Feeds:
פוסטים
תגובות

ראשית סיפור אמיתי.

ב1981 ביקר פה תיאטרון הקרקס הקסום (grand magic circus) של ז'רום סווארי. ההצגה, מלודרמה פרועה עם שחקנים מוכי גורל, נפתחה במבואה של תיאטרון ירושלים. על שולחן באמצע המבואה הוצב כסא גלגלים ובו אישה צעירה עם שיתוק מוחין. מנחה קרקסי הזמין מתנדב בקול נמרץ ומתרונן (אפילו יותר מן הרגיל, כי דקות אחדות לפני תחילת ההצגה התפרסמו תוצאות הבחירות בצרפת וגרמו לו אושר בל ישוער). המתנדב התבקש לאחוז בידה של האישה ולמשוך. הוא ציית במבוכה מסוימת, והמנחה לגלג על חולשתו ודירבן אותו למשוך יותר ויותר חזק  עד לסיום הבלתי נמנע שבו נעקרה האישה מכסאה ונפלה לרצפה. והמנחה? הוא התגולל על המתנדב בצעקות: מה עשית? אישה נכה, אתה לא מתבייש? המסכן הסמיק והחוויר חליפות. אבל אתה אמרת לי! גמגם, והתכוון שזאת הצגה, יש כללים, מתנדבים עושים מה שאומרים להם, הם לא אחראים. והמנחה לא התרצה; "אז מה אם אמרתי, הפסקת לחשוב?"

כל כך הרבה שנים ולא שכחתי את השיעור.

*

ועכשיו ל COMMON EMOTIONS של יסמין גודר.

תמיד עדיף לקרוא אחרי הצפייה, והפעם במיוחד.

ספוילרים? כחול אשר על שפת הים.

*

זה מתחיל באוניסונו. ששה רקדנים מבצעים תנועות בַּסַךְ. הלבוש מעורב; חולצה נוצצת, טריקו, מכנסיים קצרים ומכנסי טריינינג (שגודר שוב מצליחה לשוות להם איזה שיק). אחד הרקדנים פונה לקהל: בכל פעם שהוא או אחד מחבריו יתייצבו בצד המסך, הוא אומר, סימן שהם זקוקים למתנדבים. לא יותר מעשרים בכל פעם, הוא מסייג, וכולם צוחקים; עשרים נשמע אסטרונומי למי שהורגל במתנדבים בודדים. ובכלל, קהל זו יישות קצת חשדנית ונבוכה, לא סביר שיסתער על הבמה. ועם זאת, יש זמן להסתגל. כשמגיע הרגע ההענות סבירה. ואז, להפתעתם של המתנדבים, הם מובלים אל מאחורי המסך.

זה לא מסך רגיל אלא יצירה יפהפייה של גילי אבישר, מעשה טלאים וסרטים ושסעים בצבעים עזים. בתחילת המופע המסך נערם על הבמה ואחד הרקדנים מושך ומעלה אותו כמו שמעלים מפרש. הלוק הפולקלוריסטי מרגיע אבל מבט נוסף חושף פרטים מטרידים; אלה לא מנדלות שם בצד, אלא קורי עכביש, לא גדילים משתשלשים אלא קרקפות וזנבות. אני הלוא גדלתי בעולם האגדות, והמסך הקסום מזכיר לי בתי ממתקים של מכשפות. בהמשך ייוולדו ממנו גם מסכות ראש וגוף, אביזרים דחליליים קרנבליים, ברדסי חנק.

בית הממתקים של המכשפה, אייר קאי נילסן, 1925

בית הממתקים של המכשפה, אייר קאי נילסן, 1925

לוחם עם קרקפת

לוחם עם קרקפת

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר, צילום,===

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר, צילום?

קרעי המסך הם כמו חורי הצצה. דרכם רואים ולא רואים מה עולה בגורלם של המתנדבים. מהומה כלשהי מלבה את הסקרנות. אחרי שהמתנדבים שבים למקומם גם בני בן השש העשרה (פעם ראשונה במחול) מחליט לנסות.

וככה עובד הפיתוי: ביד אחת מדגדג את הסקרנות ובאחרת מלטף ומרגיע את החששות. שום דבר נורא או מביך לא אירע בסיבוב הקודם. יש זמן להתכונן וגם האוניסונו עוזר, מאפשר לקלוט את הכוריאוגרפיה בזווית העין, להתמקד במה שמתרחש מעברו האחר של המסך. מאחד החורים נשקף מישהו מתפשט. זוג מתנשק בתשוקה.

ובינתיים חוזרת עוד קבוצה של מתנדבים למקומה. הם מדווחים על חוויותיהם בלחש. בלי משים הפכו לנציגי הקהל, מרגלים שנשלחו לתור את הארץ. קבוצה חדשה נעלמת מאחורי המסך ופתאום הם מציצים מן החורים, צופים בנו. ההרגשה מוזרה, כאילו האולם התהפך בלי משים ואנחנו יושבים על הבמה.

עכשיו הקהל כבר להוט להשתתף. הוא לא גורע עין מן הרקדנים. בכל פעם שמי מהם מתקרב למסך האולם כולו נדרך. כשהוא ממשיך לענייניו נרשמת התרפות, אכזבה.

גודר מקצינה בינתיים את הכוריאוגרפיה. האנרגיה נדחסת. המתנדבים מובלים לקדמת המסך. מישהו משתבלל על הרצפה כולם עטים עליו לפרק אותו עד שהוא צועק, סטופ! והם מרפים, עומדים במעגל סביבו וצועקים, סטופ!

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

רגעים של עוועים. מישהו מבליח בעירום, אחרים תולשים מן המסך תחפושות גרוטסקיות, שמשבשות את סדר האברים. הדימויים צצים וחולפים כמו מחשבות, כאילו מישהו לחץ על העכבר או על השַׁלָּט והחליף ערוץ.

האחור והלפנים מתערבבים. אחד הרקדנים מפעיל את הצופים באולם, מציע להם להשתולל כדי להחיש את הדופק. הקהל נענה. בן השש עשרה שחוזר מסבב שלישי על הבמה (מותר כמה פעמים שרוצים) קצת נלחץ, מברר מה הפסיד.

ולא רק הקהל נודד לבמה, גם הרקדנים זולגים לאולם. מישהו נושא רקדן עירום למחצה בזרועותיו, מניח אותו בחיקה של אחת הצופות. הרקדן מתייפח. ככה זה נראה מהמקום שלי. האישה מחבקת אותו. האוניסונו התפוגג מזמן. רקדנים בכל מיני הרכבים מתחברים לרקמה אנושית שמזכירה את המסך הקרוע. האור הירוק של הפנסים מסתנן מחורי המסך ומצייר מסך משלו על רצפת הבמה. יש משהו פורמליסטי (אמנות שמתמקדת במשחק הצורני) בשיכפולים האלה, אבל לא עד הסוף. סימבולי, מבלי להתחייב; תמיד נותרת איזו שארית, איזה הפקר, שורות ריקות בטופס ששכחו למלא.

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

מתוך COMMON EMOTIONS יסמין גודר

לקראת הסוף מתפרק המסך. רקדן מסתבך בין קפליו. מתחבט מצד לצד. השאר שוכבים במין שתי וערב, ראש של אחד על בטן חברו. לרגעים צוחקים. הבטנים מטלטלות את הראשים. בפינת הבמה – מתנדבים שהורשו להישאר, צופים בשקט במתרחש. איש לא קם לחלץ את המסכן, לחצוץ בינו לבין הצוחקים; כללי המשחק משחררים מאחריות. בן השש העשרה ברגישותו לוחש לי שיש כאן "ביקורת חברתית חריפה". מאוחר יותר בדרך הביתה, הוא מתקן את עצמו, "לא, לא ביקורת אלא מראה."

גודר לא מתאמצת. היא פיצחה את הפיסיקה של הפיתוי ולא נותר לה אלא להתרווח ולצפות בקהל המתמסר למשחק, מתמכר לחלוקה מחדש של עוגת המופע (בין צופה למופיע, וכולי) ולא שם לב למראה שמול אפו. כי זאת לא בועה ארספואטית, זו בבואה.

שם המופע COMMON EMOTIONS מתורגם ל"רגש משותף" (לקהל ולרקדנים). אלא שלCOMMON יש עוד כמה פירושים, קצת פחות חמימים וערֵבים. COMMON EMOTIONS זה גם רגש רגיל, מקובל והמוני. ופתאום האוניסונו הזה שבו נפתח המופע, כבר לא נראה לי כמו נטע משונה בשפה התנועתית של גודר, וגם לא כמו רוח גבית לפיתוי. זה האוניסונו שלנו, הלאומי. וגם הרגשות הם הרגשות המחלחלים, המתומרנים, המתקהים שלנו. והנועם המאלחש, האגביות שבה נשלפת המראה היא ההישג הגדול של העבודה.

*

COMMON EMOTIONS פסטיבל צוללן, 2016 – כוריאוגרפיה: יסמין גודר || דרמטורגיה ויעוץ אמנותי: איציק ג'ולי || רקדנים יוצרים: שולי אנוש, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל, אורי שפיר || מיצב לבמה ומסכות: גילי אבישר || תלבושות: אדם קלדרון || עיצוב תאורה: עומר שיזף || עיצוב סאונד ורמיקס מוסיקה: תומר דמסקי

 

*

עוד פיתויים בעיר האושר

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

עוד שיתוף קהל

על לילך ליבנה

על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ', ויש גם מוסר השכל

עוד מחול

יצא מניפסט, או איך מסבירים מחול עכשווי לארנבת מתה?

על יותר מעירום של דוריס אוליך

על girls ועל boys של רועי אסף

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על פסטיבל צוללן 2015

*

בפעם הקודמת כתבתי על "דודה לאה" מאת שומיש.

והפעם מפגש עם איור אחד נפלא.

איור, נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש

איור, נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש

זו לאה גולדברג, סטודנטית בברלין, שעומדת על הגשר ובוהה במימיו הירקרקים של נהר השפרה.

זקופה, שלא לומר קפואה, שלובת פרוות ואצבעות, חסומה מכל כיוון אפשרי: מלפנים בולם אותה מעקה הגשר, משמאל הכנסייה, שלא לדבר על פסל הקיסר שכמו מצעיד את סוסו לעברה ומאיים להעלים גם את מעט הרווח שיש. בית קטן בן שלושה חלונות מתפקד כמעין מעקה אחורי, רק רווח קטן נותר למקרה שגולדברג תרצה לסגת, וגם הוא תיכף ייסגר כי בניין המוזיאון "דוהר" לעברה כמו רכבת (תחושה שנוצרת בגלל "עדשת עין הדג" המעַוֶתת שדרכה בחרה וקסמן שנקר לצייר את הבניין. השוו לצילום ה"נורמלי" למטה).

צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.

צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.

אם בזכות תעתועי האופטיקה או תעתועי החלימה בהקיץ – גולדברג מוּכְתרת בתוך המים; דמותה מחליקה לתוך דמות הקיסר (כמו האישה שרצתה להיות מלך) ורוכבת על סוסו. ולמטה בעולם ההפוך אין שום מחסומים, רק השתקפויות מרחפות של עננים.

הנה, הפכתי את האיור לנוחותכם:

איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).

איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).

השפיץ המזדקר של הקסדה אמנם נוקב חור קטן בפלא ההכתרה ומעורר מין חיוך סלחני או צורב; "מפורסמת מתל ועד אביב," היא תלגלג על עצמה בעתיד. ובינתיים בהשתקפות, יש עולם ומלואו: מרחב וקלות תנועה, אירוניה עצמית, וגם עצב ואימה. כי העננים שביניהם היא רוכבת הם אולי חלוקי נחל הנשקפים מן המים הצלולים (כך שאולי היא רוכבת במְטַר אבנים). סוס הרפאים של הבבואה צועד על שפת הגשר ועוד מעט יחליק לתוך התהום הפעורה של הגשר ההפוך.

יש ב"דודה לאה" גם איורים קולאז'יים (בתחושה, גם אם לא בביצוע) שבהם הדמיון מודבק על המציאות באופן גלוי. אבל איור הגשר חורג מן המשחק אל הנפש והתת מודע. מי הנהר הם ראי קסמים. כמו ב"מול הראי", סיפור קצר של אידה פינק על אישה צעירה ומאוהבת המבקשת מחברתה להצר את חצאיתה. זה קורה בעיצומם של מעשי הרצח וההעלמויות של השואה, והמראה הגדולה שמתוכו קורנים פני הגיבורה, הופכת לעת ערב לתהום אפלה שכמו בולעת אותה ואת אושרה.

ובמבט נוסף – גולדברג שבמים גם רוכבת על הסוס וגם עומדת לפניו (כמו באחת המטלות של בת האיכר החכמה), מה שהזכיר לי את הדיוקן היפהפה של מקס ארנסט הדאדאיסט-סוריאליסט.

מקס ארנסט, פריס 1938

מקס ארנסט, פריס 1938

ארנסט, כמו גולדברג, גם צועד וגם רוכב על הסוס שלא זז מהמקום; גם סוס אמיתי היה מתקשה לשעוט במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים. הדלת אמנם לא נעולה, אבל דא עקא שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים ושניהם מתעלמים מן הפתח.

לפעמים איורים הם כמו שטיחים מעופפים, אין לדעת איפה ינחתו. קצת הופתעתי כשמצאתי את עצמי מול מקס ארנסט. אבל עכשיו, כשאני מתבוננת בשני הדיוקנים, של לאה גולדברג ושלו, התהום הקעורה-הפעורה של הגשר נראית לי פתאום כמו תחתית של סוס עץ שממתינה לגולדברג וסוסה שיחליקו לתוכה. כי לא לה נועדה האנדרטה היא תיאלץ להסתפק בסוס נדנדה. כמו שנאמר באמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע).

ועכשיו אני כבר לא יודעת אם אני מדברת על לאה או על עצמי (כלומר אני כן יודעת, על עצמי).

והגשר?

מתישהו במהלך הספר, מצטט שומיש לתומו שורת שיר של דודתו, "ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול למחר". הוא מאד מתפעל מן השורה הזאת. אולי זה מה שנטלי וקסמן שנקר ציירה בלי משים, גשר בין אתמול למחר?

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

עוד חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון

*

שהם סמיט כתבה ביוגרפיה של לאה גולדברג לילדים.

בעברית פשוטה וצחה, באהבה גדולה ללא משוא פנים, בכובד ראש עם נקודות חן של הומור, היא שוטחת את סיפורה של המשוררת החולמנית והחולנית, המנוזלת תמיד, המכוערת, הדכאונית, הפוחדת להשתגע, המתאהבת-נכזבת הסדרתית, החרוצה, החכמה הלמדנית, הישרנית, היגעה, הנלהבת, המיוסרת, הנתונה להתקפי צחוק בלתי נשלטים והתקפי בכי…

כריכת הספר

כריכת הספר

אבל רגע, לא סמיט היא שכתבה את הביוגרפיה. היא נכתבה בידי שומיש, אחיינה של לאה גולדברג, שבא לעולם, כפי שהוא מספר, "לא בדרך המקובלת, אלא בדרך ניסית ופלאית שאפילו הייתי מעז להגדירה ככישוף."

כששומיש אומר "דרך ניסית ופלאית" הוא לא מתכוון רק לכוח הכישוף של המילה באופן כללי, כוח אדיר שבו נברא העולם ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר") או בלשונה של הברית החדשה, "בראשית היה הדבר" כלומר המילה (תמיד הקסימה אותי, ההכרזה הזאת שפותחת את "הבשורה על פי יוחנן"). הבריאה "הניסית והפלאית" של שומיש היא הרבה יותר ספציפית ופשוטה-כמשמעה; הוא נולד בספרה של לאה גולדברג "ניסים ונפלאות", ברגע שבו יעקב'לה הקטן שאל אותה:

"איפה הילדים שלך?"

"אין לי ילדים."

"ושל מי את דודה?"

"של שום איש."

"ומי זה שומיש?"

"שומיש זה שום איש."

ואז הלך יעקב'לה וסיפר לכל ילדי רחוב ארנון כי זאת בלי השיניים [ללאה גולדברג חסרו שתי שיניים קדמיות, אחת סתם נשרה ואחת נעקרה, מ. ב.] זאת שיש לה שוקולדה, זאת הגרה בקומה הראשונה מימין, היא דודה של שומיש.

וככה [מסכם שומיש] באתי לעולם.

כלומר, בין עושי הניסים והנפלאות נמצאים לא רק אלים ומכשפים אלא גם משוררים ובעצם גם ילדים, שהגבולות בין מילים למציאות ובין דמיון למציאות עוד לא התקבעו אצלם.

ולא רק לידתו של שומיש היתה ניסית ופלאית, גם ההחלטה להפוך אותו לביוגרף של דודתו היא ניסית ופלאית מצד השלכותיה.

אני לא זוכרת הרבה תקדימים לתעלול של שהם סמיט. הכי קרובה אולי היא "אוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס" שכתבה גרטרוד שטיין (1933). שטיין הזכורה לטוב מן המשפט המעגלי Rose is a rose is a rose is a rose היתה סופרת מודרניסטית קוביסטית ואישה רבת השפעה על חבורה נכבדה של ציירים וסופרים מפיקסו ועד סקוט פיצ'ג'רלד. היתה תקופה שבה הייתי חולמת עליה בקביעות אבל עוד לא יצא לי לכתוב עליה (למעט פוסט מחווה לסיפור הילדים היחיד שלה). אליס ב. טוקלאס על כל פנים, היתה חברתה לחיים. בעמודים הראשונים של "האוטוביוגרפיה", שנכתבה כאמור על ידי שטיין, מצהירה "טוקלאס" שפגשה בחייה שלושה גאונים: גרטרוד שטיין, פבלו פיקסו ואלפרד וייטהד. וזהו, מאותו רגע הספר פשוט עובר לגרטרוד ולא חוזר…

"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", על הכריכה מופיע פורטרט של גרטרוד שטיין שצייר פיקסו ב1906 קצת לפני שהכירה את טוקלאס, ומסגיר את התעלול.

"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס", על הכריכה מופיע פורטרט של גרטרוד שטיין שצייר פיקסו ב1906 קצת לפני שהכירה את טוקלאס, ומסגיר את התעלול.

לתעלול הזהויות של שטיין יש שלל השלכות קומיות ורציניות, אבל אנחנו בשהם סמיט ושומיש. רציתי לכתוב שזו הברקה להפוך אותו לביוגרף, אבל הברקה זו מילה קצרה מדי, כמו מטאור, נדלקת ודועכת, והבחירה בשומיש מוכיחה את עצמה לכל אורך הספר, כשהיא מחליפה צבעים ופנים והשלכות.

במישור הפואטי, הפקדת הכתיבה בידי דמות בדיונית היא הצהרת אמונים לספרות, לכוח הבריאה של הדמיון והלשון. שומיש, שנולד בטעות משיבוש לשון ילדותי, יצא מהספר כדי לכתוב את הביוגרפיה של מי שיצרה אותו.

מאוריץ קורנליס אֶשֶר, 1948

מאוריץ קורנליס אֶשֶר, 1948

במישור העלילתי, הבחירה באחיין דמיוני מאירה את ערירותה של גולדברג, שהיא רק דודה של שום איש. (ואיכשהו, אף שזה לא נאמר בשום מקום, זה גם מבליט את כל אותם ניצולים עריריים, דודים של שום איש שהגיעו ארצה אחרי השואה).

ובמישור המיידי, הריטורי, שומיש חסר הגיל מממש את נקודת המבט הילדית וטוען את הביוגרפיה בחום, ברוך ובהומור. הוא קרוב לדודתו אבל לא יודע כל, ומרבה לשאול שאלות כשהחיים מסתבכים (והם תמיד מסתבכים, ככה זה עם חיים).

במידה מסוימת "דודה לאה" הוא שיחה רבת משתתפים שחלקם (לאה גולדברג) מתים, וחלקם (שומיש) בדיוניים, וחלקם נוכחים אבל נשמעים רק לעצמם (הקוראים הם חלק חשוב מהשיחה), וחלקם סמויים כמו שהם סמיט, סופרת הצללים שמנהלת דרך שומיש וגם בלחש מאחורי גבו, את השיחה הגדולה שלה עם לאה גולדברג. זה נשמע מסובך אבל זה דווקא פשוט וזורם ולעתים קרובות מצחיק.

על מה הם משוחחים, יקצר הפוסט מלמנות: על מהי מולדת, ומה הקשר בין שם לזהות, ואיך חיים בלי בית, ומהי קוסמופוליטיות, ואיך נלחמים בלי רובה, והאם אפשר לשנוא את מי שאוהבים, ומהו יופי, והאם הוא יכול להציל את העולם, ומה עושה דודה לאה בלילות? (חושבת, מה עושות עכשיו האיילות, כמובן).

בשלב מסוים מתלבטים שומיש ודודתו אם אפשר לספר לילדים דברים קשים ועצובים. וכמו אריך קסטנר בשעתו (עוד נוסע סמוי בשיחה), הם מגיעים למסקנה שיש דברים שאי אפשר להעמיד פנים כאילו לא קרו. ואז הם מחפשים בגלוי דרכים להקל ולאפשר את עיכולם.

וגם זו דרך להקל על הכאב, להסיט את המבט מן המציאות אל מעשה הכתיבה. שומיש אינו סופר מקצועי, שום דבר לא מובן לו מאליו. הוא מנסה להבין איך מתארים עיר, ואיך בוחרים מה להשמיט ומה לספר, והאם הסדר של הסיפור צריך להיות זהה לסדר של החיים, ואיזה מין שירים צריך לכתוב בשעת מלחמה, והאם כוס חלב יכולה להיות יתומה, כלומר, האם גם חפצים יכולים לחיות, בשירה? ומה לעשות שהקוראים לא ישתעממו ויברחו. לפעמים הוא נוזף בעצמו על דיבוק המסבירנות שנכנס בו אבל למרבה המזל הוא גם יודע איך להשתחרר ממנו ("היודעים אתם איך מוציאים דיבוק? פשוט מאד. צועקים לו: צא, דיבוק, צא!").

ומעל כל אלה מרחפת שאלת השאלות: מה יותר מעניין, מה שקורה בחוץ או בפנים? דודה לאה וסמיט חושבות שבפנים. שומיש נדהם אבל משתכנע בהדרגה. והקוראים? הו, כמה חבל שאני לא יכולה לחזור רגע ולקרוא את הספר כילדה.

"אוקסימרון מהלך" כך מכנה שומיש את דודתו (אחרי שהוא מסביר מה זה אוקסימרון: דבר והיפוכו). והוא מדייק, לא רק בתיאור הדמות אלא גם באמצעי; לא במקרה הוא מתאר אותה במונח שירי. כי בסופו של דבר על זה הספר, על הגבולות הפרוצים בין החיים לאמנות ועל האופן שבו הם משקפים ומזינים זה את זה; כשגולדברג ראתה את "הדיבוק" של הבימה, היא כתבה ביומנה, "אין מילים בפי! הרגשתי שאני אוהבת את 'הבימה' באיזה אופן משונה. ככה אוהבים אדם שקרוב מאד ללבך." ובמקום אחר היא מתאהבת בדיוקנו המצויר של סבסטיאן הקדוש, היא רצה אליו למוזיאון בהתרגשות גדולה, והוא, הנאמן, תמיד ממתין לה על הקיר… בסיפור ש(כמעט)חותם את הספר, מדברת הנערה המצוירת לצייר שברא אותה: "הלא אתה יצרתני… מה חשוב שאני מצוירת? הסתכל בעיני – הלא שם, ממש כבפני כל אחרת, חיים סודות העולם."

4

בתמונה למטה, הפורזץ הקדמי והאחורי של הספר. נטלי וקסמן שנקר איירה את לאה גולדברג. כמה זה יפה ועדין ומרומז, בשחור לבן של דף ודיו, בהתארכות של הצל. כשהיא ילדה הוא קצר כי השמש בצהרים ובערב הצללים מתארכים ונחתכים מהדף.

1

*

תם ולא נשלם. על איור אחד נפלא של נטלי וקסמן שנקר אכתוב בפעם הבאה, ורק הערה אחרונה בשולי הדברים: בסוף הספר מודה שהם סמיט לכל החוקרים והמלומדים שתובנותיהם התערבבו בשלה והטעינו את הספר. ואני מצטערת קצת בשבילה, שלא נתקלה בפוסט המכונן של מיכל שטיינר על "דירה להשכיר".

שטיינר שמה לב שרק נשים חיות בבית המשותף. ולא סתם נשים.

נשים שחיות לבד, נשים שמפנות גב לכל מה שמקובל ונורמלי, שעושות מה שבראש שלהן ולא מתנצלות: אחת שמנה שמתעקשת לחיות בלי דיאטות מייסרות. אחת שהיא אמנם אמא אבל האימהוּת לא בראש מעייניה, אחת כושייה יפיפיה שכל כולה בגדים ואיפור ואחת שתנו לה רק לפצח אגוזים וליהנות מהחיים. הבניין הזה מלא בנשים והן חיות בקודים הכי פשוטים של אחווה נשית: חופש אישי וקבלה הדדית.

הן מוכנות לקבל אל חברתן את כל מי שרוצה, ומי באים? נמלה וארנבת שהן שני סמלים לנשיות הכפופה לצווים הכי מחמירים: עבודת פרך וולדנות בלתי נלאית. לשני הדברים האלה אין מקום בבית הזה. אין בו מקום לשוביניזם הגזעני של החזיר ולא לסנוביות הפלצנית של הזמיר.

ויונת שלום אחת, שמגלמת את המיטב שבנשיות: יש לה עין שרואה הכל ומקבלת הכל, לב חומל ושמחה אמיתית.

*

עוד באותם עניינים

עוד ביוגרפיה נפלאה

על שמוליקיפוד (לנצח אהיה אסירת תודה ללאה גולדברג שהוציאה את הספר בסדרה שערכה, על אפה ועל חמתה של מרים רות שזעמה על חוסר התאמתו "לעקרונות החינוך שנקבעו בתנועה.")

צנזורה של טעם? (פוסט שבו אני לא מסכימה בכלל עם לאה גולדברג ועם שהם סמיט)

טלטלה אסתטית וקיומית, על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

ירמי פינקוס מאייר את לאה גולדברג

על המסע אל האי אולי של מרים ילן שטקליס, פוסט אורח מאת עמוס נוי

להשתיק את יואבי, או למה "לשבור את החזיר" של אתגר קרת זה כן לילדים

משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים

 

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים של כאב

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.

רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.

אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.

אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.

אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. הנזל והאצבע המזויפת

האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.

ארתור רקהאם, איור להנזל וגרטל

ארתור רקהאם, הנזל וגרטל

האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?

זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").

כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:

הנזל וגרטל

הנזל וגרטל

*

  1. האצבע כמפתח

ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."

אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן

אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן.

אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'."

אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'." (מתוך "שבעת העורבים")

כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים

מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?

אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.

ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.

הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים.

איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים. התמונה מפה.

ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.

משמאל, מתוך אויסטר, מימין מתוך ראשס, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

משמאל, אישה ששרפרף דבוק לאחוריה, מתוך "אויסטר", מימין, מתוך "ראשס", מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.

*

  1. מפתח הזהב ואצבע האיסור

ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)

ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.

למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.

מ

לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).

בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).

אייר אוסקר הרפורט

אייר אוסקר הרפורט

במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).

*

  1. גולדפינגר

בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.

הנס ברזל ואצבע הזהב

הנס ברזל ואצבע הזהב

שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.

the-swimming-poolMB

מיכאל בורמנס

עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.

הארכתי דיי. ההמשך יחכה לפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.

המשך יבוא.

*

עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים

נכתב בחודי מחטים בזוויות העין

וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון

"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים

ילדה, חוה, צלובה

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")

*

ובלי שום קשר:

נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

אמנם הבטחתי לכתוב על אצבעות בסיפורי האחים גרים אבל מאן ריי (1890-1976, אמן רב תחומי, בעיקר צלם, מקורב לדאדא, לסוריאליזם ולמרסל דושאן) התחיל פתאום לגרד לי. הוא כבר הסתנן לפוסט זה או אחר אבל מעולם לא כתבתי עליו ישירות. לא הצלחתי לבחור מן השפע הנסייני-אלגנטי של יצירתו. ופתאום נתקעה בראשי האנדרטה שהקים למרקיז דה סאד. עבודה פרובוקטיבית, כפי שמשתמע משמה (וזאת גם התראה למי שצריך אותה), ובו בזמן גם מינימליסטית ומופשטת ופיוטית בדרכה העקומה, ובעיקר מכילה את הניגודים האלה ללא מאמץ.

אז האצבעות של האחים גרים יחכו לפעם אחרת. קודם שלוש הארות על ה"אנדרטה לד. א. פ. דה סאד".

מאן ריי, אנדרטה לד. א. פ. דה סאד, 1933

מאן ריי, אנדרטה לד. א. פ. דה סאד, 1933

*

  1. רוברט מייפלתורפ, צלם (1989-1946)
רוברט מייפלת'ורפ, Derrick Cross 1983

רוברט מייפלת'ורפ, Derrick Cross 1983 – יש למפיילת'ורפ כמובן עבודות פרובוקטיביות בהרבה, אבל זאת קרובה במיוחד לעבודה של מאן ריי (ואפילו הצלב הסתנן דרך שם המצולם).

.

הוא (מייפלת'ורפ) אמנם בקש להשתחרר מעול הקתוליות אך צלל אל פן אחר של הרוחניות, שנשלט על ידי מלאך האור (לוציפר) … הוא סבר שאם יוכל לכרות ברית שתניח לו גישה אל העצמי הטהור ביותר של השטן, העצמי של האור, הוא יזהה בו נפש עדינה, ושהשטן יעניק לו תהילה ועושר.

(מתוך פטי סמית, רק ילדים, תרגמה אורטל אריכה)

מייפלת'ורפ חייב לא מעט למאן ריי, ועם זאת, יש הבדל גדול בין הפרובוקטיביות של השניים; המזג של ריי שונה. הוא לא טעון אידאולוגית ורגשית ומינית כמו מייפלת'ורפ (אולי בגלל שלא היה קתולי כמוהו אלא סתם יהודי אמריקאי בשם עמנואל רודניצקי שחי ויצר בפריז).

אני מאד אוהבת את הצילומים של מייפלת'ורפ אבל לפעמים אני קצת מתעייפת מן השלמות היצוקה-שֵׁיישית שלהם, מן המאמץ ההירואי להאדיר את הגוף ההומוסקסואלי ולכייל את העולם מחדש על פיו, מן הקרבות הטיטניים בין קור לחום, בין טוב לרע ("שנינו התפללנו על נשמתו של רוברט," כתבה פטי סמית, "הוא בקש למכור אותה ואני בקשתי להציל אותה"), ומן הדרמה של ניתוץ הגבולות.

במאן ריי הפרובוקטיבי יש משהו הרבה יותר אגבי ומשוחרר. כאילו נתקל בגבול באקראי, תוך כדי שיטוט, אבל לא נבהל והמשיך לשחק.

*

  1. פול קליי, צייר שוויצרי ותיאורטיקן של ציור (1879-1940)

ריי לא התכוון מן הסתם, ליצור אנדרטה למרקיז דה סאד. הכותרת צצה בדיעבד, במין רפלקס פרשני, ש'מסביר לכאורה את הדימוי ובעצם מהתל בו', כמו שכתב מאיר אגסי על פול קלה, באחד הפרקים היפים בספרו "הכד מטנסי" (עוד על היחס בין הציורים של פול קליי לשמותיהם – כאן).

פול קליי, מכונה לזיקוק אגסים, 1921

פול קליי, מכונה לזיקוק אגסים, 1921

*

  1. פיט מונדריאן, צייר הולנדי ממייסדי המודרניזם (1872-1944)

אם קוקטו אמר על ז'אן ז'נה שהגסות שלו לעולם אינה גסה, ופטי סמית גלגלה את זה אל רוברט מייפלת'ורפ – על אחת כמה וכמה מאן ריי. האלגנטיות המולדת מנטרלת את הגסות, שלא לדבר על הפורמליזם (תפיסת הצורה כמהות האמנות) והקירבה למופשט.

מן הבחינה הזו מזכירה האנדרטה את האבולוציה של מונדריאן; היא אוצרת במין ראשי פרקים, את כל הדרך מן הקווים האורגניים של העץ אל הצורות הישרות הגיאומטריות. מה שהופך אותה גם לעבודה ארס-פואטית על אמנות. כי בכל אמנות – ולו הריאליסטית ביותר, אם תשאלו אותי – יש יסוד מופשט.

מונדריאן, אבולציה, 1908 – 1921 מפה

מונדריאן, אבולציה, 1908 – 1921 מפה

זאת ועוד. התחת הוא הפתח האחורי ו"הנמוך" של הגוף שמתקשר להפרשות ולסקס, איבר מועדף על ליצנים (הרחבתי על זה קצת כאן, בעקבות החלילן המחלל של חליל בלבין) ומרקיזים ליברטיניים. כל קישור אל דת או אל קודש אחר (נניח דגל לאומי) נתפס כחילול ופרובוקציה. ברמה מסוימת זה נכון, ולא פעם גם מכוון. אבל ברמה אחרת, גם היכולת של ריי לאתר את המאחד, לגזור את הגיאומטרי והשמיימי מן המפותל והארצי, זו רוחניות. מהסוג האגבי אמנם, שלא עושה מעצמו עניין, והיחיד אולי שאני מזהה באופן אינטואטיבי.

איב סאן לורן, שמלות מונדריאן, 1966

איב סאן לורן, שמלות מונדריאן, 1966

*

עוד באותם עניינים:

בואו נדבר על "נתון" של דושאן

לא לבושה ולא עירומה, סינדי שרמן המוקדמת

המשורר וחוקרת המשטרה (על צילום של שרון רז)

פוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס 

הרפאים של לוסיאן פרויד

האישה הוויטרובית

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ארבע הערות ארוכות על סוד קסמם:

*

  1. בין מודרניזם לפנטזיה

רונית ברנגה מכליאה בין חי לדומם. יש הכלאות כאלה גם במציאות; נניח רגל מעץ למי שאיבד את רגלו או יד-קרס לפירט שתנין קטע את ידו. כל מה שחורג מן הפונקציונליות שייך לפיוט ולקולאז' – ובעצם לאָסַמבְּלָאז' (יצירה המשלבת חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) – לפריקיות, מוטציה, הנדסה גנטית, מיתוס ומאגיה; ההרכב והמינון משתנים על פי ההקשר.

כי יש הבדל בין הכסא הפיוטי של רוברט וילסון, שבו הוחלפה הרגל השלישית החסרה ברגל של יצור חי, לספל הסיוטי של Christine Chin, שיש בו בכל זאת גם קרירות של אופנה ועיצוב, לקורבנותיו של סיד, הילד המתעלל מ"צעצוע של סיפור1", דוקטור מנגלה של עם הצעצועים.

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

רוברט וילסון, כסא למופע The meek girl, 1994

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

עיצוב Christine Chin התמונה מכאן

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

אחד מקורבנותיו של סיד מ"צעצוע של סיפור 1"

לפעמים ההכלאה היא תוצאה של כישוף שהשתבש, כמו באגדה על הנסיכים שנהפכו לברבורים. אחותם טווה להם כותונות מעלי סרפד כדי לגאול אותם, אבל היא לא מספיקה להשלים את מלאכתה; שרוול אחד חסר, והאח הקטן אמנם חוזר ולובש את דמותו האנושית, למעט כנף אחת שנותרת במקום זרוע והופכת אותו למשהו בין פריק לגיבור-על. אולי משורר?

Yuko Shimizu

Yuko Shimizu

הכישוף המשובש של ברנגה הוא אפל יותר מכישוף הסרפדים; זה לא קסם של גאולה אלא של השתלטות. האצבעות המבצבצות מן הכלים מאיימות ומטרידות כי לא ברור לאן נעלם שאר הגוף, איך הוא נדחס לכלים כה קטנים ודקים.

באחד משיעורי הוגוורטס מנסה רון להפוך עכבר לספל, ובגלל שהוא לא מדייק מתקבל ספל עם זנב. העבודה של מרט אופנהיים למטה שבה ומוכיחה, כמה קצר המרחק בין מודרניזם לפנטזיה.

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

מרט אופנהיים, הסנאי, 1969

*

רונית ברנגה

רונית ברנגה

  1. רמשים מתכופפים ותיאטרון חפצים

גם לכלים הקטנים של ברנגה (לפחות לכל אלה שדגמתי) יש חמש אצבעות, כלומר יד שלמה. זה עוזר מן הסתם ליציבות, קשה לאזן כלי על רגל אחת או על שתיים, ובו בזמן זה גם הופך אותם לרמשים משונים מרבי רגליים, מרתיעים ומששניים מתמיד בגלל המראה המתורבת של הכלים.

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

מתוך האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים", כוריאוגרפיה ירי קיליאן, תיאטרון המחול ההולנדי.

קחו למשל, לשם השוואה, את האופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים". אחרי שהילד גיבור האופרה פורק את זעמו על החדר, קמים הכלים החבולים לתחייה. לכאורה זה דומה למה שמעוללת ברנגה, ובעצם לגמרי שונה.

כלי הענק של האופרה נראים כמו תלבושות, תחפושות שרגליים ואברים אנושיים אחרים מבצבצים מתוכן.

הכלים של ברנגה קרובים יותר לתיאטרון הבובות העכשווי, שעושה שימוש נרחב ב"השאלת איברים". כלומר, יוצר אנטומיה היברידית משילוב של אברים חיים ומעוצבים.

בסרטון הבא אפשר לראות את מיטל רז מפליאה (באמת מפליאה) להנפיש בעזרת אצבעותיה.

ולא רק בעזרת האצבעות. כשרז תולשת את הפטרוזיליה בשיניה היא הופכת את פניה למעין תקריב ענק של פני הזברה המיניאטורית. היא מטעינה את הזברה הקטנה ברגשות ובאנרגיות של אישה שלמה.

תמיד היתה קרבה בין תיאטרון בובות לכישוף. ואם כבר מדברים על זה, בין תיאטרון לכישוף בכלל; אנטונין ארטו אמר, "תיאטרון, במילה אחת, שאינו מעשה של כישוף, איננו." אבל תיאטרון הבובות העכשווי מבצע את הקסם ומערטל אותו בו בזמן. הוא חושף את המנגנון, את אחורי הקלעים ומשתף את הצופה במשחק (שוב נקלעתי לגבול בין מודרניזם לפנטזיה, רק גדר דקה של מודעות ופיכחון חוצצת ביניהם).

רונית ברנגה (שאמנם קרובה יותר לכישוף ממיטל רז) מגלה אינטואיציה בובנאית גבוהה, כשהיא נשענת על התנועה ה"טבעית" של הכלים. זה לגמרי טבעי שקנקנים יתכופפו; אנחנו הלא מטים אותם כל הזמן כדי לשפוך את תכולתם, והם כמו למדו ואימצו את התנועה. זה גם לגמרי טבעי שאצבעות ייחלצו לעזרה. הן ממילא נמצאות בסביבה.

 

 

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.)

רונית ברנגה (יציאת מצריים של הכלים. בני ישראל אמנם יצאו ברכוש גדול, אחרי ששאלו מן המצרים כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת שלא על מנת להחזיר.) מתאימים לצד הבלתי צפוי של ההגדה.

*

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

רונית ברנגה (כמו פרחים טורפים)

  1. מין ומגדר

התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי.

(מתוך עץ השיער מאת מרי דה מורגן)

מרי דה מורגן מפרקת את הגוף הנשי לדימויים עזים ועדינים טעונים בכאב ובמיניות; מפרחי פיות טורפים ועד פרחי עיניים סקרניים או בוכיים, שלא לדבר על עץ השיער.

ובהמשך לכך גם הכלים של רונית ברנגה טעונים באלימות ויצריות, מן הפה המוגש על צלחת שוכבת (בלי "רגליים", היא לא יכולה לברוח) ועד לזרבובית הפאלית שרוכנת מעליו.

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

רונית ברנגה

*

  1. מטונימיות רבות עוצמה

מבחינה פואטית, הכלים הפנטסטיים האלה הם מטונימיות. שקלובסקי (הפורמליסט הרוסי) הסביר מה זאת מטונימיה באמצעות דוגמא: אם אני יושבת ליד ילד קטן שמנסה למרוח חמאה על לחם ומורח אותה תוך כדי כך על אצבעותיו ואני אומרת לו: "הי אתה, אצבעות חמאה!" זו מטונימיה. במקום להגיד שהאצבעות מרוחות בחמאה, אני מקצרת את הדרך וקוראת להן אצבעות חמאה. (מתוך הפוסט שמרחיב ומסביר גם את ההבדל בין מטונימיה למטפורה)

ובהמשך לכך, גם רונית ברנגה ממזגת בין הספלים לאצבעות שאוחזות בהם (או לפיות שנצמדים אליהם) ויוצרת מטונימיות מתעתעות, לופתות ומצחיקות, מרגשות ומבעיתות בו בזמן. כי מה קורה פה בעצם?

האם הכלים האלה הם בני אדם שהתנוונו והפכו לבשר אחד עם כליהם מרוב שימוש והזדהות וחמדנות, ורק חלק קטן חסר מנוחה ורעבתני עדיין משתרבב ומעיד על מוצאם?

או שמא אלה הכלים שהתקנאו ביוצריהם ומצאו דרך להשתלט עליהם כמעט כליל. רק האצבעות והפִּיות מציצים לרגעים כמו אברים של טובע?

או שאולי הפיות והידיים לא שייכים לקורבנות אלא דווקא לכלים הטורפים שאורבים לכל מי שמתקרב אליהם?

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

צילם הלמוט ניוטון בעקבות Keuschheitslegende אגדת הבתולין, של פינה באוש, 1983 (על הצילום הזה כתבתי פה).

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

רונית ברנגה. לא רק מבעית אלא גם מצחיק. ההקפדה על נימוסי שולחן בתוך הטירוף.

הסתירות האלה מייצרות מתח ואירוניה ומטעינות את הכלים בעוצמה פיוטית, רטורית ורגשית.

לסיום, הנזל מושיט עצם למכשפה בברכת חג מולד משונה מצמררת, שנפרדת מן האצבעות של רונית ברנגה ופותחת את השער לפוסט הבא, על אצבעות בסיפורי האחים גרים.

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

מאייר אנונימי, סביבות 1902, נלקח מפה

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הספר הנפלא ביותר

בתיה קולטון מכליאה חי בצומח

חייל הבדיל האמיץ (או מבוא לתיאטרון חפצים)

עוד על ספלים ואנשים ב"דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וודו וחפצי מעבר, על סופי קאל

לצלם בגיהנום (כולל תיאטרון חפצים של ואן גוך)

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

להורים וילדים – תיאטרון-גלריה החנות (אחד המקומות המלבבים בעיר) חוגג את סיום החופש הגדול בשלל הצגות הילדים הסדנאות והקרטיבים של פסטיבל ארטיק. במקביל תוצג במקום תערוכת ציורי ילדים שאצרו אמה וסופי שור בנות השמונה. בפתיחה ב25.8 בשעה 18:00 יימכרו ספרי הצביעה של עמותת אליפלט.

*

הזדמנות נדירה לצפות בשני הגנים המרתקים של נעמי יואלי

במסגרת 360° – פסטיבל תיאטרון במרחב הירושלמי. לאתר הפסטיבל

"ובמיוחד גן זה א'" – סיור לחישות בחצר הילדות של יואלי בגן רחביה: יום ה' 25.8, 20:30 ו-22:00

"ובמיוחד גן זה ב'"- Story telling על ספסל במשכנות שאננים – יום א, 28.8 בשעה 18:45

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון!

*

 

בְּגַן הַחַיּוֹת, בְּאַחַד הַכְּלוּבִים,
הָלוֹךְ חָזוֹר, הָלוֹךְ חָזוֹר
פּוֹסַעַת מְפֻסְפֶּסֶת, מְדֻבְלֶלֶת, הַצְּבוֹעָה.
אֱלֹוהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא מַסְרִיחָה!

הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַסּוֹרָגִים וְנוֹשֶׁפֶת בְּאָזְנִי:
"אֲנִי מְכֻשֶּׁפֶת. לְמַעַן הָאֱמֶת, אֵינֶנִּי צְבוֹעָה…"
"אֶלָּא מָה "?
"נְסִיכָה."

אם מישהו יזמין אותה לביתו, היא אומרת, יוסר הכישוף. המספר מארח אותה בנדיבות ובסוף הביקור היא מתוודה ששיקרה. היא לא באמת נסיכה. "זה בסדר," הוא אומר. "כבר מזמן הבנתי."

*

  1. כל מיני נסיכים

בסתר לבי אני חושבת שנדיבות זאת מילה נרדפת לאהבה. זה חסד ממקור אנושי, והקסם שלו עדיף עשרת מונים על הצייקנות המתחשבנת של הדין.

ניקח את נסיך צפרדע ("מלך צפרדע או היינריך ברזל" בשמו הרשמי) לשם השוואה; כדור הזהב של הנסיכה מתגלגל לבאר. היא מתייפחת עד שקרפד מכוער מגיח מתוכה: "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," הוא אומר, ומציע להציל לה את הכדור, אבל לא בחינם. תנאיו מנוסחים בנוקדנות משפטית: "אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב." (תרגם שמעון לוי) לא איכפת לו לסחטן, שהיא רק ילדה, שלא מבינה בדיוק על מה חתמה. בהמשך הסיפור הוא עושה יד אחת עם אביה וביחד הם אוכפים את החוזה על הנסיכה הממאנת.

ואילו אצל שנוּרה, התיקון: הצבועה שזקוקה לקצת נדיבות פוגשת באדם הנכון. המספר אמנם שוקל את בקשתה, אבל לא מנסה למנף את מצוקתה (למשל: ואז תתחתני איתי? כמו גיבור הסיפור היהודי "החולדה והבור"*, שמוכן להציל את הנערה היפה והעשירה רק אם תבטיח להינשא לו), וגם לא מצמצם את המחווה לדרישות המינימום. לא רק שהוא מכניס את הצבועה לביתו, הוא קוטף לה שושנים ("אוי לי," היא מתייפחת, "פרחים!") ומתגנדר, ועורך את השולחן בכל טוב, כולל פחית בשר משומר (למקרה שבכל זאת תישאר צבועה…?).

*

  1. צבועה עם רגליים קטנות

באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", נדפס בשעתו מאמר שצידד באחיות הרעות של סינדרלה; אז מה אם יש להן רגליים גדולות, גם הן רוצות להתחתן עם נסיך… הרגליים הקטנות, כך טען המאמר, מסמלות את התלותיות של הכלה. היא לא אמורה "לעמוד על [רגליה] שלה" אלא להינשא על זרועות הנסיך-הגבר לאן שיבחר. ומעניין שהעברית שומרת על זיקה בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ל"לשאת חפץ" ממקום למקום. (עוד באותו עניין: הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת).

ולמה נזכרתי באחיות המכוערות? כי גם צבועות מסריחות סובלות מבדידות ומשתוקקות לגאולה. שנוּרה לא שופט את הפנטזיה של הצבועה. הוא מניח לשקר לנשור, לחסד לגבור על הדין. כשהשעון מצלצל חצות (או ארבע וחצי) הצבועה לא חוזרת לכלובה.

מי שמתקומם על המניפולציה (התמימה והצנועה) של הגיבורה שוכח שגם סינדרלה התחזתה לנסיכה כשהסתננה לנשף של הנסיך. אחרי ששבתה את לבו כבר לא היה איכפת לו שהיא לכלוכית.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

ואף שעוד לא הגעתי לאיורים (חכו, חכו), לא אתאפק ואומר שתשבי העניק לצבועה המגודלת והמכוערת כפות רגליים זעירות, שזה כמו לקרוא לה סינדרלה בחזותית. ושהתמונה הביתית שלמעלה קרובה לסבך הקוצים והשושנים של היפהפייה הנרדמת וזו עוד דרך לרמוז על נסיכותה של הצבועה. ועם זאת שורה על האיור גם איזו תוגה רומנטית נוסח מיס האווישם (מ"תקוות גדולות" של דיקנס) הנאחזת בחלומה, מסרבת לפשוט את שמלת הכלולות המתפוררת שלה או לפנות את שולחן החתונה המכוסה בקורי עכביש או להפשיר את השעונים שקפאו ברגע שבו ננטשה.

*

  1. הגזר היה אמיתי?

"הנסיכה תבוא בארבע" נכתב במקור כמשל למבוגרים. ועם זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד כה, אני קוראת אותו בראש ובראשונה כמשחק תפקידים בין ילד להורה (עם קמצוץ אדיפלי), שבו הילדה מגלמת חיה מגעילה (ויש גיל שבו מתענגים על קרציות וגיהוקים ושאר סרחונות) ונסיכה מכושפת. הורה משתתף פעולה יערוך שולחן למופת וישחק את כל קשת הסלידה והטקס לצהלת הצבועה הקטנה, המתענגת על ההזדמנות להתחרע על אוכל באופן חוקי. גם הרגע שבו הצבועה מתוודה ששיקרה, מתאים לגיל שבו הגבול בין מציאות לפנטזיה עוד לא לגמרי ברור, ומשחק דמיון יכול להיות אמיתי כל כך שנדרשת הבהרה. בהצגת הילדים "רכבת המתנות של סבא וסבתא" מחלקים השחקנים שבבי גזר לקהל. הילדים אוכלים אותם בתיאבון, ואחר כך, בסוף ההצגה, הם שואלים, "הגזר היה אמיתי?"

ובעצם לא חשוב למי מוען הסיפור במקור. הלא זה מה שניסיתי לומר בפוסט הקודם, שהאדם הוא אותו אדם, שגילים לא מתחלפים אלא מצטברים. שחוויות משכבות שונות יכולות לדלוף ולהטעין זו את זו. גם מיכאל של מרים ילן שטקליס נכתב על אהוב בוגר שהכזיב; השיר נכתב בעקבות טיפ ספרותי שאימצה המשוררת, לכתוב על דברים כאילו קרו לה בפעם הראשונה.

*

4. המאייר תומך באוהבים

והנה הגעתי סוף סוף לאיורים. גם ניב תשבי כמו שנורה נוטה חסד לצבועה. הוא מגבה את סיפור האהבה וקושר בין הגיבורים בשלל זיקות חזותיות. ואני לא מדברת רק על הצבעים המשותפים או על הדמיון בהבעות, בעיניים ובגבות.

שימו לב למשל איך צל הסורגים הכרוך על גופה של הצבועה מתחרז עם רצועת התיק הכרוכה על גופו של המספר.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

או דוגמא מסוג אחר: ברבים מן האיורים מחקה המספר בלי משים את תנוחת הצבועה, התנהגות שמסגירה כידוע, הזדהות ואהדה. באיור הבא הוא כמעט יורד על ארבעותיו; לכאורה הוא פשוט רוכן לדבר עם פלמינגו. אבל הסגנון האיורי של תשבי –  כתמים בלבד, ללא קווי מתאר – "מקצר" את רגליו של המספר. גרביו ונעליו כמו מופרדות מגופו, הפרופורציות שלו משתנות לארבע גפיים חומות על רקע תכלכל-ירקרק, ממש כמו הצבועה בכלובה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

*

5. תקרת הזכוכית של מאטיס

מבחינות רבות עומדים איוריו של ניב תשבי על כתפיו של מאטיס. ואני לא מדברת רק על גזירות הנייר, קרובות משפחה של האיור נטול הקונטורים (קווי מתאר) או על העושר הדקורטי, על האיור כמעשה טלאים של דגמים ודפוסים (גם, גם, כמובן).

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

בציור שלמעלה משווה מאטיס את האישה לגיטרה. הצהוב והכתום של הגיטרה הם צבעי האישה השמאלית, והפתח העגול של הכלי הוא בדיוק בגודל ובצורה של השדיים. ואם הדימוי הזה קצת שחוק ("יש לה מותניים כמו לגיטרה איטלקית" שרו הגששים), קחו אחר, שבו משווה מאטיס בין אישה לחלון. זה קורה בגלל הסגול של הצעיף וההצללות ובגלל שזרועה המקופלת על ראשה מתחרזת עם כנפות החלון: בזווית הישרה, בגודלה, וברוחבה המקביל לרוחב של מסגרת החלון.

תמונה אנרי מאטיס, 1926

תמונה אנרי מאטיס, 1926

החלון פחות בנלי מן הגיטרה אבל שניהם משתייכים למעמד העליון של "הדברים היפים", ככה זה אצל מאטיס. בעוד שניב תשבי שובר את תקרת הזכוכית של המחמאות ומשווה בין צבועה מסריחה ללחמניות טריות.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

תשבי לא מתכחש לכיעורה של הצבועה, הוא לא מייפייף אותה, ובכל זאת הוא מצליח לדמות אותה ללחמנייה טרייה. ובכך הוא כמעט מתעלה לאידאל הפוטוריסטי של פיליפו תומאסו מרינטי שהשווה בין כלבלב מבוהל למים רותחים, בטענה ש"האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה."

*

6. אחריות הדדית

ועכשיו ברצינות (כלומר בלי הפרובוקטיביות והגוזמאוּת המולדת של מרינטי).

לגזענות נגד כיעור יש שורשים עמוקים יותר מלכל גזענות אחרת כי היא לא מוגבלת לבני אדם. היא מוטמעת עמוק ביחס שלנו לבעלי חיים, לחפצים ולחומרים. אין תקינות פוליטית בשיח על "דברים". ואילו אצל ניב תשבי, כתמים, טביעות רגליים, נימפאות, קרציות, עשן וצללים, שושנים ולחמניות, כולם יפים ואהובים. והוא לא אומראת זה אלא מראה את זה.

איורי "הנסיכה תבוא בארבע" הם לא רק אמנותיים לעילא (כלומר עשירים מצד הקומפוזיציה, הצורה, והחיים הניכרים באינספור פרטים) אלא גם הומניסטיים ודמוקרטיים, לא על דרך ההטפה והחינוך, אלא על דרך ההתבוננות המחלחלת ישר לנפש.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

ובהמשך לכך, גם לבחירה לבטל את קווי המתאר יש צד אתי; יוצא שכל חלקי האיור תלויים זה בזה, כל משתתף מוגדר על ידי האחרים. אם נחזור לרגע לאיור שלמעלה: מקורו של הפלמינגו התחתון היה נמחק ללא עלה הנמפאה שמגדיר אותו. השיח התכלכל תומך בנהייתו של העץ לצבועה וכמו מסייע לו להעקר ממקומו ולהושיט לה ענף מסוכך, ומתחת מתחיל כבר השיח לכרסם את כלובה. המספר הופך לחלק משביל האבנים ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," אמר טשרניחובסקי). וכן הלאה והלאה. אחווה ואחריות הדדית.

ובתוך הצל – צל במובן הפיסי והמטפורי של עצב וחסך באור – כולם מתמזגים למקשה אחת, "רקמה אנושית אחת" כמו ששרה חוה אלברשטיין (ציטוט מקוצר): כשאמות, משהו ממני ימות בך, ימות איתך, כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם רק נדע איך להרגיע את האיבה… (מילים ולחן מוטי המר).

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אפשר להשתקע במשחק הצללים, לנחש איזה קו שייך למי במקור, או לחייך על האופן שבו העציץ הוורוד מוסיף רגל למספר, או סתם להתענג על פרטים כמו קפלי השטיח.

ואסיים באיור נפלא בשלל מעגליו המתפשטים כמו אדוות; מיָדית הספל העגולה ומעגל האצבעות האוחזות בה, ועד המעגל הגדול של הצבועה המאושרת. תשבי מוצא את המשותף בין זרם הקפה ללשון המלקקת וזה כבר לגמרי פילוסופי, רוחני עם חיוך.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

***

* הסיפור "החולדה והבור" מופיע ב"ספר הערוך" של ר' נתן בן ר' יחיאל מרומי (1035–1110). בסיפורים יכולים להציל יש ניתוח מעמיק של הסיפור ביחס ל"נסיך צפרדע", ול"נערת האווזים" וליצירתו של יוזף בויס.

*

עוד באותם עניינים

הרצפה הבלתי מטואטאת

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

עוד ספרים/איורים מצטיינים גם מצד האתיקה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע הלל

בוא הביתה, טיטוס! רמברנדט ושמעון צבר

יש לי משהו עם אוטיסטים

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי "המסע אל האי אולי"

*

כבר מזמן אני רוצה לדבר על זכרונות ילדות. לא מן הזווית הפסיכולוגית או הנוסטלגית או השד יודע. אלא על סוג מסוים של זכרונות שנקרא לו בינתיים "זכרונות עתידניים" עד שאמצא מילה יותר מדויקת. יש לי כמה משלי, ובמשך השנים נדבקו אלי גם זכרונות של אחרים שהלכו אחרי כמו חתולים עד שהבנתי סוף סוף מה הם רוצים.

אבל לפני כן כמה דברים על ילדות:

יש משחקי חברה כאלה שממיינים אנשים; האם אתה איש של יום או של לילה, אישה של חורף או של קיץ, של חתולים או של כלבים? החלוקה הקובעת מבחינתי היא בין אנשים שמחוברים לילדותם בכל מיני חבלי טבור, לאנשים שחתכו אותם כביכול ועברו לצד השני.

אני אומרת כביכול כי ילדות ובגרות הן לא טריטוריות נפרדות, ואדם שנִכְרת מילדותו לא נראה לי יותר סביר מעץ שנִכְרת משורשיו. הבוטניקה של הנפש היא אמנם יותר פלאית מן הבוטניקה הרגילה. יש חיים אחרי ההיכרתות אבל באיזה מחיר?

תמיד חשבתי (במובן, ידעתי) שגילים לא מתחלפים. הם מצטברים. כלומר, את ממשיכה להיות בת חמש ובת שתים עשרה וכל השאר בצד גילך הרשמי. אלה פשוט שכבות שונות של הנפש, חלקן מודלקות – גם במובן דלק וגם במובן דלקת – ופעילוֹת, ואחרות רדומות או מושתקות באופן זמני או קבוע.

ובו בזמן אני מאמינה (שוב במובן, יודעת) שהילדות היא השורש (במובן הדקדוקי) שממנו נגזרים כל הגילים הבאים. שכל מה שאתה עשוי להיות נמצא בך כבר בילדותך, באופן גולמי ולא מפורט אבל גם הרבה יותר מרוכז ועוצמתי.

אברהם סוצקבר, אחד מגדולי משוררי היידיש ובכלל, קרא לזכרונות הילדות המוקדמת שלו תמונות יהלומים שהמשיכו לנצוץ בתוכו ולפניו מבעד לכל המחשכים (והיו הרבה מחשכים בזמן השואה) ובשלב מסוים התחילו לתבוע ממנו שייתן להן מילים, שיאכיל אותן במילים. סוצקבר טען שבכל שירתו, עד סוף ימיו, נוצצת והומה ילדותו. אני איתו.

אנשים שמזלזלים בילדות נוטים לשכוח שהבגרות לא מביאה איתה רק שכלולים והרחבות אלא גם צמצומים, חסימות ושחיקות. ואני לא מדברת רק על טראומות שמצלקות ואוטמות חדרים בנפש. היידע הוא לא רק ברכה, כפי שמסביר קרל אובה קנאוסגורד ב"מוות במשפחה": "יידע הוא מרחק, יידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות." (הציטוט המלא פה)

אני לא מתגעגעת לילדות כמו ביאליק ("אין יין עז וּמתוק גם יחד כאגדת ילדותנו! טִפּה אחת מִשֶּׁלָּהּ דַּיָּהּ פעמים לשׁכּר את הלב עד כדי טֵרוּף! עד כּלוֹת הנפש!" הוא כתב ב"ספיח"), ולא רק משום שילדותי שלי לא היתה מציאה גדולה; אני אוהבת את הריבוי, את העושר והעומק שנצבר עם הזמן, ואני גם אוהבת להתחקות אחרי אותם רגעים מכוננים, זכרונות עתידניים שאוצרים את תמצית הנפש.

אחרי שבחנתי כמה וכמה זכרונות כאלה, שלי ושל אחרים, אני יכולה להעיד שגם הפשוטים שבהם הם פואטיים ושופעים. יש בהם איכות מיתולוגית. הפוסט הזה יוקדש לאחד מהם, זיכרון מגיל ארבע שמופיע בספרי "אסור לשבת על צמות" (הספריה לעם, עם עובד 1996). נתתי אותו לדמות המכונה בשם "הצמות" על שום צמותיה הארוכות. ועכשיו אני רוצה להחזיר אותו לרשותי ולהראות איך ברגע ההוא בגן הילדים הונחה גם אבן הפינה לעיר האושר.

ובכן…

בגן הילדים שבו למדתי היו שתי חברות בשם נטע ועופרי. הן היו יפות, טובות-לב וגדולות ממני בשנה, אולי יותר, כלומר מקסטה נעלה בהרבה משלי. עופרי היתה גבוהה ממני, וכהה באיזה אופן נעים במיוחד, כמו צל בשעת הצהריים. לנטע היתה צמה בצבע דבש כהה שהמבוגרים קראו לו שטֵני, מילה שדמתה מדי ל"שתן" וכאילו רמזה באופן מכוער על צבע הצמה. התכווצתי בכל פעם שאמרו אותה.

יום אחד בזמן שציירה החליקה צמתה של נטע מכתפה והתלכלכה בצבע גואש ירוק. היא פרצה בבכי תמרורים, משוכנעת שמעכשיו תהיה לה צמה ירוקה, או שיצטרכו לגזור לה. כמה דקות לאחר מכן נכנסתי לשירותים של הגן. נטע עמדה מול הכיור הקטן, פניה אדומים ומבריקים מדמעות כמו תפוח נחמד. עופרי עמדה לצדה. בידה השמאלית אחזה שפופרת קטנה מפלסטיק כתום שקוף (השפופרות האלה ששימשו בשעתו לאיחסון תרופות מוחזרו לשימוש בגן הילדים). היא שטפה את השפופרת ביסודיות, מילאה אותה במים צלולים, טבלה בה את קצה הצמה, נדנדה אותו קלות עד שהמים נעכרו, הוציאה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת ברוב עסק ומילאה אותה שוב במים נקיים. הן היו כל כך שקועות במלאכה שלא הבחינו בי.

בהיותי ילדה מפוכחת ועניינית קלטתי כמה זה לא יעיל. הרבה יותר פשוט לפתוח את הברז עד הסוף ולשים את הצמה מתחתיו. כמעט אמרתי להן, ופתאום הבנתי (בכאב מסוים) שהן לא זקוקות לעצתי. הן לא מיהרו. אסון הצמה הוליד טקס שנערך על רצפת השירותים המבוצצת. ואני הייתי הפולשת המציצה לסוד שלעולם לא יהיה שלה. הייתי כל כך בודדה בגן; מישהי שלמדה איתי טוענת שציירתי רק פרח אחד על כל דף וזה נחשב לבזבוז. היא זוכרת אותי כי הגננות לחצו עלי "למלא" את הדף ובשום פנים לא הסכמתי. חשבתי שתמיד אהיה בודדה. שהחמלה הזאת, היופי הזה, לעולם לא יהיו שלי. הייתי אומללה מאד וגם מאושרת, כי בצד הקנאה והרחמים העצמיים קלטתי גם את היופי. כי באותו רגע, גם אם לא יכולתי לנסח את זה במילים, נפתח בתוכי מרחב חדש (שאפשר לקרוא לו עיר האושר) הבנתי מה זאת אמנות ואיך היא תציל אותי.

 Kaye Blegvad

Kaye Blegvad

רחיצת הצמה היא אמנות, כי היא עושה בדיוק מה שאמר ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי 1893-1984): לוקחת פיסת מציאות פשוטה ויומיומית ומטפלת בה בצורה לא צפויה, מסבכת אותה ותוך כדי כך משבשת את האוטומטיות של קליטתה, מגלה אותה מחדש למי שצופה בה ומאפסת את השחיקה. (הוא קרא לזה דאוטומטיזציה ובעברית "הזרה", וביתר פירוט כאן).

לו שמו את הצמה תחת זרם מים, כפי שכמעט הצעתי בטפשותי, זה היה נכנס לי מעין אחת ויוצא מהשנייה. הסיבוך וההאטה העצימו את השיער, את הפצע, את החמלה ואת האהבה בין שתי הילדות. הרחצה נטענה במשמעות ובעוצמה רגשית. זאת היתה פייטה עם צמה (צמה ראשונה מתוך רבות), תיאטרון פיוטי ספונטני שבו הצמה, האיבר-חפץ, היא כלי שאוצר ומציף את כל הרגשות והיחסים והמשמעויות. כל האהבה שלי לאמנות נוצרית, כל ההבנה האינטואיטיבית והאינטימית של מהותה, נטועה בשירותים של גן הילדים בבאר שבע.

מתוך ההצגה שיצרתי על פי שלוש אחיות של עגנון. מתוך הפוסט על הסיפור ועל ההצגה

צמות. מתוך ההצגה שיצרתי על פי שלוש אחיות של עגנון. מתוך הפוסט על הסיפור ועל ההצגה

ובאותו יום בגן גיליתי גם שהזדהות היא לא האופציה היחידה. גיליתי שגם ההתבוננות היא אושר. שאפשר לחוות משהו ברגש וגם במחשבה, מבפנים וגם ממרחק. גיליתי שהמורכבות היא הפתרון. שהיא מאפשרת לי להישאר בכאב, להכיל את כל עוצמת הרגש מבלי להתפוצץ או להתמסמס. לא ידעתי כמובן על קיומם של סטניסלבסקי או של ברכט, אבל מיד תפסתי שאני ברכטיאנית. שאני אוהבת את הפיצול, את שבירת האשליה, את התנועה בין החום של הרגש לקרירות של הצורה ולשחרור של המחשבה, שיש לי מקום במרחב שנפתח בין השניים וקוראים לו עיר האושר.

*

היה לי עוד פרק שלם על חממת האמנים של הקרון, אבל זה איכשהו קלקל את הזיכרון והפך אותו לפרסומת. אז לא הפעם. אבל ההרשמה לשנת הלימודים הבאה בעיצומה. אנחנו מחפשים אמנים מכל התחומים שמבינים שהילד הוא אבי המבוגר. לפרטים: tammy@traintheater.co.il | טלפון 02-5618514 שלוחה 118

*

עוד באותם עניינים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

חייל הבדיל של אנדרסן בתיאטרון האפי של ברכט

לשבור את החזיר, אתגר קרת, דוד פולונסקי

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

על מות הילדה

חמסין באושוויץ

ארבעה סוגים של זיכרון

שיחות עם אמא

*

ושלוש הודעות

הלגיון של אורין יוחנן מגיע לתל אביב לתיאטרון קליפה!
יום שישי 05.08.16 / 21:00  ||  יום שבת 06.08.16 / 21:00 כרטיסים

*

פיזיקאים משני המינים שרוצים לפעול נגד השנאה והגזענות, לעשות משהו טוב וממשי (בתשלום), מוזמנים להצטרף לאחד המאמצים היחודיים לשילוב תלמידים מצטיינים מהמגזר הערבי בתחומי המדע וההנדסה.
הפרטים פה וגם פה. תרגישו חופשי להפיץ!

*

ואם תמיד חלמתם ללמוד הפעלת בובות ממאסטר סיני, זו ההזדמנות שלכן! סדנת אמן, 3 ימים באוגוסט.

*

 

זה לא בדיוק פוסט אלא חידה.

ששת שטיחי הגבירה והחד קרן נמצאים בחיוג המקוצר במוחי כבר שנים.

למשל זה:

1

כמעט כתבתי על המחוות החתוליות שבלתוס עשה לו. בסוף סטיתי לבלתוס אחר, הרבה יותר פרובוקטיבי.

בלתוס, נערה וחתול בהשראת הגבירה והחד קרן

בלתוס, נערה וחתול בהשראת הגבירה והחד קרן

בשבוע שעבר נזכרתי בשטיחים בגלל הקרן שהצמיחה נועה שניר למינה צימליך של עגנון.

בדקתי כל מיני חדי קרן; אצל בורחס למשל, ואצל רבקה הורן הפסלת ואמנית המיצג הנפלאה, ששמה השפיע כמו לחש קסם על יצירתה, אחרת איך אפשר להסביר את שלל הקרניים, חלקן מפתיעות, וגם הצפורניים (שהן כידוע הקרניים של האצבעות)?

יש לה אפילו קרן רפאית כמו למינה צימליך, קרן שיצרו הסביבה וההקשר, ראו בתמונה למטה.

שתי קרני רפאים. משמאל, רבקה הורן, icarus redeemed, מימין נועה שניר (פרט) מתוך חתונתם של מינה צימליך והרשל הורוביץ, איור ל"סיפור פשוט" של עגנון.

שתי קרני רפאים. משמאל, רבקה הורן, icarus redeemed, מימין נועה שניר (פרט) מתוך חתונתם של מינה צימליך והרשל הורוביץ, איור ל"סיפור פשוט" של עגנון.

ובכל זאת יש הבדל בין קרני הכלום; הקרן של מינה צימליך נוצרת מן הרווח בין רגליו של גבר ודוקרת אותו במפשעה, ואצל רבקה הורן זו קרן של אור, כפי שאפשר לראות בתשליל שעון השמש שנוצר לרגליה.

והנה עוד חד קרן פלאי של רבקה הורן (קשה להתאפק).

רבקה הורן, חד קרן

רבקה הורן, חד קרן

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

נועה שניר החזירה אותי לשטיחים ופתאום שמתי לב לתסרוקתה של הגבירה. אני קצת מתביישת אבל עובדה: על אף הפטיש שלי לצמות מעולם לא שמתי לב לתסרוקתה.

הגבירה והחד קרן, פרט

הגבירה והחד קרן, פרט

אני לא מכירה שום תסרוקת דומה בימי הביניים או ברנסנס. הכי קרובה זו בילבי. ואצלה זה ברור; שום חוק לא חל עליה, גם לא חוקי המשיכה. ואצל הגבירה?

הכול קרניים בשטיח הזה (וגם בכמה מאחיו לסדרה). אפילו לראי יש קרן שמשלימה את ההשתקפות. ושמא הכול צמות מזדקרות? אדוות והדים זה טוב ויפה, אבל לְמה ולָמה?

עדכון זעיר: בינתיים הסתכלתי וראיתי שהגבירה הממוסגרת בתסרוקתה ובמחרוזותיה היא מעין שיקוף של הראי. נוצר מעין מעגל שבו הגבירה מחזיקה את הראי שבו משתקף החד קרן ואילו היא בתורה משקפת את הראי. הגבירה היא הראי של הראי…

משמאל, הגבירה והחד קרן (פרט), מימין, רבקה הורן, תלבושת חד קרן.

משמאל, הגבירה והחד קרן (פרט), מימין, רבקה הורן, תלבושת חד קרן.

*