Feeds:
רשומות
תגובות

כמה אירועים שיש לי בהם חלק, וגם כמה שלא.

1. הכי דחוף וחם ישר מהתנור מתקיים בירושלים כבר הערב ומחר!

אקס חמותי החורגת

עבודה בימתית מאת נעמי יואלי, בהשראת אגי יואלי, אקס חמותה החורגת, פסלת, בשלנית ומספרת סיפורים שאת חלקם אסור לקחת ברצינות, ואת חלקם אסור לספר.

לאורך ארבעה עשורים ויותר, מיום שהפכו אקסיות זו לזו, נפגשות יואלי ויואלי כל שבת לקפה ועוגה ו"שוואנקים". השוואנק הוא כמסתבר חתיכת חיים, מעין אנקדוטה משעשעת (אבל לא רק), שקרתה לך עצמך. משהו כמו הסיפורים של סופי קאל, אני חושבת (זה הראשון שתרגמתי מתוך רבים)

אגי יואלי היא האישה השלישית שסביבה אורגת נעמי יואלי מופע. דודה פרידה היתה הראשונה, ואחריה נתיבה בן יהודה (שתי ההצגות זכו לפרסי פרסים). כאן בעיר האושר כתבתי על העיבוד הנפלא שלה לאידה פינק, וגם פרסמתי סיפור ילדות שכתבה.

פסל של אגי יואלי

פסל של אגי יואלי

נעמי (חברה יקרה – גילוי נאות ומשמח) היא אשת תיאטרון מרתקת, מספרת סיפורים וסטנד-אפיסטית מולדת. כבר שנים אני מלווה את עבודותיה כ"עין שלישית" – ככה היא קוראת לזה, אף שהפעם שימשתי בעיקר אוזן שלישית, כי עד הרגע האחרון לא ראיתי חזרה, רק דנתי איתה ברולטת המגירות (מה זה? תצטרכו לבוא להצגה כדי לראות), והקשבתי לסיפורים הנפלאים המצחיקים והחריפים שבזווית העין שלהם אורב כל הזמן מה שאי אפשר לספר (אושוויץ).

מתי זה קורה? עכשיו (אם תזדרזו עוד תספיקו, ואם לא יש גם מחר)!

היום, יום ג' 17 בפברואר, בשעה 20:30

מחר, ים ד' 18 בפברואר, בשעה 20:30

אולם לאו מודל, מרכז ז'ראר בכר, ירושלים, להזמנת כרטיסים

*

2.NOA1ואם כבר אמרתי (ולא פירשתי) "רולטת מגירות", אז משהו שאני לא מעורבת בו – נועה אסטרייכר מציגה בבית האמנים תערוכה קטנה של שירים למגירה , מעלל אוקסימרוני שבו ניסתה להחזיר שירים לסודיותם ובו בזמן להציג אותם לראווה. כלומר אסטרייכר מחזירה שירים למגירות, אבל פתוחות, כאלה שהתרחקו מחביון הארון, אלא שבניגוד לקופסאות התצוגה של מוזיאונים לטבע השירים של אסטרייכר חשופים לגמרי, בלי הזכוכית שחוצצת ומגינה. ורק פה ושם מבליחה לה ידית טבורית, או אוזן יחידה שבה משכו את המגירה (ושמא גררו? האם המילה "מגירה" נגזרת ממגורים או מגרירה? זה הבדל גדול, אם כי אבימלך היה מלך גרר, אז אולי אין סתירה) כמזכרת מחיים קודמים.

נועה אסטרייכר, שיר למגירה. המילים של תרצה אתר (והידית כטבור)

נועה אסטרייכר, שיר למגירה. המילים של תרצה אתר (והידית כטבור)

*

3. בדרך כלל אני לא כותבת על מוסיקה, אני לא מרגישה די מומחית. אבל אודי רז הוא זה ששלח לי את היופי הזה, והיה לו אפילו פוסט אורח פה לפני עידן ועידנים. הוא היה שותף של בני בהרבה פרוייקטים אמנותיים-קהילתיים משמחים, למשל זה, ולפני כמה שנים בחנוכה, הוא הצטרף להדלקת נרות משפחתית, ולימד אותנו לשיר שירי חנוכה רגילים (סביבון סוב סוב סוב וכולי) בכל מיני קולות שהמציא, היה מענג וקסום. ומלבד זאת היתה לו צמה מפוארת ועדיין נותר זכר ממנה (ויש לי חולשה לצמות, עובדה).

ועכשיו הוא הקים להקה שתופיע (אם תרצו) אצלכם בסלון! וכך הם כותבים:

אודי רז והקולות הצפים

אודי רז והקולות הצפים

אחרי כמה חודשים של חזרות, יש משהו חדש ויפה שאנחנו רוצים לחלוק אתכם.

הקמנו להקה, "אודי רז והקולות הצפים", בה שרים אודי, לילה ויואב בשלושה קולות וענבר מלווה ביוקללה, באקורדיון ובכלי הקשה. השירים, שכותב ומלחין אודי, מושפעים ממוסיקה דרום-אפריקאית וממוסיקה ישראלית מוקדמת. המילים לוקחות חוויות קטנות ואישיות, והופכות אותן למעין גוספל חילוני. איך זה נשמע? האזינו כאן לשיר "מקום למחשבות".

החלטנו להתחיל את הדרך בהופעות בדירות ובתים של אנשים – אולי אפילו אצלכם! אם יש לכם מקום לארח 20 חברים להופעה, נשמח להביא אליכם את המוסיקה שלנו (למודאגים: לא צריך הגברה, אנחנו אקוסטיים לגמרי). ההופעה ללא תשלום, ובסופה יוכל הקהל לקנות חוברת של מילות השירים, או לתרום בהתאם לרצונו.

חברי הלהקה: אודי רז – שירה, מילים ולחנים, לילה בטרמן – שירה וכלי הקשה, יואב יפת – שירה, ענבר היימן – יוקללה, אקורדיון, כלי הקשה ושירה

רוצים להזמין אליכם הופעה? לדעת כשמתקיימת הופעה באזורכם? לשאול שאלה?

שילחו מייל ל hakolothatzafim@gmail.com או התקשרו 052-3334439

נשמח אם תעבירו הלאה לחברים שעשויים למצוא בו עניין

*

ושתי הצגות ילדים חדשות שזכיתי ללוות אמנותית. רכבת המתנות של סבא וסבתא, ותהיה בריא מוריס מגי.

4. את רכבת המתנות שובת הלב של סבא וסבתא, כלומר של נטליה רוזנטל ואבי כהן, אפשר לראות בירושלים בפורים.

PU
5. בשביל ההצגה השנייה צריך לחכות קצת יותר (אבל שווה מאד מאד!)

מעין רזניק, ב"תהיה בריא מוריס מגי"

מעין רזניק, ב"תהיה בריא מוריס מגי"

תהיה בריא מוריס מגי של מעין רזניק ואיילת גולן

תוצג בגלרייה תיאטרון החנות, ברח' העלייה 31 בתל אביב

בשבת 28 במרץ 2015 ב11:00 וב12:30.

החנות היא תיאטרון קטנטן וכדאי להזמין כרטיסים מראש!

*

6.

מתוך plastic heroes של אריאל דורון

מתוך plastic heroes של אריאל דורון

אם אתם רוצים לראות תיאטרון חפצים מבריק למבוגרים מצחיק וקצת מכאיב

לכו לראות את plastic heroes של אריאל דורון.

זה קורה בשבת הקרובה, ה-21 לפברואר בשעה 20:00

באותה גלרייה תיאטרון החנות, ברח' העלייה 31 בתל אביב

זה תיאטרון קטנטן, אז מומלץ להזמין כרטיסים מראש.

*

7. היו לי עוד, אבל התעייפתי. ורק לסיום, פרחקיר שעליו כתבתי פה.

640-kir

והפעם שיר פחות מוכר (לא חוכמה, רוב השירים פחות מוכרים מ"מיכאל"), ולכן אקדים ואצטט אותו וגם אסביר איך הוא ממלכד מאיירים. אין לי מושג איך עלה בדעתה של גוברמן האיור הנפלא הזה (נפלא באופן אחר מזה של דוד פולונסקי), אבל מתחשק לי לנחש וגם לפרט את שבחו.

*

הנמר שמתחת למיטה / נורית זרחי

כשקורה לי דבר רע,
למשל מכה או דקירה,
אז אמא אומרת:
"ומה,
וחיילים לא נפצעים במלחמה?"

וכשאני מתעוררת באמצע הלילה
כי תחת המיטה יש לי נמר,
אז אבא אומר:
"ובג'ונגל לא מפחיד יותר?"

ואם הם יוצאים לסרט
ולא מוצאים לי שומר,
הם אומרים: "כשישנים לא פוחדים,
שני מהר."

ואני יודעת שזה נכון
מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר,
אבל איך זה יכול לעזור
כשמתחת למיטה
יש לי נמר.

וכמה מילים על הטקסט: אז מי "צודק", הילדה או ההורים, יש או אין נמר מתחת למיטה? ובכן, כמו בבדיחה היהודית – שניהם צודקים. אלה שתי מציאויות שמתקיימות בו זמנית. השאננות ההורית מרדימה את ערנות הקוראים עד ששורות הסיום מושכות את השטיח מתחתם; כי עם כל הכבוד לפרופורציות ולקלישאות של השכל הישר – מי שלא מכיר בנמרים לא יכול לטפל בבעיות שהם גורמים.

המאייר המסכן שיתפתה להכריע לטובת אחד הצדדים (לטובת הילדה מן הסתם, כי זה שיר ילדים וכי נורית זרחי נתנה לה את המילה האחרונה וכי יותר כיף לאייר עם נמר מתחת למיטה) יחסל את החיוניות של השיר, שטמונה במסתורין ובכפילות ובמתח הקצת מצחיק וקצת מבעית.

והאיור של לנה גוברמן:

איור, לנה גוברמן, מתוך "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי

איירה, לנה גוברמן, מתוך "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי

למה הוא כל כך נפלא, האיור? כי הוא רוקח מחדש באמצעים ציוריים את הערבוב בין המבהיל למצחיק.
מן המקום שבו מונח ראשה של הילדה ניתן לראות זנב משתרבב מתחת למיטה. היא מסיקה שיש שם נמר, אבל האמת הרבה יותר מבהילה – מדובר בטיגריס אדיר שמתנשא מעליה כמו ארז הלבנון.

ומצד שני, הטיגריס נראה כה תמים וחגיגי, שלא לדבר על העששית שהוא נושא בין שיניו להאיר את ג'ונגל הטפט. הוא בכלל לא יודע שהוא מפחיד. אני חושדת שהוא שמע שההורים יצאו לסרט ו"לא מצאו שומר" והתייצב למלא את התפקיד.

גוברמן מוסיפה לשיר את צד הנמר, את המציאות הפנימית שלו, שבה הוא בכלל לא טורף ומפחיד. ועכשיו זאת כבר אי הבנה משולשת, קצת מאיימת וגם מצחיקה וגורמת אושר.

זאת ועוד: הנמר שקשור לפחד מהחושך הוא לא רק נושא האור, הוא גם מגלם ומממש אותו בגופו: חזהו צחור כמו הילת האור ושאר פרוותו כתומה כמו הלהבה ומסורגת בשחור כמו העששית. ובמילים אחרות: כשם שסורגי העששית מגנים מפראותה של האש מבלי לחסום את אורה, כך – רומזת גוברמן על דרך המטפורה – גם פסי הטיגריס הם מעין כלוב שמגן מפראותו מבלי לחסום את טובו.

וגם הילדה עצמה אגב, היא ג'ינג'ית כמו הטיגריס וכמו האש.

אני חלק הכוח ההוא, השוחר
תמיד את הרע –
ואת הטוב הוא יוצר.

כך אומר מפיסטופלס בפאוסט (בתרגום יעקב הכהן), בציטוט שמופיע גם כמוטו בפתח "השטן במוסקבה".

ובחזרה לנמר של זרחי את גוברמן: הדמיון, או שמא החושך שוחר האימה הוא שיוצר גם את האור. בלב המאפלייה ממתין טיגריס חגיגי עם עששית, זה לא רק מורכב ונורית זרחי, זה גם מנחם (כמו שאמת מנחמת, לא כמו ששקר).

"בלילה ההוא התחיל פתאם יער לצמוח בחדר של מקס והוא גדל וגדל עד שהתקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים וכל הקירות מסביב היו לעולם הגדול שבחוץ." מתוך "ארץ יצורי הפרא" כתב ואייר מוריס סנדק.

"בלילה ההוא התחיל פתאם יער לצמוח בחדר של מקס והוא גדל וגדל עד שהתקרה נעלמה מאחורי שיחים מטפסים וכל הקירות מסביב היו לעולם הגדול שבחוץ." מתוך "ארץ יצורי הפרא" כתב ואייר מוריס סנדק.

.

הילדה באיור של גוברמן עוצמת עיניים. ייתכן שהיא ישנה וחולמת שהטפט מתפשט והופך לג'ונגל אמיתי. ייתכן שהיא סתם עוצמת עיניים מרוב פחד וניסיון לישון מהר, ובינתיים החדר הופך לג'ונגל כמו חדר השינה של מקס רגע לפני ארץ יצורי הפרא.

ואולי גם הילדה של זרחי עומדת לצאת למסע? באיור של לנה גוברמן יש הבטחה גדולה לסיפור; הנמר הפראי והמתורבת עם העששית והפפיון מזכיר את הארנב הממהר של אליס עם שעון הכיס והז'קט. אני חושבת שאוטוטו הטיגריס יפנה לילדה, שהיא תתגבר על הפחד, לפחות על חלקו, ותענה לו, ואחר כך תרכב על גבו, מי יודע לאן.

אייר, ג'ון טנייל, מתוך אליס בארץ הפלאות

אייר, ג'ון טנייל, מתוך אליס בארץ הפלאות

וגם אני הייתי שם. ("ובלבוש מלא, כיסוי הראש שלי היה עשוי משלג; באה שמש והוא נמס לי. בגדי היו עשויים מִקוּרי עכביש, וכשעברתי בקוצים נקרעו לי, סנדלי היו מזכוכית, וכשנתקלתי באבן אמרו קלינק! ונשברו לשניים." כפי שנכתב בסיום מלבב של אחד מסיפורי האחים גרים).

לא כל הגדול והמפחיד מסוכן הוא, להפך! מימין, לנה גוברמן, משמאל, איור של אנתוני בראון לגורילה מתוך הפוסט הזה===

מעל מיטת הילדה: מימין, לנה גוברמן, משמאל, איור של אנתוני בראון לגורילה מתוך הפוסט הזה. לא כל הגדול והמפחיד מסוכן הוא. להפך!

*

איור אחד נפלא:

בתיה קולטון וביאליק
דוד פולונסקי ומרים ילן שטקליס

עוד נורית זרחי – על טינקרטנק

ועל איורים בכלל

איורי נפש – תמצית האמנות, על תום זיידמן פרויד

על האיורים המאגיים של עפרה עמית לאחים גרים

מר גוזמאי וירמי פינקוס

זום זום, על "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ועל "זום" מאת אישטוואן בניאי

ילדה, חוה, צלובה

על איורי הנסיך הקטן

ועוד המון

*

בחממת האמנים עסקנו השבוע בבחירת ועיצוב המרחב שבו מתרחשת ההצגה, ואיך המרחב הנכון הוא כמו כלי שמזקק ומממש את הרגש והעלילה. ונזכרתי באיור של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שיר שובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אלי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול).

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, מאייר מופלא מבחינות רבות, שניחן בין השאר באינטואיציה פסיכולוגית נדירה, ממקם את הגיבורה שלו על המעקה של חדר מדרגות, ומתמצת במחי איור, את "עלילת" הציפייה וגם את מהותה הרגשית.

מבחינת העלילה – האיור תופס את הגיבורה בעיצומה של ההתקדמות הזוחלת אל דלת הדירה ואל דלת הבניין, מסלול שמקורו במשיכה המגנטית לאהוב (כי אם מיכאל לא בא אל ההר, ההר משתוקק לבוא אליו). ובו בזמן הוא מזקק גם את כוריאוגרפיית התקווה שהנה ואו-טו-טו הוא כבר יתגלה בעיקול…

וכמעט בלי משים פולונסקי גולש מן המטונימיה למטפורה, כי זה לא רק איור ריאליסטי עד כדי רצפת השומשום של חדר מדרגות ישראלי, אלא גם איור סמלי עד כדי ארכיטיפיות שלוכד את המצב הנפשי של החיכייה, את הלימבו* של הבין לבין: בין הבטחה למימוש, בין הבית לחוץ, בין שמים לארץ (תלויה על פס ברזל מכאיב).

*לִימבּוֹ מן המילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, הוא הגבול בין גן עדן לגיהנום בתאולוגיה הקתולית.

וכל הפרטים הנוספים והמדויקים עד העצם: הרגליים היחפות מפסיכולוגיית-היצאתי-רק-לרגע שמתארך אמנם ונמתח כמו הציפייה, התקיעות של המבט המקובע המופנה למשהו שלא רואים באיור ולכן לא קיים (והוא באמת לא קיים, כי מי לא בא?), וגם האפרוח (שמאחורי הסורגים – תוספת מאוחרת, ותודה למגיבים) שמביט בדריכות לאותו מקום, האבסורד של היאחזות במעקה בלי לרדת במדרגות, הלאות של הראש המושען על הידיים ועל המעקה. אפשר ממש להרגיש כמה לא נוח לה, בסנטר, בצוואר, בכפות הרגליים, בלב – לא במקרה הסינר מתקמט שם – והארשת הנוגה והמשועממת שנותר בה עדיין מין רוך או טעם לוואי של תקווה.

מיכאל / מרים ילן שטקליס

חיכיתי, חיכיתי,
בכיתי, בכיתי,
ומי לא בא?
מיכאל.

והוא הבטיח פעמיים
כי יבוא אחר הצהריים.
ומי לא בא?
מיכאל.

שמלה לבשתי יפה מאוד,
וסינר, בו רקום אפרוח ורוד.
ומי לא בא?
מיכאל.

והבובות כולן לישון השכבתי.
חשבתי: שלא תדענה –
שלא תפרענה –
אותי ואת מיכאל.

ובחלון ישבתי,
והקשבתי,
וחשבתי –
מיכאל.

ובגזוזטרה עמדתי,
ולחצר ירדתי,
וחרדתי –
מיכאל.

והוא לא בא.
והוא לא בא,
מיכאל.

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

*

עוד איור אחד נפלא

לנה גוברמן ונורית זרחי

בתיה קולטון וביאליק

*

עוד על מרחב ונפש

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

ארכיטקטורה של הנפש (על הבתים של לואיז בורז'ואה)

כשחציי התחתון הפך לאבן

ועוד

פרחקיר הוא מחול שיצרו ענבל פינטו אבשלום פולק במיוחד לחלל הגלריה לפיסול במוזיאון תל אביב.

הוא מלווה במוזיקה חיה ומקורית של אומיטרו אבה, הירופומי נקמורה ומאיו גנטו.

היצירה זכתה בפרס "מעגל המבקרים" על יצירת המחול הטובה ביותר לשנת 2014

רשומה עתירת ספוילרים מכל הסוגים. מומלץ לקרוא אחרי הצפייה.

*

שני קירות לבנים ורצפה לבנה; במת גלריה, דף לבן. תשעה רקדנים לבושים בבגדי גוף פיסוליים, בשלל צבעים עדינים ועזים, דומים אבל נבדלים. פה ושם נסרג סרח עודף שמדגיש חלק גוף – בטן, שדיים, אחוריים, שכמות שנראות כמו גדמי כנפיים. לפעמים יש תוספת קטנה; טבור בולט, פטמה. אבל הרושם הכללי מופשט וקצת טופוגרפי.

מימין צביקה פישזון, מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, משמאל, אלת פריון ניאוליטית.

מימין צביקה פישזון, מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי. משמאל, אלת פריון ניאוליטית.

.

ויש גם דמות עשירית (צביקה פישזון) מפלצת נדחקת ומדשדשת, עתיקת יומין, קצוצת זרועות-ענפים כמו גדם עץ, עוטה בגד רחב עתיר סרחים ריקים. לפעמים היא בולעת מישהו ופולטת אותו בשלמותו.

תשעת הרקדנים נצמדים לקירות, מצטופפים לגוש, נקלעים לשרשרת, נפרמים לזוגות, לשלישיות, נכרכים זה על זה, נצמדים לקירות, מטפסים ומחליקים, מדלגים, כל הזמן על סף האנושי, קורסים וקמים (בני הקטן אמר לי פעם: אם את תמותי את תצמחי מחדש) כמו צמחי מים, יצורים, צורות, תצורות.

תצורה היא המונח הגאולוגי ליחידות סלעים שנוצרו והשתנו בזיקה זה לזה. יש משהו גיאולוגי בפרחקיר, בצבעוניות של התלבושות, בקומפוזיציות המאופקות והצלולות. גם לקטעים המהירים יש איכות פלאית של תנועה אטית מאד המבוצעת בהילוך מהיר.

.

מפה מתוך סדרה המתארת את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי (1944) הסדרה מכאן mahberet.net/2012/08/15/mississippi-river/

מפה מתוך סדרה המתארת את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי (1944) הסדרה מכאן

גרנד קניון

גרנד קניון

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי

.

אמרתי גאולוגיה, טופוגרפיה; הגיאולוגיה היא תורת הקרקע, היא חוקרת את החלק המוצק של כדור הארץ, את היווצרות והשתנות הנוף. הטופוגרפיה מתארת וממפה את צורות פני השטח. אבל המופע נקרא דווקא פרחקיר כשה"פרח" מוצמד ל"קיר" בלי רווח או מקף. וגם הרקדנים חוזרים ונצמדים לקירות או נדחקים לפינה שביניהם כאילו היה שם פעם מעבר ואולי עוד ישוב וייפתח.

זה מאד אופייני לפינטו-פולק, להתנער מן הקרקע לטובת הקיר ולהפך, למלכד בעדינות כל דחף אלגורי. כמו לקרוא למחול פרחקיר על שם מי שלא זוכה לרקוד, רק להישען אל הקיר כמו קישוט.

ובאמת יש משהו קישוטי ברקדנים, הצורות הצבעוניות והעדינות שהם יוצרים מזכירות מגזרות נייר, הם מתקפלים זה על זה כמו שרשרות של סוכה, והם כל כך חשופים על רקע הקיר הלבן. וגם זה מתעתע, כי בתלבושות יש גם משהו מבדי הסוואה. אולי בגלל זה הם מצטופפים כל הזמן בשורות או בגושים, כדי לא להיות חשופים כל כך.

.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי

גל וינשטיין, עמק יזרעאל, 2002

גל וינשטיין, עמק יזרעאל, 2002

*

ארבעים וחמש הדקות הראשונות של המופע הן מחול נטו. הבהייה ברקדנים, בצבעים המרצדים, היא גם סוג של טראנס וזמן מדיטטיבי שבו העבודה נהיית שקופה ואפשר לראות את העושר שהוטמע בה, במודע וגם לא במודע, וגם את כפילו הלא זהה – העושר שהיא מעוררת.

.

פרסקו מינואי

פרסקו מינואי

המתאגרפים האלה מן הפרסקו המינואי, צצו שוב ושוב מתוך הדואטים של פרחקיר.

המתאגרפים האלה מן הפרסקו המינואי, צצו שוב ושוב מתוך הדואטים של פרחקיר.

.

הצבעוניות כמו גם הזרימה של התנועה על מרחב הקיר החזירו אותי לארמונות מתקופת הברונזה, לתרבות המינואית ששגשגה באי כרתים ונחרבה בבת אחת בשנת 1450 לפני הספירה. זו היתה תרבות חצרונית ושמחה, ללא חומות וכלי מלחמה. יש המזהים אותה עם היבשת האגדית אטלנטיס (הנזכרת עוד בכתבי אפלטון), ששקעה במצולות בבת אחת. שמחת החיים השתמרה בגלים ובספירלות של ציורי הקיר הנפלאים.

למטה, פרט מתוך BOOK II של שירי לנטון, מיצג שבו היא שוכבת על שולחן עבודה, ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשניים. במדור אחד נמצאים פניה הקבורים בתוך ערימת דפים לבנים. המדור השני ריק. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, ממדור הפנים אל המדור הריק. מתוך הדפים המתמעטים מגיחים בהדרגה פניה של האישה, כמו יבשת חדשה, אטלנטיס ברוורס. לשקע המצטבר בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית. יש משהו מן האנימציה ב-.BOOK II גם בפרחקיר יש, באופן שבו הצורות מגיחות ונטמעות זו בזו. (עוד על BOOK II כאן)

מתוך BOOK II של שירי לנטון (פרט)

מתוך BOOK II של שירי לנטון (פרט)

.

"פרח קיר" זה מטבע לשון שממיר כאב בדקורטיביות. גם העצב של פרחקיר מרומז; הרקדנים נצמדים לקירות ורוקדים דואטים עם צלליהם. יש משהו משחקי וכמעט ליצני בדואטים הללו בצד העצב של ריקוד עם חבר דמיוני ואפילו נגיעה של מוות. אולי בגלל שהצללים התקצרו וכמו שקעו מעט ברצפה.

לא פעם במהלך המופע חשבתי על פינה באוש. ואני לא מדברת רק על הרקדניות הנחבטות בקירות של קפה מילר או המטפסות על הקירות של כחול הזקן, אלא גם על פולחן האביב, בייחוד על פולחן האביב עם היחיד לעומת השבט, הקבוצה. אלא שהכאב המייסר של הקורבן כמו דולל שוב ושוב בפרחקיר במין היגיון הומאופתי (על פי הרפואה ההומאופתית, דילול סדרתי במים, סוכר או אלכוהול, מסלק את האפקט הרעיל של החומר, בעוד שתכונותיו המרפאות כביכול נשמרות בחומר המדלל). וזו הסיבה שקשה כל כך לדבר על משמעות בפרחקיר. מילים מפורשות הן גסות מדי למרקם החמקמק של היצירה. אבל בתוך הקרקס הגאולוגי של פרחקיר כמוס גם צל-צלו של מעפר-באת-ואל-עפר-תשוב.

.

פרחקיר, גרסת פינה באוש, מתוך WALZER (על הדימוי הזה כתבתי פה==)

פרחקיר, גרסת פינה באוש, מתוך WALZER (על הדימוי הזה כתבתי פה)

.

הרבה חשבתי על היופי והקסם בעבודות של פינטו-פולק, לא רק בפרחקיר, בכלל. נזכרתי באמנים הפלסטיים של יוון העתיקה שנמנעו מלהציג סבל; עווית של בכי הוחלפה בעצב וזעם בחומרה. גוטהולד אפרים לסינג כותב על זה ב"לאוקון" (1766), על כל הזעקות שמותנו לאנחות, לא משום שהן מעידות על חולשת אופי, אלא משום שהן מעוותות את הפנים בצורה דוחה. גם הפחותים שבאמנים, על פי לסינג, לא היו מעלים בדעתם לתאר "אפילו פרא ברברי כשפיו פעור בזעקה…"

חמש צעקות מכוננות, משמאל לימין: פרנסיס בייקון "Head VI" 1949, סרגיי אייזנשטיין, פרט מתוך "אוניית הקרב פוטיומקין" 1925, ביל ויולה, פרט מתוך "כניעה" מיצב וידאו 2001, מתיאס גרינוולד, פרט מתוך צליבה, המאה ה-16, אדוורד מונק, "הצעקה", 1893. ליקטתי אותן כשכתבתי על "שעה עם אוכלי כל", מופע המחול שבו (בין השאר) מקפיאים שני גרנות ונבו רומנו את פניהם ל"מסכת צעקה" כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול. (לחצו להגדלה)

חמש צעקות מכוננות, משמאל לימין: פרנסיס בייקון "Head VI" 1949, סרגיי אייזנשטיין, פרט מתוך "אוניית הקרב פוטיומקין" 1925, ביל ויולה, פרט מתוך "כניעה" מיצב וידאו 2001, מתיאס גרינוולד, פרט מתוך צליבה, המאה ה-16, אדוורד מונק, "הצעקה", 1893. ליקטתי אותן כשכתבתי על "שעה עם אוכלי כל", מופע המחול שבו (בין השאר) מקפיאים שני גרנות ונבו רומנו את פניהם ל"מסכת צעקה" כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול. (לחצו להגדלה)

.

הווטו על העוויות הוסר מזמן. כיעור וזעקה מזוהים עם אותנטיות ואפילו עם דוּאֶנְדֶה, ולא בכדי. ובהמשך לכך – יש משהו נועז באסתטיציזם של פינטו-פולק שכל כך חורג מרוח הזמן והמקום. בבחירה בעידון ובליטוש על פני הסער והפרץ והחישׂוּף, בדמיון הפיוטי על פני האיבחה המושגית, בכאב החנוט הצעצועי של זבוב בטיפת ענבר.

.

סימונה מרטיני (פרט) המאה ה-14

סימונה מרטיני (פרט) המאה ה-14

.

עיקר הרגש של פרחקיר אצור במוזיקה. ולא רק הרגש; המוזיקה אחראית למעשה על המטען האנושי והאורבני של המופע. עם כל הכבוד לגיאולוגיה פינטו-פולק הם יוצרים עירוניים ו"המפה יותר מעניינת [אותם] מהטריטוריה", בניסוחו היפה של מישל וולבק.

בפרולוג שמתרחש בזמן שהקהל תופס את מקומו יושבים שלושת המוזיקאים על הבמה, שקועים בנגינה. ואז, רגע לפני תחילת ההצגה הם מסולקים ממנה. כך נפתח פרחקיר, בגירוש המוזיקאים לפינה בין גושי הקהל שבה ממוקמת מין במה שחורה, בסימטריה אלכסונית לבמה הלבנה של הרקדנים.

על במת הרקדנים תמיד יום (צבע האור אמנם משתנה עד כדי דמדומים אבל השמש לא שוקעת לעולם), במת המוזיקה שרויה בלילה. המוזיקה נוצרת לאורם של פנסי רחוב צעצועיים (נורות חשופות על עמודים) וגם בה עצמה יש משהו לילי. היא מורכבת מצלילים מתמשכים, משפטים מוזיקליים קטועים, חוזרים על עצמם, כאלה שבוקעים לפעמים מדירת השכנים כשמישהו מתאמן בנגינה או סובל מנדודי שינה וקם להכין לעצמו כוס תה, מחפש תחנה ברדיו. לפעמים מתפתחת נעימה מלאה קסם וגעגועים, קטע דועך ונקטע, או נמתח, כאילו הנגנים נרדמו.

במה מנגנים? באקורדיונים, צ'לו, כינור, מנדולינה, מפוחית, קלימבה, פסנתר צעצוע, רעשן, תיבות נגינה, פעמונים, וגם בבקבוק, כוסות מים, צינור פלסטיק, שקית ניילון וקול נשי בלי מילים. המוזיקה נוצרה במקביל למחול. פינטו-פולק שלחו לאומיטרו המלחין מילים וביטויים, כמו אבן שואבת, מטוטלת, פיתוי, קנאה, רוח חמה, מתכת של ארנב חלוד, הליום כבד, חלקיקים לא יציבים, תו ארוך, מנדולינה, ריסים, צעצועים, גלוקנשפיל (פעמונים), צליל של גב מתכופף? של שריר שנמתח? מוזיקה לאנשים בלתי נראים.

הכוריאוגרפיה נוצרה במקביל. החזרות התנהלו בשקט שעדיין מורגש על אף ומבעד למוזיקה. שקט מואר לבן וצבעוני כמו בקפלה שעיצב אנרי מאטיס.

.

הקפלה שעיצב מאטיס בוואנס

הקפלה שעיצב מאטיס בוואנס

פרחקיר גרסת אנרי מאטיס (זה שאמר, "תמיד יהיו פרחים למי שרוצה לראותם").

פרחקיר גרסת אנרי מאטיס (השם המקורי הוא התוכי הקטן והסירונית, אבל מאטיס הוא גם זה שאמר  "תמיד יימצאו פרחים למי שרוצה לראותם")

.

בגנאולוגיה הפרטית שלי מאטיס תמיד נמנה על השושלת המינואית. גם בגלל זה חשבתי עליו, ובגלל המגזרות והרקדניות והצירוף של כתמים וקווים.

.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. צילם דניאל צ'צ'יק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. צילם דניאל צ'צ'יק

משמאל, איקרוס, אנרי מאטיס, מימין, פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

משמאל, איקרוס, אנרי מאטיס, מימין, פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, דניאל צ'צ'יק

.

בחלק האחרון של פרחקיר יורדים משמי הבמה קווים דקים, כלומר חוטים שעליהם תלויים קווים עבים יותר ושבורים, כלומר קולבים חסרי תחתית (כמו ציפורים רחוקות הפוכות). הרקדנים מתפשטים ונותרים בגופיות ובתחתונים לבנים. הבגדים הצבעוניים הריקים שומרים על צורת גופם כמו סוג של נשל. הרקדנים תולים אותם על הקולבים ונשכבים על הבמה כמו בני אדם שזה עתה בקעו מקליפתם. הבגדים מתרוממים אל האור כמו נשמות צבעוניות, כמו פרפרים שהולידו גולם, בתמונה שיש בה מנות שוות של לידה ומוות. צביקה פישזון מסובב את הגלגלת ומעלה את הבגדים. גם הוא כבר פשט את בגד הסרחים ונותר בתלבושת השחורה שבה סילק את המוזיקאים מן הבמה, וזה כמעט הסוף.

קבר מהו? חדר הלבשה
בו הנפש, בתום תפקידה
מניחה לבוש ילד, איש, או אישה,
כשחקן המחזיר תחפושת שאולה.

תיאופיל גוטייה (תרגמה ליאורה בינג-היידקר, מתוך "על מחול, תשוקה ומוות", נהר ספרים 2012).

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. שכמות בולטות, אולי גדמים של כנפיים.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. שכמות בולטות, אולי גדמים של כנפיים. צילום, דניאל צ'צ'יק

בקבוק חול אילת, מאתר נוסטלגיה

בקבוק חול אילת, מאתר נוסטלגיה

מלאך הבשורה, פרה אנג'ליקו (פרט). עוד על הציור המופלא הזה כאן==.

מלאך הבשורה, פרה אנג'ליקו (פרט). עוד על הציור המופלא הזה כאן.

*

כוריאוגרפיה, עיצוב תלבושות וחלל: ענבל פינטו, אבשלום פולק עיצוב תאורה: יואן טיבולי, הלחנה וביצוע מוזיקלי: אומיטרו אבה, מאיו גנטו, הירופומי נקמורה, עיצוב טקסטיל, מעצבת תלבושות שותפה: מוריאל דז'לדטי, מעצבת תלבושות שותפה: רינת אהרונסון, משתתפים: אבידן בן גיאת, נגה הרמלין, תום וקסלר, קורדליה לנגה, מיומו מינקווה, מיראי מוריאמה, אנדראה מרטיני, סתיו סטרוז, צבי פישזון, גיל שחר.

הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה

*

להצגות הקרובות של פרחקיר במוזיאון תל אביב

*

עוד באותם עניינים

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אויסטר, הוותיקה מכולן.

על אבק, הלפני אחרונה. ועוד.

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה (דואנדה, מחול ואמנות)

עוד מפגשים בין מחול לאמנות

על שעה עם אוכלי כל

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש של יסמין גודר

*

ומי שמתעניין בטלפון השבור של האמנות

ורוצה לראות אותו קורה בהילוך מהיר

מוזמן לתמוך בהדסטארט המסקרן הזה.

*

              לזכרו היקר של אלן וינסטון, הגנן הגדול  2014-1949

במוזיאון תל אביב מוצגות עכשיו שתי עבודות ברצף אחד. "Treehouse Kit" (ערכת בית-עץ) של גיא בן נר ו"גן-מחסן" של טמיר ליכטנברג. סוזן לנדאו האוצרת חיברה אותן לגן אחד.

"Treehouse Kit" המוצב בירכתי הגן הוא פסל בצורת עץ העשוי מחלקי רהיטים. בעבודת הוידאו המוקרנת ברקע רואים את גיא בן-נר עטור בזקן עבות מפרק את העץ ומרכיב ממנו רהיטים.

בשאר הגן מפוזרים אסומבלאז'ים שיצר טמיר ליכטנברג מחפצים ישנים (מהסוג שמעלה אבק במחסן), הנקראים ביחד "גן מחסן".

חשבתי שזו אותה עבודה בהתחלה. שמתי לב ששל ליכטנברג יותר נאים (במובן יותר "פרימיטיביים", פחות מטופלים ומבושלים) ואמרתי לעצמי שאלה עשבי הבר. אבל לא, אלה שתי עבודות שונות, הפוכות למעשה, שחיות בדו קיום וגם ניזונות ממנו.

מראה כללי, הגן המחובר

מראה כללי, הגן המחובר

נתחיל מגיא בן נר. העץ שלו הוא פסל יפהפה, באמצע הדרך בין ציורי העצים של פיט מונדריאן, רגע לפני שהוא נהיה לגמרי מופשט, לרהיטים של דה סטיל (De Stijl – תנועה אמנותית שנולדה בהולנד בשנות העשרים של המאה העשרים, ושאפה לצמצם כל אובייקט בתחומי הציור, העיצוב והאדריכלות – לצורה ולצבע טהור. גם מונדריאן עצמו היה בין חבריה).

מימין, גיא בן נר, "ערכת בית עץ", באמצע, כסא בעיצוב חריט ריטפלד, דה סטיל, משמאל, עץ פורח, פיט מונדריאן (לחצו להגדלה)

מימין, גיא בן נר, "ערכת בית עץ", באמצע, כסא בעיצוב חריט ריטפלד, דה סטיל, משמאל, עץ פורח, פיט מונדריאן (לחצו להגדלה)

בתחילת הסרט בן נר העירום למחצה ישן על מזרן מתחת לעץ. על בטנו מונח תצלום משפחתי. הוא מתעורר ומתחיל לפרק את העץ ולהרכיב ממנו רהיטים. מן החלקים האחרונים של העץ הוא בונה מיטת נוער. הסולם שמוביל אליה קצת מתנדנד, ולפיכך הוא מקפל את תמונת המשפחה ודוחף אותה מתחתיו, עכשיו שהסולם יציב הוא יכול לטפס.

אז מה רציתי להגיד? שזאת עבודה מתעתעת, משחקית, סטרילית, לא סנטימנטלית, פורמליסטית, מצחיקה, פיוטית ומעוררת מחשבות, והנה כמה מהן בלי סדר מחייב. רציתי להגיד –

שיש ל"ערכת בית עץ" קסם של משחק חדש, פאזל מעגלי ואינסופי, מהעץ לרהיטים, לעץ וחוזר חלילה. אבל הסרט קצת מחבל במעגליות הזאת. הוא מתאר רק את פירוק העץ והפיכתו לרהיטים.

ששם העבודה, "ערכת בית עץ", הזכיר לי שכשישבנו שבעה על אבי התקשרו מהסופרמרקט להגיד שמישהו רכש לנו "ערכת אבל", הם רצו לתאם שעה למשלוח. ובהמשך לכך – "ערכת בית עץ" היא הקינה האקולוגית הכי קרירה שראיתי.

שה'אהובי בנה לי בית' של בן נר מסתיים בברוטליות שבה נתחבת תמונת המשפחה לייצוב הסולם. ומצד שני – גם הפלא האיקאי אינו שלם ללא תמונת המשפחה (ולו מקופלת ומעוכה. ואולי זאת בכלל גרסה של העץ הנדיב).

שהעבודה מוכיחה שאפשר להיות רובינזון קרוזו בלי לצאת מהבית (כמו במסע סביב חדרי), בשיטת עשה זאת בעצמך.

שזאת עבודה על ניצול. זה קשור לזה שחלקי המשחק אף פעם לא נחים בתפזורת. או שהם בשירות העץ או שהם בשירות הרהיט. וזה משפיע גם על תחושת הזמן (מין אינסטנט זמן סטרילי ונטול טבע).

שעיצוב הרהיטים הושפע מן הסתם מן הצורות שבטבע וכשבן נר יוצר מהם עץ זה גם סוג של מיחזור וטלפון שבור.

שהעץ חסר עלים, זאת רק אידרה של עץ. אבל יש רגע בסרט שבו אחד הברגים מצייץ כמו ציפור.

כשהרצל פגש את רובינזון קרוזו

כשהרצל פגש את רובינזון קרוזו

שגַיא בן נר נראה לרגעים כמו רובינזון קרוזו ולרגעים כמו הרצל. (ומה זה אומר שהוא נראה כמו הרצל? שאם תרצו יש איקאה?)

שכבר הקימו פה פעם עץ ציוני. חבורת אנשים עם מזוודות מלאות בצינורות מתכת הקימה אותו ברחוב.

מתוך "נטוע" מיצג שבו בנו חברי קבוצת "איפה דנה" עץ מצינורות מתכת. התמונה מכט' בנובמבר, התאריך בו החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת המדינה. (השוואה בין שני העצים? אולי בפעם אחרת).

מתוך "נטוע" מיצג שבו הקימו חברי קבוצת "איפה דנה" עץ מצינורות מתכת. התמונה מכט' בנובמבר, התאריך בו החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת המדינה. (מה נשתנה? המון, אבל לא הפעם).

*

ואילו "גן מחסן" של טמיר ליכטנברג הוא ההפך הגמור. ליכטנברג גואל חפצים ישנים מחשכת המחסן ומרכיב מהם חרקים חיים ומתים, פרח ענקי, סלעים ודמויות שמטיילות ברחבי הגן. בדרך כלל די לו בצירוף של שני חפצים או קצת יותר, לא מתוך מינימליזם וטהרנות מודרניסטית אלא מנדיבות של דמיון.

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

מכיוון שלא צילמתי (אין לי טלפון נייד*) אני לא יכולה להראות למשל, את הגברת הנרמזת ממחרוזת פניני פלסטיק התלויה על פיסת גדר קנים מגולגלת. זאת לא קריקטורה אלא רישום בחפצים, פיוט שתלוי על בלימת דמיונו של המתבונן.

החפצים הקצת חבוטים ומעוקמים ומאובקים של "גן מחסן" שומרים על זהותם המקורית גם בתוך הצירוף (לעומת הרהיטים של בן נר שזהותם נמחקת כשהם הופכים לענפים, כשם שזהותם הענפית נמחקה כשהפכו לרהיטים). מדובר בחבורה הטרוגנית שידעה ימים טובים יותר, אבל ליכטנברג לא טורח לשקם או למרק אותה. הזמן לא גורע מיופיים של החפצים, רק משנה אותו, כי כמו שכתב פעם מבקר המחול ולדמר הרש, "סבל, עומק רגשי, כאב, אפשר לרקוד רק בגיל ארבעים"…

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

אני חושדת שליכטנברג לא טרח להבריג או להדביק את החפצים זה לזה. לכל היותר הוא קשר אותם כמות שהם, באיזה שרוך שמצא במחסן או פשוט הניח אותם זה על זה. לא מתוך זלזול חלילה, אלא מתוך אמון ונדיבות (והנה שוב צצה המילה הזאת "נדיבות" הנדירה כל כך בדיבור על אמנות).

חנוך פיבן, גולדה מאיר

חנוך פיבן, גולדה מאיר

אלה לא האסומבלאז'ים של חנוך פיבן שהוקפאו בצילום שמא תפגום תזוזה אקראית בשלמות הדיוקן. אם האסומבלאז'ים של ליכטנברג יתפרקו הם יתגלגלו מן הסתם במשהו אחר. יש משהו חם ואנושי ב"גן מחסן". הפיוט הלא תכליתי שלה קרוב יותר לפיוט של דניס סילק המשורר ואיש החפצים שחס גם על האבק במטבחו. רק בלי המוזרות של דניס.

דניס סילק, הצבת חפצים, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק, הצבת חפצים, צילמה אביגיל שימל (לכל התערוכה)

שום מוזרות ושום כפייתיות (או יפיוף, או סנטימנטליות), רק חמלה וחיוך, על אף הדמעה החומה הנושרת מאחת מעיניה-חוריה של קופסת מתכת. ותחושה של פנאי, ומרחב לדמיון, ושקט של גן.

"גן מחסן" בעבודה, בסטודיו

"גן מחסן" בעבודה, בסטודיו

ויש משהו פלאי בדו קיום של שתי העבודות, שמאירות זו את זו על דרך הניגוד וגם קצת זולגות זו לזו לגן שלם ורב ממדי.

*

* בשיחה, מבחר יצירות עכשוויות, מוזיאון תל אביב, אוצרת סוזן לנדאו, עוד אין מועד נעילה. אם מישהו יצלם תמונות של גן מחסן, אשמח להוסיף.

*
עוד באותם עניינים

עוד עצים אמנותיים (תיכף ט"ו בשבט, חג לאילנות)

גינה לאורפיאוס (על פול קליי)

הספר הנפלא ביותר

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

שירה וקסמי חפצים (על טובה ינסון)

חייל הבדיל האמיץ (והמשכיו, בעיקר ונוס של גז ואור ממסמרים)

פניה ברגשטיין והליצן

האוסף הכי הכי

*

אני לא יודעת איך זה בדרך כלל, אבל בתוך הדייסה שבראשי יש דימויים חזותיים שאזוקים לטקסט מסוים. אפילו יותר מאזוקים – כמו תאומים סיאמיים שחולקים אברים חיוניים. למראה התלבושות הפיסוליות והארכיטקטוניות של המודרניזם, אני תמיד חושבת:

הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים

מימין ומשמאל, שרטוטי תלבושות שיצר אוסקר שלמר (פסל, וראש מחלקת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס) ל"בלט הטריאדי" (1923). במרכז בגד של טליו קרלי הפוטוריסט.

מימין ומשמאל, שרטוטי תלבושות שיצר אוסקר שלמר (פסל, וראש מחלקת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס) ל"בלט הטריאדי" (1923). במרכז, בגד של טליו קרלי הפוטוריסט.

השמלה המנוסרת שייכת לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הנפלא (כה נפלא שהקדשתי לו בשעתו ארבעה פוסטים, עניין חסר תקדים ותאחיר בעיר האושר. זה הראשון בסדרה) של הדאדאיסט קורט שוויטרס.

וגם אם בניסור הפוטוריסטי דבקה איזו אלימות היא מעולם לא החשיכה את המילים. בצדק או שלא – מעולם לא לקחתי את האלימות המוחצנת הסוחפת וקלת הדעת של הפוטוריסטים ברצינות.

"הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה" כתב קורט שוויטרס.

חשבתי שאי אפשר להפריד את המילים מן התלבושות המפוסלות של אוסקר שלמר. אז חשבתי, עד שראיתי את "אין מתוק מזה", התערוכה של מיכאל בורמנס (Michaël Borremans) במוזיאון תל אביב, והמילים ערקו לסרטון שלו "משקולת". הניסור חלחל מהחצאית לילדה.

מתוך "משקולת" (2005), סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס.

מתוך "משקולת" (2005), סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס.

יש הרבה אופל בעבודות של בורמנס, בצד הומור קפקאי (דו-צדדי) והרבה ניכור ואימה שקטה. לא באמת שקטה, כאילו לחץ מישהו על כפתור המיוט וההשהיה.

כשהייתי קטנה היו לי חזיונות: פעם נשכבה לצדי בובה קטנה שחורה ודיברה אלי בזעף בשפה לא ברורה. קראתי לאמא שלי וכשנדלק האור הבובה נעלמה. ופעם כשהייתי חולה אצל סבתא שלי, רכבו שדים זעירים על הדלת; הם טיפסו עליה, החליקו ונשמטו ופטפטו בקולות צווחניים עם מכשפה קטנה מושלמת שהתיישבה על הידית. ופעם אחרת ראיתי בתוך הכרית איש יושב בגבו אלי מוגה באור של מנורת קריאה. מרוב התרגשות הרמתי את הראש והחיזיון לא חזר אף שהדקתי את הפנים לכרית עד מחנק. אחר כך גדלתי והחזיונות פסקו.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס (אני מרית הייתי שם)

.
העבודות של בורמנס הן כמו הבלחות מן העולם הזה של החזיונות, עולם שהוא לא בדיוק תת מודע, הוא פחות כאוטי ונזיל ונדיב. זה יקום מקביל ומרתפי, נטול חמלה; לעתים ממוזער וצעצועי (אבל לגמרי חי וממשי) ולעתים מוגדל מדי. ולצערי, ואולי לא רק לצערי, יש לי גישה ישירה אליו.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס

הילדה מ"משקולת" היא לא היחידה שנוסרה (ואם לא די בכך יש להן צמות, וכמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת). העבודה שלמעלה הזכירה לי, שפעם לפני שנים, אחותי פרסמה בעיתון שהיא מעצבת ותופרת שמלות לילדות. והגיע איש כדי להזמין ממנה כביכול מדים לפנימייה חדשה לילדות. במשך שעה ארוכה הוא הסביר לה שהפנימייה דוגלת בחזרה ליד הקשה בחינוך, כשהתלבושת היא מעין כלי עזר שמסמל ומממש את השיטה. למשל חצאיות קצרות שגונן אדום כהה של דם כדי לרמוז על הלקאה. אחותי שהיתה אז לא מבוגרת בהרבה מילדות הפנימייה המדומה, הסבירה לו בלהט שהיא מתנגדת לשיטות חינוך כאלה מכל וכל ולכן לא תוכל לעזור לו. (ובינתיים התברר לי שאני לא רוצה יותר לדובב את התמונות, שידברו בעד עצמן).

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011 (קטן)

פרט מתוך פורזץ של תום זיידמן פרויד, שמתייחס ל"כלת הארנב"

פרט מתוך פורזץ של תום זיידמן פרויד, שמתייחס ל"כלת הארנב" מאוסף האחים גרים. מתחת לאיצטלה השטותית של המעשייה נמצא סיפור על נערה שנחטפה ונאנסה. עוד בפוסט הזה

מיכאל בורמנס, שמלת השטן (גדול)

מיכאל בורמנס, שמלת השטן (גדול)

*

מימין, רנה מגריט, "נערה צעירה אוכלת ציפור"/"העונג" (1927), משמאל, מיכאל בורמנס, "לאכול את הזקן" (2010)

מימין, רנה מגריט, "נערה צעירה אוכלת ציפור", ציור שנקרא גם "העונג" (1927), משמאל, מיכאל בורמנס, "לאכול את הזָקָן" (2010)

והמלאך הזה פשוט עושה לי חשק לבכות.

מיכאל בורמנס

מיכאל בורמנס

לזכרה של ליאורה חיות

*

עוד שמלות מנוסרות (עכשוויות, של ויקטור ורולף) כמובן שבגדים הם גם פוליטיקה

עוד באותם עניינים –

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ביאליק נגד כלת הארנב (איורי נפש)

טבח החפים מפשע (איורי נפש)

שמלת הכאב של רבקה הורן

כחול הוא צבע שערך הצהוב (הראשון בסדרת אנא בלומה)

הפוטוריסטים ואני

*

שני סלים, מימין - דרורה דומיני, חול וחול, 2008-2013, משמאל - תמר נסים, המטחנה, 2013

שני סלים: מימין, דרורה דומיני, חול וחול, 2008-2013, משמאל, תמר נסים, המטחנה 2013 (לחצו להגדלה)

.

בשבוע שעבר כתבתי על המיצג הכמוס של דרורה דומיני. סל הפלסטיק הוורוד מככב גם במיצג הגלוי של תמר ניסים "המטחנה".

.

.

ובקיצור: נסים לבושה במדי שירות לבנים יושבת על הרצפה. מאחוריה ניצב מעין גוש-קיר חימר והיא צובטת ממנו נתח, מניחה אותו בסל פלסטיק שהיא מחזיקה בין רגליה ולוחצת אותו אל דופן הסל כך ש"תולעי" חימר מבצבצות מחוריו. אחרי שהנתח "נטחן" היא תולשת את הנתח הבא, וכך הלאה. התכלית סתומה ומופרכת אבל הפעולה עצמה מספקת באופן מוזר (וגם משכנעת, זה החזיר אותי אל מטחנת הברזל היצוק של סבתי, המוברגת אל שולחן המטבח המכוסה בשעוונית).

"המטחנה" בוצע בפתיחת "סל צריחה 2013" תערוכה שציינה שנתיים למחאה החברתית של קיץ 2011, הֶקשר שמציף את הקושי הפיסי ואת השחיקה הגדולה בעבודה. התלישה והטחינה המפרכות והתנוחה המאד לא ארגונומית החזירו אותי למאבק הקופאיות על הזכות לשבת בזמן העבודה, אבל באופן אחר והרבה יותר כואב, גם לז'אן דילמן (Jeanne Dielman 1975), הסרט המרעיש והכמעט אילם של שנטל אקרמן, על עקרת בית בלגית שמשלימה את הכנסתה כזונה.

.

מתוך ז'אן דילמן, סרטה של שנטל אקרמן. לצילומי הפנים יש קסם מנוכר של בתי בובות.

מתוך ז'אן דילמן, סרטה של שנטל אקרמן. לצילומי הפנים יש קסם מנוכר של בתי בובות.

.

ז'אן דילמן הוא סרט מאופק ונקי ומסודר באופן כפייתי כמעט. במשך 201 דקות ארוכות פורטת אקרמן את הניכור לחפצים ופעולות יומיומיות. בשלב שבו מכינה הגיבורה שניצלים ומניחה את הקמח, הביצה והפירורים בסדר משובש, הסצנה הופכת למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא חווה את הסרט. ולפיכך לא בחרתי בה אלא ברצף אחר, מייצג:

.

.

קצת לא הוגן מצדי לערב את שנטל אקרמן, כי על יד "ז'אן דילמן" "המטחנה" היא מיצג קליל וכמעט פופי. הסל של תמר נסים הוא מעין קצרנות של חברת הצריכה: סל מצרכים שהוא גם אסלה, שאיך שממלאים אותו הוא כבר מתרוקן.

.

סינדי שרמן, untitled film still # 10 – 1978 (כתבתי עד העבודה הזאת פה==). אצל שרמן זה אמנם לא סל בין הרגליים, אלא שקית קניות. הקשר למיניות הוא סבוך מכדי שאכנס אליו הפעם, אבל הוא נוכח בעוצמה רבה גם בז'אן דילמן.

משמאל, סינדי שרמן, untitled film still # 10 – 1978 (עוד על העבודה הזאת פה). אצל שרמן זה אמנם לא סל בין הרגליים, אלא שקית קניות. הקשר למיניות הוא סבוך מכדי שאכנס אליו הפעם, אבל הוא נוכח בעוצמה רבה גם בז'אן דילמן, ובתמונה שמתחת. (לחצו להגדלה)

לייזה לו, מטבח. זה מה שנמצא בעמקי התנור של המטבח העשוי מריבוא חרוזים שחוברו ביד העמלנית של האמנית. ישר מהאגדות.

לייזה לו, מטבח (פרט, בעניין הקשר העקום למיניות) – זה מה שמסתתר כמסתבר בעמקי התנור של המטבח שיצרה לייזה לו ממיליוני חרוזים שחוברו יחדיו בעמלנות מהאגדות.

תום זיידמן פרויד, איור ל"בת המים" מאת האחים גרים. המטלות בסיפור: לשאוב מים בחבית מחוררת, לחטוב עצים בגרזן קהה.

תום זיידמן פרויד, איור ל"בת המים" מאוסף האחים גרים, מתוך "עשר אגדות לילדים:. המטלות בסיפור: לשאוב מים בחבית מחוררת, לחטוב עצים בגרזן קהה.

.

לטחון חימר בסל קניות זאת לא סתם גוזמה ועיוות של מטלה לגיטימית, כמקובל בסיפורי אגדות (אם כי המטחנה של תמר נסים לגמרי מתאימה לפרופיל ששורטט במיצגניות וגיבורים). זה לא כמו לברר עדשים שהושלכו לאפר, לטוות עד זוב דם או לשאוב מים בחבית מחוררת. המטחנה היא שיגיון ושיגעון, והיא אמנם יוצאת מכלל שליטה כשנסים מתחילה לאלתר ולהשתמש גם ברגליה כדי לעמוד במשימה. הגבול בין הסל לאישה נהיה נזיל, הם חלק מאותה מכונה.

.

עטאללה עביר, אצלה זו לאו דווקא הרשת של הסל אלא אריג הכָּפִייה.

עטאללה עביר, אצלה זו לאו דווקא הרשת של הסל אלא אריג הכָּפִייה.

.

יש ביטוי כזה בעברית, לטחון מים, שפירושו לפעול על ריק, בלי שום תוצאות. לטחון חימר בסל קניות זה דומה אבל יותר ספציפי. כי לא סתם מה שנטחן פה הוא חומר פיסולי. זאת היצירתיות שמתבזבזת בעמל היומיום.

אני לא יודעת אם נסים השלימה אי פעם את המיצג הזה, כלומר, טחנה את כל גוש-קיר החימר (ואולי גם שבה ולשה אותו לגוש-קיר והתחילה מהתחלה וכמו שכתוב באגדות – אם עוד לא מתה, הרי היא טוחנת ולשה עד עצם היום הזה). אני משערת שלא, וקצת מצטערת. כי מיצג הוא לא בעסקֵי הכאילו, אלא בעסקי המציאות רבה מדי כפי שקרא להם הדס עפרת. וחלק מן התחושה הקלילה והפופית (יחסית, הכל יחסי) של "המטחנה" נובעת מן הוויתור על ההתמודדות.

ובמילים אחרות: השלמת העבודה היתה משנה את המרחב ואת הרגש.

מבחינת המרחב – ככל שהגוש-קיר המסודר והמוגדר יתכווץ, כך תגדל ותתפשט ערימת החימר הכאוטית והמלכלכת. ומכיוון שהחימר עובר גם מן הרקע לפרונט – יתכן גם שיסתיר את המיצגנית. ובכל מקרה הנפח יגדל. כי הטחינה – כמו כל פירוק – מנפחת את החומר. בסדנא שהעברתי פעם, מישהי שאת שמה שכחתי לצערי (ואם את מגיעה לפה במקרה, תזדהי ומיד אוסיף אותו), התחרטה על ספר שחיברה והחליטה לפזר את מילותיו, פשוטו כמשמעו: כלומר לקרוע כל דף למילים בודדות. גם היא לא השלימה את המטלה במסגרת הסדנא, אבל מהר מאד התברר שמילים בתפזורת תופחות להררים, בעוד שאחיותיהן הפוסעות בשורות ישרות בדף-הקסרקטין מסתפקות במועט.

ולא רק הנפח גדל עם הזמן, גם הרגשות והתחושות משתנים. ואני לא מדברת רק על העייפות והייאוש המובנים מאליהם. למעשה אי אפשר בכלל לנחש את החוויה – של המבצעת או של הצופים – עד שלא מנסים. מי שראה את ז'אן דילמן עד הסוף המטלטל, יודע שהוא לא יכול היה להתקיים ללא מאתים הדקות הסיזיפיות שקדמו לו. אי אפשר לדעת מה עבר על סיזיפוס מטעימה של חמש דקות.

זמן המיצג הוא הווה מתמשך, הפרזנט קונטיניוס של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי (לא אפרט, הכול כתוב פה), אבל איכשהו, אולי בגלל הר החימר שדמיינתי, נזכרתי דווקא בדרשת הגיהנום מדיוקן האמן כאיש צעיר (הנפלא מאד) של ג'ויס. הדרשה המשתרעת על פני עמודים רבים עוסקת בין השאר בזמן הגיהנום, כלומר בנצחיותו, שהיא על פי המטיף "גולת הכותרת לכל העינויים". הנה כמה מהשורות שנצרבו (אבוי) בזכרוני:

…דמו בנפשכם הר של חול כזה, שגובהו מיליון מילין, והוא נישא מן הארץ אל שמי השמיים, שרוחבו מיליון מילין והוא מגיע עד ירכתי תבל, ומיליון מילין עוביו; ודמו בנפשכם כמות עצומה של חלקיקי חול זעירים אשר לא יימנו מרוב, מוכפלת במספר העלים אשר ביער, טיפות המים שבאוקינוס האדיר, הנוצות שעל הציפורים, הקשקשים שעל הדגים, השערות שעל החיות, האטומים שבמרחביו העצומים של האוויר; ודמו בנפשכם שמקץ כל מיליון שנים באה ציפור קטנה אל ההר הזה ונושאת במקורה גרגר זעיר מן החול הזה. כמה מיליונים על מיליונים של יובלות יעברו בטרם תישא ציפור זו אפילו אמה על אמה מהר זה. כמה עידני-עידנים על עידני-עידנים יעברו בטרם תישא את ההר כולו, ואולם גם בסוף פרק זמן כביר זה לא נוכל לומר שאפילו רגע קט אחד ויחיד מן הנצח כבר חלף.

מתוך דיוקן האמן כאיש צעיר, ג'יימס ג'ויס, תרגמו אברהם יבין ודניאל דורון

*

הסל של עליקמא הקטן, איירה מרים ברטוב (סבי מצד אבי היה קורא לסבתי החורגת החרוצה והעמלנית הכושי שלי (אבל לא ניכנס לזה עכשיו, באמת לא).

הסל של עליקמא הקטן, איירה מרים ברטוב (סבי מצד אבי היה קורא לסבתי החורגת החרוצה והעמלנית "הכושי שלי" (אבל לא ניכנס לזה עכשיו, באמת לא).

*

עוד באותם עניינים

עקרת בית נואשת – על הסמיוטיקה של המטבח של מרתה רוסלר

האישה הוויטרובית – על רבקה הורן

מיצגניות וגיבורים

על שלוש אחיות של עגנון

פינה באוש – אמת או כאילו

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

הגוף העצוב של סינדי שרמן

*

שש הערות על "חול וחול" של דרורה דומיני.

דרורה דומיני, "חול וחול", 2013/2008, מיצב; בד, סל פלסטיק, חול ושברי בניין

דרורה דומיני, "חול וחול", 2013/2008, מיצב; בד, סל פלסטיק, חול ושברי בניין

*

פיקניק

העבודה נקראת אמנם "חול וחול", אבל סל על שמיכה זה גם "פיקניק" בשפת חפצים. פיקניק נטול טבע אמנם, כמו ב"אלבישך שלמת בטון ומלט" של "בהרים כבר השמש מלהטת".

 

פרננדו בוטרו (צייר פיקניקים נלהב) הסל והשמיכה

פרננדו בוטרו (מתעד פיקניקים מושבע) הסל והשמיכה

*

ורק בסוגריים

מאטיס, כיתוב: משמאל, אנרי מאטיס, הסטודיו הוורוד, 1911. מימין, דרורה דומיני "חול וחול". == יש יופי בצורות של "חול וחול", כמעט מאטיס דל חומר ומינימליסטי של עידן השעתוק. (ואולי זאת רק אני שרואה מאטיס בכל מקום, אפילו אצל לוסיאן פרויד==)

משמאל, אנרי מאטיס, הסטודיו הוורוד, 1911. מימין, דרורה דומיני "חול וחול". יש יופי כמעט מאטיסי בצורות של "חול וחול", מאטיס דל חומר ומינימליסטי של עידן השעתוק. (ואולי זאת רק אני שרואה מאטיס אפילו אצל לוסיאן פרויד )

*

כלי לרוח

סל הפלסטיק הוא כלי קיבול מושלם. בזכות החורים אפשר להכניס לתוכו רבע דיונה מבלי לפרק או לקמט אותה. במבחן כניסה לבצלאל לפני שנים, הוטל עלי להמציא כלים לרוח ולמפולת. אבל לא צריך להמציא, הם כבר קיימים: כלי לרוח – רשת פרפרים, כלי למפולת – שעון חול.

*

הרמוניה

"חול וחול" הוא רגע של הרמוניה, דו קיום בין נדודים לביתיות, בין פנים לחוץ. הדיונה היא לא בתוך הסל ולא מחוצה לו; היא יכלה להיות חלק מן הסיפור על האישה שנדרשה להגיע למלך לא לבושה ולא עירומה, לא ברכב ולא ברגל, לא בדרך ולא מחוצה לה. (עוד על הסיפור הנפלא בפמיניזם המפתיע של האחים גרים).

*

ארעיות

אבל ההרמוניה מתעתעת. ברגע שמישהו ירים את הסל היא תתפרק. וזה יכול לקרות בכל רגע; החול, סל הפלסטיק ושמיכת הפּיקה רחוקים ככל האפשר מן השיש והברונזה הכבדים (והאירופאיים והיוקרתיים) הקסם של "חול וחול" נמצא בארעיות, בתיאטרון הלא ממומש של ההתפרקות.

*

אי אפשר לקחת דיונה בסל קניות

ובמילים אחרות, אם לנסח את "חול וחול" כשורת שיר או כפתגם (וזה חלק מקסמו, האפשרות הזאת): "אי אפשר לקחת דיונה בסל קניות." ולזה יש גם הדהודים כלכליים-אקולוגיים-תרבותיים (החופים והנדל"ן וכיו"ב) וגם אישיים מאד, אבל לא ניכנס לזה הפעם.

*

למטה, "להחזיק צלופח בזנבו" (ביטוי שפירושו, לעשות משהו בלתי אפשרי), פרט מתוך הפתגמים ההולנדיים של פיטר ברויגל האב (1559). תודה לדורית נחמיאס שהביאה אותם לעיר האושר, אני חושבת שבגללם כתבתי את הפוסט.

"להחזיק צלופח בזנבו" פרט מתוך "הפתגמיים ההולנדיים" של פיטר ברויגל האב

"להחזיק צלופח בזנבו" פרט מתוך "הפתגמיים ההולנדיים" של פיטר ברויגל האב

*
עוד באותם עניינים

הרצפה הבלתי מטואטאת

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

וודו וחפצי מעבר (על סופי קאל)

המשורר וחוקרת המשטרה

על הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי

ואם כבר חול אז גם אבק? על אבק של ענבל פינטו ואבשלום פולק

*

נתחיל בנקודה שבה הפסקתי בפעם הקודמת. האם האיור צריך להתאים את עצמו לטקסט, האם לא חלה התיישנות על התפיסה הזאת? יש לי טיעונים כבדי ראש: אתיים, אמנותיים, רגשיים, חינוכיים (כן, אפילו חינוכיים, תארו לכם). אבל זה גם אישי כמובן: אני לא אוהבת כשדברים מתאימים; אם זה לא נס – ונסים אמנם קורים אך לא בתכיפות – זה סימן שאחד הצדדים עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם כדי להתאים; זה גורם לי סבל פיסי כמעט, על דרך ההזדהות.

כשנברא האיור (עוד לפני שנפרד כמו השמיים מן המים של הציור) העולם היה הררכי; עבדים, צמיתים, נתינים, משרתים, כולם התאימו את עצמם לאדונים, שחייהם התנהלו כאילו מעצמם וללא כל מאמץ.

עולם ספרי הילדים עדיין מתנהל כך מבחינות רבות. במקרה הטוב (כפי שציינתי פעם בנימוס מופלג) המודל הוא של נישואים מסורתיים: הבעל והאדון הוא הסופר, והמאייר בתפקיד האישה הוא העזר כנגדו. במקרה הרע, הסופר – ועל אחת כמה וכמה הסופר החי – הוא המאלף שמרקיד את המאייר לצלילי חלילו.

ורק לשם הבהרה: אני לא נגד סופרים. סופרים הצילו את חיי. אני עצמי סופרת. זכותו של סופר לבחור מאייר לספרו, אבל האיור אינו אמצעי למימוש חזיונותיו של הסופר. האיור הוא כלי הביטוי של המאייר כשם שהטקסט הוא כלי הביטוי של המחבר.

אם סופרים היו מקדישים לזה קצת מחשבה, רבים מהם (כך אני מאמינה) היו משחררים שליטה. אם מתוך הגינות בסיסית ואם מתוך הבנה של הרווח האמנותי הגדול (ובכלל, נדיבות זה קסם בפני עצמו). אבל קל להסתגל לזכויות יתר ולשכוח שהן כאלה. התבנית נהייתה כל כך מובנת מאליה שכבר לא מבחינים בה, לא שמים לב שהסתיידה והגיע הזמן להחליף – או לכל הפחות לנער אותה.

ועוד הבהרה: אני לא מנסה להכחיד שום דבר. אפילו לא את הציות, ובטח שלא את התום. תמיד יהיה להם ביקוש, הן מצד היוצרים והן מצד הקוראים. אני רק מערערת על מעמדו של הציות כסרגל וכנורמה וכברירת מחדל.

"נסיך צפרדע" ("מלך צפרדע או היינריך ברזל") משמאל האיור המסורתי של ארתור רקהאם, מימין הפרשנות של מוריס סנדק.

"נסיך צפרדע" ("מלך צפרדע או היינריך ברזל") משמאל האיור המסורתי של ארתור רקהאם, מימין הפרשנות של מוריס סנדק. לחצו להגדלה.

ניקח למשל את "נסיך צפרדע", או בשמו המלא באוסף האחים גרים – "מלך צפרדע או היינריך ברזל". באיור המסורתי של ארתור רקהאם, הנסיכה היפהפייה מנסה, ככתוב, להיפטר מן היצור הדוחה. מוריס סנדק לעומת זאת, חותר תחת הטקסט וחושף כביכול את הסוד השמור של הסיפור: על פי סנדק הקרפד הוא החיה (=הנפש) התאומה של הנסיכה. עיניה הקמות של הגיבורה וקפלי צווארונה יוצרים זיקה ברורה בין השניים, וגם הגדלים שלהם קרובים.

האיור המסורתי של רקהאם הוא לא רק עשיר ויפהפה אלא גם מתאים כמו כפפה לפרשנות שלי. אבל סנדק מציע אושר מסוג אחר: האיור שלו קומי ובו בזמן אפל ומסעיר באפשרויות החדשות שהוא פותח. לו המחבר היה בחיים – ספק אם איור כזה היה מאושר על ידו. הזמן והמרחק הם שאיפשרו לסנדק לפתוח את הסיפור, ואולי גם מעמדו המיוחד; כי בכל זאת, יש מאיירים ויש מוריס סנדק.

לפעמים החתרנות המבורכת של המאייר חומקת מתחת לרדאר השמרני (או שמא מוגנבת מתחתיו על ידי עורכים אינטואיטיביים או ספקנים?). כמו למשל במקרה של ארנב הקטיפה, ספר שבו לומד הגיבור-הצעצוע שרק אם ילד יאהב אותו הוא יהפוך ל"אמיתי". מסר קצת מבעית מבחינה אנושית. האם רק מי שהוריו אהבו אותו (וילד הוא ההורה של הצעצוע במשוואה הספרותית הפשוטה הזאת) יכול להיות אמיתי? יש לזה אולי רגליים פסיכולוגיות, אבל מה יעשו ילדים לא אהובים, ישתדלו עוד יותר לרַצות ולמצוא חן? דון דיילי, המאייר שנבחר על ידי ההוצאה העברית, חולק על הסופרת. הילד, באיוריו הסוגסטיביים והמענגים הוא הרבה יותר מחוק ופחות ממשי ואמיתי מן הצעצוע. האיור כאילו קורץ לילד מתחת לאפו של הטקסט ומודיע לקורא, שהוא אמיתי בזכות עצמו, הרבה יותר מכל הקשקשנים שמתיימרים להעניק לו מחסדם. אין בכך משום נחמה גמורה, אבל גם ברמז ולחישה דיינו.

איור, דון דיילי, מתוך "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס

איור, דון דיילי, מתוך "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס

אם הסופר והמאייר חולקים זה על זה, זה פותח מקום לדעה שלישית, דעה עצמאית של כל ילד שקורא ומתבונן. אני חושבת שזה נפלא. זה פותח מרחבים של משחק ומחשבה וספקנות והחלטה. אבל יש מי שפוחד מאובדן שליטה וסמכות. יש מי שמקונן על אובדן ערכים. יש מי ששוכח שאנחנו חיים בעידן דמוקרטי (יחסית ובשאיפה) שיש בו מקום לקולות רבים וסותרים או לפחות צריך להיות. הפוסט מודרניזם כואב לאנשי חינוך בגלל שהוא דוחה הררכיות ואינו מקדש שום דבר, אבל מן החצי המלא שלו נשקפות חירות וסובלנות. ואם נרצה ואם לאו הוא כבר כאן. זאת הסיבה למשל, שתום זיידמן פרויד נראית פתאום כל כך רעננה ועכשווית.

בכנס הפנקס השלישי הביאה גבי קון דוגמאות מרתקות לספרי ילדים פוסט מודרניסטים מן העולם. קחו למשל את Battle Bunny ספר שאיוריו והטקסט שלו כמו קושקשו בידי ילד בשם אלכס כשדרוג מסעיר לספר חביב וסתמי בשם Birthday Bunny.

מתוך Battle Bunny

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

מתוך Battle Bunny

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

בעולם ספרי הילדים המעלל הלא חינוכי הזה (אסור לקשקש על ספרים! ובכלל) שווה ערך למה שעולל מרסל דושאן לפני מאה שנה כמעט, כשקשקש שפם וזקנקן על פניה של המונה ליזה וכתב מתחתיה L. H. O. O. Q. צירוף אותיות חסר שחר לכשעצמו, עד שהוגים אותו בקול וזה נשמע כמו "חם לה בתחת".

מרסל דושאן  L. H. O. O. Q.  1919

מרסל דושאן L. H. O. O. Q. 1919

"כשהוא צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה" (העיר מישהו בשם פ. רושֶׁה), "הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר". זה תיאור קולע גם לתעלול של Battle Bunny לטעמי.

"מה ההבדל, איפוא, בין חיוכי האתמול והמחר?" (כתבתי פעם) "חיוכי האתמול מחקים את המציאות, הם יוצרים אשלייה, וחיוכי המחר שוברים אותה, ובאותה הזדמנות הם שוברים גם את הגבול בין אמן לצופה – דושאן המקשקש הוא ספק-אמן, ספק-צופה שמשחית את היצירה…" (וכן הלאה. לא אחזור על מה שכבר כתבתי. עוד על פרשת המונה ליזה וחיוכי המחר, כמו על הריב המצחיק והמרתק בין מרסל דושאן ויוזף בויס על בכורת האמנות והאבנגרד בפוסט הזה.)

זה העניין עם אמנות. שהיא לא חינוכית ולפעמים גם ההפך מזה, לפחות לכאורה. אבל עצם מהותה הוא הכי חינוכי כלומר הומאני שיש. היא מאפשרת לנפש ולתודעה להתפרש במלוא רוחבן ואורכן ועומקן ועושרן. וכשאין דיכוי יש נדיבות ושמחה. וזה לא מוקדם מדי להתחיל בספרי ילדים.

יש לי עוד הרבה לומר על הנושא, אבל כבר העמסתי דיי. השאר בפעם אחרת.

*

עוד באותם עניינים

לפוצץ את בית הספר?

צנזורה של טעם?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

בדיוק כפי שזכרתי

הגמד חוטם ואני

הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

ABA

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 737 שכבר עוקבים אחריו