטי-גרמניים בזמן מלחמת העולם הראשונה.

שורת המחץ של הרוצח היתה כזכור: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני,/ על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך,/ חייך תמו". והנערה כמו משיבה לו בתקבולת משלה (ללא מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, / על כן תתחתן עם גולגולת מתה. / חייך תמו." הכישרון שלה לסימטריה ומשחקי צורות יישווה רק לזה של שמשון הגיבור.   

יש שלוש מעשיות כחול זקן באוסף האחים גרים. האחת נקראת "כחול הזקן" על שם הרוצח, השנייה נקראת "ארמון הרצח" על שם המרחב שלו, ורק השלישית, "ציפור כנף", נקראת על שם הנערה, על שם הכינוי שקיבלה כשיצאה לחופשי. זו הפעם השנייה שאני מנסה לכתוב עליה, ללכוד את התעוזה, את קור הרוח, את היצירתיות וההנאה שבהן היא מתמסרת או אולי מסתערת על נשף התחפושות, על הדיאלוג החפצי-הפואטי. ואני עדיין מתפלאת שאף סדרה (ככל שידיעתי מגעת) ריאליסטית או פנטסטית, רצינית או פרודית או סתם מופרזת להנאתה. עוד לא הרימה את הכפפה.

*

ובלי קשר (ואולי עם), בדיוק כשחשבתי שבנות הדרקון השתכחו מכל לב, הן מגלות סימני חיים. בשבוע שעבר הן נכנסו לרשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר. והשבוע שמחתי והתרגשתי מהאהבה של חגי מטר לטרילוגיה. אפשר לרכוש אותה בחנויות הספרים המובחרות, בפלטפורמות הדיגיטליות, ובאתר של עם עובד במחיר מבצע

ודרישת שלום גם מספר תום שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת. גם אותו אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות או לרכוש ישירות מההוצאה

*

עוד בעניין פמיניזם ואחים גרים

הפמיניזם העתידני של האחים גרים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

מה עושות הנסיכות בלילות?

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

וגם מרי דה מורגן אהובתי, לא טומנת ידה בצלחת

צרחות של דגים

את תצטרכי לטפל בכל נסיך לגופו (ועוד)

את המופע הזה ראיתי כשהיה בחיתוליו, וכבר אז הוא הִרהיב (על אף פשטות האמצעים) וריגש אותי. לא בזכות ה"מה" הבוער לעייפה, אלא בזכות "האיך", המעשה האמנותי המורכב והעוצמתי, המצחיק (חלק מהקהל, חלק מהזמן) והמבעית בו בזמן, כמו אותו ציטוט אומלל של ביבי שמונצח בתוכנייה:

"נשים אינן בעל חיים שאתה יכול להכות בו… יש תובנה ויש אינטליגנציה ויש קוגניציה ויש רגשות… נשים הן בעלי חיים. בעלי חיים עם זכויות". (בנימין נתניהו, 2020)

אני מעדיפה לדעת כמה שפחות על יצירה לפני שאני חווה אותה, ולכן אני מתחילה בשורה התחתונה: "גם זה יעבור לך" מאת ובביצוע אורין יוחנן ואילנה שרה קלייר בלסן, היא עבודה נהדרת. היא תעלה ביום רביעי ה-10.5.23 ב-20:15 בסטודיו אלפא של עמותת הכוריאוגרפים, רח' בית אלפא 13-15 תל אביב. כאן אפשר לקנות כרטיס.

ועכשיו אפשר להמשיך אל תוך הספוילרים או לפרוש (כמו שאני הייתי עושה) ולחזור אחרי הצפייה.

*

שש הערות על גם זה יעבור לך

  1. מטמורפוזות

הגוף הוא זירת ההתנגשות של הציפיות והדרישות הסותרות מנשים, הקורבן המיידי, הגלוי, של הצינזור והמישטור. ובהמשך לכך, הוא לא רק המסמן פה, אלא גם המסומן.

"גם זה יעבור לך" (ובקיצור, גזי"ל) נפתח ביצור מיתולוגי חדש, מעין סירונית במהופך: לסירונית יש גו ופנים נשיות וחלק תחתון א-מיני וא-אנושי, ליוחנן ובלסן יש רגליים חשופות בנעלי סטילטו, ופלג גוף עליון א-מיני וא-אנושי. הן מוטציה, יצור כלאיים שבקע מאיזו פנטזיה גברית על אישה זנותית ומפתה שהיא גם צנועה ומכוסה בו בזמן.

למעלה במרכז, אילנה שרה קלייר בלסן מתוך "גם זה יעבור לך". מימין ומשמאל: "legs" מתוך "צעצוע של סיפור 1". היא מורכבת מרגלי ברבי וחכה. יצר אותה ילד מרושע, מעין ד"ר מנגלה בזעיר אנפין, שמפרק צעצועים ומכליא אותם. ואני לא יודעת מי היה הראשון (לא אני), שהסיק מן החיבור בין הרגליים החשופות לקרס (hook) המשתלשל מהחכה, שמדובר בעובדת מין (hooker). לחצו להגדלה

פלג גופן העליון של הרקדניות לא סתם מכוסה עד כדי בּוּרקה אלא גם מוארך ונוקשה, מה שמקנה להן איכות של גמל שלמה. נתן זך כתב שיר שלם על צביעותו של החרק הטורף שמתחזה לצדיק מתפלל (באנגלית למשל הוא נקרא Praying Mantis). נקבת הגמל שלמה טורפת את הזכר בזמן ההזדווגות. וכך או כך, דבק ברעלה המצנזרת של הבורקה גם משהו מרעלת המתנקשת של הנינג'ה. זה חלק מהקסם של גזי"ל, מן האמת הרגשית והמורכבות: גם הדימויים הפשוטים ביותר מצויים בסכנת התהפכות.

במרכז, אילנה שרה קלייר בלסן מתוך "גם זה יעבור לך" לחצו להגדלה
אורין יוחנן ואילנה שרה קלייר בלסן, מתוך "גם זה יעבור לך"

גם כשהן רוטטות בקולי קולות, נאנקות בפישוק רחב, זה לא רק הפישוק הנשי המיני, אלא גם הפישוק הגברי הפולשני, התופס כמה שיותר מרחב. וכיוון שזה זיון חסר – אין פרטנר על הבמה – זה מציף גם את הבדידות, הניתוק והזיוף. אחרי האורגזמה שבה נפלטות עשרות עיניים ומתגלגלות לכל העברים (ולא, לא ניכנס לזה עכשיו, אולי אחר כך, בתגובות), הן נותרות שמוטות לרגע. הבעתה מתפרקת לצחוק בנחירה הראשונה.

אבל עכשיו אני מקדימה את המאוחר. משקפי השמש שהורכבו על ה"בורקה" כעיניים ענקיות הפכו אותן למעין נחשות משקפיים או נשים-חרקיות, ובמטמורפוזה הבאה הן כבר מכליאות את עצמן עם כסאות, מתמתחות ומתכווצות כמו זחלים אנושיים כשהכסא נגרר ומכה באחוריהן כמין מגן תחת, זוחלות על ארבע, מקרטעות, משחרות לטרף, נוהמות משפטי פיתוי-הטרדה לקהל (ולא, שום תצלום דומם ואילם לא יכול לבטא את החיות המוטרפות האלה. צריך להיות שם כדי להאמין).

*

2. פלישת לועסות המסטיק

אי-אז בשנות החמישים של המאה הקודמת נולד הפופ ארט, זרם אמנותי מהפכני שניזון מפרסום, שיווק, תקשורת המונים, סלבס וחפצי צריכה. הפניית העורף להבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה החרידה את המבקרים. אחד מהם (מקס קוזלוף) אף התריע על "פלישת לועסי המסטיק לחלל הגלריות".

פופ ארט: אנדי וורהול, קופסאות מרק קמפבל
פופ ארט: ג'יימס רוזנקוויסט, ליפסטיק
פופ ארט: טום ווסלמן, נוף ים (פיסת חרסינה)

העולם הגרפי הברור והשטוח של הפופ ארט הוא לכאורה גם העולם של גזי"ל, כולל הלעיסה המוחצנת של המסטיק שהופכת אותו לשלוחה של הגוף, עוד איבר – ספק פנימי ספק חיצוני – של החיה הנשית.

בלסן ויוחנן כמו הורכבו באותו פס ייצור: שתי נשים יפות, באותה מידה (במובן גודל), שיער גולש עד למותניים ורגלי ברבי ארוכות בעקבי מחט; השכפול לא עוצר באביזרים, בתסרוקות, וזולג גם אל התנועה הסימטרית והלופּית. הן עד כדי כך מחופצנות שהן יכולות להכליא את עצמן עם כסאות (כפי שתיארתי).

ובהמשך לכך: יותר משליש מופע (ספרתי: 16 דקות בהתחלה ועוד 4 בסוף) אין להן פנים. גם כשהן מושכות סוף סוף את המטפחות מתחת למשקפיים – לאט לאט ובהתגרות מסוימת – הן שבות ומניפות אותן כמו מסך לפני שמספיקים להציץ, או מרכינות את ראשן כך שרואים רק פדחת, או מטילות אותו לאחור, כך שרואים רק סנטר. זה סוג של טיזינג, סטרפטיז קר מעורבב במשחק קוקו.

הפופ ארט הוא בין השאר אמנות הציטוט, והכוריאוגרפיה מצטטת בנדיבות את שפת הגוף הפתיינית, המתיילדת, המתחנחנת, המופקרת, של כוכבות קולנוע ומעודדות, עובדות מין, ברביות ובובות ממוכנות.

משמאל לימין, אורין יוחנן, אילנה שרה קלייר בלסן

*

3. בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת / וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,/ וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים / וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת. (דליה רביקוביץ)

לעיסת המסטיק המושקעת, המוזיקלית והכוריאוגרפית עד כדי סבתא סורגת, נקטעת פתאום כשבלחסן יורקת את שלה (יוחנן מהססת לרגע ומדביקה את שלה לתחתית הכסא).

בסצנה אחרת יוחנן מתרוצצת ומקיאה את נשמתה בקולות מכוערים בזמן שבלסן שרה בקול ענוג את "מות הברבור" של סן סנס (הפרעות אכילה של רקדניות? עוד גוף ממושטר לרשימה). כשאורין מסיימת להקיא, היא לוגמת שייק מכוס ורודה ופוצחת בכוריאוגרפיה ברבורית. היא בקושי מספיקה לרקוד, כשבלסן שכבר קודם נטתה על צידה תוך כדי שירה, נופלת עם הכסא ומשתתקת. הריקוד נקטע.

זה עולם מפורק. סצנות לא מסתיימות אלא נשברות, מתפרקות באחת, כאילו הוציאו את התקע.

*

4. חם-קר

הפופ ארט מצפצף על נפשות ייחודיות, הוא מעדיף לשכפל תוצרי תרבות. ושכפול – כפי שאיבחן ולטר בנימין במסה המופלאה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" – סותר ומכחיד אותנטיות.  

אובדן האותנטיות, הזהות האישית, בים הציפיות והדרישות, הוא הסבטקסט והמנוע הרגשי של גזי"ל.

וזה מביא אותנו לאקספרסיוניזם, היפוכו של הפופ ארט. האקספרסיוניסטים שפעלו בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים, תרגמו את המועקה ואת החרדה שחשו למשיכות מכחול תזזיתיות וקומפוזיציות לא יציבות. בלסן ויוחנן נמנעות מהחצנת רגשות כזאת (למעט מחווה קצרצרה מעוותת לכחול זקן של פינה באוש). והזעקה הזאת, הלכודה בתוך החזות הקרה, השטוחה, הגרפית של גזי"ל, בתוך הנשים שנהפכו לחפצים במין כישוף רע, מטעינה את המופע בזעם כבוש, בחרדה, בתשוקה לשחרור, וגם בפחד מאיבוד שליטה.

כשמסיימים לחשל חרב פלדה, מחממים אותה לטמפרטורה גבוהה ואז מקררים בשמן או במים. השלב הזה נקרא חיסום. בויקיפדיה מובא תיאור מתוך כרוניקה של מקדש באסיה הקטנה:

"מחממים את הפלדה עד שתאיר כמו השמש הזורחת במדבר ואז מקררים אותה עד להשגת צבע ארגמני על ידי תקיעתה לתוך גוף של עבד. חיוניות העבד תעבור אל החרב". 

זה כל כך קיצוני החם-קר הזה שממזג אקספרסיוניזם ופופ ארט, שלא היה לו סיכוי לולא היה מדובר בשתי פרפורמריות-על. גם מבחינה קולית, אגב: הפסקול החי, הגמיש, המוזיקלי, החייתי, החפצי, ראוי להתייחסות בפני עצמו. זה פשוט לא המקצוע שלי.

*

5. חיות או מתות

בלסן שרועה ללא נוע, כשיוחנן מתחילה לשיר "התעוררי משנתך, יבשי את דמעותייך. היום אנו בורחות, בורחות. תארזי ותתלבשי לפני שהוא ישמע אותנו, לפני שהגהינום יחזור… כעת את ואני בשלווה נצחית. אנו מקוות שאתה נחנק, שאתה נחנק…" בשלב מסוים בלסן מתחילה להתגלגל בתוך המטפחות העוטפות אותה כתכריכים. שיר הבריחה נהפך לקינה מצמררת. הכסאות שנפלו מוטלים ברקע, הפוכים, רגליהם המתות מזדקרות.

וגם הסצנה הזאת מתפרקת בשנייה.

*

6. את הבלגן צריך לסדר

ככה זה אצל נשים: בסוף החגיגה צריך להחזיר את הסדר. בלסן ויוחנן מפשיטות זו את זו ונותרות בבגדי גוף זהובים, זהים. הן אוספות את שערותיהן הארוכות לקוקו גבוה, אלא שהקוקו נופל על פניהן ומסתיר אותם, וגם ההמשך משובש וטָרוף: הן מטופפות כמו סוסות עם זנב על הפנים, מרימות כסא אחד, והופכות אחר, אוספות את העיניים המתגלגלות לתוך הנעליים, תוחבות את המטפחות מתחת לכסא, שורקות, מזמזמות ושרות בשום שפה, בכל שפה: וּואיי וּואיי וּואיי וּואיי (מילות קריאה-קינה בעברית וערבית, ו-why למה, באנגלית), וגם ווֹאוֹ, ווֹאוֹ (בעברית קריאת אזהרה, באנגלית woe – צרה וקינה), ודַי, דַי (בעברית תחינה או ציווי להפסיק, באנגליתdie  – מוּת) ולא, לא.

*

וזה ההישג המפליא של יוחנן ובלסן: מן החרדה והזעם על אובדן האותנטיות, מתוך הציטוטים והשיכפולים, הן מזקקות במין אלכימיה אותנטיות משותפת, רגשית ואמנותית.

*

גם זה יעבור לך – יוצרות, מבצעות, מעצבות, ומפיקות: אורין יוחנן ואילנה שרה קלייר בלסן  ||  ליווי אמנותי: עידית הרמן  ||  הדרכה קולית ומוסיקלית: רעות רבקה  ||  צילומים: אלי כץ, נילי ממן || יום רביעי העשירי במאי ב20:15. לרכישת כרטיס.

*

ובלי קשר, עוד שתי שמחות:

טרילוגיית בנות הדרקון נבחרה לרשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר. להשיג בחנויות הספרים המובחרות, בפלטפורמות הדיגיטליות, ובאתר ההוצאה במחיר מבצע.

וגם:

"הוויטרינה של סבתא" היא הצגת הילדים החדשה של ליאת שבתאי, האחרונה שנולדה בחממת האמנים של תיאטרון הקרון עליה השלום. היא מתאימה לילדים מגיל 4 וכולה קסם ואהבה לסבתות באשר הן. אני זכיתי להיות המלווה האמנותית והדרמטורגית שלה. הצגה חגיגית במחיר זול במיוחד, בשבת ה-6.5.2023 ב-10:00 בבית יד לבנים בתל אביב.

והנה גם הטריילר:

*

עוד באותם עניינים

איך מסבירים מחול עכשווי לארנבת מתה? (יצא לי מניפסט)

קצת באיחור, על ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה

על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

הכי רדיקלי: על "נבוכים שנים" של אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות

חוג ריקודי פינה באוש

על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

האישה הוויטרובית

חיילים מתעלפים

  1. סוד כמוס

בחודשים האחרונים נהפכתי לאבקת חושך מפֶּרוּ. יש דבר כזה בספרי הארי פוטר; ברגע שזורים אותה משתררת עלטה. האופטימיות שלי השתחררה לאטמוספרה כמו בלון הליום שחוזר רק כדי לחנוק את הדגים. כל דבר מלבד חושך נראה לי מלאכותי. אולי בגלל זה נעלמתי, לא רציתי להחשיך את עיר האושר. ואז נתקלתי באגדות מארץ עוד יותר רחוקה שחיברה ואיירה אולה קרבצ'נקו.

דבר ראשון רפרפתי על האיורים. זה ארך קצת זמן, כי איורי הכפולות (הלא מעטים, בסביבות עשרים), לא נפרשים על פני הספר הפתוח כמקובל, אלא נחבאים בתוך קפל כמו סוד כמוס. כך שבמקום לפרוט על הספר, יצא שפתחתי וסגרתי דלתות נייר, ועוד לפני שקראתי מילה אחת קלטתי את התמצית, את המהות העקשנית של הספר: האפלה מתחשרת, מזדחלת, מכתרת, אבל בלב ליבה זורח אור.

יש אפילו דלת כפולה (כלומר שני דפים מקופלים זה מול זה, כלומר איור שמשתרע על פני ארבעה עמודים). כש"הדלת" הימנית נפתחת נראה שהחושך ניצח:

מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו

אבל האור כבר ממתין מעבר לדלת השמאלית (האיור הכפול והמכופל למטה, כדאי ללחוץ להגדלה).

הכפולה הכפולה בשלמותה: השד מוביל את שמשית אל מעבה היער. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו. לחצו להגדלה

אפילו באיור שבו שולף הנחש את שיריה של הגיבורה מתוך ליבה, האור כה זוהר ומסמא שלא ייתכן שיכבה:

מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו.

הפוסט הזה מתייחס רק לשתי האגדות הראשונות המהוות את חלק הארי של הספר. האגדה השלישית היא מפלנטה אחרת, ואין לערבב עצב בעצב.

*

2. אנה: "ילדות לא נועדו להיות פריטים באוסף".

בשתי האגדות הראשונות נחטפת ילדה: "אנה מממלכת הכוכבים", ילדה קסומה שמרפאת בנגיעה קלה "כל מחלה, שריטה, וזנב שהתעקם", נחטפת על ידי מלך אטום ואכזר שמחפש מרפא לאשתו. ב"שתי אחיות" נעלמת ילדה בשם שמשית – מלך שד פיתה אותה לרדת לארמונו שמתחת לאדמה – ולֵילית אחותה יוצאת לחפשה.  

אנה עשויה מקצף רך, שירה ואור כוכבים. אין לה שום שריון או נשק למקרה שתותקף. גם לשתי האחיות מן הסיפור השני אין שום אמצעי הגנה. לכל אחת מן השלוש יש הורה רב עוצמה: הים הוא אביה של אנה, השמש היא אמה של שמשית, והירח אביה של לֵילית, ושלושתם חסרי אונים כשזה מגיע לבנותיהם: הים נאלץ לשתף פעולה עם החוטף, הירח לא מבחין בחטיפה המתרחשת מתחת לאפו, והשמש עם כל תועפות אורה לא מצליחה לאתר את בתה. "רק רוח קטנה וביישנית, רוח ששמה הארוך עומד ביחס הפוך לקטנותה – משב-אוויר-הנוצר-כשדברים-נופלים-בטעות", היא לבדה מבחינה בטיפת האור הקטנה שנשרה מעינה של שמשית.

אולה קרבצ'נקו ממשיכה פה מסורת סיפורית של סיוע מיצורים לא נחשבים, אבל כוחות העל של הילדות נמצאים במקום אחר.  

אנה נסה מפני הפלצור המכושף של החוטף. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו.

*

3. לי זה נשמע כמו אשמה

המלך שחוטף את אנה מתואר כ"אטום כמו באר שנחתמה באבן", דימוי שאוצר קצת תקווה, כי את האבן הרי אפשר לגולל מפי הבאר. גם שמו "סָגוֹר" מכיל אפשרות של פתיחה (ובסוגרי סוגריים: סָגוֹר נשמע לי כמו דחיסה של הצירוף – סָגִי נָהוֹר, שפירושו המילולי "רב אור", ומשמש במין הפוך על הפוך כינוי לעיוור. אני משאירה את זה פה כאינטואיציה חסרת אחריות, בלי להיכנס לפיתולי הלמה). אכזריותו של סָגוֹר נובעת מייאושו, מחוסר אונים שלו מול מחלתה של רעייתו, שבה הוא נוהג בכל הרוך והעדינות שבעולם. ברגע שהיא נרפאת, עיניו נפקחות: הוא מחוויר ומגמגם ומתבייש במעשיו.

החוטף השני הוא שד אפל ושפל שליבו מלא קנאה, חמדנות ותאוות כוח. הוא "מתרשע להנאתו", וגם שמו, "חורש רע", מעיד על עיסתו. ואפילו הקביעות הנחרצות האלה נסדקות פה ושם: כדי לפתות את שמשית הוא מתחפש לנסיך פצוע. הוא מספר לה שקוסם מכוער ערמומי וחוצפן חטף את אחותו הענוגה – כלומר, מסגיר את תוכניותיו בלי משים, ומכנה את עצמו קוסם מכוער וחוצפן, ובו בזמן הוא קורא לשמשית אחותו. הוא נמשך אל האור שלה. גם האוצר שנשדד ממנו כביכול – סוס לבן כשלג בעל פרסות זהב, שבכל מקום שהוא רוקע נובע מעיין צלול שמרפא מחלות ויבלות – לא נשמע כמו המצאה של מוח חמדני ותאב כוח אלא של לב כָּמֵהַ לריפוי. אחרי שהוא מאבד את שמשית הוא גוזר על עצמו מאסר עולם במעבה האדמה. המספר טוען שהוא עשה את זה מרוב כעס אבל לי זה נשמע כמו אשמה.

"חורש רע" מפתה את שמשית. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו. כדאי ללחוץ להגדלה

ולא רק שאין בספר דמוניזציה של נבלים, החמלה מתגלה ככוח-על. טוב ליבן (נטול הקורבניוּת) של הילדות הופך את ליבם של אופורטוניסטים. בזה אחר זה הם מתביישים ומחליפים צד.

מזמן לא נתקלתי בחסד כזה, שמקורו בעומק הלב ולא בעודף סוכר. (אולי בספרי המבוגרים של סלמה לגרלף)

*

.

.

.

עכביש המְסַפֵּר נגיע כבר בפעם אחרת, ועד שנגיע, המיתוס של ארכנה.

.

.

.

*

4. עולם הנפש

כמו בשירה הלירית, העולם שבו מתרחשות האגדות הוא שיקוף של העולם הפנימי.

כשהמלכה האהובה שוכבת על ערש דווי, הממלכה כולה נופלת למשכב: שדות קמלים, נחלים מתייבשים, יערות מתעבּים עד מחנק.

כשאנה נחטפת מממלכת הכוכבים היא מותקפת ונבזזת: הנחש מזנק ושולף את שיריה מליבה, חיית היער שולפת את דמעותיה הקסומות, ורוח השָׂדֶה גוזלת את אורה. זה לא סתם מזל רע, זה בלתי נמנע: אלה כאבי העקירה מממלכת התמימות אל ממלכת המחלה והאובדן שמרוקנים אותה. וכל מה שנגזל אכן חוזר אליה בדרך חזרה (כי בסופו של דבר, איש לא יכול לגזול את תמצית מהותך). נדיבותה וטוב ליבה מצמיחות לה כנפי פרפר ומזכות אותה בשני זרעים: האחד, זרע עצום פועם מרוב חיים, מצמיח לה יער שלם עשיר בצמחים ופירות, והאחר, דמעת זכוכית של נחש (עוד אחד שרשעותו נסדקה), מצמיח לה דיונה קטנה, ועל הדיונות באגדה הזאת אפשר גם לרכוב.

בעידן התמימות היתה אנה בתם של הים ושל אור הכוכבים. הזרעים קושרים אותה גם לאדמה. הם כרוכים בשברון לב, אבל אין דבר יותר שלם מלב שבור.

האיור שלמעלה גם הוא נפתח כמו דלת. מעבר לקיפול ממתינה כפולה שכולה אור.

שנזכה כולנו בקצת אור וחמלה.

גם אולה. בהצלחה, במשפט הדיבה שלה נגד אדיר חבני, ירום הלוי, ויוצרי צל של אמת.

*

לא יודעת איך, אבל קשור – על נפש אבודה של אולגה טוקראצ'וק ויואננה קונסחו

*

עוד אורות בעיר האושר

ילדה, חוה, צלובה

האם אור יכול ללכלך?

אחת עשרה שמלות של אור

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות, וההמשך: הנפש היא קוסמת גדולה

על החושך של למוני סניקט וג'ון קלאסן

על לילה בלי ירח

גם קשור ונשמע נהדר!

יריד ספרי אמן בארטפורט

3-6.5.2023 רחוב העמל 8, תל אביב

רביעי וחמישי 12:00-22:00 | שישי 10:00-16:00

שבת 10:00-18:00

דרוש סלבּ

1.

לקח לי זמן להתאהב ביוקו אונו. לפני יותר מעשור, כשכתבתי על העבודה שבה הזמינה את הקהל לחתוך את בגדיה מגופה, חשבתי שזה מפגש חד פעמי, אבל היא ממשיכה לצוץ בעיר האושר (13 פעמים עד כה, לפי ספירת התגיות) ואני ממשיכה לגלות כמה היא מקורית, יצרית, רגשית, רוחנית, אמריקאית, יפנית, פיוטית, מתעתעת, משעשעת, מלאה סתירות וידידת נפש.

ג'ון לנון כתב הקדמה לסִפְרהּ "אשכולית" (1964) כמובטח על העטיפה: "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו, הקדמה מאת ג'ון לנון". אני סורקת אותה עכשיו למענכם:

אונו אלופה בתעלולים כאלה: בלהציע משהו (נגיד הקדמה מאת ג'ון לנון) ולחשוף את התחתית הכפולה שלו, להצחיק או לעורר מחשבה.

*

2.

שוק הספרים הישראלי עדיין מתפקד, אבל דומה שעבר את קצה הצוק והוא ממשיך לרוץ באוויר כמו בסרט מצויר. במילים אחרות: הכותבים אמנם מתרבים אבל הקוראים מתמעטים, ואיתם הולך ומצטמצם גם מקומם של ספרים בתקשורת. ("לא איכפת לי במיוחד מה דעתם של העיתונים, אך יש להכיר בכך שבימינו אי אפשר לעשות דבר בלי העיתונות … כי היא מעוררת את סקרנות הקהל", כתב קלוד מונה לגלריסט שלו כבר ב-1883). ובחזרה לשוק הספרים: ככל שהתקשורת משפיעה יותר, המקום שהיא מקצה לספרות מצומצם יותר. וכשאני תוהה מה אפשר לעשות למען הספרים שלי – הטרילוגיה וגם ספר תום שיצאו השנה – עונים לי, מי בעוגמה ומי בהשלמה: דרוש סֶלֶבּ.

אונו שוב הקדימה את זמנה, אבל לנון היה בן זוגה. ומי מהסֶלֶבּים של היום בכלל מתעניין בספרות? מוכן לפעול למענה? בהנחה שהעוקבים בכלל ייענו להמלצה.

*

3. 

זה מזכיר לי כמה מנחם פרי היה מרוצה מעצמו בסוף שנות השמונים, כשהצליח להחדיר סופרים למדורי הרכילות. זה נראה כמו כיבוש נוצץ, סיפוח של זוהר וסקס. אלא שכוכבים למיניהם הרבה יותר טובים בזוהר וסקס. וכשפג החידוש הסֶלֶבּיוּת פלטה את הסופרים, שיצאו קירחים מכאן ומכאן כי גם המכובדוּת, כמו יער גשם שנכרת, כבר אבדה.  

*

4

נו, יצא פוסט קצת משונה: ספק מודעת דרושים, ספק קינה, ספק חגיגת יום הולדת שהתאחרה, כי ליוקו אונו מלאו 90 ביום שבו פרסמתי עוגת יום הולדת, כמעט הקדשתי לה, אבל מנרות כאלה אי אפשר לצפות לשום משאלה.

ובסופו של דבר, גם אונו לא זכתה להכרה הראויה לה. בפופ תמיד שנאו את המוזיקה המוזרה שלה ונטרו לה על פירוק הביטלס (לא משנה אם זה מיתוס או עובדה), וגם להפך: הפופ היה כתם על טוהר האמנות המושגית שלה. בעולם שמתקשה להכיל חריגות מדובר בחריגה אחת גדולה. אבל קירחת או לא – אני חושבת שהיא נפלאה.

*

נ. ב.

קירח מכאן ומכאן זה ביטוי מהתלמוד. אני מכירה אותו מספר האגדה:

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵנָה;
יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת [תולשת את שערותיו הלבנות],
זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחֹרוֹת [תולשת את שערותיו השחורות] –
נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן.

*

בגדי הכעס והאהבה, על Cut Piece של יוקו אונו

על ג'ון ויוקו של אנני ליבוביץ (מיד אחרי מיק ג'אגר)

קצר וקייצי על יוקו אונו

יוקו אונו (או מלכת השלג) רק כשצללתי אל תוך שירי ההוראות הבנתי כמה ולמה היא יקרה לי כל כך

יוקו אונו והכוסון (על בגדי הגברים שעצבה)

*

ובלי קשר אבל שווה – בתקווה שנותרו כרטיסים. לחצו להגדלה:

*

ואם כבר מדברים על זה

רונית קנו (היוצרת השותפה מלמעלה) הוציאה השנה ספר ילדים נפלא

גולי הולכת לבית הספר, ויש גם בגרסת שמע

גם מצחיק עד כדי התגלגלות וגם מלא חסד.

סיוטים לא נוצרים מקישוטי קרם ונרות יום הולדת. מַאֲפֶה ילדי למחצה שכולו מתיקות וחג, התחלות ומשאלות, הוא לא חומר לאפוקליפסות. כך חשבתי פעם. אפילו לא חשבתי, זה היה מובן מאליו. שכחתי שאפילו תיאור של תינוק בריא ועליז יכול להיות מפלצתי. תומאס מאן הוכיח את זה ב"טריסטן". במהלך הסיפור הוא הכשיר את השטח, ובצילום של לאיה אבריל הכל קורה בבת אחת, בפרצוף. זאת בסך הכל עוגת יום הולדת, רק שהסבטקסט הרפאי, הדיכאוני, הנפיץ, הכבוש בדרך כלל, כמו שוחרר והוחצן, או להפך, הכאוס של העולם נשאב פנימה, כאילו נפרץ המחסום בין חוץ לפנים.

צילום, לאיה אבריל, מתוך "על היסטריה המונית", לחצו להגדלה

לרגע חשבתי שזה תשליל, בגלל הפתילות הלבנות והלהבות השחורות, אפילו בדקתי את זה על רגל אחת, אבל לא, ההתפרצות הסולארית מתחת לעוגה אמנם הפכה לצל אבל הלהבות הלבקניות הפיצו הילה חשוכה. אני לא יודעת איזו מניפולציה צילומית בוצעה פה, אם בכלל, מה יצר את את ההיפוך של פתילות-צחורות-ולהבות-שחורות, את הניתוק בין פתילות ללהבות, את תחושת השיבוש, ההתפרקות. הקוסמי, האגדי, האמנותי והנפשי, אחוזים פה במין סבך שקשה להתיר ובכל זאת אנסה.

מימין סופת ציקלון, משמאל התפרצויות סולריות

.

זאת עוגה פשוטה, גנרית לכאורה, ובכל זאת יש בצילום משהו חללי; אולי זו מערכת העיגולים שגורמת לי לחשוב על מסלולים של כוכבי לכת, או ההתפרצויות הסולריות בתחתית העוגה והשולחן. קישוטי הקרם המטושטשים נראים כמו סופות ציקלון, או כמו שמֵי הספירלות הסואנים של ואן גוך. וגם הברושים שלו, אגב, מתפתלים כלהבות שחורות:

ואן גוך, ליל כוכבים (1889)

.

וישנה גם שכבת המעשיוֹת: המכשפות הניכרות במצנפותיהן המחודדות המתנועעות, ובשוליים מימין ומשמאל, גמדים צופים אל האופק, וכולם צפופים כמו פליטים על רפסודה, ניצולים של איזו מלחמה או שואה אקולוגית, צפים לאן שהרוח תישא אותם.

ובהמשך לכך, זה הרפרנס הראשון שעלה בדעתי:

פרנסיסקו דה גויה, תהלוכת פְלַגֶ'לַנְטִים (מצליפים) 1814-1812 לחצו להגדלה (מקור)

.

המצליפים היו חבורות של נוצרים שהתהלכו ברחבי אירופה, יחפים, עירומים למחצה, מצוידים בדגלים, בנרות ובשוטים, הם שרו זמירות דתיות והלקו את עצמם עד זוב דם. התנועה שפרצה בימי הביניים המאוחרים בתקופות של משבר – רעב כבד, מגפות, חרדה מפלישה מונגולית, נבואות אפוקליפטיות – היתה מידבקת: "היו תושבים שבזו להם כטיפשים וכלא שפויים, אך פתאום הזדעזעה העיר כולה מכוח האלוהים, ואחר כך קטנים וגדולים, אצילים ולא אצילים, צעדו מכנסייה לכנסייה יומם וליל, כשהם מלקים עצמם", העיד הבישוף יעקובוס מווֹראג'ינֶה.

התיאור הזה שמזכיר סצנות של היסטריה המונית, מחזיר אותי אל לאיה אבריל, צלמת אקטיביסטית, כלת פרס שפילמן למצוינות בצילום. עוגת היום הולדת היא חלק מחקירה אמנותית של מקרים שבהם קבוצות של נשים צעירות תחת דיכוי ומתח קיצוני, פיתחו סימפטומים מוטוריים משותפים כמו עוויתות, רעד ומצבים דמויי טראנס שאין להם הסבר ביולוגי. ואם תהיתן (כמוני) איך משתלבת עוגת היום הולדת בפרויקט שהוא קודם כל תיעודי – גלעד רייך מבהיר: "מקרה אחד עוסק בפנימייה במקסיקו שבה 600 תלמידות איבדו בבת אחת את יכולתן ללכת ישר. צילום הרנטגן בסדרה לקוח מהמחקר על המקרה, ואילו דימוי אחר – עוגת יום ההולדת ההמונית – קשור לאיסור על התלמידות לחגוג את יום הולדתן; הן נאלצות להסתפק בחגיגה קולקטיבית בתאריך ההקמה של בית הספר". 

"על היסטֶריה המונית" הוא השלישי מתוך חמשת הפרויקטים שיצרה אבריל תחת הכותרת ההיסטוריה של שנאת נשים ("על הפלה", "על אונס", "על היסטריה המונית", "מיתוסים של וסת" ו"רצח נשים"). לא התחלתי מזה כי לא רציתי להסליל את המבט. הצילום חורג בהרבה מן ההקשר שבו נוצר, ובכל זאת השלמתי מעגל והגעתי אליו.

 *

ובשולי הדברים, בהמשך לפוסט הקודם, הפסימי, דווקא הטירוף המתחולל בכנסת עודד אותי ונזכרתי גם למה

*

ובלי קשר אבל כדאי –

טרילוגיית בנות הדרקון במחיר מבצע 150 ש"ח למארז

ואפשר גם אחד-אחד, בחנויות הספרים המובחרות או בלחיצת כפתור

ואפשר גם להצטרף לעיר הילדות

ט"ו בשבט 2023

למעט כמה אנשים אין דבר בעולם שאני אוהבת יותר מעצים; גם עצים מציאותיים כמו אלונים ועצי זית, שקדיות, עצי לימון, יקרנדות, וגם עצי פלא ונפש שצומחים בגני האגדות והאמנות. חלקם כבר נטועים בעיר האושר ואחרים מחכים לתורם בגַּן סודי שצומח לי בראש.

עוד מעט ט"ו בשבט. רציתי לטעת עץ בשדרות עיר האושר ואף אחד מן העצים הטובים לא התרצה. רק עץ חשוף עם ניצני אש הלך אחרי כמו צל.

במילון המצויר של התערוכה ("קרנפים" 2015) הוא עומד לצד חנה'לה של שמלת השבת וכמו נוטה ונמשך אל צמד נרות השבת הצומחים מפטמותיה (פתאום אני שמה לב לקרבה הצלילית והכְּתיבית בין פמוטות לפטמות – האם זה מה שהצית את הדימוי בלב של קמל-בלבין?).

חליל בלבין ומרב קמל, מתוך "קרנפים" (2015). משמאל "ט"ו בשבט", מימין "חנה'לה" (כאן ניסיתי לפצח את תעלומת האווז הדו-ראשי שהיא מחזיקה).

.

"משורר גדול הוא יותר בבחינת מגלה מאשר בבחינת ממציא", כתב בורחס*. "בכדי להלל את אבן-שרף, איש בארחא, נהוג לומר שרק הוא יכול לדמות את כוכבי השחר המחווירים לעלים נושרים מן העצים. אילו באמת כך היה כי אז היתה זו הוכחה שדימוי זה הוא שדוף, כי דימוי שרק אדם אחד יכול להלבישו במילים, אינו נוגע בעצם לאיש. קיימים על פני האדמה דברים עד אין ספור, ואפשר לדמות כל דבר למשנהו". [מכאן ואילך זו אני מרית, שחוטפת את הטקסט ומשתלטת עליו:] דימוי העלים לכוכבים אינו יוצא דופן יותר מדימויים לדגים, לציפורים, ללהבות. העץ שנקרא "ט"ו בשבט" הוא גם חנוכייה פורחת כמו במערכונים על ילדים שמבלבלים בין החגים. בימים אחרים (שקשה לי מאד לדמיין) אפשר היה לראות בו "סְנֶה-תקווה מלבלב", אבל לעת עתה אני שומעת רק את האיום של האטד שמדבב אותו:

אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. (משל יותם, שופטים, פרק ט', פסוק ח' ואילך)

חליל בלבין ומרב קמל, ט"ו בשבט, מתוך "קרנפים" 2015

.

איבדתי את האופטימיות שלי.

המוצא הישר יבוא על שכרו.

מי שנותרה לה טיפת אופטימיות במימייה מוזמנת לחלוק אותה פה.

*

* מקור הציטוט: חורחה לואיס בורחס, "מחקרו של אברואס", מתוך גן השבילים המתפצלים

*

עוד עצים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

עצים, אמנות, עצים

הנלבב בעצי הקסם של האחים גרים

עץ השיער של מרי דה מורגן

עוד עץ פלאי של מרי דה מורגן

העץ של סינדרלה (של סינדרלה, כן!)

עצים מטרידים, עצים מחרידים

ועוד 

מֵאַרְיֵה שׁוֹאֵג הוּא עוֹשֶׂה תּוֹלַעַת,
וּמִתּוֹלַעַת… מוּטָב לֹא לָדַעַת.

חנוך לוין, מסע הדוד מקס, הקיבוץ המאוחד (מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור בע"מ) 1982

"תולעת משיחית", מרב קמל וחליל בלבין, 2020. פרט מתוך "מיצי מרה", אוצרים, טניה סירקוביץ' ואמיתי מנדלסון, מוזיאון ישראל 2023 לחצו להגדלה

*

  1. תולעת יעקב


אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-יְהוָה, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ, לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ–בַּעַל, פִּיפִיּוֹת; תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים. (ישעיהו מא יד-טו)

משמאל לימין: שופר מקרן אנטילופה. כריכת "חולית" מאת פרנק הרברט. עקלתון חולות שצייר ז'אן 'מוביוס' ז'ירו לסטוריבורד של "חולית" מאת אלחנדרו חודורובסקי (סרט שמעולם לא צולם).

"חולית" זה ספר משיחי עד העצם, והעקלתון האימתני של עמנואל לוטם המתרגם, הוא בסך הכל תולעת חולות (Sandworm) במקור. את הביטוי "תולעת יעקב" מפרש ר' אליעזר מבלגנצי כך: "דרך תולעת לעכל הרים וצורים ששוכנת בם, כן ישראל תעכל ותדוק בפיה את כל הגויים הגבוהים כהרים וכגבעות … ואומר שישים את פיה חד לאכול ולעכל כמורג חרוץ חדש בעל פיפיות ושיניים". 

*

2. נערת גבעות

מימין, אלת הנחש או אלת האדמה המינואית, משמאל למעלה, מרב קמל וחליל בלבין "נערת גבעות" 2022 (מתוך "מיצי מרה"), משמאל למטה, שופר מקרן אנטילופה (מקור).

בראיון לקטלוג התערוכה מתוודים קמל ובלבין שהם "משוגעים על אולמות הארכאולוגיה" של המוזיאון. "אנחנו יכולים להסתובב שם שעות עם מחברת סקיצות ולרשום כל מיני פסלי פולחן עתיקים, לדמיין את השימוש בהם ולהיות מוקסמים מבעלי המלאכה שהיו בעבר, מאובייקטים פולחניים שלנצח יישארו סתומים לנו".  

האם השם "נערת הגבעות", קדם לעבודה וברא אותה על דרך מימוש המטפורה (כלומר, לא נערה שחיה בגבעות, אלא כזאת שמאזנת את עצמה על גבו הגבעתי של הנחש), או נולד בדיעבד, מתוך התבוננות בפסלון-צלמית? אני לא בטוחה. הרגישות הלשונית של קמל ובלבין מתנדנדת בין שירה לקופירייטינג. השיא הקודם בתחום המתעתע הזה נרשם לזכותו של יוזף בויס, עם הברקות כמו "זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה", "שתיקתו של מרסל דושאן זוכה להערכה רבה מדי" ועוד. ובחזרה לקמל-בלבין: "תולעת משיחית", "תפוחי סדום" "איש הנקניקיות" "גנב המרחקים" "צאן ברזל", "טום וטים", "פלשינג", ועוד, מהווים ערוץ בפני עצמו, ארכאי, קרקסי ואירוני שחוגג את הלשון העברית מעל ומתחת לשולחן.

וכך או כך, הצירוף "נערת הגבעות" (ו"נוער הגבעות" בכלל) קרוב יותר לאלות אדמה ונחש – עם כל הנופך הפאגאני והאירוטי הנלווה – מאשר לצירוף "עם הספר" למשל.

*

3. ראשים וכובעים

במיתולוגיה היוונית כימרה היא מפלצת בעלת שלושה ראשים: אריה, עז ודרקון, או לחילופין – מפלצת בעלת ראש אריה, גוף עז וזנב נחש, וזה גם שם גנרי ליצירי דמיון שגופם מורכב מאיבריהם של חיות שונות. אני כבר לא זוכרת באיזה כתב יד מצאתי את היצור הדו-ראשי שלמטה. נדמה לי שהוא מתאר את המלחמה הפנימית ביצר הרע.

גם לתולעת המשיחית יש בעצם שני ראשים – או אולי רק שני כובעים: מצד אחד כובע מקדש ומנגד כתר המשיח.

ואם כבר מדברים על כובעים:

The 1931 Beaux-Arts Ball לחצו להגדלה

התמונה האיקונית של נשף הארכיטקטים הלבושים בבנייניהם, מוטבעת בתת מודע האמנותי של התולעת. ומנגד, הרב מרדכי אליהו מסביר שבית המקדש השלישי יירד מן השמיים (היישר אל ראשה של התולעת המשיחית) ולא שוכח לעקוץ את בג"ץ.     

*

4. הגיטריסט העיוור

מימין, חליל בלבין ומרב קמל, "תולעת משיחית", משמאל, פיקאסו, המנגן העיוור, 1903

ושוב: ברובד האקטואלי – פופ אמוני (ראו למשל את הקליפ המדברי של ישי ריבו, ל"סיבת הסיבות"). ומתחתיו ברובד האמנותי נחבא המנגן העיוור (האם הוא מוסיף אירוניה? אולי, בדרך אגב).

וישנה גם הרגישות הפלסטית של קמל ובלבין; רגישות מוּלדת נפלאה, שקשורה לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. ובהמשך לכך, האצבעות הפורטות של התולעת המשיחית הן גלגול והנפשה של עמודי המקדש, והצטלבות המיתרים בגשרים ובשריגים משוחחת עם לבני המקדש. הסקאלה המונוכרומטית (מקרם בהיר עד חום) מופרעת על ידי הצהוב העז עם נגיעת האודם של המשיח שצץ כמו פרח בר בדיונה, כמו שערה בזנב, או לחילופין ננעץ בו כמו קוץ או כמו דגל כיבוש. כל התשובות נכונות.

*

5. פָּרַאידוֹליה

"הפסלים נוצרים מתוך מחשבה קולאז'ית" אומרים קמל ובלבין בקטלוג. וזה חל מן הסתם גם על החיבור בין זנב תולעת, טורסו אנושי ובית מקדש. אלא שפיקאסו, אבי הקולאז' המודרני, תיאר אותו כך: "החפץ התלוש נכנס ליקום שאינו הולם את תכליתו, ובמידה מסוימת הוא ממשיך ושומר על זרותו. ואת הזרות הזאת בדיוק רצינו להבליט, כי הרגשנו שעולמנו נהיה מוזר מאד ולא בדיוק מנחם". (מתוך "חיים עם פיקאסו" פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק)

התולעת המשיחית היא לא רק כימרה או צלמית משונה אלא גם צעצוע מוטאנטי. בתמונה, צעצוע מוטאנטי מתוך "צעצוע של סיפור 1", מעשה ידיו של ד"ר מנגלה ילדי שמפרק ומכליא צעצועים.

ואצל קמל ובלבין לעומת זאת, אין ניכור, אין שיפוט ואפילו לא לעג – לא כזה שבוחר צד; "מיצי מרה" נטועה עמוק בעולם "הלא בדיוק מנחם" הסובב אותנו, רק שאת האג'נדה הפוליטית / האידאולוגית מחליפות פרקטיקות של התבוננות ומשחק. בפעם הקודמת התפעלתי מזה ב"שלפוחית". זה לא שהם מעגלים פינות, כל הנתונים נמצאים שם, אבל המסקנות הן לגמרי בידי הצופה.

"אנחנו עובדים הרבה עם 'פָּרַאידוֹליה', אותה הטיה קוגניטיבית של המוח לזהות תבניות מוכרות במראות עמומים, למשל הנטייה למצוא דמויות בעננים", הם אומרים בקטלוג.

הנטייה הזאת לקלוט צורות לפני תכנים, לטעון צורות בתכנים, גורמת לשופר מסולסל, לשרשרת דיונות, לתולעת יעקב מישעיהו, לתולעת חולות מד"בית והשד יודע מה עוד, להילכד באותה צורה, ושם, בתוך התת מודע (של האמנים ושל היצירה), הם הודפים ומהדהדים זה את זה, ומכאן החיוּת של הפסלים, הקומיות, האופל, האירוניה. [סוף הפוסט]

*

ואם כבר אקטואליה, כמה שזה עצוב, בחושך של מה שקורה, זאת נקודת אור:

*

ובלי קשר:

הצגות אחרונות של "יאללה בטטה" – המופע של נעמי יואלי ויוסי מר-חיים!

ינואר פברואר ב-31.1.23 וב-1.2.23  בתיאטרון הבית, רחוב נועם 5 יפו. 

לרכישת כרטיסים

לשיחה שלי עם נעמי יואלי על יאללה בטטה

"מיצי מרה" היא התערוכה החדשה של חליל בלבין ומרב קמל שאצרו טניה סירקוביץ' ואמיתי מנדלסון במוזיאון ישראל. היא מאגדת עבודות ישנות וחדשות לעולם של ציורי ענק מוטלאים, רב-כיוונים (על אחד מהם כתבתי פעם) ותהלוכה קרנבלית של פסלים, סוג של עלייה המונית לרגל, לשומקום.

התחלתי לכתוב על פסל אחר בכלל, וכשהאקטואליה הגיעה לי עד נפש ברחתי לפלשינג:

חליל בלבין ומרב קמל, פלשינג, 2022 עץ, אקריליק ומֶרֶק אפוקסי, אוסף האמנים.

"פלשינג", זה מה שעושה השַפירי (מה צורת הזכר של שפירית?) שחושף (משהו שנראה כמו) אבר מין עצום, מתעקל, מול השלד עם החור המובנה, המוכן, כמו טבעת שמחכה לאצבע. זו עבודה יפהפייה, פנטזיה מופרכת, פורנו בגרסת פרחים מיובשים, מטמורפוזה אבודה של אובידיוס, שבה זאוס בא אל אישה בדמות שפירי ענק. רישום תלת ממדי, מקאברי ולירי, מצחיק ושברירי, אוורירי ומלא תנועה. אפילו המיטה נראית חיה, ברגלי התרנגול שלה עם הדורבן כאילו זה עתה עמדה מלכת והיא מגביהה מעט את פני-הכר שלה להציץ בשפירי הנפלא.

.

(דורבנות) קרדיט לתמונה

*

ובשולי פרשיית ציור העירום המצונזר של שרה בנינגה:

בתמונה למטה, בת פרעה (או אמתה) מושה את משה רבינו מן היאור, כפי שצויירה על קיר בית הכנסת בדורה אירופוס שבסוריה (נבנה כנראה בשנים 244-245 בתחילת תקופת האמוראים וכוסה בעפר בשנת 256). לחצו להגדלה. היהדות לא תמיד היתה ולא תמיד תהיה כמו שהיא היום. אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד שלי נהגה לומר.

בנות הדרקון חלמו לייסד עיר של צדק וחופש, עיר מקלט לכל הילדות, כשם הספר החותם את הטרילוגיה.

שמתי את תמונתי על עטיפתו כמו ששמים תצלום בתעודת זהות. ועכשיו היא נפתחת לכל מי שרוצה.

רק שלחי את תמונתך (אפשר גם בצבע, הגיל לא חשוב, הילדה והנערה עדיין שם)

ל-‫bnothadrakon2022@gmail.com ותמצאי את עצמך שם וגם בשלוחתה בעיר האושר.

את שלך תקבלי גם במייל, ותוכלי לשתף אם תבחרי.

ההזמנה מיועדת לבנות הדרקון מכל הגילים, הצבעים, הדתות, הלאומים והמגדרים.

*

*תודה מיוחדת לתמר הוכשטטר על הרעיון ולהילה פלשקס על העזרה במימושו.

**בגרסה המקוונת של הארץ התפרסמה זה עתה ביקורת של שלי קרן על בנות הדרקון.

***בתמונה, פרט מתוך איור נפלא של המאיירת הנפלאה מכל