Feeds:
פוסטים
תגובות

בין השנים 1984 – 1991 יצרה האמנית אן המילטון את סדרת חפצי הגוף שבה חיברה אל גופה דוממים שנאספו במהלך עבודה על מיצבים ונותרו ללא שימוש, באופן ששינה את התפקוד שלהם ואת המטען הרגשי. הצלם בוב מקמרטרי תיעד את התהליך המתמשך בסדרת צילומים.

כל תמונה כזאת היא סוג של מוטציה, יצור היברידי. לפעמים הן נוטות אל פריקים של ירידים ופנטזיה בגרוש כמו בגלויות הישנות שהולידו את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", או כמו בשירי הפריקים של טים ברטון (בתמונה למטה משמאל, הילד בעל ראש הצדף מתחפש לאנושי בהלוואין).

משמאל מתוך מותו העגום של הילד צדף מאת טים ברטון, במרכז אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984, משמאל כריכת המעון של מיס פרגרין לילדים משונים מאת רנסום ריגס לחצו להגדלה

.

אבל לא על אלה רציתי לכתוב.

רומאן יאקובסון (הפורמליסט הרוסי הנפלא, איש תורת הספרות, הבלשן, הסמיוטיקן ועוד הרבה) טען פעם שהליכתו של מטפס הרים במישור שונה משל אדם רגיל. או שהוא מגושם באורח נוגע ללב או שהוא מבליט את מיומנותו. הליכתו דומה מדי לצעדי ריקוד ואין לטעות במאמץ המושקע בה.

יאקובסון ממשיל את הליכתו של מטפס ההרים במישור לפרוזה של משוררים, הוא מזהה את חותם השירה גם בפרוזה של המשוררים שדוברים פרוזה (כמעט) ברמה של שפת אם. התכוונתי לשאול את הדימוי כדי לדבר על האופן שבו שפת התיאטרון החזותי שלי משפיעה על הצפייה באמנות פלסטית. ובמחשבה נוספת – מה שקורה אצלי באופן גלוי ומודע, מקנן כמעט אצל כל אדם, ומתחשק לי לפתוח את הדלת הזאת ולשחרר אותו למודע.

כמה מן החפצים שהמילטון "לובשת" או מחברת לעצמה, הם חפצים יומיומיים שכולנו מכירים, והשימוש "החדש" שהמילטון עושה בהם לא מוחק את הידע המוקדם, רק קוטע אותו, והידע הקטוע ממשיך לפרפר כמו זנב של שממית אחרי שהוא ניתק מגופה.

במילים אחרות: לא משנה לאיזה מקום לא צפוי בגוף חבר החפץ, איזה תפקוד חדש נועד לו, הוא ממשיך לזמן גם את השימוש הישן, המקובל, ובמתח בין שניהם, בכאבי הפנטום של החפץ, אצורים החיים הכמוסים והמשמעות של הדימוי.

אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984 לחצו להגדלה

.

ניקח למשל, את "שריון" הכסאות שהמילטון "לובשת". בתפקודו החדש הוא משמש מחסום להתקרבות ומגע (ונשאלת השאלה למה היא נזקקת לו?), ואפילו כשלד של קרינולינה משונה, מסובבת (כסו אותו בבד ותראו).

מימין אן המילטון, משמאל האינפנטה של ולסקז 1656

.

אבל כמו שכתב יהודה עמיחי – "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", וגם השריון זוכר שהוא היה פעם כסאות, שהוא עדיין כסאות. ומיד צצות השאלות: מי הם שני היושבים שהיא נערכת לשאת ולחצוץ ביניהם, כאחת? האם היא חזקה דיה לשאת את שניהם ביחד? האם היא די חזקה להישאר זקופה כשאחד מהם מתיישב, או שתתכופף והוא יישפך שוב ושוב? האם היה יכולה בכלל להתכופף? האם היא יכולה לצעוד קדימה או רק ללכת לצדדים כמו סרטן? ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד. כל הכלאה כזאת של אדם וחפץ היא ראשי פרקים לתיאטרון מחול, שלא תמיד כדאי או אפילו אפשר לממש; לפעמים יש בהבטחה וברמז עוצמה שההגשמה מרדדת. לפעמים היא סתם חושפת את הפער בין מה שמדמיינים למה שהחפץ מוכן ורוצה (והחפץ תמיד צודק), וכך או כך, האפשרויות הכמוסות בעבודה הן חלק ממנה, מתיבת התהודה הרגשית והפרשנית.  

אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984

.

והנעל הזאת שמשנה לגמרי את הפרופיל של המילטון, שמחברת בין הפה לאף והופכת לזרבובית, לחרטום חפצי, עדיין זוכרת שפעם היתה בה רגל. ומציעה בעיטה בפרצוף, אונס, וגם מעלל קרקסי. תלוי.

ושרפרף הבר מתגלה מחדש ככתונת משוגעים על פי מידה; החישוק שנועד ליצב את הרגליים מרתק את הזרועות לגוף. והמושב מכופף את הראש והצוואר לאחור, מסתיר את הפנים וחוסם את הראייה.

ובו בזמן, במבט חטוף המושב והרגליים נראו לי כמו הפשטה של כובע חרדי ופאות, וישר התחלתי לחשוב על ריקוד חסידי בתלבושת שרפרפים.

מימין, תחפושת חרדי – גם זה היבריד בין כובע לפאות, במרכז, הידיים האוחזות בספר כווריאציה על החישוק (הכובל?)

*

קמטי ההבעה של סוליית הנעל; אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק, מתוך התערוכה הזאת ויש גם קטלוג

.

בעצם תכננתי לסיים בדניס סילק (חברו הטוב של יהודי עמיחי) המשורר ואיש החפצים, שבכלל לא קרא להם חפצים (objects) אלא דברים (things)  מילה הרבה יותר פתוחה ופחות מחפצנת. רציתי לכתוב על ההבדל באופן שבו המילטון משתמשת בחפצים, לאופן שבו דניס… ואז נתקעתי, כי דניס מעולם לא "השתמש" בחפצים, אלא יותר חי ביניהם ולצידם ואיתם. למאמר הגדול שלו על תיאטרון הדוממים הוא קרא When We Dead Awaken (כשם מחזהו האחרון של הנריק איבסן, שיש בו מן האיום). ופתאום כבר לא היה דחוף לי לכתוב על ההבדלים, כי עצם המחשבה על דניס העלתה באוב של דעתי דרך נוספת להתבונן בהכלאות של אן המילטון. אולי היא לא אמנית שמצאה דרכים מקוריות לחבר חפצים לגופה ולבטא רגשות אנושיים, אלא מדיום של מרד החפצים, שמאסו בשיעבוד ובהשפלה; אולי היא מדובבת את נקמת הנעל שתמיד דורכים עליה או את השרפרף שמאס בישבנים או את הכסאות שמצאו דרך להרחיק מהם את כובד האנשים. חבל שכבר אי אפשר לשאול את דניס מה דעתו.

*

עוד באותם עניינים


סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

חייל הבדיל האמיץ

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

חפצים מספרים על ביאליק ויש גם המשך

יופיו של הפצע – קלאס אולדנבורג

הספר הנפלא ביותר

על 72 החפצים של מרינה אברמוביץ

כשנולדתי קראו לי מָרית בן ישראל. ואף על פי שמָרית זה שם קצת מוזר – של אלה מצרית, למי שתהה, כמו שענת היא אלה כנענית – תמיד הרגשתי בנוח בו.

על אף בדיחות קרש על מרירות ומתיקות או על שפכטלים (בתמונה למטה, ברווז בשם מרית, על שום מקורו השפכטלי), על אף שנינויות כגון "את פי מי מרית?" ועיוותים חוזרים ונשנים, למרים (פעם) ולמירית (עד היום, לצערי), זה היה פשוט שמי.

שרדתי אפילו את שיעור האמנות בתיכון שבו הוקרנה שקופית של שתי ילדות בעלות ראשים דלועיים על צווארים גבעוליים, שמתחתיה נכתב: מרית-אתון ואחותה בחדר המשחקים. (שתי הילדות, בנותיהן של אחנתון ונפרטיטי, סבלו מפגם גנטי, אותו פגם שהאריך את גולגלתה של אִמָּן היפהפייה.)

מימין זכר של "מרית צפונית", משמאל נפרטיטי. ההשערה היא שהכובע המוזר נועד לחפות על הגולגולת המעוותת (לחצו להגדלה)

.

תמיד הרגשתי מרית. זה הבן ישראל שלא נדבק. זה התחיל מה"בן", אני חושבת. רוב החברות שלי היו טום בויז בילדותן. אני אהבתי להיות בת (שנאתי להיות קטנה, כל כך רציתי לגדול, אבל זאת כבר קטגוריה אחרת). משפחתה של אמי היתה עתירה בנשים חזקות, מסבתה של אמי שברחה על חמור בליל כלולותיה לגבר שלא רצתה, ועד שבע אחיותיו של סבי, חבורה אקצנטרית של דודות דעתניות וחדות לשון, שלא לדבר על סבתי האהובה, עקרת הבית חסרת המורא (שעליה כתבתי את אסור לשבת על צמות). אני אהבתי ספרים וציורים ובובות ושמלות (וגם עצים לטפס עליהם, לו יכולתי הייתי חיה על עצים כמו הברון המטפס של איטלו קלווינו, אבל גם אחרי שנפלתי פעם נפילה איומה, לא מנעו ממני לטפס.) ובכל פעם שחרגתי משמי הפרטי התנגשתי ב"בן" הזה שניסה לנכס אותי. (רק נסו לדמיין, אתם, גברים ובנים, ששם המשפחה שלכם הוא בת-ישראל)

ג'וטו דה בונדונה, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים, תמיד הרגשתי שזו אני שם על העץ.

.

ומלבד זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו יתמות תזכה אותי בהרפתקה של ממש. עד שזה יקרה ברחתי לאלף לילה ולילה, ליערות גרים, לאגדות אנדרסן ואוסקר ויילד, והבן ישראל היה כמו משקולת עוינת שמקרקעת אותי לכאן ולעכשיו, שמתייגת אותי באופן שאין לו קשר לגרעין הפנימי שלי. (הרתיעה שלי מאידאולוגיות, ולא משנה כמה הן שוחרות טוב, נולדה אז בילדות, מן הייאוש והכאב שהרגשתי כשאבא שלי התאמץ להנחיל לי רגשות ומחשבות שיתאימו אותי לשלו.) ובהמשך לכך, אף שמעולם לא התחתנתי, לא נתתי את שם משפחתי לילדי. לא רציתי להדביק להם משהו שמעולם לא היה שלי.

כשכתבתי את בנות הדרקון לפני ארבע עשרה שנים, החריקה התגברה בכל פעם ש"בנות הדרקון" התחכך ב"בן ישראל". ועדיין לא שיניתי את שמי; בגלל רתיעה מוּלדת ממחיקת היסטוריה, בגלל תוגת הבירוקרטיה (כל התעודות והחתימות שאצטרך להחליף), ומעל לכול בגלל שלא מצאתי את השם הנכון. חשבתי על כל מיני דברים שאני אוהבת, למשל עצים, או צורות כמו ספירלה וחרוט, אלונים זה עץ נפלא, ארכיטיפי, אבל מרית אלון – סתמי מדי, מרית ספירלה? מרית חרוט? לא רק שאיש לא יבין ולא התחשק לי לשכנע, להצדיק, אני עצמי הרגשתי שזה פשוט לא מספיק, כמו להתכסות בשמיכה של בובה, כשרוב הגוף נשאר בחוץ.

ואז סיימתי סוף סוף לכתוב את טרילוגיית בנות הדרקון, וקבלתי הזדמנות נדירה לתקן את כל מה שלא הספקתי בפעם הקודמת. לא רק בתוך הספר. בחנתי כל מיני שמות (למשל, מרית בת המפחלץ, אבל ר' אמרה שזה נשמע כמו ספר אימים, וידעתי שאדרש להסביר, ולא רציתי להסביר עד סיום הטרילוגיה). ובינתיים עלה בדעתי שלא צריך למחוק את ההיסטוריה, אפשר להכניס אותה לסוגריים, ולא מוכרחים לעבור דרך הבירוקרטיה, אפשר להיות בן ישראל אצל הממסד, ובעיר האושר (של הספר ושל הבלוג) להיות מי שאני מרגישה, וגם זה לא צריך להיות נוקשה וגורלי, אפשר לשחק, להוסיף ולגרוע ואפילו להתחרט בספר הבא. ובנות הדרקון הן אלה שמצאו לי בסופו של דבר גם את השם הנכון. כי הטרילוגיה היא בין השאר גם אוטוביוגרפיה בצורת ספרי הרפתקאות וקסם, וככל שהיא מתקרבת לשיאה בספר השלישי והאחרון, מתברר המקום החשוב מאין כמותו של סבי וסבתי בחיי. אני בטוחה שאני לא היחידה, אבל אי אפשר בכלל לכמת את האהבה שקיבלתי מסבא גדליה וסבתא ציפורה ואת השפעתה על חיי. כשניסיתי לכתוב עליהם הבנתי שהשיטפון הזה פשוט גדול על עיר האושר, זה יחכה לממואר שאני כותבת על ילדותי, ולעת עתה שניהם מופיעים בטרילוגיה; סבא גדליה בתפקיד סבא של נועה, וסבתא ציפורה בתפקיד הסבתא הגדולה – "גדולה" פשוטו כמשמעו, כי כפי שהיא עצמה מעידה בספר השלישי, "גם אחרי המוות המתים ממשיכים לגדול". ג"ץ – ראשי התיבות של גדליה וציפורה הוא שם המשפחה הפנימי שלי (מי אמר שמשפחה לא בוחרים?). וזה שהאיש שלימד את מרתה (אחת מגיבורות הטרילוגיה) לרשוף אש – נקרא קלונימוס גץ, זאת רק מוסיקת המקרה, כמו שקרא לה פול אוסטר.

ולאחר מעשה, אמר אהוב לבי: זה כמו מרים ילן שטקליס שנולדה כמרים וילנסקי ושינתה את שמה ל"ילן" שם שמורכב מראשי התיבות של אביה, יהודה ליב ניסן.

הכתובה של סבא גדליה וסבתא ציפורה, שהתחתנו בפורט סעיד כמעט לפני 100 שנה, ב12.8.1924 לחצו להגדלה
גדליה וציפורה נאמן

*

ובינתיים התראיינתי לפנקס

וריקי כהן ממליצה על בנות הדרקון לראש השנה!

"הספר סוחף (התקשיתי להניח אותו במשך כמה ימים), עתיר מהלכים וירטואוזיים והמצאות המעוררות השתאות על הדמיון החד־פעמי הפלאי. לאורך כל הקריאה נספגת בקוראת התֵמה התת־קרקעית של הסיפור … זו יצירת אמנות פמיניסטית מסעירה העשויה בכלים ספרותיים מתוחכמים, אך בהחלט לא כאלו שבני נוער של 2021 ונטפליקס לא יוכלו להתמודד איתם, וגם אתם/ן".

מתוך, עשרה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס 1.9.21 המוסך 1.9.21

אפשר לרכוש את הספר הראשון

בהנחה גדולה, כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן וכולכם

*

עוד באותם עניינים

רשימת השמות

על סבתא חנה, הסבתא האחרת שלי

דיוקן עצמי עם פרפר

ארבע חתימות

זכרונות עתידניים

פרוייקט מרי דה מורגן

על מות הילדה

מזמן לא כתבתי על אגדות, ופתאום צצה בת הים הקטנה (ולא בכדי, אבל רגע). לפני הכול תקציר למי שלא זוכר או זוכר את גרסת הסוף-טוב של דיסני:

בת הים הקטנה היא הצעירה בבנותיו של מלך הים. שלא כמו ארבע אחיותיה, היא כבדת ראש ומלנכולית ונמשכת לעולמם של בני האדם. היא מתאהבת בנסיך צעיר שחוגג את יום הולדתו על ספינה ומצילה אותו מטביעה. ואז היא מסתתרת בקרבת מקום עד שנערה אחרת מוצאת אותו.

האיור הלירי מלנכולי של אדמונד דולק, לוכד את לב הסיפור

.

בני הים חיים שלוש מאות שנה שבסופן הם נהפכים לקצף על הגלים, ובת הים הקטנה משתוקקת לנשמה בת אלמוות שמרקיעה אל הכוכבים המאירים. לשם כך היא זקוקה לאדם שיאהב אותו יותר מכל עד שיסכים לחלוק את נשמתו. ואין סיכוי שזה יקרה, כי בני האדם סולדים מזנבות דגיים. ובהמשך לכך היא מוותרת על קולה הנפלא תמורת זוג רגליים מלאות חן וכאב. היא מניחה למכשפת הים לחתוך את לשונה. ואם תיכשל, הכול היה לשווא. ביום שבו יישא הנסיך אחת לאישה, היא תיהפך לקצף על הגלים.

אדמונד דולק. בת הים הקטנה מתעוררת על מדרגות ארמונו של הנסיך

.

הנסיך מוצא את הנערה העירומה המתעטפת בשערותיה הארוכות, על מדרגות ארמונו. הוא אוסף אותה לביתו ומניח לה לישון על כרית קטיפה בפתח חדרו, אבל מתאהב בנסיכה שייעד לו אביו. הוא מאמין בטעות שהיא זו שהצילה אותו מטביעה. אחיותיה של בת הים הקטן מוכרות את שערן למכשפת הים תמורת סכין. בת הים הקטנה אמורה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך בליל הכלולות. ברגע שדמו יותז על רגליה, היא תיהפך בחזרה לסירונית. אבל בת הים הקטנה משליכה את הסכין ואת עצמה למים, ובמקום להפוך לקצף היא מרחפת בשמיים ומתבשרת שככלות שלוש מאות שנה של מעשים טובים, תזכה בנשמה בת אלמוות.

.

1. חטאו הכפול של אנדרסן

אהבתי את הסיפור הזה אהבת נפש כשהייתי ילדה. כלומר, עד לרגע שבו היא משליכה את הסכין (והמים מאדימים מדם). זעמתי על הנסיך האידיוט, הייתי מוכנה לנעוץ את הסכין בעצמי, כדי להחזיר את בת הים הקטנה לעולם הקסום הכחלחל-ירקרק, השקוף והלא מאובק של המים. ואפילו יותר מזה כעסתי על אנדרסן. הרגשתי נבגדת, אף שספק אם ידעתי לבטא את התלונה במילים.

בני אדם מזהים תבניות חוזרות. כשבני הצעיר היה בן ארבע הוא הגדיר את ההבדל בין להרוג ללהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים, להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. הוא זיקק בלי משים את התבנית שזיהה משלל תוכניות טלויזיה וסרטים. ואני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בבני הבכור כשקראנו יחד את אוהל הדוד תום. כשהדוד תום חלה הוא היה בטוח שיבריא, ופתאום הוא מת. הוא התקומם בטענה שהיו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה"; למי ששכח – אלייזה היא השפחה שזוכה לסוף טוב. ובני הפנים את התבנית שבה הגיבור, זה שעל שמו נקרא הספר, אמור לזכות באושר ועושר בתום כל התלאות.  

ובחזרה לבת הים הקטנה – החוש שלי לתבניות אמר לי שאסור להמציא כללים חדשים בסוף הסיפור. וזה בדיוק מה שאנדרסן עשה. הוא רימה, כמו שסבתא שלי היתה מרמה בפסיאנס, והופכת קלף בהיחבא כדי לא להיתקע.

אנדרסן לא רצה לזַכּות את בת הים בליבו של הנסיך (ותיכף נברר למה) וגם לא היה מוכן להפוך אותה לקצף על הגלים. וכיוון שלא נמצא לו פיתרון עלילתי, פנה לדת. זה הדאוס-אקס-מכינה בהתגלמותו (דאוס אקס מכינה – מילולית: האל מן המכונה, מונח שמקורו בטרגדיות יווניות גרועות שבהן היו מורידים אל לבמה, כדי שיעשה סדר במצב שהמחבר לא הצליח לפתור). ועוד הוסיף חטא על פשע כשהטיל עלי (ועל שאר הקוראים) את האחריות לגורלה של בת הים הקטנה: אם נהיה ילדים טובים וצייתנים, אלוהים יקצר את תקופת ההמתנה שלה לנשמה בת אלמוות, ואם נהיה שובבים ההמתנה תתארך.

ארנולד בוקלין, בני ים משתעשעים 1886 לחצו להגדלה

.

2. לישון על המפתן

זו לא הפעם הראשונה שנערה שמצילה את אהובה, נשכחת מליבו, והוא עומד לשאת אחרת. אצל האחים גרים (שספרם פורסם כעשרים שנה לפני בת הים הקטנה) זה קורה בשלוש מעשיות שונות: "תנור הברזל" בן ובת מלך" ו"המתופף". יום אחד נצטרך לתת את הדעת גם על התופעה המוזרה הזאת שבה חתנים שוכחים את אהובותיהם המצילות, אבל אם נתרכז בעניינו – בכל שלוש המעשיות משיגות האהובות הנשכחות רשות לישון על מפתן חדרו של החתן (ואפילו בתוך החדר עצמו), ושם הן בוכות וזועקות את סיפורן עד שהוא נזכר סוף סוף. אבל בת הים הקטנה היא אילמת, היא מכרה את הקול הנפלא שבעזרתו, כך אומר אנדרסן במפורש, קוותה לשבות את לבו של הנסיך, כלומר לגרום לו לפתוח את הדלת ולהכניס אותה למיטתו. בלי הקול היא נתפסת כחיית מחמד נאמנה המצונפת על כרית לפני דלתו.

בת ים מתוך ספר הדגים הפלאי של לואי רנאר (1754)

.

3. פעמיים בת הים, או אנדרסן ואוסקר ויילד

אומרים שאנדרסן כתב את בת הים הקטנה על עצמו, על אהבתו ההומוסקסואלית המתוסכלת. יש רגליים (או זנב) לדבר, אבל אם נניח לרגע לפרשנות ההומוסקסואלית (שמתיישבת באופן הדוק וגורף על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד). יש לי משהו בוער יותר להגיד על משמעות הסיפור.

.

4. אז מיהו הנסיך?

לא במקרה נזכרתי בבת הים הקטנה דווקא עכשיו.

כרגע הוצאתי ספר ראשון בטרילוגיה שיקרה מאד לליבי. אני חרדה לגורלו כמו שאנדרסן חרד מן הסתם לגורל ספריו. ואני חושדת שמעבר – או אולי לצד – האלמוות הדתי הנכסף, נמצא גם האלמוות הספרותי. אני חושדת שהנסיך בסיפור הוא קהל הקוראים, שרק אהבתו יכולה לזכות את היצירה באלמוות. וכאן אגב, לא יועיל שום מעקף; קשה למדי לזכות באלמוות ספרותי, אבל אין מצב שזה יקרה למי שתוותר על קולה.

*

אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה

כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן ולכולכם

*

עוד באותם עניינים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק (על שלוש הטוות)

הפמיניזם המדהים של האחים גרים

מה רוצות הנשים יותר מכל?

צרחות של דגים

התראה: הפוסט מכיל תקציר חלקי בלבד של הסרט, לצד ספוילר גדול.  

לא התכוונתי לכתוב על "הברך" של נדב לפיד. על אף חזותו היפהפייה הברוטלית והמעורערת כאחת, על אף המשחק המצוין (בסגנון המעט הצרפתי שבו קצת עוזבים את הטקסט לנפשו, משאירים בו קבין של דקלום, לא מתוך קוצר יד משחקי, אלא מתוך כבוד למילים, נותנים להן קצת מרחב משלהן) השתעממתי. שעמום מהסוג שאומר, אוקיי, הבנתי, הלאה. (והסרט לא שומע). השתעממתי כי החזות והסאונד היו אחד לאחד עם הטקסט עד כדי חדגוניות ועודפות מעצבנת במשך שעה ארוכה ארוכה. ובלי שום מתח, מורכבות או התפתחות הם השטיחו וייתרו זה את זה. הסרט לא היה זקוק לי בכלל, הוא לגמרי הספיק לעצמו.

א' פרש באמצע. אני נשארתי עד הסוף בזכות "מילים נרדפות", סרט נהדר שבו קנה נדב לפיד את אמוני, את סבלנותי ואת סקרנותי, וגיליתי ש"הברך" שונה ככל האפשר מכל מה שקראתי עליו, בביקורות הטובות והרעות. וזה משונה, כי זה סרט מאד פשוט לכאורה. אבל אם אני צריכה לבחור בין מה שאומרים למה שאני רואה, אני תמיד אאמין למה שאני רואה. (בפעם הקודמת זה קרה לי עם יותר מעירום של דוריס אוליך).

ובחזרה לנדב לפיד – "הברך" שאני ראיתי הוא סרט אופטימי עד כדי פנטזיה ומשאלה.

י' הגיבור (במאי על סף התמוטטות עצבים) שופך את מררתו הבלתי פוסקת על הממשלה המכחידה כל חופש יצירה וביטוי, ועל מערכת החינוך המטמטמת את העם בכוונה, כדי להכרית כל חשיבה עצמאית וכל זיקה לתרבות.

נור פיבק ואבשלום פולק מתוך "הברך" של נדב לפיד

באשר לממשלה (ממשלת נתניהו ומירי רגב), הסרט מגבה את י', בטופס סתימת הפיות שעליו הוא מתבקש לחתום, אחרת לא ישלמו לו. ובאשר ל"עם" –

ובכן, לעם יש שתי נציגות בסרט, שתי נשים צעירות, אחיות מן הפריפריה, בוגרות המערכת הקלוקלת. האחת שקודמה על ידי השר החדש לתפקיד במשרד התרבות, מתגלה כאישה נבונה וכנה, אוהבת תרבות מטבעה (כולל את סרטיו של י') וביקורתית כלפי סתימת הפיות.

י' מקליט אותה באופן חשאי ונבזי, ובשיא הסרט (הקרוב מאד לסופו) הוא משמיע לקהל של בני משפחתה את ההקלטה ששלח כביכול, ושעומדת להרוס את עתידה. היא עצמה בורחת לקצה הצוק כדי לקפוץ. ומי שיוצאת להגנתו ומהסה את הקהל הזועם, היא דווקא אחותה הצעירה והביישנית, שמבקשת להניח לו, כי "הוא טוב", היא מתקרבת אליו ונוגעת בלחיו דרך הרגעה וחוזרת ואומרת גם לו, שהוא טוב.

הסצנה האקסטרימית הזאת שמאיימת להפוך את הסרט על ראשו כמו בסיפור פואנטה, קורית כל כך בקצה, כשהייאוש והזעם של י' מטים את הסרט כל כך חזק לכיוונם, שקל להחמיץ את משמעותה. אז אני פשוט אגיד מה ראיתי:

שעל אף שחונכו (כביכול או לא כביכול) לשנאת תרבות ומחשבה ביקורתית, שתי הנשים הצעירות שמייצגות את "העם", הנציגות היחידות על כל פנים, שאנחנו זוכים להכיר מקרוב – האחת שמלווה את רוב הסרט והאחרת שמפציעה בנקודת המשבר שלו – לא הושחתו. האחת אוהבת ומעריכה תרבות, והאחרת רואה לליבו של י'. היא רואה את כאבו ואת אנושיותו מבעד לזעם, להתנשאות ולתעתוע שהוא זורע.

ובהמשך לכך, מתוך הסופניות והאדמה החרוכה מבצבץ הסרט הכי אופטימי ומלא אמון באדם שראיתי כבר הרבה זמן, ולא משנה כמה נדב לפיד מתאמץ (בעזרת כתב האישום נגד הממשלה, גסיסתה של האם והשד יודע מה לא) להסיח את הדעת מחֶלקַת התמימות והתקווה הזאת, ואולי הוא באמת מאמין שעשה סרט פסימי. אי אפשר לשלול את זה לאור הדברים שאמר בראיון לוואלה:

"בסרטים קודמים שלי היה את הנעורים, אבל ב'הברך' אין את זה. זה סרט של קיפאון ושל סטטיות. הגיבור יוצא למאבק בלי שום אמון ביכולת לשנות את הדברים. הוא יישאר ככל הנראה כפי שהוא. מה יקרה עם הגיבור של 'מילים נרדפות' עוד חמש שנים? מי יכול להתנבא. אבל מה יקרה עם הגיבור של 'הברך'? כנראה שהוא יישאר אותו דבר."

ואם יצאה לו תקווה על אפו ועל חמתו, זה אפילו יותר חושפני ונוגע ללב.

*

עוד באותם עניינים:

אומרים שאין פה צנזורה

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה

דימוי שרודף אותי (על הפיגוע בדומא)

על קולנוע

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של טרנטינו

על "עד כלות הנשימה" של גודאר

על "לב פראי" של דיוויד לינץ'

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנאבל צ'ונג, ויש גם חלק שני

על תפוז מכני של סטנלי קובריק

על "משהו ללבוש" של רוברט אלטמן (החלק האחרון במאמר על בגדי המלך החדשים)

ועוד

בסוף יולי הלכה לעולמה אחרי מחלה קשה, דליה יפה מעיין שניהלה את תיאטרון הקרון כמעט שלושים שנה.

לכבוד חגיגות הארבעים לקרון (שיחולו החודש) היא רקמה לו במתנה, ספר ובו ארבעים ותשעה דיוקנים של אמני ואמניות התיאטרון.

בשבת רקמה את אחרון האמנים ולמחרת כבר לא היתה איתנו.

דליה שאבה אותי לתיאטרון צעד אחר צעד, כמלווה אמנותית, כבמאית, ככותבת וכמגדלת אמנים בחממה. עד ששמתי לב כבר הייתי עמוק בפנים. בשנים שעבדתי במחיצתה שכחתי שממסד יכול להיות דכאני. (ואיזה אושר זה היה לשכוח את זה, ולו לזמן מה.)

זה מה שכתבתי באחרית דבר לספר.

*

רקמה אנושית – על דליה יפה מעיין

"אין התערבות בנושאים אמנותיים של כל אחד מן השותפים". כך נכתב בהסכם היסוד של הקרון (12.2.81). זה מה שאיפשר לארבעת המוסקטרים, מייקל, עלינא, הדס ומריו, ארבעה אמנים שונים זה מזה ככל האפשר (כל הטווח בין אינטלקטואליות לעממיות, בין אוונגרד למסורת, בין אמנות לאוּמנות) לפעול יחד. ודליה, כאילו זינקה מלב ליבו של ההסכם כמו אתנה מראשו של זאוס, לבושה ומוכנה לניהול הקרון. החופש האמנותי היה הליבה, המצפן, ומרכז הכובד של פעילותה.

דליה שינתה את חיי כשזיהתה את מה שבוער בי, את הידיעה שכל אחד הוא יחיד ומיוחד, ששונות היא אושר ועושר. שאסור לעקם אף אחת כדי שתתאים לתבנית, שהאדם הוא יותר מכל תבנית, יותר מכל אידאולוגיה, שלא צריך ללמד שפה אמנותית אחת, אלא לגזור אותה בכל פעם מחדש, מתוך הייחוד של כל אמנית. היא השתמשה בי במובן הנפלא, ההפוך מניצול, של המילה. הגיבוי המוחלט שנתנה לי, כמו לרבים אחרים, הפיק מאיתנו את המיטב. זו היתה המתת שלה, לזהות למה אנשים זקוקים כדי לפרוח, ולהעניק את זה בנדיבות. ובכך לא רק פעלה למען רוח הקרון, אלא גילמה אותה.

האמנים הצעירים שגדלו בחממה הופתעו והתרגשו בכל פעם מחדש, מן העניין שגילו הוותיקים בעבודתם ומן הנדיבות שבה חלקו מנסיונם. דליה היא שיצרה ותחזקה את המודל הפלאי הזה שבו שוויון אינו מוביל לבינוניות אלא למצוינות. היא הפכה אוסף של אינדיוידואליסטיות לקהילה שחברותיה ערבות זו לזו מבחינה אנושית ומפרות זו את זו מבחינה אמנותית.

דיוקן קבוצתי של אמני הקרון: הרקמה נעשתה על דפים שקופים כדי להשיג שכבות ושקיפות בין אמן לאמן. כשהופכים את הדף פני האמן נפרדים לרגע ונבדלים מכל האחרים ואחר כך חוזרים ומצטרפים אליהם. מתוך "פנים" מתנת דליה יפה מעין לתיאטרון הקרון. עיבוד תצלומים, הילה פלשקס.

.

וכך אמרה בראיון ל"חפץ לב", על מריו קוטליאר ז"ל שחנך אותה: "מריו לימד אותי שרקמה אנושית אי אפשר לרקום מתוך כורח. אסור להוביל מישהו למקום שאינו שלו. הוא לימד אותי לזהות מה מתאים לכל אמן ולהציע יוזמות שירחיבו את הקיים, שלא ייכפו על האמנים אלא יגרו את תאבונם … מריו העביר אלי את האהבה הגדולה לאמני הקרון … לתת כבוד לכל מי שהוביל את המקום עד היום, ללא שיפוט, ללא דירוג. לא המוסד, אלא האדם במרכז."

זה לא רק דיוקן של מריו אלא גם של דליה עצמה. היא האמינה שהדרך הטובה ביותר להעשיר את הילדים ואת תרבותם היא לתמוך באמנים שיוצרים אותה. לא מפתיע אם כן, שרקמה את דיוקניהם כמתנת יום הולדת לקרון ואולי גם כצוואה.

.

. דיוקן עצמי, מתוך "פנים" מתנת דליה יפה מעין לתיאטרון הקרון. עיבוד תצלומים, הילה פלשקס.

.

בדיוקן העצמי שיצרה בשיתוף עם הילה פלשקס, הולחם כלוב הצלעות של מחלתה (ושל ליבה) אל צמתה האדמונית. זהו דיוקן של סוף עם טעם מיתי, כמו בסיפורו של אנדרסן על חייל הבדיל האמיץ שהותך לגוש בדיל בצורת לב ביחד עם שושנת סדקית מפוחמת.

יהי זכרה ברוך

*

בסרטון למטה שיחה מלבבת במיוחד, עם עלינא אשבל, מייקל שוסטר והדס עפרת (לרגל חגיגות ה-25), על איך נולד תיאטרון הקרון

לפני כמה וכמה חודשים פנו אלי מכתב העת "צריף" בבקשה שאכתוב משהו על מרים ילן שטקליס. משום מה חזרתי ל"מיכאל", ולא תאמינו (כלומר, אני לא האמנתי) למה שגיליתי. אני מפרסמת מחדש את הפוסט (פעם ראשונה שאני מנסה את זה, מקווה שזה עובד) מי שקרא יכול לדלג ישר לסקופ הצבוע בכחול, שבקצה. 

עיר-האושר

הקדמה חדשה, 2021:

לפני כמה וכמה חודשים פנו אלי מכתב העת "צריף" בבקשה שאכתוב משהו על מרים ילן שטקליס. זה יכול להיות קשור למשהו שכתבתי, אבל חייב לחדש. חזרתי ל"מיכאל" ולא תאמינו (כלומר, אני לא האמנתי) למה שגיליתיעל השיר (וגם נפלאותו של האיור התבררה לי מחדש).

אני מפרסמת מחדש את הפוסט (פעם ראשונה שאני מנסה את זה, מקווה שזה עובד) מי שקרא יכול לדלג ישר לסקופ הצבוע בכחול, שבקצה.

*

בחממת האמנים עסקנו השבוע בבחירת ועיצוב המרחב שבו מתרחשת ההצגה, ואיך המרחב הנכון הוא כמו כלי שמזקק ומממש את הרגש והעלילה. ונזכרתי באיור של דוד פולונסקי ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שיר שובר לב במיוחד, משום שבשאלה החוזרת "ומי לא בא?" מהדהד בין השאר היפוכה: "מי יבוא אלי?" שאלת משחק שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. עוד על השיר עצמו).

דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס דוד פולונסקי, איור ל"מיכאל" של מרים ילן שטקליס

דוד פולונסקי, מאייר מופלא מבחינות רבות, שניחן בין השאר

View original post 629 מילים נוספות

לפני ארבע עשרה שנים יצא לאור בנות הדרקון, החלק הראשון בטרילוגיה שבאה אלי בחלום (ומתרחשת בעיר האושר, שקדמה לעיר האושר של הבלוג). המשכתי לכתוב אותה בין הבלגנים של החיים וספרים אחרים שנדחפו בתור. וכשסוף סוף השלמתי את כתיבתה, התחלתי לחפש הוצאת ספרים שתתחייב לשלושה ספרים בימים טרופים אלה. ואז מתה אמי, הקורונה הגיעה והוצאות הספרים עמדו מלכת. ובזמן שחיכיתי שיחזרו לחיים כדי לפנות אליהן, קרה נס קטן. תמר הוכשטטר התמנתה לעורכת בעם עובד, ומיד כתבה לי ושאלה, מה עם בנות הדרקון, האם כבר התחייבתי לאיזו הוצאה? שלחתי לה את הקבצים, וכעבור איזה זמן (שבועיים, אולי שלושה?) קיבלתי מייל:

רק קופצת רגע כדי להגיד הטרילוגיה שלך היא לא פחות מנקודת זוהר ואש יקרות בתקופה החשוכה הזאת. אני לקראת הסוף וקוראת לאט כדי שלא ייגמר. כל כך הרבה עושר יש בה. מזון לנשמה."

ציור כריכה, חמוטל פרידברג, עיצוב, עמית ממן לחצו להגדלה

מתוך גב הספר:

בכל שנה, ביום הרשימה, ילדה בשמלה חרוכה עולה את שתים עשרה המדרגות המובילות לבניין העירייה. זו הפעם האחרונה שתושבי עיר האושר יחזו בה לפני שיטרוף אותה הדרקון. כל שנה והילדה שלה, כבר מאתיים תשעים וחמש שנים.

מרתה לא חששה מהדרקון. היא הועסקה כשוליה בסדנת הפִחלוץ של אביה, והעבודה הייתה רבה מכדי לוותר עליה. אך משיכתה המסוכנת לאש טורפת את הקלפים, וברגע אחד היא מוצאת את עצמה מובלת בתהלוכה לאי הדרקון.

כולם מצפים שמרתה תיכנע לגורלה, אבל מרתה, כמו שלוש גיבורות הרומן שלצידה, מסרבת להרפות את אחיזתה מעולם שמתעקש לנער אותה מעליו.

בפעלולי דמיון מרהיבים מרית ג"ץ (בן ישראל) בוראת עולם קרקסי וחושני שאינו מציית לחוקי המציאות או הפנטזיה. עולם שהכיעור והנשגב הולכים בו שלובי זרוע. למי שיעז ליפול לתוכו צפויות פלאות אין-קץ. 

*

זה הספר הראשון בטרילוגיה. הוא נדפס כבר לפני שבוע (בשינויים קלים, בכל זאת ארבע עשרה שנה). בפעם הקודמת היא יצאה כספר מבוגרים, והפעם (בלי שום הנמכה) היא יוצאת בסדרה לנוער בוגר. אמרתי כן, כי לא אומרים לא, על נס, אבל היא לא נכתבה לשום גיל, נתח גדול מנשמתי נמצא שם, מפצעי ילדותי ועוצמותיה, מהאהבה הגדולה של סבי וסבתי שהגנה עלי, ומן האמנות והספרות שהצילו את חיי.

מרית ג"ץ זה אני. למה שיניתי את שמי?

שני הספרים הבאים כבר מוכנים. הם יצאו בשנה הקרובה (ברווחים של שלושה חודשים, כך כתוב בחוזה). הנה סקיצה לציור הכריכה של הספר השני, על החשבון. (מרוב הזדהות שמתי אותה בראש הבלוג) ציירה אותה, כמו את כל השאר, חמוטל פרידברג הנפלאה.

הספר אמור להגיע לחנויות בימים אלה. ובינתיים אפשר להזמין אותו כאן וגם כאן בהנחה גדולה

הטרילוגיה הזאת יקרה מאד מאד ללבי, ועוד מעט ה-14 בספטמבר, התאריך שבו חל "חג הדרקון", שנופל בצירוף מקרים מפליא, על יום הולדתי. אז אם אתם רוצים לשמח אותי (או את עצמכן, או מישהו מאהוביכם), קנו ספר ליומולדת, או סתם תפיצו את הבשורה, כי זו בשורה גדולה בשבילי.

עדיין אין לי דקה (בקרוב החדשות), אלא שזרע תועה התעופף מספרו של בעז נוימן "להיות ברפובליקת ויימאר" ונתקע לי בראש, ושם צמח בזריזות למחשבות על אמנות גוף ועל אופנה כמיצג, כפעולה, ועל איך כל זה התגלגל בלי לעורר חשד, לספרי ילדים של אריך קסטנר. וכשכל העסק המשיך וצמח לשיעור קטן בתיאטרון חזותי או בקולנוע (תבחרו), כבר הבנתי שמדובר בזרע באובב, ואם לא אנכש אותו במהירות הוא ישתלט לי על הכוכב (וכל הכוכבים שבהם מבקר הנסיך הקטן הם בעצם תמצית התודעות של דייריהם).

"בַּבֹּקֶר, לְאַחַר שֶׁאַתָּה מִתְרַחֵץ וּמִתְלַבֵּשׁ, עָלֶיךָ לִדְאֹג גַּם לְנִקָּיוֹן בַּכּוֹכָב שֶׁלְּךָ, לִשְקֹד עַל עֲקִירַת שְׁתִילֵי הַבַּאוֹבַּבּ … כָּל דְּחִיָּה עֲלוּלָה לְהָבִיא שׁוֹאָה. רָאִיתִי כּוֹכָב בּוֹ שׁוֹכֵן עַצְלָן מֻפְלָג. הוּא הִזְנִיחַ שְׁלשָׁה שִׂיחִים קְטַנִּים…" (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי, תרגום אריה לרנר, פרט מתוך האיור) ככה זה נראה בדיוק, כאילו צילמו אותי מבפנים

*

1. סוג של לונה פארק

אז ככה: בשנים האחרונות קראתי כמה וכמה ספרים על רפובליקת ויימאר (גרמניה 1933-1918) חסרת העוגן והגבולות, תקופה ממגנטת שמקשה על ההפרדה בין פריחה אמנותית להתפרקות טוטלית ובין ליברליות לייאוש, וספרו הנהדר של בעז נוימן עזר לי להבין את קסמה העמיד והמתסכל. הספר סוטה מן הדרכים הרגילות שבהן מתוארת הרפובליקה, כסיפור של כישלון ואף של "מוות ידוע מראש", שמסתיים בעליית היטלר לשלטון.

המחבר אינו מתמקד במהותן של התופעות, אלא בהופעתן. הוא טוען כי החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה, ובראווה, בפרקטיקות של לראות ולהיראות. לפיכך להיות ברפובליקת ויימאר הוא ספר המגולל את מראית הקרנבל המודרני של התופעות: הפרסומות, הקוסמטיקה והפרוטזות האסתטיות, הפסיכואנליזה, התעמולה, הספורט והאופנה, תרבות הפוזה והעמדת הפנים… (וכן הלאה. מתוך גב הספר)

בתור מי שמרגישה וחושבת דרך העיניים, מדובר בסוג של לונה פארק.  

*

2. ספורט ואופנה ברפובליקת ויימאר מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה

בפרק העוסק בספורט ואופנה, מוצג הספורט כ"פיסול עצמי", כביטוי הגרמני של "הרצון לצורה", וכחלק מכינונה מחדש של הפרסונה הגופנית שרוסקה במוראות מלחמת העולם הראשונה. (המתקן ההזוי של הפילאטיס נהיה פתאום הגיוני כשמבינים שנועד לשקם פצועי מלחמה במיטותיהם). הספורט לא רק מעצב את הגוף, טוען נוימן, אלא גם מציג אותו לראווה:

כאשר רץ שכוחותיו תשו מריצת 400 מטרים פושט את מדיו המיוזעים הוא יודע שמאות ואלפי זוגות עיניים 'ממששים' את עורו הלח, החמלה והלבבות הנשיים זולגים סביב ירכיו היפות … אלפי מבטים דוקרים את העור השזוף והלב דוחף את הדם דרך כל האברים: היה זוהר ורענן, אנשים מסתכלים עליך!  (מתוך ספרו של האנס גרגון "אקסביציוניזם וארוטיות", המצוטט בפרק)

בד בבד עם הספורט עולה גם קרנה של האופנה ומתקיימות בה מגמות שונות, מלבוש פונקציונלי (וחסכוני בבד) המטשטש את ההבדל בין גברים לנשים וגם מחליף ביניהם, עד בגדי ערב אקסטרווגנטיים ותיאטרליים, עתירי נוצות יען, פרחים מלאכותיים ופרוות יקרות, תלבושות בהשראה אקלקטית (מכנסי הרמון, פיג'מות סיניות וצעיפים ספרדיים) קוביסטית וכו'. על רגל אחת, אומר נוימן (או אולי מצטט מישהו אחר) מדובר במהפך אופנתי, מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה.

הלמוט ניוטון פורטרט עצמי (1936) לא ממש מפתיע לגלות שניוטון התחיל את הקריירה שלו בברלין של רפובליקת ויימאר

*

3. להכות על הציפורניים בפטיש

אריך קסטנר כתב בין השאר את אל האבדון הספר העצוב בעולם (ואם אני מגזימה, אז לא בהרבה) שמתרחש ברפוליקת ויימאר. אבל זרע הבאובב של הפוסט הנוכחי, עף משירו "אלה הנקראות נשות הקלאסה" (1930). נוימן מצטט אותו כראיה ל"אובססיה הווימארית לאופנתיות":  

  

פתאום כל "נשות הקלאסה" צובעות

את הציפורניים באדום, כי זו האופנה!

וכאשר יהיה אופנתי לכרסם אותן

או להכות עליהן בפטיש עד שיכחילו

הן יעשו גם את זה. והן ישמחו עד לב השמיים.

.

כאשר יהיה אופנתי לצבוע את החזה

או, במקרה שאין חזה. את הבטן…

כאשר יהיה אופנתי למות בגיל ילדות

או לשזף את הידיים לצהוב

עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה.

.

כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור

כאשר אווזות משוגעות בפריז

תקפלנה את עורן כמו קרפ סיני…

כאשר יהיה אופנתי לזחול על ארבע

לאורכה ולרוחבה של העיר, הן יעשו גם את זה.

*

"להכות עליהן [על הציפורניים] בפטיש עד שיכחילו"

הדימוי הזה נמצא איפשהו בין הפתגם הצרפתי, שגורס שכדי להיות יפה צריך לסבול, ובין מימוש מטפורה מסוג "קורבן האופנה", חימום ל"כאשר יהיה אופנתי למות בגיל צעיר" המופיע בהמשך השיר. הפיוט האבסורדי נובע מחוסר הפרופורציה, אם לא הנתק הגמור, בין האמצעי הברוטלי לתוצאה המבוקשת – קישוט, אופנה. (בטקסט להצגת מוכרת הגפרורים הקטנה כתבתי פעם: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי. הקור נתן לה גרביים כחולים. בהתחלה הם נראו לבנים וכשנגעו ברגליה הכחילו.") ולחילופין, נזכרתי גם ב (1970)  Reading Position for Second Degree Burn  מיצג שבו שכב דניס אופנהיים בשמש במשך חמש שעות, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף: "אני מניח לעצמי להיצבע," הוא הסביר, "… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות."

דניס אופנהיים צובע את גופו (1970)

מימין למעלה, ומשמאל, איורים מכתב היד של שטרובלפטר (יהשוע הפרוע) מאת היינריך הופמן, מימין למטה, מתוך המיצג של רבקה הורן "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" (1974)

אופנת הציפורניים של נשות הקלאסה מביאה אותי הן למיצג הציפורניים של רבקה הורן והן לשטרובלפטר (הלוא הוא יהושע הפרוע, שכבר עלה בשעתו, בשיחה על הורן). "יהשוע" אינו הגיבור היחיד בספרו של היינריך הופמן שגופו מעוצב מחדש, מבחירה, ולעתים קרובות יותר, כעונש – ממוצץ האצבע הנקצצת ועד סרבן המרק שהופך רזה כחוט (ומת), שלא לדבר על שלושת הגזענים הקטנים שנטבלים בקסת דיו. "כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור…" כותב אריך קסטנר.

מאן ריי, "אירוטי מצועף" (1933). המצולמת היא מרט אופנהיים, אז אמנית צעירה בתנועה הסוריאליסטית, ש"לוהקה" על ידי הסוריאליסטים גם לתפקיד האישה הסוריאליסטית היפה והמסתורית. בהמשך הפוסט, ראו גם את זוג הנעליים שאופנהיים תיצור מאוחר יותר. לחצו להגדלה
היינריך הופמן, איור לשטרובלפטר, שלושת הגזענים אחרי "עונש הטבילה"

ועונש אחר משטרובלפטר הופך בסופו של דבר לסוג רדיקלי של אופנה:

משמאל, היינריך הופמן מצייר את סופה של הילדה שמשחקת בגפרורים, מימין, גלגולה העכשווי כקטניס אוורדין, הנערה הלוהטת של משחקי הרעב.

ובעצם, שיר נשות הקלאסה, הוא תמונת ראי של עשרת הדִבּרות שפרסמה כוכבת הקולנוע והתיאטרון פולה נגרי, לנשים שרוצות להתכער ולדחות גברים (1927, בירחון נשים). ההוראות של נגרי הן לגמרי מיצגיות: לצרוב את עור גופן ופניהן בשמש, לעשן סיגרים עד שגון עורן וצבע שיניהן ישתנו, להתרחץ במים רותחים, לרקוד כל הלילה עד להתמוטטות עצבים, לעשות תמיד פרצופים קודרים, לאכול כל הזמן, ולהתלבש תמיד באופן לא מסודר וחסר טעם שיעניק לאישיותן החיננית והמקסימה את הליטוש האחרון.

מרט אופנהיים, זוג (1956) רק תארו לכם איך זה להתהלך בזוג הזה.

ולפני שאני מגיעה לקסטנר לילדים, עוד גחמה אופנתית שהיא פעולה מיצגית לכל דבר:

"הצייר והסופר פאול כהן פורטהיים שחי בברלין ואהב כל כך את פריז, נהג להתלבש בכל יום על פי מזג האוויר בבירה הצרפתית." (מתוך "להיות ברפובליקת ויימאר")

*

איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר  

4. הקרקס והאופנה

קו ישר מוביל מ"נשות הקלאסה" ותפיסת "האופנה כפעולה", אל "האיש הקטן" ו"האיש הקטן והעלמה הקטנה" של אריך קסטנר. התלבושות בספרים האלה, הן לא רק מרחב שבו מתרחשת העלילה, אלא גם הציר הדרמטי, הקומי והפואטי שלה. גיבורי הספרים הם אנשי קרקס, מחוז טבעי של החצנה והגזמה, שמחפה במידה מסוימת על השורשים הרדיקליים של הדימויים, מספק להם אליבי שמטשטש את האליטיזם, הניכור ו/או הזוהמה של תרבות המבוגרים, אבל בסופו של דבר זו אותה הגברת בשינוי אדרת, כלומר אותו מנגנון של אופנה-פועלת-ומפעילה. אביא כמה דוגמאות על פי הסדר העלילתי:

שישה עמודים מתחילת הספר, שוכל מקסי פיכלשטיינר "האיש הקטן" את הוריו, זוג לוליינים "סיניים" קטני קומה. הם נסחפים ברוח, ורק צמותיהם המזויפות נשלות מן האוקיינוס ומובאות לקבורה בקופסת שנהב. כל צמה כזאת היא לא רק אביזר אופנה אלא גם סינקדוכה, כלומר דימוי שבו החלק מייצג את השלם, פשוטו כמשמעו. בין משתתפי הלוויה נמנים: מאלף הנמרים והאריות ששוטו עטור בסרט שחור, הליצנים שפניהם מאופרים הפעם להבעה של כובד ראש, הרוכב האמן גלופינסקי שרוכב על נרון סוסו השחור (לו היה לבן, הוא היה צועד ברגל), ומנהל הקרקס מר חזיז ורעם שלובש את כפפותיו השחורות (בשלב הזה מדובר בפרט טריוויאלי עד שקוף, אבל עד סוף הפוסט זה ישתנה).

איש הכפפות, מנהל הקרקס מר חזיז ורעם. איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר

מכסי נחוש בדעתו להפוך לאמן קרקס על אף מידותיו הזעירות (הוא ישן בקופסת גפרורים). וייעודו החדש מתגלה בזמן שהוא מטייל עם יוקוס (כלומר יוקוס מטייל ומקסי משקיף על העולם מכיס מעילו, המשמש לו מרפסת). הקוסם נעצר פתאום מול חלון ראווה של אופנת גברים, ובסצנה מצחיקה מאד, הוא מבקש לקנות את החליפה הכהה המוצגת בחלון בלי למדוד אותה (דבר שמטריף את דעתו ופוגע בכבודו המקצועי של המוכר) ביחד עם ולדמר היפה, כלומר, הבובה שלובשת אותה.

ולדמר היפה מובל אל המלון (עוברי אורח סוברים שמדובר במדינאי שבא לביקור, הראווה מתקיימת מכל כיוון) אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר. את הקוסם אייר למקה כבן דמותו של אריך קסטנר.

גופו של ולדמר הוא המרחב שבו מתאמנים יוקוס ומקסי על המופע החדש שלהם, שמטרתו לכייס כל מתנדב שנופל לידיהם, להנאת הקהל. מקסי עולה ויורד על גופו של ולדמר היפה כמטפס הרים נועז.

הם עדיין מלטשים את המופע, כשמפנה דרמטי בעלילה, שאף הוא מעוגן ומגולם בבגדים, דוחף אותם לזירה. מתברר שפרננדו הליצן מאוהב ברוזה מרציפן, אמנית הטרמפולינה היפהפייה, שמאוהבת דווקא בקוסם. כדי להתנכל לקוסם, מחליף הליצן בין מעילי הכנפות והצילינדרים של הקוסם ואמן הרכיבה. מבחוץ הם נראים אותו דבר, אלא שהצילינדר של הרוכב הוא רק כובע מהודר ומעילו הוא זיג שחור רגיל, ואילו בכובעו ובשרווליו של הקוסם נחבאים ארנבים, יונים ושלל תעלולים ולהטים.

בסצנה קומית ודרמטית פורץ הרוכב לזירה לבוש בבגדי הקוסם. היונים והארנבים שפורחים משרווליו ומזנקים מכובעו, מבהילים את הסוס שנעמד על רגליו האחוריות. וכשהרוכב מגשש אחרי שוטו, הוא אוחז בטעות במטה קסמים שהופך לזר פרחי נייר שהסוס הנרגז לועס ויורק בשאט נפש. הקוסם הנזעם רוצה לקחת את האביזרים שלו ולהסתלק, אבל מקסי משכנע אותו להעלות את מופע הכייסות, שכל כולו קומדיית בגדים ואופנה בפעולה, שבה שודדים השניים את שרוכי נעליהם ואת כתפיות מכנסיהם שנושרים לצהלת הקהל. 

אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר

"כאשר יהיה אופנתי … לשזף את הידיים לצהוב/ עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה."

אופנת הכפפות של מנהל הקרקס מגיעה לשיא משלה בספר ההמשך. יש לו מערכת של כסיות לבנות, אפורות ושחורות שהוא מחליף ומעדכן כל הזמן על פי מצב רוחו. לפגישה עם מפיק הקולנוע האמריקאי הוא מתייצב עם כסיות אפורות, וכשהמפיק מאיר לו פנים הוא מחליף אותן בחשאי, מתחת לשולחן, לכסיות צחורות. כשהוא לא בטוח ברגשותיו הוא לובש כפפה אחת לבנה ואחת שחורה, וכשהוא מתמוגג מהצלחתו הטלוויזיונית של האיש הקטן, הוא עוטה כסיות זהב (שקיבל במתנה מאישתו שניחנה בחוש נבואי).

בתחרות התחפושות בקרנבל הוא מופיע ללא כפפות, וזוכה בפרס הראשון, איש לא מזהה אותו בלעדיהן.

חומר למחשבה: קסטנר החליף את נשות הקלאסה בשורה אופנתית של גברים – למה, ומה זה בדיוק אומר? לא, אני לא מתחילה עם הבאובב הזה. אולי בתגובות?

(ובחזרה ל"להיות ברפובליקת ויימאר": נוימן נדרש בין השאר לחילופי התלבושות התכופים של היטלר בתחילת דרכו; ממדים צבאיים, לחליפה מהוגנת, לתלבושת עממית בווארית עם מכנסי עור. על פי עדותו של היטלר עצמו, קרה שהחליף תלבושת "כמו דוגמנית" שלוש פעמים ביום כדי להתאים את הופעתו למי שפגש. אותו עיקרון כשל מנהל הקרקס, רק הפוך).

התכוונתי לכתוב עוד קצת על ההבדל בין תלבושות כדקורציה לתלבושות כתיאטרון חזותי או כקולנוע, כדימוי שלא נזקק למילים, כולו פעולה. אבל די.

ורק תהייה אחרונה לקינוח: "האיש הקטן" תורגם על ידי פנחס אלעד (אף שעל המהדורה הראשונה שבידי, לא מוזכר כלל מתרגם). ספר ההמשך תורגם על ידי אלה אמיתן ששינתה את כל השמות, ותרגומה ככלל נופל משל אלעד. אבל משום מה היא חתומה גם על המהדורות המאוחרות של "האיש הקטן". אני בטוחה שיש כאן סיפור, אם מישהו מכיר את אחורי הקלעים, אשמח אם תשתף אותם פה. 

*

עוד באותם עניינים:


"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד (לא רק מסה בתולדות האמנות אלא גם סיפורו של מייקאובר כפול)

שלא לדבר על חנה'לה ושמלת השבת שלה

על שיק פוינט של שריף וואכד

לדחות את המלאך לבעוט במוזה

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

ילדה, חווה, צלובה

בגדי המלך החדשים – מאנדרסן עד רוברט אלטמן

ועוד ועוד. עיר האושר היא בעצם מחסן תחפושות.

Leo Rauth 1911 ריקוד אפאשי

כנופיות הפשע של פריז בתחילת המאה העשרים כונו אפאצ'ים (ובהגייה צרפתית – אפאשים) כמו שבטי האינדיאנים הלוחמים. ובהמשך לכך נולד מתרבות הרחוב גם המחול האפאשי (La Danse Apache) האלים והדרמטי, הכלאה בין סצנת מכות לריקוד זוגי של סרסור וזונה. יש עשרות גרסאות באינטרנט: כוכבי קולנוע אילמים ומדברים, רקדנים, ליצנים ודמויות מצוירות, תוקפים את בנות זוגם לצלילי "הוולס המתנדנד" של אופנבך (ברוב המקרים), כדי לענג ולהצחיק בלי טיפת מודעות, ולפעמים עם קצת, ולעתים נדירות יותר מקצת. (הכי מוזרות התגובות של הגבר בסרטון הפראי הזה שלא נכלל במבחר הקצר שהבאתי בהמשך. רוב הסרטונים לא עולים על 2-3 דקות. אבל אם צריך לבחור, לכו ישר לאחרון.) 

ועדיין, מה שמפליא ומטריד ומעורר מחשבה, זה עד כמה, מבחינה כוריאוגרפית, האלימות היא פשוט שחרור מוסרות קל והקצנה של ריקודי זוגות מסורתיים, של הגבר המוביל, המסחרר, המכופף, המניף.

מתוך הסרט "מלכת הלבבות" (1934). גרייס פילדס רוצה לשיר במועדון. המנהל מחליט שתרקוד. לא נורא שהיא לא יודעת לרקוד, מוריס [הבריון בגופייה] כבר ידאג לזה. היא צופה בו בבעתה בזמן שהוא "מרקיד" אחרת. וכשמגיע תורה…

מה שמעניין פה הוא ריבוי נקודות המבט בצד נגיעות של תיאטרון חפצים.

*

2. יש משהו מרתיע במיוחד בסרטון הזה מ1935. איזו התענגות לא מוסתרת על אימתה של האישה. ההחפצה בשיאה (אחרי שהעיף אותה לרצפה הוא מרים את רגלה ומצית גפרור בנעלה) והאלימות גוברת עד שהוא משליך אותה מהחלון. היא כבר מוכנה לחייך ולהשתחוות כאילו זאת רק הצגה, ואז…

*

3.  1930. כדי להבין עד כמה הריקוד האפאשי נשען על מתח מיני ורומנטי, די לצפות בבאסטר קיטון הנהדר שמנטרל אותו ביעילות בתפקיד האישה ההמומה. (קצת כמו האישה בסרטון הזה כשהבעל יורה בה)  

*

4. טוטו, הקומיקאי האיטלקי האיקוני, בקטע מהסרט TOTO' LE MOKO (1949) הוא ההפך הגמור מבאסטר קיטון, כסרסור קרטוּני, נרקיסיסטי וסליזי. האישה היא רק אביזר. האלימות המסומנת ברפרוף – אקסטרימית.  

*

5.  מתוך הסרט Okay For Sound (1937). הריקוד מתחיל אחרי חצי דקה בערך. למה הוא המועדף? עדיף להראות מלהסביר.

*

כל זה מעורר בי כל כך הרבה מחשבות ורגשות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני משאירה את זה לשיחה בתגובות, בתקווה שתהיה.

*

עוד באותם עניינים

יוקו אונו או מלכת השלג

יוקו אונו והכוסון

בגדי הכעס והאהבה, על  Cut Piece של יוקו אונו

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו…

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי 

הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (התראת אקסטרים) – זאת ההקדמה (וצריך אותה, אי אפשר בלי הכנה), וכאן העיקר

*

ובלי קשר מכוון – קול קורא לתחרות כתיבה בעברית רב מגדרית

עברית רב מגדרית היא מערכת של אותיות עבריות שעצבה מיכל שומר כדי לכלול ולהכיל מגדרים שונים בלי הטרחנות הבלתי נסבלת של הכתיבה הכפולה בלשון זכר ונקבה. זאת המצאה חכמה ויפהפייה, מועילה ופיוטית, אותיות שבורות ששוברות את הנחרצות הסקסמניאקית של העברית (אם לצטט את יונה וולך). הפטיש שלי לאותיות שמח בה מאד. ועד שתתפוס ותתפשט אולי תימצא גם דרך להגות את זה בקול, לא רק לקרוא ולכתוב.
בתוך הקול הקורא (המפורט והמושקע והמגובה על ידי שלל מוסדות) יש גם לינקים להורדת האותיות ולייעוץ בשימוש.

לפני כמה שנים כתב יהודה ויזן ביקורת ארוכה ומרושעת על שירתו של רוני סומק ועל סומק עצמו. ("מרושעת" לא כנזיפה אלא כהגדרה מדעית). רציתי להגיב עליה בשעתו, להצביע על אי ההבנה, אבל לא הרגשתי שבקיאותי בשירתו של סומק מספיקה למעלל כזה. ופתאום עלה בדעתי, שאני לא צריכה לכתוב על כלל שירתו, די בכמה שורות שאני אוהבת כדי להגיד את ייחודו.  

ב"בלוז הנשיקה השלישית", עומדים סומק ואהובתו ליד גדר בית הספר החלקאי ומאזינים למים הזורמים בצינורות ההשקייה מתחת לאדמה.

אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

יש לי חולשה לבוטניקה של קסם. אם טומנים זרע באדמה, משקים ומדשנים אותו, הוא מצמיח עץ שבפירותיו חבויים הזרעים של העצים הבאים. ובוטניקת הקסם היא גירסה מורחבת ומזורזת של ההליך הזה. כך למשל, מפתים השועל והחתול את פינוקיו לטמון את מטבעות הזהב שלו ב"שדה-הניסים", להשקותם בשני דליים של מי מזרקה ולפזר קצת מלח, כדי שבִּן לילה יצמח שם עץ של מטבעות. לפעמים יש וריאציה יותר מורכבת.; במעשייה עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים מאוסף האחים גרים, נשחטת עז הפלא של הגיבורה, ואחרי שהיא קוברת/שותלת את קרביה על סף הבית, צומח מתוכם עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. סבך המעיים הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך שורשים, ואפילו יותר חשוב: עץ הפלא משמר גם את הגֵנים שירש מן החי; ענפיו נרתעים כשהמתעללות מושיטות יד לפירותיו, רק הגיבורה מצליחה לקטוף אותם, ובשיא קומי קסום נוסף, העץ צועד בעקבותיה לביתה החדש. 

ב"בלוז הנשיקה השלישית" יש שתי הצעות בוטניות: הראשונה – אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה / יִצְמַח לְךָ סוּס" – קרובה כביכול לבוטניקה המקובלת, במובן שבו חלק קטן מן הדבר אוצר בתוכו את השלם (בספרות קוראים לזה סינקדוכה, כשהחלק מכיל את השלם – נניח כשאומרים "הכתר" ומתכוונים לכל בית המלוכה – וסומק גוזר ממנה בוטניקה בזעיר אנפין). בסוס הצומח מן הפרסה, יש משהו קרקסי, הוא צומח על רגל אחת שמשמשת כגבעול וכל שאר אבריו מתפצלים ממנה כענפים או כעלים. זה לוקח שנה, זמן אורגני ומסורתי של הריון.

סוס קרקס שנלקח מפה

ואילו סומק, זה שבשיר (שנהוג לכנותו "הדובר", אבל המילה הזאת כל כך נגועה ביח"צ שאני לא מסוגלת) מעלה את הבוטניקה בחזקה כשהוא מציע לאהובה לשתול מאוורר, ו"תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

מטפורות הן לא "אחרי הכל ובסך הכל אורנמנט או תחבולה ספרותית" כפי שויזן טוען (וגם לא סטיות כמו שחומסקי הגדיר אותן, וסיים את יחסי איתו כמעט לפני שהתחילו). לא כל המטפורות דומות, כשם שלא כל הסינים דומים. כבר מזמן שמתי לב לזיקה בין אהבה להבנה: אוהבים את מה שמבינים, או להפך, מבינים את מה שאוהבים. ואני אוהבת מטפורות כלומר יודעת להעריך דיאלוג מטפורי מדויק כשהוא נקרה לפני. האהובה המעט מבוגרת (על פי תחילת השיר: "הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה./ הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ. / הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ") מציעה לסומק לגדל סוס (שיהפוך אותו אולי לאביר?) והוא משיב לה באותו היגיון בוטני שבו דברים צומחים מלמטה למעלה, ושבו זורעים או שותלים חלק כדי להצמיח את השלם, ומציע לה לשתול מאוורר, שהפרי שלו היא השמלה המעופפת של מרלין מונרו. הם מחוברים זה לזה ברוח.

זה מזכיר לי את "הבל (העיקרון הפואטי)" של מירי סגל, עבודה שבה הקרינה וידאו של עצים בסערה על מאוורר תעשייתי, וגרמה לצופים לחוות את הסערה דרך הצירוף הגלוי של רוח חיה ממאוורר ומראה של עצים מתנועעים (ב"אל ניניו", סערה שאותה חוויתי פעם במשך לילה ארוך, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת, כמו שכתוב בסיפור שאינו נגמר). בקטלוגים למיניהם כתוב שסגל מעלה באוב את דמותו של הבל, הנרצח המקראי הראשון. ייתכן. בשבילי זה קודם כל פירוק פואטי וארס פואטי של דימוי, התשליל של מה שעושה סומק, כשהוא מלחים את השמלה למאוורר.

מירי סגל, הבל (העיקרון הפואטי) 1998 את העיקר צריך להשלים בדמיון.

אלי הירש כתב פעם שסומק הרכיב את המזרחיות על תרבות הפופ של שנות השישים ואילך.

"הצירוף הזה, של שירה עברית, מזרחיות ופופ … מתח קו ישר, לא מובן מאליו ומשום כך חד ומפתיע, בין הפרובינציה הישראלית על כאביה ועלבונותיה לבין שפת העולם החדשה – שפה אמריקאית ביסודה, צעירה ורוקנרולית … את הכאב וקריאת התיגר שחילחלו בשירתו הוא מוסס לקצף זוהר של דימויים פופיים, אלא שהכאב לא נעלם: בזכות הנגיעה הסומקית הנפלאה, הרכה, העדינה, המקציפה, הכמו-מתפוגגת – הוא הסתנן בהיר ואפל גם יחד לזרם הדם של השירה הישראלית." (הטקסט המלא פה)

הירש צודק מן הסתם, אבל העניין שלי עוד יותר ספציפי. אולי בגלל שהדימוי המסוים הזה קרוב יותר לפופ ארט מאשר לדור הפרחים. והפופ ארט הוא ביסודו זרם מפוכח וקפיטליסטי. אמן הפופ הוא סוג של עיתונאי שמשכפל מוצרי תרבות בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט, כשם שמרלין מונרו היא דימוי מפתח), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו.

ובהמשך לכך – לפני שנים רבות, בפורטוגל, נכחתי בהצגה של קרקס מקומי, עלוב שבעלובים, שנקרא "קרקס אמריקאי". וחלק גדול מקסמו (כולו בעצם) היה בפער המכמיר לב, בין המציאות העלובה לבין המילה "אמריקאי" שהיתה מודבקת עליה כמו פלסתר נוצץ על פצע. הפער הזה שאנחנו עמלים להסתיר, גם מפני עצמנו, בין החלום למציאות, היה חשוף ומרוכז. (אותו פער מתקיים בין השאר, גם בשורות המצוטטות ביותר של סומק, ולא בכדי: "אנחנו מונחים על העוגה / כמו בובות חתן כלה. / גם אם תבוא הסכין / ננסה להישאר באותה הפרוסה", אבל לא ניכנס לזה עכשיו.)

וכל זה כדי לומר, שלפחות לטעמי, הקסם של סומק נחלש כשהוא נהיה בן בית בפופ, ומתעצם כשהוא מביט בו מרחוק.

אלביס ומרלין שצילמתי פעם בגרייסלנד כשמלאו עשרים שנה למותו של אלביס. הפוסט המלא פה

.

במסה הנפלאה על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, מדבר ולטר בנימין על אובדן ההילה של יצירת האמנות; כשהשכפול והשעתוק מקרבים את היצירה לצופה, הם מבטלים את המרחק, את הסוד, וסומק מגניב סוד חדש, מסתורין חדש לדימוי המשוכפל, דרך הדלת האחורית של הדמיון; השמלה המעופפת של מרלין נולדת בבת אחת מתוך מאוורר קבור (כמו שאתנה פרצה מראשו של זאוס, בוגרת וחמושה). מאוורר לא יכול לפעול בלי חיבור לחשמל, ומאוורר קבור על אחת כמה וכמה. וגם לו היה פועל – השמלה היתה מתעופפת ונוחתת במרחק מה ללא רוח חיים. אבל כל הפרכות האלה מנוטרלות על ידי האורגניות החדשה של בוטניקת הקסם. זמן האינסטנט של עידן השיעתוק מתגלגל לזמן קסם.    

.

בלוז הנשיקה השלישית / רוני סומק

הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה.

הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ.

הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ, וְעַד אָז

לֹא עָלִיתִי עַל טְרֶמְפִּים שֶׁלֹּא עָצְרוּ לִי.

עָמַדְנוּ לְיַד גֶּדֶר בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי וּמִתַּחַת

לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ

בְּצִנּוֹרוֹת הַהַשְׁקָיָה מַמְתִּיקִים הַמַּיִם

סוֹד לָאֲדָמָה.

"אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה

יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,

תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".

אַחֲרֵי שְׁנִיָּה הֵחֵלּוּ שְׂפָתֶיהָ לְהִתְפּוֹרֵר כְּחוֹל

וּלְשׁוֹנָהּ הֵגִיחָה אֶל פָּנַי

כִּשְׁאֵרִיּוֹת גַּל.

הָעוֹלָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֻלַּק בֵּין עוֹצְמֵי הָעֵינַיִם

לְבֵין הַמְּתוֹפְפִים בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים

שֶׁל הַשְּׁקִיעָה.

לָכֵן לֹא רָאִיתִי אֵיךְ הִצְלִיפוּ גַּלְגַלֵּי הַטְּרַקְטוֹר

שֶׁעָבַר לְיַד בְּמֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,

וְאֵיךְ כִּנְשִׁיקוֹת מְעוֹפְפוֹת נִתְּזוּ רְסִיסֵי הַבֹּץ

אֶל שְׁרִירֵי הָעֲנָנִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בָּעֶרֶב

לִדְחֹף אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

לַיָּם.

*

היה לי עוד המשך שלם על ויזן אבל הארכתי מאד ולכן אקצר. אני לא מכירה את ויזן הסופר, למעט ספר הילדים המבריק שלו, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, המתרחש בבית שכל דריו חוקרים, מבשלים, מלהטטים, מכשפים וחולמים מילים.

למטה העבודה המכוננת של רומי אחיטוב וקמיל אוטרבק (עם פס קול של הסבר):

העברית של הספר כל כך גמישה ותענוגית ומתנגנת, שאפילו חולשתו המבנית (שני שליש אקספוזיציה וזנב עלילונת) לא באמת מקלקלת. ובכוונה או לא, עולה מתוכו מניפסט פואטי זוטא, שעל פיו הבריאה והיצירה נולדות מן האופל – הילל בן שחר (הוא לוציפר, השטן), אשתו לילית, וילדיהם זבוב וגולגולתא, חולקים את כישוף המילים. (וגם שכדי להתמודד עם מילים צריך להפשיל שרוולים ולעבוד, אין די בהבל פה.)

"כל דבר הוא פורטרט וכל דבר הוא אוטוביוגרפיה, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט. כל שכן ספר ילדים. ובחזרה לתחילת הפוסט, אין טעם לפיכך, להוקיע את רשעותו של המבקר; כמו העקרב מן המשל המפורסם על הצפרדע והעקרב, הוא אינו יכול להיות אלא עקרב. מוטב להתבונן, ואם רוצים להיות נדיבים, להאמין שמשהו טוב עוד יצמח מזה, כמו שאומר השטן של גתה בפאוסט "אני חלק הכוח ההוא, השוחר / תמיד את הרע – / ואת  הטוב הוא יוצר." (תרגום יעקב כהן) 

ולסיום, שיר הפתיחה של משפחת אופל אחרת:

*

עוד באותם עניינים:

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'

פוסט שמיימי

געגועים לגופה של העברית

יוקו אונו או מלכת השלג

עשרים שנה למותו של אלביס, גרייסלנד ממפיס

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן