Feeds:
רשומות
תגובות

את שלוש העבודות הבאות ראיתי די מזמן ובכל זאת החלטתי לכתוב עליהן, בתקווה ש"הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה," כפי שכתב פעם בורחס.

*

  1. "זה ייגמר בבכי", מור שני ולהקת ענבל

"זה ייגמר בבכי" היה מעין קולאז' במרחב ובזמן, ארבע שעות של חומרי תנועה, קול וחפצים ברחבי מוזיאון תל אביב. בפרסומים המקדימים נכתב ששני מנסה לדמיין את הפולקלור של המחר. אני לא בטוחה שזה מצליח. אולי משום שהוא מחפש את הפרוטה מתחת לפנס, כלומר קרוב מדי לפולקלור המסורתי. וכך או אחרת, יותר התעניינתי בדברים שהתגלו בצד הדרך, כשסטה והתרחק מן הפולקלור. קחו למשל את הלְבֵנים.

מבנים מתוך "זה ייגמר בבכי" מאת מור שני ולהקת ענבל. צילם יאיר מיוחס

אחרי שמוצו שלל אפשרויות דקורטיביות והיסטוריות, כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, הגיע תורו של הזמן האישי והזוגי. מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין השפתיים של זוג רקדנים.

"זה ייגמר בבכי", מור שני. צילם יאיר מיוחס (פרט)

כדי שהלבנה לא תישמט ותמחץ את רגליהם (ותהרוס את מה שמדביק אותם זה לזה) הם חייבים לנוע בתיאום, בריכוז מוחלט. האפקט הרגשי מושג כבדרך אגב, כתופעת לוואי של כללי המשחק: אסור להפיל את הלבנה, ולשם כך הם חייבים להצמיד אליה את שפתיהם בכוח, מה שמתפרש כניסיון להתנשק לא דרך מטפחת אלא דרך לבנה.

זה זוג נאהבים שיש ביניהם מחסום, קיר אמיתי כמו במקרה של פירמוס ותסבי או רק מנטלי. ובאופן טרגי, ככל שהם מתאמצים להבקיע אותו בנשיקה כך הם מקבעים את החציצה.

מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.

מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.

מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.

.

בתחילת הקטע נושא הגבר את האישה על כפיים, ומשם הם יורדים בהדרגה לכריעה ולשכיבה. וכשהם משתרעים סוף סוף והלבנה מגיעה בשלום לרצפה, אחד מהם (לא זוכרת מי, אולי הגבר שאיבד מתח ועניין?), קם ומסתלק, בעוד שהאחר/ת מתכחש/ת ונצמד/ת למחסום. בסוף נשארת רק הלבנה, מצבה קטנה, פריט ממוזיאון התמימות.

סיפור האהבה העצוב מתומצת לאתגר קרקסי. כללי המשחק שמכתיב שני – המעבר מעמידה לשכיבה מבלי להפיל את הלבנה – מעצימים את האינטנסיביות ובו בזמן מנטרלים את הרגשנות, שומרים על מתח וענייניות.

הגבר אגב, יוצר זוגיות חדשה עם אישה אחרת (לפני? אחרי? אני כבר לא זוכרת. חודשים חלפו מאז המופע). גם הזוגיות השנייה מתועדת בעזרת לבנים, באופן עוד יותר מופשט ואובייקטיבי: השניים נותנים ידיים ומביטים זה בזה, בזמן שהאישה הולכת ומתרוממת על כן שנבנה מתחת לכפות רגליה. וכמו שהכן נבנה הוא גם מפורק בהדרגה ומוקם מחדש מתחת לרגליו של הגבר, שמשקיף על בת זוגו מלמעלה. הכוריאוגרפיה היא מעין תרשים זרימה, תיעוד מתמטי כמעט של העליות והמורדות בזוגיות.

ועכשיו כשאני מתבוננת בתמונות, אני מגלה פתאום שהעלילה מסתבכת. כי מי שפועלת מתחת לרגליהם של השניים, ומשפיעה על מערכת היחסים, היא בת זוגו הקודמת (ואולי הבאה) של האיש…

עוד זוגיות מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילומים של יאיר מיוחס שנחתכו לצורכי הדגמה.

הביצוע של רקדני ענבל כובש בצניעותו. תוך כדי צפייה נזכרתי בעבודה נושנה של וים ונדקייבוס, כוריאוגרף בלגי שרקדניו השליכו לבנים ותפסו אותן תוך כדי ריקוד (טעימה בסרטון ב0:55 למשך חצי דקה).

וחשבתי עד כמה אני מעדיפה את הפיוט המדוד של מור שני על האדרנלין המשולח של וים ונדקייבוס (ואולי אני קצת כפויית טובה. נדמה לי שפעם התרשמתי ממנו יותר).

"זה ייגמר בבכי", אירוע משך שאצרה ליאור אביצור. כוריאוגרפיה: מור שני, רקדנים יוצרים, להקת ענבל: חן נדלר, עפרי להמן מנטל, אלמוג קדרון, עירית ברונר, יערה נבטי, גל גורפונג, שמואל חלפון, שיין סקופץ', עידו גרינברג.

*

2. "אנא ואגאנא" מאת ובביצוע ענת דניאלי ועומר עוזיאל

על פי הפרסומים הרשמיים "אנא ואגאנא" היא:

יצירה המדמיינת שותפות של נשים וגברים בקרבה ובנגישות למקור שלהם, אל הביולוגיה שלהם, אל  החיים. היצירה משלבת טקסטים פמינסטיים של הלן סיקסו ולוס איריגארי, מציירת בהשראת ציורי הואגינות של האמנית ג'ודי שיקגו, ומדקלמת את 'שיר המחזור' של אמנית הספוקן וורד דומיניק כריסטינה.

אנא ואגאנא יוצרת תנועה של סימטריות מתחלפות בגוף על המישור האופקי. היא מתנועעת בקרבה אל הארץ, כדי להיוולד, להתחדש, להיות עתיקה, תנ"כית, להיות גוף טבעי, להיות נוף בעולם, להוליד ולהפיח חיים. וכשאנא ואגאנא מבקרת במישור האנכי, היא מבקשת לומר במילים את מה שצריך להיאמר. את הדם. דם שגברים פוגשים כשהם הורגים, דם שנשים פוגשות כשהן יוצרות חיים…

ג'ודי שיקגו, ההכתרה

ג'ודי שיקגו 2012, שובו של הפרפר

מתוך אנא ואגאנא מאת ענת דניאלי ועומר עוזיאל

הדם והאג'נדה שגודשים את הטקסט קצת מסתירים את האינטימיות והחן הקליידוסקופי-פסיכדלי של המופע; כמעט "לוסי ברקיע היהלומים" של צוללת צהובה. עצי הדקל והתלבושות המפתיעות שעיצבה תמי ליבוביץ, מעין פיג'מות אפריקאיות שנהיות מובנות מאליהן ברגע שהם נוגעות במופע (שבח עליון), מוסיפים נופך מוזר של חופשה.

גם גוף יחיד הוא זוגי וסימטרי ודניאלי מעלה את זה בחזקה כשהיא יוצרת סימטריות מרובות איברים עם עומר עוזיאל שותפה. (סימטרייה היא גם מצפן האיות של השם האניגמטי, "אנא ואגאנה"). הכוריאוגרפיה מחצינה את השווה בין הגוף הגברי והנשי בהשראת הווגינות של ג'ודי שיקגו. ואי אפשר לא לחייך כשכותבים משפט כזה.

ואפרופו ג'ודי שיקגו, אני נזכרת בסיפורו המסתורי והמדגדג של ויקטור ירופייב לילך פרסי. לגיבורת הסיפור יש ערווה פלאית שמדברת ועונה על שאלות. והמספר מנצל את ההזדמנות ומציג לה את השאלה שמציקה לו זה מכבר; האם יש אלוהים? הוא שואל, והערווה משיבה: יש.

אדם וחוה נבראו פעמיים על פי ספר בראשית, והראשונה מבין השתיים היתה שוויונית: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: יש אומרים שהם נבראו כגוף אחד והופרדו כמו תאומים סיאמיים לשני גופים. האהבה בהמשך לכך, היא התשוקה של שני החלקים לשוב ולהתאחד.

בעצם לא התכוונתי לכתוב על אנא ואגאנא. לא הרגשתי שיש לי מה להוסיף על העבודה היפה, עד שחשבתי על הפולקלור של העתיד שמור שני ניסה לדמיין, ודומה שענת דניאלי הצליחה לא בכוונה. כי ריקוד הזוגות הסימטרי של "אנא ואגאנא" עם התלבושות הצבעוניות והאסתטיקה הפסיכדלית, כמו נלקח מאיזה פולקלור עתידני.

"אנא ואגאנא", מאת ובביצוע: ענת דניאלי ועומר עוזיאל, ליווי אמנותי: יעל ונציה, לבוש: תמי לבוביץ, תאורה: עופר לאופר, טכסט: 'שיר המחזור' מאת דומיניק כריסטינה, הדרכה קולית: מיכל אופנהיים

*

3. כמה מילים על ונצואלה של אוהד נהרין ובת שבע

אניטה אקברג בסרטו של פליני "לה דולצ'ה ויטה" (1960)

בזמן שצפיתי ב"ונצואלה" נזכרתי במה שסיפר פליני על פגישתו הראשונה עם אניטה אקברג. בראיון לג'ובני גרציני הוא מתאר את "תחושת הפלא" שאחזה בו כשראה אותה פוסעת לעברו בגן של הוטל דה לה ויל, את:

"…השיתוק ההיפנוטי, חוסר האמון המתעורר לנוכח יצורים יוצאי דופן כמו הג'ירף, הפיל, עץ הבאובב… לפניה, אחריה, מצדדיה ריצדו שלושה גברים קטנים; בעל, סוכנים, מטושטשים כמו צללים בתוך מקור אור זוהר … נדמה היה לי שאני מגלה את המהות האפלטונית של דברים, של היסודות. במין קהות חושים מלמלתי לעצמי: אה, אלה תנוכי אוזניים, אלה חניכיים, זהו עור אנושי…"

תורגם על ידי בחופשיות מן הספר הזה

כך בדיוק הרגשתי למראה הרקדנים של בת שבע.

מתוך ונצואלה, מאת אוהד נהרין, צילום אסקף

ומעבר לזה? אני לא יודעת. אולי אני מושפעת מ"נהרין" ספר השיחות והרשימות של גבי אלדור, מן החמקמקות המעייפת, הכוחנות, הצורך בשליטה שמתבטא בין השאר בהתנשאות על הקהל, זלזול ותסכול מן התלות בו: "תמיד אמרתי," מעיר נהרין, "אני נותן לאנשים את העבודות שלי אבל לא את העיניים לראות אותן." ואלדור כמו מדובבת משלימה את החסר: "חבל," היא אומרת. והוי כמה שאני לא מסכימה. אבל אם נהרין צודק והיצירה היא בסופו של דבר "רק מה שהקהל קלט," אז על אף הביצוע המרהיב והכוריאוגרפיה המלוטשת, ונצואלה לא פתחה לי את הלב או את המחשבה. היה בה משהו מרתיע, מסיבי ואטום, ישראלי מאד ולא במובן החיובי (ואולי זה דווקא לזכותה? כבר הייתי עדה פעם למהפך כזה, שבו אמנות רעה לפי כל קנה מידה התהפכה לי בתוך היד).

מתוך ונצואלה, מאת אוהד נהרין, צילום אסקף

"ונצואלה" מאת אוהד נהרין. רקדנים: איתי אקסלרד, אימרה ואן אופסטל, בילי בארי, יעל בן עזר, בן גרין, ארז זוהר, זינה (נטליה) זינצ'נקו, מתן כהן, רני לבצלטר, הוגו מרמלדה, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, אמליה סמית', צ'אנוונג קים, ניצן רסלר, שין-יי שיאנג, מעיין שיינפלד. עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), עיצוב ועריכת פסקול: מקסים ואראט, יועץ מוסיקלי: נדב ברנע, עיצוב תלבושות: ארי נקמורה

*

עוד באותם עניינים (מבחר אקראי)

על "נבוכים שנים" של נבו רומנו, שני גרנות ואריאל כהן

על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

האישה הוויטרובית – על רבקה הורן

כחומר ביד היוצר, על "פעולה פשוטה" של יסמין גודר

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

פוסט שמתחיל בקיפול מגבת – על ריקודי חדר 2015

ואם כבר סימטריה זוגית – הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

ואם הגעתם עד כאן – שימו לב לפסטיבל צוללן השווה שנפתח ביום חמישי בתל אביב

וגם – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שמיועדת לאמנים מכל התחומים שרוצים ליצור תיאטרון אמנותי לילדים. זו המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות, ובין האמנים המאד מגוונים שעברו בה, יש אחוז נמוך מדי (לטעמי) מתחום המחול. אז מי שרוצה ליצור תיאטרון מחול אמנותי לילדים, או לשתף פעולה עם מאיירים, מוסיקאים, צורפים, אמני קרקס, בובנאים, סופרים, אמנים פלסטיים ואחרים שמגיעים לחממה – ליצירת שפה בימתית חדשה – מוזמן! פרטים בקישור שלמעלה.

צילום קבוצתי של רקדני הבלט הטריאדי (1926) שיצר הפסל אוסקר שלמר, ראש מחלקת התיאטרון בבאוהאוס

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני שגילה שכל איבר שזז יכול להפעיל בובה – רגליים, ישבן, כתף, מרפק, ואפילו לשון – והפך את גופו לחלל הגמיש והדינמי שבו פועלות שלל בובות. איור בתיה קולטון.

זה יהיה קצר וקיצי הפעם, בי נשבעתי.

יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלא של שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).

דוד עדיקא, 2011 לחצו להגדלה

קַן צִפּוֹר

קֵן לַצִּפּוֹר
בֵּין הָעֵצִים,
וּבַקֵּן לָהּ
שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.

וּבְכָל-בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר –
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.

עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.

הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.

דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)

ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.

דוד עדיקא 2001 לחצו להגדלה

גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.

מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002

יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:

בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.

פלישיה קנו, ארגוס פילץ' וגברת נוריס. האיור מפה.

.

עוד באותם עניינים

אנטומיה של חלום (או משהו כזה)

יש לי משהו עם אוטיסטים (עוד איורי בדיעבד)

על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה

לצלם בגיהנום

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

ובלי שום קשר, ובהצתה מאוחרת: לפני שלושה ימים מלאו ארבעים שנה למותו של אלביס. הייתי שם בממפיס, לפני עשרים.

על שלוש תעלומות מהאגדות של עיר האושר.

  1. אמהות חורגות

למה יש הרבה יותר אמהות חורגות מאבות חורגים אצל האחים גרים? התעלומה הזאת לוותה את הפוסט על ההורים הרעים. קצה חוט לפתרונה מספק ההיסטוריון רוברט דרנטון; בספרו טבח החתולים הגדול הוא טוען שנישואין בצרפת של המאה השמונה עשרה הסתיימו בדרך כלל במותו ללא עת של אחד הצדדים. אלמן אחד מתוך חמישה התחתן בשנית, לעומת אלמנה אחת מתוך עשר. ולפיכך היה שיעור האמהות החורגות גבוה בהרבה. (ועדיין אין בחוט העובדתי הזה די הסבר כדי לכסות את ערוות התעלומה כולה).

*

  1. נשים בוגדניות

או תעלומה אחרת: איך השתרבב סיפור עם תוכן מיני בוטה לספר ילדים? הכוונה לסיפור הנסיך המשותק מתוך "אלף לילה ולילה". אשת הנסיך בוגדת בו עם עבד כושי ("כַּלְבָּה סְרוּחָה, וּשְׁפָלָה שֶׁבַּלְּבָנִים," קורא לה העבד בתרגומו היפהפה של יוסף יואל ריבלין אביו של נשיאנו, "כְּלוּם אֵינִי מְשַׁמֵּשׁ לָךְ אֶלָּא לְמַלּאוֹת תַּאֲוָתֵךְ?" הוא שואל, ואילו בעלה מכנה אותה, "בַּת בְּלִיַּעַל, שְׁפָלָה וְזוֹנָה כְּעוּרָה, אֲהוּבַת עֶבֶד כּוּשִׁי וּמֻפְקָרָה").

על פתרון התעלומה הזאת אפילו הבטחתי פרס: ארבע מאות דינרי זהב למי שימצא את העיבוד שקראתי בילדותי. איש לא הרים את הכפפה, אבל התשובה בכל זאת התגלתה בספר הראשון שפתחתי באוסף ספרי הילדים של מרים רות. המעבד החכם, המזוהה רק בשמו הפרטי, שלמה, החליף את הבגידה המינית בבגידה פוליטית. בעיבוד שלו מגלה הנסיך שאשתו המכשפה חברה לאויבו המושבע. מתברר שבגידה היא בגידה היא בגידה. עוצמת הרגש זהה, הזעם, ההשפלה, ואפילו הסימבוליקה מתאימה את עצמה כמו זיקית: בסיפור המקורי  כשהמכשפה לוקחת את חרבו של הנסיך, זה אקט של סירוס (רגע לפני שתהפוך אותו ממותניו ומטה לאבן). בגרסה לילדים, גזלת החרב היא אקט של נישול משלטון ועוצמה.

(מה שמזכיר לי את החוכמה שבה "גייר" דוד פרישמן את "מוכרת הגפרורים הקטנה" של אנדרסן. הוא לא סתם ניכש את חג המולד מן הסיפור, הוא החליף אותו בחנוכה מבלי לפגוע בדימוי המרכזי: ברגישותו הפיוטית הוא גילה שגם החנוכייה, כמו האשוח של חג המולד, היא עץ של אורות שיכול לצמוח ולמלא את השמיים. עוד על הסיפור).

העיבוד לילדים של סיפור הנסיך המשותק, שהרעיש אותי עוד בילדותי ונכנס לי ישר לנפש. גילויו הוליד תעלומה חדשה: מי מכיר, מי יודע את "שלמה" המעבד?

*

3. בתולות קדושות

ולא מזמן נשפך אור חדש גם על אחת מן המעשיות המסתוריות ביותר של האחים גרים, שבה מלוהקת הבתולה הקדושה לתפקיד "כחול זקן" (וגם לתפקיד החמות המרשעת, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). לסיפורו של כחול הזקן יש כמה וריאציות אצל האחים גרים: על שתיים מהן כבר כתבתי. זאת הגרסה הקלסית  וזאת העתידנית ביותר מבחינה פמיניסטית. התבנית הבסיסית משותפת לכולן: איש עשיר מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם ומסגיר אותה לבעלה.

ואל סדרת כחולי הזקן מצטרפת במפתיע הבתולה הקדושה. בסיפור "ילדתה של מריה" היא מאמצת ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל חדרי השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה פותחת אותה בכל זאת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר, ואצבעה מוכתמת בזהבו. כמה שהיא מקרצפת הכתם נשאר ומסגיר אותה.

"ילדתה של מריה" פותחת את החדר האסור. אייר אוסקר הרפורט (מתוך מסע בין אצבעות פוסט על אצבעות בסיפורי האחים גרים).

.

אלא שאור אינו דם; האם אור יכול ללכלך? תהיתי פעם. לא הצלחתי להבין או לקבל את החלפת הדם באור זהב (על אף התמיכה המפתיעה של הלשון העברית – לא רק ש"כתם" היא מילה נרדפת לזהב, גם האור נשפך ומכתים בכתמי אור). עד שפרה אנג'ליקו פקח את עיני, כלומר צייר את החילוף במפורש.

פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

והנה גם התקריב:

פרט מתוך פרה אנג'ליקו, פטר הקדוש נרצח על ידי מתנקש קתרי.

זו מין תקבולת חזותית, סימטריה הפוכה:

למטה: הדם הנשפך ומעליו הילת הקדוש המוזהבת.

למעלה: כתר זהב ומעליו גלגולו הדמי.

שני הכתרים ספק בוקעים מתוך צמרת מתולתלת, ספק מרחפים מעליה. העץ הזה הוא כמו ראש כרות, גזעו נעדר, ואני מתגברת על הפיתוי להמשיך בניתוח. (הציור הזה הוא כמו שיר, כל חלקיו מתייחסים זה לזה ומשתקפים גם בציור המחובר לו).

מתברר שלנוצרים שיצרו וצרכו את האגדה הזאת, המרת דם קורבנות בזהב האור האלוהי היא לגמרי טבעית.

ועדיין נותרת איזו שארית מתעתעת. יש משהו מן הכפירה והחתרנות, או לפחות מן האגרסיה הכבושה, בליהוק הבתולה הקדושה לתפקיד המפתה לדבר עברה (שלא לדבר על תפקיד החמות המרשעת שאותו היא מגלמת בהמשך) על אף האליבי "החינוכי".

והחתרנות הזאת, הזכירה לי סיפור עם איסלנדי בשם "נשמתו של יון שלי". מעשה ביון, זקן כפרי עצלן, נרגן וחסר תועלת, ובאישתו החרוצה והרטננית שאוהבת אותו על אף חסרונותיו. יום אחד נופל הזקן למשכב. אישתו חוששת שלא יגיע לגן עדן אם לא תדאג לזה. לפיכך היא לוכדת את נשמתו, כלומר את נשימתו האחרונה, בשק, ויוצאת לדרך. עד מהרה היא מתדפקת על דלתה של מלכות השמיים. פטרוס הקדוש פותח לה והיא מבקשת ממנו בנימוס להכניס את נשמת יון שלה לגן עדן. פטרוס מסרב מכל וכל. יון לא ראוי לכך. והזקנה אומרת שהיא לא מאמינה למשמע אוזניה, פטרוס כנראה שכח שגם הוא התכחש לאדונו (ישו) יותר מפעם אחת… הדלת נטרקת בפרצופה, והזקנה לא מוותרת ודופקת בפעם השנייה. הפעם פותח לה פאולוס (שאול התרסי) וגם הוא מסרב לקבל את יון שלה, וגם לו היא מזכירה איך רדף נוצרים בתחילת דרכו ונענית בטריקת דלת. ובפעם השלישית פותחת לה הבתולה הקדושה, ואחרי שגם היא מסרבת בחן, הזקנה אומרת: "ואני חשבתי שדווקא את תביני שגם לאנשים אחרים יש חולשות קטנות כמו שלך – האם כבר שכחת שהיה לך פעם תינוק, שלא היה לו אבא?"

בהערות השוליים המלומדות כתוב שבדיחות על חשבון פטרוס, פאולוס ושאר נכבדי הנצרות רווחו עוד בימי הביניים בגרמניה ובצרפת, אבל אין תקדים להתבדחות כזאת על חשבון הבתולה הקדושה. אני חושדת ש"ילדתה של מריה" זו מין התבדחות כמוסה.

*

ובלי שום קשר: אמש נפתח הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים ובו כמה וכמה מן ההצגות שליוויתי וביימתי (גילוי נאות) בשנים האחרונות: יואל אמר (אל תחמיצו את גרשון וייסרפירר, הכוכב החדש והנהדר!), ים קטן, טיול לילי, למה בכה הדג?, תהיה בריא מוריס מגי, מעיל הפלאים, ועוד. כל אחת שונה ומיוחדת וכולן מומלצות בחום.

ואליהן מצטרפת עכשיו גם הצגתה הטרייה-טרייה של אפרת הדני, הכתר שהלך לאיבוד, לגילאי 3-6, ההצגה המתוקה ביותר שעברה תחת ידי. כולה נדיבות וחיוך ושובבות ואהבה, משחק שבו אין מפסידים, כולם זוכים.

רבות מן ההצגות האלה נולדו בחממת האמנים של תיאטרון הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 לחצו כאן להגדלה

הציור המופלא הזה של גויה אינו זוכה לכבוד גדול בין ציוריו. הוא לא מתעד אישיות רמת מעלה במבט מפוכח או בקורתי, לא מנציח איוולת וטירוף או משקף את זוועות מלחמה. זאת רק סצנה שולית לכאורה שצוירה עבור בית המלאכה המלכותי לשטיחים.

שתי סקיצות בצבע קדמו לציור. מלבבות כל אחת בדרכה, אבל כמו שאמר (הצייר) דומיניק אנגר לתלמידיו כשחלפו על פני תמונותיו של דלקרואה: "הסירו את כובעיכם, רבותי, אבל אין צורך לעצור."

פרנסיסקו דה גויה, סקיצת הכנה ל"הקפצת הבובה" 1791 (היחידה שמצאתי באינטרנט, וגם ממנה נחתך משום מה המשך החומה עם השער הגדול שנפער בה).

הגרסה הסופית היא סיפור אחר. בהפתעה מסוימת גיליתי שהיא נתפסת כאלגוריה של השליטה הנשית בגברים. בהפתעה, כי מעולם לא אהבתי משלים ואלגוריות והתמונה הלכה עלי קסם מהרגע הראשון. ומצד שני, אפשר להבין את הפרשנות: מנקודת המבט הגברית אמנם מדובר בארבע נשים צעירות שמשתעשעות בטלטול והקפצת גבר חסר ישע.

אבל אם נחליף לרגע את נקודת המבט, מגברית לנשית, תתחלף האלגוריה המעט מרירה במין סימבוליות אירוטית, מופרזת, צוהלת ולא-לגמרי-מודעת בו זמנית (כמו בקינוח של סופי קאל).

ארבע נערות סקרניות מציצות אל בין הרגליים הפשוקות מעל לראשן. זאת לא רק בובה אלא אבר שהתגלגל בבובה – כמו החוטם של גוגול, להבדיל, שמתרוצץ במרכבה ועורך ביקורים בדמות אדון לבוש מדים.

על פניה, המטרה הרשמית של המשחק היא להקפיץ את הבובה כמה שיותר גבוה מבלי שתישמט מן השמיכה. אבל מנקודת המבט החלומית משתנים הדגשים: השמיכה המונפת היא בגובה המותניים כמו החצאיות הצנועות שמתחתיה. היא הגלגול "המופקר" שלהן. ("כשמארגו נפנפה שמלותיה/ ועמדה להיניק חתולה/ כל הכפר השתגע/ בגללה…" כתב ז'ורז' ברסאנס, ותרגמה נעמי שמר). הבובה לא מוקפצת אלא מתדפקת על האריג. היא כבר פרצה לה דרך בין גושי העצים העמומים דמויי העננים שברקע ועכשיו היא מנסה  להבקיע את דרכה אל החושך שמתחת לשמיכה (או לחצאית) שבתוכו מתהבהבים אבזמים עגולים של נעליים נרתיקיות.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (פרט).

(ואולי נזכרתי בגוגול גם בגלל יונה וולך. שיר שלה שנקרא "הבובה של גוגול" ונכתב בעקבות שמועה משונה, לפיה נהג גוגול לישון עם בובת מין מתנפחת, בוצע בפסטיבל שירי הילדים 1978. בחיי.)

כבר עסקתי פה בעבר בנסיונות לייצג מיניות באופן "תמים". אם בגלל שקהל היעד הוא ילדים (כתבתי על זה קצת למשל פה או פה), ואם מסיבות דתיות. קחו למשל את הבשורה למרים: הנושא הוא ההריון בטהרה, אבל כל ניסיון לדמיין את הפרטים, גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. על כמה מן הפתרונות כתבתי פה וגם פה).

מתוך סקרנות בדקתי איך פרנסיסקו דה גויה צייר את הבשורה למרים. ובכן, כמו ב"הקפצת המנקין" גם הבשורה של גויה מחולקת לאור עליון וחושך תחתון שמתוכו מבליח השושן הצחור של הטוהר. ונזכרתי שגם אצל אל גרקו זה ככה. סוג של קונבנציה, רשמית או אינטואיטיבית, שווה לבדוק.

הבשורה למרים. מימין אל גרקו. משמאל פרנסיסקו דה גויה.

ובחזרה ל"הקפצת הבובה": הסצנה מתרחשת בשומקום. אי שם מתנשא מגדל חלומי (בסקיצות המבנה הרבה יותר קרוב וארצי). העשב שעליו עומדות הנערות לא צומח פרא או בקו ישר של שטיח, שמיכה ירוקה שמונחת על האדמה העירומה ומחזקת את הפסיכואנליזה על חשבון האלגוריה.

ומעבר לנקודת המבט הגברית והנשית, הסתכלו בפנים של הבובה, כמה הן דומות לפניהן של הנערות: העיניים הנשואות למעלה, הסָפק-חיוך, כתמי האודם בלחיים ובסנטר. הוא כמו פינוקיו שרוצה להיות ילד אמיתי, ובכך עברנו סופית מן האלגוריה אל הנפש.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (שני פרטים, אחד מסובב לצורך השוואה)

*
עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ילדה, חוה, צלובה

ביאליק נגד תום זיידמן פרויד

על ציור אחר של גויה

על הסַבָּל ושלוש העלמות (זימה הרבה יותר גלויה וצוהלת)

היה היה לי בעל זעיר כאגודל (כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י)

 

  1. סיגריה מלבלבת

מרסל דזאמה (קשה להאמין, אבל מצאתי את התמונה בבלוג של גלויות למען שלום עולמי)

למרסל דזאמה יש יער שלם של עצים מטרידים, הפוסט הזה ישוטט רק בשוליו. ונתחיל בקטן, במין נס משונה: ענף שמיתמר מן הסיגריה במקום עשן. זה לא הדבר היחיד שלא מסתדר בציור. הוא מתחזה לאיור תמים בספר ילדים אבל האם שמסתכלת עם בנה בספר (האם זה עטלף בתמונה?) היא אחת מרעולי הפנים שפרצו למרחב הביתי, ובו בזמן היא גם כיפה אדומה. דומה שאיש לא מבחין בפלישת החמושים; האישה המעשנת שקועה בשרעפים וכל העסק מתרחש מאחורי גבם של כלבי המשפחה האימתניים; שלושה במספר, כמו צרברוס כלב הציד בעל שלושת הראשים השומר על שערי השאול, שנמצא על פי ההיגיון הזה, בתוך הבית.

משמאל, צרברוס השומר על השאול כפי שצויר על ידי ויליאם בלייק. מימין, הכלב פלאפי השומר על אבן החכמים, המחווה של ג'יי קיי רולינג לצרברוס. לחצו כאן להגדלה

לאן שלא מביטים בציור של דזאמה העין נתקלת בשיבוש, בסתירה, וכל ניסיון ליישב אותה מוליד סתירה חדשה. וגם נס הסיגריה המלבלבת (כמו החבצלות שמנצות ממקל הרועים של המלך הצעיר והשושנים שפורחות בעטרת הקוצים שלו) מופרך מכל וכל; אין לו שורשים, אם מותר להתבטא ככה. עצים מתלקחים באש, לא נולדים ממנה. והענף הזה על ציפוריו האדומות מתקבל כמין שקר מופרז, מיופיף ומעורר חרדה.

כשהייתי נערה התחלתי לצייר קומיקס אפל על המלחמה הגדולה בין עיר הציפורים לעיר הפחד. אני זוכרת רק שאנשי עיר הציפורים ניצחו כי היו להם עורבים לאכול את הגוויות. הרבה מהכעס שלי והתסכול מהעולם נשפכו לדפים האלה שאבדו מזמן, והציורים של מרסל דזאמה העלו אותם באוב.

*

  1. הם יורים גם בעצים

מרסל דזאמה, שמונה רוחות עזות 2005 לחצו כאן להגדלה (וחצי המלכות למי שיסביר את השם הזה)

גם הציור שלמעלה נראה קסום לרגע עד שקולטים את הרצחנות של הבלרינות הצומחות על העצים, רגליהן המתוחות בפוינט מתלכדות עם קצות הענפים, וגם הרובים כמו אבר נוסף מתוחים במין פוינט משלהם. במי הן יורות? בציפורים האדומות שנראות כמו התמצית שלהן עצמן במקורן ובזנבן המחודד, באודם המקטורן והדם? או שמא בגב של אחיותיהן הרקדניות, או בעצים השכנים? כמו מרבית העצים של דזאמה גם לעצים האלה אין שורשים. אלה עצים מדומים, בני אדם במסווה, בתחפושת. "קליפת העץ" הצמודה חושפת את קווי המתאר של גופם, שהענפים נמשכים מתוכו כרגליים, זרועות, ציפורניים, קרניים, תסרוקות משונות.

הציור הזה הוא סיפור, בלדה משונה על לוחמות שהפכו לציפורים (או להפך) במין מטמורפוזה וטבע אלטרנטיבי כמו שפרחים נהפכים לפירות, פנטזיה ריקודית בתוך בית חולים שדה, תמים ומגניב לכאורה כמו בתי עץ, עד שמתברר שהבחורים קטועים, שהם שוכבים בתוך מטווח, שדגל עטלף מונף על אחת המיטות, שאחת הנשים כורעת על ברכיה בתחנון וכלב שומר על גוויה של עץ קטן.

*

  1. Strange Fruit

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, לחצו כאן להגדלה

תוך כדי התבוננות בציור הקודם, ועוד יותר בזה נזכרתי באלתרמן, ב"שיר של מנוחות"; בשורה כמו "והרוח תנע עריסות ותלויים" שבה עריסות הן במרחק נגיעה מהריסות, הבגדים שנתלו לייבוש מתחלפים לרגע בבני אדם תלויים, ו"שיר אלליי" שמזמרות הנערות הוא כמעט הללויה.

הזיקה של דזאמה לפרנסיסקו דה גויה היא גורפת. רבים מן הדימויים המסויטים של גויה, מעטלפים ועד רעולי מצנפות מחודדות חלחלו לעולם של דזאמה בגרסה יותר פּוֹפּית וקלילה (יחסית, יחסית). החלק האמצעי-תחתון של הציור שלמעלה מצטט תחריט של גויה מסדרת זוועות המלחמה.

מימין פרנסיסקו דה גויה, מתוך זוועות המלחמה, משמאל, מרסל דזאמה, עולם שהשתבש (פרט).

בשלב מסוים העצים הכרותים ממילא של דזאמה התחלפו בראשי בערימת עצים לעולה ולמוקד. ונזכרתי גם במפה עתיקה של אמריקה, באייקון שציין קניבלים.

מימין, מרסל דזאמה (הבלבול בין אברים לענפים ממשיך לתוך המדורה שעורכים העצים המדומים). משמאל, פרט מתוך מפת אמריקה מן המאה השש עשרה. לחצו כאן להגדלה

*

  1. אדוניס

זה נהיה יותר ויותר קודר ככל שנכנסים לתוך היער. דזאמה שואל מגויה דימויים אבל הטמפרטורות שלו נמוכות. הפצע כבר סוגנן ונקרש. היחסים התקבעו. הפוליטיות שלו עמומה ואישית. מבחינות מסוימות הוא קרוב יותר למיכאל בורמנס אבל בעבודות של בורמנס יש רובד מאיים, כמו בכניסה לעולמו של רוצח סדרתי, ואצל דזאמה זו כבר פאזה אחרת, פופית, שמנטרלת את החשש.

מתוך משקולת 2005 סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס

חליל בלבין, מתוך "הנביא", סדרת תחריטים בעקבות רישומים של אנה טיכו, 2015 לחצו כאן להגדלה

חליל בלבין קרוב לגויה מן הצד השני, הרגשי, של השַׁמות שמחוללת המציאות בחוץ ובפנים.

על התחריט עתיר הפרטים, הבמות והאפוקליפסה אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל אנחנו עכשיו בעצים, והנוזל שזורם מן השד העצי אינו בהיר כמו חלב, הוא דומה יותר לדם שמכתים אם לא מנתק את הזיקה בין הזית לשלום.

עץ מניק. ציור מצרי (וחביב עלי במיוחד)

ברנר פיקאר, המאה ה18, הולדת אדוניס מאמו העץ

העץ של בלבין אינו רחום ומזין כמו העץ המצרי. הוא רחוק גם מסמירנה אמו של אדוניס מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לעץ לפני שילדה אותו וכך נמנע ממנה לחבק את התינוק. (אחריתו האלימה של אדוניס לעומת זאת, היתה משתלבת היטב באלימות ובדורסנות של "הנביא"). ובמחשבה נוספת, האנטומיה האנושית השתבשה אצל בלבין; זה נראה כמו שד אבל מתנהג כמו זין שמשתין מלמעלה ישר אל פי התינוק.

*

  1. נקודות (בחזרה למרסל דזאמה)

חליל בלבין, מתוך "הנביא" (תקריב)

גופו של התינוק מנוקב בעקיצות יתושים (תודה לאל שאלה רק יתושים עם פרצופים זדוניים-שדוניים, לחצו להגדלה,  גם נגיעות ההומור – ברוטאליות). הנקודות על כל פנים, מחזירות אותי לדזאמה. רבות מדמויותיו מנוקבות ומנוקדות, עד כדי מטחנת בשר שפִּיָתה המחוררת משמשת כמין פרצוף או מסכה. אבל אנחנו עדיין בעצים: ברוחות הרפאים שמשופדות על ענפיהן, בצד חתול לבן שמנוקב כמו סבסטיאן הקדוש כמעט. עשן הסיגריה של השדון השמן מתחלף בענף, קירח אמנם, שמחזיר אותנו להתחלה.

הערה מאוחרת: כשכתבתי את הפוסט הרגשתי אי נחת מסופו. כאילו הסתלקתי ושכחתי להגיד משהו חשוב, ובעקבות התגובות (תודה לאביב) נזכרתי: אין שום דבר בעולם, למעט כמה אנשים, שאני אוהבת יותר מעצים. מכל הסוגים, ויותר מכל אלונים שהם בעיני העץ האולטימטיבי, הארכיטיפי. עיר האושר מלאה פוסטים על עצים אמיתיים ופלאיים, וזו הפעם הראשונה שיש בה עצים רעים. ובעצם אלה לא העצים שרעים, אלא בני האדם. רק שבדרך כלל עצים הם כל כך נפלאים שהם מצליחים לספוג ולהתמיר את הרוע, והפעם לא. ולכן זה כל כך עצוב ומכאיב.

עוד עצים בעיר האושר

עצים, אמנות, עצים (שבסופו יש גם לינקים לשלל עצים אחרים)

ואולי זה בעצם שייך יותר לסדרת שמלות של כאב. של רבקה הורן למשל

או לפוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס

עוד על פרנסיסקו דה גויה

עוד על חליל בלבין ומרב קמל – קרקס התלושים, וגם – תעלומת האווז הדו ראשי (שגם בו יש עץ עם רגליים…)

ובלי קשר – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון (המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות)

התכוונתי להמשיך ולכתוב על הטירה הקסומה, ופתאום נשבה הרוח…

כריכת "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד, איירה מאיה שלייפר.

היה היה בוסתן ובו צמחו עצי פרי וזיתים.
ובין החרובים, התאנים, הרימונים והתותים
עמוד עמדו שלושה בתים.

עדן גר בבית האבן המוקף חומה.
מעין גרה בבית הבנוי מאדמה.
תמרי גרה בבקתת העץ הכתומה.

ושועל אחד קטן
גר במאורה מאחורי שיח הפטל הקוצני
בצד השני של הבוסתן.

כך נפתח סיפורה של גלית ראב"ד. שלושת הילדים הם חברים טובים בדרך כלל אבל עכשיו הם שרויים בריב. בכפתו של גור השועלים נעוץ קוץ. ואז נושבת רוח ופרי נושר על ראש כל ילד ומעורר משחק דמיון. ואחרי שגם הכעס שוכך ונעלם, כולם, כולל השועל הקטן, שמים את פעמיהם לבריכה שבלב הבוסתן. ובינתיים שוקעת השמש. הילדים נותנים לשועל הרעב את הפירות שאספו וחוזרים הביתה וגם השועל חוזר למאורתו ושם הוא מתכרבל וחולם על הילדים.

וזהו פחות או יותר: יום בבוסתן; אור מתחלף ומשבי רוח. אבק של אגדה במרחק נגיעה מכתיבה על טבע בעברית, שעל חסרונה התלונן עידן לנדו לאחרונה.

נחום גוטמן, "קטיף תפוזים בנווה צדק" 1967. אבק האגדה השורה על ציורו של גוטמן (שגם בתוכו מזדהרת בריכה) קשור לאור. חלקים מן התמונה קורנים ואחרים שרויים במין אור שהוא לא יום ולא לילה. ראו אצל מאיה שלייפר בהמשך.

.
רבא"ד מעדיפה הלך נפש על עלילות גבורה (למורת רוחה הקלה של הקוראת שוחרת ההרפתקאות) אבל מעבר לליריות מתייחדת כתיבתה בסגולה יקרה ונדירה; למילים שלה יש תיבות תהודה שמעשירות ומסמיכות את הטקסט. הראשונה והפשוטה מכולן היא שירו של אהרן אשמן, שיר כמעט עממי ברוח אמא-אווזה ללחן גרמני-עממי שהוליד מן הסתם את הסיפור:

רוּחַ רוּחַ רוּחַ רוּחַ,
בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ.
הוּא נָפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ.

אוֹי חֲבָל חֲבָל חֲבָל חֲבָל
עַל תַּפּוּחַ שֶׁנָּפַל,
שֶׁנָּפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ!

ראב"ד מסלקת בעדינות את גרעין המוות והקינה משירו של אשמן, והופכת את הפירות הנופלים למנחות של נדיבות והשראה.

הגיבורים הקטנים מתעודדים מהופעתם אבל עוד לא נרפאו מכעסם. "רק השועל לא התרגז על כלום ולא כעס על שום חבר, כאילו מעצמו ידע שגם מה שכואב – עובר," אומרת רבא"ד. ובאותה נשימה היא מספרת ש"הרוח הסיעה ענן תפוח. צל הענן נפל על הבוסתן" וכל הרוגז נמחק. כמו בשיר השמיימי של אנדה עמיר:

על ענן כביש
רץ ענן חמור,
ועליו ענן איש
מנגן בענן כינור.
פתאום נושבת רוח,
מחמור נשאר רק צל,
האיש כולו נפוח,
ובידו מקל –
ואחר רגע קל
הכל עבר, חסל.

והשלישית והמשמעותית בתיבות התהודה שייכת לבריכה שבלב הבוסתן.

בריכה עתיקה התחבאה בלב הבוסתן,
ואותה חיפשה תמרי, וחיפשו גם עדן וגם מעין.
כל החורף נקוו בבריכה מי הגשמים,
ובאביב טבלה בפרחים – סגולים, צהובים, אדומים.
בקיץ חלמה על מים כל הימים,
ובסתיו כמו עכשיו, השתכשכו בה מי יורה חומים.

ראב"ד מתארת את השתנות הבריכה לאורך השנה ואצל מאיה שלייפר היא משתנה מאיור לאיור:

מאיה שלייפר, ארבעה פרטים מאיורי "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד. גלגולה של בריכה.

חגיגת ההשתנות הפלאית (מה שמשתנה, על פי המאגיה, יכול גם לגרום לשינוי) מובילה עד לבריכה הנפלאה של ביאליק; פיסת טבע, ילדות, חלום ויצירה, שבתי שיר שלמים מוקדשים להשתנותה: בבוקר, בליל ירח, ביום סערה, עם שחר… את השירה כולה אפשר לקרוא פה. זאת הפתיחה:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.

התכוונתי לקטוע את הציטוט ב"חלום עולם הפוך", כי בבריכה החולמת של ראב"ד אין דגי זהב. אבל כשרפרפתי על פני הבריכה הרחמית עד כדי אולטרסאונד של מאיה שלייפר, ועל פני השועל המשוכפל (שלייפר בחרה לצייר את מעשיו בו זמנית) נראו לי השועלים המשוכפלים כדגי זהב באפלולית בין הערביים שאופפת את הבריכה. אני מקטינה את האיור כדי לחלוק את התעתוע:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

והנה גם האיור הנפלא מכולם. לחצו להגדלה:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

שלייפר מאחדת שמיים וארץ כמו בשירה של לאה גולדברג: חתיכה של שמיים/ מצאתי ברחוב,/ … חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה. (מתוך "מה עושות האיילות"). הערב יורד על הבוסתן והבריכה עדיין תכולה וקורנת כמו סוג של הגיגית, מצרפת טבע, חלום ומשחק; אם תבחנו פעם נוספת את ההשתקפויות ההפוכות של הילדים, תגלו שהן מחופשות לבעלי חיים כמו בפורים: קוף, אריה וציפור כנף.

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד (תקריב מסובב)

השועל על פי עדותה של ראב"ד, אמנם חושב את הילדים לגורים משונים, אבל התחפושות לא שייכות לתחום המטמורפוזה אלא לתחום המשחק. הטבע מעורר את הדמיון והיצירה.

הֶרְמזים מושתלים יכולים לצאת יומרניים ומאולצים, או סתם מגניבים באופן שטחי ומעל לראשם של הילדים (כמו הבדיחות בסרטי אנימציה אמריקאיים). ההדהודים שעליהם אני מדברת אינם מעל לראש וגם לא מתחתיו. הם מטעינים את הטקסט בשכבות ומרחבים. הם השורשים התרבותיים שמזינים אותו בצד נופי הגליל. הלוואי שיוצרים רבים יותר לילדים יניחו למטען התרבותי שלהם לחלחל ליצירה.

ועוד משהו:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

.
הסוף הטוב נשחק מעט בקצוות, (לפחות לבעלי ראדר של עצב ובדידות כמו שלי). בתחילת הסיפור נראה שרבא"ד גוזרת גזרה שווה בין גור השועלים לגורי הילדים: כל אחד מהם גר בבית גידול משלו, וכל אחד מהם סובל ממצוקה זמנית של ריב או של קוץ.

סיום שמוליקיפוד. איירה שושנה הימן. בשום מקום לא רואים את אמא ואבא של גדי.

אבל בסוף הסיפור חוזר כל ילד לחיק משפחתו ורק השועלון נותר בבדידותו כמו גדי אחרי שנפרד משמוליקפוד. אמא ואבא של גדי לא נראים בשום מקום. וגם לשועלון נותר רק לחלום על חברים דמיוניים. וכמו שאמר עגנון בשעתו, "אין כאן משום נחמה גמורה."

*

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.
זה שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.

גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.
אָדָם הוּא רַק אָדָם,
הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.

אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,
לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר
קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ
לְלֹא קשִׁי נִכָּר.

אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר
מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:
שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.

(נתן זך)

*

עוד באותם עניינים:

על לשבור את החזיר מאת אתגר קרת ודוד פולונסקי

על מעיל ושמו שמואל, מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

ובלי שום קשר

התחושה היתה שהוא נמצא בעולם אחר, שכיסה והסתיר את העולם הרגיל והמוכר לו כפי ששטיח מכסה את הרצפה. הרצפה עדיין נמצאה שם, מתחתיו, אבל רגליו דרכו על השטיח המכסה אותה, והשטיח הזה היה ספוג כשפים כפי שהעשב היה ספוג טל.

כך מתארת אדית נסביט (בתרגומה המלא חן וחיים של הגר ינאי) את כניסתו של ג'רלד, אחד מגיבורי "הטירה הקסומה", לגן הטירה המכושף, הזרוע מקדשים קטנים: מקדש פלורה אלת הפרחים, מקדש דיוניסוס, אפולו, ואחרים. בהמשך יתעוררו פסליהם לחיים. אלים ויצורים מיתולוגיים יירדו מכניהם, ישחקו וישתכשכו באגם הלילי בחברת פסלי ענק של לטאות פרהיסטוריות, ויקנחו במשתה ונשף מחולות.

.

לטאת אבן קמה לחיים. "הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט, אייר פול זלינסקי 1992

המשתה והנשף הם שילוב בין "פרימוורה" של בוטיצ'לי (כולל ממטרי ורדים ואלות רוקדות במעגל, רק שאצל נסביט כולם פסלים, ואין צורך בעצי פרי, מושיטים יד וקוטפים איזה פרי שרוצים), ובין "נעורי בכחוס" של ויליאם אדולף בוגרו. נסביט מתעלמת מן העירום כמובן, ומוסיפה עוד כהנה ברוב חן, למשל אלות שיושבות על המדרגות היורדות לבריכה ומשחקות 'סבתא סורגת' בחוט שיש לבן.

ויליאם אדולף בוגרו, נעורי בככוס (1884). לחצו להגדלה

סנדרו בוטיצ'לי, פרימוורה, 1428, לחצו להגדלה

.

אהבת נפש אהבתי את הספר הזה בילדותי. ועד היום לא פג קסמו אף שאני חושבת בדיוק להפך: שום שטיח קסם לא נפרש על רצפת המציאות. בדרך כלל זו הרצפה שמונחת על השטיח וחונקת ומשתיקה את הקסם, ורק לרגעים כשהיא מוּסרת או מתמוססת, הוא משתחרר פתאום ונחשף.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מגב הספר:

מי מאיתנו לא היה רוצה טבעת קסמים המגשימה כל משאלה? עבור ג'רי, ג'ימי וקתלין – שלושה ילדים בחופשה שיצאו לחפש קצת הרפתקאות – זוהי אינה רק משאלת לב. בטירה הקסומה שאליה הם מגיעים במקרה, החלום הופך למציאות. אבל במהרה יוצאת הטבעת מכלל שליטה, ודברים מוזרים מתחילים להתרחש: פסלי אבן קמים לתחיה, דחלילים קורמים עור וגידים והופכים לאדונים וגבירות מנומסים, ואלים מהמיתולוגיה היוונית עורכים נשפים לאור הירח. הטירה הקסומה הוא ספר שיש בו הכל: הרפתקאות מסעירות, מצבים מצחיקים עד דמעות, רגעים מרגשים, ובעיקר – מלוא חופניים קסם טהור.

אחד שיודע, אמר לי פעם שכל הספרים של אדית נסביט הם אותו דבר. אני לא מומחית לכתביה, אבל כשקראתי לאחרונה את "חמישה ילדים והזהו" הבנתי את כוונתו. גם ב"חמישה ילדים והזהו" מתמודדת חבורת ילדים עם משאלות שהשתבשו והסתבכו ואפילו האמצעים דומים, אבל בכך מסתיים הדמיון; בעוד ש"חמישה ילדים והזהו" (הנלבב לכשעצמו) הוא פיתוח של אגדת משאלות מבוזבזות (מסוג שני הזקנים הנרגנים שמבזבזים את מתנת הפיה על הדבקת נקניקיות הדדית לפרצופם והסרתן), "הטירה הקסומה" הוא מסע (לא לגמרי מודע) ללב הקסם ולכן גם לעומק נשמתי.

למי שלא מכיר את הספר הפרק הראשון הוא קצה חוט; מומלץ לקרוא אותו עד תומו.

הקסם מתחיל במשחק תיאטרון: מיבל, אחייניתה של האישה המשגיחה על הטירה, מתחפשת ליפהפייה הנרדמת. הילדים שמוצאים אותה פועלים בהתאם (כלומר אחד הבנים מעיר אותה בנשיקה) על אף הספקות. אחרי שהיא "מתעוררת" היא מובילה אותם לאחד מחדרי הטירה. כדי להוכיח את זהותה הנסיכית היא מורה להם לעצום את עיניהם ולוחצת על קפיץ סודי, וכשהם שבים ופוקחים אותן החדר כולו רושף ומנצנצץ בשלל צבעים. מסביב לקירות צצים מדפים ועליהם מונחים "תכשיטי זהב וכסף, נזרי יהלומים, ענקים של אבני אודם ושרשרות ברקת ופנינים, כולם מדהימים בהדרם הדמיוני על רקע הקטיפה הכחולה הדהויה." בין האוצרות ישנם כמה תכשיטים עקומים וחפצים משונים ממתכת עמומה. מיבל טוענת שאלה חפצי קסם; הטבעת למשל, היא טבעת היעלמות. זה חלק מן המשחק שלה, מהעמדת הפנים, אבל כשהיא עונדת את הטבעת היא נעלמת, וגרוע מזה, היא לא מסוגלת להסיר את הטבעת מאצבעה. בהמשך יתברר שקסם הטבעת הוא נזיל ומשתנה לפי מה שאומרים עליו.

משחק התיאטרון הוא רק הראשון באמנויות-הכאילו שמובילות את הילדים מן המציאות לעמקי הקסם. לא בכדי אלה דווקא חפצי האמנות (הפסלים, ואחריהם הדחלילים שיצרו הילדים) שקמים לחיים.

כיוון שכל האיורים שמצאתי מכזיבים אני מחליפה אותם בציורים של אנטואן ואטו (1684 – 1721) הקליל והמלנכולי, התיאטרלי והעכשווי מכל ציירי העבר, שתמונותיו זרועות בעשרות (אם לא מאות) פסלים שנראים כאילו אוטוטו – ואולי כבר – קמו לחיים.

מתוך, ז'אן אנטואן ואטו, Les Plaisirs du Bal (1715-17). ראו את עלמות השיש האלה, איך הן פוזלות אל ערימת האוצרות.

מתחת, התמונה המלאה ממנה נלקח הפרט שלמעלה. לא אתפלא אם היא שמשה השראה לאיור הפותח של ה. ר. מילאר, המאייר הראשון של הספר:

ז'אן אנטואן ואטו Les Plaisirs du Bal (1715-17)

איור ה. ר. מילאר, מתוך "הטירה הקסומה" מאת אדית נסביט

.

והנה עוד שני תקריבים, משני ציורים נפרדים, של הפסלים הכמעט חיים של ואטו. מימין – דווקא האדם נעמד כמו פסל, בעוד שהפסל כמו רוכן לראות משהו שאיננו רואים. האֶרוֹס הפיגמליוני הוא דו צדדי; האדם נמשך אל הפסל וגם הפסל (משמאל) כמו פושט את ידו אל האיש מתוך שינה. לחצו להגדלה.

ז'אן אנטואן ואטו, פסלים ובני אדם (שני פרטים מתוך עשרות).

.

ובחזרה לטירה הקסומה, לא רק התיאטרון והאמנות הפלסטית סוללים את הדרך לקסם. לג'רלד, אחד מגיבורי הסיפור, יש נטייה מעצבנת-משעשעת (תלוי את מי) להמיר את המתרחש סביבו לצורת סיפור, בזמן אמת. זה יכול להיות רגע טריווליאלי כמו:

"לגיבורינו לקח רק רגע להבריש את שערו ואת בגדיו ולשטוף את פניו וידיו," אמר ג'רלד ומיהר להתאים את פעולותיו למילים שאמר.

או לחילופין –

האביר העשוי ללא חת [מעיד ג'רלד על עצמו] הראה להם את הדרך, משאיר לנושאי כליו הבורים להחליט אם להצטרף אליו או לא.

וכן הלאה. הרווח בין "אם היינו בתוך סיפור בטוח שזאת היתה טירה מכושפת" כמו שאומרת קתלין, לבין – זאת באמת טירה מכושפת, מתבטל בלי משים. כי הספרות היא המצמצמת הגדולה של המרחק בין המציאות לקסם. העולם הלא נברא במילה. כמאמר המשורר הקוסם אברהם סוצקבר – "אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים."

בתקופה הקצרה שבה חבשתי את ספסלי (ביטוי משונה ומצחיק) החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב למדתי גם קצת בלשנות. ונדמה לי שזה היה נועם חומסקי הכוכב הבלתי מעורער של הקורס, שהגדיר מטפורות כ"סטיות". אני זוכרת כמה נעלבתי בשמן, ועד היום אני חושבת שזו שטות צרת אופק של מי שרואה בשפה משרתת של המציאות. והלא השפה היא גם אדונית שאינה מרותקת ל"חוקי הטבע". היא קרובה לקסם באותה מידה שהיא קרובה למדע. כמו שאומר ג'רלד לעצמו בזמן ביושבו בקרון המחלקה השלישית של הרכבת: "אני לא מבין איך רכבות וכישוף יכולים להתקיים בו זמנית." ונסביט, שמציצה מעל לכתפו מעירה: "אך הם יכולים."

האמנות היא להקת החימום של הקסם בספר: משחקי תיאטרון, פסלים חיים ולחשי מילים – מופעלים לכל אורכו בעוצמה מכשפת ומפוכחת כאחת, שמאפשרת להעיר את הקסם מבלי להתכחש למציאות, כי "הטירה הקסומה" הוא ספר על אמנות באותה מידה שהוא על קסם. וזאת רק ההתחלה. אבל חם מדי להאריך, וגם זמן הכתיבה שלי קצוב. ההמשך בפעם הבאה.

*

עוד על קסם בעיר האושר (קשה לבחור)

משהו קצר על משפחת המומינים – או שירה וקסמי חפצים

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר (הספר)

המוצא של הילדה אילת

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

מסע בין אצבעות

על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה

סינדרלה, ההפך ממה שחשבתן

"את תצטרכי לטפל כמובן בכל נסיך לגופו" (על מרי דה מורגן האחת והיחידה)

מוצא הפנטזיה על פי ספר הדקדוק הפנימי

*

ושתי הודעות:

עוד הזדמנות לראות את ההצגה הפולחת לב ומצחיקה "אקס חמותי החורגת" בתמונע, ימים ב' ג' 10-11.7 ב- 20:00

ואחותי היקרה ממשיכה לארח בביתה את סדרת חלונות לנפש. ביום חמישי הקרוב ה13 ביולי ייערך מפגש עם סימונה חנוך שתדבר על אגדות המוות ההפיך (זו היא שהעניקה להן את הכינוי הקולע הזה) והדיכאון ככוח מרפא. כל ההכנסות לעזרת משפחתו של ילד אהוב שחלה בסרטן. כל הפרטים פה.

הערה מקדימה: החלטתי לא לשים בפוסט שום תמונת עירום, כדי שגם מי שמתנגד יוכל להקשיב.

(וכל השאר – הסירו דאגה מלבכם, זו גזרה חד פעמית שתחלוף עם הפוסט).

אז עכשיו שראיתי, בואו נדבר על עירום בפסטיבל ישראל 2017. בסך הכול ראיתי השנה שלושה מופעים וסרט. בשניים מן המופעים היה עירום. באחד (פינדורמה) עירום גורף ומתמשך של קבוצת רקדנים ורקדניות, באחר (טרנספיגורציה) עירום מלא של איש אחד לרגע. בסרט (The Ferryman) היה עירום חלקי, שדיים, שגרם לגבר הדתי שישב לפני לעזוב את האולם. אשתו נשארה. המופע הרביעי של רוברט וילסון היה נטול.

משמאל רוברט וילסון, הטייפ האחרון של קראפ, פסטיבל ישראל 2017. מימין בובת קצ'ינה של ליצן אינדיאני. (רק הערה חזותית, למקרה שלא אספיק לכתוב על וילסון)

וילסון בהחלט שווה פוסט, וגם טרנספיגורציה. The Ferryman היה מאכזב ולא חשוב, עדיף לעלעל בחוברות ישנות של נשיונל ג'אוגרפיק. אבל מוטב שאכתוב על פינדורמה כל עוד הוא טרי בתוכי, כי זה היה מופע יוצא דופן; עוצמתי ופורץ גבולות ובו בזמן מאופק וצנוע (שילוב נדיר במיוחד. בדרך כלל נדרש אגו כדי לפרוץ אותם, זה כמעט בלתי נמנע) ויותר מכל – אנושי, וגם פוליטי, בדיוק בנקודה שבה אי אפשר להפריד בין שתי המילים.

אז מה קרה שם בעצם? ובכן; המופע התקיים על הבמה הגדולה של אולם שרובר. זאת אומרת שהקהל חוצה את האולם הריק ועולה לבמה שנתחמה במסכים והפכה למין חדר שחור, אפלולי וריק. בלי מושבים או סימוני טריטוריה שמפרידים בין קהל למופע – האנשים מתיישבים במין מעגל גדול באמצע הרצפה. לרגע דאגתי לאמי בת השמונים ושש והברך הכואבת, אבל מיד צץ מישהו ושאל אם היא צריכה כסא והביא לה אחד. אני הצטרפתי בינתיים למעגל שהלך ונסתם מרוב אנשים שהתיישבו בתוכו מבלי שמישהו עצר בעדם.

ואז הופיעה אישה (לבושה) נושאת חפץ בהיר בוהק ופילסה את דרכה למרכז הקטן של המעגל. החפץ יתגלה עוד מעט כיריעת ניילון עצומה מקופלת ומגולגלת שוב ושוב למין גוש הדוק. האישה מתחילה לפרוש את הניילון על הרצפה, ובכל פעם שהיא פותחת קיפול אנשים נאלצים לסגת כדי לפנות לניילון מקום. יש הרבה קיפולים והרבה נסיגות וצחקוקים (במין וריאציה על הפתגם היידי, "האדם חושב ואלוהים צוחק"). רקדנים נוספים מצטרפים אליה וביחד הם פורשים את הניילון עד שרצועה ארוכה ורחבה של ניילון חוצה את הבמה. הקהל של פינדורמה יושב לאורכה, משני הצדדים. פורשי הניילון (לבושים כולם, בבגדים נטרליים ויומיומיים) נשארים בקצוות הצרים של היריעה.

ואז מופיעה אישה עירומה עם דלי שקוף מלא בבועות ניילון מלאות במים. היא צועדת לאורך היריעה, וכשהיא מגיעה למרכז היא מתחילה לפזר את הבועות השמנות הקפיציות על הניילון. אחר כך היא נעמדת במרכז היריעה, מרוקנת על ראשה בקבוק מים ומשתופפת, ספק זוחלת ספק מתפלשת ללא קול מלבד צליל גופה המחליק על המצע הרטוב וקול בועות המים הנמעכות ומתפוצצות.

התאורה אפלולית, כמעט רמברנדטית, וכשפורשי הניילון מתחילים למשוך את היריעה, עוברים בה רצי זהב כמו בתוך מים. לאט לאט הם מגדילים את התנועה ומתחילים להניף את הניילון בגלים הולכים וגדלים שמטלטלים את האישה מצד לצד.

תאורה רמברנדטית.

זה באמת יפה ומדויק. לא קל לשלוט כך בניילון ענק. וכבר ניחשתי את זה בעצם, מחומרי היח"ץ של פינדורמה, וזה רק עורר בי חשש מעירום לירי בנוף ניילון מיופייף, שמצמידים לו כמה מילים גדולות בתקווה שזה יתפוס. וטעיתי בענק.

ליה רודריגס שיצרה את פינדורמה לא נשאבה למשחקי היופי. יש משהו עמום בתמונת האישה בין הגלים שיצרה. לא לגמרי ברור אם זה גוף או גופה. (נזכרתי בסיפור של ריימונד קארבר על כמה חברים שיוצאים לחופשת דיג ומגלים גופת אישה עירומה בנהר, ורק קושרים אותה שלא תיסחף ודוחים את הדיווח כדי לא לקלקל את החופשה. לרגע היתה לי הרגשה שגם אני כמותם, מבלה מול גופה).

והאנשים האלה שעושים גלים בניילון, הם ספק פועלי במה, ספק כוחות עליונים (אלוהיים או אנושיים) שרירותיים עד מתעללים, כמו ב"פעולה ללא מילים" של בקט, שבה אדם מושלך שוב ושוב אל במה ריקה בוהקת, וכל מיני דברים יורדים אליו מן השמיים: עץ שמטיל צל, קנקן מים, קוביות, חבל ומספריים, וכולם נמשכים בזה אחר זה, לפני שהצליח להשתמש בהם.

ובחזרה לפינדורמה – כשהגלים גואים, מלבים המפעילים את התנופה וזה את זה בקריאות, מה שמושך אותם עוד טיפה אל הקוטב המתעלל. ובו בזמן יש משהו מאופק ומפוכח בשפה התיאטרלית של פינדורמה. סוג של יושרה. זאת הצגה, אומרת ליה רודריגס כשהיא חושפת ומפרקת את הפעולה, משבשת סיבה ותוצאה: האישה צריכה להרטיב את עצמה קודם, לפני שהיא צוללת לנהר הניילון.

מים שנוזלים וניתזים על הקהל גורמים לו לסגת, להרים תיקים, לחלוץ נעליים. "היו צריכים להגיד לנו לבוא עם בגדי ים," צוחקת אמא שלי. אבל אז זו היתה הצגה אחרת לגמרי. הקהל היה בא להשתעשע במין פארק מים. הוא היה מוכן למה שקורה, הוא היה בשליטה. ברבות מן ההצגות שראיתי לאחרונה מתקילים את הקהל, ולא מתוך כוונה להקשות או להביך. זה מין נתון בעולם הבימתי – ואולי לא רק בו – תחושה של חוסר ביטחון, של לא-הכול-בשליטה. הבלתי צפוי יכול להגיח כל רגע ולמשוך את השטיח מתחת לרגליים.

אבל בפינדורמה זה לא רק אישי ופרטי. ההררכיות לא מקובעות, יכולות להתחלף בן רגע, כמו בחלום. הכוחות העליונים שהפעילו את הסערה מגיעים בסוף הפרק לנגב את השלוליות. הם זוחלים כמו עובדי ניקיון בין רגלי האנשים (אבל גם מקימים אותם, מזיזים אותם ממקומם). יש משהו אמורפי במרחב, תחושה של ארעיות, נדודים, שלא לומר פליטוּת.

בפרק הבא יהיו הרבה בועות מים והרבה גופות בנהר. כלומר לא בדיוק גופות. התמונה קרובה לבית המרחץ הטורקי של אנגר (הצייר הצרפתי) כמעט כמו לגיא הריגה של אנשים שהופשטו מבגדיהם (נניח היהודי הנצחי של הירשנברג, וגם תמונות נוצריות של חוטאים ביום הדין). אולי קצת יותר נוטה לקוטב האפל, מבלי להישאב לתוכו. הרקדנים מבליחים מדי פעם בסערת הניילון כשהם גוררים זה את זה. לא ברור אם הם חונקים או מנסים להציל.

ליה רודריגס ביססה את הכוריאוגרפיה שלה, על מילה שזיקקה מסיפור של קלריס לי ספקטור, המילה שפירושה להתאמץ לנשום משמשת לתיאור נשימה ראשונה של תינוק ונשימות אחרונות של חולה. התנוחה-תנועה שעליה מבוססת הכוריאוגרפיה הרזה והעקשנית של פינדורמה – היא אפילו לא עמידה על ארבע, זה קרוב מדי לקרקע מכדי להחשב עמידה על ארבע, אבל לא עד כדי השתרעות או מנוחה. הנסיון הזה להתרומם או אולי לשכב ולנוח חוזר לכל אורך המופע ומחליף משמעויות. כשהסערה הגדולה שוככת הניילון נותר על הבמה צחיח כמו ימה שהתייבשה, אנשים זוחלים עליה ומחפשים מים. (וגם זה, כמו הפליטים הטובעים, כתוב במציאות).

תפיסת המרחב של פינדורמה משליכה גם על תפיסת הזמן.

בחלק הראשון רודריגס מולידה את המרחב שבו מתרחש המופע מתוך הכאוס של הקהל.

בחלק השני הקהל יושב על שפת המרחב החדש כמו על שפת נהר.

ובחלק השלישי והאחרון של פינדורמה הניילון מסולק. אין יותר טריטוריות, אין שום חלוקה בין שטח קהל לשטח מופע. הרקדנים העירומים ממשיכים בשלהם בין רגלי הקהל שקם על רגליו, נקהל סביב התרחשות כמו ברחוב או מנסה להציץ לאחרת מעל הראשים שמסתירים, מבוסס בשלוליות בזהירות, באפלולית, עם התיקים והנעליים בידיים. הוא חלק ממה שקורה לאחרים, וגם לא. כמו בחיים.

הכול קורה לגמרי כאן ועכשיו. המים שנוזלים מהמופע מרטיבים את הקהל. אבל זה גם זמן מסוג אחר, מיתי והסטורי של בני אדם כקבוצה. אנחנו היינו שם כשזה התחיל, כשהמרחב נברא מן החשיכה, ואנחנו חלק מזה כשהוא מתפרק.

אז על מה זה פינדורמה? על בני אדם באשר הם, יפים – לא במובן מיני דווקא, יפים כמו כל מי שנברא בצלם אלוהים – וגם חשופים ופגיעים, מנושלים ממקומם וממשיכים בכל זאת, ביחד, אבל גם לבד, מתאמצים לנשום ולהתקדם על אף הכוחות שמופעלים עליהם. וכל זה קורה בפשטות נטולת פאתוס, בצמצום, בענייניות, בחמלה.

בדרך החוצה אנחנו שוב עוברים באולם הריק. כמה אנשים מניחים את התיקים שלהם על המושבים המרופדים, מתיישבים כדי לנעול נעליים, כמו על ספסל במלתחה על שפת הים. זה המשך טבעי לסגולה הדמוקרטית של העבודה, לדרך הכמעט אגבית שבה היא מערערת הררכיות, לא מתרשמת מעושר ומכובדות, לא מבדילה בין בני אדם.

אני לא מתפלאת לשמוע שליה רודריגס ממוקמת מאז 2004 בשכונת פחונים בריו דה ז'אנרו. דווקא שם, במקום של עוני ואלימות היא בחרה ליצור ולהציג. לא התאים לה לפנות רק לאנשים שבעים. היא רצתה לערבב קהל.

ובחזרה לעירום. העירום של פינדורמה הוא עירום של אנושיות ופגיעות. אבל חופש העירום הוא חלק מחופש היצירה גם כשהוא בוטה (גם כשאיש חילוני לעילא ואהוב עלי שצופה בו, אומר לי שהוא "מרגיש מחולל"). כי בשביל זה יש אמנות, כדי לשקף את העולם האנושי החיצוני והפנימי, את התודעה על כל סדקיה ונקיקיה, גם הפחות נלבבים. כדי להרחיב ולהעמיק ולעורר את המחשבה והרגש וההבנה בין בני האדם, שלא יסתיידו.

ופסטיבל ישראל בהנהלתו האמנותית של איציק ג'ולי דואג לכך. תודה.

*

עוד על עירום וקצה באמנות

על "שעה עם אוכלי כל"

על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

על השער לאמנות של מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

על "נבוכים שנים" (ועל סיפור קצר ומופלא של היינריך פון קלייסט)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלטוס

כמה הערות על נוטות החסד – או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

וכן הלאה.

אה, כן, וגם אומרים שאין פה צנזורה (עדיין אומרים?)

*

תוספת מאוחרת – בעניין סתימת הפיות וחופש התרבות וסולידריות אמנותית:

מכתב גלוי שפרסמה למיס עמאר תושבת עכו ואחת מקבוצת היוצרים שפרשו מן הפסטיבל, ליוסף מוני, המנהל האמנותי החדש. התפרסם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.4179621 ואפשר לקרוא אותו גם פה https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2017/06/lamis.pdf

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

אל תתאמץ כל כך לשחק קמצן," העיר פעם סטניסלבסקי לשחקן שגילם את הקמצן. "נסה לשחק אדם שבאמת משתוקק להיטיב עם הזולת. כשמישהו מגיע לביתך … חפש משהו לתת לו. לא בכאילו, נסה למצוא משהו יפה באמת. רק שלא תמצא שום דבר שראוי לו ובסוף לא תתן לו כלום."

תורגם על ידי בחופשיות, מן הספר Lee Strasberg at the Actors Studio

במקום אחר – אולי באוטוביוגרפיה של סטניסלבסקי "חיי באמנות" – קראתי איך הבין שכדי לשחק דמות של רשע, אין צורך להפגין רשעות. להפך. הדמות ממילא מרושעת, המחזאי כבר דאג לכך, והשחקן חופשי לפיכך לשחק את ההפך הגמור. כך מושגת מורכבות.

תמונת הפוסטר של "לא עלינו" מאת נעה מרק-עפר ודנה רוטנברג

.

חשבתי על הדברים היפים האלה כשצפיתי ב"לא עלינו" המופע שיצרו נעה מרק-עפר ודנה רוטנברג, בעקבות סיפורה האמיתי של מרק-עפר, רקדנית, אמנית יוצרת ואישה שבנה התינוק חולה במחלה קשה.

נעה מרק-עפר אינה מתאמצת לגלם "אמא לילד חולה". החיים כבר דאגו לזה, הם כתבו לה את התפקיד, ועכשיו היא פנויה להקסים, להשתעשע, לפלרטט.

היא לא עוטה ארשת מיוסרת כדי לקושש את רחמינו, וגם לא בורחת מן הקושי כמו שסינדרלה ברחה אל הנשף של הנסיך. היא חולקת תלאות וכאבים בדרכים שונות ומשונות, בהומור, בקלילות, באירוניה, באומץ אגבי שמסנן את הרגשנות מן הרגש. היושרה והנוכחות הכובשת שלה טוענות גם את הרגעים הפחות חזקים של המופע (ויש גם כאלה).

בסצנה מכוננת היא יורדת לאולם, מתיישבת מול אחת הצופות ומבקשת ממנה להחליף אותה לכמה דקות, לגלם את דמותה במפגש עם רופא מומחה. מרק-עפר עצמה מגלמת את המומחה, והמומחיות שצברה במהלך האיבחונים והטיפולים ניכרת כשהיא הוגה שמות תסמינים שוברי שיניים בקלילות שבה מרי פופינס אומרת סופר-קלי-פרג'יליסטיק-אקספיאלי-דושס. כשהמחליפה מתגמגמת לרגע (היא קוראת את תפקידה מתוך דף שקבלה) מרק-עפר נחלצת לעזרתה בחביבות ובחן, מתקנת, משבחת ומעודדת את בת דמותה.

בשיחה שהתקיימה אחרי המופע הודו היוצרות שהן מתקילות את הקהל; כמו שהחיים מתקילים אותנו ומאלצים אותנו להתמודד, כך גם הקהל נדרש להתגייס ללא כל הכנה.

ואני חשבתי דווקא על המיתולוגיה היוונית, על אטלס הטיטן שנושא את השמיים על כתפיו. פעם הוא ביקש מהרקולס להחליף אותו קצת. וכשהרקולס נעתר (היו לו סיבות משלו), אטלס כמעט הסתלק משם לתמיד ורק הסכים בתמימותו להחזיק את השמיים לרגע, עד שהרקולס יסדר את גלימתו…

אטלס מחזיק את השמיים. מתוך הקומיקס incredible hercules

וגם מרק-עפר כמו מבקשת מן האישה להחליף אותה לאיזה זמן. אני לא בטוחה שהייתי מסכימה. הייתי חוששת שתסתלק לתמיד, כמו איש המעבורת ב"שלוש שערות הזהב של השטן" (עוד מעשייה מאוסף האחים גרים). "מדוע אסור לי לעזוב את המעבורת?" הוא קובל באוזני הגיבור, "מדוע אני חייב לחצות את הנהר ושוב ושוב ואיש לא בא להחליף אותי?" (תרגם אברהם קנטור). כל מה שהוא צריך לעשות, כפי שמתברר עד מהרה, זה להניח את המשוט שלו בידיו של מישהו אחר… ואז ייאלץ אותו אדם לחצות את הנהר במקומו עד עולם.

וכמה שמרק-עפר רחוקה מן הוודו של האחים גרים, בכל זאת מובלעת במשחק התפקידים גם איזו משאלה להעביר את הקושי למישהו אחר. החביבות (האמיתית) שלה לא מנטרלת את הסכנה. להפך.

ובמחשבה שלישית (וזה מה שנפלא כל כך בחילוף הזה, שהוא ממשיך לגדל שכבות), מרק-עפר מממשת בסצנה הזאת את פרוייקט "הפקדת הפצעים" של אהרון קליינפלד, מספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן.

תאר לך, הוא אומר לגדעון חברו, "שהיו בעולם אנשים כאלה, שהיה אפשר, נניח למכור להם פצעים למשך כמה זמן? … נניח שהיה אפשר להעביר לאנשים כאלה לשמירה את הפצעים ואת הכאבים, אפילו רק לשבוע. אפילו אם אתה צריך לצאת לטיול שנתי, ויש לך, למשל, יד שבורה, אתה בא אל איש כזה, מעביר לו את היד שלך לשבוע…"

בשעתו ראיתי ב"הפקדת הפצעים" מיצג עתידני שמתייחס לחיפצון הגוף בהקשר כלכלי, משהו כמו רכישת כליות בעולם השלישי. אבל אולי העיקר כאן אינו בתשלום, אלא באפשרות ואפילו בהזדמנות להפקיד את הפצעים. והמחליפה של מרק-עפר היא אישה כזאת. מרק-עפר מפקידה את האימהות לילד חולה אצלה, לפחות לכמה דקות.

.

העברת פצעים, הגרסה הנוצרית: פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה – מתוך הפוסט על פצעי הסטיגמטה כמשל לחוויית אמנותית

מבחר זעיר מעוגות-פצעים שאפתה תלמידה בסדנא שהעברתי בבית ספר לתיאטרון בנורווגיה. היא הסתובבה בקהל בערב הסיום ובקשה מהאנשים: "איכלו את פצעי", והם לא היססו. העוגות היו טעימות מאד על פי המהירות שבה נזללו (אני לא טעמתי).

.

מי שנקלע לכאן לראשונה עלול לחשוב אותי לחסידה של סטניסלבסקי, בטעות גמורה. כי ק. ס. סטניסלבסקי (1863-1938) איש תיאטרון רוסי שתפיסת המשחק שלו עדיין שולטת על הבמה הישראלית והעולמית, מייצג בדרך כלל את כל מה שמרתיע אותי בתיאטרון.

למשל את השאיפה להתמוסס ולהעלם בתוך דמות. סטניסלבסקי עצמו זכה להתגלות כששיחק את הדוד בהצגה "הכפר סטיפנצ'נקו ותושביו": "אני והתפקיד התמזגנו מזיגה שלמה," הוא כתב. "אותם הרעיונות, הדעות, התשוקות… מצב כזה הוא עֵדֶן לשחקן … ובהכירי את ההרגשה לא יכולתי עוד להשלים עם שום דבר אחר באמנות."

ואילו אני מה לעשות, מצטרפת לברכט שראה בהתמזגות המושלמת את קץ האמנות. השחקן שנבלע בדמות שהוא משחק "אינו זקוק ליותר אמנות משאנשים אלה – פקיד בנק, רופא או גנרל – זקוקים לה בחייהם האמיתיים," הוא כתב (וכאן הרחבתי ופירטתי).

ולא רק השחקן, גם הקהל על פי סטניסלבסקי, אמור לשכוח את עצמו מרוב הזדהות עם הדמות. וברכט שוב מתנגד. הוא לא רוצה באולם מלא באדיפוסים קטנים כשהוא מציג את אדיפוס שלו. ברכט רוצה בהזדהות רק בתנאי שיקבל גם את שִברה.

וגם אני. וזה  בדיוק מה שקרה לי בסצנת החילוף של "לא עלינו".

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו," אמר הלל הזקן. נעה מרק-עפר מממשת את הרעיון הזה. כשהיא מושיבה מישהי בכסאה ושמה את הטקסט שלה בפיה, היא יוצרת מין קיצור דרך, קו ישיר להזדהות. ומצד שני אי אפשר להתעלם מן המלאכותיות, מן הפתאומיות שבה המחליפה מוצנחת לתפקיד: רגע היא אחת מהקהל, וברגע הבא היא אמא מחליפה. זה ניכר בין השאר בגמגום שלה. היא עדיין טירונית. ובעצם נוצרת פה דמות קולאז'ית, שמורכבת ממרק-עפר עצמה ומן החלקים שהאישה מחזיקה. כי לא את הכול אפשר להפקיד. המציאות לא מאפשרת למסור את המשוט ולהסתלק.

כפי שהתברר בשיחה (והורגש גם בזמן ההצגה) היו בקהל של "לא עלינו" כמה וכמה וכמה אמהות לילדים חולים. ואולי זה מה שמשך אותן להצגה, ההזדמנות להיות בתפקיד "הקהל" לערב אחד לפחות. להיות אלה שמתבוננות מבחוץ, כשנעה מרק-עפר מחזיקה את הכאב שלהן, לפחות את חלקו.

ומכיוון שכל ה[א]נשים וכל הכאבים הם אחים ואחיות – זאת בסופו של דבר, ההצעה של ההצגה (ושל האמנות בכלל) – התנועה בין שיתוף להפרדה. הזדמנות להכיל את הכאב מבלי להיות שבוי בתוכו. סוג של פלא.

*

"לא עלינו" – מאת דנה רוטנברג ונעה מרק-עפר, בביצוע נעה מרק-עפר, עיצוב תאורה אמיר קסטרו
*

עוד באותם עניינים

זכרונות עתידניים

דוסטויבסקי נתקל באריה

עקרת בית נואשת ("לא עלינו" כוללת מחווה לעבודה המכוננת של מרתה רוסלר)

סטרפטיזים משונים (אפרופו "מופע חשפנות אוטוביוגרפי", כך הוגדר "לא עלינו" בין השאר)

האם אפשר לפרום זכרונות?

על אקס חמותי החורגת, או איך מצאתי את עצמי להפתעתי, לצדו של מיכאל הנדלזלץ

יש לי משהו עם הסטיגמטה, ולא רק בגלל שהיא קרתה ביום הולדתי 

*

רוברט וילסון, צילמה אנני ליבוביץ'

ובלי שום קשר ואולי עם – פסטיבל ישראל בפתח!

בשנה שעברה הכי נהניתי מיותר מעירום אף שהיה שונה לגמרי ממה שציפיתי. והנה כמה מן הדברים שצדו את עיני השנה (בלי אחריות, אני רק מציצה בחלון הראווה):

רוברט וילסון אגדת תיאטרון במופע אינטימי (פלא בפני עצמו).

לוסינדה צ'יילדס הכוריאוגרפית בה"א הידיעה של פיליפ גלאס (וגם של רוברט וילסון, אם כבר מדברים על זה, מאז האופרה שאין כמוה "איינשטיין על החוף").

פינדורמה כוריאוגרפיה של ליה רודריגס הברזילאית (מישהו שמבין טען שאני חייבת והחלטתי להאמין לו).

שריד קדוש כי אין על הקסם האנרכיסטי.

טרנספיגורציה כי אני תמיד מסתקרנת כשאמנים פלסטיים עולים לבמה.

The Ferryman פרוייקט קולנועי–כוריאוגרפי-שמאניסטי שמקריינת המלכה האם.

ועוד ועוד. תכנסו לאתר ותראו. ושימו לב, 50% הנחה לחיילים וסטודנטים. מופעים ללא תשלום מסומנים בעיגול אדום.

מתוך הסרט הכוריאוגרפי-שמאניסטי The Ferryman