Feeds:
פוסטים
תגובות

נעמי יואלי היא יוצרת תיאטרון עצמאית (וגם חברה יקרה, גילוי נאות) עבד של הזיכרון, וחובבת טקסים וריטואלים בתיאטרון ובמציאות (הדוקטורט המצטיין שלה מאוניברסיטת תל אביב עסק ב"מסכת כתיאטרון-חג ציוני").

בשבוע שעבר היא הלכה לראות שתיים מן העבודות שחוללו את הסערה האחרונה: "ארכיון" של ארקדי זיידס ו"הזמן המקביל" בתיאטרון אל מידאן. את "אל סף הפחד" עדיין לא ניתן לראות לצערה, בזמן כתיבת שורות אלה.

רציתי לראות מה שניתן," היא כתבה לי. "לא כדי לראות "הכצעקתה". שתי העבודות עלו כבר לפני שנה ויותר, והיה לי די ברור שאילו היתה בהן הסתה לאלימות או גזענות הן היו יורדות מהבמה כבר מזמן – רציתי לבטא סולידריות עם עבודות שהוקעו ואויימו על ידי גופי שלטון בסמיכות להקמתה של הממשלה הנוכחית ולקול תרועת ההתבטאויות הגזעניות של ראש הממשלה, שרת התרבות, שר החינוך ושרת המשפטים (ונמשכת שיירה…)."

וזה מה שראתה.

*

פוסט שמתחיל ברעולי פנים ומסתיים בשלושה צנחנים

"ארכיון" עבודת וידאו ומחול של ארקדי זיידס (תיאטרון תמונע 18.6), חושפת את ריטואל האלימות בשטחים. הקרנה בּלוּפִּים של סרטים דוקמנטריים שצילמו פלסטינאים, בהם נראים מתנחלים רעולי פנים תוקפים בתים, עדרים ואנשים בגדה המערבית, חושפת את המילון התנועתי והווקאלי שבונה את הריטואל המתמשך הזה. זיידס מבצע חיקוי של תנועות הגוף, המחוות, הקולות ובהדרגה בונה על הבמה החשופה, תוך מניפולציה קולית וסינמטוגרפית, את פולחן האלימות, מכריח אותנו לקרוא את שפת הגוף, המחוות והקולות, שלא נוכל לאמר שאיננו "רואים את הקולות". בהדרגה, הריטואל הזה, הממכר יותר ויותר עבור מבצעיו המקוריים (נוער הגבעות, למשל) הופך על הבמה לעינוי הולך וגדל שלנו, הצופים, אלה שביומיום יודעים על קיומו אך מעלימים עין, אלה שרואים את עצמנו על המסך ועל הבמה כהשתקפות של ההשתקפות האלימה שלנו. מי שמשלם את המחיר הבימתי של אותו קתרזיס פולחני של המתנחלים, הוא המתעד עצמו, ארקדי. הגוף שלו, המותש ממחוות שבחלל הבימתי הן חסרות תוחלת, מוטחות בחלל הריק, מסיים באופן שרירותי את הפעולה הבימתית האמנותית, בעוד הפולחן עצמו, פולחן נוער הגבעות, מתמשך. מתמכר לאלימות. אחרי המופע אי אפשר לאמר: לא ידענו.

הרגע החתרני ביותר בעיני במופע הדי מינורי, כמעט עדין, הזה, הוא רגע מוקרן שחוזר על עצמו שוב ושוב: ילד שיכור שיצא כנראה מחגיגות פורים בהתנחלות (הפנים, כמו של כל המצולמים, אינן נחשפות בהקרנות), כן, ילד שיכור "עד דלא ידע", מטיח את עצמו במין ייאוש בשער של בית משפחה פלסטינית ונוהם-זועק שברי מילים (אולי זה רק היה נדמה לי אבל שמעתי: "טאטע, טאטע, ימח שמם"). בתוך הגודש של פיזיות אלימה ואדנותית, זעקות הילד (ודוק: ילד, לא נער) מביעות איזה מימד נואש שאני לא מצליחה לבטא במילים. כאילו איזה רצון לבטל את המציאות כולה ושבמלוא המשאלה הילדותית תיעלם המציאות הזאת הנקראת פלסטין ויוגשם החלום המשיחי וכל הגבעות תתמוגגנה…

*
"הזמן המקביל" (תיאטרון אלמידאן, חיפה, 25.6) למי שלא ראו, תקציר מתוך התכנייה:

בכלא, המקום בו הזמן והמקום נעצרים, המקום בו המלחמה העקרונית היא המלחמה על הזיכרון והזמן, מתכנן ודיע, אסיר ביטחוני פלסטיני בכלא ישראלי, את בנייתו של כלי מוסיקלי – עוּד. הוא עושה זאת בסודיות, כשלצידו שותפים לסוד קבוצת אסירים. העוד הוא הכלי בו הוא רוצה לנגן בחתונתו בכלא עם "פידא" אהובתו. שניהם נלחמים מול הממסד הישראלי ובתי המשפט כדי שיאשרו להם את החתונה. דרך הסיפור הזה אנחנו נפגשים עם עולמם של אסירים ביטחוניים אחרים. ניסיון לגלות את הבנאדם באסיר ולא את הקלישאה אשר עושה ממנו סמל וסטטיסטיקה ושוכחת שהוא בן-אדם עם סיפור חיים, רצונות וחלומות.

ההצגה בהשראת סיפורו של האסיר וליד דקא. דקא, יליד בקה אל גרבייה, נידון ב-1987 למאסר עולם בידי בית המשפט הצבאי בלוד. הוא הורשע בגין מעורבותו ופעילותו בחולייה של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, אשר חטפה ורצחה את החייל משה תמם ז"ל. דקא הכחיש את מעורבותו ברצח החייל ואף הגיש בקשות שונות שכולן נדחו, לקיום משפט חוזר בפרשה. גם בקשותיו לקציבת עונשו, שהוגשו לנשיא המדינה, הושבו ריקם, כמו כן טען, שבתקופת שבתו בכלא הוא שינה את האידאולוגיה שלו. הוא נעצר בהיותו צעיר והיום הוא דוגל בדו-קיום.

גם "הזמן המקביל", עבודתו של הבמאי והמחזאי הצעיר (23) בשאר מורקוס, מפגישה חמרי מחקר ותיעוד דוקומנטריים עם עיבוד שמנסה לחשוף את הממדים הריטואליים שבהתנהלות בתוך הזמן המקביל – זמן המאסר. ריטואלים של שיח, משבר, סולידריות, מפגשי אהבה חטופים וסתם העברת זמן ב"פיתוח תמונות" (זה מושג שמופיע בראיונות שקראתי סביב עבודת התחקיר של המחזה. מסתבר שאחרי הביקורים הקצרים, האסירים הבטחוניים השפוטים לשנים ארוכות, נוטים להשתרע בוהים במיטות ולהעלות רגעים מהמפגש, מה שמכונה ואף הפך למטבע לשון בהווי שלהם, "פיתוח תמונות"). הריטואלים הקבועים של הכלא, בדמות יחסי סוהר-אסיר, שעות ביקור, הענשה אישית וקולקטיבית, מצטלבים בריטואלים שנבנים אצל היחיד ואצל הקבוצה, כאלה שמאפשרים לאנשים להתחבר לזיכרון האישי ולא לאבד את המשמעות הרגשית של הרגע הנתון בתוך נצח של רגעים.

אני מציינת את גילו הצעיר של המחזאי, ראשית, כי הוא צעיר ממניין השנים שגיבור המחזה נמצא בכלא ושנית, כי זו עבודת מחקר, תיעוד, כתיבה ובימוי אמנותית, מעודנת ובוגרת, שלא נופלת במלכודות האפשריות של רגשנות והתלהמות.

ו'דיע ואהובתו פידא דבקים בפנטזיה של חיים: חיזור, חתונה ולידה. עצם הפנטזיה, למרות מימושה במילים ובכתיבה בלבד, שוברת את גבולות המציאות של הכלא. שאר האסירים דבקים בחלומם של ו'דיע ופידא באמצעות בנייה חשאית של עוּד אמיתי לכבוד החתונה המדומיינת. עצם הבנייה של עוּד מרובע מקופסת שש בש, והסימליות של זה ושל אלמנטים אחרים במחזה, יוצרים איזה ריסון או צינזור פנימי. הקהל מפענח בהנאה ובכאב את הקודים המצונזרים המוּבַנים היטב לקהילה שבתוכה נוצרה ההצגה.

הדוקומנטציה הלירית, אם אפשר לקשר כך בין "הזמן המקביל" ל"ארכיון", מכה בבטן. נכון. אבל כך היא נעשית גם אמנות. הרץ פרנק, הבמאי של הסרט התיעודי "אל סף הפחד" שלא ראיתי, מתייחס בראיון איתו לשאלת היצירה התיעודית:

אני חושב שסרט דוקומנטרי יכול להיות גם אמנותי, כי המציאות בעצמה, בלי בימוי, מסתירה בתוכה את היופי האמנותי. ויותר מזה, יש לה יופי משל עצמה. בכל פעם שאני מצלם משהו, אני חושב מהו סרט דוקומנטרי, פואטי. אם אני רואה אבן, והאבן תישאר אבן גם בהתחלה וגם בסוף, אז זו אינפורמציה. אבל אם האבן הזאת תהיה ההמשך של הרגשות שלי, זה יהיה סרט אמנותי. הכל תלוי באיך אנחנו ומה אנחנו רואים. (ראיון לכתב העת "תקריב")

לפני ההצגה התרגשתי לפגוש את המנהל הכללי עדנאן טראבשה, שלא ראיתי עשר שנים מאז ימי בועדה האמנותית של פסטיבל עכו. התחבקנו וחשתי סולידריות עם האמנים-הקולגות. בזמן ההצגה, לזמן קצר השתבשה הקרנת הכתוביות בעברית. נשארתי חירשת מול השפה המובנת לקהל ולא לי שלומדת ולומדת ערבית ולא מבינה. נזכרתי בפסטיבל עכו אחד שבו ראידה אדון שיחקה בהצגה "פאסאטין" והקהל התערבב, יהודים וערבים וכל יהודי מצא ערבי או ערבייה שיתרגמו לו בלחש, תרגום סימולטני. אחווה בעל כורחה שריגשה אז מאד, לפחות את הצופים היהודים. זה לא קרה כאן. הכתוביות חזרו. המצוקה של היהודי החירש לשפת המקום חלפה מעל ראשו של הקהל הערבי שהיה נתון כולו לשפה שלו.

הסולדריות שלי נחוצה אולי לאמנים אבל לא ממש לקהל (הערבי ברובו) שמילא את האולם; מיעוט פלסטיני שיש לו הווייה שלמה, תוססת ועמוקה שכלל לא תלויה באישור שלי או של מישהו. אני לא חסרה לו אם אהיה שם או לא. הוא מהות נפרדת מול התנהלותי המנומסת שעלולה להתפרש גם כמתאמצת, מתנחמדת, מתביישת בהתנהלות הגזעית והאלימה של חברת הרוב היהודית ושל הנהגתה. וגם זה – לבוא להזדהות עם הצגות הנתונות בצבת האלימות הפוליטית, גם זה סוג של ריטואל וגם את המחוות שלו עוד יצטרך מישהו לחשוף. וחוזר חלילה.

בסוף ההצגה ניגש השחקן שמגלם את ו'דיע, האסיר שיושב כבר 28 שנים בכלא, למיקרופון בקדמת הבמה וקורא מכתב לבנו שלא נולד:

איזהו השגעון – מדינה גרעינית הנלחמת בילד שלא נולד עדיין – או העובדה שאני חולם על ילד? איזהו השגעון – שאני כותב מכתב לחלום – או שהחלום הפך לתיק בשב"כ?

זה הרגע האחרון, והיחיד החתרני, בהצגה.

*

ובשולי הדברים: הפוסט הזה הוא תרומתי הצנועה לחיזוק אנשי התיאטרון. אפילו אני יודעת כמה קל לסלף עובדות, כוונות ואמירות. אני נזכרת שגליה בתי ואני קבלנו את פרס הפרינג' על הצגת "נפיץ: תיירות מלחמה" אותה הקדשנו לשלוש בנותיו של הרופא ד"ר אבו אל עיש מעזה, שנהרגו מפגיעה ישירה של פגז במבצע עופרת יצוקה. הד"ר עירית פוגל שעלתה אז לבמה להעניק לנו את הפרס בשם משרד התרבות, אמרה: "ואני מקדישה את הפרס הזה לשלושת בני בצנחנים".

נעמי יואלי

*

עוד באותם עניינים

אומרים שאין פה צנזורה, בעניין מירי רגב

הערה על שירת דבורה

בלה בליסימה, או משהו להאחז בו

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" מאת נעמי יואלי

בִּשְׁתֵּי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת רְחוֹקוֹת נוֹלְדוּ שְׁתֵּי בָּנוֹת.
הֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִפָּגְשׁוּ וְיִהְיוּ לַחֲבֵרוֹת.
הֵן לֹא חָלְמוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ יַחַד שִׁיר.
הֵן לֹא הֶאֱמִינוּ שֶׁהַשִּׁיר הַזֶּה יַהֲפֹךְ לְאֶחָד מִשִּׁירֵי הַיְּלָדִים הָאֲהוּבִים בְּאַרְצָן הַחֲדָשָׁה.

מן הכריכה האחורית של "יקינתון, סיפור על חברות ושיר". כתבה שהם סמיט, איירה רוני פחימה.

*

לפני כשלושה חודשים, יצא לאור "יקינתון" הסיפור האמיתי על המפגש בין המלחינה רבקה גוילי למשוררת לאה גולדברג שהוליד חברוּת וגם את פזמון ליקינתון. (זה שהן נקראות רבקה ולאה על שם שתיים מהאימהות שהן גם כלה וחמות כמו רות ונעמי האוהבות, זה סתם בונוס ממוסיקת המקרה).

איירה, רוני פחימה. מתוך

איירה, רוני פחימה. מתוך "יקינתון" מאת שהם סמיט.

הספר מונח על שולחני מאז שיצא. מדי פעם אני מביטה באיורים ומתלבטת, לכתוב או לא לכתוב. למה לכתוב – ברור: האיורים של רוני פחימה יפהפיים במובן הכי פשוט ומיידי של המילה; הקו מלא חן, הצבעים גורמים לי אושר (מהסוג שמרגישים בילדות כשהנדנדה מתרוממת לשמיים), וגם הפירוט, ההפתעות, התחקיר הניכּר. אז למה לא בעצם?

פעם שלחתי טקסט להוצאה מסוימת ולא קיבלתי תשובה, וכשהתקשרתי לבסוף לברר מה קורה נאמר לי ש"הלקטור חלוק בדעתו". נראה לי שגם אני. אבל גם ההסתייגות היא חלק משיחה מתמשכת על איור. אנסה להסביר מה הפריע לי, ואסיים כפי שהבטחתי, באיור אחד נפלא.

ובכן: לטקסט של "יקינתון" יש מבנה ברור, כרונולוגי וסימטרי. קורות החיים של הגיבורות מסוננות למעין טבלה משווה: עובדה על רבקה ועובדה מקבילה על לאה, ובחזרה לרבקה וכן הלאה. ואם "טבלה" זו מילה קצת יובשנית לטעמכם (לא לאוזני שלי, פורמליזם זה סוג של שירה!), אני מוכנה לתאר את הספר כמנהרה שנחפרת משני כיוונים, פעם עוקבים אחרי צד אחד ופעם אחרי האחר עד לנקודת המפגש של שתי הגיבורות בבית ההארחה על הכרמל, שבעקבותיה הן הופכות לחברות וכותבות את פזמון ליקינתון.

והאיור כצפוי – מלווה את הטקסט: בכל כפולה יש צד רבקה וצד לאה, לפעמים החלוקה היא לאורך, כל אחת מקבלת עמוד משלה, ולפעמים לשם גיוון – כל אחת מקבלת רצועה לרוחב הכפולה. העושר הציורי של רוני פחימה משלים את הטקסט הרזה (בכוונה) של שהם סמיט ומפיח בו חיים.

אלא ש… וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – הבחירה לצייר את שני הצדדים באותו סגנון, באותו קו, באותם צבעים וכן הלאה – מטשטשת את השוני – שלא לומר, הניגוד – בין שתי הגיבורות, ומפחיתה מפלא המפגש, מהחיבור האישי והאמנותי.

כי הן לא היו תאומות, השתיים האלה; רבקה היתה ילדת שמנת שמחה וחברותית, בעוד שלאה הבודדה גדלה במשפחה קשת יום עם הרבה כוח עצב. וגם המדיום האמנותי של כל אחת היה שונה: זו באה ממוסיקה וזו ממילים וציור. אני מתארת לי שהעולם נראה לגמרי שונה מבעד לעיניים של כל אחת. אבל אני לא הבדלתי בין העולמות המאוירים. היו הבדלים טכניים: פה היה פסל ופה מזרקה, אבל מהר מאד הכול התערבב לי ליופי סוחף אחד, עד כדי כך שאיבדתי את הסיפור.

יש כאן הזדמנות ואפילו הזמנה למאיירת ללכת עם מבנה העומק, להציף את השוני בין הגיבורות כקונטרה וכהשלמה לסיפור הלינארי והסימטרי. לשחק במשחק חזותי שנושאו שני ניגודים (ניגודות) שהולכות ומתקרבות ומתחברות להרמוניה אחת. וגם אם לא במשחק הזה, עדיין חסרה לי פרשנות חזותית עם חוקיות משלה, רצף עצמאי של דימויים (שיש לו אמנם זיקה לטקסט) שמתפתח ומגיע לנקודת שיא משלו.

ופה ושם קלטתי אמנם התחלות וגישושים שהתפוגגו לפני שהתגבשו לשפה. קחו למשל את הכפולה הבאה (היפהפייה לכשעצמה); חשבתי שמתחיל להתפתח פה משחק, שבו המאיירת מנסה להתאים את העולמות השונים, לצרף אותם לפאזל אחד. אבל הכיוון הזה נזנח עד מהרה כמו קצות חוט אחרים.

מתוך

מתוך "יקינתון" איירה רוני פחימה (לחצו להגדלה. ובלי קשר, שימו לב למרבה רגליים שבא לצחצח נעליים אצל "דוב דובוני בן דוביים", דווקא בצד של רבקה. הרבה חלקים משירים של גולדברג מפוזרים בתוך האיורים, כיף לגלות אותם).

משמאל כריכת

משמאל כריכת "יקינתון", איירה רוני פחימה. יש באיורים של פחימה רגישות אימפרסיוניסטית ואפילו פוסט-אימפרסיוניסטית – ראו פול סיניאק מימין, נציג של הפואנטיליזם – ציור בנקודות נפרדות של צבע שמתמזגות ממרחק ובעין הצופה לצורות וגוונים. לרגע חשבתי שאולי הפואנטיליזם יהפוך לסוג של מחווה חזותית לשתיים, אבל לא. (לחצו להגדלה)

"כשאני מאיירת," אמרה פעם המאיירת אורה איתן, "אני תמיד כאילו גם שואלת איזו שאלה, זאת אומרת, יש איזה נושא בתחום החזותי המעסיק אותי. זה יכול להיות יחסים של שטח וקו, או יחסים של אור ונפחים, בעיות כאלה. הן מתחילות פתאום להעסיק אותי ואני בודקת אותן. ואז אני מנסה למצוא את החיבור הנכון בין הסיפור לבין מה שאני מחפשת."

אני לא יודעת אם זה נכון תמיד ובהכרח (אם כי כמי שמאמינה שכל אמנות טובה היא גם מופשטת, לפעמים בגלוי ולפעמים מאחורי הקלעים, ליבי נוטה לשם), אבל "יקינתון" ממש מתחנן לגישה כזאת.
יכול להיות שגם פחימה עצמה הרגישה באיזו בעיה. בראיון ליובל סער היא סיפרה על הקושי שלה לבחור.

"ציירתי המון איורים בטכניקות שונות ובמינונים שונים ודי הלכתי לאיבוד. בשלב מסוים, לאחר שהרגשתי אבודה לחלוטין, נפגשתי עם מיכאל גולן, שירז פומן וניר גולן (חברי ל״סקרול״), ופרקתי את מרכולתי על שולחן מרופט במכבסה שכונתית … נפלתי גם על בתיה קולטון (שלימדה אותי ואף ליוותה אותי בפרויקט הגמר). מביתה של בתיה יצאתי עם החלטה וכיוון ברור – אך כשהגעתי הביתה גם הכיוון הזה התמסמס. ניסיתי אפשרויות נוספות עד שנגמר הזמן. הזמן הוא שופט מעולה. הוא חד אכזרי ובלתי מתפשר."

ועם זאת, יש מכל טוב בספר.

ועכשיו, כפי שהבטחתי, איור אחד נפלא של הרגע שבו נולדה החברות.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. (לחצו להגדלה)

איור פשוט פשוט לכאורה אבל צלול וחכם ופיוטי.

מה כל כך נפלא בו?

ראשית, אם עד עכשיו כל אחת קבלה חצי כפולה, הרי עכשיו שני חצאי הכפולה הם שני החצאים של אותו חדר, כלומר פיסות הפאזל סוף סוף מתחברות.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. כך זה נראה בספר, מחולק לשני דפים.

רבקה גוילי ולאה גולדברג נפגשות בבית ההארחה על הכרמל. איירה, רוני פחימה. כך זה מתחלק בספר, לשני דפים.

שנית, הן עדיין עסוקות כל אחת בשלה, ובעצם בפעילויות הפוכות: לאה יושבת ותוחבת את מזוודתה מתחת למיטה, ורבקה עומדת ופורקת את מזוודתה הפתוחה. ועם זאת הן סקרניות ומציצות זו אל זו בחשאי. שפת הגוף נהדרת, וגם אפשר לראות שהן שני חצאים (אדומים) משלימים.

שלישית, במכסה המזוודה של רבקה יש תא בד מכווץ מעט, כמקובל, שבגלל קפליו המצוירים נראה כמו שמש הפוכה. מה שמזכיר את מר גוזמאי הבדאי של לאה גולדברג, שארז את השמש במזוודה כשיצא לחופשה. מה עוד שבאחד הדפים הקודמים, צויירה לאה עצמה במחווה דומה. שערה הצהוב של רבקה קרוב לשמש ונותן לה מצבעו. וגם זה רמז לקרבה המתרקמת.

משמאל, רוני פחימה, שני פרטים מתוך

משמאל, רוני פחימה, שני פרטים מתוך "יקינתון". מימין, פרט מתוך גורילה של אנתוני בראון, שגם אצלו קמטי הכרית הופכים לקרניים, וצהוב הכרית מקרין על הילדה ש"זורחת" כמו שמש. (עוד על גורילה).

רביעית, רבקה ולאה עדיין זרות ומתביישות, הן סגורות ונפרדות כמו שני חלקי החלון החצוי של החדר. רבקה מפנה את גבה ללאה. אבל העץ שנמצא במחצית החלון "שלה" מתכופף לצד של לאה בפראות, וכאילו מסגיר לאן פונה ונמשך לבה של רבקה.

עוד מעט הן ייפתחו זו לזו וגם כנפות החלון ייפתחו. הן יישבו עליו ביחד (ראו איור קטן למטה משמאל): לאה תשב מימין כי עכשיו אין צד של זו וצד של זו, הן יכולות להחליף, הן נמצאות באותו מרחב שכולו של שתיהן. ואז גם העץ יירגע כמובן וייתיישר.

איור, רוני פחימה (פרט) מתוך

איור, רוני פחימה (פרט) מתוך "יקינתון" (נקודת בונוס על הסיגריה הנצחית של לאה. אולי זו היתה הסיבה הטכנית לפתיחת החלון?).

קרי גרנט וגרייס קלי, מתוך סרטו של היצ'קוק, To Catch a Thief

קרי גרנט וגרייס קלי, מתוך סרטו של היצ'קוק, To Catch a Thief

השימוש המטפורי שעושה רוני פחימה בחלון הזכיר לי את סצנת הנשיקה מסרטו של היצ'קוק To Catch a Thief שבה הזיקוקים המתפוצצים בחלון (מתחילים בקטן וגומרים בהשתוללות על כל המסך) מבטאים את התשוקה של השניים (וקצת מחמדת הבצע והתכשיטים). הנה גם הסרטון שבו אפשר לראות באיזה אופן מפורש היצ'קוק יוצר את הזיקה.

וחמישית, שמרגשת אותי יותר מכולן – השימוש בפרספקטיבה. רוני פחימה ציירה את החדר בפרספקטיבה, וכמו חשפה את הסבטקסט הפיוטי שלה. כי כשחושבים על זה (בעקבות האיור הנפלא) פרספקטיבה היא סכמה של התקרבות: שני אלכסונים שמתחילים הרחק בקצות הדף ונוטים זה אל זה עד שהם מצטלבים.

וזוהי גם תמצית עלילת "יקינתון", הסיפור על רבקה ולאה הרחוקות שנטו זו אל זו עד שנפגשו בחלון, שהוא גם נקודת המגוז.

*

ומשהו אישי לסיום. אני תמיד ידעתי שרבקה גוילי הלחינה את פזמון ליקינתון. אבא שלי סיפר לי. יום אחד כשהיה נער הוא נסע עם אחותו לתל אביב. במונית התנגן לו שיר חדש, "פזמון ליקינתון", ושניהם התפעלו ואמרו זה לזה, "איזו מנגינה סינית מקסימה." והאישה שישבה לידם אמרה בקול חיישן וקופצני: "סלחו לי, שמי רבקה גוילי ואני כתבתי אותה."

*

ונמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון

*

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי (שם היתה לי בעיה הפוכה)

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

זום זום – על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות (על תום זיידמן פרויד הנפלאה)

מר גוזמאי וירמי פינקוס

איור אחד נפלא (לנה גוברמן)

איור אחד נפלא (בתיה קולטון)

איור אחד נפלא (דוד פולונסקי)

ועוד המון. חצי עיר האושר זה איור.

אין לי שום דבר אישי נגד מירי רגב. אם כבר, אני מעדיפה פוליטיקאים שתוכם כברם, שמתכוונים למה שהם אומרים, אבל זה עצוב ורע שיש שרת תרבות שלא מבינה את ההבדל בין אמנות לבידור. אני לא נגד בידור (בכלל אני לא נגד, אני לא רוצה להכחיד שום אפשרות ולא מאמינה בצנזורה, גם לא בצנזורה של טעם), וגם הקו בין אמנות לבידור הוא לפעמים דק ומחיק, יש יוצרים שיש להם אזרחות כפולה; היצ'קוק? הגשש החיוור? זה לא משנה כי זה לא הנושא עכשיו. הנושא הוא אמנות.

בשעתו, בימים שנראים כמעט דמיוניים עכשיו, התבקשתי על ידי סל תרבות לכתוב מסמך שיסביר מהי אמנות טובה, שייתן בה סימנים; אמנות במובן הרחב, ספרות, מחול, קולנוע, תיאטרון וכיו"ב, משהו שיבהיר למה הצגה נגד סמים היא לא בהכרח הצגה טובה.

היו לי סיבות טובות לכתוב את המסמך הזה. אני מאמינה באמנות, שהצילה את חיי יותר מפעם אחת. ואני לא מאמינה בהתנשאות ובהדרה. אמנות זה על בני אדם, על הפנטזיות והכאבים והטעויות וההחמצות שלהם. וזו הסיבה שכל אחד יכול להבין אמנות, גם אם היא חדשנית וקיצונית ומופשטת. אני משוכנעת בזה מעומק לבי ורציתי לשתף את כולם בפלא, להזמין את כל מי שרוצה. המסמך היה מיועד לרכזי תרבות וחשבתי שאולי, אם אעשה את זה כמו שצריך, זה יכול לשנות, להתחיל ל.

רשמתי אפילו ראשי פרקים, שנים עשר במספר כולל הקדמה, ונבהלתי מהרוחב ומהעומק. אם זה היה מוצע לי עכשיו אולי הייתי נענית, הייתי הופכת את זה לפרוייקט אינטרנטי עם לינקים, סרטונים ותמונות ושיחות. הייתי פורשת אותו על פני שנה שלמה, פעם בחודש, שיהיה קצת זמן לנשימה והפנמה. אבל היום איש לא יזמין מסמך כזה, כי מירי רגב חושבת שהצגה נגד טרור זאת הצגה טובה.

בין הסימנים שנתתי היו מורכבות ותעוזה (כל אחד בנפרד). להגיד שטרור זה רע, או שיגאל עמיר הוא רוצח נתעב, או שאנחנו צודקים, זה לא מורכב ולא נועז. זה לא מצריך התבוננות ולא מעורר מחשבה. זה מדלדל את המציאות לסיסמאות ודקלומים מוכנים מראש. והמציאות היא מורכבת. בני אדם הם מורכבים. גם בני אדם שעשו דברים נוראים הם לא חד ממדיים. יש להם צדדים אחרים ויכולת להשתנות. למה זה כל כך מפחיד להכיר בזה? אולי כי זה אומר שהם לא יצורים נבדלים וגם בנו יש פגמים ופינות אפלות? אמנות זה לא על קונפורמיזם ובִיצור תדמיות אלא להפך, על ערעורן, על הזכות להתבונן בעולם מזוויות אחרות, חלקן בלתי נוחות ומאתגרות, אז מה? נוטות החסד של ג'ונתן ליטל (שנכתב מנקודת מבטו של קצין נאצי), או "החיים היפים" של רוברטו בניני שהפך את אושוויץ למשחק, עוררו סערה כשחרגו כל אחד בדרכו מן המותר ואסור ביחס לשואה. תולדות האמנות מלאות בסערות כאלה שמונעות מהמובן מאליו והאוטומטי להכחיד חלקים מהנשמה.

אומרים שאין פה צנזורה. המדינה לא מונעת מאיש להביע את דעתו, היא פשוט לא רוצה לממן דעות מסוימות. גם אם נתעלם מן האווירה המתלהמת ומכמויות השנאה שמכווצות את חופש הביטוי ודוחקות אותו לפינה, זו היתממות גדולה לומר שהפעולות האחרונות של משרד התרבות אינן צנזורה. (למי שלא בעניינים, אני מדברת על הסרת החסות מ"ארכיון" של ארקדי זיידס, השעיית התמיכה בתיאטרון אל מידאן, וסילוקו של "אל סף הפחד" הסרט התיעודי על יגאל עמיר, מפסטיבל הקולנוע). מוסדות תרבות לא יכולים להתקיים בלי תמיכה ציבורית והם כבר מצנזרים את עצמם מרוב פחד (וגם מתוך אחריות, קל לשפוט אותם כשלא עומדים בנעליהם). יצירות עצמאיות ונסיוניות פונות מלכתחילה לקהל מצומצם. בלי תמיכה ציבורית הן יתכווצו מאד וכולנו נפסיד, כי אמנות זה לא בידור. היא לא נמדדת במספרים או בכוח המשיכה המיידי שלה, אלא באופן המורכב ו/או העמוק ו/או הייחודי שבו היא משקפת את המציאות החיצונית והפנימית.

בילדותי היה לי ספר של סיפורי הבעש"ט לילדים, ואני זוכרת סיפור על איש שאיים לשבור את הראי שאמר לו שהוא מלוכלך. והראי הופתע ושאל למה לשבור, האם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית?

במקרה או לא במקרה נזכרתי בבאבי יאר רומן התעודה המעולה של אנטולי קוזנצוב שפורסם בשעתו בברית המועצות בגרסה מצונזרת, ואחרי שקוזנצוב ערק למערב הוא פרסם את הגרסה המלאה תחת השם א. אנטולי.

כשלמדתי את הספר בתיכון הסתובבו בכיתה עותקים מהגרסה מצונזרת בצד הגרסה המלאה. על חלק מן ההבדלים עומד המחבר עצמו בהקדמה. למשל, בגרסה השלמה היו שלושה פרקים בשם "בערו ספרים": תחילה בערו ספרים ב-1937 בזמן הטיהורים של סטלין, אחר כך ב-1942 תחת השלטון הנאצי ואחר כך ב-1946 בימי ההשתוללות החדשה של מורדי-האור (שאין לי מושג מי הם). בגרסה המצונזרת נותר רק פרק אחד, איך בערו הספרים בימי הנאצים.

אבל אני זוכרת דווקא את ההבדל הקטן בין משפטי הסיום.

בגרסה המלאה נכתב: הריני מאחל לכם שלום. וחירות.

ובגרסה המצונזרת רק: הריני מאחל לכם שלום.

*

צנזורה זוחלת – עדכון מן הראשון ליולי – מירי רגב הורתה לבדוק את ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" שהיא ויוצריה אינם נתמכים כלל על ידי משרד התרבות, אבל התיאטרון שבו הופיעה נתמך… וגם – נעמי יואלי בפוסט אורח על "הזמן המקביל" ועל "ארכיון" פוסט שמתחיל ברעולי פנים ומסתיים בשלושה צנחנים.

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו

את התמונה שלמעלה צילמה שהרה בלאו בשבוע הספר האחרון בלי שום כוונה מיוחדת, כמחווה לילדותה ולחנה'לה הקטנה. אבל איך אפשר להסביר את מה שקורה שם בירכתי הדוכן? את האפלה המתחשרת, את ידו של הפחמי הנשלחת אל חנה'לה, את הזוהר שלא מהעולם הזה שמציף את שמלתה. מי שאמר שאין קסם בעולם, שיחשוב שוב. הנה התקריב:

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו (פרט)

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו (פרט) (וגם מה שצץ למטה מימין הדהים אותי. כולל ההתחרזות שלו עם היד, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. זה שייך לגרסת האונס המודחק)

רוח הרפאים של חנה'לה שוב צצה בעיר האושר, הפעם באמצעות שהרה בלאו (סופרת, מייסדת טקסי יום השואה האלטרנטיביים ומחזאית* טרייה). לבלאו יש זיכרון מכונן מגן הילדים, שוואנק חנה'לה אולטימטיבי שנגע ללבי ועורר בי מחשבות. וראשית הזיכרון עצמו:

רק בנות יש בגן הקטן הזה, בפאתי בני ברק.
מוטב ככה, אומרים כולם, הבנים הם כל כך פראיים וחסרי עידון, מוטב להן למלאכיות הקטנות לשהות רק זו בחברת זו.
כיום מעורר בי המשפט הזה פרצי צחוק גדולים.
*
שמלתי הלבנה צמודה לגופי, בעוד מישהי חסרת פנים, כורעת על ברכיה ומדביקה עליה כוכבי זהב נוצצים. "חנה'לה", היא קוראת לי, "חנה'לה קטנה".
אני רוצה לומר לה שקוראים לי שרה'לה, אבל לא מצליחה להוציא הגה מהפה.
*
לגננת מירה תפיסה סוציאליסטית, "כולן תהיינה חנה'לה!" היא מודיעה, "כולן! אצלי לא יהיו פרימדונות" היא ממשיכה לסנן לעוזרת הגננת שלה, משאירה בינה לבינה את הסיבה האמיתית לגישה השוויונית: חוסר יכולת לעמוד בפני אמהות דורסניות שינסו להריץ את בנותיהן המגמגמות לתפקיד הראשי, או שיפצחו מולה בהפגנות על רקע "איך נתת לנצחיה העדינה שלי את תפקיד עדנה הפרה".
למירה הגננת, אין סבלנות לזוטות כאלה, יש לה גן לא מתוקצב לנהל ומספיק דאגות על הראש, כך שכל בנות הגן תהינה חנה'לה.
גם אני.
לכל אחת מאיתנו ינתן משפט אחד מתוך הסיפור ויחד נציג אותו כולנו בשלמותו לעיני ההורים פעורי העיניים ותאבי-התחרות. הללויה!

*
כיום, איני מצליחה להיזכר באותו משפט בודד שהיה עלי לומר, אבל לפעמים, בעוד מחשבותי נתונות לדבר מה אחר, מבליחה לפתע קריאה מהדהדת מתוך האפלה "אבל חנה'לה! שמלת השבת, מה יהא עליה?" כך שיתכן שזה המשפט שנפל בחלקי.
שר ההיסטוריה לא יכול היה להיות משועשע יותר. (אני שוקלת להוריד את המשפט הזה, היום לא הייתי כותבת אותו.)
*
עשרים וחמש חנה'לות בנות ארבע, עומדות נרגשות על במה מאולתרת בגן מירה.
למען האמת, גם אם אשתדל מאוד לא אצליח לקרוא לאף אחת בשמה, בזכרוני התאחו כולן לכדי עיסת חנה'לה דביקה ולבנה אחת, כמו גם פניהן של שאר האמהות שהיטשטשו לעיסת פאות, כובעים ולחישות נרגזות.
את פניה של אמי איני זוכרת.
*
היכונו, היכונו, המסך עולה!
איה חנה'לה? איה הפחמי הזקן? מה זה ארע לעדנה הפרה? תיפח רוחה של הגננת שיפרה שלא הכינה את הילדות כמו שצריך! (כך יאמרו לאחר מכן האמהות הזועמות), כי החנה'לה הראשונה, התגמגמה, פרצה בבכי ונמלטה מהבמה, ומיד אחריה חנה'לה שניה ושלישית, ברחו כל החנה'לות מהבמה ונותרה שם רק התפאורה, ירח מקרטון, כוכבים מנייר זהוב, שק מטונף של פחמי ושרה'לה אחת קטנה.
*
הו הו, כמה שככוכבי זרח, שם בגן הדהוי בשכונה ההיא בפאתי בבני ברק! כולן תהיינה חנה'לה? קדחת! בגן מירה יש מקום רק לחנה'לה אחת. לי, שזכרתי בעל פה את כל המשפטים כולן, לי, שאל מול פניהן המכורכמות של כל האמהות, הצגתי, שרתי ורקדתי את כל התפקיד כולו. איזה ניצחון!

(מתוך "יתד"* מאת שהרה בלאו, 2014)

ולריו ברוטי

ולריו ברוטי

ועכשיו תורי. שש הערות על שמלת השבת של שהרה.

1. איב הרינגטון מגן הילדים

זה לא סתם זיכרון, זה מיתוס של ייעוד והבטחה. הרגע שבו המחליפה נתלשת מן ההמון ונמשחת לכוכבוּת, נצחונה של האחות הקטנה והלא נחשבת מהאגדות; מעטה מול רבות, חלשה מול חזקות. רק תחשבו על כל מי שהכריעה בדרך: גננת קשת יום שזממה למחוק את ייחודה, עשרים וארבע אמהות חורגות – במציאות הן היו סתם אמהות קנאיות של ילדות אחרות, אבל בתרגום לאגדית מדובר בחבורת אמהות חורגות, שכל אחת רוצה לקדם את בתה האמיתית על חשבון שהרה הקטנה ("היתומה", ש"לא זוכרת את פני אמהּ") – שלא לדבר על הבנות עצמן, שנפלו בזו אחר זו כמו הבקבוקים בשיר המשחק. רק שהרה לבדה נותרה.

*

2. תיאטרון

הדמיון החזותי שלי לא מסתפק במיתוס. הוא דורש פרטים; כיצד סודרו החנלות הקטנות: האם נערכו כמו מקהלה במרכז החדר (כשכל אחת זוכה בפירור סולו), או שמא המתינו בצד ונכנסו לפי התור, כמו בקופת חולים. ואיך הצליחו לגלם גם את עדנה הפרה, את הפחמי, את אמא של חנהלה, את כל הדמויות האחרות, מתי ואיפה הוחלפו התלבושות? אני לא שואלת אפילו. בזכרונות עתיקים כאלה הפרטים נמחקים, נשארת רק הליבה.

*

גשטלט. ברווז או ארנב? אישה צעירה או מכשפה זקנה?

גשטלט. ברווז או ארנבת? אישה צעירה או מכשפה זקנה? (בעניין הפיסקה הבאה)

3. פופ ארט בבני ברק

הדורסנות האידיאולוגית של הגננת נובעת מעייפות ואוזלת יד. כשהייתי ילדה נגעלתי ממבוגרים כאלה אבל הגננת מבני ברק מעוררת בי גם אהדה. גם היא כמו הילדות מנסה לשרוד בעולם עוין. ואולי אני קצת משוחדת, כי הפרשנות הבימתית שלה מזכירה לי את התמונות המתעתעות של הגשטלט שמראות בו בזמן ברווז וארנב, אישה צעירה ומכשפה זקנה, תלוי בעין המתבונן, כך גם החנלות מבני ברק הן דבר והיפוכו. הרבה דברים והיפוכם. למשל: הן גם פועלות סוציאליסטיות קטנות וגם הכי תקשורת המונים וחברת צריכה, אייקון משוכפל ומשועתק כמו מרילין מונרו של אנדי וורהול.

Marilyn Diptych 1962 Andy Warhol 1928-1987 Purchased 1980 http://www.tate.org.uk/art/work/T03093

אנדי וורהול, מרילין מונרו, 1962. עוד על פופ ארט בעיר האושר

*

4. מבוא למודרניזם

חדשנות ופיגור הם לא שני קצוות של קו ישר אלא נקודות על מעגל; ככל שהן מתרחקות זו מזו הן גם מתקרבות. השפה הבימתית של מירה הגננת היא כל כך ריאקציונית שהיא כבר רדיקלית, מודרניסטית בעל כורחה ובכמה אופנים שונים: ריבוי החנלות הוא לגמרי סוריאליסטי (אני די בטוחה שבסרט הראשון של "שני קונילמל" המקורי היתה סצנה חלומית שבה המוני קונילמלים צצים מאחורי עצים ומרקדים ושרים עם קונילמל המבולבל). ובאופן אחר מתכתב ריבוי החנלות עם התשוקה הפוטוריסטית להמחיש תנועה של גוף, על ידי שכפולו ופירוקו לחלקי תנועות. זוכרים את עירום יורד במדרגות של מרסל דושאן? כך גם גיבורת הסיפור משוכפלת ומפורקת, התנועה שלה אינה מלוכדת אלא מחולקת לעשרים וחמש חנלות שהן אחת.

מימין, מרסל דושאן, עירום יורד במדרגות, משמאל, אליוט אליסופון, מרסל דושאן יורד במדרגות.

מימין, מרסל דושאן, עירום יורד במדרגות, משמאל, אליוט אליסופון, מרסל דושאן יורד במדרגות.

וכבר ציטטתי פה פעם את הקטע שבו דויד גרוסמן מתאר את עדנה השכנה ב"ספר הדקדוק הפנימי":

היא היתה עדנה של חדר השינה ועדנה של חדר האורחים ועדנה של המטבח, ובכל אחד מהם היא היתה שונה, וכשחלפה בכל אחד מהם התחולל בה, עדיין, אחרי כל השנים הללו, שינוי זעיר, עברה אותה רוח אחרת, שבבים אחרים היו נוסקים אל המגנט…
והיתה עדנה של גיל עשרים ושש ועדנה בת שלושים, ועדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … והיתה עדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של התפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה.

מירה הגננת מימשה את המטפורה של גרוסמן ופירקה את גיבורת הסיפור לעשרים וחמש חנלות: זאת שקבלה שמלה חדשה, וזאת שפגשה את עדנה הפרה, וזאת שריחמה על הפחמי, וכן הלאה והלאה.

ולריו ברוטי

ולריו ברוטי

*

5. ברכט בגן הילדים

את תפיסת התיאטרון של ברטולט ברכט כבר הסברתי לעומק באמצעות חייל הבדיל של אנדרסן. לא אחזור על זה כאן. לצורך העניין אזכיר רק שברכט סלד מתיאטרון שמעורר רק רגש. הוא דגל בתיאטרון פוליטי שמעורר מחשבה ופעולה. וכדי להשיג את זה הוא ניסה לחבל בהזדהות עם הדמויות באמצעות ניכור מכוון (הקרוי לפעמים על שמו, ניכור ברכטיאני). וזה בדיוק מה שקורה כשחנה'לה מפוצלת לעשרות שחקניות: זה לא מאפשר להיקשר לדמות ולהזדהות איתה. במובן זה התיאטרון של מירה הגננת הוא תיאטרון אֶפּי (כך קרא לו ברכט בניגוד לתיאטרון הדרמטי) במיטבו. הוא מעורר הרבה מחשבות, שאת חלקן אני כותבת כאן.

*

6. ומעבר למיתוס ולתיאטרון האפי – תיאטרון הוא אמנות חיה. חלק מקסמו כמוס באפשרות של אובדן שליטה. תקלות כאלה שבהן הכל משתבש ומשהו בלתי צפוי נחשף הן פלא.

*

* שהרה בלאו כתבה את המחזה האוטוביוגרפי ותכתוב והיא גם משחקת בו. "ותכתוב" עוסק בנסיונותיה לכתוב ספר על יעל וסיסרא. להצגה נלווה ספר בשם "יתד" שעוסק בנסיונותיה לעשות הצגה על ספר שהיא מנסה לכתוב על יעל וסיסרא (לגמרי אחד מי יודע ואמא אווזה). בספר מופיע בין השאר, זיכרון הילדות שלמעלה (בהצגה יש לו מעין תקבולת הפוכה בדמות סיפור נעורים על מקהלה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו…)

*
עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים (בעקבות צילומים נפלאים, תיאטרליים וכוריאוגרפיים של חיילים מתעלפים בטקסים)

כמה מילים על שירת דבורה (הטקסט הנפלא בתנ"ך לטעמי)

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שלושה זכרונות מכוננים מילדותי שלי)

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

ורוח הרפאים של חנה'לה כבר צצה פה בעבר:

אם לא אונס שהוכחש, אז מה?

ילדה, חוה, צלובה

ועוד

*

איור, שרית עברני, מתוך

איור, שרית עברני, מתוך "יער" מעשייה למבוגרים מאת מעין רוגל

ובשולי הדברים – מעין רוגל היקרה מגייסת מימון למעשייה שכתבה למבוגרים. היא מחפשת קוראים שישמחו לקרוא ולקדם אותה. זה הלינק.

*

על שני מופעים שראיתי לאחרונה.
ראשית, המנון לקופסא פנטזיה תיאטרלית מוזיקלית מאת מירב בן דוד, מופע מוזר, במובן המסתורי והפולח לב של המילה.

זה התחיל משירון מאובק שמצאה בן דוד בספריית האקדמיה למוסיקה: שירי עם מן העיירה, מתורגמים מיידיש על ידי שמשון מלצר הנפלא, לעברית צחה ומאגית, ומחולקים לארבע חטיבות:

שירי הגות ועצב, שירי אכזבה ונוחם, שירי חידוד וָעֶלֶז, שירי ילדים וחדר

בן דוד (יוצרת רב תחומית ואמנית קול שמתמחה במוסיקה של ימי הביניים בצרפת ובאיטליה ובשירה ערבית קלאסית), התאהבה בטקסטים האפלים והמוזרים והמצחיקים והעצימה את הקסם באמצעות הלחנים שכתבה והבחירות העיצוביות שלה; לא אצטט כדי לא לקלקל את הטריות, אבל חלק מן הטקסטים הם על גבול הלא ייאמן, כמו פתק שמקבלים בחלום או בארץ פלא, כאלה שגורמים להתבלבל ולהגיד, מה-מה-מה?

מירב בן דוד ב

מירב בן דוד ב"המנון לקופסא" לחצו להגדלה

לפני ההלחנה היא תלשה את הטקסטים מכל הקשר היסטורי וגיאוגרפי (כלומר השמיטה שמות מקומות וכל פרט ממקם), והשאירה מאחור את האג'נדות הפוליטיות והאידאולוגיות כמו את הפתיינות הנוסטלגית. מה שנותר הוא רגש חשוף שנִכרה מאיזה נֶבֶךְ עלום של הנפש. לא נפש פרטית, זה לגמרי קולקטיבי ועברי וארכיטיפי. כששאלתי אותה (בטלפון, אנחנו לא מכירות), סיפרה לי שהלחינה גם טקסטים משירונים עבריים מוקדמים ומספרי לימוד, וביניהם את "המנון לקופסא" של אהרן אשמן (שגם נתן למופע את שמו). במקור מדובר בקופסא הכחולה של קרן קיימת, אבל בן דוד קלטה את זה רק בדיעבד. בקריאה ראשונה זה היה המנון לקופסא עלומה מטפיזית, וכך גם הלחינה אותו, בחגיגיות עמוקה ומסתורית. היא כאילו ניקזה את התעמולה עד שהגיעה לארכיטיפ. רק תדמיינו את זה:

בא ראש חודש, בא ראש חודש
זה היום הוא לנו קודש
בו נגילה ונשמח
הקופסה היום נפתח

גם התלבושת שעצבה, משמלה שחורה עם תוספות של שקיות ניילון משייטת על הקו בין הפנטסטי ליומיומי, בין ההיה היה לכאן ועכשיו. שקיות הניילון משתנות לכובעים, סינרים, ושרוולים תפוחים ומאפשרות לה להחליף דמויות, להיות החלוצה, הנזירה, האומנת, האחות וכן הלאה, כמו בשיר מתוך אמא אווזה (הן הזכירו לי את סדרת התמונות המגניבה הזאת, פורטרטיים הפלמיים מן המאה החמש עשרה, רק מחומרים שנמצאים בשירותים של מטוס).

זה לא מופע חדש, ומשום מה (בגלל מוזרותו? צניעותו האפלולית? קסמו הארכאי?) הוא לא זכה לחשיפה ראויה והוא ייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. איפה ומתי?

היום, יום שלישי ה-9 ביוני, בחאן הקטן בירושלים ב20:30.
וגם ב-25 ביוני בתאטרון תמונע בתל אביב ב20:30.
ב-3 באוגוסט בירושלים בחאן הקטן ב20:30.
וב5 לאוגוסט, יום רביעי בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע בתל אביב

המנון לקופסא: קונספט, הלחנה, עיצוב, בימוי ושירה: מירב בן דוד || צ'לו, עיבודים ושירה: יונתן ניב || עבודת סאונד, עיבודים וקלידים: דן קרגר || עיצוב תאורה: רותם אלרואי ודן קרגר || אנימציה: אופק שמר, טליה בר. בהפקת הזירה הבינתחומית

*

ועכשיו לפסטיבל ישראל.

כך בהשמטות קלות, מתואר X-ON של איוו דימצ'ב בתוכנייה:

האמן האוסטרי הנודע פרנץ ווסט (2012-1947) יצר פסלים וחפצים אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים. את יצירותיו נהג להציב בחללים ציבוריים, וכך יישם את תפיסתו שלפיה באמנות שהוא יוצר אפשר לגעת, מותר להתנסות וניתן אפילו לשחק. שיתוף הפעולה בינו לבין אמן הבמה דימצ'ב החל בשנת 2010 והתגלגל ככדור שלג …

במופע X-ON מדמה דימצ'ב בנועזות סיטואציה שבה שני תיירים המגיעים לביקור שגרתי במוזיאון מתבקשים ליצור אינטראקציה עם הפסלים. חוסר הביטחון והמבוכה בתחילתו של המפגש האינטראקטיבי הופכים אט-אט לפולחן חיפוש גרוטסקי ואבסורדי ששוזר מחול, פרפורמנס, שירה, אמנות פלסטית ותיאטרון. על הטקס מנצחת ביד רמה הדיווה לילי הנדל – האלטר אגו האנדרוגיני שיצר דימצ'ב ביצירה מוקדמת – שאף מכריזה בגאון כי היא עצמה יצירת אמנות.

פרנץ ווסט לובש את אחד מפסליו (אין רגע כזה מופנם ומלנכולי במופע, ובכלל אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, המשחק צריך להיות מופשט)

אוטו קובלק (אמן פרפורמנס ואחיו למחצה של פרנץ ווסט?) לובש את אחד מפסליו של ווסט (בX-ON אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, קצת חבל כשרואים את הרגע הזה, המופנם והמלנכולי) ובכלל נזכרתי בתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

המופע אמנם נולד מן הסתם, מן המפגש עם פסליו של ווסט, שאינם "אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים" דרך אגב, אלא מעט משונים וסתומים, כמו חרסים מהעתיד, עצמות של דינוזאור עם איזו קוויריות עמומה. גם תקציר "העלילה" סביר, למעט סטרואידים לשוניים כמו "מדמה בנועזות", שמפספס את הקסם ההזוי של סצנת הפתיחה, את השחקנים שמדלקמים את הטקסטים שלהם במין צלילות מושהית של שיעור אנגלית בטלוויזיה ו/או של אליס בארץ הפלאות (ניגודים זה מעגל, ככל שמתרחקים גם מתקרבים). ובכל מקרה הכוח של X-ON לא נמצא באינטראקציה המעט מוגבלת ובנלית עם הפסלים, וגם לא בעומק האינטלקטואלי שמספיק לפני השטח, לא יותר. אז מה יש בו בכל זאת שגורם לו להיחרת?

הבמה, הפסלים, חלקי התפאורה, כולם לבנים בתאורה שורפת. הלובן מזכיר לי את הלובן של התפוז המכני, רק יותר דל שומן וסטרילי. זאת חיה חדשה בשבילי דקדנס דל שומן וסטרילי. הכוריאוגרפיה בסיסית; מבנים פשוטים ונקיים. תנועות ברורות כמו בשיעור התעמלות. הביצוע מדוד כמו דקלום הטקסטים. גם כשכולם עירומים למעט נעלי עקב ואזור חלציים מתוכשט, נשמר מין ניתוק ושוויון נפש. ודימצ'ב, בכריזמה השופעת המתעתעת והפתיינית של לילי הנדל, מנצח על זה ביד אחת ומשבש בשנייה. ההתנהלות הקלילה והכמו גחמנית שלה/שלו מזינה את פרצי הצחוק של הקהל (אלא שכמו שכתב פעם נחום גוטמן מתחת לאחד מציוריו, "זה מצחיק? לא, זה מכאיב.") הסטריליות מוכתמת בהדרגה, ביריקות של ליחה, באוננות, בהתמרחות בדם שהוא מקיז מזרועו.

X-ON רגע לפני הסוף

X-ON רגע לפני הסוף, לחצו להגדלה

ואני, גם כשאני משתעממת (ואני קצת משתעממת בX-ON אבל לא איכפת לי, אם זה לא משעמם, כזכור זה לא מיצג) אני מאמינה לדימצ'ב, לניכור, לערטול, לפתיינות, לבכחנליה הקרה. הכול אמיתי, לא רק הדם. ורגע לפני הסוף נולד פסל ורוד, ראשון אחרי כל הפסלים הלבנים המשוכפלים; אולי זה הדם שחדר ללובן (בבלדות דם צובע שושנים וכאן הוא צובע פסל?) האישה מהמוזיאון מטפסת על כן ומניפה אותו בצווחות קצובות חודרניות, ללא מילים. התאורה מתרככת כאילו התעייפה. הקהל עדיין צוחק משום מה. אני רואה רק עצב.

ובשולי הדברים אני מצטערת שזה המופע היחיד שייצא לי לראות בפסטיבל. אני יודעת שהפסדתי.

*
ובלי שום קשר (ואולי עם)

תיאטרון מחוקק בחולות

קבוצת תאטרון של מבקשי מקלט וישראלים מציגים את המציאות בה חיים פליטים בארץ, ואת יחסן של ממשלות ישראל לאמנת הפליטים והחוק הבינלאומי.

יום שבת 13.6 בשעה 17:30  מתקן חולות, קציעות

הסעות ייצאו מתל אביב ומבאר שבע. לקניית כרטיסים מראש

פרטים נוספים בדף האירוע בפייסבוק

*

"עיניים" הוא ירחון רב תחומי לילדים בין גיל שש לשלוש עשרה. כל גיליון מוקדש לנושא מסוים. גיליון יוני 2015 עוסק ב"דם" (ויש בו גם כותבים מפתיעים כמו אריאל הירשפלד ואביעד קליינברג, עוד לא קראתי מה הם כתבו) וגם טקסט שלי על "דם באגדות". לא התכוונתי להעלות אותו לבלוג, אף שכמה מן הסיפורים שהזכרתי הם פולחי לב ומעוררי מחשבה, בייחוד הסיפור האחרון, "רולנד האהוב" מאוסף האחים גרים. ואז קבלתי להגהה את הטקסט הסופי, עם האיורים הנהדרים של מירה פרידמן…

זה שבר אותי. אז הנה הטקסט המלא כנתינתו, עם האיורים.

בערך שליש מן התוכן כבר הופיע בפוסט מדמם, ואת "נערת האווזים" הנפלא הספוג בקדרות גותית, ונואשוּת של גיל ההתבגרות, שנרפאים בהדרגה משכנעת ונוגעת ללב, ניתחתי לעומק בסיפורים יכולים להציל). כל השאר חדש.

בשולי הפוסט הוספתי גם כמה מילים על קסמם של האיורים.

***

3VVSעולם לא כתבתי לעיניים, ופתאום מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. העורך מציע שאכתוב על דם באגדות. זה יהיה קצת רצחני, אני אומרת, ואולי מזהירה. מבחינת האלימות, אגדות הן כמו סרטים מצוירים, רק עם דם. אבל הדם הזה שנשפך כמים, אינו רק דם של פצע אלא רגש נוזלי. במציאות אי אפשר לראות רגש אבל באגדות הכול ממשי יותר. "הדם הוא הנפש", כך כתוב בתנ"ך, וזוהי גם דעתן של האגדות.

הסיפור מן הערער של האחים גרים הוא סיפור 'מדמם', שספוג גם במין קסם מסתורי צובט לב. הוא נפתח באישה שכְּמהה לילד. יום אחד היא מקלפת תפוח ואצבעה נחתכת. הדם מטפטף על השלג, והאישה (קצת כמו אִמהּ של שלגיה) מביטה בו ואומרת: "לוּ היה לי ילד אדום כדם וצח כשלג!"

חבל שהיא אינה נזהרת במילותיה, כי ביופי הזה שהיא מבקשת טמונה גם קללה: באגדות, כמו בשירה, מי שמבקש ילד אדום כדם מקבל לא רק שפתיִים אדומות אלא גם כאב של פציעה, ומי שמבקש ילד צח כשלג מזמין לחייו גם את קור המוות של השלג.

וכך או אחרת, משאלתה של האישה מתגשמת. היא יולדת תינוק צח ואדום (כמו בשיר השירים, "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה") אבל גם הצדדים האפלים של המשאלה מתממשים: אחרי הלידה היא מתה, ואם חורגת מופרעת תופסת את מקומה. כשהילד רוכן לקחת תפוח מן התיבה היא טורקת את המכסה בכוח על ראשו עד שהוא נערף. לא אפרט את כל ההשתלשלויות הנוראות והפלאיות שבסיפור, רק אומר שהסוף טוב: המרשעת מתה והילד, ממש כמו שלגיה, חוזר לחיים.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

איך קורה הנס הזה? בִּזכות 'קשר הדם': דמן של האימהות אמנם טעון בכאב אבל גם באהבה עצומה. והאהבה הזאת מספקת לילדיהן, קצת כמו בהארִי פוטר, הגנה רבת עוצמה.

ב'מן הערער' וב'שלגיה' די בטיפה אחת של דם כדי לספק הגנה. אבל לִפעמים נדרשת כמות גדוֹלה הרבה יותר כדי להבטיח את שלומו של הילד. בסיפור 'זרעי האהבה' מאת מרי דה מורגן נובל עץ השושן הקסום של האם הטובה. דודניתה הקנאית טמנה נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה וכשהנחש פוגע בשורשיו בעלה זונח אותה ומעדיף את הדודנית הרעה. סכנה גדולה נשקפת לִבנהּ אם לא תרפא את העץ. ויש רק דרך אחת להחיות אותו: עליה לפלח את ליבה באחד מִחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו של העץ. היא לא מהססת ודם לבה האוהב ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים כמו שהיו בתחילה אלא אדומים מדמהּ.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

האם ב'זרעי האהבה' מקריבה את עצמה למען בנהּ, אבל אני איני חובבת קורבנות או נחלי דם. אם כבר, אני מעדיפה דם מחושב ומדויק, כמו במאה שנים של בדידות (רומן שמכיל לא מעט רכיבים אגדתיִים): איש ושמו חוסה ארקדיו נרצח וחוט הדם שלו יוצא מתחת לדלת וחוצה את כל העיר עד בית ילדותו, ושם הוא נצמד לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים עד שהוא מגיע למטבח שבו עומדת אימו לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם… (כן, יש לה הרבה פיות להאכיל). חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקוִוים.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

אימהות מגינות על ילדיהן הקטנים עד שהם גדלים ולומדים להגן על עצמם. המעבר לא תמיד קל לאימהות ולילדים. בסיפור נערת האווזים, גם הוא של האחים גרים, יוצאת נסיכה להינשא בארץ רחוקה. אמה מציידת אותה במתנות רבות, ואחר כך היא פוצעת את אצבעותיה בסכין קטן (את אצבעותיה שלה, לא של בתה, כמובן!) ומטפטפת שלוש טיפּות דם על מטפחת. הטיפות אמורות לִשמור על הבת מכל רע. והרע אמנם מגיע במהרה: ברגע שהנסיכה יוצאת לדרך מתחילה החדרנית המרושעת להתעלל בה, וכשהנסיכה נאנחת: "הו, אלוהים!" טיפות הדם עונות לה: "אילו ידעה זאת אימך היה לִבּה נשבר בקרבה." (האִם זה כל כך מפתיע שדם יכול לדבר? זה מופיע כבר בספר בראשית, כשאלוהים אומר לקין: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".) עד מהרה נשמטת המטפחת ונופלת לנחל, טיפות הדם נשטפות והנערה נשארת ללא הגנה. החדרנית המרושעת גוזלת את בגדיה ואת סוסהּ ומתחזה לנסיכה. אבל אל דאגה, עד סוף הסיפור תלמד הנסיכה הקטנה לעמוד על רגליה שלה.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

ועוד דם מדבר, הפעם מִסוג אחר, מופיע בסיפור רולנד האהוב, גם הוא מאוסף האחים גרים. המכשפה בסיפור הזה זוממת להרוג את בתה החורגת. היא מבקשת מבתה האמיתית לישון ליד הקיר, כי בלילה היא מתכוונת לבוא ולכרות את ראש אחותה החורגת. הנערה המסכנה יודעת על המזימה, אבל היא אינה יכולה לברוח, נאסר עליה לצאת מפתח ביתה. בלילה, אחרי שבתה של המכשפה נרדמת, הבת החורגת הודפת אותה לקצה המיטה, וכשהמרשעת מגיעה היא כורתת בטעות את ראש בתה שלה. לפני שהנערה נמלטת היא לוקחת את ראש אחותה המתה ומטפטפת שלוש טיפות דם על הרִצפה: אחת לפני המיטה, אחת במטבּח, ואחת על המדרגות. כשהמכשפה מִתעוררת היא מחפשֹת את בתה. "היכן את?" היא קוראת, וטיפת הדם עונה: "אני כאן, מטאטאת את המדרגות." המכשפה יוצאת למדרגות אבל אינה רואה איש. "היכן את?" היא שבה וקוראת, והטיפה השנייה עונה: "אני מתחממת במִטבח." ובפעם השלישית הטיפה עונה שהיא ישנה במיטה, ורק אז מגלה המכשפה מה עוללה.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

האִם הטיפות משקרות כדי להגן על הנמלטת? לא, הן פשוט אינן יודעות שהנערה מתה. בתה של המכשפה נרדמה בשלווה ליד הקיר, וחשבה שהיום שלמחרת יהיה יום ככל הימים. ומכיוון שנרצחה בשנתה היא אינה יודעת שהיא מתה, וגם הטיפות אינן יודעות. הן מפטפטות לתומן, מאלתרות את תשובותיהן לפי המקום שבו טופטפו. בסיפור כתוב שהנרצחת היתה מרושעת וחמדנית, ואף על פי כן ליבי נחמץ בגלל הפער שבין מה שאני, הקוראת, יודעת לבין מה שהן, טיפות הדם, עדיין אינן יודעות. בספרות קוראים למצב כזה 'אירוניה טרגית'.

הייתי רוצה לסיים בשמחה, אבל אין שֹמחה בדם שנשפך. וכמו שכתוב בסוף 'הנזל וגרטל': "סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה."

2S

***

וכמה מילים על האיורים: בשעתו חיפשתי איורים של אגדות דמים, והעליתי חרס וחצי. כמעט כל מה שמצאתי היה פשטני ומתמוגג באופן דוחה עד פולחני, מציאות-רבה-מדי בלי שום רווח לנפש ולפיוט. (יש לי אותה בעיה אגב, עם אמני מיצג שמשתמשים בדם אמיתי, עם הזירות העקובות מדם של הרמן ניטש וידידיו, שמזכירות זירות רצח; רק לעתים רחוקות מישהו מצליח לחמוק מן המלכוד ואז זה באמת נפלא, כמו אצל רבקה הורן). ובחזרה למירה פרידמן, היא מצליחה לנטרל את הפן הזה במין ישירות פיוטית, בלי ליפול לשום בור של יפיוף או עיקור. ואם לא די בזה האיורים שלה הם מחווה לכתבי היד הגותיים היקרים ללבי. הם חולקים איתם את פריטי הלבוש הימי-ביניימיים (שכבר מרחיקים את הסיפור להיה היה…), את שיתוף המרקמים, ואת המרחב התיאטרלי; כל איור הוא מין במה מינימליסטית עם אביזרים ופיסות תפאורה; מרחב לופת וחסר עומק, כאילו נמחץ ויובש בין דפיו של ספר עבה.

כתב יד מן המאה ה===

כתב יד, המאה השלוש עשרה

***

עוד על דם

דם, דמעות וצבעי מים (על אוסקר ויילד)

על OVERFLOWING BLOOD MACHINE של רבקה הורן

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (יש אגדות שמקדימות את הטלוויזיה בשנות אור מבחינת התעוזה והעוצמה הנשית)

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

פוסט מדמם (הפתיחה המשותפת לפוסט הנוכחי היא רק הקדמה ל"חכי, חכי," הנפלא של דורית נחמיאס)

*

ובלי שום קשר (ואולי עם?) שתי שלוש הודעות:

עדכון של הרגע האחרון, זה עתה ראיתי את ההדסטארט של גילי בר הלל והוצאת עוץ. זה היום האחרון שבו אפשר לתמוך בהוצאה האיכותית והמשמחת הזאת.

נפתחה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שנת הלימודים 2015-2016

ופרוייקט הדסטארט שיזמו מירי שחם ואביבית משמרי (זכרונות ילדות זה הכי, והלוואי ואספיק לכתוב את הסיפור שהבטחתי)

"מפגשים אינטימיים עם אקס חמותי החורגת," כך מגדירה נעמי יואלי את המופע החדש שיצרה. אקס החמות החורגת ("הגדרה מדעית", היא מדגישה) היא אגי יואלי, פסלת, בשלנית ומספרת סיפורים "שאת חלקם אסור לקחת ברצינות, ואת חלקם אסור לספר."

ובעצם לא סיפורים אלא שוואנקים; "שוואנק זו מין אנקדוטה משעשעת, אבל שקרתה לך. השתתפות אישית חובה," מסבירה אגי, ובהזדמנות אחרת היא מוסיפה:

"אני חושבת שאחד הדברים שהחזיקו אותי בחיים זה שהכל בעצם – חוץ ממה שקרה וקורה וקשור למוות ולעינויים – הכל די מצחיק ביסודו."

והמשפט הזה כמו אוצר בתוכו את רוח ההצגה, כולל המשקולת באמצע. וזו חתיכת משקולת, השוֹאה שנמצאת כל הזמן בזווית העין, משתקפת בשוואנקים בעקיפין כמו שמדוזה השתקפה במגן של פרסאוס, כי המבט הישיר מאַבֵּן.

הפוסט הזה יעסוק בשתיים מן הבחירות שעשתה נעמי יואלי ב"אקס חמותי החורגת", וגם ב-מה זאת אמנות, לפחות בשבילי.

זו הצגה חדשה-חדשה ולכן קימצתי מאד בספוילרים, ועדיין, מי שרוצה להיות דף טרי וחלק מוטב שידחה את הקריאה.

*

1. אושפיזין

השוואנקים מחולקים לחמש קבוצות: ילדוּת, חתונה, מסעות, אמנות, ודברים שאסור לספר. נעמי מספרת אותם לחמישה מתנדבים שהיא מארחת סביב השולחן, אחד לכל קבוצת סיפורים. היא עצמה מגלמת את אקס חמותה החורגת; היא לא מתחפשת לאגי יואלי וגם לא מחקה אותה (אף שהיא מדברת בניגון ובמבטא שלה) אלא משמשת כעין מדיום לדמותה, ולא משנה שאגי לגמרי בחיים, ואפילו – כמו שקרה בהצגת הבכורה – נוכחת באולם.

כששאלתי את נעמי, למה היא בעצם זקוקה לָאורחים, היא אמרה שהאורח תופס את מקומה שלה, ומשחרר אותה להיות אגי (נימוק די מאגי). וכששאלתי למה שקהל לא יתפוס את מקומה, היא אמרה שאלה סיפורים אינטימיים, הקהל גדול מדי.

תיאטרון האורחים מנסה לשחזר את הנסיבות שבהן שמעה את הסיפורים מאקס חמותה החורגת, שעמה היא נפגשת כל שבת בבוקר לכוס קפה ועוגה ושוואנקים כבר יותר מארבעים שנה. לשחזר עד גבול מסוים, כי המתנדב שתופס את מקומה של נעמי לא "למד את תפקידה", הוא חופשי להגיב לסיפורים כאוות נפשו ואישיותו.

השחקן כריסטופר ווקן סיפר פעם בראיון, שבכל פעם שהוא מקבל לידיו תסריט או מחזה חדש – הוא מוחק את כל הטקסטים של בני שיחו. הפעולה הזאת (שיש לה אגב גם היבט מאגי על גבול הוודו – ווקן כאילו מוחק את "יריביו" ומנכס את הסצנה לעצמו) מכניסה ממד של ספונטניות למשחק. ווקן לא "יודע" מה השחקנים האחרים יגידו, הוא חייב להקשיב להם באמת, כמו בחיים.

מתוך

נעמי (כלומר אגי) יואלי מארחת, מתוך "אקס חמותי החורגת", צילם אורי רובינשטיין

ובחזרה ל"אקס חמותי החורגת" – כל אורח מכניס אלמנט בלתי ידוע להצגה ומוסיף לה קבין של מיצג, מתח של אמנות חיה, פיסת חיים אמיתית שלא נכללה בחזרות ובמחזה הכתוב. זה תובע מנעמי דריכות מיוחדת. היא לא יכולה פשוט לדקלם את הטקסט שלה, היא חייבת להקשיב לאורח. וזה מצריך אומץ גדול, כי המתנדב יכול להיות ניטרלי יחסית ואפילו להקפיץ את הסיפורים, אבל הוא עלול גם לגרום לתאונת שרשרת שתדרדר את כל ההצגה.

כל מי שעלה אי פעם על במה נוכח שאין אדם יורד פעמיים לאותו נהר. בניגוד לקולנוע, שכל מה שמתרחש בו נקבע מראש, תיאטרון הוא מדיום חד פעמי ורגיש שניזון מהאנרגיות של הקהל. כל הצגה שונה מחברתה. כשנעמי מעלה את הקהל לבמה והופכת אותו לדמות, היא מציפה את האיכות הזאת ומעלה אותה בחזקה. וזו הסיבה הראשונה שכדאי לראות את "אקס חמותי החורגת" יותר מפעם אחת.

*

2. גיאולוגיה (או הנדלזץ ואני)

בשולחן העגול יש חמש מגירות, אחת לכל קבוצת שוואנקים מצחיקים עם תחתית כפולה. סדר הסיפורים אינו קבוע מראש אלא מוגרל על ידי האורחים. איך זה קורה? לוח השולחן הוא מעין רולטה. כל אורח מסחרר אותה עד שהיא עוצרת על מגירה מסוימת. ואז הוא מתיישב מולה ומוציא את מה שיש בתוכה (אף מילה על התכולה, בשם תענית הספוילרים), ונעמי, כלומר אגי, מתחילה לספר.

מתוך

מתוך "אקס חמותי החורגת". ברקע מוקרן החלון האמיתי של אגי יואלי. עיצוב, הדס עפרת, תאורה וצילום, אורי רובינשטיין

כששאלתי את נעמי למה בחרה בהגרלה, היא אמרה שניסתה לשמור על האי-סדר שבו שמעה את הסיפורים. זה לא שאגי הרצתה לה את תולדות חייה מלידה עד זקנה. השוואנקים נמסרו ברצף אקראי, תוך כדי שיחה.

ברמה המימטית (מחקה מציאות) זה ניסיון לשחזר באמצעים תיאטרליים את הרצף האקראי של השיחה.

אבל כל סיפור חיים, ועל אחת כמה וכמה של ניצולי שואה – ואי אפשר להתחמק מהשואה, הנוכחת-נפקדת של המופע – מציף את המתח בין תכנון למקרה, שלא לומר גורל (לסבתא שלי היה פתגם כזה ביידיש, שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף… וישנו גם הפתגם האחר, שהאדם חושב ואלוהים צוחק).

ברמה הסימבולית, רולטת המגירות של "אקס חמותי החורגת" מסמלת את "מוסיקת המקרה", את השליטה המוגבלת בפניות החדות של החיים.

וישנה גם רמה שלישית, ארס פואטית.

זה קשור ל"פאבולה" ו"סוז'ט", צמד מושגים שימושיים מתורת הספרות: הפאבולה היא העלילה כפי שקרתה בסדר כרונולוגי, הס'וזט הוא הסדר שבו הסופר בוחר למסור את הדברים. זה לא סתם עניין טכני או פורמליסטי. לסדר יש השלכות רטוריות ואתיות, הוא יכול לשנות את החוויה וגם את משמעות הסיפור. זה מוחצן במיוחד בסיפורים בלשיים או בסיפורי פואנטה (וגם בסרטים של טרנטינו, אם כבר מדברים על זה. טרנטינו הוא הווירטואוז הגדול של הסוז'ט בימים אלה, ולא רק בהם), אבל זה קיים ברמה זו או אחרת, כמעט בכל טקסט.

אני זוכרת ראיון שקראתי לפני שנים עם שני כוכבי כדורגל צעירים מן הפריפריה על סף פריצה. הם לא הפסיקו לדבר על "הקריירה" ו"הכסף הגדול". ואז רגע לפני הסוף, המראיין שאל אותם, מה הדבר הראשון שהם עומדים לעשות בכסף הגדול, ושניהם ענו אותה תשובה: לסדר את האמא (במובן לקנות לה דירה וכולי). וזה היה כל כך מפתיע ונוגע ללב אחרי החגיגה הקרה של הביג מאני. כמעט סיפור פואנטה. ורק תארו לכם מה היה קורה, אילו היו טוענים מהתחלה שהם בעסק רק בשביל האמא, כמה מהר האמירה היתה נבלעת בהיקסמות מהכסף, והאותנטיות היתה נשחקת ומקבלת טעם לוואי של יפיוף.

ובחזרה לנעמי יואלי: הסוז'ט של "אקס חמותי החורגת" משתנה בכל הצגה על פי רולטת המגירות. בכל פעם נוצר נרטיב חדש עם הקשרים ודגשים שונים. ברמה הזאת "אקס חמותי החורגת" היא אוונגרד, מופע נסייני, תרגיל חי בפואטיקה.

*

יצא לי פעם לראות את קפה מילר בחברת נעמי יואלי. ואני זוכרת את ההתרגשות שלה מ"הרגש והמתמטיקה", את ההשתאות מן היכולת של פינה באוש להיות בפנים ובחוץ, ליצור מופע שהוא לגמרי רגשי ובו בזמן מופשט ומתמטי ונסייני. אני חושבת שנעמי השיגה את זה בדרכה, ב"אקס חמותי החורגת". אני חושבת שזה מסביר איך מצאתי את עצמי להפתעתי, בצד של מיכאל הנדלזלץ. "אני ממש שיפשפתי את עיני" כמו שכתבה נעמי שמר, אבל נראה שכל אחד מאיתנו פשוט נענה לדברים אחרים. הוא קיבל את מנת התיאטרון שלו, ואני את הנסיינות שלי, את המתח בין הרמות השונות, את הרב-משמעות.

*

אגי יואלי בסטודיו

אגי יואלי בסטודיו. מן האתר של האמנית

ולסיום, שוואנק של אגי יואלי על קץ הילדות:

למשפחה היו כרמים … ושמה בכרמים, אני עם גבי אחי, תפסנו חרגולים. היו המון חרגולים, שמנו אותם בקופסאות גפרורים, ורצינו ללמד אותם לחיות כמו בני אדם. ואני עשיתי להם כלים פצפונים מחימר וגם קומקום למים מחימר, וחשבתי: זה כיף לא נורמלי לעשות את הדברים האלה מחימר. וזו היתה הפעם הראשונה שחשבתי שלא כדאי להיות רקדנית אלא לעשות לחרגולים כלים.

והילדות שלי נגמרה בנקודה מאד מוזרה … אני רציתי לעשות לחרגול כף. ואמרתי לגבי: את הכף הגדולה אני אעשה מחימר. ואז, כשהתחלתי לעשות את זה, פתאום שנינו התחלנו להתגלגל מצחוק – ובאותו רגע נגמרה הילדות; פתאום התעוררנו מהילדות ונתנו לכל החרגולים ללכת. עד אז עוד האמנו שנלמד אותם לבשל…

(מתוך "אקס חמותי החורגת")

*

גילוי נאות ומכופל

לא רק שנעמי יואלי היא חברה יקרה, אני ממלאת כבר שנים את תפקיד "העין השלישית" שלה, משהו בין וזיר לתומכת לֵידה, לקיר אנושי שאפשר לזרוק עליו רעיונות כדי לראות איך הם חוזרים.

ועם זאת, התובנות של הפוסט הזה לא נולדו ביחד עם ההצגה אלא בדיעבד.

*

עוד באותם עניינים

ארבעה סוגים של זיכרון, על "השולחן – עבודת כיתה" של נעמי יואלי

"כל אחד תופס איבר אחר" (ג'וטו ונעמי יואלי)

בנלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל (אלופת שוואנקים בפני עצמה)

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

*

ובלי שום קשר אבל משמח – נפתחה ההרשמה

לחממת האמנים החמישית של הקרון!

שנת הלימודים 2015-2016

*

אתמול נתקלתי* במקרה ב"משפחה הקדושה" של ברתלמי ואן אייק, צייר הולנדי (קרוב רחוק של יאן ואן אייק) שפעל בצרפת של המאה החמש עשרה. הציור השתלט לי על המחשבה ודחק את הפוסט שכבר התיישבתי לכתוב על "אקס חמותי החורגת". הנה התמונה.

ברתלמי ואן אייק,

ברתלמי ואן אייק, "המשפחה הקדושה" (לחצו להגדלה)

ישוע הקטן מושיט את ידו לתפוח שמקלף לו יוסף, או שמא לסכין? מתחשק לקרוא להם שייזהרו. וזו לא רק הקירבה המסוכנת בין יד התינוק לסכין שמעוררת חרדה: עצם העובדה שיוסף נותר רכון אל התינוק ולא נרתע או לפחות מזדקף כדי להרחיק ממנו את הסכין, שאמו מפנה את ראשה למקום אחר, ולא ברור אם היא מחזיקה בתינוק שלא יפול או מושיטה אותו לאב ולסכין. ויש גם דברים יותר עדינים ועקיפים: הצללים הרבים, הכובע הדקור התלוי מעל ראשו של יוסף, שמין חוד מבצבץ ממנו, המתלה הדוקר לימינו. ההבעה הזוממת של יוסף, הפס השחור החוצה את גופו כמו גבול, שהתפוח כבר נמצא מעבר לו אבל הסכין עדיין לא.

כדי לא לקפוץ למסקנות בדקתי ציורים אחרים של המשפחה הקדושה. ברבים מהם יש פירות. בכמה מהם יש אפילו סכין בשולי התמונה. אבל לא מצאתי ולו ציור אחד שבו יוסף או מרים מחזיקים בסכין, שבו הסכין נמצא במוקד תשומת הלב.

משפחות קדושות עם פירות, לחצו להגדלה

מבחר משפחות קדושות (עם פירות), לחצו להגדלה

ואם כבר, הנה גם כמה מדונות עם תינוקות ופירות (אותו דבר):

מדונות (עם פירות), לחצו להגדלה

מדונות (עם פירות), לחצו להגדלה

יש פער בין ההצהרה, הנושא הגלוי של הציור – המשפחה הקדושה ברגע ביתי – לבין מה שרואים בפועל. רדאר גילוי העריות המאד רגיש שלי (אני יודעת, ועדיין) מצפצף. "הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד, ומן הציורים של ברתלמי ואן אייק נשקפת ילדות אפלה. אבל לא רק בגלל זה ישבתי לכתוב עליו. יש עוד.

הסכין הזה הזכיר לי את שיר הערש הפלסתיני ב"יבוא גדי זהב" אסופת שירי הערש החדשה שערכה לילך לחמן, שנפתח כך:

שן יא בני בנעימים – הלוואי מעיני לא תרחק
נום יא בני נומה נים – ויונה לך אשחט
הו יונים אל תעצבנה – התבדחתי את בני להרדים
שן כבר שן מחמדי – שאם לא תתכסה שינה
את היונה אני אקרא… [יש המשך]

הרצחנות האגבית מכניסה ממד של זוועה ואיום להרגעה. זו דואליות שאופיינית לשירי ערש, אבל לא לציורי המשפחה הקדושה. בשיר כמו אצל ואן אייק השחיטה גולשת מן היונה והתפוח אל הילד שלמענו היא נעשית.

"סאבטקסט" כך נקרא תוכן מובלע שעומד לפעמים בניגוד לתוכן מוצהר, למשל בתיאטרון או בקולנוע; הפער בין מה שדמויות אומרות למה שהן מתכוונות קובע לא פעם את מורכבות ואיכות המשחק. אבל סאבטקסט קיים גם באמנות הפלסטית (סאבאימג'?) אף שהוא לא זוכה להכרה. ולמה נזכרתי בזה  עכשיו? כי גם אחרי שהצבעתי על הסכין והסכנה הציור המשיך להטריד אותי. ובמבט שני ושלישי תפסתי שהוא יושב על ציור עקדה.

רוב ציורי העקדה מתייחסים לחלק הזה:

וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; (בראשית כב)

מה לעקדה ולתמונת "המשפחה הקדושה"? זה התחיל מתחושה אינטואיטיבית, שכבר ראיתי את הסיטואציה הזאת, שהיא מוכרת לי מציורי עקדה, לא רק בגלל האב המבוגר האוחז בסכין, גם בגלל המלאך, משתתף הכרחי בעקדה ואורח נדיר בפורטרטים של המשפחה הקדושה. וגם בגלל המיקום של ישו: בכל תמונות המשפחה הקדושה שאני מכירה (לפחות באלה שבהן הוא תינוק, ראו מבחר למעלה) הוא יושב בחיק אימו. בתמונות העקדה לעומת זאת, יצחק נפרד ומונח על מזבח. בתמונת המשפחה של ואן אייק התינוק מונח על הספסל ליד האם, לא בחיקה.

אבל יותר מכל, זה קשור לדרמת-כוריאוגרפיית המבטים. הופעת המלאך מפזרת את התנועות והמבטים כמו דוקים לכל הכיוונים. המלאך מסיט את המאכלת ומסיח את דעתו של אברהם מיצחק, כמו שהוא מסיח את דעתה של האם אצל ואן אייק. יצחק מסב את מבטו מהמאכלת ומאביו (לפעמים זה אברהם שלא מניח לו להביט) והאיל מביט נכחו וממתין בהכנעה לגורלו. וגם במשפחה של ואן אייק אין שתי דמויות שמביטות לאותו מקום, או אפילו זו בזו.

הנה כמה וכמה עקדות לדוגמא. חלקן אמנם מהתקופה שאחרי ואן אייק, אבל השיבוש הזה של המבטים והכיוונים נטוע היטב כבר בכתבי היד מימי הביניים כפי שניתן לראות.

עקדות

שלוש עקדות ומשפחה קדושה, לחצו להגדלה

עקדות, לחצו להגדלה

עקדות, לחצו להגדלה

במאמר מוסגר אפשר לציין שעל פי המסורת הנוצרית עקדת יצחק נתפסת כמקדימה ומבשרת את קורבנו של ישוע: כשם שהוטל על אברהם להקריב את בנו יחידו (שאמנם לא הוקרב בסוף), כך הקריב האלוהים את בנו יחידו כדי לכפר על חטאי האנושות. ישוע הוא אגנוס דאי, השה האלוהי. ובהמשך לכך, העקדה על פי המסורת הנוצרית לא התרחשה בהר המוריה אלא בגולגולתא, שבה נצלב ישו בסופו של דבר.

אבל מה לתמונת המשפחה הקדושה ולצליבה? לערבב צליבה במשפחה הקדושה זה בלגן מוחלט מבחינת הסדר הנוצרי, שהסימבוליקה בו מאד שיטתית ועקבית. ואני לא טוענת חלילה שיש בציור של ואן אייק איזו סימבוליקה וכוונה נוצרית. הצבעתי על הזיקה בין ישוע ליצחק רק כאסוציאציה אפשרית וזרז להכלאה המשונה שיצר ואן אייק. בגלגול המעוות של העקדה יש כעס ופתולוגיה שגובלים בכפירה, ואף חוצים את הגבול (למשל בליהוק המלאך לתפקיד זה שמסיח את דעתה של האם מהמתרחש בין הבן לאביו) גם אם הסאבטקס לא מודע.

*

ואם כבר מדברים על העקדה ועל משפחות לא מתפקדות – האם ידעתם שעל פי המסורת המוסלמית, ישמעאל הוא זה שנעקד? למדתי את זה לפני כמה שנים במקרה, כשהתעניינתי במקורו של חג הקורבן. כך כתוב בקוראן (וריב אחים על מי אבא יותר אהב, כלומר כמעט רצח, איך פותרים דבר כזה?).

*

* לא הכרתי את ברתלמי ואן אייק עד שאורנה ליברמן הביאה את ציור "הבשורה למרים" שלו בתגובה מאוחרת לפוסט הזה. הבשורה ההיא על אינספור מוזרויותיה גרמה לי לחפש עבודות אחרות שלו (לא פחות מופרעות ומרתקות בו בזמן). אז תודה, אורנה.

(מתוך שלגייה של וולט דיסני)

(מתוך שלגייה של וולט דיסני)

*

עוד ציורים נוצריים יוצאי דופן

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

ג'וטו, אלכס ליבק, פיתוי

 

קרוב מאד

איורי נפש – ביאליק נגד כלת הארנב (וגם שני הפוסטים הבאים בסדרה)

*

(* הכותרת היא לגמרי אינפורמטיבית – ים המלח הוא מקום ממשי, ורד נבון היא האמנית שצילמה אותו, אבל בדיעבד וכשקוראים את המילים כפשוטן זה נהיה שירי וקצת אפל. כי ורדים נבונים הם זן נדיר, אוקסימרוני-אירוני כמו האוהבים הנבונים של נתן זך, ומה לאחד כזה ולים של מלח? וגם הים בתורו מופקע מן הגיאוגרפיה הקונקרטית אל מחוזות המוות והדמעות של המטפורה. סוג של הקדמה לפוסט.)

ים המלח, צילמה ורד נבון

ים המלח, צילמה ורד נבון

אז למה אני כל כך אוהבת את הצילום הזה?

בגלל טבעו הכפול, הכמעט קולאז'י; הליריות שבעומק מונחת ליד הפוטוריזם של הכביש החדש (שמהדהד גם בבניינים הרחוקים המונוכרומיים והעתידניים). בגלל הרקיע הנקי מעננים וציפורים והמים שאין בהם קמט. בגלל הדממה שיש בה קצת מוות. זה קשור גם לכביש וגם לנוף המשתקף שמזכיר במעומעם נתח דג. F2 הניכור האורבני של הכביש ביחד עם הריקות והדממה העלו באוב את אדוארד הופר. זה היה לגמרי אינטואיטיבי. רק כשחיפשתי תמונה לפוסט שמתי לב עד כמה הקומפוזיציה של נבון מתכתבת עם הקומפוזיציות של הופר, שחוזר ומציב את ההעמדות שלו מעבר לקו-גדר, לעיתים קרובות אלכסוני, שנמצא בחלקה התחתון של התמונה.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

מימין ומשמאל, אדוארד הופר.

יש בצילום של ורד גם תנועה מוזרה, היסוס מהפנט בין דו ממד לתלת ממד. זה קשור לאחידות הגרפית של השמיים והמים החלקים כמו דף ולא כמו נוף. זה קשור לפסים של הכביש, לעובדה ששולי העפר שלו, שמעבר להם משתרע הים, נראים גזורים. וגם בהשתקפות יש זיקה לכפילות של מגזרות ניר וכתמי רורשאך, פרקטיקות של דפים מקופלים.

מגזרת ניר סימטרית, אנתוני הול. נלקח מפה

מגזרת ניר סימטרית, אנתוני הול. נלקח מפה

כתמי רורשאך, לחצו להגדלה (מישהו יודע למה הם דווקא ותמיד סימטריים?)

כתמי רורשאך, לחצו להגדלה (מישהו יודע למה הם דווקא ותמיד סימטריים?)

פעם, בסדנת תיאטרון חזותי שהעברתי בנורווגיה, יצר סטודנט ששמו נשכח לצערי, עבודה בשם "האי שלי". זו היתה בין השאר מחווה לנוף המקומי, פיורד צלול זרוע באיים קטנים. הסימטריה של ההשתקפויות שוחזרה באופן פיוטי באמצעות הסימטריה של הגוף האנושי: בעזרת תאורה מדויקת "נחצה" גופה העירום של המודלית-פרפורמרית ל"אי והשתקפותו". למרבה הצער נותרה בידי רק תמונה ירודה של העבודה נפלאה.

אי אנושי. הדגלים האדומים הם מצופים של רשתות דייגים שמנמרים את הפיורד, והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש

אי אנושי (אישה שוכבת). הדגלון האדום הוא מצוֹף של רשת דייגים (אופייני לפיורד), והבית המואר על ראשה של הדמות שהוסיף קסם רב לעבודה נוצר כדי ש"השתקפותו" תתמוך בראשה של הנערה. ומי שמוטרד בגלל סיבות מגדריות – תנוח דעתו: באותה סדנא יצרה אחת הסטודנטיות כנפי מלאך מתחבושות היגייניות והרכיבה אותן על גופו של סטודנט עירום. שתי העבודות הוצגו זו בצד זו: האי היה מיצב שנצפה דרך חור הצצה (נדרשת זווית מדויקת כדי לשמור על אשליית ההשתקפות), ואילו הסטודנט העירום שכב בפתח האולם כמו מלאך שנפל. כל מי שנכנס היה צריך לעבור מעליו. כתבתי על זה בהרחבה באלוהים, סטרפטיז.

לואיס קמניצר,

לואיס קמניצר, "נוף כגישה", 1979 (מעין פיצוי על האיכות המטושטשת של התמונה הקודמת)

ים המלח, צילמה ורד נבון

ים המלח, צילמה ורד נבון

ובחזרה לתמונה הנפלאה של ורד נבון – גם חלקת היבשה המשתקפת באופק מזכירה דמות אנושית; פנים שתוויהם המעט מהונדסים ורובוטיים עשויים מבניינים וגוף עם זרועות צמודות. איש ישן בעולם מעורפל וחלומי מעבר לכביש ולסף הקרוע של המציאות.

*

עוד באותם עניינים

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)

בואי, אמא

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)

יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

 

* כולל קטעי עירום, הערה בשולי רוב רובם של מופעי התיאטרון והמחול בתוכנייה. ככה זה.

יש לי הרגשה טובה לגבי פסטיבל ישראל השנה. ההנהלה חדשה – איציק ג'ולי (מנהל אמנותי) עמנואל ויצטום (מנהל אמנותי שותף לתחום המוסיקה) ואייל שר המנכ"ל – מהמרים על העתידני ושובר הגבולות. המבחר האיכותי והמסעיר והמחוספס יגרום אושר לאמנים מכל התחומים, לאנשים שאוהבים קצוות (ולא פוחדים להתהפך), סקרנים שרוצים לדעת מה חדש בעולם, הרפתקני תרבות ותודעה, וגם לקהל המנויים לא יזיק לטבול רגל בחומר לא מזוהה, אולי זה ישנה את חייו.

זה נפלא אבל גם מדיר שינה מעיני, כי מה אם לא יבוא מספיק קהל? זאת לא אחריותי כמובן. אבל גם קצת כן. כל כך איכפת לי שהלכתי למסיבת העיתונאים כדי לשמש כרוז וחצוצרה לכמה פלאים שונים זה מזה ככל האפשר, כל אמן והפלא שלו. אלה ההימורים שלי.

*

"עצמי לא גמור", קסבייר לה רוי

Katrin Schoof.JPG 4
"עצמי לא גמור" של הכוריאוגרף והרקדן הצרפתי קסבייה לה רוי, בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית. למה כדאי? כי זה מחול על גבול מדע בדיוני, יפהפה בדרכו הרזה והמינימליסטית כמו רישום חי בשחור לבן, מושגי ומצחיק באופן קצת אפל וחרקי.

50 דק', מכיל קטעי עירום. לאחר המופע בתאריך ה-5.6 תערך שיחה עם היוצר בשפה האנגלית

לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים

*

"מגנט מסתורי", מיט וורלופ

המופע מוגדר בתוכנייה כ"תיאטרון חזותי וחורבן בימתי". למה כדאי? כי זה נראה מצחיק, חסר עכבות, סוּפר פלסטי, נקי מסנטמנטליות, מושפע מקומיקס, גרפיטי, סייד שואו, האחים מרקס, פופ ארט, דאדא, אבסורד והשד יודע מה עוד.

50 דקות ללא הפסקה, כולל קטעי עירום. והנה גם סרטון מתוך המופע

לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים

*

X-ON הוא שיתוף פעולה בין האמן הבולגרי איוו דימצ'ב לאמן הפלסטי פרנץ ווסט. למה כדאי? בגלל שהוא נראה פרפורמר מהפנט, מתעתע, זיקיתי, בגלל החיוּת השופעת, הזרות, הצבעוניות הרגשית האמנות והשעטנז. הנה קטע.

60 דקות ללא הפסקה, מכיל קטעי עירום (על המופע הזה גם כתבתי)

לפרטים נוספים והזמנות

ואפשר גם ON-I מופע הסולו של דימצ'ב (גם הוא מכיל קטעי עירום. אין לי מושג מה משניהם עדיף)

*

"שחור על לבן", אנסמבל מודרן

מתוך שחור על לבן, אנסמבל מודרן. צילם  Christian Schafferer

מתוך שחור על לבן, אנסמבל מודרן. צילם Christian Schafferer

אני לא כותבת על מוסיקה בדרך כלל, אבל הטעימה שראיתי משחור על לבן של אנסמבל מודרן מגרמניה (מהרכבי המוסיקה העכשווית החשובים בעולם), נראתה כל כך מרתקת ויוצאת דופן מצד ההכלאה בין המוסיקה למרחב, שאני לא מתאפקת.

80 דקות ללא הפסקה (ללא קטעי עירום) עוד הרבה פרטים והזמנות.

*

עד כאן הארבעה שהכי מדגדגים לי. ויש עוד כמה שאפשר וכדאי:

*

"יוליוס קיסר", רומאו קסטלוצ'י

מתוך יוליוס קיסר, רומאו קסטלוצ'י, (בימקא זה בטח ייראה קצת אחרת, ועדיין, לוקיישן היסטורי זה חלק מהעניין)

מתוך יוליוס קיסר, רומאו קסטלוצ'י, (בימקא זה בטח ייראה קצת אחרת, ועדיין, לוקיישן היסטורי זה חלק מהעניין)

קסטלוצ'י לא מביים מחזה אלא מבצע "התערבות", כלומר, "מערים על דמויותיו של שייקספיר מכשולים המקשים עליהם את ההתבטאות, קוטעים את שטף דיבורם, מעוותים את קולם, מקרינים דימויים מתוך גופם … ויוצר פרפרזה אנושית חריפה על דמגוגיה, פוליטיקה ושררה." (מתוך התוכנייה)

קסטלוצ'י הוא אושיית תיאטרון חזותי. לא צחוק. מאלה שחייבים-חייבים. אני בטוחה שיהיה מרתק (ובכל זאת לא אלך, אני חושדת בקסטלוצ'י שאין לו הומור, אני חוששת מאוונגרד פומפוזי, אבל אולי אני סתם טועה ומעלילה, ספרו לי איך היה!).

45 דקות, באיטלקית עם כתוביות בעברית. לפרטים והזמנות (לא כולל עירום למרבה הפלא)

*

"פולחן האביב" קולקטיב She She Pop

מתוך פולחן האביב של קולקטיב שי שי פופ. ברקע, בוידאו - האמהות. צילם Doro Tuch

מתוך פולחן האביב של קולקטיב שי שי פופ. ברקע, בוידאו – האמהות. צילם Doro Tuch

She She Pop (מעניין אם שם הקבוצה מתייחס ל"שישפוש", סיפורו הנפלא של וולפגנג בורכרט) הוא קולקטיב שנוסד בסוף שנות התשעים ומגדיר את עצמו כנשי אף שהוא כולל גם גברים. השישיפופיות יוצרות את המופעים שלהן בתהליך קבוצתי ללא מחזאי או במאי, הן לא "משחקות" לדבריהן, רק "מטילות על עצמן משימות מעניינות שנפתרות על במה לעיני קהל".

כשקבוצה עובדת בדרך כה חריגה במשך שנים רבות יש סיכוי טוב למשהו ייחודי ומעניין. פולחן האביב שלהן עוסק באימהות (וכולל את האימהות האישיות שלהן שמופיעות על מסכי וידאו גדולים, ראו תמונה למעלה). האימהות "הקריבו" את עצמן למען הבעל והילדים לעומת הדור הנוכחי העסוק בהגשמה עצמית (ולכן גם לא אלך. לשמע הנושא נופלת עלי תוגת שיעורי החברה של ילדותי עם הדילמות הערכיות והטיעונים היגעים. ספרו לי איך היה!).

80 דקות ללא הפסקה. כולל קטעי עירום (הפעם הופתעתי). המופע בגרמנית עם כתוביות תרגום. בתאריך ה-8.6 תערך שיחה עם חברי הקולקטיב לאחר המופע.

עוד פרטים והזמנות

*
רציתי לכתוב על עוד מופעים וגם על אירועים מיוחדים (משתה פילוסופים ועוד) אבל כבר מאוחר, תמשיכו בלעדי, כדאי!

למעלה: אני לא מכירה את עבודתה של הבמאית עמנואלה עמיחי ואין לי מושג איך נראה העיבוד שלה לליזיסטרטה בפסטיבל. אבל הנה קטע קצרצר ומהפנט מהוידאו הפוטוריסטי שיצר רן סלוין למופע (יש לי משהו עם פוטוריסטים. תמיד היה).

*

ובלי קשר לפסטיבל והרבה לפניו, "אקס חמותי החורגת" ההצגה החדשה והמרתקת של נעמי יואלי, מגיעה שוב לתל אביב, ב-3 וב- 4 ביוני, ימים ד' וה' בשעה 20:00, בתיאטרון תמונע. רציתי לכתוב עליה קצת על ההצגה אבל גם זה יחכה לסיבוב הבא.

וגם – אירוע אמנות תת קרקעי מתרקם לו בחלל המדהים שהיה פעם בית הקירור של השוק הסיטונאי.
כאן אפשר לראות פרטים וגם לתמוך.

*
עוד באותם עניינים (מופעים פורצי דרך מכל הסוגים, חצי עיר האושר שייך להם)

על שעה עם אוכלי כל

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האישה הוויטרובית (רבקה הורן)

פעמיים דירת שני חדרים

סטרפטיזים משונים

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות (על אוהבים אש של יסמין גודר)

על ארבעה סוגים של זיכרון

מחשבות על פינה באוש – אמת או כאילו

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' ואוליי

אהבה ותיעוב ליוזף בויס

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 779 שכבר עוקבים אחריו