Feeds:
פוסטים
תגובות

הקדמה, או יאללה בטטה

נעמי יואלי היא חברה יקרה ויוצרת תיאטרון נועזת וייחודית, שאני משמשת לה מדי פעם "עין שלישית". לרגל המופע החדש שלה ושל יוסי מר חיים, יאללה בטטה, נפגשנו לשיחה על פנטזיות ילדות, על הזדקנות והסתכנות (כשאומרים אותן בקול הן נשמעות כמעט אותו דבר), על האהבה לשפה העברית, על סטנד אפ ועל טקסים, על אימת המוות ועל חברוּת.

מרית: מה זה יאללה בטטה?

נעמי: [צוחקת] זה סוג של פח אשפה… פרטי, קיבוצי. זה מה שמוצאים פתאום אחרי שמפנים את הכלים ואוספים את הפירורים ליעה. זה מקום שאין בו איזו סלקציה מובנית, פורמלית או תכנית, וזה קשור גם לתהליכי יצירה: כל עבודות הבגרות או המבוגרוּת שלי, נוצרו בדרך כלל סביב נושא מסוים, סביב דמות כמו דודה פרידה שלי או נתיבה בן יהודה, סביב טקסט של אידה פינק, או סביב האירוע הטרגי של הרג שלוש בנותיו של הרופא בעופרת יצוקה. תמיד ידעתי מה הגזע, הנהר שבו זורם המופע, אבל בגלל צורת העבודה שלי וגם של יוסי (שהיה מעורב כמעט בכולן), נפתחו כל הזמן גם יוּ-בָ-לים [נהגה במבטא אמריקאי כבד] כמו שהמורה שלי לשבוע היתה קוראת להם.

מרית: מורה לשבוע? יו-ב-לים?

נעמי: לפני "דודה פרידה" עשיתי סדנא אצל ליני זק באמריקה. הבאתי המון חומרים כדי לעבוד על המופע, ובסוף דיברנו על דברים לגמרי אחרים. אני סיפרתי סיפורים ושתיתי קמפארי וסיפרתי סיפורים ושתיתי קמפארי ו… שילמתי לה המון כסף, מירושה שקיבלתי מההורים, והיא כל הזמן השוויצה במחשב אפל שקנתה בכסף שלי, ולא ראיתי שלי יש איזה תועלת מכל זה; לא רק שאני יושבת ומספרת לה סיפורים, אני עוד משלמת לה. וזאת היתה תמיד גם ההרגשה שלי עם פסיכולוגים, חוץ מפטיה [גבריאל דגן] שגם הוא היה מספר. הוא היה עוצר את השעון של הטיפול, ואומר, אני חייב לספר לך משהו, זה על הזמן שלי, ומספר איזה סיפור על מחנה השמדה, והייתי חושבת, מה זה קשור לבעיות שלי עם גברים, ובסוף… לא משנה. אז ליני תמיד אמרה: יש לך דרך מיוחדת לספר סיפורים. איך אומרים streams בעברית? יו-ב-לים? את תמיד מתפצלת ליובלים. זה יפה, אבל תוודאי שאת חוזרת לנהר.

יש מין איזורי סְפר כאלה בחיים ובתהליכי עבודה, איזורים לימינליים כאלה ששם הסיפור לא מספיק חשוב ומרכזי, הם לא חלק מאיזו תזה, דברים שאת אומרת לעצמך, פעם נתעסק בזה, והם מצאו את דרכם ל"יאללה בטטה". זה מסע הרבה יותר חופשי ופרום מעבודות אחרות שעשיתי, קצת יותר מסתכן. ואפשר אולי להגיד שההסתכנות הזאת קצת קשורה להזדקנות. כי מה כבר יעשו לזקנה ולזקן המשוגעים? יכניסו אותם לבית סוהר? ישללו מהם – מה? כשהתגרשתי נורא פחדתי שיקחו ממני את הילדים, אבל את הילדים כבר לא יקחו – הם הלכו, את הנכדים לא יקחו – הם באים, אהבת הנעורים כבר מוטמעת איפהשהו, אהוב הנעורים כבר מת. המון דברים בהזדקנות-הסתכנות הם כבר לא הסתכנות כי את כבר יודעת שהמחיר הוא איום ונורא: אי הֶיוֹֹת, אז יש משהו בַּהֶיות שמקבל דגש גדול יותר של אהבה ושל קשר, וגם של הבנה שהפרטים הקטנים ביותר הם העדויות החשובות ביותר, וכשאתה לא שם לב אתה גורף אותם. באקס חמותי החורגת יש מיניאטורות יפהפיות שמבשרות את הסוף, את המלחמה, את הגטו, את ההשמדה. ובסופו של דבר אני גורפת אותן מהשולחן עם כף של רולטה. אני תמיד מרגישה שהמקריות או הסחיפה היא מכרעת. בסופו של דבר על האירועים הגדולים אנחנו לא שולטים, וגם לא על האירועים הקטנים, אנחנו יכולים לעשות רק משהו בינארי: זה או זה, ותמיד יש שלישי שמחרב, פורע…

יוסי מר חיים ביאללה בטטה

אני בגילאי השבעים, יוסי בגילאי השמונים, אנחנו עובדים כבר חמש-עשרה שנה יחד. אין לנו שום קשרים חברתיים מעבר לזה. אני מצלצלת נגיד פעם בשנה ואומרת, יוסי, בא לך לעשות משהו? והוא אומר [מְחקה אותו באינטונציה של תלונה]: "אני מחכה לטלפון הזה כבר חצי שנה". ואני אומרת, אני רק יכולה להגיד שיקראו לזה "יאללה בטטה", יש לזה סיבה ולא נעשה ספוילרים. והוא אומר: יופי, נשמע נהדר… ואז אנחנו מתחילים לדבר. אנחנו מאד שונים, יוסי ואני: חלק גדול מעיסוקי זה להיות תלמידה טובה, להצטיין, לענות את התשובה הנכונה. אני גם מאד היררכית. אני יכולה לראות את זה לפי החלומות שלי; אני מעריצה סמכויות, אני מאד מודאגת ממה היה קורה אם הייתי גדלה במשטר הנאצי, כי אני הייתי ילדה פטריוטית כזאת… ויוסי הוא אנרכיסט, הוא לגמרי לא היררכי, יש לו פחד רק מדבר אחד, והוא אומר את זה בהצגה: "פחד מוות, מהרגע שנולדתי".

אז אמרתי לעצמי: עבודה אחרונה, פרומה, פתוחה, ויתור על היררכיות, לגיטימיות לסיפורים הקטנים שלנו שמאירים אחד את השני. שנינו ירושלמים, זה סוג של שפה, שנינו מגלגלים שיר אהבה מסוים לעברית, למקום שאנחנו חיים בו, לקהל. העבודה שלי היא בסך הכול טריגר לשיחות, מחשבות, הפלגות של אדם אל עצמו.

מתוך "אקס חמותי החורגת", נעמי יואלי בדיאלוג עם מתנדבת. המיניאטורות ייגרפו בסופו של דבר עם כף של רולטה.

בכל מה שאני עושה יש יסוד מאד חזק של אינטואיציה, ויסוד מאד חזק של אימפרוביזציה, של משהו שנשאר ליד המקרה. באקס חמותי החורגת אלה שישה מתנדבים שמנהלים את ההצגה. כל אחד מהם פותח מגירה ונכנס איתי לדיאלוג, ואי אפשר לדעת איך זה יתפתח. אני הרי מדברת כאגי [אקס חמותה החורגת], והיו אנשים שבאמת חשבו שאני היא, ועם כמה שאני נראית רע, [צוחקת] לא נולדתי ב1921… לעומת זאת יכול לעלות מישהו על הבמה, ואני מוציאה נגיד צלחת יפה מהמגירה שבחר ואומרת לו [במבטא של אגי] "זה מוצא חן בעיניך?" והוא עונה: "זה מאד מוצא חן בעיני" במבטא מוגזם, ועושה ממני צחוק. זה מישהו שנאטם מול הרגש הצרוף ומגיב בסוג של אלימות. איך אני מגיבה לזה? למשל אני אומרת לו [בתור אגי], איזה יופי של מבטא יש לך, ישר לקרקס! ואנחנו יכולים להיכנס לאיזה קטע די כסחיסטי. זה יכול לקרות, שהסנטימנט שאתה מציע לא מדבר לתיאטרון מוח שיש לקהל בראש.

מרית: בדרך כלל את נחלצת בעזרת הומור.

נעמי: אחד מתפקידי בחיים זה להצחיק; תמיד הייתי הילדה המצחיקה, בבית, בחצר, בכיתה, בגן. דקויות אירוניות לא הבנתי – כשהגננת שלי אמרה לי, נעמי, אני נורא אוהבת שמדברים יחד איתי, אני דיברתי יחד איתה כי כל כך אהבתי אותה וכל כך רציתי לשמח אותה – אבל דברים היו תמיד מצחיקים לצד אימה איומה ונוראה. גיליתי את המוות בגיל מאד צעיר במלוא העוצמה ששמורה לו עד היום. הקונספט הזה של "פח זבל" מגחיך בין השאר את הרצינות של כל הדברים בחיים, כי בסוף, לאן שזה הולך כולנו הולכים. וזה גם מעורר צער מאותה סיבה, והדרך היחידה להתקיים היא להדחיק, לצחוק…

מרית: גם אגי אמרה, שמה שהחזיק אותה בחיים היה הצחוק.

נעמי: נכון, אבל כששאלתי אותה למשל על אושוויץ, "אתן הייתן בנות עשרים, לא היתה מפעם לפעם איזו בדיחה, לא צחקתן, לא היתה לכן איזו אירוניה?" היא אמרה [מחקה את המבטא הייחודי של אגי], "שום כלום. חוץ מפעם אחת, שהגיע טרנספורט ואמרו לנו שז'וז'ה בטרנספורט והיא השתגעה. ואיכשהו יצאנו מהבאראק והגענו אל הרמפה, וכבר ז'וזה היתה שם עם הבגד ועם הקרחת הזאת, והיא אמרה, אני לא השתגעתי, אני לא השתגעתי, פשוט אני צחקתי, כי כל הדרך ברכבת החבר שלי אמר לי תסתרקי, תסתרקי, כי הרושם הראשון קובע". זה מה שאני אוהבת בסטנד אפ, שגם הסיפורים הנוראים הם מצחיקים. זו אמנות נפלאה בעיני, לא בחלק של הבדיחות, אני מתעבת בדיחות. יאללה בטטה זה סוג של סטנד אפ לזקנים.

מרית: זאת היתה נקודת המוצא, אבל סטנד אפ זה מדיום מאד חשוף ובודד, לבד מול קהל, וביאללה בטטה אתם שניים, יש לכם זה את זה. את תמיד אומרת שאת ויוסי לא מדברים על רגשותיכם זה לזה, אבל יש אינטימיות גדולה ביניכם שלגמרי מציפה בסוף, בשיר על תוכי יוסי. יאללה בטטה זה דיאלוג, זאת הצגה על חברות.

נעמי יואלי ויוסי מר חיים ביאללה בטטה

נעמי: זה נכון… כשאת אומרת את זה, אני רוצה לומר: אה, נכון, זאת הרי הצגה על חברות! וזה נכון גם בקשר לדיאלוג; כשאת הערת לי על זה שביאללה בטטה יש איזה מקום של בטן שבו יוסי הופך פתאום למלווה המוזיקלי שלי, באמת דיברנו על זה, יוסי ואני, ובפגישה האחרונה שלנו יוסי מופיע [מתגלגלת מצחוק] עם מלודיקה מטאיוון, הכלי הכי… אם אפשר להגיד על משהו פתטי… זאת לא המלודיקה ההיא, הירוקה, שהתחזתה למשהו רציני… לא, זה צינור בצבע תכלת עם קלידים שלא עובדים, עם קול שמלודיקה לעומתו זה מקהלת מלאכים, ואז הוא אמר, כשאת יוצאת להתלבש, אולי במקום להמשיך את המוזיקה ששמנו, אני חושב שאולי שם אני יכול לנגן את הקטע שכתבתי. ואמרתי, מושלם, פשוט תלך עם זה, תשב ליד השקופית של ההומלס ותנגן לו. עוד לא ניסינו את זה, אבל אני חושבת שזה יהיה נורא יפה.

נעמי יואלי ויוסי מר חיים, מתוך יאללה בטטה

ואז אמרתי לו, יש עוד דבר שכל השבוע אני חושבת עליו. אנחנו כל הזמן מדברים על כל מיני נכחדוּיות, שהן בעצם מְשָלים לנכחדוּת שלנו. אולי נעשה טקס זיכרון לחיריק? נגיד "הֶפסקתי"… זה נורא מצא חן בעיניו. אז בפעם הבאה נערוך טקס זיכרון לחיריק, או לַהִפעיל, ל"הִי". עדיין אין לי מושג איך זה שייך ליאללה בטטה, אבל זה שייך. 

מרית: ברור שזה שייך.

נעמי: [צוחקת] אולי תסבירי לי איך זה שייך, תהיי רגע העין השלישית שלי…

מרית: זה לוקח משהו שכמעט נכחד – במקרה הזה המסורת האלתרמנית של "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן" – ומפעיל אותו מחדש, רק אחרת. זה חלק ממיחזור של זכרונות ומסורות. החיריק אגב נעלם ביחד עם הניקוד. יש פחות ופחות ספרים עם ניקוד. אנשים לא באמת רואים איך הוגים את המילים, ואם אין יו"ד זה מידרדר לסֶגול.

נעמי: מות החיריק קשור גם למות הדיקציה. יצא לי השבוע הרבה לנסוע בגלל החג. אז שמתי 88 או רשת ג'. רשת ג' היא רשת מאד פטריוטית, הרבה שירי ארץ אהבתי, ואתה אומר: מאיפה הם המציאו את הפיצ' והדיקציה של שירי הלהקות? מאיפה הרי"ש הזה? [שרה בחיקוי קורע שרשרת שירי להקות כגון "יש לי אהוב בסיירת חרוב"]. אף אחד לא דיבר כך, אבל בתרבות, בשירה, בתיאטרון, הפיצ' של הקול היה שונה, והיתה איזו תביעה לרי"ש ולדיקציה. ועכשיו זה התהפך: אין שום לחץ על דיקציה, שום ניסיון להיות מובן. נניח נועה קירל: [שרה בשפתיים רפויות, "אני פנתרה…"], חשבתי שהיא שרה "אני פנדה". הזקנים יכולים לבכות עד מחרתיים, אבל זה מחזיר להם על העיוות הזה של הרי"ש [עוד חיקויים מגלגלים מצחוק]. משהו מת בשפה, משהו אחר חי בשפה.

מרית: אפרופו חיים ומוות, אני פותחת סוגריים: כשהייתי ילדה כל הנטיות בדקדוק הודגמו על הפועל ש.מ.ר, ושנים אחרי, כשעזרתי לילדי ללמוד לבגרות בדקדוק, גיליתי לחרדתי שהש.מ.ר הוחלף בק.ט.ל. דווקא ק.ט.ל?! אם לא רוצים את הגרוניוּת של הרי"ש, שיחליפו לש.ת.ל או לאלף פעלים אחרים. זאת אפילו לא אידאולוגיה. זה ישר מהתת-מודע המופרע של מישהו. כתבתי על זה בעיר האושר ואף אחד לא נחרד. איך ייתכן שאף אחד לא נחרד?

נעמי: זה ייכנס להצגה, כמו שאגי היתה אומרת: "אני אשלח לו אורכידיאה מקולקלת. זה יהיה העונש שלו". [ובחזרה ליאללה בטטה]: זיכרון הולך יד ביד גם עם נוסטלגיה, ותמיד נורא מעצבן אותי שיש איזה קונצנזוס נגד סנטימנטליות ונגד נוסטלגיה. אלה שני יסודות כל כך חשובים בחיים, הרגש והרגשיות הנשפכת, והגעגוע לעבר שהוא גם געגוע למתים, וישנה גם האלגיה, מחלת הגעגוע. אנשים הרבה פעמים יוצאים מהמופע ואומרים, איזה יופי, איזה נוסטלגיה נחמדה! וזה ממש מעצבן אותי למרות שזה לגמרי לגיטימי. הרי כשאני עושה עם הקהל שירה בציבור של קנון, אני לא מלכלכת על זה. אני משחקת עם להתמסר לזה ולהתבונן בזה.  

מרית: אם כבר מדברים על זיכרון, המופע לא לגמרי פרום, הוא מאורגן באופן כמעט כרונולוגי, מהפנטזיות של הילדות אל המוות. ואיכשהו זה תמיד מגיע לשאלה, מה את רוצה? כשהיית ילדה, רצית להיות הציירת הטובה בעולם, הפסנתרנית הטובה בעולם, הזמרת, הרקדנית, ומתישהו כשאת מתבגרת כל מה שאת רוצה זו אהבה ומשפחה. אני תמיד מתכווצת כשאת מגיעה לזה.

נעמי: זאת לא השורה התחתונה, זה רגע מסוים שמתרחש מול שקופיות שלי בגיל 38, חצי מהגיל שלי היום. זו היתה תקופה איומה. האובדן של אחותי, אכזבה עמוקה מאהבה, זוגיות, משפחה, דברים שקרו לאורי בצבא, הקשר עם הילדים, הכל היה כל כך פצוע, עגלת חיי ההפוכה. ובכלל, מול פנטזיות הילדות, הכל זה אכזבה. כי רק הילדה חולמת שהיא עפה ויכולה לחוות את זה בשיא המלאות, ויש לה: אני רוצה להיות… אני רוצה להיות… אני רוצה להיות… ומול זה החיים שמציבים כל כך הרבה אתגרים או קשיים או קירות. כמובן שבגיל שבעים אני כבר לא אהיה הכי טובה בעולם. אבל יש גם את התהליך של העבודה: אני אף פעם לא נגעתי בפסנתר בגלל הפנטזיה של הילדות, וביאללה בטטה, אני מנגנת! הלכתי למורה לפסנתר ואמרתי לו: כדי שתהיה לי החוויה שאני פסנתרנית מהוללת, אני מוכרחה לנגן דף אחד מאַריָה של באך, והוא אמר, אבל אין דבר כזה, ואמרתי, אבל זה מה שאני צריכה. ואני כבר חצי שנה על הדף הזה באַריָה של באך, ויום אחד הוא אמר: אם אני אספר למישהו מהחברים שלי, הם לא יבינו. ואני אמרתי, אבל דני, זאת בדיחה. והוא אמר, זאת לא בדיחה, את באמת מנגנת מאד יפה! אז אני בדרך למימוש הפנטזיה: אני מנגנת בפסנתר, אני רוקדת בבגדי נמרה, אני פנתרה [צוחקת], אני שרה. שום דבר מאלה הוא לא הפנטזיה, כי פנטזיית ילדות לא ניתנת למימוש. אלה "מראות שתייה" כמו שביאליק קרא לזה [ב"ספיח"], ובכל זאת, אם אני מסתכלת אחורה על ההצגה, אני אומרת: מימשת, בדרכך… בגיל שבעים את שרה, רוקדת, מנגנת, את עושה מטריות שרבורג, סרט. אין סיבה למרירות.  

מרית: כל המשאלות מתגשמות רק לא בצורה שחשבת. זה פתגם (וגם המוטו של ספר המשאלות). אבל אני רוצה לחזור רגע לדימוי הספסל שקיים באמת בחיים שלך, ספסל שמכוסה בדברים שאנשים משאירים עליו בדרך לפח, ובהצגה הוא הופך למין במה לא היררכית של טריגרים לסיפורים.

נעמי: בסופו של דבר בכל זאת מתקיים ביאללה בטטה איזה עיקרון פורמלי, שלקוח במידה מסוימת, מטקסי החג העבריים: טקס שבועות וטקס ט"ו בשבט. בטקס שבועות יש במה ריקה שהולכת ומתמלאת בשפע שהקהילה מביאה, ואז הבמה כאילו פונה אל הקהל ואומרת, הביטו בי, אני זה אתם, אתם זה אני, ביחד זה אנחנו, הבאנו את היבול שלנו, אנחנו בית המקדש של עצמנו, דברים באמת נפלאים שחקרתי גם בעבודת ה-M.A וגם בדוקטורט. טקס טו בשבט הוא הפוך: הבמה מלאה עציצים ונותנים לכל שותל עציץ ואומרים לו לך ושתול. יש תהליכי התמלאות ויש תהליכי התרוקנות. הספסל מתחיל כשהוא מלא, הוא סוג של קרן שפע בדרך אל הפח. ובמהלך ההצגה הוא מתפנה, הג'אנק יורד אל הרצפה. והדבר היחיד שנשאר בסוף הוא המסכה. כדי שיוסי יוכל לעמוד בהבנה הזאת, שיום אחד הוא לא יהיה, הוא צריך מסכה כדי לתת לה לבכות. כשהמופע נגמר קרן השפע הזאת של סיפורים ואנקדוטות וחפצים, כל הדברים האלה שנקראים חיים, מתקרבים אל הפח.

מרית: ואל הקהל. כמו בטקס טו בשבט, יורדים מהבמה וניטעים בלב של האנשים.

*

יאללה בטטה, הצגות קרובות בתיאטרון הבית, 6-8 באוקטובר. להזמנת כרטיסים

*

ההדסטארט של ספר תום הושלם בהצלחה רבה!

תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.

בקרוב אפשר יהיה לרכוש אותו בחנויות ספרים מובחרות.

ויש גם לינק לרכישה ישירה.

*

ואם אין לכן מה לקרוא בחופש סוכות, טרילוגיית בנות הדרקון הושלמה

*

1. עוצמה ופגיעות

חיפשתי תמונות של ילדות או נערות לעטיפות של בנות הדרקון. חיפשתי עוצמה ופגיעות ומצאתי אין-קץ חמידוּת ומתיקות ופוזות פתייניות. ואז הגעתי לסאלי מאן (Sally Man צלמת שלא יכולתי להרשות לעצמי משום בחינה), ול-Immediate Family סדרת צילומים משנות השמונים, שבה תיעדה את שלושת ילדיה, אמט, ג'סי ווירג'יניה, בחווה המשפחתית.

אמט ג'סי וורג'יניה, צילמה, סאלי מאן. ברור שהעוצמה לא מאיימת עליה, שהיא לא מנסה לצמצם או להמתיק אותה.

*

2. נרקיס

צילמה סאלי מאן

מן הצימאון, התשוקה למי הבריכה שעוד לא רוסנה על ידי חרדת הלכלוך, צף כבדרך אגב נרקיס של קראווג'יו. גרסת חולין נוגעת ללב וגם קצת קומית של המיתוס.

נרקיס, קרווג'יו, 1597-99

*

3. מוות

ג'סי וצבי, צילמה סאלי מאן

מה שריתק אותי פה זה הניגוד בין התוכן לצורה הסימטרית, בין תנועת החיים הקצת גנדרנית ומבוישת, ותנועת המוות הענוגה בדרכה. הילדה והצבי כמעט משקפים זה את זה. רק הדלי של הדם מפר את האיזון.

כאב ומסתורין הם נתח משמעותי מהיַלדוּת, ולניסיון למלא את הסדקים האלה בבוטוקס, מטעמי נוסטלגיה או מאגיה (אם נָציג ילדות תמימה ומאושרת אולי היא תהפוך לכזאת), או חרדה ממורכבות, מסתירות, יש מחיר. ויתור על ריבוי קולות הוא גם ויתור על אמת ועושר; חצי חיים.

צילמה, חנה ריבקין-בריק. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לשים את הצילום הזה ליד ג'סי והצבי. אולי נזקקתי לקצת אור.

*

4. ג'סי נושכת

סאלי מאן, ג'סי נושכת. לחצו להגדלה

ראשית המבט העוצמתי הדחוס ברגשות ומחשבות; שיירי זעם, נוחם וחשד, ריסון ופיוס.

שנית, הגוף המפורק, המחולק על ידי קווים ונוצות ובו בזמן ומחובר בקליעה לזרוע הבוגרת שנושאת עדיין את סימני הנשיכה.

מעבר לריאליזם ולשרידים התיאטרליים של ההתחפשות, יש בצילום גם רובד מופשט, מעין מפה של רגשות ויחסים משפחתיים, של התנפצות והתאחות, לא על ידי מחיקה.

*

5. ג'סי זוהרת

סאלי מאן

את הביחד הזה של השלישייה שהוא בו בזמן גם היבדלות ובדידות, אני זוכרת היטב מילדות. וגם את הזוהר שלא מהעולם הזה שאופף את הילדה הכי יפה בגן, שיִכבֶּה בכוח, בבת אחת, כשמישהו ילחץ על כפתור החיפצון. אז בקשר למיניות:

"אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.

מתוך פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים", מאמר מכונן שכבר חזרתי וציטטתי (ככל שעיר האושר מתרחבת, מתרבים הצמתים שבדרך)

*

6. עירום

כמובן שצילומי העירום (ובמידה פחותה מעט גם צילומי הפציעות וכו') גרמו לשערוריות, האשמות בפורנוגרפיה. וזה נורא בעיני, שאימת הפדופילים מקשה עלינו להביט בילד עירום, שהיא דוחקת בנו לכסות אותו מפניהם (או מפני הפדופיל הפנימי שאולי מקנן בתוכֵנו). זה די נורא שאנחנו מניחים לפדופילים להכתיב, שלא לומר – לזהם – את היחס שלנו לגוף של הילדות והילדים שלנו. והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה; איך כתב איציק מאנגר: בעיני אמי אביט / נפשי בי משתוחחת, / לא נתנה לי אהבתה / להיות ציפור פורחת.  

סאלי מאן "הפעם האחרונה שאמט הצטלם בעירום" לחצו להגדלה

לרגע חשבתי שאמט יושב בקצה סירה, אבל זה רק גופו שמפצל את המים למעין קווי מתאר של סירה (ועל מה בעצם הוא מניח את היד?). יש הרבה מסתורין בתמונה הזאת, של מים שהפכו למוצק, של סערה במעמקים ודממה על פני השטח, אופל של נבואות לב וסירות ללא תחתית.

*

7. מזל

האמון, האינטימיות והחירות (להיות מי שאת) ניכרים בכל צילום, ובכל זאת בדקתי ליתר ביטחון, מה אומרים ילדי מאן שבגרו. לא מצאתי התחשבנות, להפך: וירג'יניה, הבת הצעירה, אומרת, שאנשים לא מבינים איזה מזל לא ייאמן היה להם שאמא שלהם היתה בבית כל הזמן, הם היו גאים בצילומים והרגישו שותפים ליצירה.

*

8. אמט ואלונה

למטה, מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה"

"אלונה בחדר השינה", היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא קורית בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם; הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט. קפלי הסדין מתפקדים כמו אדוות מדומות, במין היפוך של זרמי המים של אמט שמשרטטים סירת רפאים. אני תוהה אם יש קשר בין הצילומים, השפעה ישירה או מובלעת. (גם הסדין המוכתם הכמעט צואַתי, מחזיר אותי לבריכה המלוכלכת של ההתחלה).

ובכל מקרה, הנערות על עטיפת "ספר האבות" ו"ספר המשאלות", צולמו בסופו של דבר על ידי מיכל חלבין. תודה ענקית.  

*

ואם כבר "בנות הדרקון": גילי איזיקוביץ ראיינה אותי להארץ, ולטובת מי שלא מנוי, הראיון נמצא גם פה.

כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת על ידי הפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. … רציתי לכתוב שיש ריפוי ויש תיקון".

איריס גנור (אלה יוונייה קוראת ספרים) כללה אותן ברשימת עשרת ספרי המקור האהובים של תשפ"ב:

שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.
סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי.

וביקורת של דפנה לוי ב"ישראל היום"

אחד מסיפורי ההרפתקאות הסבוכים, חורצי הלב, אך גם מלאי הנחמה שנכתבו בשנים האחרונות בעברית.

*

את טרילוגיית בנות הדרקון

אפשר לרכוש באתר ההוצאה ב-50% הנחה!

ונותרו עוד 5 ימים להדסטארט של "ספר תום"

מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד, המאיירת המופלאה!

שנה טובה לכל באי עיר האושר

שנה של תיקון וריפוי והפתעות טובות

לפני שלוש עשרה שנים כתבתי פה על קסמיו הקרים לכאורה ושוברי הלב של הסרט "עד כלות הנשימה". ציינתי גם בקיצור שבכל פעם שאני רואה סרט של טרנטינו, אני רואה את גודאר מאחורי גבו. סרטים אחרים של גודאר פחות אהבתי; הפירוק השתלט וגירש את הרגש, או לפחות החליש אותו עד שלא נותר שום מתח. נדב לפיד בסרטו הנהדר "מילים נרדפות" הצליח להחזיר עטרה ליושנה, לפרק באותה עוצמה ובכל זאת להדביק דרך האינטנסיביות הרגשית. גודאר מת אתמול. אני מעלה את הפוסט הזה מחדש, באהבה, לזכרו.

עיר-האושר

עד כלות הנשימה – התקציר:
מישל פּוּאַקר (ז'אן פול בלמונדו) הוא פושע קטן שנוסע ממרסיי לפריס כדי לגבות חוב וכדי לשכנע את פטריסיה (ג'ין סיברג) צעירה אמריקאית שאיתה בילה כמה ימים, לברוח איתו לרומא. בדרך הוא הורג שוטר והופך למבוקש. הוא מאוהב בפטריסיה וגם היא מאוהבת בו. היא בהריון. רגע לפני שהם בורחים ביחד היא מסגירה אותו למשטרה שיורה בו למוות.
*
אותו סרט, רק הפוך
סרט על שני צעירים מאוהבים ומלאי קסם במנוסה, מסובכים עם החוק ועם עצמם – השלד של עד כלות הנשימה (1960) מזכיר באופן מפתיע את זה של לב פראי (1990) לדיוויד לינץ'. והדמיון הוא שמבליט את השוני. מדובר בשני סרטים הפוכים: אחד אמריקאי והאחר צרפתי, אחד חם והאחר קר, אחד אורגני והאחר מכני, אחד צבעוני והאחר שחור לבן, אחד מלודרמטי עם רגל אחת בפנטסיה, והאחר יומיומי וריאליסטי (וגם מודע ומודה שהוא סרט). וכך הלאה. המקור להבדל – או אולי ביטוי המובהק ביותר – נמצא ביחס בין…

View original post 1,534 מילים נוספות

לכבוד יום הולדתי שחל מחר, בארבעה עשר בספטמבר, שהוא גם היום שבו מקריבים ילדות לדרקון, וגם היום שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש מאסיזי את הסטיגמטה שלו (אם כבר מדברים על זה), בקשתי רשות ממרים נובופלנסקי לפרסם מייל שכתבה לי בעקבות הכרך הראשון של בנות הדרקון.

זו הפעם הראשונה שאני מבקשת רשות לפרסם מייל שנכתב אלי באופן פרטי.

תודה ענקית למרים על הכתוב ועל ההסכמה.

*

לפני כמעט שנה סיימתי לקרוא את בנות הדרקון וכתבתי לך רק שמאוד אהבתי אותו. ראשית כי הרגשתי שמי אני, הקטנה, שאנתח את הסיפור המופלא הזה (וכל דבר מעבר ל״מאוד אהבתי אותו״ נשמע לי כמו ניתוח) ושנית, כי לא הצלחתי אז לשים במילים את כל מה שהסיפור עורר בי.

רק אחרי הרבה חודשים הצלחתי לשים עליו את היד, על הכעס. שטפתי כלים לבד במטבח באמצע הלילה ואמרתי בקול ״אני כועסת״, ואז פרצתי בבכי, כזה מהסוג שבוכים כשפתאום נוגעים במשהו מאוד אמיתי.

כעסתי על זה שאני אישה, כעסתי על איך שמתייחסים לנשים, כעסתי, אבל ממש – לאבה מתפרצת בחזה. סיפרתי לאיש שלי והוא לא ממש הבין, וכל חיוך שלו הכעיס אותי יותר.

אחרי כמה ימים דיברתי עם אחותי, החכמה באדם. היא סוף סוף קראה את בנות הדרקון ממש לא מזמן כשהייתה בחופשה בסיני, ואני השתמשתי בסיפור כמטאפורה, לנסות להסביר על מה אני כועסת:

״נגיד שנבחרתי להיות נידונה, מילא, על זה אני לא כועסת, זה עניין ביולוגי, רק בנות יכולות…״

פשט: קיבלתי את התפקיד ללדת ילדים, כל חיי הרגשתי באמת בלב שלי שזה חלק גדול מהיעוד שלי. הלכתי לתוך הביצה בלב מלא רצון.

״נגיד ששרדתי את השנה וגם הרגתי את הדרקון ונשארתי בחיים ואני ממש ממש גיבורה, מילא, זה לא שהייתה לי ברירה…״

פשט: ילדתי, התגברתי על כאבים פיזיים, על פחדים, שותתת דם וזיעה וחלב ודמעות. הנקתי וטיפלתי, בלילה וביום, הייתי לגמרי בתוך זה ולפעמים רק בזה. לפעמים זה גרם לי להיראות כמו הנידונה עם השמלה הדהוייה והשיער הסתור לקראת סוף השנה שלה בביצה 🙂 לפעמים תינוק נרדם עם הפטמה בפה, ואני ניסיתי להשתחרר כי ״די, כואב, כבר אי אפשר יותר״ אבל ברגע שהתנתקתי הוא מיד התעורר ובכה, ואני התגברתי על הכאב וחיברתי אותו שוב לציצי, והסתבר שכן אפשר יותר.

שני השלבים האלו, של להיות נידונה ולטפל בדרקון, לא הכעיסו אותי. רציתי בהם וידעתי שאני עושה אותם מצויין.

״אבל זה שמעלים אותי למשפט אחרי כל זה?! זה מה ששובר אותי.״

ככה אמרתי לאחותי. 

אחותי החכמה מהר מאוד עלתה על זה. ״מי שופט אותך? זו את ששופטת את עצמך.״

נכון.

המשפט שהתנהל אצלי בראש שיקלל משתנים שונים, למשל: כמה אני מרוויחה, כמה הספקתי ליצור, כמה טיפסתי בסולם הדרגות (יש לנו דודה במשפחה שבכל יומולדת מברכת ״בריאות, נחת וטיפוס מהיר בסולם הדרגות״), כמה הייתי עם הילדים שלי ובכמה הכרה זכיתי.

במשפט הזה אצלי בראש אני יוצאת רע מאוד. אבל אם אני באמת מקשיבה לעצמי, אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע. והלב שלי זועק שזה מופרך וכל כך רחוק מהצדק, ממש כמו במשפט של מרתה אמל ונועה. איך הם מעיזים לשפוט אותן?? ולהאשים אותן בסעיפים המופרכים האלו, איך??!?

תחילה חשבתי שעלי להחליף את השופטים הכסילים שיושבים על הבמה. ״אמצא שופטים ערכיים יותר״ אמרתי לעצמי בתקווה שאם אברור טוב יותר את השופטים וארשה רק לאלו הראויים לשבת על הבמה, או אז אצא טוב במשפט הזה.

אחותי, שהיא מאוד חכמה (וגם סיימה את הספר ממש לא מזמן אז הפרטים עוד היו טריים בראשה), הזכירה לי:

״הן ברחו. נעה בכלל נגסה באגס ונעלמה, וגם מרתה ואמל הצליחו לברוח!״

וכך החלטתי שאני אברח מהמשפט הזה. לא מעניין אותי בכלל מי יהיו השופטים שיישבו בו, כי אני כבר לא אהיה שם להישפט. אני ארחיק, אצור, אופיע ואגשים את חלומי כמו מרתה. וכמו מרתה, שגוף  הדרקון הוא חלק מהיצירה שלה, לי יש את המטען הפלאי שלי משבע השנים האחרונות – והוא חלק מהיצירה שלי וחלק ממי שאני.

כמו שבנות הדרקון שברו שרשת של יותר ממאתיים שנה ושינו את המציאות לדורות אחריהן, אני קולטת עכשיו שבמעשים שלי אני מכינה את הקרקע לבנות שלי, איילה והדס. בזה שאני נותנת מקום וערך לעצמי ולעשייה שלי מעבר לאמהות ולא שופטת את עצמי על הבמה בכיכר העיר לפי מדדים מופרכים ומשתקים, אני מאפשרת להן לנהוג כמוני כשיהיו נשים בעצמן.

זה תהליך ארוך שנמשך אצלי חודשים, והסיפור בנות הדרקון עוזר לי לנווט בתוכו ולתת שמות לתחושות ולהתרחשויות. הסיפור הזה מרפא אותי, אני רואה בו את עצמי ומוצאת בו גם את הביטוי לעוול ולכאב וגם את הפתרון, הסוף הטוב, הנצחון והחופש. ועל זה אני רוצה לומר לך תודה.

*

אני לא העליתי בדעתי את כל זה כשכתבתי את בנות הדרקון. ומצד שני, איך אפשר להתכחש אחרי שהטלתי על הילדות להאכיל, להרדים, וללטף את הדרקון (עד זוב דם)?

ספרים הם ראי, זה הקסם שלהם; הם משקפים לכל אחד את עצמו, הם יכולים להציל, וזה מאד מאד מרגש.  

*

ועדיין בסערה הכפולה של סיום הטרילוגיה (17 שנים) והשלמת ספר תום (רק 6).

ראשית, מיה סלע ויובל אביבי הקדישו תוכנית שלמה של מה שכרוך לבנות הדרקון ולספר תום. הם היו נפלאים והלב פרפר לי. אפשר להאזין לנו פה.

שנית, "פלא אנושי ואמנותי" – יובל סער מפורטפוליו ראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום

שלישית, רשומה חדשה שכתבתי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) פורסמה באתר הפנקס.

ואחרונה חביבה, ובעצם ראשונה – איריס גנור מן הבלוג אלה יוונייה קוראת ספרים.

כשהוחלט להוציא את כל הטרילוגיה – כלומר שלושה ספרים בבת אחת – לא חשבתי כמה קשה יהיה להמתין שמישהו יסיים לקרוא אותם, בייחוד שקריאת הבינג' נכחדה מן העולם. אז זהו, שלא. יש לפחות קוראת אחת, איריס גנור, ששרדה את הטבח. הסקירות שכתבה מלאות ספוילרים (כפי שהיא עצמה מתריעה, ואף קוראת להם בשמם העברי, "קלקלנים"), אז עדיף לשמור אותן לאחרי הקריאה. אני מעתיקה לכאן רק את השורות התחתונות:

ספר האבות – ספר יפהפה וקסום ומומלץ בכל לב.
ספר המשאלות – לא מעט, במהלך הקריאה של הספר הזה, את צריכה לזכור שזו אגדה; אגדה מתוחכמת עם עלילות מפותלות. אלה לא החיים עצמם, את מזכירה לעצמך, שוב, ושוב ושוב. ולפעמים מתגנבת לך מחשבה לראש, שככה זה בדיוק בחיים. בדיוק ככה.
כל הילדות – מאד מומלץ. מאד.

אפשר לקנות את הטרילוגיה (בשלמותה, או כרך-כרך) בהנחות גדולות בחנויות הספרים הממשיות והמקוונות. פרטים נוספים פה

*

שנה נפלאה לכל באי עיר האושר!

מה שאני מרגישה בימים אלה גדול עלי בכמה מספרים. לרגעים נדמה לי שכל האברים הפנימיים מסתחררים לי בתוך הגוף ואני רק מתפללת שיחזרו למקומם בשלום.

שני פרוייקטים שליוו אותי במשך שנים ארוכות הסתיימו פתאום ביחד, בבת אחת. בפוסט הקודם כתבתי על 17 שנות בנות הדרקון, אבל את שש השנים האחרונות ביליתי במסע דילוגים בינן ובין תום זיידמן-פרויד מאיירת גאונית, פורצת-דרך שפעלה בברלין בשנות ה-20.

ספר תום שערכתי יחד עם עדה ורדי – שגם עיצבה אותו לעילא – הוא יומן המסע של כל אחת מאיתנו ביצירתה המסעירה, בצד כותבים נוספים, חיים ומתים, שהצטרפו אלינו להרפתקה.

כריכת ספר תום, מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד. עורכות מרית בן ישראל ועדה ורדי. שיתוף פעולה בין "אסיה" ו"מנגד", הוצאות לאור. כותבים וכותבות: מרית בן ישראל, עדה ורדי, גיל וייסבלאי, ולטר בנימין, ענת פרי, רונלד שטארק. עורכים נוספים: שי מנדלוביץ, תמי מיכאלי. מתרגמים – מאנגלית: עטרה אופק. מגרמנית: גדי גולדברג, ענת פרי.

*

לספר תום יש חשיבות היסטורית: הוא גואל אוצר תרבותי שכמעט אבד, אבל בשבילי הוא אפילו חשוב יותר כמקפצה לעתיד, כהצעה עכשווית לנער, להפרות ולהרחיב את גבולות האיור.  

למשל? הגישה המסורתית, המקובלת עד היום, רואה באיור אמצעי המחשה ותיבת תהודה למילה הכתובה, אבל למה לצמצם את המאייר לתפקיד ההד של הסופר? הרי אין שני אנשים, ולו גם ידידי נפש, שמרגישים וחושבים באופן זהה. והדבר הזה שמתוייג בחיוביות כ"נאמנות לטקסט" הוא גם סוג של "תיאום גרסאות" שמשבש את האמת.

חדשנותה עוצרת הנשימה של תום נובעת בין השאר מחסינותה המפליאה לכל סוג של סמכות, אפילו לסמכותו של הטקסט. האיורים שלה קשובים לטקסט, אבל לא מסכימים איתו בהכרח. וגם זו דרך לחלוק לו כבוד: לשוחח איתו, להזמין כל ילד וכל ילדה, להצטרף לשיחה, לחשוב, לגבש דעה עצמאית. ריבוי הקולות שהיא מציעה חוגג את העושר של העולם עם כל הכאב הכרוך לפעמים בחגיגה הזאת. אני לא יודעת איך היתה הילדות שלכן, אבל שלי לא עברה בריקודים. ותום זיידמן־פרויד היא בין השאר המרים ילן־שטקליס של האיור. היא נותנת מקום לכאב, לטראומות, לא באופן סטרילי ודידקטי אלא בתעוזה ובעדינות אמנותית שנוגעת בעומק הנפש ומקטינה את הבדידות.   

ויש לה יכולת מפליאה להזין ולהפרות את שפת האיור בתפיסות מאמנויות אחרות.

התיאטרון למשל מבוסס על הפער בין טקסט לסבטקסט. את הטקסט מספק המחזאי, אבל כדי לממש אותו נדרש גם סַאבְּטֵקְסְט (subtext), שאותו נדרשים השחקנים לגלות בעצמם, בעזרת הבמאי. הסאבטקסט הוא הטקסט הסמוי, המושתק, שמבטא את רגשותיהן המוכחשים או המוסתרים של הדמויות. מן המתח בינו ובין הצהרותיהן הגלויות נולדות דמויות מורכבות ומלאות חיים. ותום מתרגמת את הכפילות הזאת לאיור. גם כשהאיור הגלוי מגבה כביכול את ההצהרות של הטקסט, ה"סַאבְּאיור" מסגיר את מה שנכבש והודחק (איך בדיוק זה קורה? הכל כתוב ומודגם בספר תום). האיורים שלה מנפצים את תקרת ה"אילוסטרטיביות", שוברים את קללת האחד-לאחד כשהם זוכים בתת-מודע.  

וכמו התיאטרון כך גם המחול, הגותיקה, האקספרסיוניזם, הרומנטיקה, המודרניזם, האוונגרד, שכולם מוטמעים ביצירתה בתקופות שונות. זה הקסם שלה, אחד מהם, הקלות שבה היא מבליעה תרבות מבוגרים בספרי ילדים מבלי שייראו כמו נחש בריח שבלע פיל.  

חידושיה הרבים פרושים על פני מאות עמודי הספר ומלווים בלמעלה משלוש מאות איורים שובי לב. ההתפתחות האמנותית שלה מסחררת כמו רכבת הרים בלונה פארק, כאילו ידעה שזמנה קצוב (היא מתה בטרם עת, בגיל 37). ברגע שהיא מפצחת איזו תגלית היא ממשיכה להרפתקה הבאה. והמשותף לכולן הוא כבוד מוחלט לבני האדם הצעירים שקוראים להם ילדים, ליכולותיהם ולחוויותיהם, לתשוקת המשחק שלהם ולכאבם.

באחד מחלומותיו של "דיוויד החולם" (ספר מופלא שאיירה) הוא נתקל בחומה שחוסמת את דרכו, ואז מגיע שער, עוצר מולו לרגע כמו אוטובוס בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה. כולנו מוקפים חומות, חלקן בלתי נראות, שחוסמות את דרכנו, ואני מקווה שספר תום יהיה מין שער כזה, שיעצור לכל אחד ואחת בתחנה החלומית שלה.

תום פרויד – איור ל"דיוויד החולם" מאת רלף ברגנגרן

יובל סער מ"פורטפוליו" מראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום.

רשומה חדשה שלי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) באתר הפנקס

*

ספר תום נעשה כמעט בלי תקציב.

בהדסטארט שפתחנו למענו הוא נמכר בהנחה

בצד שלל תשורות נוספות

עוד מעט ראש השנה. זאת מתנה נהדרת.

ואפשר כמובן להזמין גם את בנות הדרקון.

וכך או כך – שנה נפלאה לכל באי עיר האושר

ותודה מעומק הלב

זה כל כך לא מובן מאליו שיש עם מי לדבר.

*

עדכון, 30 בספטמבר 22:

ההדסטארט של ספר תום הושלם בהצלחה רבה!

תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.

בקרוב אפשר יהיה לרכוש אותו בחנויות ספרים מובחרות

ויש גם לינק לרכישה ישירה!

כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה בגורלך, מקום משלך בעולם.

"בנות הדרקון" הוא סיפור פנטסטי לכאורה ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.

וביתר פירוט:

עורכות: דנה אולמרט, תמר הוכשטטר. עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: אהרן דונגי. לחצו להגדלה

*

בנות הדרקון הגיעו אלי בחלום, היישר מן התת מודע. בסתר ליבי (וגם לא כל כך בסתר) אני מאמינה שהנפש היא הקוסמת הגדולה מכולם. "הכל אוטוביוגרפיה והכל פורטרט, אפילו כסא", אמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו, ועל אחת כמה וכמה "בנות הדרקון": על כריכת "כל הילדות" מופיע תצלום שלי מגיל 12, שעד היום אני הכי מזהה בו את עצמי.

אני מרגישה כמו מר בנט (לא הנפתלי), אחרי שמר דארסי ביקש את ידה של ליזי והוא כותב למר קולינס: "אדוני היקר, שוב עלי להטריח אותך בעניין איחולים…" ומצד שני, זה עניין גדול בשבילי. כמעט 17 שנה אני חיה את הנערות האלה, ועכשיו הן סוף סוף יוצאות לעולם בעטיפה הסופית והנכונה: לא פנטזיה ולא לילדים, אלא פשוט – ספרות. אני שמחה ומתרגשת וגם חרֵדה לגורלן.

אז לכל מי שתוהה מה קרה בסוף או מה קרה שם בכלל –

קנו אותם לעצמכם או ליקיריכן

או סתם הפיצו את הבשורה

כי סיפורים יכולים להציל

וכי עיר האושר המקורית חיה ובועטת

שם בין הדפים

לרכישה באתר של עם עובד ובחנויות הספרים

ויש עוד חדשות, אבל לא הכל בבת אחת!

בשנים האחרונות קהתה אצלי קצת חדוות הקריאה. יותר מדי ספרים מבטיחים ולא מקיימים. ואז נפל לידי "מנהל בית הספר" ספר איראני צנום (עם שם לא מבטיח במיוחד). וזה מה שכתוב על גבו, בקיצורים קלים:

"עשר שנים של לימוד אלף־בית, ומבטיהם ההלומים של ילדי הבריות מול ההבלים המטופשים ביותר שיצאו מפיך…. ראיתי שאני הופך לחמור, אמרתי שמוטב שאהיה מנהל. מנהל בית ספר יסודי! כך לא אצטרך יותר ללמד ולא אאלץ לחלק לכל אידיוט גמור ציון עובר בבחינות החוזרות רק כדי להציל לעצמי את הימים המענגים ביותר של סוף חופשת הקיץ".

מנהל בית הספר שפורסם ב־1958, נחשב עד היום לאחת הביקורות הנוקבות והמתוחכמות הראשונות נגד מערכת החינוך האיראנית בפרט והחברה והשלטון באיראן בכלל. מדובר בנובלה המציגה בגוף ראשון את חוויותיו של מורה במהלך שנה אחת שבה כיהן כמנהל בית ספר חדש וקטן בשולי הכרך של טהראן. זהו סיפור אוטוביוגרפי למחצה על אדם שהתפכח ממערכת החינוך האיראנית. … ג'לאל אל־י אחמד מרבה לחשוף ברומנים שלו את מציאות החיים העגומה של ארצו לאחר עשורים של תלות קולוניאלית, דיכוי פוליטי, ביזה, עינויים, והפרה בוטה של זכויות אדם. במקביל לשימוש בריאליזם ספרותי, סגנון הכתיבה של אל־י אחמד, בדומה לסופרים איראנים מעורבים נוספים בני דורו, היה לעתים מעורפל ושופע מטאפורות, כדי להתחמק מכללי צנזורה מחמירים של משטר השאה.  

מכאן ואילך הכול ספוילרים מכל הסוגים.

אני אנסה לומר את זה בפשטות ובקיצור: המנהל, כפי שעולה מן הציטוט בגב הספר, הוא לא גיבור שבא להושיע. אין לו שום כוונה לפעול. הוא מעדיף להסתגר במשרדו מפני האופורטוניזם, התפלות, האכזריות וההזנחה. אבל איכשהו, בשטף הציניות והמיזנטרופיה שאינה פוסחת על איש: פקידי חינוך, מורים, הורים, תלמידים וגם עליו עצמו (שלא כמו אותו רשע מההגדה של פסח שהוציא את עצמו מן הכלל), הוא משיג נעלים ובגדים לילדים, מתקין דלתות לשירותים, מתקן את רשת הכדור עף, וכבר ביום השלישי לכהונתו הוא נחרד מעונשי המלקות הנהוגים בבית הספר:

"ידיו של הילדון ההוא היו כה קטנות והפנים שלו הזכירו כל כך פנים של גור חתולים והוא הזיל כאלה דמעות, עד שבאמת הייתי קרוב להחטיף לסגן שתי סטירות ולשבור את המקל על ראשו".

במקום זה הוא מבקש מסגן המנהל לסלוח לכולם למענו, ומשכנע אותו לשבור את המקלות.

אפשר אולי להיתלות ביוזמות האלה, להשתכנע שהאדישות והסרקאזם הם רק מסווה, שריון בפני אכפתיות יתר, אבל הקוראת הזהירה חוששת להאחז בתקווה; לא רק בגלל שההבלחות האלה של חמלה מעשית מתוארות כמעט בדרך אגב שבו מישהו שמגרש זבוב מחוטמו. (ולפעמים מנוטרלות כמעט באופן ישיר: מה הטעם בעצים שהוא נוטע כששורת הברושים בגן שממנו מביאים את מי השתייה, "מכתימה את השמיים בכתם שחור ארוך" כפי שהוא חוזר ומזכיר? ועוד). אלא בגלל שורת המטפורות הצצות לאורך הטקסט, לא פעם בסופי משפטים או פסקאות, ועומדות בסתירה כפולה: גם להומאניזם החבוט, המנוטרל מסימני קריאה והיקר ללב, וגם לניתוק הרגשי ולנמנעוּת המוצהרת של המספר. מטפורות שאלימותן המבהילה מרוחקת מן הזעם הקדוש שדוחק בו לשבור את המקל על ראשו של הסגן, ומן האלימות היומיומית הכמעט מוסכמת של חיי בית הספר – כאחת.

כבר בעמוד הראשון, בפגישה עם ראש מחלקת החינוך, הוא אומר למשל: "איפרתי את הסיגריה לתוך המאפרה המבריקה שעל שולחנו. השולחן היה נקי ומסודר כמו סוויטת ירח דבש. כל דבר ניצב במקומו בלי אף גרגר אבק. רק אפר הסיגריה שלי היה מיותר כמו יריקה על פנים מגולחות למשעי", או כשהוא מתאר כמה מן התלמידים שבגדיהם "היו גדולים עליהם בכמה מידות ונתלו על גופם ברישול כמו עור של דוב על גופו של צבוע". או כשהכחול של הימים במפת אסיה "דהוי כמו ריר של בר-מינן", או כשהוא מתאר את הילדים הנפצעים שוב ושוב, "רצים ונופלים, עולים ויורדים במדרגות ונופלים, משחקים ונופלים. כאילו בלעו רעל עכברים". או את המורים הנוהרים החוצה עם צלצול הפעמון, בבת אחת "כאילו שערות ראשם עלו באש". וגם בציטוטים ארוכים יותר. כשהוא מבקר למשל, מורה שנפצע בתאונה: "חבשו לו את הסנטר במטפחת בדיוק כמו שחובשים סנטר של בר-מינן. אבל הוא לא שכב על מיטת טהרה בבית מרחץ לגופות, והחיוך נהר על פניו, חיוך שיבש על פניו במקום טיפות הדם. בדיוק כמו מי בריכה שנרעדים לאיטם עם משב הקור הראשון, אחר כך מעלים קמטים ולבסוף קופאים, כך רטט החיוך על פניו, רטט ורטט עד שקפא". וזה אפילו יותר ברוטאלי כשאחד ההורים שוטח תמונות של נשים עירומות על שולחנו: "מעולם לא הסכמתי לעלוב בעולם הפנטזיות שלי על ידי עזרים המוניים מעין אלה המצויים בכיסיו של כל אימפוטנט או אידיוט. היה זה מתחת לכבודי להכפיף את הפינה הזאת בחיי לגחמותיו של צלם כלשהו באיזה בית זונות בנמל נידח. לכן תמיד הסתכלתי על התמונות האלה כמו שהסתכלתי על וו קצביםמשהו לתלות עליו מזון למחשבה."

בזמן שהחמלה המבצבצת פה ושם כמעט בעל כורחה מצטברת לתקווה זהירה, שביל המטפורות מוביל בבטחה אל ההתפרצות הרצחנית של המנהל בסוף הספר (ושום ביקורת נוקבת על מערכת מטייחת לא יכולה לחפות על זה).

דף הספר ב"עברית" מתייג אותו בשלוש מילים: "חינוך, איראן, הסטוריה", וחסרה לי המילה ספרות, לא במובנה השגור האוטומטי, החל על כל טקסט סיפורי, אלא כפלא שלא מניח ל"נושאים" ואג'נדות להכחיד את החיוּת, לשַטחַ את האנושיות המלאה סתירות ופגמים, את הסבך הזה של אור ואופל, רגשות, הצהרות ופעולות.  

מנהל בית הספר, ג'לאל אל-י אחמד, תרגמה אורלי נוי, הוצאת פרדס ומכון ון ליר, 2021 (סדרת מכּתוּב, הזכורה לטוב מן הספר הזה)

*

עוד רומאנים נפלאים

על הדבר לאלבר קאמי

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

הספר הנפלא ביותר

קצר על מוות במשפחה מאת קרל אובה קנאוסגורד

על ריקוד המציאות של אלחנדרו חודורובסקי

כמה הערות על "נוטות החסד", או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

שתי קריאות בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן

על ספר הכרית של סאי שונגון (רשימה ראשונה מתוך שתיים)

*

ואם כבר מדברים על זה, אז – לפוצץ את בית הספר?

*

וזה עתה נודע לי שציפור פרומקין זכתה בפרס ביאליק על ספרה "קצה העולם"!

זאת בשורה נפלאה שממלאת את ליבי תקווה (לרגע נדמה שיש צדק בעולם)

זה (חלק) ממה שכתבתי לה כשקראתי אותו לראשונה:

ספר נהדר! גם כתוב נפלא גם מציאותי והיסטורי ואקטואלי וגם מלא פלא, גם קשוח, כלומר אמיתי, וגם מלא חסד. לא מפלה בין העולמות של האנשים והחפצים והחיות והמילים אלא משאיר את כל מעברי הגבול והזמן פתוחים. פלא פלאים. באמת.

וצוות השופטים קרא לספר "יצירת פנטזיה מקורית ורב גילאית", ה"נוטלת מלוא חופנים קרתנות ישראלית ובאמצעות לשון להטוטנית, תנופה רעיונית, דמיון שוצף וחמלה מתמירה אותה לאבק כוכבים."

מקור התמונה, הפייסבוק של "הפנקס"

היצ'קוק הסביר פעם לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," אמר, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מן ההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."

זהו תיאור הוגן ומדויק של "סצנת המיטה" הנודעת מ"כיפה אדומה"; ילדים הלא שומעים כל סיפור שוב ושוב, כך שהם יודעים בדיוק מתי יטרוף הזאב את הילדה: קודם היא תשאל על האף: "סבתא, למה יש לך אף ארוך כל כך?" והזאב יענה: "כדי שאוכל להריח אותך, ילדתי החביבה." ואז יגיע תורן של העיניים, ושל האוזניים, ורק אז היא תגיע לפֶּה ו… הדיאלוג מתַפקד כמו אותו שעון, שהיצ'קוק משלב בתפאורה; השאלות והתשובות הקצובות, הזהות בצורתן ובאורכן, הן המקבילה הסיפורית לשנתות השעון. ככל שה"מחוג" מתקרב לפה, מתעצמים המתח והחרדה. (מצוטט בשינויים קלים מסיפורים יכולים להציל, שיחת היצ'קוק טריפו בתרגומי).

איור, גוסטב דורה (1883-1832)

קשה להתחרות באיור האיקוני של דורֶה, באבסורד, באינטימיות המשונה, האמון, התמימות, האימה (ונגיעת הדראג וההומור האפל שמספקת מצנפת השינה של הסבתא). ואז הגיע תורה של יואננה קונסחו לאייר את כיפה אדומה. היא בחרה לאייר שתי גרסאות ברצף: קודם את גרסת שארל פֶּרוֹ (1697) שבה כיפה אדומה נטרפת לתמיד בתוספת אזהרה מזרים וזאבים חנפים שאורבים לילדות יפות, ואחריה את הגרסא הנפוצה יותר של האחים גרים (1812, 1815) שבה מחלץ הצייד את הסבתא והנכדה ואבנים כבדות נתפרות לתוך בטן הזאב. 

כיפה אדומה, איירה יואננה קונסחו, כריכת הספר בתרגום הצרפתי (במקור הוא יצא לאור בקוריאה)

וכך אומרת קונסחו בראיון:

כשאני מאיירת אני כותבת את הסיפור מחדש באמצעות דימויים. אני לא חושבת שהאיור אמור לשרת את הטקסט. בשום פנים. מעניין אותי ליצור דיאלוג בין הטקסט לתמונות, כך שכשישובו וייפגשו במרחב של ספר, הם יוכלו לבטא דבר מה חדש ובלתי צפוי, לפלס דרכים חדשות, להציע אפשרויות חדשות לפרשנות, להפתיע, להפריע, להטריד, לעורר שאלות. וזה אפשרי לטעמי רק כשהטקסט והדימויים נותרים חופשיים ונבדלים זה מזה, כשהאהבה השוררת ביניהם לא מטשטשת את המובהקות של כל אחד. כמו שניים שנותנים ידיים כשהם פוסעים בדרך; היופי הוא במפגש, במערכת היחסים. ככה זה בשבילי גם בספר.  

כשהיא משחררת את איורי כיפה אדומה מן הריקוד הצמוד עם הטקסט, היא פותחת עולם ומלואו של עושר ומורכבויות; ראשית היא מוותרת על הברדס האדום (שכבר חרוט מן הסתם בזוויות העין של הקוראים, נעדר-נוכח כמו רוח רפאים).

בגרסת שארל פרו, היא מחליפה את הברדס בשני חוטי צמר אדומים הנקשרים כסרטים לקוקיותיה של כיפה אדומה. אחד הסרטים נמשך אחריה כמו חוט אריאדנה ומסמן את דרכה בתוך היער, ובהדרגה, במהלך שעשועיה עם הזאב (משחק מחבואים שמדגדג הסתתרות אמיתית של אימה, ומשחק קפיצות שבו הזאב המתחזה אוסף את חלק גופו התחתון כמו שהילדה אוספת את שלה לתוך שמלתה), החוטים נפרמים והולכים לאיבוד. כשאחד מהם צץ בתקריב על כפתו השעירה, חדת הטפרים של הזאב, כבר ברור שהיא אבודה.  

ובגרסת האחים גרים האבולוציה האדומה נמשכת: סרטי השיער מתגלגלים בפקעת צמר. כיפה אדומה יושבת על ברכי הזאב הענקי (כמו ילדונת על ברכי סבתהּ) ועוזרת לו לגלגל את החוט לפקעת כדורית. הרתיעה והבהלה שמעורר הציור מנערות את האבק מסצנת המיטה (שבכל זאת נשחקה מעט במהלך השנים). בהמשך הסיפור יהפוך חוט הצמר לחוט של דם הניגר מפי הזאב, לחוט שבו נחסם פיו ונתפרת בטנו, וגם לחוט שבו תרקום כיפה אדומה את סיפורה.

יש הרבה איורים נפלאים בספר. הנפלא מכולם (אולי בגלל חולשתי המוּלדת לצמות) הוא זה שבו הזאב קולע את צמתה של הילדה. וכיוון שהסריקה לא צלחה נתבונן בסקיצה מוקדמת:

יואננה קונסחו – מתווה לאיור, כיפה אדומה

הכל נמצא כאן: האמון השערורייתי שבו היא מפנה את גבה לזאב, התמימות הנוראה, האינטימיות שבה הוא אוחז קווצת שיער בפיו במהלך הקליעה. כדור הצמר האדום שעליו הוא דורך כדי למנוע ממנו להתגלגל. קצהו האחר של החוט כרוך על קרסולה של הילדה, והופך את כדור הצמר לתואֵם כדור ברזל שאוזק אותה פן תברח. באיור הסופי המלא, יש מאחורי הזאב סבך אפל של עלים מוארכים ומאיימים כמו זנבו, ועציצים לבנים מנופצים, בעוד שלפני הילדה הסבך מבוית והעציצים שלמים. אבל גם לסקיצה יש יתרונות משלה:

אני אוהבת לצייר על פיסות נייר ישנות שאני מוצאת … פיסות נייר שהיו בשימוש, שכבר חיו, שהזמן הותיר בהן עקבות, דמעות, כתמים, קיפולים. ניירות שהצהיבו באור, או להפך – דהו … שאנשים מיששו, ואף כתבו עליהם.

כך אומרת קונסחו באותו ראיון (בדומה להוראות של יהודה עמיחי למלצרית: "אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת / מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי / אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה! / טוֹב כִּי אֵדַע: / חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.")

הזאב המחוק ברישום מתפקד כסוג של אנימציה ותנועה לעבר הילדה.

ובסוף הספר, כשכיפה אדומה רוקמת את סיפורה על מפית, הסימביוזה בינה לבין הזאב עולה מדרגה: לא ברור האם הוא מושך לה בצמה (עם כל האהבה-תשוקה הנשרכת אחרי המחווה), כלומר האם זו בכלל קווצה משערה שהוא אוחז בפיו, או אולי הלשון ארוכה שבה הוא מלקק את ראשה.

איור רקום, יואננה קונסחו, מתוך כיפה אדומה

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

מוקדש לאישה שמעולם לא פגשתי ואפילו את שמה איני יודעת.

  1. האישה

בוקר שבת אחד לפני איזה זמן נתקפתי תשוקה לספר חדש עכשיו ומיד. חיפשתי חנות שפתוחה בשבת וכך הגעתי לצומת ספרים בנמל תל אביב ומצאתי את עצמי מול מבחר מפליא (שערורייתי כמעט, בהתחשב בממדי החנות) של ספרי דוסטויבסקי. סהדי במרומים שהיו שם כחמישה עשר כותרים שונים. כששאלתי את המוכר לפשר התופעה העל-טבעית, הוא הצטחק במבוכה ואמר שמנהלת החנות לשעבר מאד אהבה את דוסטויבסקי. זה נגע לליבי (ורק קיוויתי שזאת לא הסיבה שהיא כבר "לשעבר"). וכך או כך – הפוסט הזה מוקדש לה בהוקרה.

קניתי שניים מהם: את הבעל הנצחי | מעשה מגעיל (דמותה של ליזה הילדה שברה את ליבי), ואת יומנו של סופר, כרך א' שקטע (עסיסי, חתרני, מצחיק, מעורר מחשבות) ממנו מתחשק לי לשתף.

אבל רגע.

*

2. הבלשן, הסופר, והחתול במגפיים

לא מזמן קראתי את ספרו של יגאל שוורץ, למה לחתול יש מגפיים? מעֵבֶר לתוכן, שמתי לב לרטוריקת הדחייה-הבטחה של שוורץ: עשרות פעמים במהלך הספר (הצנום למדי), הוא אומר משהו כמו "אחזור לסוגיה זו בהמשך" "איני מתכחש לאפשרות שאחזור אליה בהמשך" "עובדה חשובה שאתייחס אליה בהמשך" "ובעניין זה ארחיב בהמשך" וכן הלאה. הוא כל הזמן אוחז בכנף בגדו של הקורא ומבטיח לו שהעיקר מצפה בהמשך, ואם לא ירפה מן הספר הוא עוד יבוא על גמולו. (וגם מקיים את ההבטחה – האפילוג הוא שיאו של הספר לטעמי).

וגם אני הולכת עכשיו בדרכיו כשאני פותחת בטקסט כבד ראש של רומאן יאקובסון (הבלשן) ומבטיחה את הדוסטויבסקי המדגדג בהמשך.





3. התיאטרון המוסקבאי

אני אוהבת את רומאן יאקובסון (1896-1982). מאמרו "בלשנות ופואטיקה" שינה את חיי. יום אחד עוד אכתוב על יופיו המופלא והשימושי, אבל לענייננו די בפסקה שבה הוא מנסה להסביר איך רגשותיו של הדובר יכולים להשתלט על התוכן האובייקטיבי-מילוני של המילים. כלומר, איך ביצוע צלילי של טקסט משנה את משמעותו.

שחקן לשעבר בתיאטרון המוסקבאי של סטניסלבסקי סיפר לי, כי בבחינת הקבלה שלו ביקש ממנו הבמאי הנודע ליצור ארבעים שדרים שונים מהביטוי segodnya vecherom ("הערב") על ידי הכנסת שינויים בגוני ההבעה. השחקן הכין רשימה של כארבעים מצבים רגשיים, והשמיע ביטוי זה בהתאם לכל אחד מהמצבים האלה, ועל הקהל הוטל לזהות את המצב על פי השינוי בצורה הצלילית של שתי המילים האלה בלבד. לצורך עבודת המחקר שלנו, שעניינה תיאור וניתוח של הרוסית התיקנית של ימינו (בחסות קרן רוקפלר) התבקש השחקן לחזור על מבחנו של סטניסלבסקי. הוא ערך רשימה של כחמישים מצבים העשויים להיות מסגרת לאותו משפט אליפטי, ובהתאם להם עשה ממשפט זה חמישים שדרים. השדרים הוקלטו על סרט, ורובם פוענחו על ידי מאזינים בני מוסקבה פיענוח נכון ומדויק. יורשה לי להוסיף כי כל רמז אמוטיבי שכזה ניתן בקלות לניתוח בלשני.

מתוך הספר הזה (בתמונה למעלה משמאל)

4. תיאטרון הרחוב של דוסטויבסקי

דוסטויבסקי טוען שניבולי פה של שיכורים הם שפה שלמה וייחודית.

ידוע כי במצב של שכרות, ראשית, הלשון מתחילה להתלעלע בכבדות בתוך הפה; שטף המחשבות של האדם השיכור מעט או המבוסם קלות (ולא שיכור כלוט) לעומת זאת, מכפיל את עצמו כמעט פי עשרה. לכן עולה באופן טבעי הצורך בשפה ההולמת את שני המצבים הללו, המנוגדים זה לזה. שפה זו נמצאה כבר לפני שנים רבות והוטמעה ברוסיה כולה. מדובר בסך הכול בכינוי של עצם בלתי הולם, וכך השפה הזאת כולה מסתכמת במילה אחת בלבד: מילה הנוחה מאד להגייה. [בהערת שוליים מבהיר המתרגם שהכוונה למילה חוּי שפירושה זין ברוסית]

ביום ראשון אחד, בשעות הערב המאוחרות, נאלצתי לצעוד כחמישה עשר צעדים לצד חבורה של שישה בעלי מלאכה שיכורים. ולפתע נוכחתי לדעת שאת כל המחשבות, התחושות ואפילו את ההרהורים המעמיקים ביותר, אפשר לבטא באמצעות שם עצם אחד ויחיד, בלתי מורכב באופן קיצוני. הנה בחור אחד מבטא את שם העצם הזה במטרה להביע שאט נפש ביחס לאיזה עניין שהם דנו בו קודם לכן. בחור אחר עונה לו באותה מילה בדיוק, אולם בטון ובמובן אחרים לגמרי – במשמעות של פקפוק מוחלט בבוז שהביע בעניין זה הבחור הראשון. השלישי זועם לפתע על הראשון, מתערב בשיחה בפתאומיות ובלהט רב מאד וצועק לעברו את אותה המילה, אך במשמעות של קללה או גערה. בשלב הזה מתערב שוב הבחור השני בכעס על השלישי, זה שעלב בראשון, ומהסה אותו במובן של "מה אתה מתלהם, חביבי? הרי דיברנו ברוגע ואתה נופל עלינו עם הקללות שלך!" ואת כל המחשבה הזאת הוא מבטא באמצעות אותה מילת קסם, באמצעות אותו שם עצם פשוט באופן קיצוני, רק בליווי איזו תנועת יד וטפיחה על כתף חברו. אולם לפתע הבחור הרביעי, הצעיר שבחבורה, אשר שתק עד כה ואשר כנראה מצא לפתע פתרון לתסבוכת שהם דנו בה מלכתחילה, ושבעקבותיה התגלעה ביניהם המחלוקת, מרים את ידיו מעלה בהתלהבות וצועק – מה לדעתכם? אאוריקה? מצאתי, מצאתי? לא, כלל לא "אאוריקה" ולא "מצאתי"; הוא חוזר רק על אותו שם עצם בלתי הולם; מילה אחת, מילה אחת בלבד, אולם בשמחה רבה המלווה בצווחה של שכרון חושים עוצמתי מדי כפי הנראה, משום שהדבר כלל לא מוצא חן בעיני הבחור השישי, העגמומי והמבוגר שבהם, אשר מהסה מיד את התלהבותו הפוחזת של הצעיר, ופונה אליו בקול הבס העגמומי והמחנך שלו, תוך חזרה על אותו שם עצם האסור להגייה בחברת גבירות נכבדות, שהוא מבטא באופן הברור והמדויק ביותר: "מה אתה צועק פה!?" ובכן, בלי שאמרו אף מילה אחרת, הם חזרו על הביטוי האהוב עליהם שש פעמים ברציפות, זה אחר זה, והבינו זה את זה בשלמות, זו עובדה, הרי הייתי עד לכך. "סלחו לי!" צעקתי לעברם לפתע וללא כל התראה (הרי הייתי בדיוק ביניהם) – "צעדתם בקושי עשרה צעדים, ואילו על… (ביטאתי את המילה) חזרתם שש פעמים! הרי זו חרפה! אתם לא מתביישים?"

כולם נעצו בי את עיניהם כמו שמסתכלים בדבר מפתיע מאד, ולרגע השתתקו: חשבתי שיקללו אותי אבל הם לא קיללו, ורק הבחור הצעיר, לאחר שצעד כבר כעשרה צעדים, הסתובב אלי לפתע וצעק בלי לעצור:

"אז מה אתה עצמך חוזר עליה בפעם השביעית, אם אצלנו ספרת שש?"

פרץ צחוק רם נשמע, והחבורה המשיכה הלאה בלי לחלוק לי כל מחשבה נוספת.

חוקאין סורולה 1910

התכוונתי להשוות בין גרסת הסופר לגרסת הבלשן, לכתוב איך דוסטויבסקי שקדם ליאקובסון (האחרון עוד לא נולד כשהראשון תיעד את שפת השיכורים) משיג אותו בשנות אור. יאקובסון מציג אפשרויות, מילון תיאטרוני זעיר, בתוך שיעור קטן אגבי במשחק, ודוסטויבסקי כבר כותב מחזה של מילה אחת, קומדיה מינימליסטית, אוונגרדית, בשרנית וכמעט מופשטת. ובעצם הוא לא כותב אותה, הוא פשוט מוצא אותה ברחוב, אבל הארכתי דיי, ורק אגיד שהמתרגם שנקב במילה המפורשת (וגם אני שציטטתי אותו) הרסנו במידה מסוימת את הטקסט של דוסטויבסקי שנמנע מן המילה כדי להעצים אותה (מה שמסתירים בדרך כלל יותר מושך ממה שמובן מאליו), ומשיג דבר והיפוכו; מצד אחד הוא שומר על רמה מסוימת של מכובדות ולשון נקייה, ובד בבד הוא מזמין את הקורא לנחש ולהתעסק במילה, הרטוריקה המתהפכת הזאת מחזירה אותי לפעם שבה הוא נתקל באריה.  

***

ובלי קשר אבל שווה

"יאללה בטטה", מופע מפוכח ומצחיק ומעורר זכרונות, שברי סטנד-אפ שהודבקו לשברי מחזמר בחפצים שאבד עליהם הכלח, מאת ובביצוע נעמי יואלי ויוסי מר חיים (גילוי נאות, נעמי יואלי היא חברתי היקרה ואני גם רשומה בקרדיטים כעין שלישית)

לטיזר, לחצו כאן

לרכישת כרטיסים לחצו כאן

*

לכבוד מצעד הגאווה

על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד

תמונות מתחרות התחפושות (המהממות) של הגייז בניו אורלינס

ניקולאס מאס (1693-1634) תלמידו של רמברנדט, נודע בעיקר כצייר דיוקנאות פופולרי וכצייר ז'אנר חדשני.

"ציור ז'אנר" (Genre painting) הוא סגנון אמנותי שהתפתח בהולנד החל מהמאה ה-16, והתמקד בחיי היומיום של אנשים רגילים. והחידוש הבולט של מאס היה ארכיטקטוני: שינוי תיאור המרחב הפנימי של הבית, מקופסא בת שלושה קירות למערכת חדרים. את המוניטין הזה הוא חייב מן הסתם לסדרת המצותתים שצייר; אני לא יודעת את מספרם הסופי, אבל לפחות שש תמונות של מאזיני-סתר – חמש נשים וגבר אחד, כולם מן השנים 1655-1657 – התגלו בחיפוש מהיר. התמונה הבאה היא אולי המייצגת המובהקת ביותר של המהפך:

ניקולאס מאס 1657, לחצו להגדלה

מבואה, גרם מדרגות, הצצה לעוד ארבעה חללים נוספים של הבית, שלא לדבר על פיסת העיר הנשקפת מן החלון, הם סוג של פלא מרחבי שמתכנס בטבעיות למלבן בגודל 92.5 על 122 ס"מ. אבל אחרי שביליתי איזה זמן ביקום המצויר של מאס השתכנעתי שהחידוש הארכיטקטוני הוא רק תופעת לוואי של עניין אחר, וכמוהו גם העיסוק האינטנסיבי במצותתים.

הציתות אצל מאס אינו שלוחה של הנפש או תחליף לחיים. אין לו משקל קיומי וארס-פואטי כמו למציצנות של היצ'קוק למשל, ב"חלון אחורי" (שנוצר כעבור 300 שנה בדיוק, ב-1957). המצותתים של מאס לא נידונו להיות מציצנים. הם לא נתונים בקונפליקט פנימי או תחת שיפוט מוסרי ולא חשים שום אשמה, חרדה או בושה. הם בעיקר קונדסים שהופכים את הצופה לשותף בקשר, רומזים לו לא לגלות. אני חושדת (ואוטוטו הראיות) שמאס נמשך לציתות כמימוש של "הפרעת קשב" (במרכאות כי זה לא איבחון מקצועי אלא מסקנה מצטברת מהתבוננות בעשרות תמונות). המצותת נדרש לדריכות חושית לכל הכיוונים כדי לקלוט מה שלא נועד לאוזניו וכדי לא להיחשף. זה כמו חוויה של הפרעת קשב, רק עם "אליבי" ולגיטימציה "עלילתית".

ובהמשך לכך, כיוונים סותרים וקשב מפוצל הם מצב מכונן גם בדיוקנים של ניקולאס מאס. קחו למשל את הדיוקן הבא:

ניקולאס מאס 

הילדה מושיטה משהו (חפץ שהיא מרחיקה מן הגדי?) למישהו שנמצא לימינה, מחוץ לתמונה. בידה האחרת היא מפשילה את הצעיף האדום ממותניה, ומפנה מקום לכלב שמציץ מתחתית התמונה ונובח על הגדי שלועס את תחרת שרוולה. המבט היציב שהיא מפנה אלינו מתעלם מן החד-גדיא אם לא מתכחש לו כליל.  

מאס היה צייר הדיוקנאות המוביל של אמסטרדם בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-17. הוא צייר מאות אנשים. דיוקן הילדה הוא סמן קיצוני ומוחצן של טירוף הכיוונים, בדרך כלל זה יותר מעודן. ועדיין: ברבים מן הפורטרטים הדמות מביטה אל הצופה בישירות, בזמן שכפות ידיה מצביעות לכיוונים אחרים.

לפעמים נראה שהיא מצביעה על משהו שנמצא ממש לרגליה, העין (של הצופה) נודדת מעצמה, לראות על מה היא מצביעה ונחבטת במסגרת התמונה.

ניקולאס מאס (1666-7)

דמויות אחרות כמו מאותתות למישהו שנמצא מאחורי גבן (גם הוא מחוץ לתמונה) או קושרות קשר עם הצופים מעל לראשו של הצייר; ובתרגום לימינו: דמיינו שָׁבוּי שמצולם בווידאו ושומר על ארשת פנים מיתממת, מנותקת, בעודו שולח מסר לצופים מתחת לאפם של שוביו. זה קצת מתעתע, היה או לא היה?, מתנדנד על הגבול בין המכוון לאגבי, לשרירותי, כאילו צייר את הידיים בסשן נפרד ואפילו שכר דוגמן ידיים כדי לא להטריח את הלקוחות. וכך או כך, האפקט הקולאז'י כבר משבש את ההמשכיות, מטריד כמו משהו שנכנס לעין, מפצל את המבט.

ניקולאס מאס (1680)

הוא לא למד את זה מרמברנדט שנוטה לוותר על ידי הדיוקן, או לחילופין, משלים בעזרתן את הדמות ואת הבָּעתהּ הרגשית. ואצל מאס – נתק, הפרדה (כמו במשחק ילדים שבו ילד אחד מגלם את הגוף והראש, ואחר שעומד מאחוריו ומשחיל את ידיו לבתי שחיו של הראשון מספק את הזרועות. גם כשהם מנסים לפעול ביחד, תמיד נוצר איזה שיבוש, הזרה, חוסר סנכרון בין הדיבור לתנועות הידיים). הנה כמה ידיים עצמאיות מתוך רבות, שליקטתי מדיוקנאות של מאס:

ניקולאס מאס (פרטים מתוך פורטרטים)

הרמיזות האלו יוצרות מין דריכות לשפנים מהכובע ותחושה של סיפור. הן הופכות את הציור לחלק שנתלש מִשלם, מנחשות לו לפני ואחרי, כמו בתיאטרון. ובתמונות אחרות של מאס, התיאטרון כבר לגמרי גלוי: עקרת הבית שלמטה, מתעכבת לפטפט עם שכנה שנשקפת מהחלון, בזמן שהכלב זומם על נתח הדג שקנתה.

ניקולאס מאס (1655)

אדון שנרדם מכויס בשנתו.

ניקולאס מאס

משרתת שנרדמה נתפסת בקלקלתה. בעלת בית מצביעה עליה בחיוך לגלגני-סלחני ומעליה נשקף לו החתול הזללן, פורע החוק:

ניקולאס מאס

מאס מרבה לצייר אנשים ישנים. וגם כשהוא מצייר רק ישן אחד – למשל אישה שנרדמה על ספרי החשבונות שלה (בתמונה למטה) – אני חושדת שהוא נמשך לפגיעותה, לפוטנציאל הדרמטי של הסיטואציה. מי שמכיר את עולמו הציורי כבר נדרך.

ניקולאס מאס 1657

*

עבר ועתיד

יאן ורמיר, בן זמנו של מאס, מאט את הזמן עד שהיומיומי נוגע בנצחי, ומאס פועל בכיוון ההפוך: הוא מזרז אותו. המציאות שלו היא פארסה מהירה בו זמנית של קונפליקטים והזדמנויות, שמקפיצה את המאה ה-17 של ורמיר ושל רמברנדט למציאות העכשווית, השטוחה והתזזיתית, לקשב המפוצל של גירויים ומסכים פתוחים.

אבל באופן ספציפי יותר, אני מתעניינת בדיאלוג שמקיים איתו דימיטריס פאפיואנו, במאי תיאטרון ניסיוני, כוריאוגרף ואמן פלסטי, ב-INSIDE, סרט בן שש שעות שצולמו בשוט אחד.

פאפיואנו מציע לצפות בסרט כמו בתערוכה, לצאת ולהיכנס בחופשיות. "אני אוהב אמנות, יש לי אנציקלופדיה של היסטוריה של האמנות בתוך הראש", הוא מצהיר בראיון למאקו לרגל הופעתו בישראל עם יצירה אחרת. והמרחב שבו מתרחש הסרט מתכתב עם "המרחב הפנימי של הבית כמערכת חדרים" שבו פתחנו.

למעלה, פריים מתוך INSIDE (2011) של דימיטריס פאפיואנו, ומתחתיו מערכת החדרים של ניקולאס מאס (פרט) לחצו להגדלה

בציור של מאס מנינו מבואה, גרם מדרגות, פיסת עיר שנשקפת מן החלון, והצצה לארבעה חללים נוספים של הבית. תפאורת הדירה שעיצב פאפיואנו כוללת (משמאל לימין) דלת כניסה, פינת אוכל (ומטבח, לפי הצלילים שיבקעו ממנו) חלון שפונה מפינת האוכל למרפסת, מרפסת שדרכה נשקף העולם שבחוץ, אמבטיה ושירותים בחלל אחד, וחדר שינה במרחב פתוח.

אני מודה שהייתי ספקנית לגבי השש-שעות-בשוט-אחד. חששתי שאני נידונה לצפות באנשים רגילים מבצעים פעולות שגרתיות בלי שום עריכה או בחירה, עניין שנשחק משימוש יתר וכבר לא מעניין להשתעמם בו (על פלאי השעמום כתבתי כאן, גללו לקטע הצבוע בכחול). אבל פאפיואנו הוא איש תיאטרון וקוסם של אחיזת עיניים. הוא נשען על סדרת פעולות יום-יומיות שמבוצעות ללא חופזה – תליית מעיל בכניסה, ניתוק האזעקה, חליצת נעליים, התפשטות, מקלחת, משהו לאכול, רגע בחלון, יציאה למרפסת, מנוחה – כדי להרדים את ערנותינו (אולי לא "כדי", אבל כך או כך היא נרדמת). הוא שומר אמונים לחוק השוט-אחד-של-שש-שעות אבל לא מרגיש מחויב לאתיקה הצפויה והנוקשה של המציאות. אפשר לכתוב פוסט שלם על הסודות, התעלולים וההרהורים שהוא מצפין בשרוולו, אבל אם נצטמצם רגע לדיאלוג שלו עם מאס – הסדקים שהוא פוער בצפוי בדרך אגב ובלי משים (כלומר עִם משים מתגנב ומצטבר) הופכים את הצופה למציצן ומצותת לכל צליל כדי לפענח מה קורה שם, לפני ומאחורי הקלעים, לבלש שמנסה להבחין בין אמת לכאילו, לפייק, לחפש את הגבול בין היומיום לתודעה, לזיכרון או לחלום. ואני מתאפקת לא לפרט, כדי להימנע מספוילרים.

INSIDE (2011) / full six-hour work by Dimitris Papaioannou. One shot. Unedited. from Dimitris Papaioannou on Vimeo.

ובשולי הדברים – למאס יש גם ציורים בודדים מסוג אחר, שמעלים שאלות אחרות. אולי בפעם אחרת.

*

תוספת מאוחרת – התראת ספוילרים!

שש שעות בשוט אחד זה מרתיע כפי שמתברר. לא רבים מעזים לצאת למסע כזה, ויש מי שהתלונן (בפרטי) שנמנעתי מלספר פרטים, אז אגיד רק שני דברים שקורים שוב ושוב בINSIDE (שם דו משמעי – פנים הבית הוא גם פנימה לתוך הנפש). מתברר בהדרגה שהמיטה מכוסה בעשרות סדינים. כל פעם שמישהו שוכב לנוח, הוא מתעטף ומצטנף לו בסדין, ולאט ובלי משים (בזמן שמישהו אחר מושך תשומת לב) הוא שוקע עם הסדין לתוך המיטה ונעלם. (בתגובות כינה את זה האזרח המועיל מפסבדוניה "תכריכי מצעים" והמחשבות שלי נשאו אותי דווקא לנסיכה על העדשה, אבל לא ארחיב). הדבר השני שחוזר שוב ושוב זו היציאה למרפסת להשקיף על הנוף. כל אחד פותח לכאורה את דלת ההזזה מזכוכית, אבל זאת רק אחיזת עיניים כי אין דלת ואין זכוכית, יש בסך הכול מוט שמחליק בתוך המסילה (כאילו היה הצלע השמאלית של מסגרת הדלת, במונחים פואטיים זו סינקדוכה: חלק שמייצג את השלם), וכך יוצא שפותחים ופותחים ופותחים את הדלת כל פעם אל נוף אחר, ולעולם לא סוגרים אותה. וגם על זה יש לי מה לומר, אבל תמשיכו בעצמכם.

*

עוד ציור בעיר האושר

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה

יצירת המופת של אנטואן ואטו

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן

המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק

על "האונס" של אדגר דגה

ארבע דמויות על מדרגה, ציור של ברתולומה אסטבן מוריו

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן