Feeds:
פוסטים
תגובות

"מעשה בפרוכת" מאת מרים ילן-שטקליס הוא שיר-אגדה יפהפה, יצירה כמעט סמויה מן העין שנולדה ב-1949, רגע אחרי השואה, ויצאה לאור בפריז כעבור שלוש שנים בצורת מגילה מקופלת בזיגזג; זו יצירה על-גילית אף שמי"ש ראתה בה יצירה למבוגרים וכללה אותה בחיים ומילים.

ולמה נזכרתי בה דווקא עכשיו? רגע. ראשון ראשון ואחרון אחרון.

מתוך "מעשה בפרוכת", "כְּתָב ועריכה גרפית בידי הצייר יעקב גיפשטיין", הלוא הוא יעקב אגם בן ה-23. לחצו להגדלה

וכך זה נפתח, במין חזיון לילה של הנשמה, בצלילים מתנגנים בין ישן, נושן, ישנה, נשמה, כמו לחש קסם:

סבא שלי, סבא לבן,
סִפֵּר לי סִפּוּר מעשה יָשָׁן,
ישן-נושן…
            ואני ישֵׁנה,
עת יורְדה נִשְׁמתי לרוות צמאונה
במַעְיְְָן.
מעשה ביונה,
ובגדי,
ובזאב מכשף,
בפרוכת אחת, ובאִמֵּנו רחל,
תגן זכותה על כל בית-ישראל.

מעשה בבן מלך ש"ירד" לשווקים לבוש כאביון, לחפש דין וצדק. מעשה בבת מלך ש"ירדה" לכבס את כותנתה בנהר. את בן המלך מכים, משסים בו כלבים, מתְאַנים לו עד שהשמיים בוכים. לבת המלך מתנכרים; "ולא הכירוה אנשי הכפר, / ולא הכניסוה עת לילה קר, / לא הכניסוה, / לא חיממוה, / בכי מר". זוהי על רגל אחת, חוויית הגלות: יהודים שגלו מארצם "ירדו" מגדולתם, שלומם הופקר, איש לא מזהה אותם כבני מלכים. מי"ש חוותה את זה על בשרה; עד שהגיעה לארץ בשנת 1920 הספיקה להיחשף לשלל תקריות אנטישמיות, פוגרומים, רדיפות והצלות של הרגע האחרון. אבל מעבר לגורל היהודי, מהדהדת כאן גם איזו תמצית נפש, חוויית ליבה, חיכוך קבוע בין הכרת ערך עצמי וגאווה עיקשת – להשפלה, עלבון ובושה. אפילו ל"מעשה בפרוכת" נלווה סיפור עוועים על עיכובים בעיצוב ובהדפסה שהאריכו את שהותה בפריס. היא חלתה ב"ברונכיטיס קשה", כספה אזל והיא רעבה ללחם:

לא רעב בעתות מהפכות ומלחמות כשכולם רעבים כי אם רעב "פרטי", כשמסביב הכל שבעים ואני רעבה. איכשהו עורר בי הדבר רגשי בושה ושיתק כל חשיבה הגיונית. במקום להזעיק עזרה … ניסיתי בכל כוחותי להסתיר את מצבי מעיני כל.  

ובחזרה לסיפור: בן המלך תועה במדבר ונתקל בזאב שהופך אותו ל"גדי קטן, / גדי לבן, / גדי". בת המלך תועה במדבר ונתקלת בזאב שהופך אותה ל"יונה לבנה, / יונה קטנה / יונה". איזה מין זאב זה שמכשף ולא טורף? כזה שזאביותו היא אלגורית, ייצוג של עוינות וסכנה (אדם לאדם זאב) לעומת התום והפגיעות של הגדי והיונה. זה קורה שוב ושוב בעולם האגדות: בני אדם עומדים בדרכם של מכשפים ולובשים צורת בעלי חיים עד שהם נגאלים. במעשייה מס' 88 של האחים גרים, "העפרוני המזמר והמקפץ", בן מלך מכושף פעמיים: קודם הוא נהפך לאריה ואחר כך ליונה שמזילה טיפת דם ונוצה לבנה כל שבעה צעדים, סימני דרך לאהובה שמחפשת אותו.

זו הגלישה הראשונה של מי"ש אל אגדות העמים, גלישה קלה, כמעט בלתי מורגשת לעת עתה.  

ובינתיים חולפות להן אלף שנים. נתק שורר בין מה שמתרחש עלי אדמות, למה שקורה בגן עדן; למטה רדיפות וכישופים, ולמעלה:

יושבה בגן-עדן אִמֵּנוּ רחל,
תהי מליץ-יושר על כל ישראל,
יושבה ושוזרת פרוכת גדולה
לסוֹך ארון-קודש בבית התפילה.
בזה ארון-קודש עומדים חבויים
ספרי התורה שְׂרָפום הגויים.
שִׁקְרו עריצים! הגולל לא נסתם –
שלם כל גְוִִיל, אין בו מום, אין בו פגם,
כביום בו אחז ביראה סופר-סת"ם.
מזהֶרֶת כל אות ושופכת חִנָּהּ –
קִשטוהָ, לִטפוהָ ידי השכינה.
הוי, עמי.

זו הגרסא היהודית של מי"ש ל"כתבי יד אינם נשרפים" של מיכאיל בולגקוב. ולא רק הגווילים, בית הכנסת כולו שופע חן וחסד, חמימות ואורה וקסם-מרחב – כל הכתלים נהפכו לכותל מזרח כדי שהאבות וכל "שַׂר ויקר" לא יצטרכו להידחק. מלאכת הפרוכת כמעט נשלמה; פרחים מופלאים פורחים בה, ציפורים מעופפות בין חיות יער ושדה, ו"סְנֶה-תקווה מלבלב", שיח בוער מתלבלב! שלישי בשורת ניסים, אבסורדים נפלאים, אחרי הספרים השרופים-השלמים, והכתלים שנהפכו כולם לכותל מזרח מבלי למוטט את הבית. כל החיות כבר נרקמו, למעט גדי ויונה. מחט חדשה זורחת בין אצבעותיה של רחל. היא בוררת לה לובן ורוך ומתחילה לרקום, ופתאום נשמע קול בכי ופרחי הפרוכת נובלים, העלים נחרכים (כל העלים, או רק עלי הפרוכת? אולי זאת בעצם האדמה שרועדת, פרחי כל העולם נובלים). מתברר שהשלמות היתה רק אחיזת עיניים. הדממה רימתה. רחל מציצה למטה. היא תרה אחרי מקור הבכי ומבחינה בגדי וביונה.

פרוכת, המוזיאון היהודי ברומא

רחל שמתה ונקברה בדרכה לארץ, היא מליצת היושר האולטימטיבית של עם ישראל. במדרש איכה רבה מתייצבת נשמתה בפני הקב"ה לאחר חורבן הבית ומבקשת שיחזיר את בניה מן הגלות. היא מספרת לו – בפירוט שלא פוסח על שום חור שהותיר הצמצום המקראי – מה סבלה כדי לא לבייש את אחותה, ואם היא, שהיא בשר ודם ועפר ואפר, לא קנאה וגמלה חסד לצרתה, על אחת כמה וכמה שמלך רחמן כמוהו לא צריך לקנא לעבודת כוכבים שאין בה ממש ולמסור את עמו לאויביו. והקב"ה אכן משתכנע ומבטיח להחזיר את ישראל למענה. ובגרסה המקוצרת של ספר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". והתשובה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

ואילו ב"מעשה בפרוכת" – הפתעה: רחל לא עותרת לאלוהים וגם לא מזעיקה כמקובל את "ישֵׁני חברון" (האבות הקבורים במערת המכפלה), אלא פועלת על דעת עצמה, כמאגיקונית: היא שולחת ארי ונשר לאתר את הבוכים בעזרת "חוט שני", חוט משי קסום שהיא קושרת לכפתו של האחד ולכנפו של האחר.

פרוכת 1797, המוזיאון היהודי בשוויץ

וזו כבר חריגה מובהקת מן המסורת היהודית אל תוך עולם האגדות, שבו כל מלאכות החוטים הנשיות נגועות בקסם. זה משותף לכל סיפורי העמים, מאוסף האחים גרים ועד המקבילה הסלאבית של אלכסנדר אפנאסייב (1826-1871). כדי לא להאריך, בחרתי בדוגמא המרוכזת מכולן: "פלך, סירת הנול והמחט", מעשייה מס' 188 באוסף האחים גרים, שנקראת על שם שלוש המתנות שנערה ענייה יורשת מסנדקיתה. כשהמלך מחפש לו כלה הוא מציץ לחלונה, ואחרי שהוא ממשיך בדרכו, היא מדקלמת: "פלך פלך לך החזר / אל ביתי את המחזר". והפלך מרקד אל המלך ומותיר אחריו חוט זהב זוהר. ובינתיים ממשיכה הנערה ומדקלמת: "סירת הנול ארגי מהר / לי הביאי המחזר."

"מיד זינקה הסירה הקטנה מידה וקפצה בעד הפתח החוצה. ליד הסף החלה לארוג מרבד יפה משנראה אי-פעם. משני הצדדים פרחו ורדים ושושנים ובאמצע על רקע זהוב טיפסו זמורות ירוקות ובתוכן קיפצו ארנבונים וארנבים; איילים וצביים הושיטו ראשיהם, ולמעלה, בין הענפים, ישבו ציפורים ססגוניות; לא חסר דבר אלא שישירו" [כמו ציפורי הפרוכת].

ולסיום היא מדקלמת: "מחט מחט עדינה, / למחזר הכיני נא". המחט מתעופפת באוויר והרהיטים כמו מתרפדים מעצמם, בהילוך מהיר, כאילו עמלו בחדר רוחות רפאים. השולחנות מתכסים במפות והחלונות בווילונות. וכבר מופיע גם המלך שצעד בעקבות חוט הזהב, ופוסע על שטיח הפלא לבקש את ידה.

פרט מתוך פרוכת זהב 1887

אבל כדי לרדת לשורש הפרוכת של מרים ילן שטקליס, אין די בקסמי החוט של האגדות. לשם כך יש לרדת (או לעלות) אל מטפחת השבת של סבתה. מי"ש אהבה והוקירה את כל סביה וסבותיה. היא מתאמצת לא להפלות ביניהם בזכרונותיה, אבל בדמותה של אם-אִמהּ יצוק משהו מיתי. בזיכרון שנקרא "בית" יושבת מרים הקטנה על הרצפה מתחת לשולחן האוכל הארוך, מספרת סיפורים לבובה נעמי, ומביטה בסבתה הלבושה בשמלת השבת:

"על כתפיה פרוש סודר-השבת עשוי תחרים שחור. ועל ראשה מטפחת השבת הלבנה, ובה פורחים פרחים לבנים ושרות ציפורים לבנות".

ופעם אחרת, כשהיא יושבת עם משה'לי בתוך הקש, הוא מספר לה על ארץ ישראל מלכּת הארצות, ועל חבצלת השרון ושושנת העמקים, הפרחים היפים בעולם שפורחים בה, והיא מבינה מיד. "כמו הפרחים של סבתא", היא אומרת. "אלו פרחים? מה את שחה?" הוא כועס. "הפרחים שבמטפחת ראשה, במטפחת השבת. חושבים שהם לבנים, אך צריך להביט אליהם חזק-חזק ולעצום את העיניים חזק-חזק, ואז רואים את הפרחים, חכליליים, פרחי זהב, פרחי אש. והם הפרחים שבארץ ישראל".

ניוטון הוכיח שהאור הלבן נוצר על ידי צירוף של כל צבעי הקשת. ומטפחת השבת של סבתא היא בעצם מטפחת אור. ליבה של נכדתה כמו פריזמה מיסטית, חושף את הצבעים הכמוסים.

סוף המאה ה-18 מתוך תערוכת "צבעי היהדות" בגלריה אופיצי, פירנצה

גם הפרוכת של רחל היא פרוכת של אור, ככתוב: "ופני הפרוכת פני שחר יכלימו", וגם "זיו הפרוכת יאיר חשיכה". והצבע הלבן הוא הצבע המוביל במעשייה; לובן של אור וטוהר, תום ושֵׂיבה: הסבא לבן, הגדי לבן, היונה לבנה. (מין זבוב טורדני מזמזם לי שגם אבי רחל נקרא "לבן", ואני מגרשת אותו, כי מה זה שייך?). אבל יש עוד לפחות שני לבָנים מכוננים בזכרונותיה של מרים ילן שטקליס:

"מתי לראשונה נתקלתי במושג 'יהודי'?" היא תוהה (ב"ציוני הדרך"). ומיד מופיעה התמונה: היא בת חמש, בזמן הפוגרום בניקולייב. היא עומדת על גזוסטרה לצד אמה ורואה פתיתי שלג באוויר. שלג באוויר החמים! זה פלא. היא משתפת את אמה בשמחתה, ואמה מחווירה ואומרת "אלה לא פתיתי שלג, אלה נוצות מכרים של יהודים". קולה החנוק והעצב שנשקף מעיניה מדהימים את הילדה. (כשגברת הוּלֶה של האחים גרים מנערת את כסתותיה, יורד שלג בעולם. והזיכרון כמו מסיר את קליפת הקסם ומותיר מציאות מבעיתה).

וישנו גם הלובן הטוב, לובן הקיר שלידו היתה סבתא מתפללת:

"לבן הקיר, ובקיר ממעל כתם שחור, והוא סימן שבית המקדש חרב. סבתא אמרה לי, סבתא יודעת. ולא הרחק מן הכתם השחור תלויה תמונה, ובתמונה רקום מגדל אדום וחומה כחולה, ושני אריות זהב ופרחי זהב, וצפורי כסף. וזה יפה מאד, וזה סימן שאנו ניסע לארץ ישראל". (מתוך "בית")

הכתם השחור כפיח מסמן את "חורבן הבית". מי"ש מכנה את בית סבה וסבתה "הבית". הוא נבנה על חורבות קודמו שנשרף. אִמהּ נולדה "בבית הראשון" אבל היא עצמה הכירה רק את "הבית השני". בשום מקום היא לא אומרת "בית מקדש", אולי היא אפילו לא מתכוונת, אבל הצירוף בכל זאת נשקף מבעד למילים. וכשהיא ניגשת לתאר את גנה של הסבתא, גן ילדותה, גן חלומותיה, עולות דמעות בעיניה. "ייתכן כמובן שאהבתי משבשת את ראייתי, אבל לי נדמה שלא היה עוד גן בעולם אשר יתחרה בגנה של סבתא". ושוב ושוב היא חוזרת אל שיחי הלילך הפורחים בו, אל האשכולות הלבנים והסגולים, הכבדים והבשומים שמציצים מהחלונות, והרוח נושא את ריחם לתוך הבית (ואל תוך ידיה של רחל):

ושתי הידיים – פרחי הרימון,
ההוד והחן בן לנצח ישכון.
ושתי הידיים – אשכולות הלילך,
ובושם ריחן מלילך משובח.
שוזרות הידיים פרוכת גדולה
לסוֹך תורתנו עונתה בגולה.

ואם כבר: בין הריבות שנרקחו מן הפירות והגרגרים שצמחו בגנה של סבתא, מי"ש זוכרת לטובה את ריבת התפוחונים הקרויים "תפוחי גן-עדן".

ככה זה תמיד, התיאולוגיה הגלויה, הרשמית, מצמיחה חוטרים אישיים.

ובחזרה ל"מעשה בפרוכת": הארי והנשר (סמלי האל) מוצאים את הגדי והיונה (עם ישראל, כנסת ישראל) ונושאים אותם לשמיים. ושם בגן-עדן, הם חוזרים לדמותם האנושית ונישאים, כמצופה משיר-השירים שמתלווה לגיבורים כמו נוסע סמוי, מן הרגע שבו הם יוצאים למסעם כמו השולמית שיוצאת לחפש את אהובה: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת–אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" וגם אצלה זה משתבש: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת", ועד "חוט השני" שרחל קושרת לכנף הנשר ולכף הארי: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ובזאת תם המעשה ביונה ובגדי אך עוד רבה הדרך לגאולה.

פרט מתוך אוסף עין חרוד (?)

 למה דווקא עכשיו?

"מעשה בפרוכת" הוא מעין מטריושקה (בבושקה) זולגת ומתהפכת. בתוך רחל היהודייה נחבאות נשים מכל העמים, טוות, אורגות ורוקמות, עושות נפלאות, ששואבות את עוצמתן ממטפחת השבת של סבתא חסידית. הסתירות מרחיבות את גבולות המעשייה ומַפרות אותה כמו "דודאי החלומות" של מי"ש. ולמה אני כותבת על זה דווקא עכשיו? אולי בגלל מה שאבי מעוז, סמוטריץ' ודומיהם מעוללים ליהדות. חלילה לי לוותר על טקסטים נהדרים שהם חלק ממני, בגלל שהם מנכסים ומזהמים אותם, זה כמו לכרות אונה. אז אני שמה רגל בדלת. משהו כזה.   

זאת ועוד: בכל מדד שהוא, מדובר בטקסט פמיניסטי. בשיחה עם חוקרת הקבלה מלילה הלנר-אשד היא ציינה שבעשיית הפרוכת הנשים הכי קרובות לקודש שיהיו. ורחל של מרים ילן שטקליס חורגת מן המקום שהוקצה לה. מה שהיא מחוללת לא היה מבייש שום בעל נס; הכרובים עצמם נוגעים בפרוכת שלה "בדחילו ורחימו", וצמד מלאכונים משרתים אותה ומגישים לה חוטים: "מִי אודם תפוח, מִי זְהב חבּושים". הטקסט כולו מוקדש לנשמת חנה סנש הי"ד (עוד אישה) וגם מי"ש עצמה מתפרצת לתוכו שוב ושוב דרך מילות קריאה כמו אלליי, הוי שִׁברי! הוי אלי! הוי עמי, וכו'. ולבסוף – הגדי והיונה מוצגים באופן שוויוני וסימטרי לכל אורך הטקסט: פעם היונה ראשונה, ופעם הגדי. ואם מישהו חושב שאני נטפלת לקטנות, ויקיפדיה שוב מדגימה כמה אוטומטית ומושרשת ההטיה, כשהיא מתארת את "מעשה בפרוכת" כ"אגדה פיוטית על נסיך שנהפך לגדי ועל ציפייה לגאולה". בת המלך הוסרה מן המשוואה (ואף מילה על רחל אמנו). למטה, צילום מסך, קטע מרשימת הספרים של "מרים ילן שטקליס" בויקיפדיה.

ובאשר לגדי של "מעשה בפרוכת", חוה אלברשטיין כבר אמרה את זה ב-1989.

הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני
  • תודה למלילה הלנר-אשד שסייעה לי מצד היהדות.
    כל הציטוטים מאוסף האחים גרים, בתרגומו היפה של שמעון לוי.
    כל הציטוטים של מרים ילן שטקליס מתוך חיים ומילים.

עוד חוטים ומטמורפוזות

קסמי הרִקמה של פניה ברגשטיין

7 במיטה (לואיז בורז'ואה) וגם שיר ערש לאמא

אמנות איומים ופנטזיות מיניות, על המיתוס של ארכנה  

ברבורי הבר  ויש גם חלק שני

עופר עם בירית זהובה, על אח קטן, אחות קטנה

מה באמת רקום שם בשטיח באייה?

.

כמה טקסטים יהודיים וכו'

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

על שכן בגן עדן

כך עושות כולן, או מוצרט והסיפור התלמודי

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

לשאלת הפיות היהודיות

*

ובלי קשר –

שלוש הופעות של יאללה בטטה בתיאטרון הבית

בסוף השבוע הנוכחי. לכרטיסים

שירת האגם הגווע

1.

טיילתי בשמורת החוּלה (לא באגמון, בשמורה הישנה הכמעט נטושה) יותר מאשר בכל מקום אחר. בכל פעם שאהוב ליבי (שדחף הטיול שלו פעיל בהרבה משלי) היה שואל לאן אני רוצה לנסוע, אמרתי: לחוּלה. בשנים הראשונות עוד הבליח מדי פעם מכתש רמון שצץ בחלומותי, אבל גם המגנט הזה נוטרל על ידי כוח המשיכה של החוּלה. אני תמיד מתאכזבת קצת כשאני מגיעה, וברגע שאני מפנה את גבי אני שוב מתחילה להתגעגע.

 2.

קצת היסטוריה: בין השנים 1957-1951 יובש אגם החולה, על מנת להכשיר קרקע לחקלאות ולנצל את הכבול לדישון, לאנרגיה וכו'. כ-62,000 דונם יובשו, מה שהתברר בדיעבד כאסון אקולוגי; לחי, לצומח, למים: אדמות הכבול שקעו, התייבשו, גרמו לשריפות גדולות, ובחורף נסחפו לכנרת וזיהמו את מימיה.

פטר מירום (ששם משפחתו הוא מחווה לשמו המקראי של האגם – "מי מרום") עבד בענף הדיג של קיבוץ חולתא כעשרים שנה. בין השנים 1954-1958 הוא צילם את חייו ומותו (הוצאתו להורג) של האגם.

"שירת האגם הגווע", מבחר תצלומים מלווה בטקסט שכתב ידידיה פלס על פי הנחיותיו, יצא לאור ב-1960 ונמכר בעשרות אלפי עותקים. אחד מהם הגיע לילדה מבאר שבע. אני.  

3.

הכול בגלל ש'. הוא זכר את הספר מעבודתו בחנות ספרים משומשים: יותר מדי עותקים של "שירת האגם הגווע" שהילכו עליו שיממון באפרוריותם, בנוסטלגיה הארצישאלית הנגועה בקיטש וכו'. לא זוכרת את הניסוח המדויק, רק את פליאתו הגמורה, את ההסתייגות הסקרנית מן המקום שתופס הספר בנפשי.

זה גרם לי לחשוב.

4.

הערת ביניים: זה לא פוסט על האמנותיות של "שירת האגם הגווע" אף שֶׁקַּל להגן על הצילומים; מה שמבדיל את מירום משלל חקייניו, זו התשוקה לצורה שלא משועבדת לשום אג'נדה, לשום רגש נתון מראש. הצילום על כריכת הספר (בהוצאה המחודשת) מתנדנד בין כתב שעוד לא פוענח לשירבוטים הסוריאליסטיים-קומיים של חואן מירו.

ובצד זה יש ב"שירת האגם הגווע" תמונות מיתיות, אפוקליפטיות בלי שינַפחו אותן. זו למשל תמונה של פליטוּת, של גירוש מגן עדן. לחצו להגדלה:

צילם פטר מירום, מתוך "שירת האגם הגווע",

5.

יומן חדשות שצולם בזמן ייבוש החולה. דבר הקריין:

"שנים רבות חלמו אנשי הקרן הקיימת לישראל על יבוש הביצות האלה, ועם קום המדינה בא האות: זה למעלה משנה שפועלים ומהנדסים יוצאים יום-יום לעבודה, לשנות מעשה בראשית, להיאבק עם כוחות הטבע. כל קיבוץ גלויות נמצא כאן, ואפשר לומר שעם ישראל שלח נציגים מכל העדות על מנת שישתתפו בכיבוש חבל ארץ זה".

והוא מסיים בטון ענייני, מעט חגיגי, נקי מצער או מהרהור נוסף:

"כן, זהו עמק החולה. התבונן יפה בביצות האלה, בעוד שנה לא תראה אותן יותר".

אני מאזינה לקריין ושומעת את אבא שלי. אבהות היתה בשבילו הנחלת ערכים. ביצות הנפש יובשו כדי להכשיר אותה לערכי העם והמולדת.

חינוך, גם כשהוא נעשה במיטב הכוונות, יכול להיות טעות ואסון אקולוגי

מתוך "שירת האגם הגווע", צילם פטר מירום

 6.

ואז בא פטר מירום. הייתי צעירה מכדי לנסח את זה במילים מפורשות, אבל "שירת האגם הגווע" היתה נגיעה של חסד. מישהו ראה אותי דרך הפראזות ושירי ההלל לכיבוש הנפש. שמו של הספר – חציו "שירת הברבור" (הקינה הלירית המיוחסת לברבורים לפני מותם) וחציו מחווה אירונית ל"שירת הים" הלאומית, ההודיה על הייבוש הנִסי, האלוהי, האַלים – של קריעת ים סוף.

החולה הלוא כונתה בין השאר, אגם, ביצה, ימה וים.

 7.

"שירת האגם הגווע" לא היה הספר הראשון שנולד מצילומי החולה של פטר מירום. קדם לו "הרפתקה באגם – מעשה שהיה בים-חוּלה".

"מראות כאלה אדם רואה רק בדמיון – והנה הם לקוחים מן המציאות. ממציאותנו שלנו".

כך כתב ישראל זמורה על הצילומים בעיתון דבר, ב-14 בספטמבר 1956, היום שבו נולדתי.  

והוסיף וכתב ש"האגם הוא הנפש הפועלת הראשית".

ב-14 בספטמבר חל גם חג הדרקון בטרילוגיה שלי: היום שבו היו מקריבים ילדה לדרקון.

אני תמיד מתפלאת כשתופסים את נופי בנות הדרקון כזרים או פנטסטיים, כי ביצת הדרקון היתה מאז ומתמיד ביצת החולה שלי.

*

.

ובלי קשר, קרן הארולד גרינספון (פיג'מה) מציעה fellowship למאיירים מרחבי העולם, כולל עשרה ימי השתלמות בארה"ב ובישראל.

חרדות

  1. זיגפריד ואני

זה תמיד קצת מערער כשהקרקע של היצירה נשמטת ומתחלפת בעסקי האוויר של היחצון והשיווק, אבל מעולם לא חרדתי לגורל ספרַי; אני לא נוטה לחרדה, ומלבד זאת הקשחתי את עצמי, התאמנתי מילדות בלא-להיות-נזקקת. לשום דבר, לאף אחד ("הם לא יחליטו עלי", זאת היתה המנטרה שלי. יום אחד כשיעשו לי נתיחה שלאחר המוות, יגלו את המילים האלה חקוקות על לוח ליבי.)

אבל כל זה לא חל משום מה על בנות הדרקון.  

זיגפריד, הגיבור הגדול של שירת הניבלונגים, טבל בדם הדרקון ועורו נהיה חסין כשריון. רק טפח נותר פגיע, כגודל עלה האלון שדבק בבשרו. ואצלי זה להפך: הטבילה בדם הדרקון מוססה את השריון שלי.

למעלה: מותו של זיגפריד בשיאה של סצנת ציד, שירת הניבלונגים  Hundeshagenscher Kodex המאה ה-15. קרימהילדה אשתו היא שהסגירה את נקודת התורפה שלו בתמימותה. היא רקמה צלב קטן על בגדו של זיגפריד, ושם נעץ האגן הבוגד את חיצו. לחצו להגדלה

.

2. מכובדוּת

שירת הניבלונגים היא אֶפּוֹס, כלומר יצירה ספרותית המגוללת סיפורי גבורה והרפתקאות של גיבור או קבוצת גיבורים. וגם בנות הדרקון היא גם אפוס משונה, שמגולל את סיפורי הגבורה וההרפתקאות של קבוצת ילדות לא נחשבות.

ואני חרדה שהילדות האלה, הקרובות לי כנפשי, לא יזכו בכבוד השמור לגיבורים.

רונית מטלון שהעבירה את כתב היד של ספרי הראשון, אסור לשבת על צמות, לספרייה לעם ולוותה את הוצאתו לאור, חזרה ושיננה לי את ערך "המכובדות". לא הבנתי את זה בשעתו. לא רציתי להבין. הרתיעה שלי ממכובדות חושלה עוד בילדותי עתירת הפוליטיקאים והעסקנים. ראיתי בה מילה נרדפת לחשיבות עצמית ופוזה בלי תוכן (כמו אותה חליפה ב"שטן במוסקבה" שממשיכה לחתום על ניירותיו של ראש ועדת הבידור, ואף גוערת בנכנסים: "מה זה? הרי כתוב על הדלת בפירוש שאינני מקבל"). עד שפעם, לפני שנים, מוניתי לשופטת בפסטיבל עכו. בתום החגיגות חזרתי בהסעה לתל אביב. השופטים האחרים ירדו בזה אחר זה ואני נשארתי אחרונה. השעה היתה אחרי חצות והנהג שביקש להחניף לי אמר כמה הוא נרגש להסיע אנשים מכובדים כמונו, ומיד מחיתי בלי לחשוב: אני נראית לך מכובדת? וכמובן שהוא התחיל להציע לי הצעות מיניות. ובעודי מתעשתת בזריזות ומסיטה את השיחה לתינוק שמחכה לי בבית, פתאום קלטתי מה רונית ניסתה להגיד: מכובדות היא סוג של הגנה. גם ילדות שלא מסכימות שיחליטו עליהן זקוקות להגנה שהיא מספקת, להכרה, לתיבת תהודה.

אולי הרשיתי לעצמי להודות בזה כי הרגשתי פחות מאוימת. התחלתי להאמין שאפשר להיות שייכת בלי למשכן את הנשמה. ועכשיו אני שוב תוהה.

.

3. אוטוביוגרפיה או ראי?

כשנועה, הגיבורה התל אביבית של בנות הדרקון, מנסה לספר לילדות המקובלות בכיתה שלה על הרפתקאותיה בעיר האושר (של הספרים, לא של הבלוג), היא מצטנעת וקוראת לזה "סתם משהו קטן שעלה בדעתה".

היא חשבה שהן יגידו, "קטן?" ויתחננו שתמשיך, אבל הן רק שתקו במבוכה. תמרה מלמלה משהו על נועה והדמיונות המוזרים שלה, ונועה לא מחתה, כי מה היא תגיד, שאלֶה לא דמיונות אלא זכרונות שקרו באמת? עיר האושר לא הייתה מוזרה (אולי קצת משוחררת מהאפרוריות המשמימה של המציאות). אפילו התמונה השחורה הייתה מוכרת לה מבפנים, כאילו נרמזה על קיומה בכל לילה שבו הקיצה בין צללים מפחידים, בכל חורף שבו נשמה את הסירחון הסמיך של הכיתה, בכל פעם ששמעה את אוֹעָה מזדעקת, "אל תביט, אל תביט!" אבל לכי תסבירי את זה לילדות יהירות ואדישות. החסד שנטו לה אזל בהילוך מהיר.

מתוך בנות הדרקון [3] – כל הילדות

כי זה העניין עם ספרות: שמצד אחד "הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא", כפי שאמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו (ועוד לא נלאיתי מצטט). וקריאה בספר – כל ספר – היא מפגש עם מי שכתבה אותו. ומצד שני – וכאן אנחנו נכנסים לתחום הנֵס – האוטוביוגרפיה של הכותב היא בו בזמן גם ראי שמשקף לכל קורא את חייו שלו. וההיפוך הזה, החפיפות הפלאיות בין נפשה של הכותבת לנפשה של הקוראת הן הן תרופה נגד בדידות, וראָיה שבני האדם (מכל המגדרים) הם אחים.

ואני פוחדת, ממש פוחדת, שבנות הדרקון לא יהפכו לראי, שכל פיסות הנפש שנגרפו לטרילוגיה שלי בשיטפון של החלום שבו התגלתה, לא ימצאו תהודה, ואני אשאר מרית עם הדמיונות המוזרים שלה.

מתוך "המסע המופלא" של הייאו מיאזקי (2001), מהרגע הראשון הזדהיתי עם מה שנעקר מגופו-נפשו של רוח הנהר ונשטף במי האמבטיה, כאילו חלמתי על זה כבר.

*

עוד באותם עניינים

מבחר ביקורות וראיונות על בנות הדרקון

על הקריאה, או הסטיגמטה כמשל

זכרונות עתידניים

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

מי יאהב אותי? מי ילטף אותי?

מי אותי יכיר?

מי ישמור עלי מגשם וסגריר?

מי יהיה הוא, מְיָאוּ?

הילדה איה עזבה,

איך נשוטט בעולם

בלי אהבה?

מי ילטף אותי?

מי יהיה הוא, מְיָאוּ?

זהו השיר הזוכה בתחרות השירה של העירייה.

חיברו אותו נוליק ושמוליק, שני חתלתולים עזובים, משתתפים סמויים בסדנת הכתיבה של גבירה. הם מבצעים את השיר על שולחנו של ראש העיר וסוחפים עובדי עירייה ועוברי אורח שרוקעים ברגליהם, קופצים על רהיטים, מוחאים כפיים ושרים בסצנת מחזמר המונית. "אימם" של המשוררים הצעירים (הילדה איה מן השיר) נעלמה. הם זקוקים לבית חדש, והומלס גבה קומה אמנם מבטיח לאהוב אותם ממש כפי שביקשו.

אנדרסן הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים, כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת לאמר: הקטנים קוראים ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

את הדברים האלה שכתב דוד פרישמן על אנדרסן בסוף המאה ה-19 אפשר להחיל כלשונם על נורית זרחי ועל אגודת משוררי הרחוב.

יש לי 7 הערות על הספר.

  1. רק לב וזרועות מושטות

כשאיה נעלמת ("את לא יכולה לוותר על המחנה בגלל איזה חתולי רחוב", אומרת אמא שלה) החתלתולים ננטשים בפעם השנייה. הם הולכים לאיבוד והומלס גבוה ופרוע נחלץ לעזרתם. נוליק ושמוליק חוששים שיבלע אותם בהתחלה, אבל עובדיה בנישו מאותת לנו שיהיה בסדר: הוא מצייר את הפרא שמוצא אותם בדיוק כמו שהוא מצייר את איה שמוצאת אותם.

לא אני חתכתי את האיורים, כך הם צוירו במקור, בלי ראש, רק לב וזרועות מושטות.

אגודת משוררי הרחוב: מימין, התמונה הפותחת שבה איה נחלצת לעזרתם. משמאל ההומלס הגבוה והפרוע נחלץ לעזרתם.

*

2. דנוטציות

גם נורית מצידה מאותתת שיהיה בסדר: כשהפרא נתקל בגיבורי הסיפור הוא אומר: הו, חתלתולים קטנים, לגמרי מקביל לאיה שקראה להם חתולים ותינוקות. אמא שלה לעומת זאת, מכנה אותם יצורים מהרחוב, מזכירת ראש העיר קוראת להם בעלי חיים, ראש העיר קורא להם תושבים (ומברר אם יש להם תלונות), וקצת אחר כך הוא מכנה אותם משוררים נסתרים, נורית זרחי קוראת להם נוליק ושמוליק (ואני שמנסה להיות ניטרלית, קוראת להם גיבורי הסיפור).

ואם כבר מדברים על בחירת מילים: המילה "הומלס" למשל, לא מופיעה בספר. הסיפור דָבֵק בכינוי המכבד האיש הגבוה. וכשהאיש עצמו מצטנע וטוען שהוא רק השליח, נורית ממנפת את זה מאחורי גבו לדרגת "שליח מצווה". וגם את זה קלט בנישו ברגישותו: לתמונת האימוץ יש נופך מיסטי, קבלי כמעט; אור הירח, המהירות המסתורית הדומה לטיסה, למעוף. גם אליהו הנביא מתחפש פה ושם לקבצן.

מתוך "אגודת משוררי הרחוב". כתבה נורית זרחי, אייר עובדיה בנישו, לחצו להגדלה

וגם בזה נזכרתי: "הנה כבר ערב, עלה הסהר, / ופלוטו וגדי רצים בדהר / נרוץ מהר! מי יגיע ראשון? / כבר זמן לאכול ולשכב לישון".

מתוך איה פלוטו? חרזה לאה גולדברג, אייר ארי רון.

3. גבירה

מְכוֹרָה שֶׁלִי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה  –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶך אֵין כֶּתֶר.
וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַּשָּׁנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר .

כתבה לאה גולדברג. יש ויכוח אם התכוונה לליטא, לארץ ישראל, או לנפשה שלה "הנכספת לאהבה מתוך עונייה" כפי שטען אריאל הירשפלד. ואולי בכלל התכוונה לארץ השירה? וכך או כך, גם לגבירה מסדנת הכתיבה אין בית, כל שכּן ארמון, רק מחסן בקושי. ונוליק ושמוליק מצידם, מייחלים למקלט מ"סגריר וגשמים".

אני רק מציינת, כמו שדודתי יוכבד נהגה לומר.

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי

*

4. דברים נסתרים

"אנחנו כותבים היום על דברים שלא נראים לעין", מכריזה גבירה, המנחה של סדנת הכתיבה. "היא מתכוונת אלינו", לוחשת נוליק ותוקעת את כפתה בבטנו של שמוליק. אבל גבירה מתכוונת דווקא לרגשות. היא מבקשת מן המשתתפים להלביש אותם במילים, ומופתעת מהצלחתם של החתלתולים; היא לא מכירה אותם בכלל! "יש משוררים נסתרים, שאף אחד לא מכיר", מסביר ראש העיר.

וגם עובדיה בנישו מצטרף למשחק המחבואים: הוא מעלים את החתלתולים, מגלה אותם ושוב מסתיר, לפני שנתרגל, שנמאס. בשתי הכפולות הראשונות הם נסתרים לגמרי, ואז הם מופיעים פתאום במלוא גוריותם המצחיקה את הלב, בכפולה הבאה הם רק נרמזים, וכן הלאה והלאה.   

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה
אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה.

*

בנישו מהדהד את הטקסט ודקויותיו בהומור עדין: נגיד, אם מתעורר ויכוח על לגיטימיות של רגשות מסוימים, וגבירה פוסקת שלכל אחד יש רגשות אחרים, כמה עמודים לאחר מכן, יופיע פתק ברחוב: "אבד נחש" עם תמונת החיה החביבה.

הפיוט של בנישו לעומת זאת, כמוס מתחת לאיצטלה הריאליסטית: לא רק מנקה החלונות דומע מהתרגשות מאחורי גבו של ראש העיר, דומה שגם החלונות עצמם מתייפחים בדמעות שליש, נדרשים מגבים כדי לייבש אותם.

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה

*

5. מי יאהב אותי?

כשהייתי קטנה אהבתי את הספרונים ואת כרטיסיות המשחק שערבבו חלקי גוף של אנשים ממגדרים, מקצועות, צבעים ולאומים שונים. אהבתי את האבסורד והשטות והצחוק, וגם את הרוח הטובה ההומניסטית של – הלאה ההתבדלות, ההתנשאות, הדעות הקדומות, כולנו בני אדם! לא יזיק אם נתערבב קצת, ניכנס לנעלי אחרים, נלבש את גופם, נתחלף לרגע בראשים.

מימין, כרטיסיות לערבוב אנשי קרקס, שנות ה-50 זה המקור. משמאל, ספרון ערבוב שכזה, כאן מסבירים איך ליצור אותו.

ובהמשך לכך, גם נורית מערבבת חתלתולים, ראשי עיר, פקידים וקבצנים; כולם כפי שמתברר זקוקים למישהו שיאהב אותם, וגם בנישו מצטרף למשחק:

"אגודת משוררי הרחוב", שני תקריבים במרחק כמה עמודים זה מזה.
אין כזאת תמונה בספר, רק מימשתי את ההצעה למשחק

*

6. שאלה ותשובה

שאלה: "אגודת משוררי הרחוב" זה שם מגניב, אבל למה בעצם? אין שום אגודה בסיפור.

תשובה: ההגדרה הבירוקרטית היא כיסוי מחורר, הכי קרוב שנורית מרשה לעצמה, ל"אגדת משוררי הרחוב".

*

7. השתקפויות עקומות

"איפה הבית שלך?" שואל ראש העיר את האיש הגבוה. "העיר היא הבית שלי", עונה האיש. "העצים, השמיים, הרחובות, הגשרים…" ובנישו שהקביל דווקא את ראשו הפרוע לראשו המסורק של ראש העיר, קלט גם את הסוד הנוסף הצפון בלב הסיפור: כמו שהאגדה היא הכפילה החלומית וההשתקפות העקומה של האגודה, יש גם שני ראשי עיר – ראש עיר מכהן (חולדאי שכזה), וכפילו, ראש עיר גולה, בלי בית, בלי כתר, מה שמחזיר אותי ללאה גולדברג. גם בפעם הקודמת שכתבתי על זרחי העקבות הובילו אליה, אולי זרחי עצמה היא ההשתקפות העקומה (ראו הבהרה, למטה בתגובות) של גולדברג?

ליבי ליבי למי שינסה לתרגם את הספר, כי מתחת לפנטזיה על חתלתולים עזובים שזוכים בהכרה ובאהבה (שיש בה דמעה כמו בעינו של אביהם החדש), טמון שיר שחורז עיר ושיר, כי רק בעברית יש לשירים בתים, ו- home-house-verse מתכנסים למילה אחת.

ובחזרה לראש העיר הכפול: הגלוי מטפל בתלונות התושבים, והנסתר מגשים משאלות; הוא לא מספק "בית" לחתלתולים אבל – home is where the heart is .*

ויש עוד. אבל די.

חיות כיס? [תקריב]

* האמרה הזאת מיוחסת למרבה הפלא, למפקד הצי הרומי, גאיוס פליניוס סקונדוס, הידוע גם בשם פליניוס הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה.  

*

עוד נורית זרחי

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

עוד שירה:

שיר שמרפא דגים

מרים ילן שטקליס ודוד פולונסקי – מיכאל

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

על שירה וקסמי חפצים

על שלום לאדון העורב של עמוס נוי

וכן הלאה

נעמי יואלי היא חברה יקרה ויוצרת תיאטרון נועזת וייחודית, שאני משמשת לה מדי פעם "עין שלישית". לרגל המופע החדש שלה ושל יוסי מר חיים, יאללה בטטה, נפגשנו לשיחה על פנטזיות ילדות, על הזדקנות והסתכנות (כשאומרים אותן בקול הן נשמעות כמעט אותו דבר), על האהבה לשפה העברית, על סטנד אפ ועל טקסים, על אימת המוות ועל חברוּת.

מרית: מה זה יאללה בטטה?

נעמי: [צוחקת] זה סוג של פח אשפה… פרטי, קיבוצי. זה מה שמוצאים פתאום אחרי שמפנים את הכלים ואוספים את הפירורים ליעה. זה מקום שאין בו איזו סלקציה מובנית, פורמלית או תכנית, וזה קשור גם לתהליכי יצירה: כל עבודות הבגרות או המבוגרוּת שלי, נוצרו בדרך כלל סביב נושא מסוים, סביב דמות כמו דודה פרידה שלי או נתיבה בן יהודה, סביב טקסט של אידה פינק, או סביב האירוע הטרגי של הרג שלוש בנותיו של הרופא בעופרת יצוקה. תמיד ידעתי מה הגזע, הנהר שבו זורם המופע, אבל בגלל צורת העבודה שלי וגם של יוסי (שהיה מעורב כמעט בכולן), נפתחו כל הזמן גם יוּ-בָ-לים [נהגה במבטא אמריקאי כבד] כמו שהמורה שלי לשבוע היתה קוראת להם.

מרית: מורה לשבוע? יו-ב-לים?

נעמי: לפני "דודה פרידה" עשיתי סדנא אצל ליני זק באמריקה. הבאתי המון חומרים כדי לעבוד על המופע, ובסוף דיברנו על דברים לגמרי אחרים. אני סיפרתי סיפורים ושתיתי קמפארי וסיפרתי סיפורים ושתיתי קמפארי ו… שילמתי לה המון כסף, מירושה שקיבלתי מההורים, והיא כל הזמן השוויצה במחשב אפל שקנתה בכסף שלי, ולא ראיתי שלי יש איזה תועלת מכל זה; לא רק שאני יושבת ומספרת לה סיפורים, אני עוד משלמת לה. וזאת היתה תמיד גם ההרגשה שלי עם פסיכולוגים, חוץ מפטיה [גבריאל דגן] שגם הוא היה מספר. הוא היה עוצר את השעון של הטיפול, ואומר, אני חייב לספר לך משהו, זה על הזמן שלי, ומספר איזה סיפור על מחנה השמדה, והייתי חושבת, מה זה קשור לבעיות שלי עם גברים, ובסוף… לא משנה. אז ליני תמיד אמרה: יש לך דרך מיוחדת לספר סיפורים. איך אומרים streams בעברית? יו-ב-לים? את תמיד מתפצלת ליובלים. זה יפה, אבל תוודאי שאת חוזרת לנהר.

יש מין אזורי סְפר כאלה בחיים ובתהליכי עבודה, אזורים לימינליים כאלה ששם הסיפור לא מספיק חשוב ומרכזי, זה לא חלק מאיזו תזה, דברים שאת אומרת לעצמך, פעם נתעסק בזה, והם מצאו את דרכם ל"יאללה בטטה". זה מסע הרבה יותר חופשי ופרום מעבודות אחרות שעשיתי, קצת יותר מסתכן. ואפשר אולי להגיד שההסתכנות הזאת קצת קשורה להזדקנות. כי מה כבר יעשו לזקנה ולזקן המשוגעים? יכניסו אותם לבית סוהר? ישללו מהם – מה? כשהתגרשתי נורא פחדתי שיקחו ממני את הילדים, אבל את הילדים כבר לא יקחו – הם הלכו, את הנכדים לא יקחו – הם באים, אהבת הנעורים כבר מוטמעת איפהשהו, אהוב הנעורים כבר מת. המון דברים בהזדקנות-הסתכנות הם כבר לא הסתכנות כי את כבר יודעת שהמחיר הוא איום ונורא: אי הֶיוֹֹת, אז יש משהו בַּהֶיות שמקבל דגש גדול יותר של אהבה ושל קשר, וגם של הבנה שהפרטים הקטנים ביותר הם העדויות החשובות ביותר, וכשאתה לא שם לב אתה גורף אותם. באקס חמותי החורגת יש מיניאטורות יפהפיות שמבשרות את הסוף, את המלחמה, את הגטו, את ההשמדה. ובסופו של דבר אני גורפת אותן מהשולחן עם כף של רולטה. אני תמיד מרגישה שהמקריות או הסחיפה היא מכרעת. בסופו של דבר על האירועים הגדולים אנחנו לא שולטים, וגם לא על האירועים הקטנים, אנחנו יכולים לעשות רק משהו בינארי: זה או זה, ותמיד יש שלישי שמחרב, פורע…

יוסי מר חיים ביאללה בטטה

אני בגילאי השבעים, יוסי בגילאי השמונים, אנחנו עובדים כבר חמש-עשרה שנה יחד. אין לנו שום קשרים חברתיים מעבר לזה. אני מצלצלת נגיד פעם בשנה ואומרת, יוסי, בא לך לעשות משהו? והוא אומר [מְחקה אותו באינטונציה של תלונה]: "אני מחכה לטלפון הזה כבר חצי שנה". ואני אומרת, אני רק יכולה להגיד שיקראו לזה "יאללה בטטה", יש לזה סיבה ולא נעשה ספוילרים. והוא אומר: יופי, נשמע נהדר… ואז אנחנו מתחילים לדבר. אנחנו מאד שונים, יוסי ואני: חלק גדול מעיסוקי זה להיות תלמידה טובה, להצטיין, לענות את התשובה הנכונה. אני גם מאד היררכית. אני יכולה לראות את זה לפי החלומות שלי; אני מעריצה סמכויות, אני מאד מודאגת ממה היה קורה אם הייתי גדלה במשטר הנאצי, כי אני הייתי ילדה פטריוטית כזאת… ויוסי הוא אנרכיסט, הוא לגמרי לא היררכי, יש לו פחד רק מדבר אחד, והוא אומר את זה בהצגה: "פחד מוות, מהרגע שנולדתי".

אז אמרתי לעצמי: עבודה אחרונה, פרומה, פתוחה, ויתור על היררכיות, לגיטימיות לסיפורים הקטנים שלנו שמאירים אחד את השני. שנינו ירושלמים, זה סוג של שפה, שנינו מגלגלים שיר אהבה מסוים לעברית, למקום שאנחנו חיים בו, לקהל. העבודה שלי היא בסך הכול טריגר לשיחות, מחשבות, הפלגות של אדם אל עצמו.

מתוך "אקס חמותי החורגת", נעמי יואלי בדיאלוג עם מתנדבת. המיניאטורות ייגרפו בסופו של דבר עם כף של רולטה.

בכל מה שאני עושה יש יסוד מאד חזק של אינטואיציה, ויסוד מאד חזק של אימפרוביזציה, של משהו שנשאר ליד המקרה. באקס חמותי החורגת אלה שישה מתנדבים שמנהלים את ההצגה. כל אחד מהם פותח מגירה ונכנס איתי לדיאלוג, ואי אפשר לדעת איך זה יתפתח. אני הרי מדברת כאגי [אקס חמותה החורגת], והיו אנשים שבאמת חשבו שאני היא, ועם כמה שאני נראית רע, [צוחקת] לא נולדתי ב1921… לעומת זאת יכול לעלות מישהו על הבמה, ואני מוציאה נגיד צלחת יפה מהמגירה שבחר ואומרת לו [במבטא של אגי] "זה מוצא חן בעיניך?" והוא עונה: "זה מאד מוצא חן בעיני" במבטא מוגזם, ועושה ממני צחוק. זה מישהו שנאטם מול הרגש הצרוף ומגיב בסוג של אלימות. איך אני מגיבה לזה? למשל אני אומרת לו [בתור אגי], איזה יופי של מבטא יש לך, ישר לקרקס! ואנחנו יכולים להיכנס לאיזה קטע די כסחיסטי. זה יכול לקרות, שהסנטימנט שאתה מציע לא מדבר לתיאטרון מוח שיש לקהל בראש.

מרית: בדרך כלל את נחלצת בעזרת הומור.

נעמי: אחד מתפקידי בחיים זה להצחיק; תמיד הייתי הילדה המצחיקה, בבית, בחצר, בכיתה, בגן. דקויות אירוניות לא הבנתי – כשהגננת שלי אמרה לי, נעמי, אני נורא אוהבת שמדברים יחד איתי, אני דיברתי יחד איתה כי כל כך אהבתי אותה וכל כך רציתי לשמח אותה – אבל דברים היו תמיד מצחיקים לצד אימה איומה ונוראה. גיליתי את המוות בגיל מאד צעיר במלוא העוצמה ששמורה לו עד היום. הקונספט הזה של "פח זבל" מגחיך בין השאר את הרצינות של כל הדברים בחיים, כי בסוף, לאן שזה הולך כולנו הולכים. וזה גם מעורר צער מאותה סיבה, והדרך היחידה להתקיים היא להדחיק, לצחוק…

מרית: גם אגי אמרה, שמה שהחזיק אותה בחיים היה הצחוק.

נעמי: נכון, אבל כששאלתי אותה למשל על אושוויץ, "אתן הייתן בנות עשרים, לא היתה מפעם לפעם איזו בדיחה, לא צחקתן, לא היתה לכן איזו אירוניה?" היא אמרה [מחקה את המבטא הייחודי של אגי], "שום כלום. חוץ מפעם אחת, שהגיע טרנספורט ואמרו לנו שז'וז'ה בטרנספורט והיא השתגעה. ואיכשהו יצאנו מהבאראק והגענו אל הרמפה, וכבר ז'וזה היתה שם עם הבגד ועם הקרחת הזאת, והיא אמרה, אני לא השתגעתי, אני לא השתגעתי, פשוט אני צחקתי, כי כל הדרך ברכבת החבר שלי אמר לי תסתרקי, תסתרקי, כי הרושם הראשון קובע". זה מה שאני אוהבת בסטנד אפ, שגם הסיפורים הנוראים הם מצחיקים. זו אמנות נפלאה בעיני, לא בחלק של הבדיחות, אני מתעבת בדיחות. יאללה בטטה זה סוג של סטנד אפ לזקנים.

מרית: זאת היתה נקודת המוצא, אבל סטנד אפ זה מדיום מאד חשוף ובודד, לבד מול קהל, וביאללה בטטה אתם שניים, יש לכם זה את זה. את תמיד אומרת שאת ויוסי לא מדברים על רגשותיכם זה לזה, אבל יש אינטימיות גדולה ביניכם שלגמרי מציפה בסוף, בשיר על תוכי יוסי. יאללה בטטה זה דיאלוג, זאת הצגה על חברות.

נעמי יואלי ויוסי מר חיים ביאללה בטטה

נעמי: זה נכון… כשאת אומרת את זה, אני רוצה לומר: אה, נכון, זאת הרי הצגה על חברות! וזה נכון גם בקשר לדיאלוג; כשאת הערת לי על זה שביאללה בטטה יש איזה מקום של בטן שבו יוסי הופך פתאום למלווה המוזיקלי שלי, באמת דיברנו על זה, יוסי ואני, ובפגישה האחרונה שלנו יוסי מופיע [מתגלגלת מצחוק] עם מלודיקה מטאיוון, הכלי הכי… אם אפשר להגיד על משהו פתטי… זאת לא המלודיקה ההיא, הירוקה, שהתחזתה למשהו רציני… לא, זה צינור בצבע תכלת עם קלידים שלא עובדים, עם קול שמלודיקה לעומתו זה מקהלת מלאכים, ואז הוא אמר, כשאת יוצאת להתלבש, אולי במקום להמשיך את המוזיקה ששמנו, אני חושב שאולי שם אני יכול לנגן את הקטע שכתבתי. ואמרתי, מושלם, פשוט תלך עם זה, תשב ליד השקופית של ההומלס ותנגן לו. עוד לא ניסינו את זה, אבל אני חושבת שזה יהיה נורא יפה.

נעמי יואלי ויוסי מר חיים, מתוך יאללה בטטה

ואז אמרתי לו, יש עוד דבר שכל השבוע אני חושבת עליו. אנחנו כל הזמן מדברים על כל מיני נכחדוּיות, שהן בעצם מְשָלים לנכחדוּת שלנו. אולי נעשה טקס זיכרון לחיריק? נגיד "הֶפסקתי"… זה נורא מצא חן בעיניו. אז בפעם הבאה נערוך טקס זיכרון לחיריק, או לַהִפעיל, ל"הִי". עדיין אין לי מושג איך זה שייך ליאללה בטטה, אבל זה שייך. 

מרית: ברור שזה שייך.

נעמי: [צוחקת] אולי תסבירי לי איך זה שייך, תהיי רגע העין השלישית שלי…

מרית: זה לוקח משהו שכמעט נכחד – במקרה הזה המסורת האלתרמנית של "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן" – ומפעיל אותו מחדש, רק אחרת. זה חלק ממיחזור של זכרונות ומסורות. החיריק אגב נעלם ביחד עם הניקוד. יש פחות ופחות ספרים עם ניקוד. אנשים לא באמת רואים איך הוגים את המילים, ואם אין יו"ד זה מידרדר לסֶגול.

נעמי: מות החיריק קשור גם למות הדיקציה. יצא לי השבוע הרבה לנסוע בגלל החג. אז שמתי 88 או רשת ג'. רשת ג' היא רשת מאד פטריוטית, הרבה שירי ארץ אהבתי, ואתה אומר: מאיפה הם המציאו את הפיצ' והדיקציה של שירי הלהקות? מאיפה הרי"ש הזה? [שרה בחיקוי קורע שרשרת שירי להקות כגון "יש לי אהוב בסיירת חרוב"]. אף אחד לא דיבר כך, אבל בתרבות, בשירה, בתיאטרון, הפיצ' של הקול היה שונה, והיתה איזו תביעה לרי"ש ולדיקציה. ועכשיו זה התהפך: אין שום לחץ על דיקציה, שום ניסיון להיות מובן. נניח נועה קירל: [שרה בשפתיים רפויות, "אני פנתרה…"], חשבתי שהיא שרה "אני פנדה". הזקנים יכולים לבכות עד מחרתיים, אבל זה מחזיר להם על העיוות הזה של הרי"ש [עוד חיקויים מגלגלים מצחוק]. משהו מת בשפה, משהו אחר חי בשפה.

מרית: אפרופו חיים ומוות, אני פותחת סוגריים: כשהייתי ילדה כל הנטיות בדקדוק הודגמו על הפועל ש.מ.ר, ושנים אחרי, כשעזרתי לילדי ללמוד לבגרות בדקדוק, גיליתי לחרדתי שהש.מ.ר הוחלף בק.ט.ל. דווקא ק.ט.ל?! אם לא רוצים את הגרוניוּת של הרי"ש, שיחליפו לש.ת.ל או לאלף פעלים אחרים. זאת אפילו לא אידאולוגיה. זה ישר מהתת-מודע המופרע של מישהו. כתבתי על זה בעיר האושר ואף אחד לא נחרד. איך ייתכן שאף אחד לא נחרד?

נעמי: זה ייכנס להצגה, כמו שאגי היתה אומרת: "אני אשלח לו אורכידיאה מקולקלת. זה יהיה העונש שלו". [ובחזרה ליאללה בטטה]: זיכרון הולך יד ביד גם עם נוסטלגיה, ותמיד נורא מעצבן אותי שיש איזה קונצנזוס נגד סנטימנטליות ונגד נוסטלגיה. אלה שני יסודות כל כך חשובים בחיים, הרגש והרגשיות הנשפכת, והגעגוע לעבר שהוא גם געגוע למתים, וישנה גם האלגיה, מחלת הגעגוע. אנשים הרבה פעמים יוצאים מהמופע ואומרים, איזה יופי, איזה נוסטלגיה נחמדה! וזה ממש מעצבן אותי למרות שזה לגמרי לגיטימי. הרי כשאני עושה עם הקהל שירה בציבור של קנון, אני לא מלכלכת על זה. אני משחקת עם להתמסר לזה ולהתבונן בזה.  

מרית: אם כבר מדברים על זיכרון, המופע לא לגמרי פרום, הוא מאורגן באופן כמעט כרונולוגי, מהפנטזיות של הילדות אל המוות. ואיכשהו זה תמיד מגיע לשאלה, מה את רוצה? כשהיית ילדה, רצית להיות הציירת הטובה בעולם, הפסנתרנית הטובה בעולם, הזמרת, הרקדנית, ומתישהו כשאת מתבגרת כל מה שאת רוצה זו אהבה ומשפחה. אני תמיד מתכווצת כשאת מגיעה לזה.

נעמי: זאת לא השורה התחתונה, זה רגע מסוים שמתרחש מול שקופיות שלי בגיל 38, חצי מהגיל שלי היום. זו היתה תקופה איומה. האובדן של אחותי, אכזבה עמוקה מאהבה, זוגיות, משפחה, דברים שקרו לאורי בצבא, הקשר עם הילדים, הכל היה כל כך פצוע, עגלת חיי ההפוכה. ובכלל, מול פנטזיות הילדות, הכל זה אכזבה. כי רק הילדה חולמת שהיא עפה ויכולה לחוות את זה בשיא המלאות, ויש לה: אני רוצה להיות… אני רוצה להיות… אני רוצה להיות… ומול זה החיים שמציבים כל כך הרבה אתגרים או קשיים או קירות. כמובן שבגיל שבעים אני כבר לא אהיה הכי טובה בעולם. אבל יש גם את התהליך של העבודה: אני אף פעם לא נגעתי בפסנתר בגלל הפנטזיה של הילדות, וביאללה בטטה, אני מנגנת! הלכתי למורה לפסנתר ואמרתי לו: כדי שתהיה לי החוויה שאני פסנתרנית מהוללת, אני מוכרחה לנגן דף אחד מאַריָה של באך, והוא אמר, אבל אין דבר כזה, ואמרתי, אבל זה מה שאני צריכה. ואני כבר חצי שנה על הדף הזה באַריָה של באך, ויום אחד הוא אמר: אם אני אספר למישהו מהחברים שלי, הם לא יבינו. ואני אמרתי, אבל דני, זאת בדיחה. והוא אמר, זאת לא בדיחה, את באמת מנגנת מאד יפה! אז אני בדרך למימוש הפנטזיה: אני מנגנת בפסנתר, אני רוקדת בבגדי נמרה, אני פנתרה [צוחקת], אני שרה. שום דבר מאלה הוא לא הפנטזיה, כי פנטזיית ילדות לא ניתנת למימוש. אלה "מראות שתייה" כמו שביאליק קרא לזה [ב"ספיח"], ובכל זאת, אם אני מסתכלת אחורה על ההצגה, אני אומרת: מימשת, בדרכך… בגיל שבעים את שרה, רוקדת, מנגנת, את עושה מטריות שרבורג, סרט. אין סיבה למרירות.  

מרית: כל המשאלות מתגשמות רק לא בצורה שחשבת. זה פתגם (וגם המוטו של ספר המשאלות). אבל אני רוצה לחזור רגע לדימוי הספסל שקיים באמת בחיים שלך, ספסל שמכוסה בדברים שאנשים משאירים עליו בדרך לפח, ובהצגה הוא הופך למין במה לא היררכית של טריגרים לסיפורים.

נעמי: בסופו של דבר בכל זאת מתקיים ביאללה בטטה איזה עיקרון פורמלי, שלקוח במידה מסוימת, מטקסי החג העבריים: טקס שבועות וטקס ט"ו בשבט. בטקס שבועות יש במה ריקה שהולכת ומתמלאת בשפע שהקהילה מביאה, ואז הבמה כאילו פונה אל הקהל ואומרת, הביטו בי, אני זה אתם, אתם זה אני, ביחד זה אנחנו, הבאנו את היבול שלנו, אנחנו בית המקדש של עצמנו, דברים באמת נפלאים שחקרתי גם בעבודת ה-M.A וגם בדוקטורט. טקס טו בשבט הוא הפוך: הבמה מלאה עציצים ונותנים לכל שותל עציץ ואומרים לו לך ושתול. יש תהליכי התמלאות ויש תהליכי התרוקנות. הספסל מתחיל כשהוא מלא, הוא סוג של קרן שפע בדרך אל הפח. ובמהלך ההצגה הוא מתפנה, הג'אנק יורד אל הרצפה. והדבר היחיד שנשאר בסוף הוא המסכה. כדי שיוסי יוכל לעמוד בהבנה הזאת, שיום אחד הוא לא יהיה, הוא צריך מסכה כדי לתת לה לבכות. כשהמופע נגמר קרן השפע הזאת של סיפורים ואנקדוטות וחפצים, כל הדברים האלה שנקראים חיים, מתקרבים אל הפח.

מרית: ואל הקהל. כמו בטקס טו בשבט, יורדים מהבמה וניטעים בלב של האנשים.

*

יאללה בטטה, הצגות קרובות בתיאטרון הבית, 6-8 באוקטובר. להזמנת כרטיסים

*

ההדסטארט של ספר תום הושלם בהצלחה רבה!

תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.

בקרוב אפשר יהיה לרכוש אותו בחנויות ספרים מובחרות.

ויש גם לינק לרכישה ישירה.

*

ואם אין לכן מה לקרוא בחופש סוכות, טרילוגיית בנות הדרקון הושלמה

*

1. עוצמה ופגיעות

חיפשתי תמונות של ילדות או נערות לעטיפות של בנות הדרקון. חיפשתי עוצמה ופגיעות ומצאתי אין-קץ חמידוּת ומתיקות ופוזות פתייניות. ואז הגעתי לסאלי מאן (Sally Man צלמת שלא יכולתי להרשות לעצמי משום בחינה), ול-Immediate Family סדרת צילומים משנות השמונים, שבה תיעדה את שלושת ילדיה, אמט, ג'סי ווירג'יניה, בחווה המשפחתית.

אמט ג'סי וורג'יניה, צילמה, סאלי מאן. ברור שהעוצמה לא מאיימת עליה, שהיא לא מנסה לצמצם או להמתיק אותה.

*

2. נרקיס

צילמה סאלי מאן

מן הצימאון, התשוקה למי הבריכה שעוד לא רוסנה על ידי חרדת הלכלוך, צף כבדרך אגב נרקיס של קראווג'יו. גרסת חולין נוגעת ללב וגם קצת קומית של המיתוס.

נרקיס, קרווג'יו, 1597-99

*

3. מוות

ג'סי וצבי, צילמה סאלי מאן

מה שריתק אותי פה זה הניגוד בין התוכן לצורה הסימטרית, בין תנועת החיים הקצת גנדרנית ומבוישת, ותנועת המוות הענוגה בדרכה. הילדה והצבי כמעט משקפים זה את זה. רק הדלי של הדם מפר את האיזון.

כאב ומסתורין הם נתח משמעותי מהיַלדוּת, ולניסיון למלא את הסדקים האלה בבוטוקס, מטעמי נוסטלגיה או מאגיה (אם נָציג ילדות תמימה ומאושרת אולי היא תהפוך לכזאת), או חרדה ממורכבות, מסתירות, יש מחיר. ויתור על ריבוי קולות הוא גם ויתור על אמת ועושר; חצי חיים.

צילמה, חנה ריבקין-בריק. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לשים את הצילום הזה ליד ג'סי והצבי. אולי נזקקתי לקצת אור.

*

4. ג'סי נושכת

סאלי מאן, ג'סי נושכת. לחצו להגדלה

ראשית המבט העוצמתי הדחוס ברגשות ומחשבות; שיירי זעם, נוחם וחשד, ריסון ופיוס.

שנית, הגוף המפורק, המחולק על ידי קווים ונוצות ובו בזמן ומחובר בקליעה לזרוע הבוגרת שנושאת עדיין את סימני הנשיכה.

מעבר לריאליזם ולשרידים התיאטרליים של ההתחפשות, יש בצילום גם רובד מופשט, מעין מפה של רגשות ויחסים משפחתיים, של התנפצות והתאחות, לא על ידי מחיקה.

*

5. ג'סי זוהרת

סאלי מאן

את הביחד הזה של השלישייה שהוא בו בזמן גם היבדלות ובדידות, אני זוכרת היטב מילדות. וגם את הזוהר שלא מהעולם הזה שאופף את הילדה הכי יפה בגן, שיִכבֶּה בכוח, בבת אחת, כשמישהו ילחץ על כפתור החיפצון. אז בקשר למיניות:

"אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.

מתוך פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים", מאמר מכונן שכבר חזרתי וציטטתי (ככל שעיר האושר מתרחבת, מתרבים הצמתים שבדרך)

*

6. עירום

כמובן שצילומי העירום (ובמידה פחותה מעט גם צילומי הפציעות וכו') גרמו לשערוריות, האשמות בפורנוגרפיה. וזה נורא בעיני, שאימת הפדופילים מקשה עלינו להביט בילד עירום, שהיא דוחקת בנו לכסות אותו מפניהם (או מפני הפדופיל הפנימי שאולי מקנן בתוכֵנו). זה די נורא שאנחנו מניחים לפדופילים להכתיב, שלא לומר – לזהם – את היחס שלנו לגוף של הילדות והילדים שלנו. והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה; איך כתב איציק מאנגר: בעיני אמי אביט / נפשי בי משתוחחת, / לא נתנה לי אהבתה / להיות ציפור פורחת.  

סאלי מאן "הפעם האחרונה שאמט הצטלם בעירום" לחצו להגדלה

לרגע חשבתי שאמט יושב בקצה סירה, אבל זה רק גופו שמפצל את המים למעין קווי מתאר של סירה (ועל מה בעצם הוא מניח את היד?). יש הרבה מסתורין בתמונה הזאת, של מים שהפכו למוצק, של סערה במעמקים ודממה על פני השטח, אופל של נבואות לב וסירות ללא תחתית.

*

7. מזל

האמון, האינטימיות והחירות (להיות מי שאת) ניכרים בכל צילום, ובכל זאת בדקתי ליתר ביטחון, מה אומרים ילדי מאן שבגרו. לא מצאתי התחשבנות, להפך: וירג'יניה, הבת הצעירה, אומרת, שאנשים לא מבינים איזה מזל לא ייאמן היה להם שאמא שלהם היתה בבית כל הזמן, הם היו גאים בצילומים והרגישו שותפים ליצירה.

*

8. אמט ואלונה

למטה, מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה"

"אלונה בחדר השינה", היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא קורית בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם; הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט. קפלי הסדין מתפקדים כמו אדוות מדומות, במין היפוך של זרמי המים של אמט שמשרטטים סירת רפאים. אני תוהה אם יש קשר בין הצילומים, השפעה ישירה או מובלעת. (גם הסדין המוכתם הכמעט צואַתי, מחזיר אותי לבריכה המלוכלכת של ההתחלה).

ובכל מקרה, הנערות על עטיפת "ספר האבות" ו"ספר המשאלות", צולמו בסופו של דבר על ידי מיכל חלבין. תודה ענקית.  

*

ואם כבר "בנות הדרקון": גילי איזיקוביץ ראיינה אותי להארץ, ולטובת מי שלא מנוי, הראיון נמצא גם פה.

כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת על ידי הפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. … רציתי לכתוב שיש ריפוי ויש תיקון".

איריס גנור (אלה יוונייה קוראת ספרים) כללה אותן ברשימת עשרת ספרי המקור האהובים של תשפ"ב:

שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.
סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי.

וביקורת של דפנה לוי ב"ישראל היום"

אחד מסיפורי ההרפתקאות הסבוכים, חורצי הלב, אך גם מלאי הנחמה שנכתבו בשנים האחרונות בעברית.

*

את טרילוגיית בנות הדרקון

אפשר לרכוש באתר ההוצאה ב-50% הנחה!

ונותרו עוד 5 ימים להדסטארט של "ספר תום"

מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד, המאיירת המופלאה!

שנה טובה לכל באי עיר האושר

שנה של תיקון וריפוי והפתעות טובות

לפני שלוש עשרה שנים כתבתי פה על קסמיו הקרים לכאורה ושוברי הלב של הסרט "עד כלות הנשימה". ציינתי גם בקיצור שבכל פעם שאני רואה סרט של טרנטינו, אני רואה את גודאר מאחורי גבו. סרטים אחרים של גודאר פחות אהבתי; הפירוק השתלט וגירש את הרגש, או לפחות החליש אותו עד שלא נותר שום מתח. נדב לפיד בסרטו הנהדר "מילים נרדפות" הצליח להחזיר עטרה ליושנה, לפרק באותה עוצמה ובכל זאת להדביק דרך האינטנסיביות הרגשית. גודאר מת אתמול. אני מעלה את הפוסט הזה מחדש, באהבה, לזכרו.

עיר-האושר

עד כלות הנשימה – התקציר:
מישל פּוּאַקר (ז'אן פול בלמונדו) הוא פושע קטן שנוסע ממרסיי לפריס כדי לגבות חוב וכדי לשכנע את פטריסיה (ג'ין סיברג) צעירה אמריקאית שאיתה בילה כמה ימים, לברוח איתו לרומא. בדרך הוא הורג שוטר והופך למבוקש. הוא מאוהב בפטריסיה וגם היא מאוהבת בו. היא בהריון. רגע לפני שהם בורחים ביחד היא מסגירה אותו למשטרה שיורה בו למוות.
*
אותו סרט, רק הפוך
סרט על שני צעירים מאוהבים ומלאי קסם במנוסה, מסובכים עם החוק ועם עצמם – השלד של עד כלות הנשימה (1960) מזכיר באופן מפתיע את זה של לב פראי (1990) לדיוויד לינץ'. והדמיון הוא שמבליט את השוני. מדובר בשני סרטים הפוכים: אחד אמריקאי והאחר צרפתי, אחד חם והאחר קר, אחד אורגני והאחר מכני, אחד צבעוני והאחר שחור לבן, אחד מלודרמטי עם רגל אחת בפנטסיה, והאחר יומיומי וריאליסטי (וגם מודע ומודה שהוא סרט). וכך הלאה. המקור להבדל – או אולי ביטוי המובהק ביותר – נמצא ביחס בין…

View original post 1,534 מילים נוספות

לכבוד יום הולדתי שחל מחר, בארבעה עשר בספטמבר, שהוא גם היום שבו מקריבים ילדות לדרקון, וגם היום שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש מאסיזי את הסטיגמטה שלו (אם כבר מדברים על זה), בקשתי רשות ממרים נובופלנסקי לפרסם מייל שכתבה לי בעקבות הכרך הראשון של בנות הדרקון. הפרשנות שלה הפתיעה אותי ונגעה לליבי.

זו הפעם הראשונה שאני מבקשת רשות לפרסם מייל שנכתב אלי באופן פרטי.

תודה ענקית למרים על הכתוב ועל ההסכמה.

*

לפני כמעט שנה סיימתי לקרוא את בנות הדרקון וכתבתי לך רק שמאוד אהבתי אותו. ראשית כי הרגשתי שמי אני, הקטנה, שאנתח את הסיפור המופלא הזה (וכל דבר מעבר ל״מאוד אהבתי אותו״ נשמע לי כמו ניתוח) ושנית, כי לא הצלחתי אז לשים במילים את כל מה שהסיפור עורר בי.

רק אחרי הרבה חודשים הצלחתי לשים עליו את היד, על הכעס. שטפתי כלים לבד במטבח באמצע הלילה ואמרתי בקול ״אני כועסת״, ואז פרצתי בבכי, כזה מהסוג שבוכים כשפתאום נוגעים במשהו מאוד אמיתי.

כעסתי על זה שאני אישה, כעסתי על איך שמתייחסים לנשים, כעסתי, אבל ממש – לאבה מתפרצת בחזה. סיפרתי לאיש שלי והוא לא ממש הבין, וכל חיוך שלו הכעיס אותי יותר.

אחרי כמה ימים דיברתי עם אחותי, החכמה באדם. היא סוף סוף קראה את בנות הדרקון ממש לא מזמן כשהייתה בחופשה בסיני, ואני השתמשתי בסיפור כמטאפורה, לנסות להסביר על מה אני כועסת:

״נגיד שנבחרתי להיות נידונה, מילא, על זה אני לא כועסת, זה עניין ביולוגי, רק בנות יכולות…״

פשט: קיבלתי את התפקיד ללדת ילדים, כל חיי הרגשתי באמת בלב שלי שזה חלק גדול מהיעוד שלי. הלכתי לתוך הביצה בלב מלא רצון.

״נגיד ששרדתי את השנה וגם הרגתי את הדרקון ונשארתי בחיים ואני ממש ממש גיבורה, מילא, זה לא שהייתה לי ברירה…״

פשט: ילדתי, התגברתי על כאבים פיזיים, על פחדים, שותתת דם וזיעה וחלב ודמעות. הנקתי וטיפלתי, בלילה וביום, הייתי לגמרי בתוך זה ולפעמים רק בזה. לפעמים זה גרם לי להיראות כמו הנידונה עם השמלה הדהוייה והשיער הסתור לקראת סוף השנה שלה בביצה 🙂 לפעמים תינוק נרדם עם הפטמה בפה, ואני ניסיתי להשתחרר כי ״די, כואב, כבר אי אפשר יותר״ אבל ברגע שהתנתקתי הוא מיד התעורר ובכה, ואני התגברתי על הכאב וחיברתי אותו שוב לציצי, והסתבר שכן אפשר יותר.

שני השלבים האלו, של להיות נידונה ולטפל בדרקון, לא הכעיסו אותי. רציתי בהם וידעתי שאני עושה אותם מצויין.

״אבל זה שמעלים אותי למשפט אחרי כל זה?! זה מה ששובר אותי.״

ככה אמרתי לאחותי. 

אחותי החכמה מהר מאוד עלתה על זה. ״מי שופט אותך? זו את ששופטת את עצמך.״

נכון.

המשפט שהתנהל אצלי בראש שיקלל משתנים שונים, למשל: כמה אני מרוויחה, כמה הספקתי ליצור, כמה טיפסתי בסולם הדרגות (יש לנו דודה במשפחה שבכל יומולדת מברכת ״בריאות, נחת וטיפוס מהיר בסולם הדרגות״), כמה הייתי עם הילדים שלי ובכמה הכרה זכיתי.

במשפט הזה אצלי בראש אני יוצאת רע מאוד. אבל אם אני באמת מקשיבה לעצמי, אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע. והלב שלי זועק שזה מופרך וכל כך רחוק מהצדק, ממש כמו במשפט של מרתה אמל ונועה. איך הם מעיזים לשפוט אותן?? ולהאשים אותן בסעיפים המופרכים האלו, איך??!?

תחילה חשבתי שעלי להחליף את השופטים הכסילים שיושבים על הבמה. ״אמצא שופטים ערכיים יותר״ אמרתי לעצמי בתקווה שאם אברור טוב יותר את השופטים וארשה רק לאלו הראויים לשבת על הבמה, או אז אצא טוב במשפט הזה.

אחותי, שהיא מאוד חכמה (וגם סיימה את הספר ממש לא מזמן אז הפרטים עוד היו טריים בראשה), הזכירה לי:

״הן ברחו. נעה בכלל נגסה באגס ונעלמה, וגם מרתה ואמל הצליחו לברוח!״

וכך החלטתי שאני אברח מהמשפט הזה. לא מעניין אותי בכלל מי יהיו השופטים שיישבו בו, כי אני כבר לא אהיה שם להישפט. אני ארחיק, אצור, אופיע ואגשים את חלומי כמו מרתה. וכמו מרתה, שגוף  הדרקון הוא חלק מהיצירה שלה, לי יש את המטען הפלאי שלי משבע השנים האחרונות – והוא חלק מהיצירה שלי וחלק ממי שאני.

כמו שבנות הדרקון שברו שרשת של יותר ממאתיים שנה ושינו את המציאות לדורות אחריהן, אני קולטת עכשיו שבמעשים שלי אני מכינה את הקרקע לבנות שלי, איילה והדס. בזה שאני נותנת מקום וערך לעצמי ולעשייה שלי מעבר לאמהות ולא שופטת את עצמי על הבמה בכיכר העיר לפי מדדים מופרכים ומשתקים, אני מאפשרת להן לנהוג כמוני כשיהיו נשים בעצמן.

זה תהליך ארוך שנמשך אצלי חודשים, והסיפור בנות הדרקון עוזר לי לנווט בתוכו ולתת שמות לתחושות ולהתרחשויות. הסיפור הזה מרפא אותי, אני רואה בו את עצמי ומוצאת בו גם את הביטוי לעוול ולכאב וגם את הפתרון, הסוף הטוב, הנצחון והחופש. ועל זה אני רוצה לומר לך תודה.

*

אני לא העליתי בדעתי את כל זה כשכתבתי את בנות הדרקון. ומצד שני, איך אפשר להתכחש אחרי שהטלתי על הילדות להאכיל, להרדים, וללטף את הדרקון (עד זוב דם)?

ספרים הם ראי, זה הקסם שלהם; הם משקפים לכל אחד את עצמו, הם יכולים להציל, וזה מאד מאד מרגש.  

*

ועדיין בסערה הכפולה של סיום הטרילוגיה (17 שנים) והשלמת ספר תום (רק 6).

ראשית, מיה סלע ויובל אביבי הקדישו תוכנית שלמה של מה שכרוך לבנות הדרקון ולספר תום. הם היו נפלאים והלב פרפר לי. אפשר להאזין לנו פה.

שנית, "פלא אנושי ואמנותי" – יובל סער מפורטפוליו ראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום

שלישית, רשומה חדשה שכתבתי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) פורסמה באתר הפנקס.

ואחרונה חביבה, ובעצם ראשונה – איריס גנור מן הבלוג אלה יוונייה קוראת ספרים.

כשהוחלט להוציא את כל הטרילוגיה – כלומר שלושה ספרים בבת אחת – לא חשבתי כמה קשה יהיה להמתין שמישהו יסיים לקרוא אותם, בייחוד שקריאת הבינג' נכחדה מן העולם. אז זהו, שלא. יש לפחות קוראת אחת, איריס גנור, ששרדה את הטבח. הסקירות שכתבה מלאות ספוילרים (כפי שהיא עצמה מתריעה, ואף קוראת להם בשמם העברי, "קלקלנים"), אז עדיף לשמור אותן לאחרי הקריאה. אני מעתיקה לכאן רק את השורות התחתונות:

ספר האבות – ספר יפהפה וקסום ומומלץ בכל לב.
ספר המשאלות – לא מעט, במהלך הקריאה של הספר הזה, את צריכה לזכור שזו אגדה; אגדה מתוחכמת עם עלילות מפותלות. אלה לא החיים עצמם, את מזכירה לעצמך, שוב, ושוב ושוב. ולפעמים מתגנבת לך מחשבה לראש, שככה זה בדיוק בחיים. בדיוק ככה.
כל הילדות – מאד מומלץ. מאד.

אפשר לקנות את הטרילוגיה (בשלמותה, או כרך-כרך) בהנחות גדולות בחנויות הספרים הממשיות והמקוונות. פרטים נוספים פה

*

שנה נפלאה לכל באי עיר האושר!

מה שאני מרגישה בימים אלה גדול עלי בכמה מספרים. לרגעים נדמה לי שכל האברים הפנימיים מסתחררים לי בתוך הגוף ואני רק מתפללת שיחזרו למקומם בשלום.

שני פרוייקטים שליוו אותי במשך שנים ארוכות הסתיימו פתאום ביחד, בבת אחת. בפוסט הקודם כתבתי על 17 שנות בנות הדרקון, אבל את שש השנים האחרונות ביליתי במסע דילוגים בינן ובין תום זיידמן-פרויד מאיירת גאונית, פורצת-דרך שפעלה בברלין בשנות ה-20.

ספר תום שערכתי יחד עם עדה ורדי – שגם עיצבה אותו לעילא – הוא יומן המסע של כל אחת מאיתנו ביצירתה המסעירה, בצד כותבים נוספים, חיים ומתים, שהצטרפו אלינו להרפתקה.

כריכת ספר תום, מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד. עורכות מרית בן ישראל ועדה ורדי. שיתוף פעולה בין "אסיה" ו"מנגד", הוצאות לאור. כותבים וכותבות: מרית בן ישראל, עדה ורדי, גיל וייסבלאי, ולטר בנימין, ענת פרי, רונלד שטארק. עורכים נוספים: שי מנדלוביץ, תמי מיכאלי. מתרגמים – מאנגלית: עטרה אופק. מגרמנית: גדי גולדברג, ענת פרי.

*

לספר תום יש חשיבות היסטורית: הוא גואל אוצר תרבותי שכמעט אבד, אבל בשבילי הוא אפילו חשוב יותר כמקפצה לעתיד, כהצעה עכשווית לנער, להפרות ולהרחיב את גבולות האיור.  

למשל? הגישה המסורתית, המקובלת עד היום, רואה באיור אמצעי המחשה ותיבת תהודה למילה הכתובה, אבל למה לצמצם את המאייר לתפקיד ההד של הסופר? הרי אין שני אנשים, ולו גם ידידי נפש, שמרגישים וחושבים באופן זהה. והדבר הזה שמתוייג בחיוביות כ"נאמנות לטקסט" הוא גם סוג של "תיאום גרסאות" שמשבש את האמת.

חדשנותה עוצרת הנשימה של תום נובעת בין השאר מחסינותה המפליאה לכל סוג של סמכות, אפילו לסמכותו של הטקסט. האיורים שלה קשובים לטקסט, אבל לא מסכימים איתו בהכרח. וגם זו דרך לחלוק לו כבוד: לשוחח איתו, להזמין כל ילד וכל ילדה, להצטרף לשיחה, לחשוב, לגבש דעה עצמאית. ריבוי הקולות שהיא מציעה חוגג את העושר של העולם עם כל הכאב הכרוך לפעמים בחגיגה הזאת. אני לא יודעת איך היתה הילדות שלכן, אבל שלי לא עברה בריקודים. ותום זיידמן־פרויד היא בין השאר המרים ילן־שטקליס של האיור. היא נותנת מקום לכאב, לטראומות, לא באופן סטרילי ודידקטי אלא בתעוזה ובעדינות אמנותית שנוגעת בעומק הנפש ומקטינה את הבדידות.   

ויש לה יכולת מפליאה להזין ולהפרות את שפת האיור בתפיסות מאמנויות אחרות.

התיאטרון למשל מבוסס על הפער בין טקסט לסבטקסט. את הטקסט מספק המחזאי, אבל כדי לממש אותו נדרש גם סַאבְּטֵקְסְט (subtext), שאותו נדרשים השחקנים לגלות בעצמם, בעזרת הבמאי. הסאבטקסט הוא הטקסט הסמוי, המושתק, שמבטא את רגשותיהן המוכחשים או המוסתרים של הדמויות. מן המתח בינו ובין הצהרותיהן הגלויות נולדות דמויות מורכבות ומלאות חיים. ותום מתרגמת את הכפילות הזאת לאיור. גם כשהאיור הגלוי מגבה כביכול את ההצהרות של הטקסט, ה"סַאבְּאיור" מסגיר את מה שנכבש והודחק (איך בדיוק זה קורה? הכל כתוב ומודגם בספר תום). האיורים שלה מנפצים את תקרת ה"אילוסטרטיביות", שוברים את קללת האחד-לאחד כשהם זוכים בתת-מודע.  

וכמו התיאטרון כך גם המחול, הגותיקה, האקספרסיוניזם, הרומנטיקה, המודרניזם, האוונגרד, שכולם מוטמעים ביצירתה בתקופות שונות. זה הקסם שלה, אחד מהם, הקלות שבה היא מבליעה תרבות מבוגרים בספרי ילדים מבלי שייראו כמו נחש בריח שבלע פיל.  

חידושיה הרבים פרושים על פני מאות עמודי הספר ומלווים בלמעלה משלוש מאות איורים שובי לב. ההתפתחות האמנותית שלה מסחררת כמו רכבת הרים בלונה פארק, כאילו ידעה שזמנה קצוב (היא מתה בטרם עת, בגיל 37). ברגע שהיא מפצחת איזו תגלית היא ממשיכה להרפתקה הבאה. והמשותף לכולן הוא כבוד מוחלט לבני האדם הצעירים שקוראים להם ילדים, ליכולותיהם ולחוויותיהם, לתשוקת המשחק שלהם ולכאבם.

באחד מחלומותיו של "דיוויד החולם" (ספר מופלא שאיירה) הוא נתקל בחומה שחוסמת את דרכו, ואז מגיע שער, עוצר מולו לרגע כמו אוטובוס בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה. כולנו מוקפים חומות, חלקן בלתי נראות, שחוסמות את דרכנו, ואני מקווה שספר תום יהיה מין שער כזה, שיעצור לכל אחד ואחת בתחנה החלומית שלה.

תום פרויד – איור ל"דיוויד החולם" מאת רלף ברגנגרן

יובל סער מ"פורטפוליו" מראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום.

רשומה חדשה שלי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) באתר הפנקס

*

"זה פרויקט כל כך מרהיב, כל כך יוצא דופן, שכל ניסיון לסכם אותו בכמה משפטים הוא כמעט בגדר חוצפה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעכב על "ספר תום" — כינוס מקיף ראשון ליצירתה הווירטואוזית של המאיירת הנשכחת תום זיידמן־פרויד, מלווה במאמרים פרשניים, וירטואוזיים לא פחות, של מרית בן ישראל, ומעוצב באופן וירטואוזי על ידי עדה ורדי.
מאיה בקר, הנבחרים, הארץ 26 באוקטובר, הטקסט המלא כאן.

ספר תום נעשה כמעט בלי תקציב.

בהדסטארט שפתחנו למענו הוא נמכר בהנחה

בצד שלל תשורות נוספות

עוד מעט ראש השנה. זאת מתנה נהדרת.

ואפשר כמובן להזמין גם את בנות הדרקון.

וכך או כך – שנה נפלאה לכל באי עיר האושר

ותודה מעומק הלב

זה כל כך לא מובן מאליו שיש עם מי לדבר.

*

עדכון, 30 בספטמבר 22:

ההדסטארט של ספר תום הושלם בהצלחה רבה!

תודה לכל אלה שהצטרפו אלינו למסע.

בקרוב אפשר יהיה לרכוש אותו בחנויות ספרים מובחרות

ויש גם לינק לרכישה ישירה!

כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה בגורלך, מקום משלך בעולם.

"בנות הדרקון" הוא סיפור פנטסטי לכאורה ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.

וביתר פירוט:

עורכות: דנה אולמרט, תמר הוכשטטר. עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: מיכל חלבין. לחצו להגדלה
עורכת: תמר הוכשטטר, עיצוב העטיפה: נדב שלו, צילום: אהרן דונגי. לחצו להגדלה

*

בנות הדרקון הגיעו אלי בחלום, היישר מן התת מודע. בסתר ליבי (וגם לא כל כך בסתר) אני מאמינה שהנפש היא הקוסמת הגדולה מכולם. "הכל אוטוביוגרפיה והכל פורטרט, אפילו כסא", אמר הצייר לוסיאן פרויד בחוכמתו, ועל אחת כמה וכמה "בנות הדרקון": על כריכת "כל הילדות" מופיע תצלום שלי מגיל 12, שעד היום אני הכי מזהה בו את עצמי.

אני מרגישה כמו מר בנט (לא הנפתלי), אחרי שמר דארסי ביקש את ידה של ליזי והוא כותב למר קולינס: "אדוני היקר, שוב עלי להטריח אותך בעניין איחולים…" ומצד שני, זה עניין גדול בשבילי. כמעט 17 שנה אני חיה את הנערות האלה, ועכשיו הן סוף סוף יוצאות לעולם בעטיפה הסופית והנכונה: לא פנטזיה ולא לילדים, אלא פשוט – ספרות. אני שמחה ומתרגשת וגם חרֵדה לגורלן.

קנו, קראו והפיצו כי

סיפורים יכולים להציל. בחיי.

לרכישה באתר של עם עובד ובחנויות הספרים

ויש עוד חדשות, אבל לא הכל בבת אחת!