Feeds:
רשומות
תגובות

30 שניות (מתוך 4:57 דקות) של "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד.
(ותודה לרוני ה. שמצא דרך להטמיע את הסרטון)

Sharif Waked – Chic Point (fragment) from Museum of Modern Art in Warsaw on Vimeo.

 

*

  1. לפני ואחרי

אני תמיד מנסה לנחש את פיסת החיים שמאחורי יצירה מסוימת. שריף ואכד מניח את התשובה כבר בכותרת המשנה: "אופנה למחסומים ישראליים". ואם לא די בכך הוא מסיים את תצוגת האופנה שלו בדממה, בשורת תמונות שצולמו במחסומים ישראליים; סוג של "לפני ואחרי" כמו בפרסומות למכוני קוסמטיקה.

התמונה שלמטה פותחת את סדרת התמונות. היסוד הכוראגרפי שהשתרבב לתוכה מקל על הצפייה. אני לא אתפלא אם זה היה הטריגר ליצירה, לחיבור האבסורדי והפולח לב בין עולמות המחסומים והאופנה.

.

*

  1. הומו אירוטיות

חובת ההתפשטות משפילה גם כשהיא מנסה להיות עניינית ומכבדת, ועל אחת כמה וכמה כשלא. שלא לדבר על הרמת הידיים המוטמעת בה במין דרך אגב. הקולקציה של ואכד המוצגת על ידי דוגמנים יפי תואר, כמו חושפת את הסבטקס האירוטי מתחת לתירוץ הבטחוני. אחת החולצות מתפרקת וחלקה הקדמי נתלש כמו במופע חשפנות, אבל גם שאר הפתחים הם אשנבי הצצה, שברים של סטרפטיז משונה סינקדוכי (סינקדוכה הוא דימוי שבו החלק מייצג את השלם).

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בקליפ הפותח את הפוסט אפשר לראות את ידו המלטפת של הדוגמן נשלחת אל החור (בהזמנה?) ומוחי המלא בשברי ציטוטים מיד מושיט לי את שיר השירים, דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ובאותה נשימה הוא מושיט לי מַשׂכּיוֹת אוהבים אנגליות שממסגרות רק פיסה מדיוקן האהוב כדי לשמור על חשאיות.

.

.

הרמיזה האירוטית מגחיכה את בעלי הכוח, ובו בזמן גם הופכת את הסיטואציה על ראשה. הבגדים החדשים מחליפים את הדיכוי וההשפלה בפנטזיה של נעורים ומותרות ופיתוי ואהבה.

*

  1. נפוליאון בחדר העבודה

"שיק פוינט" היא עבודה עמוקה ומורכבת (שרק מתחזה לעבודה קלת דעת על גבול הגימיק). איפה שלא נוגעים היא מתהפכת ומגלה רבדים סותרים שמחוברים זה לזה באיברים חיוניים כמו תאומים סיאמיים.

ובהמשך לכך – בידו המלטפת של הדוגמן כמוסה גם מחווה של עוצמה.

משמאל, שריף ואכד, סטיל מתוך "שיק פוינט" (מתוך הקליפ שלמעלה). מימין, קטע מהדיוקן המפורסם של נפוליאון בחדר העבודה שלו שצייר ז'אק לואי דויד (1812). כאן כתבתי על המחווה הסודית שעשתה אנני ליבוביץ לתמונה.

*

  1. המכנסיים של יוקו אונו

הפוסט הזה משתייך בין השאר לארון שמלות הכאב של עיר האושר. אי אפשר להמשיך מבלי להזכיר את יוקו אונו – החל מ-cut piece המיצג שבו הזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה (1964), ועד לבגדי הגברים הפרובוקטיביים שעיצבה ב2012. אבל לא אפרט הפעם; אני מדלגת לעגנון.

.

בגדי גברים שעצבה יוקו אונו (2012)

*

  1. פרקטיות הזויה, או ואכד ועגנון

מתוך "שיק פוינט" מאת שריף ואכד

.

הקולקציה נועדה כביכול ליעל את המעבר במחסומים, לייתר את הרמת הידיים, לחסוך את טירחת ההפשלה וכן הלאה. כמה מהן מעלות את הפרקטיות ההזויה בדרגה; מחזית החולצה שלמעלה שהופכת למתקן מים ועד פתח הגב של אחרת שממוסגר על ידי קולב שימושי לתליית מגבות.

.

מימין פו הדוב שנתקע בפתח המאורה של שפן – ובמילותיו של שפן: "כיוון שתפסת לך ידידי היקר, שטח הגון בדירתי, ודאי לא תתנגד לכך אם אשתמש בכפות רגליך האחוריות כבקולב לתליית מגבות." (תרגום ו. ישראלית וא. ד. שפירא). משמאל, פתח הגב מתוך "שיק פוינט" של שריף ואכד.

.

"שיק פוינט" החזירה אותי לסיפור הקצרצר של עגנון על שלוש אחיות, בתולות זקנות ועניות מרודות שתפרו כותונת לכלה עשירה. האחת נאנחה, השנייה בכתה והשלישית השתעלה וירקה דם שטינף את הכותנת. אביה של הכלה ראה את הכתם וגירש את התופרת מבלי לשלם את שכרה. ועגנון מסכם ואומר:

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

פנטזיית הייעול המופרכת של עגנון (לשנות את סדר האירועים כך שאפשר יהיה להשתמש בבכי כדי לכבס את הכתם) מנסה, כמו בגדי המחסומים של ואכד להשליט קצת היגיון בכאוס ובכאב ורק מעלה את מפלס האירוניה, כולל האירוניה העצמית; כי האמנות לא יכולה לתקן את העולם, רק לשקף אותו בראי העקום שלה, להפתיע ולעכב קצת את המבט שהתקהה, לנער קצת אבק מהלב.

יש משהו צנוע בשיק פוינט, באופנה הקרירה והממזרית והמגוהצת. הכעס והכאב נשארים בזווית העין. נספגים לאט בלי משים.

*

  1. קצרים

החלק הקדמי של החולצה מתרומם במשיכה כמו מסך תיאטרון:

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

המכובדות הקצוצה של החליפה. ז'קט בטן. (בחולצה אחרת הרוכסן הוא כמו שריטה, כמו חתך בבשר הבגד)

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בחישוק הרקמה הריק יש משהו מאיים. הבורג שנועד למתוח את הבד מזכיר מכשירי עינויים. זה קשור גם לשרוולים ולזרועות המנוטרלות. פס הקול שמלווה אותה בראשי הוא "כי כולנו, כן כולנו/ כולנו רקמה אנושית אחת חיה/ … אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע/ את האיבה, אם רק נדע." (מילים ולחן מוטי המר, בקולה של חוה אלברשטיין)

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד (תמונות סטיל כפולה מן הסרט)

עבודה של נירית מיטרני, 2004 (לא התאפקתי)

.

כמו אותה נערה חכמה ונועזת שנדרשה להתייצב לפני המלך לא לבושה ולא עירומה. הסיפור ההוא אמנם הסתיים בטוב.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

*

  1. דמוניזציה

ובחזרה לחולצה שבה פתחתי את הפוסט; היא מורכבת משתי חולצות לבנות על-זמניות שחוברו כך שפתח הצוואר של החולצה השנייה משמש אשנב הצצה לבטן. וכיוון שהצווארון שומר גם על זהותו המקורית דומה שהיה שם עוד ראש שנכרת. זו בין השאר חולצה של מי שנתפס כמפלצת, שצריך להוכיח שאין לו ראש נוסף.

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

בתמונה למטה: דיוקן אלגורי של אנרי הרביעי כהרקולס מנצח את ההידרה הלרניאנית (סביבות 1600). במיתולוגיה היוונית היתה ההידרה הלרניאנית מפלצת עם תשעה ראשים וכוח קסם שהצמיח ראש חדש במקום כל ראש שנכרת.

*

  1. שלא לדבר על הבגד כלוח קליעה למטרה

*

"שיק פוינט" עדיין מוצגת עד ה30 באוקטובר, במסגרת תערוכת "המפה – לקרוא בין הקווים" במוזיאון הארץ בתל אביב.

את הקטלוג המסקרן של "שיק פוינט" לא הצלחתי להשיג לצערי. הוא יצא בהוצאת אנדלוס שנסגרה.

האתר של שריף ואכד 

*

ובלי כל תיאום מוקדם –

"תִיאֶסְטֶס" הגרסה של נעמי יואלי ודורון תבורי למחזה של סנקה שנועדה לפסטיבל עכו האחרון, עולה סוף סוף בסטודיו השומר 3, מדרחוב נחלת בנימין.

אל בית המלוכה המקולל ביותר במיתולוגיה היוונית, דורי דורות של פושעים נתעבים, שולחים מתוך הגיהינום את רוחו של האב הקדמון, טנטלוס, לחופשה קלה מעינויי עונשו, כדי לנשוף על צאצאיו, שני האחים אַטְרֵאוּס ותִיאֶסְטֶס, את הקללה המשפחתית ולהשיא אותם לנקמה איומה של אח באחיו.

לוקיוס אנאוס סֶנֶקָה – סֶנֶקָה הצעיר, רטוריקן, פילוסוף וכותב טרגדיות, איש האימפריה הרומאית בשיאה (המאה הראשונה לספירה), מחנכו של נירון קיסר, מתאר עולם מוכר שבו הילדים הם הקרבן האילם, בשר התותחים של מלחמות הוריהם.

ההופעות תתקיימנה בתאריכים: 15,16,17,24,25,26 באוגוסט בשעה 20:30

מי שרוצה להגיע מוזמן לשלוח מייל ל: hashomershalosh@gmail.com ולציין תאריך ומספר כרטיסים, כי מספר המקומות מזערי (עד 17 איש להצגה). תשובה תגיע במייל חוזר.

*

עוד באותם עניינים: איכשהו, מכל הבגדים הרגשיים והפוליטיים הגרלתי דווקא את זה.

רגע לפני שעיר האושר הופכת לעיר רפאים כמו דטרויט – שני איורים נפלאים של לירון כהן ל"לא לפי הספר", קובץ שירי הילדים הישיר המודע הכואב והלעיתים מצחיק של הדר נדלר.

"לא לפי הספר" מאת הדר נדלר, איירה לירון כהן

.

 

אחת מסגולות הפלא של ספרות היא היכולת לצלול לעמקי המציאות ובו בזמן לשמש רכב מילוט ממנה. בספרי ילדים קורה שהכותב והמאייר מחלקים ביניהם (במודע או שלא) את התפקידים, וכהן בחרה לאוורר את הריאליזם היצוק של נדלר ברישומי עיפרון עם כתמים ומשטחים של צבע, קרובים רחוקים של ציורי ילדים (עם קמצוץ יואב אפרתי). זו בחירה יפה שסכנת הדקורטיביות והכלליות בצדה, אבל כשהיא מדויקת היא פשוט נפלאה.

*

איירה לירון כהן, מתוך "לא לפי הספר"

.

הבחירה לצייר זוג פרים נוגחים במקום ההורים שממילא נתונים בטקסט, מרחיקה את האיור מן הריאליזם ובו בזמן מחצינה את העוצמות והסכנה. כהן מוסיפה ממד מיתולוגי לשיר, מעין מטמורפוזה, גלגול שההורים עוברים בכל פעם שהם רבים.

באיורים המוקדמים מן הסתם, שהתפרסמו באינטרנט, מופיעים הפרים בשלמותם. בגרסא הסופית אחד מהם נחתך וכאילו נהדף אל מחוץ לדף. זה הרבה יותר מפחיד כשמבינים (או רק מרגישים) שהדף צר מלהכיל את שניהם.

.

לירון כהן, שתי גרסאות

.

הקרניים המתנגשות מודגשות ומדגישות את הקונפליקט. אבל ביחד עם הראשים שמשלימים אותן הן בעצם לבבות. הקיום הבו זמני של קרניים ולבבות, או לחילופין – הגלגול שבו הומר חלק הגוף שמסמל אהבה, בחלק גוף נוגח ודוקר – אוצר גם את שבר הלב של הילד הצופה.

(זה כמעט רבקה הורן עם כנפי הסכינים או מסכת העפרונות)

*

איירה לירון כהן, מתוך "לא לפי הספר"

.

"תקשיבו לי טוב," כך נפתח השיר.

כדי להבטיח שהזעקה תישמע מציידת כהן את הגיבורה בטוּבּה שאי אפשר להתעלם מקולה.

והרקע כחול כי זה בלוז.

.
במישור המטפורי הטוּבּה היא גם מעיים. כהן מחליפה את הזלילה בזעקה. במקום לשמור דברים בבטן היא מוציאה אותם החוצה.

אבל התוצאה המשמעותית ביותר של הבחירה בטוּבּה היא ההפרדה בין הבטן הענקית לילדה. כהן לא מציירת ילדה שמנה וזה הכי יפה, שהיא לא קוראת לילדה "שמנה".

*

עוד מסדרת "איור אחד נפלא" (או שניים)

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

*

ברכות לנינו ביניאשוילי שזכתה בפרס מוזיאון ישראל לאיור על ספרה הנפלא על שפת הים השחור, ולזוכים בציון לשבח, יעל אלברט, גלעד סליקטר, בתיה קולטון על דוקטור איכואב,  וניב תשבי על הנסיכה תבוא בארבע.

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים השמינית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות ובאהבה, ושממנה נולדו כבר שלל הצגות נפלאות עטורות פרסים ומסעות בעולם. 

פרטים נוספים, דנה בסון dana@traintheater.co.il  טל:  02-5618514 שלוחה 118

הקדמה

בפרסומים הרשמיים של פסטיבל ישראל הוצג כריסטוף מרטהאלר כ"ילד הרע של התיאטרון השוויצרי" ו"קינג סייז" הוגדר כ"מופע פרוע", אף שקסמו האינסופי נטוע דווקא בשמרנותו המתעתעת. מן התפאורה הריאליסטית ועד מגוון התלבושות – ארבעת הזמרים-שחקנים שמבצעים תערובת של שירי עם, מוזיקה קלאסית, פופ ומחזות זמר במבחר שפות, נמנעים מכל קיצור דרך ל"פרוע". גם כשהם מתפשטים מול הקהל הם מגיעים רק עד בגדיהם התחתונים.

איך אני אגיד את זה? זוכרים את הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו)? הוא פשט את בגדיו וכרסם עצמות ופירורים מתחת לשולחן ואיש לא הצליח לרפא אותו עד שחכם אחד התפשט וחבר אליו מתחת לשולחן, וטען שגם הוא הינדיק. ואחרי איזה זמן סידר שישליכו להם בגדים, והסביר לבן המלך שאפשר להיות הינדיק גם עם בגדים, וקצת אחר כך השליכו להם גם ארוחות כי אפשר להיות הינדיק ולאכול ארוחות שלמות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו אל השולחן, כי אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן.

ר' נחמן טוען שהשילוב הזה של אמפתיה וטיפול התנהגותי עבד. בן המלך נרפא. אבל יכול להיות שהוא פשוט הבין כמו מרטהאלר שלא חייבים לאונן מתחת לבמה או להזמין את הקהל לגזור את בגדייך מגופך כדי לפרוץ גבולות. ואפילו יותר מזה: בימים אלה כשעכבות מתנדפות בהילוך מהיר והחלקים האפלים של הריאליטי והאינטרנט גובלים בסנאף, קשה למצוא נקודת משען להתפרעות ישירה. יש אמנם חריגים, חלקם עוצרי נשימה, אבל האוטומט של "פרוע" הוא לא פחות בנלי מאוטומטים אחרים ואולי עדיף לחזור קצת אחורה כדי לקחת תנופה.

וכך או אחרת, מרטהאלר ניזון מן המתח שבין הליכה בתלם לבין פריעתו האגבית והשיטתית. והתוצאה היא מופע מלא הפתעות כמו מסיבת יומולדת, פשוט לכאורה ומורכב למעשה, מבדר להפליא ובו בזמן מנוכר ומלנכולי (שני מרכיבים שבדרך כלל דוחים זה את זה כמו שמן ומים) וממש מדגדג ומגרד מרוב שכבות ומחשבות. זה הכניס את מרטהאלר ישירות לרשימה הקצרה של במאים שכל מה שהם עושים מעניין אותי. הפוסט (האמ;לקי) הזה הוא ראשי פרקים לספר שיכולתי לכתוב. ונתחיל מהתחלה.

*

וכך נפתח קינג סייז לעניות זכרוני (ראיתי רק פעם אחת): על הבמה חדר מלון בורגני: שטיח מקיר לקיר, טפטים פרחוניים, שולחן טואלט, מסדרון עם חדר אמבטיה, המון שטח איכסון. מיטה זוגית. מישהו ישן בה כמדומה. לפני החדר, בצד הבמה ניצב פסנתר.

כשהאורות מתעמעמים נשמעת בת קול:

"קהל נכבד, אנו שמחים לארח אתכם בתיאטרון שלנו. נא להדליק את מכשירי הטלפון הסלולריים שלכם. כמו כן, אנו מבקשים להסב את תשומת לבכם לכך, שרשרוש בעטיפות של סוכריות, קינוחי אף ושיעולים קולניים, מותרים בהחלט במהלך כל המופע."

ההודעה חוזרת בשלל שפות: גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, שוודית (?), יפנית (?)… הקריינים רהוטים, חביבים וקצת פתייניים כדרכם של קריינים מקצועיים. אחרי שהנקודה הובהרה והצחוקים שוככים, מקיץ האיש שבמיטה ופוצח בשיר בוקר, שריד מעולם שאבד: "עורו, קומו, התרנגול קורא,/ השמש אצה בשבילה המוזהב!" (יוהאן יואכים וקסמן 1853-1787). ולמרבה הפליאה והעונג עונים לו קולות מבחוץ. הוא מסתגר לרגע בשירותים (כפי שמעיד קול המים היורדים), לובש את החליפה התלויה בארון בעודו מזמר ויוצא אל העולם; כלומר נבלע במסדרון ושב ומופיע בקדמת הבמה ומתיישב אל הפסנתר. אל החדר נכנסים עכשיו חדרן וחדרנית. הם מתייצבים משני עברי המיטה ומציעים אותה, ואז במין רוורס, הם מסירים את הכיסוי, נשכבים במיטה ופוצחים בשירי אהבה ותשוקה. אבל הם לא מתפשטים ולא נוגעים זה בזה (אולי בקצות האצבעות). בשלב מסוים חוצה את החדר אישה מבוגרת עם תיק דודתי. היא לגמרי גלויה ובו בזמן שקופה. היא תעשה את זה שוב ושוב במהלך המופע ואיש לא יבחין בה. (נדמה לי שאפילו כשתישכב בין שני "הנאהבים" הם לא יבחינו בה).

*

 

מתוך "קינג סייז" מאת כריסטוף מרטהאלר. פסטיבל ישראל 2018. לחצו להגדלה

והנה גם הטריילר:

*

ונדמה לי שכבר אפשר להתחיל לדבר על נדיבות, חירות ומרחב.

זה מתחיל מן הרגע הראשון, מן ההודעה שמזמינה את הקהל להרעיש. זה לא רק ההיפוך שמצחיק, אלא גם האמון הלא צפוי, הנדיבות הגורפת – לא רק כלפי הקהל הרעשני אלא גם כלפי הטקסט עצמו; הרי גם היוצרים וגם הקהל רואים בהודעות טכניות כאלה טקסט סוג ב', כזה שצריך להצניע, שלא יקלקל את המחזה, ואילו מרטהאלר מתרגם את ההודעה שלו ליותר שפות מכל שפות המופע ביחד (ויוצר זיקה בינה לבין חדר המלון הרב לאומי). הוא נותן לה נתח יקר של זמן ומזכה אותה בצחוקים, באהבת הקהל.

יש משהו משוחרר בעולם של קינג סייז, חופשי מנוקשויות ותיוגים. בשלב מסוים בהצגה אחרי נאמבר וירטואוזי השחקנים קדים לקהל ומיד הם ממשיכים וקדים גם לכיוונים אחרים, לארונות, למיטה, למסדרון. זה משהו פורמלי, כוריאוגרפי, נטיות של דקדוק בימתי שמעניקות כבוד מחויך לדוממים המדוכאים.

"הייתי שמחה לו הכול בתוכי היה מתהפך מלמטה למעלה", מכריזה ברגע מסוים הדודה השקופה, הצלע המתבוננת והפילוסופית בין ארבעת המבצעים. את שמחת ההיפוך הזאת מעניק מרטהאלר לקהל בנדיבות רבה.

זאת ועוד: חדר המלון הסטנדרטי, האינטימי והמנוכר בו בזמן, מגדל תת מודע במהלך המופע (כמו בצירופי הלשון על שלדים בארון ונטיות מיניות סודיות, רק הרבה יותר אישי ומפורט). הפתחים הרשמיים והבלתי רשמיים מחוברים זה לזה במערכת מחילות שאי אפשר לדעת מי או מה יגיח מתוכה.

ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס יש קטע שבו סטפן הצעיר אוטם את אוזניו בחדר האוכל, אוטם ומרפה, ומדמה את ההמולה המושתקת לרכבת שנעלמת בתוך מנהרה ושבה ומגיחה ממנה. ב"קינג סייז" מגלה הדודה שהארון מלא זמרים והיא פותחת וסוגרת את דלתו באותה חקרנות פילוסופית וילדית.

והמיטה נמצאת במרכז המרחב כתחנת מעבר בין חלום להקיץ, בין געגוע לשיכחה:

"… האפלה צונחת אל המעמקים ברוב עוצמה. לבי, השתחרר מכל מה שפוגע בך, מכל מה שמעציב אותך…"  (לא את כל השירים זיהיתי. למיטיבי לכת מוסיקליים – זאת הרשימה המלאה)

"בשכבי, כאב ראשי וכאבו אבריי. ואילו עכשיו, עליז ושמח, אני מגיש את פניי לשמים."

"לישון, לישון, רק לישון! לא להתעורר, ולא לחלום! המכאובים האלה שמייסרים אותי נעלמים ללא זכר! העושר של החיים יהדהד בי במנוחתי ואני אתחפר עמוק יותר, אעצום את עיניי חזק יותר!"

המיטה היא גם משכן תשוקות הקינג סייז שלעולם לא יתממשו כי המציאות תמיד מפגרת אחרי הגעגועים וחותם הדברים שאבדו נותר כמו אור כוכבים הרבה אחרי שכבו.

"פקחי עינייך, התעוררי, פתחי את אזנך, פתחי את דלתך, זו אהבה שמצלצלת, ואני השליח שלה … פתחי את זרועותייך כדי לחבק אותי, פתחי את שדייך כדי להניחני בקרבך … פתחי את שתי ברכייך הרועדות, פתחי את ירכייך, פתחי כל מה שרק אפשר לפתוח … כמו שיטפון שאין לו סוף, אפלוש לתהומותייך." (סוזי סולידור, 1934)

*

"היו שלום, מִרְעי הרים שטופי שמש!/ הרועה מוכרח ללכת. הגיע סוף הקיץ.

שיר הרועים הפך לשיר פרידה, קינה על נעורים שחלפו ועל טבע שאבד. ובכלל – "קינג סייז" הוא בין השאר צ'כוב של הדור הבא. השירים מצטרפים למחזה שבור, עתיר בדידויות והחמצות, משוחרר כמעט לגמרי מחובת העלילה ושופע חמלה והומור. הדמויות ניזונות מן הפער בין מילים למנגינה ובין טקסט לטקסט וכן הלאה, שלא לדבר על שכבות הזמן: הרביו נפתח לכאורה בבוקר כשיוצאים מן המיטה ומסתיים בהשכבה. אבל החילופים הרבים של התלבושות והרגשות כמו מעבים את הזמן לימים רבים שמונחים זה על זה.

וכל אותם רגעים של כלום שמרטהאלר מתבונן בהם בנדיבות; לא מותח אותם חלילה, רק משתהה מעט, שגם אנחנו נבחין איך הם מחליפים צבעים וסופחים עומק וסמיכות. אם זאת הדודה (השקופה) שמטפסת ומתמתחת כדי להגיע לחלק העליון של הארון. היא נאחזת בידית אבל הדלת לא נפתחת. מרטהאלר לא מגלה מה חיפשה וזה גם לא משנה; משהו ממה שאנחנו כל כך מתאמצים להשיג תמיד יישאר נעול בפנינו.

האירוע-לא-אירוע הזה מזוקק למין רגע סיזיפי אקזיסטנציאליסטי (בהתחלה חשבתי על שיר הייקו שכתב סימור גלאס גיבורו של ג'. ד. סלינג'ר, על הילדה שישבה מאחוריו במטוס וסובבה אליו את ראש בובתה, אבל מרטהאלר הוא עוד יותר דל סוכר).

האקזיסטנציאליזם הוליד בין השאר את תיאטרון האבסורד שגם מקומו לא נפקד מ"קינג סייז". הרגע שבו מתיישבת הדודה בקצה המיטה ואוכלת ספגטי מן התיק שלה בעזרת כף נעליים הוא אבסורד טהור. ואם לא די בכך היא מקנחת בעלי חסה שחלקים מהם היא קורעת ומשליכה לשטיח. והגיבורה ההדורה שרק ראשה מציץ כמו ראשו של צב מתחת למיטה, מלקטת אותם בפיה ושרה ומכרסמת בו בזמן. זה רגע נונסנסי (עם אבק מהגלגול של קפקא) ובו בזמן אמיתי כל כך, כי אנשים הם כל כך משונים וחיים בסימביוזות ובתלויות ובסטיות קטנות ואגביות.

גם לשחקן יש "רגע-ארון-גבוה" משלו. הוא דווקא מצליח לפתוח את דלתו, אבל כמו אליס בארץ הפלאות הוא לא מגיע למשקה שהוא חומד. ואז מופיעה אישה תמירה מן החלומות בנעליים גבוהות עקב ומושיטה לו את המשקה. מרטהאלר משתהה עוד רגע עד שהפאנצ' מתפוגג, עד שהילדיוּת של לא-להגיע-לארון-הממתקים מתלכדת עם איזו פנטזיה מינית עמומה, וזה לא רק מצחיק אלא גם נוגע ללב.

קינג סייז, מאת כריסטוף מרטהאלר, פסטיבל ישראל 2018

יכולתי לכתוב עוד ועוד (למשל על הארס פואטיקה – איך ברמת הסיפור, הגבר הישן הוא האדון והחדרנים הפולשים למיטתו הם המשרתים. אבל כשהם פוצחים בשיר מתהפכים המעמדות, כי ברמת התיאטרון הם הסולנים ממרכז הבמה והאדון נדחק הצדה לתפקיד המלווה). יכולתי להמשיך ולצטט מן הטקסטים הנהדרים, הפתטיים, הנונסנסיים, הפילוסופיים של קינג סייז (שתורגמו כולם על ידי פיודור מקרוב, הליצן הפוליגלוט מן הפוסט המכונן על גרון עמוק) אבל אסתפק בשיר המסיים, שיר עם מסתורי צובט לב על שני ילדיו של המלך שאהבו זה את זו אהבה עזה…

…אבל הם לא יכלו להיפגש,
כי המים היו כה עמוקים.
״אהובי, אתה יכול לשחות עד אליי?
בוא, תגיע אליי בשחייה!
אדליק שני נרות, והם יאירו לך!״
הייתה שם נזירה מחופשת שהעמידה פני ישנה.
היא כיבתה את הנרות,
והילד שקע למצולות.
היא אימצה אותו בזרועותיה
ונשקה על פיו החיוור.
״הו פה קטן, אילו יכולת לדבר,
לבי היה נרפא.״

*

ועיקר שכחתי – נפתחה ההרשמה לחממת האמנים הרב תחומית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות (ובאהבה).

כמו הברון מינכהאוזן בשעתו, אני מושכת את עצמי מן העומס הטובעני; ביד אחת אני אוחזת בציצת ראשי ובאחרת אני תוקעת בחצוצרה: שוק הגובלינים (1862) מאת כריסטינה רוזטי. פואמה פרה רפאליטית, לחש קסם בן חמש מאות שורות (בערך), טקסט פנטסטי, עקמומי, חסוד, נוטף אירוטיות, ירוק-עד. תורגם לעילא על ידי גילי בר הילל במשך שלושים שנה כמעט (ומי זכה לערוך את תרגום הפלא? אני), אויר על ידי עפרה עמית ועוצב על ידי עדה ורדי. עכשיו בשבוע הספר, בדוכני הוצאת עוץ.

אלינור פורטסקיו בריקדייל (1945-1872) אחרונת הפרה רפאליטים. זה דווקא לא איור של שוק הגובלינים, אבל לגמרי שייך לשטח השיפוט של הקסם. לחצו להגדלה

וראשית התקציר (ספוילרים? למכביר):

הגובלינים, המתוארים כגברים קטנים עם אברי חיות – לָאֶחָד יֵשׁ פְּנֵי חָתוּל,/ לָאַחֵר זָנָב נִסְמָר,/ אֶחָד כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ בָּהוּל,/ אֶחָד כְּמוֹ חִלָּזוֹן נִגְרָר./ אֶחָד שָׁמֵן כְּמוֹ ווֹמְבָּט, שָׂעִיר וּמְחַרְחֵר,/ אֶחָד כְּמוֹ גִּירִית הַדְּבַשׁ קוֹפֵץ וּמְנַתֵּר – קוראים לנערות מדי ערב, לטעום מפירותיהם. שתי אחיות שומעות את הקריאה. ליזי אוטמת את אוזניה, לורה מאזינה – וְקוֹל שָׁמְעָה כְּקוֹל יוֹנִים/ מַרְגִּיעַ וְעָרֵב,/ וּפֶה אֶחָד כֻּלָּם הוֹמִים/ בָּרוּחַ הַמְּלַטֵּף – וקונה פירות במחיר תלתל, נושכת, זוללת ומוצצת עד ששפתיה כואבות ורק מחכה ללילה הבא כדי להמשיך. אלא שמאז שהתפתתה היא כבר לא שומעת את קריאת הגובלינים. מרוב ערגה היא כומשת ומזקינה עד שאחותה אוזרת עוז ויוצאת אל הגובלינים להביא לה את משאת נפשה. הסוחרים הצוהלים מזמינים אותה לסעודה, וכשהיא מסרבת הם מתנפלים עליה בחייתיות, קורעים את בגדיה ולופתים את ידיה ומוחצים את הפרי אל פיה…

עוֹמֶדֶת שָׁם לִיזִי, צְחוֹרָה וּמוּפֶזֶת,

כְּפֶרַח שׁוֹשָׁן בְּסוּפָה שֶׁרוֹגֶשֶׁת,

כְּסֶלַע כְּחֹל-עוֹרְקִים שֶׁעוֹמֵד

עֵת גַּלִּים נִתָּכִים בּוֹ לְלֹא הֲפוּגָה,

כְּלַפִּיד מִגְדַּלּוֹר שֶׁנִּצָּב לוֹ בּוֹדֵד

בְּתוֹךְ יָם שֶׁקּוֹצֵף וְסוֹעֵר בִּשְׁאָגָה

וּמֵאִיר אֶת הַפֶּרֶץ בְּזֹהַר הָאֵשׁ;

כְּמוֹ עֵץ תַּפּוּזִים שֶׁבִּפְרִי מְכֻתָּר

וּבְלֹבֶן פְּרָחָיו הַמְּתוּקִים מְעֻטָּר,

מְיֻסָּר בְּמִתְקֶפֶת דְּבוֹרִים וּצְרָעוֹת;

כְּמוֹ עִיר מְלוּכָה בְּתוּלִית וְגֵאָה

שֶׁצְּרִיחַ זָהָב בְּלִבָּהּ מִתְנוֹסֵס

עֵת צִי הָאוֹיֵב מִתְנַפֵּל לְכָבְשָׁהּ

וּמִתֹּרֶן לִתְלֹשׁ אֶת הַנֵּס.

אבל ליזי מהדקת את שפתיה בעקשנות עד שהגובלינים צוללים, מתחפרים ופורחים לדרכם. היא חשה אל אחותה ומדרבנת אותה ללקק את העסיס שניגר על גופה, ולורה אמנם נושקת לה בפה רעב אלא שהקסם פג, טעם הפרי מר ומבחיל כתרופה, ואחרי ליל בלהות היא מחלימה וחוזרת לקדמותה המוארת והמתוקה. באפילוג היא מספרת לילדיה איך אחותה חירפה נפשה למענה. נוֹתֶנֶת לוֹרָה יָד קְטַנָּה בְּיָד קְטַנָּה,/ וּמְצַוָּה קִרְבָה בֵּין הָאַחִים./ "אֵין רֵעַ בָּעוֹלָם כְּמוֹ אָחוֹת,/ בִּימֵי מַרְגּוֹעַ וּבְיָמִים קָשִׁים…" וגו'.

"קְנִי פֵּרוֹת בִּמְחִיר תַּלְתַּל…" מתוך מהדורה הראשונה. אייר דנטה גבריאל רוזטי, ממייסדי האחווה הפרה רפאליטית ואחיה של המשוררת.

*

אז איזה מין טקסט זה, סיפור פיות או פואמה דתית, משל נוצרי על חטא הקרבה וגאולה? לילדים או למבוגרים? ואולי זה בכלל טקסט אירוטי? "את תיאורי הפירות החושניים, ליקוקי העסיס הנוטף וייסורי התשוקה החסומה קשה שלא לקרוא כתיאורים אירוטיים," כותבת גילי בר הלל באחרית דבר לספר, "ואת אותה תמונה שבה הגובלינים מכלים את זעמם בליזי ומנסים להחדיר בכוח פרי אל פיה קשה שלא לקרוא כאונס."

הפתיינות אגב, היא לא רק מינית אלא גם מסחרית. ויליאם מוריס ההוגה הסוציאליסט (וגם האמן, הסופר ועוד) שהיה מקורב מאד למשפחה השפיע מן הסתם גם על רוזטי, כמו על מרי דה מורגן המאוחרת רק במעט. דה מורגן קושרת באופן הישיר ביותר בין פתיינות שיווקית לחטיפת ורצח ילדות. באחד מסיפוריה מקים רוכל קטן ומכוער דוכן לממכר נעליים בכניסה לכפר ומזמין את התושבים לקנות בזיל הזול; שיר הפיתוי שלו נפתח בדיוק כמו קריאת הגובלינים ב"בואו, קנו! בואו קנו!". תוך זמן קצר הופך סנדלר הכפר לפושט יד, הסולידריות החברתית נהרסת, ואז מתחילות הילדות להעלם. בזו אחר זו הן מכושפות על ידי הנעליים ומורדמות בבטן האדמה על מנת להפוך בבוא הזמן לשיקוי חיים. וזה נשמע לי בו בזמן כמו תיאור מוצפן של עולם הפרסומת העכשווי וכמו עלילת דם, ומביא אותי לאיור הדֶר שטירמרי של לאונרד גרקו ל"שוק הגובלינים".

הגובלינים של גרקו הם ללא ספק יהודים שחומדים בתולות נוצריות (ואם כבר מדברים על זה, גם הגובלינים של הארי פוטר הם בנקאים ומלווים בריבית כמו יהודים בדימוי האנטישמי).

אמליה באורל (1873-1916), יבול הגובלינים. לחצו להגדלה

ובכלל, האיורים הרבים שנלוו לפואמה במשך השנים משקפים את הרוחב הפרשני שהיא מציעה. כשבקוטב האחד ניצבים מאיירי "סיפור הפיות" כמו אמליה באורל (Amelia Bauerle) וארתור רקהאם, ומנגד – ג'ורג' גרשינוביץ וקינוקו י. קראפט שהחצינו את המיניות. הגרסה הפורנוגרפית של קראפט, אמנית יפנית-אמריקאית, הוזמנה על ידי פלייבוי ב1973.

הבחירה של קראפט אגב, מעניינת במיוחד; גם משום שהיא מתבססת על ארתור רקהאם, קראפט רק קילפה כביכול את המעטה הילדי, כלומר קרעה בגדים והחליפה פירות באברי מין כדי לחשוף את התוכן החבוי.

שוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. משמאל, ארתור רקהאם. מימין, קינוקו י. קראפט, לפלייבוי. לחצו להגדלה

וגם משום שהפורנוגרפיה שלה מתחברת ישירות לקוטב הדתי. האיור המתאר את נפילתה של לורה המוקפת שדים, מתכתב ישירות עם ציורי גיהנום ועם תיאורי יום הדין האחרון באמנות הנוצרית, שלא לדבר על התפוח שהיא חופנת כמו חוה ואשר משוכפל באחוריו האדומים של השד שאת מכנסיו היא מפשילה.

קינוקו י קראפט, פיתויה של לורה מתוך "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי, גרסת פלייבוי 1973

קברו של פרנסואה דה סרה, מת ב1360 (בעניין דימויי גיהנום)

גם באיוריה של עפרה עמית לתרגום העברי יש עקבות של מאיירים קודמים, אף שעמית לא קונה את סיפור הפיות (והיא כבר הוכיחה שהיא מבינה בקסם, כך שיש סיבות עמוקות יותר לסירוב) ולא את שכרון החושים. האיורים שלה הם עצובים ואפלים עם נגיעות ספק ורודות ספק אדומות שמדממות על השחור לבן. המפגש המיני מוביל לגיא צלמוות, לקיפאון סיוטי במרחב צר ושטוח. הגובלינים הם צעצועים שקמו לחיים כמו בסרטי אימה, וגם אחרי שהם מסתלקים הצל הקבוצתי שלהם נותר כהטבעה, מגזרת נייר עם שפמות ועיניים חלולות, קישוט ילדותי שתוחם את גבולותיו של החושך ובו בזמן מממש ומנציח אותו.

שלושה איורים של עפרה עמית לשוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. לחצו להגדלה

מוסר ההשכל המעלה על נס את כוחה של אהבת אחיות אינו רק תמים ומיושן ומודבק, יש לו גם צד עכשווי פמיניסטי של חוסר שיפוטיות ואחוות נשים. ורוזטי אמנם התנדבה למעלה מעשור במקלט לנשים שיצאו ממעגל הזנות (כפי שלמדתי מאחרית הדבר).

והעצמת הגיבורות לא מסתכמת בעלילה או במסר, היא נטועה מראש בלשון, בניגון ובדימויים הנערמים. כך למשל מתארת רוזטי את שתי האחיות העולות על יצוען:

רֹאשׁ מֻזְהָב אֶל רֹאשׁ מֻזְהָב

כְּמוֹ זוּג יוֹנִים בְּקֵן אֶחָד

זוֹ בְּתוֹךְ כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ

שָׁכְבוּ בְּמִטָּתָן יַחְדָּו:

כְּמוֹ זוּג פְּרָחִים עַל בַּד בּוֹדֵד,

כְּמוֹ זוּג פְּתִיתִים שֶׁל שֶׁלֶג צַח,

כְּמוֹ צֶמֶד שַׁרְבִיטֵי שֶׁנְהָב

נוֹגְהִים בְּפָז, שֶׁל מֶלֶךְ רָם.

גם גיבורי אפוסים בשיא תהילתם לא זוכים לטיפול כזה; חי, צומח ודומם (יונים, פרחים, פתיתי שלג) טבע ותרבות (כל אלה שנמנו קודם בתוספת שרביטי שנהב), מגויסים לתיאור שתי נשים צעירות ברגע יומיומי, להצגת מלוא אחוותן ויופיין, טוהרתן ופגיעותן, שלא לדבר על העוצמה וההדר של שרביטי המלכים הגבריים.

או לחילופין, תיאורה של לורה המאזינה לקריאת הגובלינים (קראו בקול ותרגישו את הקסם). חי (ברבור) צומח (נופר וענף) ודומם (דוגית ועוגנים) מגויסים לתנועה הפנימית הגואה של ההקשבה וההיקסמות. קשה לעצור את תנופת המילים המתנגנות. ברור שזה ייגמר בהיסחפות:

צַוָּארָהּ מוֹתַחַת לוֹרָה

כְּבַרְבּוּר מִן הַקָּנִים,

כְּנוּפָר מוֹשֵׁךְ יְאוֹרָה,

כְּמוֹ עָנָף חָשׂוּף לָבָן,

כְּמוֹ דּוּגִית בַּמַּעֲגָן

עֵת הֻתְּרוּ הָעֳגָנִים.

לחש קסם, כבר אמרתי?

*

לקנייה ישירה מההוצאה

*

ובלי קשר "האיש שלא הבחין בשום דבר" חוזר.

נמר גולן וג׳וזף שפרינצק במופע של קרקס עכשווי, קול וחפצים ע"פ סיפורים קצרים של רוברט ואלזר, ביום שני 11.6 בשעה 20:00 בתיאטרון ״תמונע״ (גילוי נאות כפול, נמר גולן הוא בני היקר והיה לי העונג והכבוד להיות היועצת האמנותית של המופע).

״הצגה מיוחדת במינה שמצליחה לתפוס בדיוק את רוחו של רוברט ואלזר: קצת ליצנית, קצת פילוסופית, מאוד מצחיקה, מאוד חכמה והכי הכי נוגעת ללב״ (נגה אלבלך, עורכת הספר ״האיש שלא הבחין בשום דבר״) 

לדף האירוע בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון: ״basta״ 

0

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר.

 

אני, מה אני מבקשת בסך הכול? שיהיה לי במה לשחק, כלומר על מה לחשוב. אלא שמנת יתר של מחשבות יכולה גם לשתק, בייחוד בימים אלה כשאין לי פנאי להתעכב. אז לא כתבתי על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי, וכמה חודשים אחרי, היא עדיין תקועה בגרוני כמו התפוח של שלגייה.

ועכשיו שהיא חוזרת, אני בכל זאת מנסה.

על it itches של פדר כבר כתבתי כאן.

*

1. המתחזה

ובכן, ג'ולי מציג אינסטליישן של פיסול, אור וסאונד במרכז תרבות מנדל:

Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin)

הוא חתום עליו בזהות חצי בדויה כמוסבר בתוכנייה:

ביצירה זו ממשיך ג'ולי, שפועל תחת השם I.G, גם את העיסוק בהתחזות. בספרו "ספר הכיוונים" התחזה למאייר וגורו, ב"שמש על יוטה" לאמן וידיאו ואנימציה, וכעת לאמן פלסטי. הרצון לפעול במדיה שאין לו בה הכשרה מקצועית והוא אינו מעורה בשיח שלה מייצרת עמדה של אי מעורבות ומנסה להרחיק את נטל ההליכה בעוד מנגנון וכך גם אולי להרהר על הצורך לייצר משמעות.

ובכן, כשג'ולי קורא לעצמך מתחזה, למה הוא מתכוון בעצם? האם הוא מבטא ספק ואירוניה עצמית, מצטנע או מקדים תרופה לביקורת עתידית? האמן מודה מראש שאין לו הכשרה ושאינו מעורה בשיח, ומה הלאה?

כל התשובות נכונות, אבל שימו לב גם לסיפא של הפיסקה שבה משוחרר ג'ולי ממעורבות וממחויבות כדי להרהר בצורך ליצר משמעות. ובלי לכפור בצורך הזה, אני מזהה בהצהרה גם מידה לא מבוטלת של הטעיה, ניסיון להסיט את תשומת הלב מן החשיפה הכרוכה בכל יצירת אמנות, לא משנה כמה היא מוצפנת. זה מאפיין אגב את כל הטקסט המלווה את העבודה ומתחיל כבר בשמה; אולי זה בכלל על ויקטור ובנימין, לא על ג'ולי, מה פתאום.

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, ואמן האור יואב בראל.  לחצו להגדלה

.

המרחב כמו שואל: מה המשמעות של להיוולד לתוך מערכת? אילו כוחות פועלים על מערכת הרבייה האינסופית? כיצד ניתן להבין את כוח הפיתוי של מערכות גדולות על מערכות קטנות יותר?

(מן התוכנייה)

כמו בהרהור הקודם, מוצגות גם כאן שאלות מופשטות ושכלתניות, ואם לא די בזה הן מיוחסות ליישות אובייקטיבית, פשוטו כמשמעו. זה המרחב ששואל, לא איציק ג'ולי חלילה – והשאלות האלה מסיטות את תשומת הלב מן העובדה, שיש כאן גבר שעושה תערוכה על מערכת הרבייה הנשית (מקדש או מחסן הוא קורא לזה, ורק על ה"או" הזה אפשר לכתוב פוסט), גבר שמפסל שַׁחלות ותולה אותן על הקיר כמו ראש של צבי מפוחלץ בפונדק ציידים (ואם זאת פרודיה זה אפילו יותר מופרע).   

בגלל זה התעלמתי מן הרמזים שג'ולי שתל בכותרת. עם כל הכבוד לוויקטור ובנימין, כמו שאמרה לי פעם המכשפה שטיפלה בי, "מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…" 

.

מימין, מערכת הרבייה הנשית על פי ויקיפדיה. באמצע שחלות "מפוחלצות" מתוך חשיכה ורודה. משמאל, מבט אל השחלות מתוך זכוכית מגדלת ענקית שמוצבת במרחק מה לפניהן.

רפי בלבירסקי, סטילס מתוך עבודות הווידאו – דדו-מזוכיזם ויום כיפור precious/ בלבירסקי דגם מפות צבאיות מספרו של חנוך ברטוב על דדו וטיפל בפני השטח שלהן טיפול חושני מלוכלך ומנוכר שממקם אותן איפשהו בין תרשים אנטומי, שירה גרפית ומפת פנטזיה. כל השמות – מ"האגם המר הגדול" ועד "לקקן" ו"פורקן ,""מצווה, "טלויזיה" ו"כישוף" – מופיעים כלשונם במפות המקוריות. (השוואה בין השחלות של בלבירסקי לשל ג'ולי? בפעם אחרת)

*

2. מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה

.

ונוס אנטומית, נלקחה מפה לחצו להגדלה

.

"הבה ניזכר במאוימות ואפילו במיאוס העולה בנו כשאנחנו מנסים לדמיין את מה שמתרחש מתחת לפני השטח של גוף עירום יפהפה – שרירים, בלוטות, ורידים…" כתב פעם הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק במאמר שנחרט לי בחודי מחטים בזוויות העין (ככתוב באלף לילה ולילה) על דיוויד לינץ' כפרה רפאליט. ז'יז'ק עוסק בזגזוג של הפרה רפאליטים בין אוונגרד לקיטש פסאודו רומנטי ו"מיניות טחובה נגועה ברקב ובמוות." חשבתי על כך בזמן ששוטטתי בחשיכה הוורודה, ופתאום בצד, משני עברי עמוד, נתקלתי בזוג רגלי נשים תותבות ממולאות בחול צבעוני כמו בקבוקי חול אילת, ספק הדמיה של גרביים ספק מזכרות משונות של רוצח סדרתי.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

3. התמונות המופיעות בחלומותינו

"התמונות המופיעות בחלומותינו, כותב קולרידג', מייצגות את התחושות אך הן אינן הגורם להן, כפי שאנו עשויים לחשוב. אין אנו חשים אימה משום שהספינקס מאיים עלינו, אנו חולמים על הספינקס כדי לתרץ את האימה שאנו חשים."

חורחה לואיס בורחס, מתוך "ראגנאראק", "גן השבילים המתפצלים"

חלון הפרספקס האובלי "המנופץ" הוא בעצם ואגינה דנטטה (פות נשכני) שדרכה משקיפים אל מערכת הרבייה. ה"שבר" שנגרע ממנו מונח כשלולית על הרצפה, שבה משכשכים גורי ואגינה דנטטה (לרגע חשבתי שחלמתי על זה, אבל הם עדיין למטה בתמונה).

מימין, Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, משמאל, רישום של איציק ג'ולי (המקור יותר לירי ומחויך מגלגולו התלת ממדי)

השלולית, מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

.

מערכת הרבייה הנשית משמשת כבית גידול למיתוס אישי. תחושה חזקה של פנטזיה ומטמורפוזה שורה על המיצב, בריאה מלאכותית כמו ברומנטיקה הגרמנית והכלאת מין בשאינו מינו. למשל הדמות החייזרית הבאה, שעיניה שחלות, צווארה שפופרת אור, רגליה צווארי ברבור וכפות רגלי ראשי ברבור, והיא ספק מחרבנת מחצב זוהר לתוך פעמון זכוכית.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל. לחצו להגדלה

 .

ובעצם לא ברור אם מדובר במיתוס פגום שננטש עוד לפני שהפסלים נחצבו עד הסוף (כמו העבדים של מיכלנג'לו), או שדווקא הושלם והתנוון בהילוך מהיר; משהו בצקתי נגלד-נרקב-גודל על הדמויות.

מיכלאנג'לו.

.

לילדוֹת של "חשיכה ורודה" אין פרופורציות אידאליות של פיסול יווני, הן נראות כמו פריקיות של סייד שואו עם ידיים שהתארכו לזנבות אין אונים וחלקי ברבורים, ואפילו לדברים שנשמרים בפורמלין אצל Ripley's Believe It or Not!  

.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

*

4. שירים על מות ילדים

ג'ולי מצהיר ששאב השראה משירי מות הילדים שהלחין גוסטב מאהלר. ומות הילדים אמנם נוכח בעבודה אבל גם כאן יש טוויסט. כי פרידריך ריקרט כתב את השירים כאב שמקונן על מות ילדיו (כאן אפשר לקרוא כמה מהם בתרגומה של ענת פרי) וב"Pink Darkness" אין שום דבר אבהי, היא כמו ספוגה בזכרונות סודיים וכאבי ילדות שנקרשו. אבל יכול להיות שהפסקתי לדבר על החשיכה של ג'ולי והתחלתי לדבר על שלי.

דמיאן הירסט, מתוך Treasures of the Wreck of the Unbelievable 2017

.

וכך או אחרת, מדובר בעבודה רבת סתירות ושכבות שאפשר להמשיך ולקלף: חשיכה חשאית וראוותנית (אני הייתי מוסיפה גם "חלון ראווה" ל"מקדש או מחסן" שכתובים בתוכנייה – ובכלל יש משהו דמיאן הירסט'י בעבודה, בניכוי הקפיטליזם, אם כבר היא נוטה למין צניעות סובייטית). שמתהדרת במערכות רבייה ונגועה במות הילדוּת, שכלתנית אבל גם מאגית ופריקית, אפלה ואופורית כשמה "חשיכה ורודה", בעיקר בזכות יואב בראל התאורן שמקנה לה זוהר של שלטי נאון ישנים, של לונה פארק נטוש.

יש ב Pink Darkness משהו סטרילי (יותר ממשהו, הכניסה לשטחה מותנית בכיסוי נעליים) מה שמקרב אותה כביכול ל it itches  עדו פדר. ועם זאת מדובר בעבודות שונות אם לא הפוכות. פדר שייך לעידן של פני השטח, לא מעניין אותו המתחת. ואילו אצל ג'ולי יש איכות פסיכואנליטית ומין רומנטיקה של יחסי גוף ונפש שמביסה את הדיבור השכלתני.

הרצפה השחורה המבהיקה של המיצב הזכירה לי את "מול הראי" של אידה פינק, שבו מתואר הראי כאגם צהוב שמתוכו קורנים פניה של הגיבורה. ועם לילה הוא הופך לתהום שחורה של נבואת לב.

מתוך Pink Darkness מאת איציק ג'ולי, בשיתוף האמנית הפלסטית לי נבו, שביצעה בפועל את המיצב, והתאורן ואמן האור יואב בראל

כל התמונות מן המיצב צולמו על ידי איציק ג'ולי

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

שמלתך האדומה המנוסרת (על מיכאל בורמנס)

מרחב של גברים שרועים בתוך אמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

ארבע נערות ובובה של איש (פרנסיסקו דה גויה)

*

ובלי קשר אבל כדאי (גילוי נאות, נמר הוא בני היקר וגם השתתפתי בייעוץ אמנותי)

מחר (כמעט היום), שבת 5.5 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע – נמר גולן וג'וזף שפרינצק מציגים את

האיש שלא הבחין בשום דבר – מופע קרקס חדש וחפצים ע"פ טקסטים של הסופר רוברט ואלזר

בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון basta 

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר:

 

בין אם זה ילדותי או סתם טקסי – אני אוהבת לכתוב פוסטים לחג. והשנה העומס פשוט העלים את הזמן ובזה אחר זה החמצתי את כולם (שתי דוגמאות טריות? רציתי לכתוב על הספר הזה לכבוד פסח, ועל שבילים של רעב וכליה ביערות האחים גרים – לקראת יום השואה, והם חלפו כמו נופים שרואים מחלון של רכבת). לקראת יום העצמאות רציתי לכתוב על מגיני הדוד והמנורות בציוריו של פול קליי (ולא, הוא לא היה יהודי). המון מגיני דוד ומנורות שמעוררים שלל רגשות ומחשבות, חיוכים ואנחות. התחשק לי להפקיע את הסמל ממירי רגב ולהתבונן בו מחדש דרך קליי הפואטי והאירוני והסודי והמעט מלנכולי. וכיוון שאני שוב לא מספיקה, החלטתי להפריט את הפוסט. אני אביא עשר תמונות (מתוך רבות) ואתם תכתבו, אם תרצו.

הפעם הראשונה שהבחנתי במגן דוד אצל קליי היתה ב"גינה לאורפאוס" ציור אהוב עלי במיוחד שעליו כתבתי פה (בלי המגן דוד, אז עוד הדחקתי אותו כי מה הקשר?).

פול קליי (או פאול קלה, לאלוהי התעתיקים פתרונים), גינה לאורפאוס

והנה עוד אחד (שלושה בעצם) שנקרא "מגדלי שלושת הכוכבים", ולא, זה לא ציור שואה, זה מ1917

פול קליי (פאול קלה?) – מגדלי שלושת הכוכבים 1917

והפסקת מנורה. קטע מציור שנקרא, רקדי, מפלצת, לצלילי שירי הענוג (1922)

פול קליי (פאול קלה) רקדי, מפלצת, לצלילי שירי הענוג, (פרט, 1922)

בין שני מגיני דוד – מלאך יורד (1918)

פול קליי (פאול קלה), מלאך יורד (1918)

ומגן דוד אדום (למעלה מימין) – כוכבים מעל בית מרושע (1916)

פול קליי (פאול קליי) – כוכבים מעל בית מרושע, 1916

וקטע מרישום בשם, קומדיה של ציפורים. לולא צויר ב1918 הייתי חושבת שזה היטלר (גם בגלל הטלאי על חזה האישה)

פול קליי (פאול קלה) קומדיה של ציפורים (פרט, 1918)

ועוד פעם מיתולוגיה יוונית (יש גם מחווה למצריים של הפירמדות עם מגן דוד).

פול קליי (פאול קלה) הסירנות של הספינות, 1917

והנה אחד בלי הילה אפלה.

וזה שנקרא, הספינות חסרות המזל, כמעט נראה כמו פוסטר ליום העצמאות.

פול קליי (פאול קלה), הספינות חסרות המזל (1919) לחצו להגדלה

ואחרון חביב, הקיסר הגדול חמוש לקרב (1921) אקטואלי?

פול קליי (פאול קלה) הקיסר הגדול חמוש לקרב (1921)

*

עוד באותם עניינים

גינה לאורפאוס

הבדיחה היתה עלי (על "הגבעה" של רועי אסף)

עוד על הציונות של ילדותי

על הכחול של דגל ישראל

על שמלת השבת של חנה'לה, אם לא אונס שהושתק אז מה? 

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין

פוליאנה ואני

*

גני השררה

התכוונתי לכתוב פוסט ליום השואה על שבילים מתכלים ופורחים ביערות האחים גרים. בעיקר מתכלים; שבילים של אפר ופירורי לחם שמובילים אל קור ומשרפות ורעב. ובגלל שאני כל כך עסוקה הכול מגיע בדיליי, ופתאום חלף יום השואה ואיכשהו מצאתי את עצמי עם ההפך הגמור, עם נתיבים של מים בגן הארמון. ואם זה סימן, אז למה?

וכך או אחרת – קורה שפיסת אמנות או מציאות לוכדת מורכבות כזאת של יחסים ורגשות שהיא מתפוצצת לי במוח כמו זיקוק. וזה מה שקרה לי עם האנקדוטה המשעשעת על לואי ה 14 (1715-1638) שקראתי שם***. מתברר שהוא השקיע סכומים דמיוניים בעיצובם של גני ורסאי עתירי המזרקות, כל כך עתירים שעל אף המאמצים הרבים לא היו די מים להפעיל את כל המזרקות בו זמנית. ז'אן-בטיסט קולבר שר האוצר של המלך התפנה מעיסוקיו החשובים כדי לפתח שיטת שריקות שבה הודיעו שומרי המזרקות זה לזה על התקרבות המלך, וכך יכלו להקדים ולהפעיל את המזרקות בכל מקום שבו דרכה רגלו…

.

לואי ה 14 "מלך השמש" במחול הלילה Ballet de la nuit (1653)

.

יש כמה וכמה שכבות לסיפור הזה…

ישנו המלך המשוטט בגן דמיוני שבו כל המזרקות אינן נחות לרגע ומפגינות את עושרו וגדולתו. זאת פנטזיה שגוברת על המציאות האובייקטיבית כי זאת הפנטזיה של מי שאמר המדינה זה אני (או לפחות של מי שהאמירה דבקה בו, ולא בכדי). אבל ב1789 פחות משמונים שנה אחרי מותו, הנתק בין הפנטזיה לבין המציאות (אם אין לחם יאכלו עוגות וכולי) ייעשה בלתי נסבל ויחולל מהפכה.

ואחרי המלך, ובעצם לפניו – נמצאים המשרתים, משומרי המזרקות ועד שר האוצר, שותפים לגורל שמרמים מרוב פחד כמו הגננים (שוב גנים) של עליסה בארץ הפלאות שנטעו בטעות שושנים לבנות במקום אדומות וממהרים לצבוע אותן לפני שמלכת הלבבות תערוף את ראשם.

אבל לפחד של משרתיו של לואי ה 14 יש תחתית כפולה: כי מצד אחד הם מבועתים על פי מבחן התוצאה האבסורדית (זה תפקידו של שר אוצר, לארגן שרשרת שריקות?), ומצד שני הם משטים במלך כמו בילד קטן. יכול להיות שהם גם מתענגים על עליונותם?

כי המלך הוא לא רק עריץ אלא גם נלעג (ככה זה תמיד, זה בא ביחד). ויש פה אפילו שמץ אירוניה טרגית כמו בפערי היידע בין גיבור מחזה – נניח אדיפוס המלך – לצופיו.

ואחרי המלך והמשרתים, נמצאים אנחנו שמתבוננים בכל זה מלמעלה. אם אני לוחצת על כפתור המיוט ומזגגת מעט את המבט, לואי ה 14 הופך למלך-פלא שהמים מתעוררים לקראתו ומתחילים לעופף ולרקוד. הוא משוטט בגנו כמין אורפאוס גדול המשוררים והמנגנים: "כששר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות בחבלי קסם להקשיב לו ועצים ואבנים היו נעתקים ממקומם וזזים לעברו: מעל לראשו/ עופפו המון ציפורים,/ ומתוך תכול המים/ קפצו דגים/ לשמע הזמרה המופלאה." (מתוך "המיתולוגיה היוונית" מאת אהרן שבתאי. לא כתוב של מי השיר, אולי שלו?).

.

גני ורסאי

כפולה מתוך ספר כוריאוגרפיה שממפה מסלולים של מחולות, נכתב וצויר ב1701 (אותה תקופה). ככה אני מדמיינת את הטיולים של המלך בגניו ממעוף ציפור

.

אלא שברגע שפוקחים אוזניים ועיניים הקסם מתפוגג. זה לא הטבע שמשתחווה למלך אלא חיקוי מכני שקרוב יותר לזמיר המלאכותי של אנדרסן ואפילו לדלתות ש"מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן" של מאיר אריאל. רק שבמקרה הזה ההון והעמל של רבים כל כך (כמו ב"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד) משרתים רק איש אחד.

אני עדיין זוכרת את הגנים שצוירו על לוח המשחק של "חבילה הגיעה": גן האנחות, גן הזמן האבוד. גני ורסאי של הסיפור הזה הם גני השררה. לא בגרסתה הרצחנית אלא ברגע של צלילות מחוייכת. וכל ההתרוצצות הזאת, המרקחת המגוחכת והטרגית של רהב וחנופה וקנוניה ואשליות ובזבוזים, הכול אקטואלי עד היום.

*

*** את סיפור המזרקות והמשרוקיות מצאתי בבלוג שפתח אהוב לבי (גילוי נאות והפסקת פרסומת) לפני כמה וכמה חודשים על ספר המכונות המופלאות של אל ג'זארי. לפעמים מתחשק לי לכתוב בלוג לווין על מה שאני מוצאת שם. הידעתם למשל, שאבו אל אנבאס, שוטה חצר מלומד מהמאה התשיעית בבגדד חיבר ספרים רבים וביניהם, "במה נעלה הרקטום על הפה" וספר "על שמות משפחה של חיות"? (כמה הייתי רוצה לקרוא אותם אבל רק הכותרים נותרו), או שהאסטרונום הנודע טיכו ברהה איבד את אפו בדו קרב והיה לו אף תותב מזהב? וזה, ביחד עם שריקת המזרקות, רק משני הפוסטים האחרונים…

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים – על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה

על הילדים צוחקים של זכריא תאמר ורוני פחימה

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו

*

ובלי אף טיפת חיוך – דימוי שרודף אותי

*

בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?

*

  1. אמא

אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:

.

איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.

אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.

.

אדוורד מונק, השמש 1909

ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889

.

וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.

האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).

הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).

ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.

.

מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה

.

2. מומחית לציור רגליים

וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.

ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה

.

האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.

ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.

שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".

ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.

ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.

.

.

והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…

ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.

.

מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

*

לאמי שלי, באהבה 

"ילדותי לא איבדה מעולם את קסמה, לא את המסתורין, ולא את הדרמה." לואיז בורז'ואה

שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מִלִּים: אֵיימִי נוֹבֶסְקִי, צִיּוּרִים: אִיזָבֶּל אַרְסֶנוֹ

.

שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מאת איימי נובסקי ואיזבל ארסנו הוא מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. לא צריך תיווך כדי להתאהב בו, רק שאני, מוסכניקית של קסם, אוהבת לפרק ולבדוק איך זה פועל.

*

לוּאִיז גָּדְלָה עַל גְּדַת נַחַל.

הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ גָּרָה בְּבַיִת רְחַב יָדַיִם, לְיַד הַמַּיִם שֶׁכְּמוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר טָווּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

אַדְמַת הַנַּחַל הַטּוֹבָה הִצְמִיחָה גַּן פּוֹרֵחַ, וּבוֹ לוּאִיז וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה טִפְּחוּ גֶּרַנְיוּם וְאַדְמוֹנִית, פִּרְחֵי אַסְפָּרָגוּס פַּעֲמוֹנִיִּים, עֲצֵי אַגָּס, תַּפּוּחַ וְדֻבְדְּבָן, אֵשֶׁל סָגֹל וְעֻזְרָר וָרֹד וְיַעֲרַת דְּבַשׁ שֶׁהֵדִיפָה נִיחוֹחַ מָתוֹק

כך נפתח סיפור האהבה של לואיז לאמה המאחה והמתקנת – מאחה ומתקנת לא רק במובן רגשי, אלא גם במקצועה כמשקמת מרבדי קיר שדהו והתרפטו.

איימי נובסקי מגדלת את הסיפור על כמה מובאות מדבריה של לואיז בורז'ואה. על עכבישים למשל:

"אמא של לואיז היתה החברה הכי טובה שלה. מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."

(החלק הכחול מצוטט מ"שיר הלל לאמי" של לואיז בורז'ואה).

"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש."

(מתוך ראיון מוקלט, 1968).

לואיז בורז'ואה, אמא

.

היא נוגעת בעדינות בעצב של בורז'ואה ובכעסה המחניק על אביה. לא עושה ממנו דגל אבל גם לא מטאטאת אותו מתחת לשולחן.

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. (לחצו להגדלה כדי לקרוא ולהתבונן. האיור קצת נחתך לי בגלל ההגדלה, קוצץ מלמעלה ומלמטה, ואתו הסליחה).

.
לספרים פיוטיים תמיד נשקפת סכנת האווירתיות הכללית, אבל נובסקי בחוכמתה אורגת את הפיוט על תיעוד. השתי התעודי מחזיק את הערב הלירי. בצד המובאות שמנכיחות את קולה של בורז'ואה, מונה נובסקי שמות צמחים וכלי עבודה, מתעכבת לרגע על ההרכב הכימי של מי הנחל או נותנת הרצאה קצרה על צביעת בדים:

"ארגמן הפיקו מחיפושיות אדומות, כחול-סגול, צהוב-תירס וצהוב-לימון – מצמחים. צמר שחור גזזו מהכבשים השחורות. היה לו ריח חזק, לצמר הכבשים – ככה יודעים שהוא אמיתי."   

המילים של נובסקי והתמונות של ארסנו מעלות באוב את הקסם, המסתורין והדרמה בילדותה של בורז'ואה. הן מצטרפות לספר מלא עדינות ועוצמה על האופן שבו הזיכרון מזין את היצירה והיצירה משנה את הזיכרון, יוצרת קשרים חדשים ומגוללת עומקים וסודות.

ארסנו מטפטפת אדום של חיים על הכריכה, כמו טיפת הדם שנטפה מאצבעה של אמה של שלגייה (האם דם יכול לדבר?), ואת תוכה, כלומר את הפורזץ, היא צובעת בכחול. "הצבע הכחול צובט לי את הלב" כתבה לואיז בורז'ואה, בפתח יומנה ב-1986.

.

פורזץ, ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

.

הפורזץ כמו דף האריג שמעברו האחר (שתי וערב אדום) וכמו איור הכריכה, מבליחים גם במהלך הספר כאילו אין הבדל בין התוך לקליפה, הכול אותה הוויה מוסיקלית מתפתחת וחוזרת ומתמשכת. שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה.

שירי ערש הם לא פעם דבר והיפוכו כמו החיים עצמם; עצובים ואפלים ובו בזמן יפהפיים ומרגיעים. המנגינה, כפי שאמר פדריקו גרסיה לורקה, "מסרקת ומאלפת את הסוסונים המזדקרים המתנועעים בעיני הילד." ואיוריה של איזבל ארסנו הן מנגינה כזאת שמאחה כמו אמא של לואיז את כל מה שנקרע ונפרם. 

זה לא משהו אוטומטי או מונוטוני, להפך. זה חלק מקסמו של הספר; על אף העדינות והפיוט מדובר ברכבת הרים. כל דף הוא שונה, בצבעים, בצורות. קני המידה המשתנים בפראות של אליס בארץ הפלאות (נזכרתי בבית המסתורין של שרה וינצ'סטר). רק ראו את המספריים הענקיים המאיימים על חוט הצמר שהתגלגל מן האם העכבישה בדף שממול.  

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

 

מִצְלוֹל הוא שם כולל לכל האמצעים הספרותיים המבליטים את צלילן של מילים (אונומטופאה, אליטרציה וכן הלאה). בשירה מחברים הצלילים בין מילים לא קשורות כביכול ומאפשרים גם למשמעות לזלוג. וזה בדיוק מה שעושה ארסנו באיורים. היא לא רק מממשת את הקישורים הגלויים שעושה נובסקי בין מי הנחל לצמר או בין האם לעכבישה, אלא מרחיבה אותם לשלל אדוות והדהודים.

אפשר לכתוב ספר קטן על שירת האיורים, אבל נסתפק בהדגמה קצרה – גלגוליו של סלסול (הצורה באיור מקבילה לצליל; הדמיון הצורני מחבר בין רחוקים ומאפשר למשמעות לזלוג) בארבעה עמודים לא עוקבים:

למטה משמאל לימין – 1. הנחל שאפיקו נסתם לטובת כביש, 2. תלתליה של הסטודנטית לואיז, 3. פקעות הצמר השחור מתגלגלות מחיקה של האם כמו רגלי עכביש, 4. פקעות הצמר שנפרמות והופכות לתווים, כשהשורות הכחולות שעליהן נכתבו התווים, הן גם קווי הזרם של הנחל וקווי השתי של האריג. כי כמו שכתבה איימי נובסקי, "הנחל נתן פרחים ופירות, שיר ערש ומחיה," וגם, המים "כמו חוט של צמר טוו את כל הדברים." 

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי (ואפשר לראות גם במערכות הכוכבים תווים מחוברים, אין לזה סוף) לחצו להגדלה

.

וכדאי להוסיף שארסנו לא מסתפקת במטפורות "סבירות" כמו ההשוואה בין צמר לתלתלים (המוכרת עוד משיר השירים, "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד."). היא לא מהססת להשוות בין שערה של לואיז הצעירה לכביש עתיר המחלפים שנסלל על אפיק הנחל. יש הרבה תעוזה בעדינותה, כמו אצל בורז'ואה עצמה, שאמרה בין השאר, "בחיים הממשיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת. אני הקוצצת שחותכת הכל." ולא, המובאה הזאת לא מופיעה בספר. אבל כשנובסקי כותבת:

לואיז אספה את כל הבדים של חייה – את כל השמלות והבגדים שאבא שלה קנה לה; את כל המצבים והמגבות, מפות השולחן, הממחטות של האיש שהתחתנה איתו – והתחילה לגזור את כולם.

אז גם אם בעמוד הבא כתוב: "ואחר כך, כל החיים היא חיברה את החלקים האלה מחדש." הברוטליות כבר נצרבה. (וכבר נדרשתי פעם לשאלה הזאת: האם אפשר לפרום זכרונות?)

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

.

ואם נחזור לשירה, עלה בדעתי מאיקובסקי (ענן במכנסיים) או אלתרמן אלוף החפיפות של דברים רחוקים זה מזה ככל האפשר, שהצליח אפילו לחלץ את ה"הללויה" מן ה"אלְלַי", כי ככה זה; לפעמים קשה להפריד בין עבר להווה, בין כאב ליופי, החוטים מסתבכים.

*

ובשולי הדברים:

אני מדלגת על המחוות הישירות של ארסנו ליצירות של בורז'ואה ומשאירה לכם את פתרון החידה המצוירת. אבל יש עוד שני איורים נפלאים במיוחד שדורשים פוסט נפרד. פוסט שני בסדרה הוא כמו אח קטן, הבכור יורש את כל הקוראים (אבל הוא זוכה בנסיכה. ואם לא התאפקתי וכתבתי אותו כנראה שהיתה לי סיבה. תבדקו אותי).

.

ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי

 

*

עוד באותם עניינים (אבל מהם אותם עניינים, שירי ערש? זיכרון? אמא? לואיז בורז'ואה?)

זכרונות עתידניים

על ארבעה סוגים של זיכרון

בואי אמא

שיחות עם אמא

אה, אה, אה אה!

ארכיטקטורה של הנפש (קצר על הבתים של לואיז בורז'ואה)

ושאלת השאלות, האם אפשר לפרום זכרונות?

*

וכיוון שאוטוטו פסח – על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

איציק ג'ולי ועדו פדר, שני מנהלים אמנותיים ("פסטיבל ישראל" ו"פסטיבל צוללן") הציגו ערב כפול – "דאבל אופריישן" במרכז מנדל.

ג'ולי העמיד את Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin) – מיצב של פיסול, אור וסאונד בשיתוף לי נבו ויואב בראל. ועדו פדר המחיל (צריך להיות פועל כזה, במובן יצר עבודת מחול) את it itches ביחד עם בשמת נוסן ויולי קובבסניאן הרקדניות. מזמן לא כתבתי על מחול. נתחיל בפדר.

it itches נפתחת כשנוסן וקובבסניאן שתי רקדניות-מארחות-סדרניות מקבלות את פני הקהל ומכוונות אותו למקומו. שתיהן לבושות בלבן. לא לובן חגיגי של טוהר וקדושה (כלה וכוהנת בהתאמה) גם לא בגרסתו המוחלשת הניו אייג'ית, ולא הלובן המאיים של "מובי דיק" "המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם". וגם לא הלובן המוחצן והרעשני של התפוז המכני, הצחור הדָשן והמטונף של סטנלי קובריק. זה לובן של פרסומות למוצרים הגייניים, שהכוריאוגרפיה (בביצוע המצוין של נוסן וקובבסניאן) טוענת אותו בכובד אקספרסיוניסטי. לא חשבתי שזה אפשרי אבל עובדה.

הסדרניות אוחזות בפנסים לבנים בוהקים כמו הגזמה של הכפפות הלבנות של שוטרי תנועה. הפנסים המלבניים שכמו מחליפים את כפות ידיהן, הופכים אותן לדמויות סייבורג בערך (סייבורג – ישות שמורכבת מחלקים ביולוגיים ומלאכותיים); בערך, לא במובן שיפוטי אלא תיאורי, החיבור שטחי וארעי.

.

פתיחת it itches מאת עדו פדר.

.

גם תיק הגב של קובבסניאן מואר מבפנים, ויש עוד פנסים ב-it itches; בשלב מסוים מסירות נוסן וקובבסניאן את פנסי הראש שלהם והופכות אותן לפנסי חלציים. מה שמרתק פה – מעֵבר לטבעיות שבה רתמת הראש מתיישבת על האגן – הוא הטיפול האגבי על גבול האינפנטילי של פדר בפאלוסים הזורחים. האג'נדה המגדרית אם בכלל, מסוננת למינון הומואופתי. נוסן וקובבסניאן בודקות את האברים החדשים, מכוונות אותם זו לזו, משתינות אור, מהבהבות באקסטזה, פושטות את הדילדואים בפתיינות כמו שפושטים תחתונים. וכיוון שהן ממילא חוגרות אותם על הבגדים, הפתיינות מנוטרלת מראש, לא מופעלת אלא הופכת למושא התבוננות.

בספרות יש הבחנה שמיוחסת לצ'כוב, בין to show ל-to tell – כשהראשון מעמיד עולם מלא וחווייתי, בזמן שהשני הנחוּת בהרבה מסתפק בלדבר על, בלסכם אותו מבחוץ. בתיאטרון קוראים לזה "לסמן", מאפיין של שחקנים גרועים שפועלים רק על פני השטח.

אבל לפדר יש תשוקה לפני השטח. הקרחונים שלו צפים בלי השמונה תשיעיות שבמים. הרומנטיקה המשותפת ליוזף בויס ולנסיך הקטן של "מה שעיני רואות אינו אלא הקליפה. העיקר סמוי מן העין" פסחה עליו. פני השטח הדחוסים שלו אינם זקוקים לגיבוי או להצדקה. אפילו לסדרניות או לפנסיהן אין שום תכלית חיצונית. המרחב מואר לגמרי והמקומות ממילא לא מסומנים. המחוות והחיוכים משרתים רק את עצמם. "כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך," חשבה אליס (בארץ הפלאות), "אבל חיוך בלי חתול זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי."

זה חיוך ההמשך של הברבי הדיילת מן הסרטון שלמטה, רק שהברבי שייכת לעולם הישן שיש בו פרטיות, כלומר אחורי קלעים. הרקדניות של it itches מתקיימות כמו הומלסיות בחזית.

.

.

הכוראוגרפיה היא מעשה טלאים של פוזות וסלפים מונפשים בתוספות מבחר לא גדול של הבעות – מתחנחנות, מנותקות, מעפעפות, בוהות, מבועתות, פורנוגרפיות. ואולי נכון יותר לקרוא להן "פרצופים" כי לא מדובר באדוות של הלב, הן מוחלפות מבחוץ כמו מסכות.

.

גיימס אנסור, דיוקן עצמי עם מסכות, 1899

.

בשנות החמישים של המאה הקודמת כתב רולאן בארת על תרבות הפרסומת: "האמירה ש[אבקת הכביסה] אוֹמוֹ מנקה לעומק … מניחה שלכבסים יש עומק, מה שאיש מעולם לא העלה על דעתו," (הציטוט המלא כאן) it itches  לוקחת את העומק ההוא של הכביסה ומחילה אותו בחזרה על בני אדם.

רק המוסיקה המגוונת (קלאסי, אופרה, פופ, בצד טרטורים חרחורים והפלצות זמזומים וחריקות ויבבות) מזמנת מה שהיא רוצה, פותחת מרחבים שאפשר לאחסן בתוכם מה שרוצים. השיר המסיים, "הכול זהב" של התרנגולים, מזמן נוסטלגיות ואירוניות מכל הסוגים.

.

אנני ליבוביץ': איוונה ודונלד טרמאפ, מלון פלאזה, ניו יורק 1988 (אפרופו "הכול זהב" והרבה לפני אסלת הזהב שמוזיאון גוגנהיים ניסה להשאיל לו, בגסות, במקום הואן גוך המבוקש)

.

הסדרניות פורעות עד מהרה את ה"סדר" הכלול בשמן כשהן פולשות לשטח הקהל, מאירות על הצופים בפנסיהן וגונבות להם את הטלפונים (עניין שגובל בשוד אברים).

מה שיפה זו הקלות שבה מתחלף פנס השוטרים בפנס הגנבים, הקלות שבה הפשפוש הבטחוני בתיקים מתחלף בשוד, קלות שמִתרגמת לעמימות מוסרית. it itches אינה עבודה אידאולוגית, העוצמה האקספרסיוניסטית חוסמת את השיפוט, אבל קצת ביקורת בכל זאת דולפת פה ושם.

נוסן וקובבסניאן מחטטות בטלפונים הגנובים; אין לי מושג מה הן עושות אבל כשהן מפזרות את המכשירים על הבמה בסופו של דבר, הקהל מספק את הסאונד שלא בטובתו. בשלב הבא הן מפריטות לו גם את התאורה, כלומר מעמעמות את אורות הבמה ומחלקות פנסים (בתמורה לטלפונים?), follow spot לכל פועל, שבוחר מה לאהוב ומה לשתף. ואחר כך הן כבר מקימות אנשים מכסאותיהם. יש לא מעט ראשים לבנים בקהל ולא רק שהן לא קמות להם באוטובוס הן מנשלות אותם בבריונות (שוב פוליטיקה במינון הומואופתי), גוררות את הכסאות ומטיחות אותם במין קפה מילר מושטח לגרסת כתר פלסטיק.

האקספרסיוניזם של it itches נובע בין השאר מן הדחיסות הכמעט גיאולוגית של הרפרנסים, כולל תולדות המחול. ממחול ההבעה הגרמני שפדר קשור אליו בעבותות, ועד רוברט וילסון המפסל באור. בגרסה המקורית של Einstein on the Beach (1976) האלמותית הוא אפילו רקד בעצמו עם פנס בכל יד.

.

מתוך it itches מאת עדו פדר

.

למטה, סרטון בעקבות העלאה מחדש של "איינשטיין על החוף". בדקה 1:10 אפשר לראות שיחזור של ריקוד הפנסים.

.

ובעצם הכי מעניין להשוות בין it itches לשבע העבודות הקלות של מרינה אברמוביץ, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

it itches נרקד בתוך קוביה לבנה. פדר מתאר אותה כמשהו בין מוזיאון, סטודיו למחול ועוד כמה דברים ששכחתי כי המרכיב הקובע לטעמי הוא דווקא הניטרליות; המרחב כדף, כמסך מגע גמיש ונענה, שנפתח בחלוקה מסודרת בין קהל לבמה ומתערבב ונחרב במהלך המופע.

כשמרבית הקהל עומד על רגליו, מעלות קובבסניאן ונוסן נציג לבמה (ביחד עם הכסא שלו) חולצות את נעליו ופושטות את גרביו ומניעות את רגליו על רגליהן החשופות. ספק משחק ספק הטרדה, סוג של קולאז' שבו רגליו מופקעות ומלוהקות למין אורגייה אחרת. הוא משקיף על המתרחש מברכיו ומטה, משתומם, משועשע וקצת נבוך. שני מושתלים שהתעסקו בטלפונים שלהם במשך המופע מתעדים את השלישייה. ובסופו של דבר (באמצע "הכול זהב" של התרנגולים) הרקדניות נוטשות את ההריסות.

.

מתוך it itches מאת עדו פדר

.

פול קליי דימה אמנות לצמרת של עץ. השורשים נטועים במציאות, ואף שהצמרת ניזונה ממנה אי אפשר לצפות שתהיה זהה לשורשים. אני שאפילו נייד אין לי, רחוקה מאד מהשורשים של it itches. אבל כשאני רואה את הצמרת, אני מבינה יותר את המציאות, מתברר לי פתאום איך אפשר בכל זאת לפעול בתוכה ומתוכה, כי "הרוח," כמו שאמר, רולאן בארת, "ידועה ביכולתה להפיק הכל מלא-כלום."

זה שבח די גדול אני חושבת. למה די? גדול. חתיכת מסע עברתי פה.

*

ובינתיים כתבתי גם על החשיכה הוורודה של איציק ג'ולי.

*

עוד באותם עניינים – איך מסבירים מחול עכשווי לארנבת מתה?

*

ובלי קשר – בעוד שבוע, ביום שני ה12 במרץ ב20:00 בתמונע, בכורת "האיש שלא הבחין בשום דבר". ג'וזף שפרינצק, אמן קול ומילה, ונמר גולן אמן להטוטים וקרקס חדש (וגם בני היקר, גילוי נאות), טקסטים של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר (1878-1956), אוונגרד וגבריות אחרת. מצחיק, מנוכר ונוגע ללב. היה לי העונג והכבוד להיות הליווי האמנותי. מידע נוסף וכרטיסים

לאירוע בפייסבוק

000

*