Feeds:
פוסטים
תגובות
Leo Rauth 1911 ריקוד אפאשי

כנופיות הפשע של פריז בתחילת המאה העשרים כונו אפאצ'ים (ובהגייה צרפתית – אפאשים) כמו שבטי האינדיאנים הלוחמים. ובהמשך לכך נולד מתרבות הרחוב גם המחול האפאשי (La Danse Apache) האלים והדרמטי, הכלאה בין סצנת מכות לריקוד זוגי של סרסור וזונה. יש עשרות גרסאות באינטרנט: כוכבי קולנוע אילמים ומדברים, רקדנים, ליצנים ודמויות מצוירות, תוקפים את בנות זוגם לצלילי "הוולס המתנדנד" של אופנבך (ברוב המקרים), כדי לענג ולהצחיק בלי טיפת מודעות, ולפעמים עם קצת, ולעתים נדירות יותר מקצת. (הכי מוזרות התגובות של הגבר בסרטון הפראי הזה שלא נכלל במבחר הקצר שהבאתי בהמשך. רוב הסרטונים לא עולים על 2-3 דקות. אבל אם צריך לבחור, לכו ישר לאחרון.) 

ועדיין, מה שמפליא ומטריד ומעורר מחשבה, זה עד כמה, מבחינה כוריאוגרפית, האלימות היא פשוט שחרור מוסרות קל והקצנה של ריקודי זוגות מסורתיים, של הגבר המוביל, המסחרר, המכופף, המניף.

מתוך הסרט "מלכת הלבבות" (1934). גרייס פילדס רוצה לשיר במועדון. המנהל מחליט שתרקוד. לא נורא שהיא לא יודעת לרקוד, מוריס [הבריון בגופייה] כבר ידאג לזה. היא צופה בו בבעתה בזמן שהוא "מרקיד" אחרת. וכשמגיע תורה…

מה שמעניין פה הוא ריבוי נקודות המבט בצד נגיעות של תיאטרון חפצים.

*

2. יש משהו מרתיע במיוחד בסרטון הזה מ1935. איזו התענגות לא מוסתרת על אימתה של האישה. ההחפצה בשיאה (אחרי שהעיף אותה לרצפה הוא מרים את רגלה ומצית גפרור בנעלה) והאלימות גוברת עד שהוא משליך אותה מהחלון. היא כבר מוכנה לחייך ולהשתחוות כאילו זאת רק הצגה, ואז…

*

3.  1930. כדי להבין עד כמה הריקוד האפאשי נשען על מתח מיני ורומנטי, די לצפות בבאסטר קיטון הנהדר שמנטרל אותו ביעילות בתפקיד האישה ההמומה. (קצת כמו האישה בסרטון הזה כשהבעל יורה בה)  

*

4. טוטו, הקומיקאי האיטלקי האיקוני, בקטע מהסרט TOTO' LE MOKO (1949) הוא ההפך הגמור מבאסטר קיטון, כסרסור קרטוּני, נרקיסיסטי וסליזי. האישה היא רק אביזר. האלימות המסומנת ברפרוף – אקסטרימית.  

*

5.  מתוך הסרט Okay For Sound (1937). הריקוד מתחיל אחרי חצי דקה בערך. למה הוא המועדף? עדיף להראות מלהסביר.

*

כל זה מעורר בי כל כך הרבה מחשבות ורגשות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני משאירה את זה לשיחה בתגובות, בתקווה שתהיה.

*

עוד באותם עניינים

יוקו אונו או מלכת השלג

יוקו אונו והכוסון

בגדי הכעס והאהבה, על  Cut Piece של יוקו אונו

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו…

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי 

הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (התראת אקסטרים) – זאת ההקדמה (וצריך אותה, אי אפשר בלי הכנה), וכאן העיקר

*

ובלי קשר מכוון – קול קורא לתחרות כתיבה בעברית רב מגדרית

עברית רב מגדרית היא מערכת של אותיות עבריות שעצבה מיכל שומר כדי לכלול ולהכיל מגדרים שונים בלי הטרחנות הבלתי נסבלת של הכתיבה הכפולה בלשון זכר ונקבה. זאת המצאה חכמה ויפהפייה, מועילה ופיוטית, אותיות שבורות ששוברות את הנחרצות הסקסמניאקית של העברית (אם לצטט את יונה וולך). הפטיש שלי לאותיות שמח בה מאד. ועד שתתפוס ותתפשט אולי תימצא גם דרך להגות את זה בקול, לא רק לקרוא ולכתוב.
בתוך הקול הקורא (המפורט והמושקע והמגובה על ידי שלל מוסדות) יש גם לינקים להורדת האותיות ולייעוץ בשימוש.

לפני כמה שנים כתב יהודה ויזן ביקורת ארוכה ומרושעת על שירתו של רוני סומק ועל סומק עצמו. ("מרושעת" לא כנזיפה אלא כהגדרה מדעית). רציתי להגיב עליה בשעתו, להצביע על אי ההבנה, אבל לא הרגשתי שבקיאותי בשירתו של סומק מספיקה למעלל כזה. ופתאום עלה בדעתי, שאני לא צריכה לכתוב על כלל שירתו, די בכמה שורות שאני אוהבת כדי להגיד את ייחודו.  

ב"בלוז הנשיקה השלישית", עומדים סומק ואהובתו ליד גדר בית הספר החלקאי ומאזינים למים הזורמים בצינורות ההשקייה מתחת לאדמה.

אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

יש לי חולשה לבוטניקה של קסם. אם טומנים זרע באדמה, משקים ומדשנים אותו, הוא מצמיח עץ שבפירותיו חבויים הזרעים של העצים הבאים. ובוטניקת הקסם היא גירסה מורחבת ומזורזת של ההליך הזה. כך למשל, מפתים השועל והחתול את פינוקיו לטמון את מטבעות הזהב שלו ב"שדה-הניסים", להשקותם בשני דליים של מי מזרקה ולפזר קצת מלח, כדי שבִּן לילה יצמח שם עץ של מטבעות. לפעמים יש וריאציה יותר מורכבת.; במעשייה עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים מאוסף האחים גרים, נשחטת עז הפלא של הגיבורה, ואחרי שהיא קוברת/שותלת את קרביה על סף הבית, צומח מתוכם עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. סבך המעיים הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך שורשים, ואפילו יותר חשוב: עץ הפלא משמר גם את הגֵנים שירש מן החי; ענפיו נרתעים כשהמתעללות מושיטות יד לפירותיו, רק הגיבורה מצליחה לקטוף אותם, ובשיא קומי קסום נוסף, העץ צועד בעקבותיה לביתה החדש. 

ב"בלוז הנשיקה השלישית" יש שתי הצעות בוטניות: הראשונה – אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה / יִצְמַח לְךָ סוּס" – קרובה כביכול לבוטניקה המקובלת, במובן שבו חלק קטן מן הדבר אוצר בתוכו את השלם (בספרות קוראים לזה סינקדוכה, כשהחלק מכיל את השלם – נניח כשאומרים "הכתר" ומתכוונים לכל בית המלוכה – וסומק גוזר ממנה בוטניקה בזעיר אנפין). בסוס הצומח מן הפרסה, יש משהו קרקסי, הוא צומח על רגל אחת שמשמשת כגבעול וכל שאר אבריו מתפצלים ממנה כענפים או כעלים. זה לוקח שנה, זמן אורגני ומסורתי של הריון.

סוס קרקס שנלקח מפה

ואילו סומק, זה שבשיר (שנהוג לכנותו "הדובר", אבל המילה הזאת כל כך נגועה ביח"צ שאני לא מסוגלת) מעלה את הבוטניקה בחזקה כשהוא מציע לאהובה לשתול מאוורר, ו"תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

מטפורות הן לא "אחרי הכל ובסך הכל אורנמנט או תחבולה ספרותית" כפי שויזן טוען (וגם לא סטיות כמו שחומסקי הגדיר אותן, וסיים את יחסי איתו כמעט לפני שהתחילו). לא כל המטפורות דומות, כשם שלא כל הסינים דומים. כבר מזמן שמתי לב לזיקה בין אהבה להבנה: אוהבים את מה שמבינים, או להפך, מבינים את מה שאוהבים. ואני אוהבת מטפורות כלומר יודעת להעריך דיאלוג מטפורי מדויק כשהוא נקרה לפני. האהובה המעט מבוגרת (על פי תחילת השיר: "הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה./ הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ. / הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ") מציעה לסומק לגדל סוס (שיהפוך אותו אולי לאביר?) והוא משיב לה באותו היגיון בוטני שבו דברים צומחים מלמטה למעלה, ושבו זורעים או שותלים חלק כדי להצמיח את השלם, ומציע לה לשתול מאוורר, שהפרי שלו היא השמלה המעופפת של מרלין מונרו. הם מחוברים זה לזה ברוח.

זה מזכיר לי את "הבל (העיקרון הפואטי)" של מירי סגל, עבודה שבה הקרינה וידאו של עצים בסערה על מאוורר תעשייתי, וגרמה לצופים לחוות את הסערה דרך הצירוף הגלוי של רוח חיה ממאוורר ומראה של עצים מתנועעים (ב"אל ניניו", סערה שאותה חוויתי פעם במשך לילה ארוך, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת, כמו שכתוב בסיפור שאינו נגמר). בקטלוגים למיניהם כתוב שסגל מעלה באוב את דמותו של הבל, הנרצח המקראי הראשון. ייתכן. בשבילי זה קודם כל פירוק פואטי וארס פואטי של דימוי, התשליל של מה שעושה סומק, כשהוא מלחים את השמלה למאוורר.

מירי סגל, הבל (העיקרון הפואטי) 1998 את העיקר צריך להשלים בדמיון.

אלי הירש כתב פעם שסומק הרכיב את המזרחיות על תרבות הפופ של שנות השישים ואילך.

"הצירוף הזה, של שירה עברית, מזרחיות ופופ … מתח קו ישר, לא מובן מאליו ומשום כך חד ומפתיע, בין הפרובינציה הישראלית על כאביה ועלבונותיה לבין שפת העולם החדשה – שפה אמריקאית ביסודה, צעירה ורוקנרולית … את הכאב וקריאת התיגר שחילחלו בשירתו הוא מוסס לקצף זוהר של דימויים פופיים, אלא שהכאב לא נעלם: בזכות הנגיעה הסומקית הנפלאה, הרכה, העדינה, המקציפה, הכמו-מתפוגגת – הוא הסתנן בהיר ואפל גם יחד לזרם הדם של השירה הישראלית." (הטקסט המלא פה)

הירש צודק מן הסתם, אבל העניין שלי עוד יותר ספציפי. אולי בגלל שהדימוי המסוים הזה קרוב יותר לפופ ארט מאשר לדור הפרחים. והפופ ארט הוא ביסודו זרם מפוכח וקפיטליסטי. אמן הפופ הוא סוג של עיתונאי שמשכפל מוצרי תרבות בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט, כשם שמרלין מונרו היא דימוי מפתח), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו.

ובהמשך לכך – לפני שנים רבות, בפורטוגל, נכחתי בהצגה של קרקס מקומי, עלוב שבעלובים, שנקרא "קרקס אמריקאי". וחלק גדול מקסמו (כולו בעצם) היה בפער המכמיר לב, בין המציאות העלובה לבין המילה "אמריקאי" שהיתה מודבקת עליה כמו פלסתר נוצץ על פצע. הפער הזה שאנחנו עמלים להסתיר, גם מפני עצמנו, בין החלום למציאות, היה חשוף ומרוכז. (אותו פער מתקיים בין השאר, גם בשורות המצוטטות ביותר של סומק, ולא בכדי: "אנחנו מונחים על העוגה / כמו בובות חתן כלה. / גם אם תבוא הסכין / ננסה להישאר באותה הפרוסה", אבל לא ניכנס לזה עכשיו.)

וכל זה כדי לומר, שלפחות לטעמי, הקסם של סומק נחלש כשהוא נהיה בן בית בפופ, ומתעצם כשהוא מביט בו מרחוק.

אלביס ומרלין שצילמתי פעם בגרייסלנד כשמלאו עשרים שנה למותו של אלביס. הפוסט המלא פה

.

במסה הנפלאה על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, מדבר ולטר בנימין על אובדן ההילה של יצירת האמנות; כשהשכפול והשעתוק מקרבים את היצירה לצופה, הם מבטלים את המרחק, את הסוד, וסומק מגניב סוד חדש, מסתורין חדש לדימוי המשוכפל, דרך הדלת האחורית של הדמיון; השמלה המעופפת של מרלין נולדת בבת אחת מתוך מאוורר קבור (כמו שאתנה פרצה מראשו של זאוס, בוגרת וחמושה). מאוורר לא יכול לפעול בלי חיבור לחשמל, ומאוורר קבור על אחת כמה וכמה. וגם לו היה פועל – השמלה היתה מתעופפת ונוחתת במרחק מה ללא רוח חיים. אבל כל הפרכות האלה מנוטרלות על ידי האורגניות החדשה של בוטניקת הקסם. זמן האינסטנט של עידן השיעתוק מתגלגל לזמן קסם.    

.

בלוז הנשיקה השלישית / רוני סומק

הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה.

הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ.

הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ, וְעַד אָז

לֹא עָלִיתִי עַל טְרֶמְפִּים שֶׁלֹּא עָצְרוּ לִי.

עָמַדְנוּ לְיַד גֶּדֶר בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי וּמִתַּחַת

לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ

בְּצִנּוֹרוֹת הַהַשְׁקָיָה מַמְתִּיקִים הַמַּיִם

סוֹד לָאֲדָמָה.

"אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

אַחֲרֵי שְׁנִיָּה הֵחֵלּוּ שְׂפָתֶיהָ לְהִתְפּוֹרֵר כְּחוֹל

וּלְשׁוֹנָהּ הֵגִיחָה אֶל פָּנַי

כִּשְׁאֵרִיּוֹת גַּל.

הָעוֹלָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֻלַּק בֵּין עוֹצְמֵי הָעֵינַיִם

לְבֵין הַמְּתוֹפְפִים בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים

שֶׁל הַשְּׁקִיעָה.

לָכֵן לֹא רָאִיתִי אֵיךְ הִצְלִיפוּ גַּלְגַלֵּי הַטְּרַקְטוֹר

שֶׁעָבַר לְיַד בְּמֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,

וְאֵיךְ כִּנְשִׁיקוֹת מְעוֹפְפוֹת נִתְּזוּ רְסִיסֵי הַבֹּץ

אֶל שְׁרִירֵי הָעֲנָנִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בָּעֶרֶב

לִדְחֹף אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

לַיָּם.

*

היה לי עוד המשך שלם על ויזן אבל הארכתי מאד ולכן אקצר. אני לא מכירה את ויזן הסופר, למעט ספר הילדים המבריק שלו, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, המתרחש בבית שכל דריו חוקרים, מבשלים, מלהטטים, מכשפים וחולמים מילים.

למטה העבודה המכוננת של רומי אחיטוב וקמיל אוטרבק (עם פס קול של הסבר):

העברית של הספר כל כך גמישה ותענוגית ומתנגנת, שאפילו חולשתו המבנית (שני שליש אקספוזיציה וזנב עלילונת) לא באמת מקלקלת. ובכוונה או לא, עולה מתוכו מניפסט פואטי זוטא, שעל פיו הבריאה והיצירה נולדות מן האופל – הילל בן שחר (הוא לוציפר, השטן), אשתו לילית, וילדיהם זבוב וגולגולתא, חולקים את כישוף המילים. (וגם שכדי להתמודד עם מילים צריך להפשיל שרוולים ולעבוד, אין די בהבל פה.)

"כל דבר הוא פורטרט וכל דבר הוא אוטוביוגרפיה, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט. כל שכן ספר ילדים. ובחזרה לתחילת הפוסט, אין טעם לפיכך, להוקיע את רשעותו של המבקר; כמו העקרב מן המשל המפורסם על הצפרדע והעקרב, הוא אינו יכול להיות אלא עקרב. מוטב להתבונן, ואם רוצים להיות נדיבים, להאמין שמשהו טוב עוד יצמח מזה, כמו שאומר השטן של גתה בפאוסט "אני חלק הכוח ההוא, השוחר / תמיד את הרע – / ואת  הטוב הוא יוצר." (תרגום יעקב כהן) 

ולסיום, שיר הפתיחה של משפחת אופל אחרת:

*

עוד באותם עניינים:

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

פוסט שמיימי

געגועים לגופה של העברית

יוקו אונו או מלכת השלג

עשרים שנה למותו של אלביס, גרייסלנד ממפיס

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

קוֹסֵם אֶחָד נִסֵּר אוֹתִי הַלַּיְלָה וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר

כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר

הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר

הַפְּסִיכִיאָטֶר קוֹרֵא לְזֶה הֶתְקֵף וְהַפְּסִיכוֹלוֹגִית קוֹרֵאת לְזֶה מַשְׁבֵּר

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר

הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

  1. הסבר

אני למודת ניסיון; מרגע שמשהו משתרבב למוחי, הוא גדל פרא ומשתלט לי על המחשבות. ולפיכך נקטתי אמצעי זהירות; לא פתחתי את ספרו החדש של עמוס נוי. חיכיתי להפוגה בעומס. אבל השיר שעל גב הספר כבר הסתנן למוחי, והדרך היחידה לעקור אותו היא לכתוב את הפוסט. זה קצת קריר ואפילו מיותר להסביר שיר שנכנס ישר ללב, אבל "יש לי הסבר" ואני צריכה לפנות אותו לאנשהו לפני שאתפוצץ.

*

2. נעילה

איך שקראתי את השיר (בחיי!) צצה רוח הרפאים של שלמה אבן גבירול, היישר משיעורי הספרות בתיכון, ונצמדה אליו: 

מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק – יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שְׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.

– יְדִידִי, הַלְּבֶן עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה / סְפֹד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה

אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?

– שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,

וְשָׂם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׂם קְצוּפָה.

– וּמַה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה, כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!

וּמַה יּוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמַה יּוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?

– וּמָה אוֹחִיל, וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם רַד, וְלֹא מָלְאָה תְקוּפָה?

וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִלְעָד – וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאָב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.

.

שלמה אבן גבירול (1038-1037) בפרויקט בן יהודה יש גם גרסא מבוארת של השיר

אבן גבירול הוא רק דוגמא; עמוס נוי עשה פה מחווה לשירה העברית שנכתבה בין המאה העשירית למאה החמש עשרה לערך, בתור הזהב של יהדות ספרד. וליתר דיוק – לתבנית הקלסית שנקראת בערבית קִטְעָה ובעברית פסוקה, ואחד ממאפייניה הבולטים הוא החרוז ה"מבריח" (מלשון בריח, מנעול), שנועל את כל סופי השורות.  

ועמוס (במובן "הדובר") מממש את המטפורה, כשהוא נעול, פשוטו כמשמעו, בתוך המתקן אחרי נטישת הקוסם. 

*

3. תלונה

שירת תור הזהב מתחלקת לשירי קודש ושירי חול. בין הנושאים המקובלים לשירי החול היו שירי תלונה, שבהם תינה המשורר את בדידותו, חוליו, וכן הלאה.

ואילו עמוס מתַנֶה את בגידת הקוסם. זה שיר תלונה על הגורל (או על אלוהים?) כקוסם נוטש, לכל הפחות אדיש אם לא זדוני.

 *

4. המחבר

כָּכָה שֶׁאֲנִי נֶפֶשׁ אַחַת חֲצוּיָה לִשְׁתַּיִם מְחַפֶּשֶׂת מְחַבֵּר

אז ככה: ראשית מדובר באלוזיה (הֶרְמז, צירוף לשוני שמכוון ומפנה את הקורא אל יצירה אחרת). "שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פיראנדלו, הוא מחזה "אבסורדי ומטא-תיאטרלי" – כך הוא מוגדר בוויקיפדיה, הגדרה שחלה כפשוטה, גם על עריקת הקוסם המנסר. במחזה מתפרצות שש דמויות שננטשו על ידי המחבר שהמציא אותן, לבמה שעליה נערכת חזרה לקומדיה, ומבקשות מן הבמאי להציג את סיפורן קורע הלב. (ספוילר: זה לא נגמר בטוב).  

הנפשות של פיראנדלו מחפשות מחבר במובן סוֹפֵר-יוצר שיפיח חיים בסיפורן.

עמוס המנוסר מחפש מחבר במובן מאַחֶה.

וישנו גם עמוס מחבר השיר, שמנסה לאחות את נפשו המנוסרת (מילה כל כך קרובה למיוסרת) במילים.

ובשורה התחתונה – המילה "מחבר" מתהפכת ומחליפה משמעות ברגע שמגיעים אליה.

כשמשהו אחד הופך פתאום למשהו אחר, זה קסם. לא?

אז אולי עמוס המשורר, הוא סוג חדש של קוסם, שמנסה לתקן את קלקלותיו של הקוסם המקורי, הזדוני או הכושל (הגורל או האל) וקצת מצליח; שלוש המשמעויות השונות מתלכדות במילה מחבר. אפשר לומר, שלרגע, לפחות ברמה הלשונית, נמצא מחבר.  

(אוף, כמו שחששתי, קשה לשמור על החום והמסתורין של השיר כשמפרקים אותו ככה, תצטרכו לחבר אותם בחזרה בסוף הפוסט)

*

5. שיבוץ

"שיבוץ" היא המילה של תור הזהב לאלוזיה, הרמז. למשל לשש נפשות שמחפשות מחבר. הנה עוד כמה "שיבוצים" (אני לא אתפלא אם החמצתי כמה):  

הִנֵּה זֶה בָּא הִנֵּה זֶה בָּא בְּעוֹד זֶה מְדַבֵּר – מושאל מספר איוב, עם כל הכאב הכרוך:

טז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יז עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ. יח עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. יט וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ

כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר כָּכָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְלִבִּי עֵר – מוסיף אירוניה, בזכות שיר השירים:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.

הַלֵּב שֶׁנִּשְׁבָּר פִּתְאוֹם וּמִכָּל אוֹהֲבָיו וּמִכָּל אוֹהֲבָיו אֵין לוֹ מִי שֶׁיְּחַבֵּר – השיבוץ השבור ביותר ולא בכדי – מושאל ממגילת איכה והופך את השיר משיר תלונה לקינה:

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ  

*

6. הסבר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה וְהַחֹשֶׁךְ מִתְגַּבֵּר

אֲנִי מְדַבֵּר עַכְשָׁו מִתּוֹךְ שֵׁנָה אֲבָל יֵשׁ לִי הֶסְבֵּר

החושך מתגבר, כמו השינה שהיא כפסע מאיבוד ההכרה, כמו החמצן שאוזל בזירת אסון שאי אפשר להגיע אליו, רק לעקוב אחרי התרחשותו ממרחק. אבל לא צריך להיבהל או להשתומם, יש לו הסבר, מבטיח עמוס. אולי זה מרגיע מישהו בתחילת השיר, אבל בסופו? ולמה בכלל נדרש הסבר לדיבור מתוך שינה? אם כבר, זו הפליאה הילדית נוכח הניסור שכמהה להסבר: איך אפשר לחבר את מי שנוסר? לפעמים האמנות יכולה. המחבר יכול לחבר.

עוד באותו עניין – כל הכלים השלמים דומים זה לזה

*

ואף מילה על מה שבוער בחוץ. בפעם הקודמת עוד מצאתי משהו להאחז בו.

ובמחשבה נוספת – אולי דווקא שיק פוינט של שריף וואכד רלוונטית

*

עוד שירה בעיר האושר:

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

על שירי ההוראות של יוקו אונו

קצר וקיצי על יוקו אונו

על "מיכאל" של מרים ילן שטקליס

על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי

כחול הוא צבע שערך הצהוב – פוסט ראשון מתוך ארבעה בעקבות שיר האהבה של קורט שוויטרס 

זה עתה יצא חיים ומילים מאת מרים ילן שטקליס. (פוסט מהיר, בתנאי הדובי במעלית של הפוסט הקודם, לפני שהספר יצטנן)

מתוך הכריכה האחורית

פעם היתה לי סטודנטית אהובה עם שיער אדמוני עבות ונפלא. בכל פעם שהייתי עצובה או שמשהו עכר את עיני, הסתכלתי בשיער הנפלא והתנחמתי. יום אחד היא הסתפרה קצוץ. אמרתי לה, מה עשית? מה אני אעשה? והיא ענתה, עכשיו תצטרכי לאהוב אותי בזכות עצמי. אני חושבת שזה גם מה שמרים ילן שטקליס אמרה כשערכה והפיקה את הספר הזה, ששום הוצאה לא רצתה.

אפשר היה להסתפק במיטב הצנום והאיכותי והאפל של יצירתה "למבוגרים", אבל מי"ש (ראשי התיבות של שמה מצטרפים לשם חיבה טבעי) בחרה בדרך התמימה והעקשנית, החשופה ומכמירת הלב של כל הטקסטים. ונועה גולדברג רוזן שיזמה את ההוצאה המחודשת ומרב שאול מהוצאת אסיה, כיבדו את רצונה. הספר הוא סריקה של המהדורה המקורית. והריבוי הזה הוא בו בזמן חולשתו של הספר ויתרונו הגדול. פעם הייתי מכוונת לשלמות ובשנים האחרונות גיליתי את קסמו המוזר, המפתיע, של הפגם. הכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, וכשאוהבים מישהו לא מתעניינים רק בחלקים הנוצצים והייצוגיים שלו. "חיים ומילים" הוא הזדמנות נדירה להכיר את מי"ש "במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן" עם כל השריטות והמוזרויות והתקיעויות, החורים השחורים של המודעות, העיקשות ואהבת המולדת, הדבקות היהודית והברית שכרתה עם הצער. מי"ש של חיים ומילים קרובה ורחוקה מהדימוי שלה, כמו שהדיוקן העַז שנבחר לכריכה (המעוצבת להפליא של נדב שלו) נבדל מן הדיוקן הנפוץ שבו היא נראית כמו אחייניתן הספרנית של שלוש הפיות של היפהפייה הנרדמת.

מערומי אנושיות וכו' לקוח מדבריה שלה:

"ואני שואלת את עצמי," היא כותבת, "האם רואה אני הבדל מהותי בין ספרות המבוגר לספרות הילד? לא, אינני רואה. כפי שאיני רואה הבדל מהותי בין נפש המבוגר לנפש הילד. המבוגר עוטה קליפות כבדות של נסיונות ודעות ודעת, שריוני מגן לנפשו. הסירו מעט מן הקליפות הללו מנפשכם ותראו מנגד – נפש ילד, אותה נפש העומדת לפנינו במערומי אנושיותה, חסרת כל מגן." (מתוך "על ספרות לילד")

לספר מצורפת אחרית דבר כפולה (מתברר שלמילה "אחרית" אין צורת רבים בעברית) אחת של עמוס נוי המעולה כתמיד, ואחת שלי. ריימונד צ'נדלר כתב פעם ש"בחוץ ירד גשם של מישהו אחר". ובהמשך לכך סירבתי לכתוב בהתחלה, כי מי"ש נפלאה אבל היא לא "שלי". "אין היא משורש נשמתי" כמו שאמר עגנון על המשוררת נלי זק"ש (שאיתה נאלץ לחלוק את הנובל שלו שלא בטובתו.) ושיניתי את דעתי אחרי שקראתי את כתב היד. כי הפליאה המעט נעלבת שלה על התנשאותם של המבוגרים על ספרות הילדים (שהיא חלק מהתנשאותם הכללית של מבוגרים על ילדים), היא לגמרי משורש נשמתי ומשורש נשמתה של הילדה שמנהלת אותי עד היום, שדורשת הכרה, לפחות בדיעבד.  

יש כמובן הבדלים בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים, הבדלים שקשורים לז'אנרים, ליידע, לאוצר מילים (אף שמבוגרים נוטים לשכוח שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם אילופים, חסימות וקיצוצי כנפיים). אבל המתח בין הצורה, המשחק האמנותי, לעומק הרגשי, ולמקוריות המחשבה, קיים בשני העולמות. 

לא אעלה לכאן את אחרית הדבר. היא ארוכה מדי. קראתי לה "עצמיותה המוחלטת" בעקבות דברים שכתב דוד פרישמן, מן המתרגמים הראשונים של אנדרסן לעברית והנפלא מכולם עד כה; אחרי הסתגלות קצרה למִשלב הארכאי נותר רק הקסם הלירי, ההבנה העמוקה ללבן של ה"הגדות".

פרישמן ראה באנדרסן משורר גדול שמדבר אל הזקנה ואל הילדות בו בזמן. בהקדמה לתרגומו, הוא מתאר את הדרך הארוכה שעשה אנדרסן כדי למצוא את הסוגה שבה "יוכיח את עצמיותו המוחלטת," אותו תמהיל חד-פעמי של דמיון ורגש, "רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות." ואנדרסן אמנם ניסה כוחו בכתיבת שירים, רומנים, מחזות, עד שהגיע ערב אחד אל "דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תֹּאַר … אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את 'כלי האש', הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו."

"הנה מצא אנדרסן," כותב פרישמן, "את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם?"

והדבר השני שהתברר לי תוך כדי כתיבה, הוא ש"מיכאל" שיר "הילדים" שלו הקדשתי כבר שני פוסטים – אחד על השיר של מרים ילן שטקליס ואחד על האיור הנפלא של דוד פולונסקי – הוא טקסט בלתי נדלה כמו מיטב השירה למבוגרים.

בטקסט "על בחירת שירים" כותבת מי"ש בין השאר: "אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות."

"מיכאל" היה מלכתחילה שיר לירי יפהפה שילדים יכולים להבין, והדמעה, הכאב ושמחת ההזדהות שהותירו בו דורות של קוראים, עוד העמיקו את אחיזתו בנפש. (סוף אחרית הדבר שלי)

*

נ. ב. לאחרונה גיליתי עוד משהו חדש לגמרי ודי מרעיש (אותי לפחות) ב"מיכאל". אעלה אותו לכאן בקיץ, אחרי שיתפרסם ב"צריף", כתב העת של המסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון.

מרים ילן שטקליס המוכּרת

שאנן סטריט וריף כהן ב"ואמרתי לעצב" מתוך "חיים ומילים"

  1. הקדמה

כשאני מלמדת, אני מבקשת מן הסטודנטים להניח חפץ במקום שמנוגד לו. זה תרגיל פשוט לכאורה שמי שמפצח את סודו, זוכה בכל התורה של התיאטרון החזותי על רגל אחת. בבית הספר לתיאטרון חזותי שבו נולד התרגיל הזה, היתה פעם מעלית שדלתותיה נפתחות כמו מסך לשני הצדדים. אחת סטודנטית (ששמה פרח מזכרוני למרבה הצער), לקחה דובי פשוט ורך, מאלה שתפורים מחתיכה אחת, עם רגליים מעט פשוקות וידיים פרושות לצדדים, ונעצה אותו באמצע מסילת המעלית. כשהדלתות התחילו להיסגר, הן מעכו את זרועותיו של הדובי (שנמחץ באופן משכנע ומכמיר לב), ובסופו של דבר ויתרו ונסוגו (כי דלתות של מעלית מאולפות לסגת כשמשהו עומד בדרכן) אבל לנו הצופים, נראה שזה הדובי הקטן וההירואי שהצליח במאמץ כביר, לדחוק אותן בזרועותיו. לרגע נשמנו לרווחה, ואז הדלתות שוב ניסו את מזלן, ושוב מחצו את הדובי, והשמשון הקטן שוב התגבר והדף אותן בחזרה, וכך עד אינסוף. סיזיפי זה לא מילה, וגם זמנים מודרניים של צ'פלין (הדובי הקטן, הרך והאנושי מול המכונה האדירה והקרה).

ולמה נזכרתי בכל זה? כי זמן רב נעדרתי מעיר האושר. השנה האחרונה היתה רכבת שדים של אכזבות וניסים (פירוט בעתיד הקרוב!). וכשאמרתי, כן, כן, כן, לניסים, הם לקחו לי את הזמן. הפוסט הזה נכתב בהפוגה בין הרגע שבו הדלתות נסוגות לכאורה, לרגע שבו הן חוזרות למחוץ אותי.

*

הירונימוס בוש, "המוות והקמצן", בין השנים 1490-1516 לחצו להגדלה

2. המוות והקמצן

"המוות והקמצן" של הירונימוס בוש הוא חלק מטריפטיכון שפורק וחלקים ממנו אבדו, ציור במסורת ה-memento mori, שנועד להזכיר לצופה את המוות הבלתי נמנע ואת חוסר התוחלת של הרדיפה אחר העושר. הסצינה מתרחשת בחדר של אדם (קמצן, משכונאי, מלווה בריבית) על ערש דווי. הדמות העירומה, הרזה והחיוורת היא נשמת הגוסס. ובנוסף לה נדחסות לתמונה הצרה כמו ארון מתים, עוד שמונה נפשות, תשע, אם סופרים גם את הצלוב, שאלומת אור בוקעת ספק מפצעו, ספק מהחלון שמאחוריו. וכבר נדרשתי יותר מפעם אחת לנזילות הקתולית בין אור לדם. (למשל, בפוסט על אמהות חורגות, נשים בוגדניות ובתולות קדושות – גללו לבתולות).

בוש כהרגלו, לא נצמד לנוסחה האלגורית אלא (ממש כמו במקרה של חטא הגאווה), משתמש בה כבסיס להרהורים ופנטזיות משלו. אינפלציית הדמויות והאלמנטים הפיקה מן הפרשנים התפלפלויות מייגעות על קוצו של יוד שמפרקות ומייבשות את הסצנה, ומחמיצות את הייחוד של כוליותה, ואת העל-זמניות של בוש. (כמו שאומרת גיבורת הפואמה החומלת המתריסה של יל"ג: "אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי".)

אני לא מתכוונת להילכד בקורי העכביש האלה. אגיד רק שהפרשנות המוסכמת קובעת משום מה שהמלאך מפציר בגוסס לקבל את האור – אבל מקרוב מתברר שהוא צועק על השד שטיפס על האפיריון כדי לעולל משהו לנשמה שבמיטה. (אולי לידות בה את החוטר שבקצהו בוערת אש גיהנום? ועל כל פנים משהו שיפריע לה לקבל את האור) מבחינת האנרגיה, זה יותר קרוב לקטטת רחוב על חנייה מאשר לדברי כיבושין מלאכיים.  

הירונימוס בוש, "המוות והקמצן", בין השנים 1490-1516 (פרט)

ובהמשך לכך, מה שהפתיע והרעיש אותי בציור זאת הקקופוניה. "המוות והקמצן" היא הגסיסה הרועשת והכאוטית ביותר שנתקלתי בה מאז שהקיסר מאגדת "הזמיר" של אנדרסן שכב על ערש דווי:

הקיסר המסכן נשימתו היתה כבדה וכאילו נטל רב העיק על חזהו. הוא פקח עיניו וראה כי המוות הוא שגוחן על חזהו ולראשו כתר הזהב שלקיסר. בידו האחת החזיק את חרב הקיסר העשויה זהב ובידו השנייה את נס המשי הקיסרי. סביב סביב, מבין קפליהן של יריעות הקטיפה, נזדקרו פרצופים זרים ומוזרים. רבים במספר. מהם נתעבים למראה ומהם נעימים ומלאי רוך. כל אלה היו מעשיו הטובים והרעים של הקיסר שהביטו עכשיו היישר אל מול פניו בעוד המוות מדביר אותו תחתיו.

"הזוכר אתה זאת?" כך לחשו בזה אחר זה. "וזאת אתה זוכר?" והם סחו לו דברים שלשמעם ניגרה הזיעה על פניו. "מעולם לא ידעתי את כל אלה," אמר הקיסר. "נגנו! נגנו! הכו בתופי סין הגדולים!" כך קרא. "כדי שלא אשמע את הדברים שהם אומרים."  (התרגום היפהפה של נתן אלתרמן)

הירונימוס בוש, שני חלקים מאותו טריפטיכון: מימין, המוות והקמצן, משמאל, ספינת השוטים. לחצו להגדלה

"ספינת השוטים" היא חלק נוסף מן הטריפטיכון המפורק של "המוות והקמצן". מהומת השוטים היא כאוטית באופן טבעי, והזיקה שיוצר בוש בינה לבין סצנת הגסיסה מרתקת מבחינה רגשית ופילוסופית. מן הבחינה האסתטית לעומת זאת, מותו של הקמצן הוא כמעט אירוע פוטוריסטי (אותם ערבים הרב-תחומיים שאירגנו הפוטוריסטים, שבהם המוזיקה, המחול, הדקלום והציור קרו בו-בזמן בקקופוניה גמורה). ומהומת הכיוונים המנוגדים, הסימולטניות של המבטים, זוויות הידיים, החיצים, רועשת וקלסטרופובית ביתר שאת כשהיא נדחסת למרחב הצר כארון מתים.

תמונה]

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911 (יצירה חסרת תחליף שאני חוזרת אליה שוב ושוב)

3. ועוד שלוש הערות על השלד שבארון (או חרדת המוות)

מימין הירונימוס בוש, "המוות והקמצן", משמאל, מרסר מַאיֶר, "פחדרון בארון" (פרט מכריכת הספר)

ב"פחדרון בארון" שכתב ואייר מרסר מַאיֶר, מחליט ילד להתמודד עם הפחדרון (באנגלית, הסיוט, nightmare) שמסתתר בארון שלו, ובסופו של דבר חומל עליו ומכניס אותו למיטתו.

ייתכן כמובן שמַאיֶר הושפע מציורו של בוש, אבל סביר יותר שהם נפגשו במקרה באותה משבצת ארכיטיפית שמבטאת את החרדה האנושית מן הלא נודע. ממה שאורב מעבר לדלת, בייחוד בלילה, בחדר השינה.

בהתחלה חשבתי שפחדרון זאת הגרסה הממותקת לילדים של האימה הבוגרת של בוש, אבל במחשבה נוספת אני בכלל לא בטוחה בדירוג; כי לגרסה המנחמת שבה אפשר להתיידד עם הפחד ואפילו לעזור לו, יש גם רובד רוחני.

ובחזרה ל"זמיר" של אנדרסן: אחרי שלב הביעותים שבו איש אינו שועה לקריאותיו של הקיסר, מופיע הזמיר האמיתי בחלון ושירתו מפוגגת את צללי הבלהות. אפילו המוות מטה אוזן ומבקש ממנו להמשיך לשיר, והזמיר פודה ממנו בתמורה, את חרב הזהב ואת נס המשי ואת הכתר הקיסרי, ופוצח בשיר מלנכולי על קסמו הרוגע של בית העלמין, על השושנים הפורחות והעשב הרענן מדמעות האבלים, עד שהמוות המתגעגע פורח ויוצא מבעד לחלון כעננת ערפל קרה ואפורה. האמנות על פי אנדרסן (וגם אצל מאיר ובוש, כל אחד בדרכו) היא הדרך להתמודד עם האימה ואפילו להתיידד איתה.

כלומר אחד מהם. אבל נתחיל מהתחלה.

  1. שולחן החטאים  

ואלה שבעת חטאי המוות הנוצריים: גרגרנות, עצלות, תאווה, גאווה, כעס, קנאה, חמדנות, כפי שצייר אותם הירונימוס בוש בסביבות שנת 1500.

הירונימוס בוש, שבעת חטאי המוות וארבעת הדברים האחרונים (סביבות 1500) לחצו להגדלה

.

ישוע שמצויר באמצע המעגל מתריע: "היזהרו, היזהרו, אלוהים רואה." העיגול שבתוכו הוא מצויר הוא העין של אלוהים. ישוע הוא האישון. במקור צויירו החטאים על שולחן. כלומר, לא רק אלוהים, גם בני האדם השקיפו עליהם מלמעלה. (אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, נהגה לומר.)

*

2. גאווה (superbia)

חטא הגאווה הוא שורש כל החטאים. הגאווה היא שגרמה להילל בן שחר למרוד באלוהים, מרידה שהסתיימה בנפילתו ובגלגולו החדש כשטן (בנוצרית, לוציפר, שפירושו נושא האור). בקומדיה האלוהית של דנטה, החוזרים בתשובה נושאים לוחות אבן על צווארם כדי לשמור על ראש מורכן. 

ויליאם בלייק, הילל בן שחר קורא למרד

*

3. ראי, ראי, שעל הקיר  

רשימת החטאים הצטמצמה קצת במשך השנים. רברבנות ויהירות למשל, נטמעו בחטא הגאווה.

גאווה במובן יהירות, צוירה בדרך כלל כאישה עם טווס וראי. ולפעמים גם בלי טווס. הראי הספיק.

בתמונה שלמטה, היצור שמביט על התחת שלו בראי מלעיג על יהירותה של האישה. (מיזוגניה וכו'. בטח)

פיטר ואן דר היידן, שבעת החטאים (1558) פרט. למטה, יצוג פחות גרוטסקי
.

אני, שכל דבר מזכיר לי אגדות, לא יכולה שלא לחשוב על המלכה הרעה, אמה החורגת היהירה של שלגייה. גם בלי הטווס היא גלגול של Superbia – גאווה.

שלוש מלכות רעות: משמאל, איור למחזה שלגיה 1913, במרכז, איור לשלגיה 1852. מימין, איור לשלגיה, ג'ני הרבור 1921. לחצו להגדלה

*

4. הדהודים

יכולתי לכתוב פוסט שלם על ההבדלים באופן שבו צוירו החטאים (יש טענה שחלקם צוירו בידי תלמידים). לעת עתה אני מתעניינת בעיקר בהבדל בין האופן שבו צויר חטא הגאווה לאופן שבו צוירו כל שאר החטאים. כל השישה צוירו באופן פרונטלי. הדמויות פונות לקהל כמו במסכֶת או בתיאטרון; השחקנים מראים את פניהם גם כשזה לא טבעי.

ואילו בחטא הגאווה:

הירונימוס בוש, חטא הגאווה, פרט מתוך שבעת החטאים, סביבות 1500 לחצו להגדלה

.

זהו החטא היחיד שבו הפרזנטורית מפנה את גבה לקהל. זה עד כדי כך יוצא דופן שבוש הרגיש צורך לצייר גיבוי: בחדר החשוך מימין אפשר להבחין בדמות נוספת, זעירה, אוחזת בראי שלה באופן מקובל.

בכל ייצוגי הגאווה הרבים שדגמתי, לא מצאתי אחד שבו הפנתה האישה את גבה למתבונן. וגם בכל איורי שלגייה לא מצאתי כזה. אפילו האמצעי משלושת האיורים שלמעלה, שבו רואים היטב את בבואתה בתוך הראי (הנישא בידי שד, גלגול מגולף של השטן של הירונימוס בוש). ככל הידוע לי, עברו יותר מארבע מאות שנה עד שהמלכה הרעה שבה והפנתה את גבה לקהל בזמן שהביטה בראי. וולט דיסני עשה לה את זה, אבל זה כבר קולנוע, כלומר פרק אחר.  

להצבה הייחודית של בוש יש אפקט כפול. מצד אחד, ההשלכות של הכניעה לחטא הן הרבה יותר מוחשיות: פרצופה של החוטאת נמצא בידי השטן, נראה שתיכף יסתלק איתו, שזה קצת כמו לגנוב את נשמתה. ומצד שני, בוש מעלים את המחיצה הבלתי נראית בין הדמות לקהל. בניגוד לריחוק הטקסי של שאר החטאים, סצנת הגאווה היא אינטימית; אנחנו כמעט נכנסים לנעליה של הדמות ומביטים ביחד איתה אל הראי המוצב מול עינינו.

קראתי שהחדר מלא בפריטים יקרים מכסף, זהב וחרסינה. אני לא שמתי לב לעושר, אבל תיכף ראיתי שידיות הכדים מתחרזות בגנדרנות עם זנבו של השטן. ובהמשך לכך, תהיתי למה היא מרימה את קצה שמלתה ותוקעת אותו בחגורתה? אי אפשר לא להבחין בזה, זה ממש באמצע התמונה. אני עדיין תוהה, אבל הכתם החום שנחשף מזכיר את בסיס של הכלי מעליו. ואם אנחנו כבר באדוות והדהודים – במחרוזת המשתרבבת מן הארגז מהדהד העיגול הריק של הראי.

*

5. כיוון שכל דבר מזכיר לי אגדות

למה לעצור בשלגיה? השטן הכחוש עם השביס הוא כמעט כפיל של הזאב המחופש לסבתא של כיפה אדומה. הקווים הלבנים של השביס מדגישים את המלתעות הנפערות לבלוע את הפנים שבראי. זה מצמרר וגם קומי ופואטי (סוג של דראג קווין) בו בזמן.

*

עוד ציורים בעיר האושר

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה

יצירת המופת של אנטואן ואטו

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן

המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק

על "האונס" של אדגר דגה

ארבע דמויות על מדרגה, ציור של ברתולומה אסטבן מוריו

עגל הזהב של ניקולא פוסן

*

ובלי קשר אבל חשוב:

חוגגים עשור לתערוכת המכירה של ספריית גן לוינסקי!

השנה תתקיים תערוכת המכירה העשירית למען ספריית גן לוינסקי. מכורח הנסיבות נקיים את התערוכה לראשונה במתכונת מקוונת ואנו נרגשות מאוד. התערוכה תימשך ארבעה ימים בלבד בין התאריכים 24-27 בפברואר. קישור לאתר המכירה יפורסם לפני פתיחתה.

השנה תומכים גם באמנים/ות!
בשנה הקשה הזאת, העלינו מעט מחיר כדי לתמוך גם באמנים/ות הנדיבים/ות שמתגייסים/ות למעננו בנדיבות ובנאמנות שנה אחר שנה. כל העבודות יימכרו במחיר אחיד של 1800 ש"ח.
חוץ מזה לא שינינו דבר: כהרגלנו, בתערוכה יימכרו מעל ל 250 עבודות של כ 150 אמנים מעולים, ותיקים וידועי שם לצד צעירים ועולים, בכל סוגי המדיה.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה. בין האמנים/ות ששיתפו השנה: Know Hope, Klone, לארי אברמסון, ציבי גבע, זויה צ'רקסקי, גלעד רטמן, סיגלית לנדאו, מיכל הימן, רענן חרל"פ, איילת כרמי, אנה ים, ליאור גריידי, אורי גרשוני, מאיה אטון, איציק ליבנה, עדו בר אל, יאיר ברק, גלעד אופיר, מתן בן טולילה, יונתן אולמן, חיימי פניכל, מידד אליהו, מיכל נאמן, מיכל בראור, ועוד רבים/ות וטובים/ות. 

לחצו כאן להצטרפות לאיבנט בפייסבוק בו יפורסמו בהמשך דימויים של העבודות

צוות ספריית גן לוינסקי

שיר שמרפא דגים

פוסט על אמנות ועל שירה ועל ילדים ועל ריפו דגים.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה
  1. משהו אישי

לילדים שלי לקח שנים ללמוד לישון. ביליתי שעות ארוכות בהרדמתם, ועד מהרה מיציתי את מלאי שירי הערש. כיוון שאני יודעת לא מעט שירים (במובן poems) בעל פה, התחלתי לדקלם אותם בחושך. זה היה תענוג שהיו לו גם צדדים מטרידים. כשהייתי נערה המוות נראה לי כצורה אפלה אינטנסיבית, של חיים, אבל כשמדקלמים לתינוק, "המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו…" או "כפות רגלייך לבנות, לבנות כמו שושנים של מוות…" (שניהם של פנחס שדה) העלילה מסתבכת. אין לי מושג מה עבר להם בראש. בני הבכור היה קורא לשיר של שדה שנפתח במילים: "בלחש בלחש נפתחת השושנה," השיר על הנחש, לא תקנתי אותו. (ורק תחשבו על מרים "המגדלית" שמבליחה לרגע בסוף השיר, מי יודע מה הוא דמיין). אבל פעם כשדיקלמתי את "רומנסה סהרורית" של לורקה, שנפתחת במילים, "יקרתָ לי ירוק, יקרתָ, ירוק העץ, ירוק הרוח…" (בתרגום רפאל אליעז) הוא קטע אותי ואמר שאין דבר כזה רוח ירוקה. ונניח שיש, אמרתי, למה קוראים לה ירוקה? וחודשים אחרי, כשכבר שכחתי ממנה, הוא צייר פרצוף שמין קשקוש ירוק מרחף מעליו. וכששאלתי מה זה, ענה: "הוא חושב: רוח ירוקה?"

מטבע הדברים העדפתי שירים עם מצלול מכשף (לחיים לנסקי יש כמה להיטים). אבל פעם כשדיקלמתי לבני הצעיר את אצ"ג בקול הכי מהפנט שלי: “הַשָּׁעָה עֲיֵפָה מְאוֹד כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה./ כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִלְבַד,/ אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בֶּחָלָל כְּמוֹ עֲלֵי לוּחַ:/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת.// אִם יָבֹא הֶחָתוּל הַשָּׁחֹר אֶל הַכַּד וְיָלֹק/ אֶת שְׁיַר הֶחָלָב הַלָּבָן וְיַהֲפֹךְ אֶת הַכַּד,/ אֲנִי אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי לִישֹׁן וְאִישַׁן עֲדֵי-עַד –  –/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת." הוא אמר: איך אני יכול להרדם כשאת מדקלמת לי שירים מצחיקים כאלה?

אז מה אני רוצה להגיד? שילדים מגיבים לשירה עוד לפני שהם מבינים (כמו מבוגרים בעצם). הם קולטים את הרגש, מתמסטלים מהמצלול, מתמלאים מחשבות, צוחקים מהשטויות (כי ליריקה ושטות הן קרובות משפחה, גם את זה גיליתי בלילות הלבנים), ומרפאים את הדגים שלהם.

*

2. שיר שמרפא דגים

ארתור דואג שהדג שלו לאון, עומד למות משעמום. אמו ממליצה לתת לו שיר ונחפזת לשיעור הטוּבּה שלה (שיר במובן poem, לא במובן song. העברית קצת מבלבלת).

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

ארתור לא יודע מה זה שיר. הוא פונה לאיטריות שבמזווה, לסמרטוט הרצפה ואפילו לאבק שמתחת למיטה, וכיוון שאיש מהם לא נתקל בשיר, הוא ממשיך במסעו אחֲר התרופה. לולו מתקן האופניים אומר ששיר זה כשאוהבים: "האוהבים מרגישים את השמיים בפה," ומחמוד הזקן שבא מהמדבר, פוסק: "שיר זה כששומעים את לב האבנים פועם." סבתא חושבת קצת לפני שהיא מסבירה: "כשלובשים סוודר ישן הפוך, הוא נראה פתאום כמו סוודר חדש. כך גם שיר: הוא הופך את המילים והופ! העולם השתנה ונהיה חדש." וכיוצא באלה הגדרות – ארציות, שמיימיות, מצחיקות, סותרות, שעל כולן מגיב ארתור באותה צורה: "מה, באמת? אה… הבנתי." (ובצרפתית – Ah oui? Ah bon ואולי עדיף: "מה, באמת? נו, טוב." ואפילו "מה, באמת? כמובן." שיש בו איזו עמימות. ה"הבנתי," קצת מפורש מדי ועוצר, כי אם אמנם הבין – עניין די מתסכל בשביל קוראים פחות זריזים – למה הוא ממשיך לשאול?) הפזמון החוזר הוא חלק מהכיף של ההקראה. גם אם חוזרים עליו בדיוק, הוא משתנה כל הזמן ככל שההגדרות נערמות.   

בסופו של דבר חוזר ארתור ללאון שלו ומדווח לו על תגליותיו, והדג פוצה את פיו בפעם הראשונה ואומר… אני לא אגלה מה הוא אומר, זה ספוילר. הסיום מפתיע, וגם מתאים בדיוק. זה שלב חדש ביחסים בין ארתור ללאון, ופרק אחרון במסה על שירה שמוטמעת בספר בחן ובחוכמה. (סבתא למשל, מסבירה בסוודרית, מה זאת הזרה*, ושולחת אותו לסבא שתמיד כותב שירים במקום לתקן את השירותים, ודווקא הוא, המשורר, מספק את התשובה הפרוזאית ביותר: שיר זה מה שמשוררים עושים…)

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר.

תשובתו של הדג היא גם ההזדמנות האחרונה להתענג על הפזמון החוזר, ורותם עטר, המתרגמת, בחרה להסיר אותו מהסיפור. למה? אולי בגלל שסימן השאלה נושר וה"באמת" וה"כמובן" מחליפים מקומות. בעברית זה לא מסתדר בטבעיות, אבל הסדר פחות חשוב מן העונג של השלמת המילה האחרונה, האולטימטיבית, ביחד עם ארתור!

*

3. עוד כמה מילים על התרגום (כדי שאוכל לסיים ביופיים של האיורים).

בדרך כלל אני לא בודקת תרגומים. אבל הפעם היתה לי הרגשה לא נוחה שהתחזקה במהלך הקריאה. מדובר בספר מקסים בפשטותו, בחוכמתו, בפיוט הנקי מדידקטיות, מסנטימנטליות, מעודף סוכר, במיטב המסורת הצרפתית. והצרימות התחילו בקטן, ברמת סמרטוט הרצפה שסובל מהצטננות כרונית: "אין כָּאבּ שוּבּ שיר," הוא אומר. אבל במצוננית, כלומר באף סתום, אומרים: "אֵיד כָּּאד שוּבּ שיר." זה שאני נוקדנית, לא אומר שזה לא מרושל. אבל מה שבאמת שבר אותי, היה תשובת הקנרי שבכלוב: "שיר זה כשהמילים פורשות כנף והמנגינה פורחת מהכלוב." לא האמנתי שמי שכתב את הספר היפהפה הזה יכתוב כזאת קלישאה, והוא באמת כתב את ההפך. בתרגום מילולי (אחרי שהמילים פורשות כנף), שיר זאת מנגינה בכלא; תשובה מלאה באירוניה כשהיא נמסרת מפי קנרי בכלוב, ומתייחסת בו בזמן גם ל"כלא" השקול והמחורז של השירה.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

וכשהמשכתי לבדוק גיליתי שהתרגום כולו מומתק ומחונחן בניגוד לרוחו הנקייה של המקור. החל מהקנרי שנקרא בצרפתית פשוט אריסטופנס (על שם המחזאי היווני שחיבר בין השאר קומדיה בשם "הציפורים") ובעברית נהפך ל"אריסטופן המפונפן", וכלה בסבתא – בצרפתית יודעים שהיא חושבת על פי החיוך והארשת המטופשת (שעומדת בניגוד מרנין לתשובתה הנבונה), ובעברית הארשת רק קצת מבולבלת (ריכוך כפול). זה נשמע קצת קשוח לאוזן הישראלית, אבל ספר זה לא רק מילים. את החום, הרוך והפנטזיה מספקים האיורים שנטועים בדמיונו של ארתור, באופן שבו הוא חווה את המילים. ולכן חורה לי כשרותם עטר מוסיפה גם ללאון וגם ללבו את התואר המחמיד "קטן"; הטקסט מכונן ביניהם דיאלוג שוויוני והאיורים – נזילות של גדלים.

(אפילו מכוניות הצעצוע הן לא בהכרח קטנות)

ויש לי עוד שלל דוגמאות, אבל אני אעצור כאן. כי זה עדיין ספר נהדר, הקסם המצחיק והחכם שלו צולח גם את מתקפת הסוכר.

*

3. ועוד משהו על האיורים הפוביסטים של אוליביה טלק

חיות פרא (Les Fauves) כך קרא להם בצחוק מבקר אמנות בסלון הסתיו של 1905, והשם נדבק. הפוביסטיים היו למעשה אקספרסיוניסטים בניכוי המועקה והחרדה. אנרי מאטיס מנהיגם ("משאת נפשי היא אמנות של איזון, של טוהר ושלווה, שאין בה נושא מדאיג ומדכא") האמין במלאות ובטוהר של הצבע בניגוד לפריכות האימפרסיוניטית ולדיביזיוניזם – הציור בנקודות – ש"הורס את שלוות השטח והצורה". האמת המהותית של כל עצם, לדבריו, אינה זהה בהכרח למראהו החיצוני, ו"זאת האמת היחידה שיש לה חשיבות וערך," וההבחנה הזאת מרחיקה אותו עוד צעד מן הפרוזה הריאליסטית לעבר השירה. האיורים העדינים עם הצבעים החמים הטהורים גורמים אושר. איך זה שאין יותר ספרי ילדים בהשראה פוביסטית?

*

*הזרה: כשאנחנו מתרגלים למשהו, טען חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי (1893-1984), אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, אינו שומע את רחש הגלים. ותפקידה של האמנות הוא להחיות את תפיסת המציאות שנשחקה, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים". כדי להשיג את זה היא מציגה דברים יומיומיים בצורה לא צפויה, באופן שמעכב לרגע את תהליך הקליטה וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", ביטול האוטומטיות של הקליטה, ובעברית  –"הזרה" מלשון "זָר"; להפוך משהו מוכר לזר, כלומר – חדש.

הפורזץ של "שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים

שיר ערש לאמא – על לואיז בורז'ואה – ויש גם פוסט המשך

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי – ויש גם פוסט המשך

על הצייר והציפור

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על העיפרון השחור מאת ינאי פרי

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

קצר וקיצי על יוקו אונו

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

איך נראית ילדות – ביאליק ובתיה קולטון

גינה לאורפאוס (על פול קליי)

  1. בשלאר ומישלה

לא מזמן קראתי את הפואטיקה של החלל מאת גסטון בשלאר, שלמתיקותו (השופעת גם מן הדיוקן שעל הכריכה – מי אמר שבגיל ארבעים כל אחד מקבל את הפרצוף שמגיע לו? אולי יעקב שבתאי) יש איכות מרפאת.

בפרק הרביעי, "הקן", הוא נדרש לדברים שכתב ההיסטוריון הצרפתי מישלה (Michelet) על "ארכיטקטורת הציפורים".

הציפור, אומר מישלה, היא בעל מלאכה נטול כל כלי עבודה. אין לה "לא את היד של הסנאי, לא את השן של הבונה". "כלי העבודה, לאמיתו של דבר, הוא גוף הציפור עצמו, החזה שלה שאיתו היא דוחסת ומועכת את החומרים עד שהם נעשים רכים, מעורבבים ומשועבדים ליצירה הכוללת." מישלה מציע לנו בית שנבנה בידי הגוף, למען הגוף, שמקבל את צורתו מבפנים, כמו קונכייה, מתוך פנימיות שפועלת באופן פיזי. פנים הקן הוא שמכתיב את צורתו. "בפנים, הכלי שקובע את צורתו המעגלית של הקן אינו אלא גוף הציפור. היא מצליחה ליצור את העיגול הזה, בהסתובבות מתמדת ובהדיפת הקירות מכל הכיוונים." הנקבה, כמו סביבון חי, כורה את ביתה. הזכר מביא מן החוץ חומרים שונים, זרדים יציבים. מכל אלה, בלחיצה פעילה, הנקבה מכינה ריפוד.

ומישלה ממשיך: הבית הוא בדמות הציפור עצמה, בצורתה ובמאמציה המיידיים ביותר; הייתי אומר אפילו בדמות סבלה. התוצאה מושגת אך ורק בלחיצה מתמדת חוזרת ונשנית של החזה. אין זרד אחד שלא נהדף מאות אלפי פעמים על ידי החזה, הלב…

2. סביבון, אובניים, דרוויש?

הנחתי את הספר והלכתי ליוטיוב, לראות סרטונים של בניית קן.

זה לא מכני כמו סביבון או כמו האובניים שדמיינתי, וגם לא מדיטטיבי כמו מחול של דרווישים.

הציפור עוצרת בכל פעם, משתהה כדי להדק את הזרדים או כדי לא להישרט.

.

3. אמניות גוף מעופפות

"מרגע שאנחנו אוהבים דימוי," אומר בשלאר, "הוא כבר לא יכול להיות העתק של עובדה."

נוכחתי בזה פעם כשרופא עיניים יבשושי נשא באוזני נאום פואטי על דמעות.

והפעם התמלאו צמרות העצים באמניות גוף מעופפות. היתה לי הרגשה שכבר חלמתי על זה, כלומר נתקלתי במיצגי גוף מקבילים לפעולת הציפור, אבל כשניסיתי להיזכר העליתי חרס ורבע. (אני כותבת בין השאר בתקווה שתעזרו לי לזכור).

רבקה הורן, מתוך המיצג, "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" (1974)

.

בהתחלה חשבתי על נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת (1974) של רבקה הורן. הורן היא חצי ציפור, אפילו הציפורניים שבהן היא שורטת את הקירות הלוך ושוב, הן סוג של כנפיים, אבל בעבודה עצמה יש משהו פסיבי, תיאום זהיר, סוג של מאזן אימה, בין האמנית למרחב. אין רווח בין הורן לבין הקירות ולא תנופה להבקעתם. כל דחף עיצובי מנוטרל על ידי הסימטריה. היא רק נוגעת כפי שהיא מצהירה, שורטת או משרבטת כמו במיצג המסכה שלה. 

*

ב-1977 היו מרינה אברמוביץ' ואוליי בראשית זוגיותם הרומנטית והאמנותית. ב-Expansion in space הם עומדים גב אל גב, עירומים, ואז הם צועדים לפנים ומטיחים את גופם בעמודים שמשקלם כפול ממשקל גופם. שוב ושוב ושוב. העמודים שאינם מחוברים לתקרה או לרצפה נהדפים בהדרגה אל שני עמודים נוספים, קבועים, התוחמים את גבולות המיצג.

Expansion in space – מרינה אברמוביץ' ואוליי, הדוקומנטה הששית בקאסל 1977
Expansion in space – מרינה אברמוביץ' ואוליי, הדוקומנטה הששית בקאסל 1977

.

גם מרינה וגם אוליי בחרו להראות קטע מן העבודה הזאת כשביקרו כאן בארץ, כל אחד בנפרד. בשביל מרינה זו עבודת מפתח שבה גילתה את האנרגיה שהיא יכולה לשאוב מהקהל. אוליי לעומת זאת, פרש באמצע. כששאלתי אותו לאן הלך, הוא רטן ,I had enough. מרינה לא שמה לב שהסתלק, כך היא טוענת לפחות, היא היתה בטרנס, אבל באופן אינסטינקטיבי היא פולשת לתוך הטריטוריה שלו, מגדילה את התנופה. 

כמו הציפור, גם מרינה ואוליי דוחקים את המרחב בעזרת חזם. זה סוג של קן, בית אמנותי וזוגי שהם מעצבים לעצמם. הדיפת העמודים דורשת סיבולת כמו בניית הקן אבל העבודה מוחצנת וראוותנית כשם שבניית הקן חבויה ומוצנעת, קרה כשם שבניית הקן חמימה. הציפורים מכינות מרחב לגוזלים (זה משהו שלמדתי פעם ב"סדנת קינים": הקן הוא בֵּיתם של הגוזלים, העץ הוא ביתה של הציפור), והמיצג טעון באגו. עמידת המוצא מזכירה היערכות לדו קרב, והתחרותיות אכן מתעוררת במהלכו. כל אחד מן השניים מגיב על פי אופיו והזוגיות אמנם מתפרקת בסופו של דבר, מול עיני הקהל כמו חלום נבואי, קדימון לפרידה הסופית שתקרה 11 שנים מאוחר יותר. בעבודת הפרידה שלהם הם יצעדו זה אל זה משני עברי החומה הסינית (אם כבר מדברים על הגדלת המרחב) ובסופו של דבר לא ייפגשו; אוליי יפרוש בדרך.

*

4. אוסקר ויילד, "הזמיר והשושנה"

אהובתו של הסטודנט הבטיחה לרקוד איתו אם יביא לה שושנה אדומה, אלא שהכפור המית את כל הניצנים. "האושר תלוי בדברים קטנים כל כך," הוא מקונן. "קראתי את הדברים שכתבו כל גדולי החכמים. ואני יודע את כל סודות הפילוסופיה, אך משום שאין לי שושנה נגזר עלי להיות אומלל." (תרגום רפאל אלגד) רחמיו של הזמיר נכמרים על האוהב ביש המזל. "האם אין דרך בה אוכל להשיג שושנה אדומה אחת?" הוא שואל את השיח. ויש דרך אחת מחרידה: עליו לשיר כל הלילה כשחזהו לחוץ אל אחד החוחים, לצבוע את הפרח בדם לבבו. החיים הם מחיר יקר תמורת שושנה, אבל הזמיר מוקיר את האהבה יותר מכל. מה ערך לבה של ציפור לעומת לבו של אדם? הוא חושב, ושר כל הלילה כשהחוח מפלח את לבו. הוא שר בפראות, בכאב, ודמו מחיה את הניצן. כשהשחר עולה והשושנה "האדומה ביותר בעולם" נרעדת ונפתחת, גופת הזמיר הקטן מוטלת לרגליה על העשב. הסטודנט המאושר קוטף את השושנה ("היא יפה כל כך עד כי אני בטוח כי יש לה שם ארוך בלטינית," הוא קורא), אבל אהובתו, כמו נורית של דני, משליכה את הפרח האדום. היא מעדיפה את התכשיטים שמעניק לה מחזר אחר שנעליו מקושטות באבזמי כסף. הסטודנט המאוכזב מתנער מן האהבה לטובת ההיגיון שעליו אפשר לסמוך. הזמיר הקטן הקריב את עצמו לשווא.

האם אוסקר ויילד ידע איך בונה הציפור את קינה, כשחיבר את "הזמיר והשושנה"? האם העובדה הפיוטית הזאת היתה ההשראה למעשייה הצינית-קתולית?

*

4. The dark is my delight

אני צורכת מוזיקה במשורה, אבל השיר הזה בביצוע אמה קירקבי הוא חלק ממנה.

ובתרגום חופשי:

החשיכה היא החדווה שלי.  

גם של הזמיר.

אני שר בלילה.

כך גם הזמיר.

גופי כה זעיר.

גם של הזמיר.

אני אוהב לישון אל מול החוח,

כך גם הזמיר.

כריכת "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה, איה גורדון נוי

"מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס עם איוריה של איה גורדון נוי, מונח על שולחני מאז שראה אור לפני למעלה משנה. הילדה המצוירת מביטה בי בתוכחת נו, תכתבי כבר, ואני מתמהמהת, כי מצד אחד – ספר יפהפה עשיר ומלא חיים, מהסוג שמתחשק לי לפרסם בראש חוצות, ומצד שני…

ונתחיל מהטקסט למי ששכח או לא זכה.

.

מעשה בילדה בודדה / מרים ילן שטקליס

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר,
סַפֵּר לִי סִפּוּר שָׂמֵחַ!
וְאַל-נָא תַגִּיד, זֶה אָסוּר וְזֶה אָסוּר –
וְאַל-נָא תַגִּיד, עַתָּה אֵין לִי פְּנַאי –
וְאַל-נָא תגַּיִד, סִפַּרְתִּי לָךְ דַּי –
סַפֵּר לִי סִפּוּר, יָרֵחַ!

כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…

הָלַכְתִּי לָשֶׁבֶת מְעַט בַּמִּטְבָּח.
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת כֵּיצַד
מְלָפְפוֹן גָּדוֹל שָׁם אָכַלְתִּי.
מֵאוֹתָם הַכְּבוּשִׁים הַשְּׁמוּרִים בְּתוֹךְ כַּד –
אֲנִי לֹא לָקַחְתִּי! הוּא קָפַץ אֶל הַיָּד –
וְאָכַלְתִּי.

אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה כּוֹסִית שֶׁל יַיִן –
כָּל כָּךְ נִבְהַלְתִּי!
וְאוּלַי הָיוּ שָׁם שְׁתַּיִם?
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –
מַהֵר, מַהֵר, עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלַי
בָּרַחְתִּי – וְדַי.

אַחַר כָּךְ קָרָאתִי בַּסֵּפֶר מִלִּים רַבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הִשְׁכַּבְתִּי לִישׁוֹן אֶת כָּל הַבֻּבּוֹת,
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בַּת-מֶלֶךְ,
וְתָעִיתִי בַּדֶּרֶךְ,
בְּאִי-הַקְּסָמִים,
בְּיַעַר-אֵימִים…

וְטִפַּסְתִּי מַהֵר עַל הָעֵץ הַגָּבֹהַּ,
כִּי לְמַטָּה אָרְבוּ זְאֵבִים –
רְעֵבִים!
פָּצוּ אֶת הַלֹּעַ!

וַאֲנִי יוֹשֶבֶת לְמַעְלָה בְּשֶׁקֶט,
וְצוֹחֶקֶת!
ולֹא כְלוּם.

כִּי מִלָּה אַחַת אֲנִי יוֹדַעַת –
הַמִּלָּה הַהִיא שֶׁל הַטַּבַּעַת –
הַטַּבַּעַת שֶׁנָּתְנוּ לִי שְׁלֹשֶׁת הַגַּמָּדִים –
הַיְדִידִים –
לָחַשְׁתִּי – –
וּמִיָּד בָּא הַיָּרֵחַ עִם שְׁנֵי כּוֹכָבִים,
וּמִיָּד גֵּרְשׁוּ אֶת כָּל הַזְּאֵבִים.
וְעוֹד מִלָּה אַחַת אָמַרְתִּי,
וְעַד שָׁלשׁ סָפַרְתִּי –
וּלְפָנַי מֶרְכָּבָה!
וְהַמֶּרְכָּבָה כֻּלָּה
זְכוּכִית צְלוּלָה,
וּבַמֶּרְכָּבָה הוֹשִׁיבוּנִי,
וְהַבַּיְתָה הֱבִיאוּנִי!

וְהַבַּיִת רֵיק.
אֵין אִישׁ בָּא,
אֵין אִישׁ צוֹחֵק.
אֵין אִישׁ גּוֹעֵר בִּי!
אֵין אִישׁ אוֹמֵר לִי:
זֶה אָסוּר, וְזֶה אָסוּר…

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…

*
1. סיפור מעגלי

ילדה משועממת, עצובה, בודדה, מדברת לירח שלא עונה, עושה קצת בלגן במטבח, נבהלת, מצטדקת, קוראת ספר, משכיבה את הבובות, מדמיינת שהיא גיבורת אגדה מפחידה וכשהיא שבה הביתה כמנצחת – היא עדיין בודדה, והכל מתחיל מהתחלה. בניכוי הבית הראשון, מתקבל סיפור מעגלי:

מן הבית האחרון –

יָרֵחַ, יָרֵחַ, סַפֵּר לִי סִפּוּר!
וְעַל מָה לְסַפֵּר אִם לֹא תֵדַע,
סַפֵּר לִי סִפּוּר עַל יַלְדָּה בּוֹדֵדָה…

אפשר לגלוש הישר אל הבית השני –

כִּי אִמָּא אֵינֶנָּה,
וְאַבָּא הָלַךְ.
וְרֵיק הַבַּיִת, רֵיק כָּל כָּךְ –
כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלָּנוּ הַבַּיִת…

וחוזר חלילה עד אינסוף.

*

2. אקולוגיה פלאית

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה

.

הבית שגורדון-נוי מציירת הוא כמעט שומם בתחילת הספר; בקצהו האחד עציצי החלון או המרפסת הנשקפים אל הלילה, בקצהו האחר כורסא וקצה שולחן סלון, ובתווך – ריק חשוף צהבהב, שלתוכו פולש הדמיון בעזרת כל הבא ליד: גביעים מתנפצים, מלפפונים נגוסים שספק נסים, ספק רוקדים אל שחרורם כמו במחזמר, טביעות רגליים ירקרקות (ממֵי החמוצים) נמלטות אל עלי העציץ הירוקים כמו אל קרובי משפחה.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט) לחצו להגדלה

.

ואחרי טביעות הרגליים גם המילים בורחות מן הספר כדי להיות עלים ביער הדמיון.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה
איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס לחצו להגדלה

.

הדף השומם, כלומר הבית הריק, מתמלא בעזרת הדמיון של הילדה והופך לתיבת התהודה שלה. צמחים ירקדו כאילים כשתשמח. צללי הרגליים של השולחן והכסא יזדהו עם צמותיה המתעופפות.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט)

.

השברים והכתמים ינבטו בסלון הריק כמו זרעים תועים. הדמיון יכליא את המילים עם כל מה שהוא מוצא, צבעוני צהוב יהפוך לכתר, כורסא תתגלגל בבית עץ, במרכבה.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס. לחצו להגדלה

.

אֵקוֹלוֹגְיָה, תורת הסביבה, היא ענף בביולוגיה החוקר את יחסי הגומלין בין האורגניזמים השונים ואת יחסי הגומלין בין האורגניזמים לסביבה הדוממת (ההגדרה מויקפדיה). ואיה גורדון נוי חוקרת את האקולוגיה הפלאית, ההפוכה, של הדמיון. בזמן שהמידבור המציאותי מתפשט ובתי גידול נכחדים, המדבר הנורא של השעמום מתגלה כקרקע פורייה ואבן שואבת לצמיחה. כל דבר הוא זרע בשביל הדמיון. והאיור הידני, בשלל הטכניקות האופייניות לאיה גורדון נוי – רישום, צביעה, גזירה, הדבקה ותיאטרון חפצים – הוא כמו שעת יצירה שהועלתה בחזקה. לקראת סוף הספר, הכפולות מתרוקנות בהדרגה כי גם הדמיון הוא מחזורי כמו הטבע.

ועכשיו (כפי שאמר פעם פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת") לחלקה השני של הטרגדיה.

*

3. ירח ליצן

הזכרתי כבר את המעגליות של הסיפור; בניכוי הבית הראשון הוא יכול להימשך עד אינסוף. אלא שהשמטת הבית הראשון אינה רק צורך טכני למניעת כפילויות ושימון המעבר. כשהאגדה מסתיימת והילדה חוזרת אל הבית הריק, היא אמנם שבה ופונה לירח כמו בבית הראשון, אבל הפעם היא כל כך נואשת שהיא מוותרת על כל התנאים: שיגער, שיאסור, רק שיספר, זה לא חייב להיות שמח אפילו, זה יכול להיות גם סיפור על ילדה בודדה.

לַפּיחוּת שובר הלב אין הד באיורים. ובכלל: הילדה האקטיבית של איה גורדון נוי שונה מאד מהגיבורה הנזקקת, המבוהלת והגלמודה של מי"ש (= מרים ילן שטקליס, ראשי התיבות מתחברים לשם חיבה). הילדה של גורדון-נוי מחוייכת, גם כשהיא לא, בזכות הבובה המחייכת שמלווה אותה כמעט לאורך כל הספר והופכת לחלק מהאני שלה (כמו הדמונים של "חומריו האפלים").

הירח המאויר חובש כובע ליצנים חרוטי. זה מקסים ומתחרז עם האנטומיה השפיצית שלו, אלא שליצן לעולם לא יגיד, זה אסור ואין לי פנאי, זה מתאים אולי לירח הביקורתי של ויהי ערב, לא לירח ליצן.

שני ירחים: מימין, חיים האוזמן מתוך "ויהי ערב", משמאל, איה גורדון נוי מתוך "מעשה בילדה בודדה".

*

4. ילדות בודדות

בראיון לכתב העת האינטרנטי הפנקס, מצביעה גורדון-נוי על גילגי (בילבי) כמודל.

הילדה אמנם לבדה אך היא אקטיבית. היא לא כמו הילד מהשיר ,”לבדי” (של ילן שטקליס: “לבדיתי -לבדיתי-ובכיתי”), אלא כזאת שלוקחת יוזמה ופועלת כדי לשפר את הרגשתה. והרי גם בילבי היא ילדה בודדה, חיה בלי מבוגר אחראי, אבל היא לא משדרת מסכנות. וכך, בעקבות ההארה הזאת, הקצנתי את הבילביות: בתנועת הצמות, בביטחון העצמי, ובתנועתיות משולחת הרסן, והתרחקתי מהילדה הטובה והצייתנית שהייתי.

והילדה שהיא מציירת אמנם מלאת חיים ומשובה. היא משתמשת במלפפון נגוס כבמקרופון ובגביע יין ככובע (לגמרי דאדאיסטי). היא לא סתם מבריחה את הזאבים ככתוב, אלא רותמת אותם למרכבתה. והיא קרובה יותר לחתול תעלול מאשר לגיבורה החשופה, העצובה, המצפה לנזיפה של מיש.

איירה איה גורדון-נוי, מתוך "מעשה בילדה בודדה" מאת מרים ילן שטקליס (פרט)

.

אז מה, אסור לשנות, לחדש? אני לא רק שואלת בשמכם, אני עצמי התבלבלתי לרגע. הלוא חזרתי ואמרתי שפערים זה דשן שמוסיף עומק ומורכבות, שמאיירים לא צריכים להיות צייתנים, שנאמנות לטקסט אין פירושה "תיאום עדויות", ופתאום אסור?

מותר, ברור שמותר, אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג. כשעושים מהפכה (וזאת מהפכה) כדאי לוודא שיש לה שורשים בטקסט. וגם אם אין זה בסדר, רק שיש לזה השלכות.

איה גורדון נוי התאהבה ב"מעשה בילדה בודדה" עוד בילדותה. כיוון שספרות היא ראי, ראתה בו את עצמה, את הלבד שלה, כמגרש המשחקים של הדמיון. וזה נהדר. אלא שהלְבד שלה אינו הלבד של מיש. אי אפשר להעניק למרים ילן שטקליס "פרשנות רעננה ואופטימית" (כמוצהר בגב הספר) כי הדמיון היוצר שלה ניזון מהשורשים השחורים של העצב. בשיר (המבוגרים) שלה, "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב", היא נשבעת לו אמונים: "וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב: הִנֵּנִי,/ שֵׁב עִמִּי, וְנַמְתִּיק לָנוּ סוֹד./ וְהַבְטַח לִי שֶׁלֹֹּא תַּעַזְבֵנִי – / גַּם אֲנִי לֹא אֶבְגֹּד בְּךָ עוֹד."

האקולוגיה הפלאית של גורדון נוי, היא אופרה אחרת, הרבה יותר מוארת ומשחקית.

פרשנות איורית שסותרת את הטקסט מבחינה רגשית, מתקבלת כמחיקה, כהתעלמות מבדידותה של הילדה (ע"ע השלכות), אותה בדידות שממנה היא נגאלת לרגע, בכל פעם שמישהו מזדהה עם כאבה.

וההזדהות הזאת משנה גם את הטקסט, כפי שהסבירה פעם מיש:

אני מאמינה, ששיר, או תמונה, או יצירה מוסיקלית משתנים משום שהם סופגים, ואם תרצו – מוטב לומר – שומרים בתוכם את רגשותיהם ותגובותיהם של כל אלה אשר קראו, או ראו או שמעו אותם, – את הצחוק והדמעה, והכאב ושמחת ההזדהות. אתן לכם דוגמא קטנה: ראיתי את מונה ליזה של ליאונרדו הרבה מאד פעם. לאחרונה, לפני 4 שנים עמדתי והסתכלתי בה וראיתי שהיא נשתנתה מאד: הסתכלתי בעיניהם של אלה שעמדו לפניה והסתכלו בה, ומה שראיתי הבהיל אותי: עיניהם ניסו לחדור אל תוך-תוכה בכוח! ועיניה אמרו לי: עייפתי מאד. ברחתי משם.

(מתוך "על בחירת שירים")

גם מי שלא מכיר בעייפותה של המונה ליזה, אולי מבין שטקסטים כמו "מעשה בילדה בודדה" ספוגים בדמעות של קוראים שנבוכים מן המהפך שאיה גורדון נוי מציעה בתמימות כזאת, בששון משונה, שנרתעים, אם לא נעלבים בשמה של הילדה הבודדה. גם אני נעלבתי קצת, וחבל, כי על אף התדר הרגשי ההפוך האיורים מלאים המצאות וחיים ואהבה לסיפור; שום דבר אינו על אוטומט – הצמחים, הכוריאוגרפיה, היחס בין הבובה לילדה – פעם היא נותנת לה יד, ופעם מרפק, פעם היא נשמטת לרצפה, ופעם נשענת אל גופה או מוטלת על ידית הכורסא, פעם היא מתחת לילדה ורק רגליה מבצבצות (כמו רגלי המכשפה ב"קוסם מארץ עוץ"), ופעם היא מנסה להמשיך ולקרוא בספר אחרי שהילדה נרדמה. האגדה היא החלום שלה.  

.

הספר נמכר כרגע ב-10 (במילים: עשרה!) ₪ באתר ההוצאה. לחצו למעבר.

*

ובלי קשר (ואולי עם?)

לפני זמן לא רב ניסיתי להראות פה, שרבים משירי המבוגרים של נתן זך הם גם שירי ילדים אקזיסטנציאליים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון והומור בטעם שוקולד מריר. היתה לזה גם כוונה מעשית, שמו"ל בעל טעם ומעוף ירים את הכפפה ויערוך מהדורונת של זך לילדים.

אתר הפנקס נרתם למשימה והזמין איורים לשירים, התוצאה המשכנעת מוצגת בשני פוסטים.

בשולי אחד מהם הוספתי עכשיו כמה מילים על האיורים המלבבים, כל אחד בדרכו (ניסיתי גם בשני, ובסוף הרמתי ידיים. היו המוני איורים ורוב רובם למבוגרים…)

איכשהו התגלגלתי לרשימת התפוצה של "רֵעַ – בית מלאכה לצילום" שמדווח לי מדי פעם על חלקו בתערוכות, סוג של מיפוי אזוטרי ובו בזמן ניטרלי של שדה האמנות. היח"ץ מתמקד במסגרות ושאר ירקות טכניות, בלי שבחים מעיקים לאמנים (שחוששים אולי בצדק, שאם לא יצעקו, לא נשמע). כך על כל פנים התוודעתי ל"פתרונות פורמליים", תערוכה מצילומיו של אלי סינגלובסקי שנפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב (הסגור). סינגלובסקי, זוכה פרס ע"ש לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר –

מצלם מבנים אדריכליים בצילום לילי ובחשיפות ארוכות, בשחור־לבן דרמטי ובקומפוזיציות ממורכזות התופסות את המבנה במלואו. הצילום מבודד את המבנים המצולמים מסביבתם, ומנטרל 'הפרעות' והסחות דעת, בכדי למקד את מבט הצופה באובייקט האדריכלי החזיתי על שלל פרטיו על רקע שמיים שחורים אטומים. כתוצאה מכך מודגשת המונומנטליות והפלסטיות של המבנים המוצגים כאובייקטים פיסוליים במרחב. (מתוך אתר המוזיאון)

זה נשמע כמו המשך/וריאציה על עבודתם של הילה וברנד בכר, אבל הדגדוג שהרגשתי למראה הצילום הוביל למקום אחר.

אלי סינגלובסקי, שוורין 1 (2017) לחצו להגדלה

.

יש יופי פורמלי, גיאומטרי ומוזיקלי בצילום שלמעלה, כמו ב- Broadway Boogie-Woogie של מונדריאן. סינגלובסקי אמנם חמוּר וסטטי ומונדריאן מלא תנועה. מפת הרחובות הניו יורקית מתמזגת עם הבוגי-ווגי (בלוז עליז לריקודים) וכל האורות מהבהבים.

פיט מונדריאן, (Broadway Boogie-Woogie (1942

.

אבל באשר לפיסוליות – אני לא בטוחה. הצילום החזיתי הופך את המבנה לדו ממדי כמו תפאורה. החלונות החשוכים הם החורים שמהם נשקף הלילה שברקע. מה שהוביל אותי קודם כל ל"תפאורה לאגדה" של ג'וזף קורנל.

ג'וזף קורנל "תפאורה לאגדה" (1942 אותה שנה כמו הבוגי-ווגי של מונדריאן)

יש קסם בארמון השטוח שחלק מחלונותיו מוארים. הסבך שמבצבץ מאחור מעלה על הדעת את היפהפייה הנרדמת (אף שלי הוא הזכיר יותר את הארמון שמעבר לגבעה). זאת עבודה ראשונה בסדרה שיצר קורנל, תיאטרון זעיר בתוך קופסת עץ וזכוכית שעומקה כ-10 סנטימטר.

והתפאורונת של קורנל הובילה אותי לנטושים היפיפיים של שרון רז, לצילום שלא נכלל במאמר ההוא כי אי אפשר הכל. רק עכשיו שמתי לב שהמבנה מצולם מתוך חלון, שמפקיע אותו מסביבתו. מסגרת המשקוף הופכת אותו לפיוט בקופסא.

מתוך ספר הצילומים של שרון רז, "נטושים" 2020 לחצו להגדלה

.

ואגב, בתערוכה עצמה, גם הצילום של סינגלובסקי מתקבל (אולי בגלל העמודים) כמין תפאורה בתוך במת פרוסניום; שחור הלילה מיתרגם לעומק הבמה, וההשתקפות ברצפה המלוטשת מוסיפה עוד שכבה של תעתוע. 

אלי סינגלובסקי, שוורין 1 (2017) צילום הצבה: אלעד שריג

.

ובחזרה לשרון רז: הפיוט של החלונות החשוכים מזכיר את הריק המטפיזי של אדוארד הופר וג'ורג'ו דה קיריקו. (כל אחד בנפרד; הציורים של שניהם ממשיכים להיות ריקים גם כשמצוירים בהם בני אדם; איך זה יכול להיות? זאת חידה. מבטיחה לשתף כשאגיע לתשובה. בתמונות הריקות שלמטה, יש שלוש דמויות בכל אחת).

משמאל, אדוארד הופר, משרד ניו יורקי (1962), מימין ג'ורג'ו דה קיריקו, Sgombero su piazza d’Italia (1968), אחד מריבוא ציורי פיאצה ד'איטליה שלו. לחצו להגדלה

.

גם הצילום של סינגלובסקי נראה ריק בהתחלה. אבל כשמתקרבים מבחינים בהתרחשויות, כמו בתיאטרון החלונות של היצ'קוק.

היצ'קוק על הסט של "חלון אחורי" (1954)

.

רק שלהבדיל מ"חלון אחורי", החשיפה הארוכה של סינגלובסקי מספקת לדמויות הילות עם קרניים דקות קיפודיות, כמו בציורים של פרה אנג'ליקו חביבי.

פרה אנג'ליקו, פרט מתוך "יום הדין האחרון" (סביבות 1431)
אלי סינגלובסקי, פרט מתוך שוורין 1 (2017)

.

הפרט שלמעלה חתוך מן התמונה הכבדה ביותר שמצאתי במרשתת. איכות גבוהה יותר תחשוף מן הסתם פרטים נוספים. אבל בחלון המואר התחתון כבר אפשר להבחין באם ובתינוק, שהאור הזורח מהם מקרב אותם עוד צעד אל מרים וישוע התינוק.

אני די בטוחה שסינגלובסקי לא התכוון, החסד פשוט התגנב לו לתוך הצילום הקשוח המונומנטלי המוחק בני אדם כביכול. זה נוטע בי תקווה משונה או לפחות גורם לי לחייך.

*

עוד באותם עניינים:

ציורים נטושים

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואי אמא

לא לבושה ולא עירומה – סינדי שרמן המוקדמת

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

ים המלח של ורד נבון