Feeds:
רשומות
תגובות

למעלה מחודש לא כתבתי פה, גם בגלל מה שחברתי עינאל מכנה "האלסטיות השלילית של הזמן", תסמונת שבה ככל שאת משתחררת ממטלות ומסרבת למטלות חדשות הזמן הולך ומתכווץ, וגם בגלל עקת בחירות.

אני לא אדם פוליטי. אבא שלי גמל אותי מזה באופן יסודי. הפוליטיקה תהיה תמיד העולם שלו ההפוך מכל מה ששלי. "המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה (ועוד לא נלאיתי מצטט) ובני אדם תמיד מפתיעים אותי, גם לטובה, הם תמיד חשובים מאידאולוגיה וחורגים ממנה לכל הכיוונים. אני לא שוכחת שסבתי הנפלאה היתה ימנית מנעוריה מאז ששמעה את ז'בוטינסקי נואם. זה גרם לי להבין, להבין באמת, שחמלה ואנושיות אינן מותנות באידאולוגיה, אחרת כבר מזמן הייתי מיואשת. וגם ככה אני די קרובה. כי הבחירות האלה שסוגרות עלי הן תרכיז של המציאות המשחירה.

אם הכל פוליטי (יש אומרים) אז גם עיר האושר; הכתיבה על אמנות ועל אגדות היא הצהרת אמון ותמיכה בבני אדם וברוחם, אבל רק לעתים רחוקות אני כותבת על אמנות פוליטית-אקטואלית (כרגע עולה בדעתי רק חריג אחד), כי גם העבודות הכּנות והנבונות ביותר צמודות מדי לרגע ולמודע. ולפני שאענה על השאלה שבכותרת (לא מתכוונת להתחמק) כמה מילים על יצירה פוליטית במובן הכי ישיר של המילה שממשיכה לחיות בתוכי עשרות שנים אחרי שפגשתי בה.

"ויה דולורוזה" של להקת תמ"ר, תיאטרון מחול רמלה, הוצגה לראשונה בחצר תל חי ב1983. הטריגר על פי הכוריאוגרף אמיר קולבן, היה: "1982. מלחמת לבנון, סברה ושתילה, שיירות הפליטים. אי אפשר היה לברוח מזה."

חמשת הרקדנים לבשו גלימות ארוכות בחמישה צבעים: כחול, לבן, שחור, אדום, ירוק. כל אחד נשא שרפרף מתקפל וכמה כלי אוכל מקרקשים ממתכת, בצבע הגלימה שלו. זו היתה עבודת מסע בין תחנות בחצר תל חי. חמישה רקדנים, מוסיקאי (אחמד מסרי) שפרט על עוּד ושר, והקהל שליווה אותם והפך בלי משים לחלק מן השיירה.

באותה תקופה נאסר להציג את דגל פלסטין בפומבי ולהקת תמ"ר פירקה אותו לצבעים: חמשת צבעי הרקדנים היו חמשת צבעי דגל ישראל ופלסטין, כשצבע הלבן משותף לשני הצדדים. אני לא אכתוב פה על כל התחנות (הן מפורטות בספר הזה). אני זוכרת טור של רקדנים שעיניהם מכוסות, וידיו של כל אחד קשורות לגלימה של זה שלפניו כמו בשיירת שבויים או עבדים. אני זוכרת שאחד הרקדנים נשא על גבו שתיל של עץ זית שניטע בלבנת בטון, והאחרים הצליפו בו שוב ושוב בגלימותיהם, ולבסוף הניחו אותו על אלונקה שיצרו מהשרפרפים והביאו אותו לקבורה. אני זוכרת את הברזיות היבשות ואת הסוף שבו חזרנו לשער שממנו יצאנו והתברר שהוא ננעל. וכמה שהרקדנים התדפקו השער לא נפתח.

"ויה דולורוזה" היתה תיאטרון מחול על גבול המיצג, כולה פעולות, אובייקטים, צבעים; אני עדיין חושבת על הצבע הלבן המשותף לשני הדגלים, שהוא בו בזמן צבע המריבה (יש רק מנה אחת של לבן לשני הצדדים) וצבע החיבור, כמו איבר שחולקים תאומים סיאמיים, צבעו של השלום המוצלף והקבור ושל הדף החדש שנראה רחוק מתמיד.

יש קטע מסיפור של בורחס שאני חוזרת אליו פעם באיזה זמן. הגיבור מלומד מוסלמי מצטט משורר בשם זוהאיר שכתב כי, "במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא."

"אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד," הוא מוסיף. "כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר … הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…"

("משנתו של אברואס", מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)

*

"ויה דולורוזה" היתה עבודה אנושית על פליטים באשר הם, בני אדם שברחו ממלחמה ואסון ומתדפקים על דלת נעולה. זה היה שנים ספורות אחרי שבגין קלט את פליטי ויטנאם, מהלך דמיוני במציאות הנוכחית. ורק תחשבו כמה עצבויות נוספו לה מאז.

*

ובחזרה לכותרת הפוסט. השתתפתי בשתי ההפגנות הגדולות (בערך) נגד חוק הלאום, על אף עיקומי החוטם מימיני ומשמאלי (על ה"דרוזים הלאומנים" של האחת ועל דגלי פלסטין של האחרת). בהפגנה הראשונה הייתי בזווית גרועה לרמקולים ולא שמעתי מה אמרו, אבל באחרת שמעתי כל מילה על החוק "האכזרי והמרושע" כפי שקראו לו הדוברים. רבים ממכרי לא התרגשו מן החוק בטענה שהוא ממילא חסר שיניים ולא משנה את המציאות. וגם בהנחה שהם צודקים, זה בדיוק מה שהופך אותו למרושע. ככה זה כשהחזק מכניס אצבע לעין של החלש.

גם חוק הנאמנות בתרבות וגם חוק הלאום הם החצנה של מציאות שכבר קיימת. אמנים מצנזרים את עצמם, מוסדות מפחדים, והמדינה היא כבר מזמן לא מדינת כל אזרחיה, אבל אמנות היא חתרנית מיסודה, יש לה נוגדנים נגד דיכוי. וגם אם תנוטרל לאיזה זמן היא תתאושש. אבל חוק הלאום נועד להפריד ולסכסך והוא מצליח.

*

עוד אקטואליה

היינריך פון קלייסט באנקדוטה אקטואלית

דימוי שרודף אותי

בלה בליסימה או משהו להאחז בו (פוסט אורח מאת אילן נוי)

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי

על עמבה של חליל בלבין ומרב קמל

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

גני השררה

גני השררה

מחר יחול יום הולדתה ה88 של אמי רות.

הפוסט הזה מוקדש לה באהבה רבה.

תמונה] כריכת "ואני אומרת, לא!" כתבה: דבי לוי, איירה: אליזבת באדלי, עברית: שהם סמיט ואמנון כץ

"ניסיתי לחנך את השופטים על מנת שיבינו שיש דבר מה שגוי ברעיון (המובע בשיר ילדים מהמאה ה19) שלפיו ממתקים ובשמים, כל מה שנעים, מזה עשויות ילדות – שכן החשיבה הזו כשלעצמה מגבילה את ההזדמנויות ואת השאיפות של בנותינו."

רות ביידר גינסבורג (מצוטטת באחרית דבר ל"ואני אומרת, לא!" הביוגרפיה המרנינה שלה). 

הקדמה:

בשנים האחרונות יוצאות לאור ביוגרפיות רבות של גיבורות תרבות המיועדות לילדים, ובעצם לילדות. זה חשוב ומבורך כנגד הזרם שגורף אותן לכל מה שנעים, אלא ש… אג'נדה אינה ערובה לעומק, למורכבות, לחיים, לאמת. אג'נדות נוטות להמיר אירוע חי של ספרות ואמנות בדיבור על, במשהו שפועל על המודע אבל הנפש לא מגיבה לו.

ובאופן מדויק יותר, הנשים הגדולות מן הביוגרפיות, הרי לא פעלו (בהכרח, או אפילו במידה רבה) בשם העצמה נשית; והאג'נדה מצמצמת אותן בלי משים כדי שיתאימו לנעל שלה, כלומר חוזרת בדרכה שלה על חטאי הפטריארכיה. דמיינו למשל ביוגרפיה של ציירת שנכתבת בלי שום הבנה או עניין אמיתי ביצירתה (אני לא אנקוב בשמות אבל התעצבנתי), ויש למרבה האושר גם דוגמאות נפלאות הפוכות כמו זאת או זאת.

אבל "סיפורה של השופטת האגדית רות ביידר גינסבורג" יחיד ומיוחד, כי החופש והשוויון לנשים (ולכל מי שמודר ומופלה) מצויים בלב לבם של חייה הפרטיים והציבוריים. זה מקנה לספר יושרה משחררת, הזמנה לחגוג את האג'נדה מבלי לשלם שום מחיר. ובעצם, לא רק את האג'נדה הוא חוגג אלא גם את הדעתנות.

הַשּׁוֹפֶטֶת הַיְּהוּדִיָּה רוּת בֶּיְדֶר גִינְסְבּוּרְג נֶחְשֶׁבֶת לְגִבּוֹרָה, וְלֹא רַק מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְכַהֶנֶת בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן שֶׁל אַרְצוֹת הַבְּרִית. בִּסְפָרִים וּבִסְרָטִים הַמְּסַפְּרִים עַל חַיֶּיהָ מְכַנִּים אוֹתָהּ "כּוֹכֶבֶת" וּ"מַלְכָּה", כִּי הִיא חוֹלְלָה שִׁנּוּי בְּמַעֲמָדָן שֶׁל נָשִׁים וְשִׁנְּתָה תְּפִיסוֹת עוֹלָם נֻקְשׁוֹת … וַאֲנִי אוֹמֶרֶת, לֹא! מְסַפֵּר אֵיךְ יַלְדָּה אַחַת, עַצְמָאִית, נְחוּשָׁה וְאֵיתָנָה בְּדַעְתָּהּ, שִׁנְּתָה אֶת חַיֶּיהָ וְאֶת חַיֵּי כֻּלָּנוּ צַעַד אַחַר צַעַד, הִתְנַגְּדוּת אַחֲרֵי הִתְנַגְּדוּת.

(מתוך גב הספר)

(פעם, לפני שנים, התעמתתי עם איש שהטריד אותי באוטובוס, והוא התרגז וקרא לעברי, "עזת פנים, מצח נחושה!" נזכרתי בזה שוב ושוב בזמן הקריאה).

אבל כדי לכבוש את לבי אין די בתוכן, נחוצה גם צורה. 

ונתחיל בטקסט. זה לא טקסט שקוף שמסתתר מאחורי התוכן. שורה של פעלים מדרבנת ומובילה אותו: התנגדה, חלקה, הסתייגה, התווכחה (בצד, ערערה, מחתה, התקוממה וכן הלאה, כל המילים הנרדפות). זה הופך את הטקסט לממוקד ודינמי, ובו בזמן, משחקי, מלא הומור ועזוז. 

כך למשל (אחד מיני רבים) מתוארים המפגש של רות עם בעלה לעתיד והחלטתם ללמוד משפטים:

מרטי היה גבוה ומצחיק. רות היתה נמוכה ורצינית. מרטי ידע להצחיק אותה. הם התאהבו ורקמו תוכנית: הם ילמדו משפטים … [ויאבקו] נגד אי צדק, עוולות ודעות קדומות. אנשים חשבו שזה רעיון מצוין שמרטי ילמד משפטים. הם לא חשבו שזה מה שרות צריכה לעשות. אישה עורכת דין? אנשים הסתייגו מהרעיון. רות הסתייגה מהמסתייגים. גם מרטי.

(ההדגשה שלי)

וזה לא רק הפינג-פונג של ההסתייגויות שמשעשע ומנכיח את אישיותה העשויה ללא חת. אפילו התחביר פמיניסטי. לשים את הבחור ככה בקיצור, בסוף המשפט, מממש את לבת הספר. זו החלטה של רות אם תהיה עורכת דין. היא הנושא הפעיל של המשפט. ומרטי? כן, הוא לגמרי בעד.

זה ספר מצחיק ובו בזמן רציני עד העצם ומלא כבוד לקוראות הצעירות. כך מתואר למשל מה שארע בסיום התיכון. רות שהיתה תלמידה מצטיינת נבחרה לנאום בשם הבוגרים:

אבל היא הסתירה מכולם סוד גדול: אמה חלתה במחלה קשה. יום לפני טקס הסיום סיליה בידר מתה. עם העובדה הזאת לא היה אפשר להתווכח. על העובדה הזו לא היה אפשר לחלוק. זה פשוט… קרה. רות לא השתתפה בטקס הסיום. היא לא נשאה את הנאום. ועם זאת, רות ידעה מה אמא שלה רצתה. שלושה חודשים לאחר מכן היא עזבה את הבית והחלה ללמוד באוניברסיטה.

(ההדגשה שלי)

בניגוד למה שמלמדים ילדות, הדעתנות וההתנגדות של רות לא הפריעו ואפילו הזינו את הזוגיות המוצלחת עם מרטי (56 שנה, על פי ויקיפדיה, עד מותו), ואת החברות האמיצה עם השופט העליון אנטונין סקאליה. (בשנת 2013 הופקה בארצות הברית אופרה קומית בת מערכה אחת, על החברות בין היריבים האידאולוגיים. המוטו שלה הוא "We are different. We are one")

ומן הטקסט לאיור.

פעם כשהייתי ממש קטנה, לקחו אותי למשרדו של אבי (שהיה עורך דין באותה עת). וכשחזרתי שאלו: "איך היה בעבודה של אבא?" ואמרתי: "אבא לא עובד, הוא רק מדבר בטלפון." ולא סתם נזכרתי בסיפור הזה, כי גם רות ביידר גינסבורג לא "עבדה" במובן הסוציאליסטי והכוריאוגרפי של המילה, משהו שעושים עם פטיש או מחרשה. היא רק דיברה: כעורכת דין, כמרצה, כשופטת.

טכנית, זה לא מאד מפתה או משעשע לצייר אנשים מדברים, גם כשהמילים משמעותיות ומשנות חיים. הרי אי אפשר לראות את הקולות.

ואליזבת באדלי המאיירת אמנם נענתה לאתגר. המילים בשבילה הן לא רק צלילים, הן אירועים, הן פעולות, הן מעצבות את הסביבה פשוטו כמשמעו.

כפולת הפתיחה של "ואני אומרת, לא!" כתבה, דבי לוי. איירה, אליזבת באדלי. לחצו להגדלה

באדלי מניחה את מילות ההתנגדות כנגד השלטים הפוגעניים שרות הילדה קולטת במרחב הציבורי. שלטים שעליהם הצליחו המילים שלה לגבור (ולו חלקית).

מתוך "ואני אומרת, לא!" כתבה, דבי לוי. איירה, אליזבת באדלי.

דפים רבים בספר נראים כמו ה"מילים בחופש" של הטיפוגרפיה הפוטוריסטית:

"מילים בחופש" (טיפוגרפיה פוטוריסטית), כריכת "זאנג טומב טומב" יצירתו של מרינטי, מראשי הפוטוריזם האיטלקי. עוד על מרינטי ועל הטיפוגרפיה הפוטוריסטית

ומעבר לפוטוריזם המילים של אליזבת באדלי מהדהדות כמו מילים-צלילים של קומיקס. אבל לא לפי הצליל הפיסי שהן משמיעות, אלא לפי הצליל הפנימי, ההדהוד שלהן בנפש ובתודעה.

רוי ליכטנשטיין


"אמא של רות התנגדה לזה." (לדעה שבנים צריכים לצאת לעולם ולעשות דברים גדולים ובנות צריכות למצוא לעצמן בעל). מתוך "ואני אומרת, לא!" כתבה, דבי לוי. איירה, אליזבת באדלי. לחצו להגדלה

הקומיקס הוא זה שזימן את הקווקווים המקיפים ואולי פורצים מראשה של רות באיורים רבים. הקווקווים הם סוג של הגברה וזוהר (עד כדי נזרה של אלת החירות מהפסל). מעניין שבכתב התמונות האינדיאני (אל תשאלו איך הגעתי לזה) קווקווים כאלה סביב ראשו של מישהו פירושם "חכם" ובאופן כללי גם "הרבה".

מתוך מילון של כתב תמונות אינדיאני.

וכמו הטקסט גם הקומיקס מפיק צחוק שמרכך תסכולים ואכזבות ומנטרל את סכנות הקדוּשה ויראת הכבוד המאבנת (ראו בתמונה למטה). ובו בזמן הוא הופך את רות ביידר גינסבורג לגיבורת-על (ודי להמחיש פה כל פרט, תסתכלו בספר).

מתוך "ואני אומרת, לא!" כתבה, דבי לוי. איירה, אליזבת באדלי. לחצו להגדלה

*

וכמה מילים אחרונות על אימהות ועל קריאה:

הנה הכפולה שבה רות מתנגדת בעוצמה להשקפותיהם החשוכות של שופטים:

מתוך "ואני אומרת, לא!" כתבה, דבי לוי. איירה, אליזבת באדלי. לחצו להגדלה

והמאיירת מזכירה בעדינות את המקור לעוצמה הזאת. תראו כמה הן דומות: משמאל, רות הבוגרת המתנגדת. מימין, אמה המתנגדת.

מתוך "ואני אומרת, לא!" כתבה, דבי לוי. איירה, אליזבת באדלי. באחרית דבר מתארת רות את אמה עקרת הבית, כ"אישה בעלת אינטלקט אדיר" ו"האדם האמיץ והחזק ביותר שהכרתי אי פעם".

ובאשר לקריאה: האיור הבא הוא האיור הכי מלא רוך וחלום בספר. וראו זה פלא (כמו שהיו כותבים בספרי ילדותי) הילדה המצוירת הפכה בעצמה לדמות בתוך ספר שנותנת השראה ומזינה את חלומותיהן של ילדות אחרות.


מתוך "ואני אומרת, לא!" כתבה, דבי לוי. איירה, אליזבת באדלי. לחצו להגדלה

*

לכבוד יום האישה החל בסוף השבוע (כך יצא, לא בכוונה)

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה ה-10

"את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו" על סיפור של מרי דה מורגן אהובתי. והנה גם נסיכת הצעצוע, סיפור שלה שתרגמתי לאתר מעבורת

הנערה ללא הידיים ואני (או קצץ את ידיה, אחרת לא אוכל לפגוע בה)

על פינוק ופמיניזם – הציירת ברת מוריזו

מה רוצות הנשים יותר מכל?

טוב די. אין לזה סוף.


  1. יום ארוך מאד

יום ארוך מאד ספרה הראשון של המאיירת נועה קלנר, מלווה את הרפתקאותיו של גיבור בן ארבע או קצת יותר (בגיל שבו הספרות כבר מתדלקת את הדמיון), ושל אחותו הפעוטה שמזדנבת אחריו וצולחת בקלות ובעונג את המפלצות, האריות, הג'ונגלים, האוקינוסים והרי הגעש שממציא לו דמיונו. אחרי שהוא מנסה להתנער מהתינוקת בשלל דרכים הוא אמנם מאבד אותה בקניון של הדמיון (וגם במציאות). וכך זה נראה:

נועה קלנר, מתוך "יום ארוך מאד": בפינה הימנית למעלה, האח המודאג. באמצע על המדרגות, בדרך לגלידה ענקית, האחות האובדת, ולמטה אריה הדמיון מרחרח את הגרב שאיבדה. לחצו להגדלה

הארכיטקטורה של האיור מבטאת שתי נקודות מבט בו זמנית: מצד האח היא מממשת את הבלבול וחוסר האוריינטציה, את ההתרוצצות המבוהלת לכל הכיוונים שכל מי שאיבד ילד חווה, ומצד האחות שעוד לא בורכה וקוללה במוּדעות, זו ארכיטקטורה של משחק והפתעות.

וזהו גם בקליפת אגוז (כמו שכותבים במסמכים משפטיים), גם סוד קסמו של הספר, רוח המשחק של האחות מאזנת את הסכנות והחרדות שמייצר הדמיון.

*

2. יחסות

ההליכה לאיבוד של קלנר מבוססת על "יחסות" של מאוריץ קורנליס אשר (1972-1898). (אמן שימושי למאיירים. ירמי פינקוס צייר את ביתו של מר גוזמאי הבדאי הנהדר שלו, "במחשבה מודעת על אשר והפירכות הארכיטקטוניות" של אשר, על פי עדותו).

מאוריץ קורנליס אשר (1972-1898) "יחסות"  


"גדל, אשר, באך" או בשמו המלא: "גדל, אשר, באך: גביש בן אלמוות: פוגה מטאפורית על נפשות ומכונות ברוח לואיס קרול" הוא ספר עיון מאת דאגלס הופשטטר, העוסק בשאלות מתמטיות ופילוסופיות אך גם בנושאים רבים הנוגעים לאמנות, לוגיקה, מוזיקה ומדעי מחשב (כך נכתב בויקיפדיה). אני לא צלחתי אותו בגלל המתמטיקה אבל בני הצעיר בן ה19 שקוע בו לאחרונה, ושאלתי אותו מה אומר הופשטטר על המדרגות של אשר. ובכן: כאשר אנו מתבוננים ב'יחסות', טוען הוכשטטר, אנחנו מיד מנסים להבין איזה מין עולם יכול להכיל את גרמי המדרגות בכיוונים השונים. אבל זה מלמד בעיקר על טבענו האנושי, שכן, שום חוק טבע לא קובע שמדובר בגרמי מדרגות.

"לו היינו פועלים בהגיון," מסביר בני, "היינו מצפים כי האדם יפנה אל הציור ויאמר: 'הא, ראו את כל גרמי המדרגות האלו. רגע, גרמי מדרגות אינם מתנהגים כך. מה יכול להיות פירוש נכון של ציור זה?' אך זאת לא הדרך בה אנו פועלים.*

ועל זאת הוא הוסיף והעיר (מטעמו, לא מטעם הופשטטר) כי –

שם הציור 'יחסות', מרמז כי גם אשר עצמו ראה את העולם שיצר כמורכב מגרמי מדרגות והיחסים המוזרים שביניהם. אם אנו מאמינים לאבחנה זו, עלינו להסיק כי ציורו של אשר מצליח לגלות לנו סוד עמוק על הטבע האנושי, בלי לצאת ממנו! ההשלכות של אבחנה זו על היכולת שלנו, ושל דברים ככלל, לטעון דברים על עצמם, יכולים להוות בסיס לדיון מעניין.

ובחזרה אלי: מעבר לפרדוקסים, לאחיזת העיניים ולמתימטיקה המזדנבת אחרי ציוריו של אשר כמו פחיות אחרי מכונית של נשואים טריים – יש נפש.

ויקטור וסרלי

.

.

.

הערת ביניים: פרדוקסים ארכיטקטוניים לא בהכרח סופחים נפש. קחו את ויקטור וָסָרֶלִי (1906-1997), מי שהיה במשך רגע ארוך אחד האמנים המוכרים במאה ה20. הוא הצליח לנטרל כל ממד סימבולי או סיפורי מן האשליה האופטית.   

.

.

.

.

.

.

הציורים המוזרים של אשר לעומת זאת, כומסים מצבים קיומיים או תודעתיים. הפרדוקסים וכו', נוסכים עליהם מן קרירות חלומית (לא בכדי הוא נחשב לסוריאליסט), מציעים שליטה מתעתעת, יכולת להתבונן.

*

3. בתי הכלא של הדמיון

ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, מתוך הסדרה, "בתי הכלא של הדמיון", לחצו להגדלה


אני אוהבת להתחקות אחרי גלגולים של תבנית, לראות את האבולוציה שבה היא סופחת ומשירה צבעים רגשיים ומנטליים. ובמילים אחרות: הרבה לפני "יחסות" היתה הארכיטקטורה המסויטת של "בתי הכלא של הדמיון", סדרת התחריטים של ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי (1778-1720), "הוגוורטס של האופל וחביונות התת מודע." קראתי להם פעם. מה שמחזיר אותי לאשר ולטקסט הספרותי שהשפיע על בני הצעיר (אותו אחד מקודם) יותר מכל. מדובר ב Harry Potter and the Methods of Rationality. פאנפיקשן (Fan Fiction) רחב יריעה שנכתב בעקבות ג'יי קיי רולינג. בקטע המובא פה בתרגומי החופשי, מנסה הארי פוטר להגיע למרתפי הוגוורטס:

הניסיון לנווט במסדרונות הוגוורטס היה… קצת פחות גרוע אולי מלשוטט בתוך ציור של אשר. זה היה מסוג הדברים שאתה אומר לעצמך כדי להתעודד, בלי לבחון אותם עד הסוף.

זמן קצר לאחר מכן התחיל הארי לחשוב שגם קל יותר לנווט בציור של אשר וגם קשה יותר בו-בזמן. המינוס הוא שאין לך אוריינטציית כבידה קבועה. והפלוס: המדרגות לא זזות בעודך מטפס עליהן.

כדי להגיע לחדר השינה שלו טיפס הארי על ארבעה גרמי מדרגות. ואחרי שירד לא פחות מתריסר מבלי להתקרב למרתפים, הוא הגיע למסקנה ש: (1) ציור של אשר זה משחק ילדים בהשוואה להוגוורטס. (2) איכשהו הגיע לחלק גבוה יותר של הטירה מן הנקודה שבה התחיל לרדת ו-(3) הוא אבוד באופן כה מוחלט שלא יתפלא אם מן החלון הבא ישתקפו אליו שני ירחים.

*

4. סולמות ונחשים

גלגולה של תבנית. לחצו להגדלה

אני עדיין בתבניות:

בתמונה האחרונה למעלה משמאל, משחק הלוח והמזל – "סולמות ונחשים" (למי שלא מכיר – מתקדמים במעלה הלוח בעזרת הטלות קוביה. בכל פעם שעוצרים בתחתית סולם מוזנקים אל ראשו, וכשנוחתים על ראש נחש נופלים עד קצה זנבו). המשחק הוא מעין פורמליזציה, אירגון בכללים, של הניווט בהוגוורטס של Harry Potter and the Methods of Rationality. בגרסה הודית של המשחק מן המאה ה-19 הוא אפילו ממוקם בתוך טירה.

לחצו להגדלה

5. המבוך השני של בורחס

באחד מן הטקסטים הקצרים שלו, "שני מלכים ושני מבוכים", מספר בורחס כיצד שידל מלך איי בבל, את אורחו, מלך הערביים, להיכנס למבוך הסבוך והפתלתול שבנה, והאורח תעה בו זמן רב ולבסוף נחלץ וחזר לארצו וכינס את צבאו ושבה את המלך שהתל בו.

אז קשר אותו אל גבו של גמל קל רגליים והביאו המדברה. לאחר שנסעו שלושה ימים אמר לו: "הו, מלך הזמן והמהות וסמל המאה! בבבל בקשת להביא עלי כליה בתוך מבוך של ארד שרבים בו המדרגות הקירות והדלתות. עתה יצא הרצון מלפני האדיר מכל, כי אראה לך את המבוך שלי, אשר אין בו מדרגות לטפס בהן, דלתות להתגבר עליהן וקירות שיצרו את את צעדיך."

אחר כך הסיר את כבליו והשאירו בלב המדבר, שם מת מרעב ומצמא. יתהלל זה שאינו מת לעולם.

(מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)

לא פעם חשבתי על ההגדרה המפתיעה של מדבר כמבוך בלי קירות ומדרגות. ובהקשר הנוכחי של ספרים וציורים, אני חושבת עליה מחדש: האם יש בכלל אנלוגיה למדבר כמבוך? המקבילה המתבקשת היא כמובן דף חלק כמו מפת האוקיינוס של לואיס קרול (שצצה כאן בקביעות, אחת למאה פוסטים בערך). התמונה למטה פותחת את ספרו של ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים".


אבל זאת מפה. כלומר, ייצוג של מרחב. המרחב הממשי שלה מוגבל. קשה ללכת לאיבוד בתוך דף (ואקונצ'י כבר הוכיח כמה קל להחלץ ממנו).

אני חוזרת לספרה של נועה קלנר, לאיור היציאה מן המבוך. אחרי דפים רבים שבהם התנשא על אחותו וניסה לנער אותה מעליו, הוא כמעט איבד אותה באמת ורק אז הוא גילה (או שכח להסתיר) כמה היא יקרה לו. המהפך הרגשי ניכר מן ההשוואה לתחילת הסיפור: באיור הראשון הוא נמלט ממנה ב/עם מטוס וכאן הוא רץ אליה ומביט לתוך עיניה.

נועה קלנר, פתיחת "יום ארוך מאד"
נועה קלנר, "יום ארוך מאד", היציאה מהמבוך  

שתי הסצנות מתרחשות על דף לבן לגמרי (למעט המדרגות הרגילות שבהן הוא יורד אליה). הדף הלבן פה אינו מבוך אלא דווקא המצע המוכר, הנטרלי, המובן מאליו של המציאות; עד כדי כך מובן מאליו שאין כל סיבה לצייר אותו. וזה עובד גם בכיוון ההפוך: המציאות היא הדף שעליו כותבים ומציירים, הקרקע לגידול דמיונות. (וגם רגע הגילוי שלי התרחש בתוך מבוך).

*

* בני לא התאפק וציין שהופשטטר מתייחס גם לקשר ההדוק בין זה לבין האיזומורפיזם הדרוש לתחום המערכות הפורמליות… אם יש לכם מושג במה מדובר אתם כנראה דוברי מתמטיקה. המשך בספר עצמו.  

שלום לאדון העורב הוא ספר השירה החדש הנפלא והפולח לב של עמוס נוי, יקיר העיר שכתב על קופיקו ועל המסע אל האי אולי (ועוד היד נטויה). "שלום לאדון העורב" ממשיך את שיחת הנפש המתנהלת פה כבר למעלה מעשור, על החיים ועל האמנות ועל הילדות, לא כמחוז חפץ נוסטלגי אלא כמקור של זכרונות עתידניים.

ב"כיתה המעופפת" של אריך קסטנר חוטפים הריאליסטים את אחד מתלמידי הגימנסיה, כולאים אותו במרתף, קושרים אותו בחבל כביסה ונותנים לו שש סטירות לחי כל עשר דקות. עד שחבריו מגיעים לשחרר אותו הוא חוטף תשעים סטירות, ואין זמן להחזיר ארבעים וחמש לכל סוהר (תרגיל הכפל והחילוק הוא חלק מן השיחה), כך שמתתיהו הבריון של הגימנסיה, מתנדב "לתקוע לכל אחד סטירה אחת ויחידה בלבד, שתהיה שקולה כנגד ארבעים וחמש שהיה מקבל מידי רודי [האסיר]."

ולמה נזכרתי בזה? כי יש המון שירים ב"שלום לאדון העורב" והזמן מרשה לי לכתוב על אחד, ואני ממש לא מתתיהו, אבל כל אחת כפי יכולתה.

והנהו, "מעשה איציק והסכין" מתוך "שלום לאדון העורב"

אני חושב שצריך להיות איזה שיר של איציק מאנגר/ ונדמה לי שקוראים לו "עקדת איציק" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכר אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

כך נפתח השיר וכך פחות או יותר הוא מסתיים. וטפו שפּה אני ימות, אם אני מאמינה לעמוס שהוא לא זוכר. לא רק שהבקיאות שלו בשירת ידיש ובשיריו של איציק מאנגר היא עוצרת נשימה, תירוצים פתלתולים מסוג – זה בכלל לא סיפור שלי, זה משהו שאני בקושי זוכר ושקרה בכלל לחבר שלי – לא עולים בקנה אחד עם הישירות הכמעט ברוטלית של הספר. אז למה בכל זאת?

"יש לכך שלוש סיבות" כפי שכתב חזי לסקלי. והראשונה – במובן, עזרה ראשונה – היא הכאב.

אמת בפרסום: "שלום לאדון העורב" הוא אחד הספרים הכואבים עלי אדמות. ונוי הוא כמו אטלס שנותן את כדור הארץ הכבד להרקולס (מאנגר) שיישא אותו לאיזה זמן בשבילו. ארכימדס אמר – ועוד לא נלאיתי מצטט – "תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם", והשאיפה להחזיק בכאב מבלי להישרף היא נקודת המשען היצירתית של הספר. כדי לבצע את המעלל מגייס עמוס נוי את כל העורמה הילדית והבוגרת, את כל המוסיקליות, ההומור השחור והלבן, ועוד אלף דברים אחרים שמקנים ל"שלום לאדון העורב" את החיוניות העצומה ואת התנופה.

ובחזרה לפתיחת "מעשה איציק והסכין" – מה שמוצג כאילתור הוא למעשה פואטיקה מוקפדת שהאפקטיביות שלה נובעת מן האגביות, מהנמכת הציפיות; הקוראת הלא מאוימת לא נערכת וחוטפת את המכה ישר בלב.

ויכול להיות שה"היתממות" הזאת – כאילו רק בגלל שאני מספר את זה במילים שלי, זה נהיה שלי – היא גם מנטרה הממולמלת בנשימה אחת ללא פסיקים ונקודות לצורכי פנים; כאילו אם [אנחנו המשורר] נשתכנע שזה לא שלנו, לא במקור, זה פחות יכאב. וזאת כבר הסיבה השנייה.

ולפני שאני מגיעה לסיבה השלישית, משהו על הכאב עצמו: כל שירי העקדה שאני מכירה, מלאימים את הסיפור; כלומר העקדה מופקעת מחייהם הפרטיים של אבות האומה והופכת למשל על פוגרומים ומלחמות קיום. אם זה יצחק של אמיר גלבוע, שקורא לאביו לעזרה, ונענה: זֶה אֲנִי, הַנִּשְׁחָט, בְּנִי,/ וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. או יצחק של חיים גורי שמוריש את העקדה לצאצאיו, "הֵם נוֹלָדִים/ וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". או יהודה עמיחי במניפסט פוליטי עצבני …אֵיזֶה אָב/ הוּא לָנוּ, שֶׁהָיָה מוּכָן לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ!/ דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים לֹא יָדַע אַהֲבָה לְבָנִים,/ אֲבָל הוּא יָדַע אַהֲבָה לֶהָרִים / וּמִכָּל הֶהָרִים אָהַב אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה/ הַר יְחִידוֹ, אֲשֶׁר אָהַב וְלָכֵן עָשׂוּ עָלָיו/ אֶת הָעֲקֵדָה וְאֶת בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ.

גם מאנגר מַלְאים את הסיפור, ובו בזמן הוא הוא הופך אותו לאישי כשהוא כותב בגוף ראשון על עצמו – איציק, על אמו המתה ועל סבו אברהם בעל העגלה מסטופטשט. ואצל עמוס נוי?

רמברנדט, עקדת יצחק

יש נגיעות פוליטיות ב"מעשה איציק והסכין", בדגש על הר המורייה כאתר השחיטה, או בהנחיה לקחת את "המצתים מהמנגל של יום העצמאות". אבל מעל לכול ובראש ובראשונה, זהו שיר על מוראות הילדות, על הורים מתעללים שממשיכים להרקיד את הנפש גם בבגרות (כמו היהודי מהמעשייה האנטישמית של האחים גרים, שמוכרח לרקוד בתוך שיח קוצים לצלילי הכינור המכושף).

וזה מביא אותנו לסיבה השלישית: פתיחת השיר הארס פואטית (כלומר שירה על שירה), מערטלת את המנגנון שבו קוראים מנכסים לעצמם שירים; בניסוח הפנימי המקוצר שלי, כל יצירה היא ראי שמשקף לכל קורא את עצמו, ובניסוח המשוכלל יותר של רולאן בארת ב"מות המחבר" – כל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הקורא." גם העיסוק במנגנון הוא סכר יעיל כנגד הצפות כאב.

ואולי הייתי צריכה להתחיל את הפסקה הזאת במילים:

אני חושבת שצריך להיות איזה שיר של עמוס נוי/ ונדמה לי שקוראים לו "איציק והסכין" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכרת אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

עקדת יצחק באיקונה רוסית 1778

(נ. ב. בהתחלה כתבתי שעמוס נוי עומד על כתפיו של מאנגר, ולא התאפקתי וציטטתי את אייזק (בכל זאת אייזק!) ניוטון "אם הרחקתי ראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים." ואז החלטתי שזה מתחכם מדי והגליתי אותו לנ. ב. ועוד לא אמרתי מילה על כתפיו של פנחס שדה. אולי בפעם אחרת.)  

*

עוד באותם עניינים (רק שמהם אותם עניינים? שירה? עקדה? ילדות שרודפת? קשה להחליט):

הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים

האם אפשר לפרום זכרונות?

הנערה שלא רצתה להנשא לאביה

המשפחה הלא קדושה

על שוק הגובלינים

שיחות עם אמא

כמה מילים (אקטואליות) על שירת דבורה


ארכנה ואתנה, כתב יד מהמאה ה15. העכביש שעל הקיר הוא האקדח שצ'כוב תלה במערכה הראשונה.

וראשית התקציר:

אַרַכְנֶה היא אורגת מופלאה. נימפות ההר נוטשות את גפניהן ונמפות המעין נוטשות את מעונן הזך כדי לצפות בה בזמן שהיא מלהטטת בחוטים. היא בטוחה שהיא עולה על האלה אתנה (מינרווה), שהיא בין השאר, אלת המלאכות הנשיות. אתנה לובשת דמות ישישה ומנסה להזהיר אותה מן ההשלכות של רברבנותה, אבל ארכנה משתיקה אותה בגסות, וגם כשהאלה מתגלה במלוא הדרה היא לא ממצמצת ומזמינה אותה לדו קרב של אורגות.

אתנה פותחת באריגת נצחונה על פוסידון – שניהם רצו להיות פטרונים של אתונה: פוסידון נעץ את קלשונו בסלע עד שפרצו ממנו מים ואילו אתנה נעצה את כידונה באדמה, הצמיחה עץ זית וזכתה. ומשם היא עוברת לסצנות שבהן האלים ובעצם הרה (יונו) הזועמת מענישה בני תמותה, בעיקר נשים רברבניות, בשינוי צורה.

ארכנה, לעומת זאת, אורגת סצנות שבהן האלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם.

ארכנה צדקה, היא עולה על אתנה, ש"על אף קנאתה לא יכלה לגנות את הרֶקֶם" ולפיכך היא קורעת את האריג ומכה את האורגת בכישור. ארכנה שמתחרטת מן הסתם כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" – מתאבדת בתליה. ואתנה מחזירה אותה לחיים בדמות עכבישה:

שערותיה נשרו ועימן נחיריה, אוזניה;
ויתכווץ קודקודה, נתגמדו אבריה בן רגע.
תחת גפיה צמחו אצבעות דקיקות מכל עבר,
יתר הגוף נבלע בכרס. אך עדן היא רוקמת
את רקמתה ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה.

(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)

אנטוניו טמפסטה (המאה ה17), ארכנה. טמפסטה מדגיש את פערי הכוחות כשהוא "חורז" את הצורות המעוגלות שאוחזות שתי היריבות. כמה מחורר ופגיע מגן התחרה של ארכנה לעומת המגן הצבאי של אלת המלחמה.
פאולו ורונזה, "ארכנה או דיאלקטיקה", 1520. אצל ורונזה הסוף ידוע מראש; הסצנה כולה מצוירת מלמטה, מגובה המספריים המזדקרים מן הסל, נכונים לנשוך ולשסע את המארג העכבישי. (ועל הדיאלקטיקה אני עדיין חושבת)


ארבע הערות:   

  • נאמנות בתרבות?

יש הבדל גדול בין התכנים שאורגות השתיים. הסצנות של אתנה הן איומים לא מוסווים שמבשרים את גורלה של ארכנה אם לא תמהר להתרפס: אתנה פותחת בנצחונה על פוסידון (ובתרגום לאִיוּמית: אני שגברתי על אל רב כוח אפצפץ פשפשונת אנושית) ועוברת לזעמה של הרה על מי שמהין להשוות את עצמו אליה. האיומים מקצינים במהלך האריגה: אם בנצחונה של אתנה על פוסידון יש חסד בדמות עץ זית, הרי האח והאחות שהשוו את עצמם לזאוס והרה כבר הופכים להרים – והגורל המר הזה הוא עדיין מכובד במידה מסוימת, אנטיגונה (לא זאת מהמחזה, אחרת) שמתרברבת בשערותיה היפות מתגלגלת בחסידה שמקשקשת במקורה, ובנותיו של כנירס נהפכות למדרגות (כן, מדרגות) בהיכלה של הרה. כל מי שמגיע דורך עליהן ואביהן השכול משתרע עליהן כשהוא ממרר בבכי.  

אלא שארכנה לא חוזרת בה מן התחרות, ולא מגלה שום כבוד או ענווה כשהיא אורגת את חולשותיהם של האלים, את העדפותיהם המיניות ואת בוגדנותם. וזה לא רק זאוס שהתחפש כזכור, לשור, לעיט, לברבור, לגשם של זהב, לאש ולנחש (רשימה חלקית) כדי לנאוף, גם פוסידון ואפולו התגלגלו בשור, אייל, סוס, דולפין, אריה וכן הלאה כדי לממש את תשוקתם לנשים (נשים בנות תמותה, לא אלות!). באמנות שלה אין שמץ תעמולה, היא אירונית וחתרנית, עסיסית ובקורתית.

טיציאן, "אונס אירופה", 1562-1560. (זיאוס שוכב עם אירופה בדמות שור, אחת הסצנות שארגה ארכנה)
  • של מי הפנטזיות האלה לעזאזל?

ארכנה לא שוכחת לארוג את ההרפתקה המשונה ביותר של זאוס, שבה התחפש ראש האלים לבן אדם כדי לשכב עם אישתו. אמפיטריון, זה היה שמו של הבעל המשוכפל. אלקמנה אישתו הרתה את הרקולס (תוצר של שלושים ושש שעות התעלסות עם זאוס שעצר לכבודה את השמש, בסגנון "שמש בגבעון דום"). היינריך פון קלייסט כתב על זה מחזה נהדר," מעין "שני קונילמל" משעשע, קודר וקורע לב בתעתועי הכפילות והזהות העצמית. אבל קלייסט לא היה היחיד כמסתבר; המחזאי הצרפתי ז'אן ז'ירודו (1882-1944) קרא לגרסה שלו "אמפיטריון 38" אחרי שספר ומצא שלושים ושבע גרסאות שקדמו לה. אצל ז'ירודו, ההומניסט המחויך והמלנכולי, הפנטזיות הן דווקא של הנשים, לא מתוך כוונה לזכות את זאוס (חלילה, אף שהיום הוא היה נשחט מן הסתם, בשם התקינות הפוליטית) אלא כדי להגחיך אותו ולחשוף את תסכולו: זאוס של ז'ירודו מחשיב את עצמו למאהב מושלם בזכות היכולת לקרוא את מחשבותיהן הכמוסות של נשים ולגלם את הפנטזיה המינית האולטימטיבית שלהן. ("נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית," כך מתארת לדה שלו את החוויה עם הברבור). אלא שאלקמנה העקשנית, הרומנטית והמפוכחת כאחת, מפנטזת רק על בעלה. וכך נאלץ המאהב השמיימי להתחזות לבעל כדי לזכות באישתו… איזו השפלה זו בשבילו להיות התחליף הפעם, החיקוי של הדבר האמיתי האנושי. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם. ז'ירודו לא שופט את האלים על סטיות מוזרות, הוא הופך אותם לכלי מוזר למימוש התשוקות הרבגוניות של בני האדם (מעניין למה אתנה היתה הופכת אותו לו יכלה.)  

גוסטב דורה (המאה ה19), ארכנה, באיור לקומדיה האלוהית של דנטה. בכתבי יד נוצריים מגלמת ארכנה את חטא הגאווה, והייצוג שלה כאן בהתאם, הוא דמוני לחלוטין. כבר במאה ה14 אגב, ניסתה הסופרת הפמיניסטית כריסטין דה פיזן לגאול את ארכנה מן הדמוניזציה הנוצרית. בספרה "עיר הגבירות" היא מכתירה את ארכנה מחדש כאם היצירתיות הנשית.
  • המתאבדת הנצחית

וייכמרו רחמי האלה, על חבלה תרימנה;
ככה חיִי סוררה, אך על חבל המשיכי חייך!
זה גורלך וגורל נכדייך לנצח – למען
לא תקווי לעתיד – גם נינייך ישאו את העונש!

(מתוך "מטמורפוזות" מאת אובידיוס, תרגום שלמה דיקמן)

רחמים? המממ… כמו רבים מסיפורי המטמורפוזות מסתיים גם סיפורה של ארכנה בתמונה חיה שמזקקת את תמציתו. אתנה שולפת את ארכנה מהמוות כדי שתגלם את החטא ועונשו לנצח נצחים. היא גוזרת עליה להמשיך בטוויה ואריגה בדמותה החדשה העכבישית – כלומר – אחרי שהיא מקטינה אותה (פשוטו כמשמעו) ומאפירה את חוטיה, כלומר גוזלת ממנה את הארגמן המהולל, את "תקוות הזהב" ואת שלל הגוונים המתחלפים, היא גורמת לה להשתלשל מן הקור שלה כמו מן החבל שעליו תלתה את עצמה, כלומר מאלצת אותה לחזור ולהציג את התאבדותה למען יראו וייראו.  

לואיז בורז'ואה, "אמא". maman-1999 © Louise Bourgeois 1999
  • אמא

לואיז בורז'ואה לא יכלה לבטל את הקללה של אתנה ולהחזיר לארכנה את גופה האנושי. על אף ההזדהות עם האמנית שחשפה את ערוותם של אלים כוחניים ונואפים כמו אביה שלה. הקללה של אתנה, כמו של הפיה הרעה מן היפהפייה הנרדמת – חזקה מברכותיהן של הפיות הטובות. אבל גם אם נמנע ממנה לבטל את הגזרה, בורז'ואה בכל זאת הצליחה למתן ולהמתיק אותה; ראשית, החזירה לארכנה את גודלה (ואף המשיכה והגדילה אותה לממדי ענק) ובו בזמן גם החזירה לה לפחות חלק מן האנושיות על דרך המטפורה וההשוואה לאמה האהובה.

"אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש," היא אמרה (בנזיפה עקיפה אולי לאתנה שקרעה את יצירת המופת של ארכנה).

״העכביש הוא שיר לאמי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כמו עכביש, אמי הייתה אורגת. כמו עכבישים, אמי הייתה חכמה מאוד. עכבישים הם נוכחות ידידותית שאוכלת יתושים … הם מועילים ומגינים, בדיוק כמו אמא שלי״.

ולסקז "האורגות", 1657. לחצו להגדלה. יום אחד עוד אתעמק בתמונה המופלאה הזאת, שכולה סיפור בתוך סיפור ותפאורה בתוך תפאורה: מלפנים, חבורת אורגות, ובעומק התמונה על מעין במה – שטיח שמתאר את התחרות בין האורגות המיתולוגיות אתנה וארכנה. ובתוך השטיח המתאר את התחרות תלוי השטיח של ארכנה המצטט את "אונס אירופה" מאת טיציאן (ראו תמונה למעלה)

*

עוד מטמורפוזות בעיר האושר:

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

על סיפורה של פרספונה

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה  

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)

הניסיון מלמד אותי שזה מעשה לא אחראי לפרסם שני פוסטים באותו נושא בזה אחר זה. צריך להניח לקוראים לשכוח ולהתגעגע, אבל הפוסט הזה כבר נמצא כמה ימים בקצה אצבעותי. אז שיהיה…

כשקבלתי את "על שפת הים השחור" של נינו ביניאשוילי היו כמה וכמה טוענים לכתר האיור-אחד-נפלא, אבל הזמן, תבוא עליו הברכה, סינן ובחר באחד.

סנט גאורג הוא גיבורו של הסיפור הרביעי בספר. העלילה מינימלית וכמעט חסרת פיתולים: הקדוש גדל ומתמלא בחוכמה ובחסד אלוהי. כוכבו דורך בחצר המלכות, הוא יועץ חכם וגיבור חיל על מפלצות, אבל כשהוא שומע שהמלך משווה את עצמו לאלוהים הוא מחליט לפרוש. לא עוזרים הפיתויים שמציע המלך וגם לא העינויים. מסירות נפשו גורמת למענים עצמם להתנצר, אבל כשהם חוזרים לארמון הם נושקים את גלימת המלך.

וזהו איור העינויים:

מתוך "על שפת הים השחור", עיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי

גם בקרב קדושים מעונים נחשב סנט גאורג לחריג בכמות ובעוצמת העינויים שספג. האיור היה יכול להיות ברוקי וסדיסטי (כמו סרט ההצלפות של מל גיבסון למשל אבל דף העינויים כמעט ריק. אין אביזרי כאב או תליינים. רק השורה המספרת עליהם מרחפת מעל הקדוש הכפוף, הפגיע, העירום ממתניו ומטה, שפניו מולטות.

"על שפת הים השחור" זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים לשנת 2018. בנימוקים המדויקים של חבר השופטים תואר הספר כאוונגרדי וחלומי (כפילות נדירה ואהובה), והאיור שלמעלה מפליא להמחיש את הצירוף.

האוונגרד ניכר בתיאטרון המחול המינימליסטי; נניח "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רואה. Xavier Le Roy, Self Unfinished (1998)  (פסטיבל ישראל 2015):

אני לא יודעת אם נינו ביניאשוילי נחשפה ללה רואה, אבל גם האוונגרד וגם במת התיאטרון לא נקלעו לאיור במקרה.

מצד האוונגרד, ראו למשל את האיור שבו שומע סנט גאורג שהמלך השווה עצמו לאלוהים:

משמאל, סינדי שרמן, מימין סנט גאורג

הקדוש המשוכפל הזכיר לי את סרט הסטופ מושן "בגדי בובה" שיצרה סינדי שרמן בשנות השבעים של המאה הקודמת. (שווה לראות את כולו, אבל ישירות לענייננו – דקה 1:59 ואילך).

<p><a href="https://vimeo.com/22608426">Doll Clothes by Cindy Sherman</a> from <a href="https://vimeo.com/luorvatdesign">luorvat design</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

.

מאבקו של הקדוש הגיבור במפלצת לעומת זאת, הוא ספק דו קרב, ספק דואט מחולי-קרקסי:   

האוונגרד והתיאטרון מספקים אלמנט של משחק והרחקה מסוימת, ואילו החלום והמיתוס (אני כבר מגיעה לשם) מעצימים את הרגש. נינו מציירת את הקדוש כשחולצתו משוכה אל פניו, ואולי זה סוג של שק שבו עיוורו אותו המענים – הדיו לא מתחייבת.* אלא שבין הצורה לבין מה שהיא מייצגת, יש רווח, והרווח הזה (שקורא לי שוב, ושוב, ושוב) הוא בית גידול לחלום, למיתוס, לשירה. ובמקרה הנוכחי, סנט גאורג לא רק לבוש לעינויים, כלומר עירום למחצה וכסוי עיניים, אלא גם נתפס בעיצומה של מטמורפוזה: פלג גופו התחתון עדיין אנושי ובעליון הוא כבר נהפך לבעל חיים שחור.

בספר הילדים היחיד שלו, מונה יואל הופמן את הדברים שמורים אינם מספרים; למשל, שאנשים בלילה נהפכים לחיות; כמו כל האמירות בספר, גם זאת פתוחה לפרשנויות: האם זה קשור לנהמות שבוקעות מחדר השינה של ההורים, או לחשיכה שמעוותת את צורתם של דברים, או לחלומות שבהם הכול אפשרי?

ואנשים שעוברים עינויים, שואלת נינו ביניאשוילי, למה הם נהפכים?

אם אני זוכרת נכון, אפוטרופסו של הארי פוטר, סיריוס בלק, שרד את כלא אזבקאן הנורא, בזכות הקסם שאפשר לו להתגלגל בחיה ולכבות או לפחות להקהות לאיזה זמן את תודעתו האנושית. אבל אם הייסורים הם שהפכו את סנט גאורג לחיה, זו חתירה תחת הדוקטרינה הנוצרית שבה ייסורים מזככים וגואלים, כלומר מעצימים את הרוח.

המטמורפוזות של אובידיוס מלאות באנשים שהפכו לחיות, לצמחים, לדוממים, אם בגלל שחטאו או בגלל שהגיעו למבוי סתום וחיפשו דרך מילוט, או בגלל הצפה רגשית שהצורה האנושית לא יכלה להכיל (ליקאון שהקריב את בנו נהפך לזאב, דפנה נמלטה מאונס ונהפכה לעץ, ניובה ששכלה את כל בניה ובנותיה נהפכה לסלע מזיל דמעות וכן הלאה).

והאם בינישוילי מציירת שלב בתהליך, או שיבוש סופני, כמו שקרה לנסיך הצעיר מברבורי הבר. שקולל ונהפך לברבור. אחותו נדרשה לטוות כתונת סרפדים כדי לגאול אותו, וכיוון שחסר בה שרוול, נותרה לו כנף במקום יד. בסיפורים יכולים להציל כתבתי:

"תקלת השרוול החסר מתוארת בפיכחון טכני מצחיק, אבל התוצאה הסופית טעונה ומסתורית כמו חלום. הנסיך בעל כנף הברבור מאחד נָכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זָקָן או תאומים סיאמיים) וכוחות-על. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אָסַמבְּלָאז' (טכניקה אמנותית שבה מחברים חפצים שונים לאובייקט תלת-ממדי) של איברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה האָ-סימטרית שלו, תחושה של מוּטציה, ניסוי שהשתבש."

קסביה לה רואה אגב, הוא בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית, ששאב את ההשראה למופע שלו מטרנספורמציות גנטיות של תאי גוף.


קסביה לה רואה, עצמי לא גמור. צילם פיטר גרג

האם אלה המענים שהפכו את סנט גאורג לשפן נסיונות, או סתם חדלו לראות בו אדם?

סנט גאורג הורג את הדרקון

סנט גאורג הוא הקדוש הפטרון של גאורגיה (וגם של אנגליה, אתיופיה, מונטנגרו, ליטא וקטלוניה). הוא זכה לתהילה כשגבר על דרקון. אבל מספרו של אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו למדתי, שאף שהקדוש נולד במאה השלישית, סיפור הדרקון צץ רק במאה האחת עשרה, ומקורו כנראה בציור אלגורי שבו נלחם הקדוש בשטן המכונה גם נחש הקדמוני. הדימוי קיבל חיים משלו והפך לפרט ביוגרפי בדיעבד. וגם לאיור הנפלא של נינו ביניאשוילי יש אזרחות כפולה של דימויי ושל מיתוס. וכך או אחרת, הוא פשוט שובר לי את הלב.

למטה, תבליט מכנסיית סנט ג'ורג' קוטל הדרקון בלוד (ישראל), שבה הוא קבור אגב, על פי אחת המסורות. 

*(הערה) הרישום לא לגמרי מתחייב גם בנוגע לעירום של החלק התחתון. אפשר לטעון שזה הטייטס שהוא לובש באיורים קודמים, אבל קו החולצה המתרוממת מטה את הכף לעירום.

***

ובלי קשר אבל חשוב!

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסופ"ש של ה-28-29 לדצמבר, תיערך תערוכת המכירה השמינית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך כיומיים בלבד ותתקיים השנה בבית בנימיני (רחוב העמל 17, תל אביב).

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה וחמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. ההכנסות הכספיות משבע התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, אולפן פתוח ללימודי שפה, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. 

בין האמנים/ות המציגים/ות: Know Hope, עידו בראל, יאיר גרבוז, יאיר ברק, דנה יואלי, שחר יהלום, זוהר גוטסמן, אלהם רוקני, מיכל בראור, חיימי פניכל, שירה גלזרמן, ליהי חן, חניתה אילו, ליאור גריידי ועוד רבים/ות וטובים/ות.

זו הזדמנות מצויינת לרכוש אמנות מעולה, במחיר נגיש ולמען מטרה חשובה וטובה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לאיבנט בפייסבוק

לא פעם אני תוהה על סוד העומק הרגשי של איורים מסוימים. אני לא מתכוונת לעומק הרגשי שמתבקש, נניח, מאיור שבו ראי הפלאים מבשר לאמה של שלגייה שיש יפה ממנה, אלא לפרטים ואירועים ניטרליים לכאורה, שרגש לא צפוי ממלא אותם בחיים וטוען אותם במורכבות. "על שפת הים השחור", חמש האגדות הגאורגיות שעיבדה ואיירה נינו ביניאשוילי מזמנות הצצה לפלא הזה.

לטובת מי שלא מכיר את הספר, אני חוזרת ומציגה אותו:

"אגדה", על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גיאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא למשל, או הסיפורים המרכיבים את הרומן הגרפי היפהפה של נינו ביניאשוילי, "על שפת הים השחור"; חמש אגדות היסטוריות ופוליטיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, גיבורי תרבות גיאורגיים שעליהם גדלה האמנית עד שעלתה ארצה בגיל תשע עשרה. הספר הוא הנסיון של ביניאשוילי להתבונן בחותם שהטביעו בה האגדות וגם לברוא אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים.  

ועכשיו ל"גוֹרְגַסַלִי" (מילולית, "בעל ראש הזאב"), סיפורו של וַחְטַנְג, מלך לוחם מן המאה החמישית, שכונה כך על שום צורתה של קסדת הנחושת שחבש (על מנת להבהיל את אויביו, מן הסתם).

נתבונן קודם כל בשלוש כפולות לא לגמרי רציפות:

כפולה 3: "וַחְטַנְג היה בן חמש עשרה כשתפס את הכס. עד אז הוכשר ללחום ולאחוז בחרב והפך עד מהרה למצביא מיומן. כשנהיה שליט הכניע את אויביו בקרב והטיל את חתיתו על שליטי הממלכות השכנות."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 3), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

כפולה 4: "וַחְטַנְג היה אלים. הפרסים קראו לו גוֹרְגַסַלִי – בעל ראש הזאב בשל צורתה של קסדת הנחושת שחבש."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 4), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

כפולה 7: "תוך כמה שנים שרר שלום באזור, ומאמציו של וַחְטַנְג הופנו לבניית מבצרים, חפירת תעלות והקמת גשרים."

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור "גוֹרְגַסַלִי" (כפולה 7), מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

ועכשיו נניח כמה פרטים מן הכפולות זה בצד זה.

מלמעלה למטה: פרט מתוך כפולה 3  ||   מוטיב עיטורי מסורתי מגאורגיה   ||   פרט מתוך כפולה 7   ||   פרט מתוך כפולה 4 (מסובב ממאונך למאוזן)

.

אז מה אני מנסה להגיד?

שאיור מעצם טבעו נמצא בדיאלוג עם טקסט כלשהו – ממחיש, משלים, מפרש ואפילו חולק עליו, אבל הדיאלוג במקרה הנוכחי הוא בעצם טריאלוג; כי נינו ביניאשוילי לא מפרשת מחדש רק את הסיפורים אלא גם עולם חזותי מסורתי. למשל – מוטיבים של עיטורים גאורגיים.

האיורים של "על שפת הים השחור" יוצרים וכומסים גנאולוגיה (חקר אילן היוחסין) או אולי אטימולוגיה (הענף הבלשני החוקר את מקורן של מילים) ספקולטיבית של העיטורים המסורתיים. כלומר: פני השטח הדקורטיביים, אם בגילומם המושלם ואם במצבי שחיקה ופרימה, הם רק קצה הקרחון של רגשות ומשמעויות: נינו טוענת אותם בכאב של הגופות המעונים, האיברים הנמתחים, המולקים, והמוּכָּּשים בידי מפלצות, ומנגד היא מגלה אותם מחדש כמין מפה מופשטת של תעלות, גשרים וכל מה שמצריך איחוי ושיקום כשיש הפוגה במלחמות ובסדי העינויים.

ואם לא די בכך, היא גם רומזת ומצביעה (דרך הכיתוב המופיע מעל העיטור בכפולה 3) על DNA של כתב שקיים בעיטורים; "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" כתב יהודה עמיחי. וגם העיטורים היו פעם כתב שבו תועדו וסופרו האגדות והמיתוסים. ואם אינכם מסתפקים בסמיכות ובשיתוף הלולאות כראיה, זה רק משום שלא הגעתם מהסיפור הקודם שבו ממציא המלך פַּרְנַוַואז כתב לשפה הגאורגית וכופה אותה על כל עממי הממלכה.

להלן שני איורים מן הסיפור על פַּרְנַוַואז (ועל קודמו אזון) שמהדקים את הקשר בין פיתולי הכאב לפיתולי הכתב, לפיתולי העיטורים. יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל דיינו.

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור על פַּרְנַוַואז ועל אזון, מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

נינו ביניאשוילי, איור לסיפור על פַּרְנַוַואז ועל אזון, מתוך "על שפת הים השחור". לחצו להגדלה

.

אני לא יודעת אם יש לתיאוריה הזאת תקפות אובייקטיבית; האומנם טמון זיכרון של מיטות סדום וגלגלי עינויים בפיתולים וסלסולים דקורטיביים של עיטורים? וזיכרון של אותיות? ומפת גשרים ותעלות? ייתכן. אבל בעולם שבראה נינו ביניאשוילי מצמיחים האלמנטים הדקורטיביים שכבות של משמעות ועומק רגשי. וזה נפלא.

.

חלון מן המאה החמש עשרה, מכנסיית סנט גאורג בטובינגן. (סנט גאורג הקדוש המעונה מכולם, הוא בין השאר הקדוש הפטרון של גאורגיה, וגיבורו של אחד מסיפורי "על שפת הים השחור")

.

נ. ב. התכוונתי לכתוב גם על איור אחד נפלא, אבל זה יחכה כבר לפוסט הבא.

*

עוד באותם עניינים

שיר של מילה אחת

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

דימוי שרודף אותי

האיש שלימד אותי להסתכל

האם איור זאת אמנות?

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

צ'וקובסקי, פולונסקי, אלתרמנסקי, ברמלי

*

ובלי קשר: במוסף "ספרים" של הארץ לפני כשבועיים – נועה אסטרייכר בקשה ממני להמליץ על חמישה ספרים על ילדות. מי שלא מנוי ורוצה בכל זאת, גרסה מקוצצת פה ושם, בפידיאף.

ואוטוטו – הזדמנות נדירה לראות את "האיש שלא הבחין בשום דבר" של נמר גולן (להטוטן) וג'וזף שפרינצק (אמן קול) על פי טקסטים של רוברט ואלזר. גילוי נאות: אחד היוצרים הוא בני היקר וגם היה לי העונג והכבוד לשמש יועצת אמנותית. אבל הטריילר למטה, תשפטו בעצמכם.

תיאטרון תמונע, תל אביב, 11.12 20:00  ||  לרכישת כרטיסים ובפייסבוק, קוד הנחה (50 ש״ח): Basta

 

לשיטת היידגר, הפעילות הקרובה ביותר לאדם בחיי היומיום אינה הפעילות התודעתית או המנטלית, כפי שגורסת הפילוסופיה המערבית הרווחת, אלא דווקא זו הפרקטית, המשתמשת בכלים הנמצאים בסביבתו.

מצוטט מתוך להיות ברפובליקת ויימאר, מאת בעז נוימן

אלא שלהפרדה בין פעילות תודעתית-מנטלית לבין שימוש פיסי בחפצים אין שחר לטעמי. כשם שהשימוש בחפצים (נניח, פטיש, משקפת, או מקל נחייה) יכול להחליף או לשדרג את פעולת האברים, כך הוא יכול גם להציף ולממש פיסות סמויות של הנפש והתודעה. מה עוד שההרגל והאילמות הופכים את החפצים לשקופים, אנשים שוכחים להיזהר ומאפשרים להם גישה לפינות האינטימיות ביותר.

זהו פוסט שני ואחרון שבו החפצים של ביאליק הופכים אותו כמו שהופכים גרב. לפוסט הקודם

*

  1. המקל

מאן ריי, דיוקן עצמי עם מקל הליכה, 1940-1930 – לחצו להגדלה

.

ביאליק התמוגג מהצלחת נאומו במועדון סופרי הידיש באמריקה. הוא הרביץ בהם דרשה, אמר לגליקסברג, והם היו מוטלים לפניו.

עמד, אחז במקלו בשתי קצותיו, הניחו על המדרכה, צעד אחורנית כמה צעדים, שילב את ידיו על חזהו, הביט על המקל:

– אט אזוי זעגן זיי געלעגן (כך היו מוטלים).

מוטלים במובן התעלפו ממנו, בניסוח עכשווי. כדי להמחיש עד כמה, ממחיז ביאליק את הסצנה ומציג אותה לגליקסברג: הנה הוא, המשורר הזחוח, המרוחק מעט, המתנשא מעל קהלו הדומם המוטל בחוסר אונים.

פרקטיקה כזאת של הדגמה מזכירה לי את המנהג התנ"כי להמחיש ולתמצת נבואות בעזרת חפצים; נניח, ויכוח בין ירמיהו הנביא לחנניה הנביא: האחד מסתובב עם עול בהמות על צווארו כדי להמחיש שיהודה צריכה להיכנע לבבל, והאחר שובר את העול כדי להמחיש שאלוהים ישחרר אותה (ירמיהו כח').

אבל בעוד שתיאטרון החפצים הלאומי של הנביאים עוסק בנושאים הרי גורל, חיים ומוות, טוב ורע, והחפץ מלוהק על ידי או לפחות בהשראת סמכות אלוהית, ביאליק מגייס את השיטה בשביל לא כלום, כדי להכיל את יהירותו העולצת הגולשת מסיר המילים אל העולם.

ועם זאת, יש משהו נוגע ללב וחושפני בתיאטרון החפצים הקטן שלו. ביאליק הוא משורר, וליהוק המקל לתפקיד הקהל הוא מושלם מבחינה פואטית:

פיסית, מקל אינו חפץ ככל החפצים, הוא מתעלה על כולם בכישורי ההתעלפות המזוקקים שלו: מקו מאונך לקו מאוזן.

ומטפורית, המקל המעולף הוא שמספק לביאליק את התמיכה הנחוצה לו בחיי היום יום, כלומר המקל מגלם בדיעבד לא רק את התעלפות הקהל אלא גם את התמיכה שהוא מספק לביאליק בחיי היום יום.

סנטי שבינסקי, קרקס (שנוצר במסגרת סדנת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס)

ועכשיו לרשימת הכובעים:

גליקסברג מתבונן בתצלומי ביאליק מתקופת רוסיה ומונה –

כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש פרט לצילינדר ו"קלחת". ביניהם כחמשה כובעי פרווה, של ביבר וקטיפה שחורה באמצע, של "קאראקול" וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פאנאמה ו"צלחת" מקש. בלכתו ל"מוריה" היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן.

ותוסיפו על זה את תיאור פגישתו הראשונה עם ביאליק: המפגש התרחש באודסה, בשעת בין ערביים. בחוץ סער הים והרעיד את הזגוגיות, וביאליק שגופו עטוף בשמיכה ושפם אדירים עוטר את פניו האפופים בעשן סיגריות, חבש לראשו תרבוש אדום.

גליקסברג מונה גם מלבושים נוספים של ביאליק ומסיים במעיל חום-ירקרק שהמשורר ש"ביקש לשוות לבגד זה צורה רומנטית" רק הניח על כתפיו.

ובלי לקרוא לביאליק דנדי, דומה שהראיות מצביעות על איזו קלות דעת אופנתית ונטייה לתיאטרליות.

ובהמשך לכך, שתי אנקדוטות:

*

  1. הסרת המגבעת

בתשעה באב תרצ"ב, נכנס גליקסברג עם נחום גוטמן ועם ביאליק לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. ביאליק שהפליג בסיפורים על חגי ילדותו, שכח שהוא נמצא בבית כנסת והסיר את מגבעתו.

אני תמיד מנסה להסביר לתלמידי תיאטרון שחפצים הם כמו משקולת על סצנה אם אינם מעוררים איזה קונפליקט שמשמש מנוף קומי או דרמטי, ולו בזעיר אנפין. ובהמשך לכך –

גליקסברג לא מביט ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. די לו בביאליק ובפיזור דעתו, אבל אני שתמיד מדמיינת הכול על במה, מתענגת על המהומה הקלה הקומית שמחוללת הסרת המגבעת. ביאליק אמנם מסיר אותה לתומו, אבל האחרים אינם שותפים לפיזור דעתו, ובעודם קשובים לזכרונותיו הם גם מחליפים מבטים מחויכים, נבוכים או מבוהלים מעל לראשו ומתלבטים אם להעיר לו ומתי לקטוע את שטף סיפורו.

*

  1. המטפחת

אמר ביאליק לגליקסברג:

כשאני שם מטפחת על ראשי, הנני דומה מאד לאמי. פעם עשיתי כך ונדהמתי: כאילו את אמי אני רואה בחיים.

רק דמיינו את התמונה. ביאליק קושר מטפחת לסנטרו ומביט בראי, ואמו המרירה הרעשנית והמתה מכבר מחזירה לו מבט. התעתוע המגדרי, ערבוב הזמנים והרגשות. אני מנסה לחשוב על תקדימים או תאחירים; אולי הזאב של כיפה אדומה עם כומתת השינה של הסבתא? או להבדיל, גיבור סיפורו השובר לב של אנדריי פלטונוב, "סמיון" (מתוך בעולם נהדר ואכזר). סמיון עוד לא בן שמונה. אמו מתה בלדתה, והוא מחליט להיות אמא לאחיו הקטנים "אם אין מישהו אחר", ולפיכך הוא לובש את שמלתה, ובפניו הילדותיים והעצובים נראה ספק ילד ספק ילדה.

הֶרְאֵיתִי אֶת יְצִירָתִי לִמְבֻגָּרִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אִם צִיּוּרִי מֵטִיל אֵימָה עֲלֵיהֶם. הֵם הֵשִׁיבוּ לִי: "כְּלוּם צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִפְּנֵי כּוֹבַע?" לַאֲמִתּו שֶׁל דָּבָר, לֹא הָיְתָה זוֹ צוּרַת כּוֹבַע, אֶלָּא דְמוּתוֹ שֶׁל נָחָש-בָּרִיחַ בְּעַכְּלוֹ פִּיל. לָכֵן צִיַּרְתִּי אֶת קִרְבּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ-הַבָּרִיחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַדָבָר מוּבָן גַּם לִמְבֻגָּרִים. כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים: תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכֹּל. (הנסיך הקטן תרגום אריה לרנר)

עוד שפת חפצים בעיר האושר

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

חייל הבדיל האמיץ

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה  

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

הזמן שלי הולך ומתכווץ, הרווחים בין הפוסטים הולכים ומתרחבים, ורק לראש לא איכפת, הוא ממשיך לייצר מחשבות עד שקשה לי לזוז בתוכו. ולפני שייסתם כליל ויתחיל להסריח כמו בית של אגרן כפייתי, אני מפנה קצת לפוסט.

ביאליק, צייר ליאוניד פסטרנק, 1921

.

אני צוברת לא מעט שעות ביאליק לאחרונה (בזכות פרוייקט מלהיב ובולעני שבו אני מעורבת, ועל כך בפעם אחרת) ונחשפת למידע שלא התרפט מרוב משמוש. למשל אצל חיים גליקסברג, צייר שתיעד בשקדנות את פגישותיו הרבות עם ביאליק ועם גברת ביאליק, כפי שהוא קורא לה, וכך אקרא לה גם אני.

גליקסברג, תבוא עליו הברכה, לא מגייס את זכרונותיו לדיוקן ייצוגי או הומוגני, הוא פשוט מלקט כל בדל אנקדוטה, כל מילה שנשרה מפיו של ביאליק כמו שאוספים שרידים של קדושים, לא זורקים משהו כי יש עליו כתם. ספרו הוא מעין שמורת זכרונות שאפשר לסמן בה תוואים שונים. אני הלכתי בשביל החפצים של ביאליק (או חיים לחמניה ביאליק, כפי שקרא לו ילד אחד בהנאה).

ביוון העתיקה היה בית משפט מיוחד לתביעות נגד חפצים, כפי שלמדתי מספרם של אייל ויצמן ותומס קינן, הגולגולת של מנגלה, לידתה של האסתטיקה הפורנזית:

"אחד מיריביו של תיאגניס חבט בפסל שלו לאחר מותו לאות נקמה, עד שהפסל הכועס כביכול נפל עליו ומחץ אותו למוות. הפסל הועמד למשפט, הורשע ונגזר עליו שיושלך לים." (ולקוראים המוטרדים, הוא זכה לחנינה בסופו של דבר, בעצת האורקל).

מכיוון שחפצים אינם יכולים לדבר, הם נזקקו למדבב, אדם שיתרגם את שפתם לשפת בני אדם. ואף שהחמצתי את הייעוד הזה באלפי שנים, לא הפסקתי לצותת לחפצים ולמה שהם אומרים על בני האדם שלהם.

ובחזרה לביאליק – המידע המעט מוצפן ובעיקר שקוף מצטבר לפורטרט עצמי, פורטרט שוליים אגבי וחושפני בדרכו הצנועה האילמת.

*

  1. הליצן והבובנאי (או – לוּ הייתי פסיכואנליטיקאית…)

גליקסברג מביא שלל ראיות לפיזור דעתו של ביאליק, חלקן עוצרות נשימה (גברת ביאליק מספרת לו כיצד שכח את שמה לאחר אירוסיהם). אבל כיוון שהחלטתי להגביל את עצמי לחפצים, אני ממשיכה לעדות הבאה:

יום אחד בא [ביאליק] לקיוב עם לווינסקי. בדרך קנה חבית של "מלפופני ניאז'ין" כבושים. בתחנה יצאה לקראתו משלחת, ועלמה הגישה לו זר פרחים. עומד לו חיים-נחמן כשהחביונת תחת בית שחיו, מוציא מטפחת כדי לנגב את מצחו ותוחב את הפרחים לכיס מעילו…

המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג ("שעונו הוא בצנצנת, משקפים במקרר, /במקלחת השמנת, המגבת בחצר") בואכה האנרכיזם הפואטי של הרפו מרקס.

(לדור שלא ידע את האחים שאין בלתם, הצצה להרפו מרקס, האנרכיסטי מכולם)

.

ובחזרה לגברת ביאליק:

ערב אחד באודסה, ניגש אלי כשבידו מלכודת, והיה מבעיתני בעכברון. באותה דירה ברח' טרואיצקאיה, היה פורץ פתאום, מתוך עודף כוח ושובבות, וזורק לתוך המטבח דרך הצוהר כרים ושאר מטלטלים רכים ומשם זורקם בחזרה לחדרו.

העכברון שייך בעצם למסלול אחר בשמורת ביאליק; שביל בעלי החיים שעובר דרך חזירים, נחשים, כמה וכמה חמורים (ואף לא ציפור אחת למרבה ההפתעה, כשזוכרים את שכיחותן של ציפורות נחמדות, טווסי זהב, דוכיפתיות ושאר בעלי כנף בנופי שיריו). אבל הסצנה של השלכת הכרים למטבח ובחזרה היא כבר לגמרי חלומית באנרגיה הסהרורית, בפלישה של חדר השינה למטבח.

למשל, הנני במטבח [מספרת גברת ביאליק]: פתאום מבעד לדלת מתמתח ומתנפח נחש צבעוני ארוך הפולט קול יללה משונה, ואחרי זה מופיע חיים נחמן בעצמו כשנחש הנייר בפיו, ובפוגעו בחוטמי או בחוטמה של המבשלת הוא מתגלגל מצחוק כקונדס.

לו הייתי פסיכואנליטיקאית הייתי עושה צימעס מן השילוב של סצנת הכרים והנחש המתנפח, אבל כיוון שיש לי יד ורגל בעולם הבובנאות אני מתמקדת בשימוש בצוהר ובדלת המטבח כבמות-חלון, בזמן שביאליק גולש בלי משים מן החפצים אל תיאטרון הבובות:

לפני לכתו [של ביאליק, מביתו של גליקסברג] קודם שלבש את המעיל, הפכו מעל לראשו, ובשרווליו החל לנגח את רותי [בתו של גליקסברג] והיה גועה: מוהו, מוהו.

*

  1. ביאליק והעלמה מעדות המזרח

בעלותי על המדרגות אני מבחין בקולו המרוגז:
– כמה פעמים אמרתי לך, יונה, שלא לנגוע בשולחן הכתיבה בלי רשות…
כשנכנסתי, תחב לי בתנועה מפוזרת את כף ידו, על מצחו חלפו צללי חימה, והגידים הנפוחים על רקותיו הלכו ושקטו.
העוזרת, עלמה מעדות המזרח, עמדה נבוכה, ושואב אבק בידיה.
בקול רוטן ומפייס:
– את מבינה, כל חפץ הוא בחינת דבר חי, החש כל נגיעה שהיא.

לא צריך להיות מרקסיסטית כדי להבחין בישירות שבה החפצים מתמצתים את מלחמת המעמדות, בעימות בין שואב האבק המבויש הפועלי לאריסטוקרטיית שולחן הכתיבה המורמת (פשוטו כמשמעו) מִעם, האסורה בנגיעה.

את ההסבר של ביאליק על החיים הנסתרים של החפצים אני מקבלת כפשוטו, ורק לרגע אני מרגישה כמו דונלד טראמפ שמקבל את ההסבר הסעודי לרצח בקונסוליה. אני אפילו לא יודעת אם זו אשמת ביאליק או אשמת גליקסברג, שטורח ומדגיש משום מה את מוצאה העדתי של העוזרת. אבל זה איכשהו נוגס בהסבר. ביאליק נשמע פחות כמו המשורר דניס סילק שמאן מוּלד ושגריר אמת של עולם החפצים, ויותר כמו נציג האליטה האשכנזית שמתנשא על העוזרת המזרחית ומסביר לה משהו דרך האנשה, כאילו היתה ילדה קטנה.

.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל, מתוך התערוכה

*

הגעתי רק לאמצע בערך, והזמן… המשך יבוא.

***

ובלי קשר (וגם עם, כמובן):

אתמול אישרה ועדת שרים את החוק החשוך לנאמנות בתרבות, שכבר ממומש מזה זמן באופן זוחל. כך נסגרה לאחרונה גלריה ברבור על ידי עיריית ירושלים. כמענה וכמחאה פתח האמן הדס עפרת גלריה ברבור II בסטודיו שלו. הגלריה החדשה שנפתחה ביום חמישי, ה-18 באוקטובר, מציגה תערוכה של ציורים, פסלים, פרפורמנס ווידאו-ארט בנושא ברבורים. משתתפים האמנים: עדן אורבך עפרת, מוטי ברכר, דנה יואלי, ענת עינהר, הדס עפרת, יוסף קריספל, ואסתר שניידר. התערוכה תינעל ב-17 בנובמבר.

זמני פתיחה: חמישי 19:00-22:00, שישי ושבת 10:00-14:00.

מיקום: רחוב וינדהם דידס 8, מושבה גרמנית, ירושלים

נא ראו זאת כהזמנה אישית (וגם הפיצו לכל המעונין).

ענת עינהר (אין לי מושג איזה עבודות שלה מוצגות בתערוכה, יש לה ריבוא ברבורים)

*

עוד חפצים בעיר האושר

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

דניס סילק, אביגיל שימל – קטלוג

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

ועוד המון

עוד על ביאליק (ועל בתיה קולטון) – איך נראית ילדות?

שפת דימויים רב תחומית היא סוג של שפת אם בשבילי, ואפילו יותר מזה, כי בשפת אם מובלעת מסורת והנחלה, והשפה הזאת היא מוּלדת ומוֹלדת, שפת נפש ראשונית שאני מכירה מרגעי התגלות בילדות. לא היתה לי כמעט הכשרה חיצונית כשהמצאתי, ואולי מצאתי, את ההצגות שלי, את מוכרת הגפרורים, את נסיך ב-3 חלקים (ואפילו את הוי, אילו…). לא היה שום מוסד שלימד תיאטרון חזותי כשיצאתי לדרך, וכשהוא סוף סוף הוקם, כבר הייתי בצד המלמד. זאת שפה אינסופית ואני עדיין ממפה את הדקדוק הפנימי האמנותי והאנושי שלה (שלי). עיר האושר היא בין השאר, תיעוד של התהליך הזה. ובכל פעם שאני מתבקשת למנות את שנות לימודי בטופס כלשהו אני משתוממת, משתוממת באמת, לא על דרך ההיתממות, כי כל החיים שלי הם שנות לימוד ואני מקווה שכך יישארו כמו אצל יוסף הירש, האיש שלימד אותי להסתכל: פעם נכנסו תלמידים ותיקים לשיעור והתלוננו שלא לימד אותם דבר מרעיש שלימד אותנו, והוא הצטדק ואמר, "אבל אז לא ידעתי את זה…" זה מה שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה ובכלל.

ובהמשך לכך – שני ספרים שיצאו לאחרונה מתעדים, כל אחד בדרכו, פרקים בתולדות המיצג ומחול האוונגרד הישראלי. הם נשלחו לעיר האושר כמו שהיו שולחים פעם אנשים רזים לבית הבראה, בתקווה שיעלו קצת בשר על עצמותיהם (דימוי משונה, אבל זה מה שעלה בדעתי – ומה שעולה ראשון הוא הנכון, אם להאמין למטפלת שלי בדמיון מודרך). כלומר בתקווה ובציפייה שיימצא להם קצת מקום מתחת לפנס. ויצא שבכל אחד מן הספרים האלה מתוארת עבודה שנחרטה לי בחודי מחטים בזוויות העין ככתוב באלף לילה ולילה, ותרמה את שלה לתיאוריה ולפרקטיקה האמנותית שלי (כי אחורי הקלעים של כל תיאוריה אמנותית היא מערכת כלים לצפייה וליצירה). זה לא פוסט על הספרים עצמם אם כן, אלא על המפגש העוצמתי עם העבודות וגם על תעתועי הזיכרון והטלפון השבור* של התיעוד.

(*ויקיפדיה: טלפון שבור הוא משחק … שבו כל משתתף לוחש בתורו למשתתף הבא אחריו בתור ביטוי או משפט שלחש לו המשתתף הקודם בתור. השגיאה המצטברת מסתכמת לעיתים קרובות בכך שהקשר בין הביטוי הסופי לביטוי ההתחלתי קלוש ביותר, וההבדל בין השניים משעשע את המשתתפים. המשחק … משמש כהדמיה לשגיאה מצטברת, ובייחוד לחוסר הדיוק המסוכן שבשמועות.)

ובכן:

תמר רבן – שפה/פעולה/מציאות של אמנית מופע מאת זמירה הייזנר. לדף הספר באתר ההוצאה

.

תמר רבן היא אמנית ישראלית רבת זכויות ופעלים, ואולי היחידה מלבד עדינה בר-און, הפועלת ברציפות בתחום המיצג משנות השבעים של המאה הקודמת עד היום; הן באופן עצמאי והן במסגרת "מקלט 209" שהקימה עם דני זקהיים וענת שן, והמשכו "במת מיצג".

"סטרפטיז" (1988) של רבן היה חלק מתוכנית מס' 1 של "מקלט 209" (הסטודיו של רבן במקלט ברמת אביב שהפך למרכז פעילות מיצגית). זו היתה עבודה מכוננת בשבילי כפי שאסביר עוד מעט, אבל אף שמדובר בעבודה פוליטית, פמיניסטית וארס-פואטית (כל השלוש), יש להקדים ולומר שהקשר שלי ל"סטרפטיז" אינו עובר דרך התכנים. ואפילו להפך: "המסרים" נראו לי כבר אז מעט פשטניים ואילוסטרטיביים. הרושם העז שעשתה עלי היה נטוע במקום אחר.

למען המכנה המשותף, אני מעתיקה את תיאור המופע מן הספר:

רבן נכנסה לבמה כשהיא לבושה במעיל ובידה כוס חלב, ואמרה:

נגיד שהחלב הוא ים,/ היבשה היא קרקעית הכוס/ ואת רב חובל של אונייה/ המפליגה בים.

נגיד שהיבשה היא אמריקה,/ שתי את החלב ותגיעי לאמריקה./ שתי בשלוקים גדולים./ כל הנוסעים על הסיפון/ מחכים לראות את החוף.

שלוק גדול – רואים כבר משהו?/ עוד שלוק – עכשיו?/ עוד אחד – ועכשיו?/ יופי רב חובל!

בכל שלוק רואים יותר יבשה ופחות ים,/ יותר אמריקה ופחות חלב

ועכשיו שלוק אחרון בשביל…

לאחר שאמרה את הטקסט הזה היא שתתה את החלב ופשטה שכבות רבות של בגדים ארץ ישראליים שלבשה: מעיל, אוברול כחול, סרפן, חצאית כחולה וחולצה לבנה, מכנסי התעמלות מגומי וחולצה, ונשארה לבסוף בתחתונים וחזייה מברזל ועליה שני חיילי פלסטיק אדומים במקום פטמות. בכל שלב של הסרת הבגדים היא אמרה "קוראים לי אלה, אלה אלה, ישראלה." משתתפים נוספים הסתובבו בקרב הצופים הנועצים מבט במופע הסטרפטיז והחזירו להם מבטים מאשימים ומביישים. המופיעים התלבשו במקביל להתפשטותה של רבן תוך כדי ביצוע פעולות שונות, וסיימו כשהם לבושים בחליפות. הם עמדו בגבם אל הקהל כשהם מגרדים אותו במגרפות אדומות קטנות של ילדים ולאחר מכן פיצחו גרעינים בישיבה על הרצפה. לבסוף הם התכסו בשקיות פלסטיק שכתוב עליהן "טרנספר" והוצאו מהמקום.

התיאור הנ"ל נשען על פי הייזנר, על מחקר שערכה מיכל שרייבר, וכן על שיחות שלה עצמה עם תמר רבן, ומסמכים ששרדו את השריפה שכילתה את ארכיון במת מיצג ב2003.

ולמה אני מציינת את זה?

כי הייזנר כותבת שרבן נכנסה לבמה כשהיא לבושה במעיל ובידה כוס חלב.

והזיכרון שלי חולק עליה, ואולי מתקן אותה: רבן נכנסה לבמה כשהיא לבושה במעיל ושלפה כוס חלב מכיס המעיל.

אני מתארת לי שמבחינת המסרים הפוליטיים וגו' אין הבדל בין שתי הגרסאות (א' היקר התפקע מצחוק על תשומת הלב המגוחכת שאני מקנה לפרט זעיר). אבל מנקודת מבטי – נקודת המבט של השפה האמנותית – זה הבדל של שמיים וארץ. הרגע הזה שבו כוס מלאה בחלב נשלפה מכיס המעיל היה רגע של עונג צרוף, של שירה, של דרמת חפצים זעירה: השיבוש, ההזרה, ההפתעה הגובלת בלהטוט, הסוריאליזם הנינוח, ואיזו "חרדת כתם" שעבר זמנה, שיצרה מין אפקט של מתח בדיעבד, ועוד. זה היה רגע קטן ונפלא שלא מאייר שום ססמא, שלא כפוף למשמעות חיצונית אלא מעורר אותה. 

ואם כבר משחקים במצא את ההבדלים, הנה עוד הבדל בין גרסת הספר לזכרוני: הייזנר מונה "מכנסי התעמלות מגומי" בין הבגדים שפשטה רבן. קשה לי מאד להאמין שהייתי שוכחת מכנסיים כאלה וגם אין להם הצדקה מתקבלת על הדעת (בניגוד לחזיית הברזל* נניח, עם חיילי הפלסטיק המשופדים). הפעם קרוב לוודאי, מדובר בטלפון שבור כפשוטו: מישהו הזכיר "מכנסי התעמלות עם גומי" והתכוון למכנסי ההתעמלות הנפוחים של פעם, ואות שנשרה הפכה את הבד לגומי (ומי יודע לאן זה ימשיך ויתגלגל).**

אבל המתנה הבאמת גדולה שקבלתי מרבן היתה עצם המבנה; התיאטרון החזותי פנה עורף למבנה הבדוק והעוצמתי של הדרמה, ונזקק לפיכך, למבנה אלטרנטיבי שיספק מרחב לדימויים ובסיס חדש לדיאלוג עם הקהל.

ברכט נפרד מן הדרמה בתיאוריית התיאטרון האפי שלו. קשה לתאר את האושר שגרמה לי התיאוריה (מקצת ממנו ניסיתי להסביר פה), אבל ברכט עדיין נסמך על סיפור, ואני נזקקתי למבנה רדיקלי יותר, משוחרר יותר מן הדרמה המסורתית. ובעיצומו של החיפוש הזה נתקלתי ב"סטרפטיז";

תמר רבן השתמשה במנגנון הבידורי-מיני כדי להציג גיאולוגיה היסטורית-אידאולוגית. וואו.

זאת היתה דוגמא נהדרת למה שויטו אקונצ'י (חפשן-על של מבנים ומנגנונים) כינה בהומור המטפורי שלו, "טַפּילוּת על שיטה קיימת". והבחירה הספציפית של רבן היתה מבריקה ומתגמלת מבחינות רבות.

ראשית, אף שיש הבדלים ניכרים בין מופע סטרפטיז למחזה, הדי אן איי החזותי של סטרפטיז הוא דרמטי באיכותו, כלומר פועל על פי העיקרון הקלסי של רצון ומעצור: החתירה לעירום, וכל הכפתורים והרוכסנים ושכבות הבגדים שעומדות בדרכו.

שנית, לסטרפטיז כצורה תיאטרלית-בידורית יש מבנה ברור ומסודר עם כללים פשוטים. כשהכללים האלה מושאלים למיצג הם נותנים לקהל קצה חוט שבעזרתו הוא יכול לנווט בסבך המיצגי. ואפילו יותר מזה; הם מזמינים אותו לנחש, מה יתגלה מתחת לבגד הבא. הם מאפשרים ליוצר/ת לפעול בהתאם לציפיות או להפוך אותן על ראשן. וכך או אחרת, המיצג הוא כבר לא אירוע סתום ואיזוטרי אלא דיאלוג.

ושלישית, גם כשמטעינים אותו בתכנים שונים בתכלית, היסטוריים ואידאולוגיים במקרה הנוכחי, המנגנון המיני עדיין מתפקד; הן כתחבולה רטורית – אין כמו התפשטות כדי לרתק את תשומת הלב החרמנית ו/או המציצנית של הצופים – והן כגורם נוסף, משני, של משמעות.

וכמובן (וזה אולי הכי חשוב) שסטרפטיז היא לא הצורה היחידה שאפשר לאמץ/להסב. המיצג של רבן הפך אותי לציידת מבנים. הוא העצים וחידד את התשוקה לנדודים מתחום לתחום, את תפיסת האמנות כמשחק שאינו נגמר. ועל כך אני מודה לה עד היום.

ובו בזמן, "סטרפטיז" היה גם המופע שבו נפרדו דרכנו. כי המחויבות שלה למבנה היתה משייטת ואמורפית מדי לטעמי, החוקיות פרוצה והסדר אקראי. זה ריפה את המתח בין תוכן לצורה, טשטש את הפלא במקום ללטש אותו. וחשוב אולי לומר, שזאת לא היתה תוצאה של קוצר יד אלא של בחירה אמנותית, שחידדה את התפיסה שלי על דרך הניגוד. כי בשבילי אמנות היא קודם כל על מתח, על מיזוג בין דברים כל כך שונים ורחוקים שרק בדרך נס הם לא מתפרקים ונפרדים, והנס הזה הוא היכולת של היוצר/ת להוכיח שהם חופפים.***

* נדמה לי שברזל כבד ומסורבל מדי בהקשר הזה, אני זכרתי פח על פי קלות התנועה של רבן.

** מזכיר לי את שגיאת התרגום שנפלה ב"טבח החתולים הגדול" וגרמה לי לברר, האם אפשר לפרום זכרונות?

*** זהו גם העיקרון העומד מאחורי מטפורות טובות. כאן ניסיתי להסביר אותו בעזרת מטפורה מבריקה של אלתרמן, וגם לקשר לתיאטרון.

*

הארכתי דיי. כבר לא אגיע לספר הבא ורק אגיד שימי תמ"ר – תיאטרון מחול רמלה של גליה ליוור, מתאר את חייה הקצרים של להקת תמ"ר החשובה והמהפכנית. "ויה דולורוזה" (תל חי, 1983) הבלתי נשכחת שלהם היתה עבודה פוליטית, ובו בזמן לירית ואנושית עד העצם. ולא רק שהליבה האנושית שלה לא התיישנה במשך השנים, היא צברה עוד שכבות של עומק ומשמעות. אבל כל זה יחכה מן הסתם לפעם אחרת.

.

מתוך ויה דולורוזה של להקת תמ"ר. לחצו להגדלה

*

עוד סטרפטיזים בעיר האושר

סטרפטיזים משונים

הלגיון של אורין יוחנן

אלוהים, סטרפטיז

*