Feeds:
פוסטים
תגובות

מעולם לא כתבתי כאן על קלאס אולדנברג. הוא הבליח פה ושם כדמות משנה (נניח כאן, או כאן, או כאן, או כאן), אבל מעולם לא כתבתי על הקסם שפסליו מהלכים עלי. בייחוד הרכים והענקים. ונתחיל ברכים.

הפסלים הרכים המוקדמים של אולדנבורג פשוט מתרגמים באופן פיוטי את החומריות של האובייקטים המקוריים.

צלחת צ'יפס, קלאס אולדנבורג 1963

צלחת צ'יפס, קלאס אולדנבורג 1963

השלולית האדומה של הוויניל שמוטה על הצ'יפס כמו קטשופ. הצהוב של הצ'יפס פחות מבריק. הוא דחוס ומוצק מן הקטשופ ותפריו מדגישים את החיתוך הגיאומטרי. ואילו הצלחת יצוקה מחומר לבן קשיח כמו במציאות.

ארבעה good humors, קלאס אולדנבורג 1963

ארבעה good humors, קלאס אולדנבורג 1963

ה- good humors הם ארטיקים שמצופים בשכבה עבה של סוכריות, פצפוצים ושבבים של השד יודע. אולדנבורג "מתרגם" את המרקמים הגסים והמנומרים לשלל פרוות סינטטיות. בעצם הבחירה בפרווה יש איזו סתירה מדגדגת; האם ציפוי פרווה מחמם את הגלידה או פשוט מזכיר כמה היא קרה? (תהייה שמייצרת מתח, אירוניה ודו משמעות, השילוש המיוחס למטפורה טובה). הנגיסה לקוחה מתמונות הפרסומת שבהן היא מתפקדת כמעין חתך גיאולוגי ש-חושף את התוך המבטיח של הארטיק. הצבעוניות העזה המלאכותית של הטקסטיל מקבילה לזו של צבעי המאכל. וכמו הצלחת שלמעלה כך גם מקלות העץ הם פיסת מציאות שמבליטה את המרקם הרך של הגלידה.

good humors במציאות

good humors צילום פרסומת

חומרי הפיסול של אולדנבורג הם שמות תואר ממומשים, כאלה שאפשר לראות ולמשש. באחד מסיפורי עמליה כהנא כרמון לובשת אחת הגיבורות "שמלה שחורה ודקה כמו פיח." הפיח של כהנא כרמון מקביל לוויניל (נניח) של אולדנבורג, כאילו אמר שהקטשופ הבריק כמו ויניל אדום. (רק שחלק משמות התואר חזקים יותר בלשון ואחרים דווקא כשהם מגולמים בחומרים, ונניח עכשיו לסיבות).

זאת ועוד: הארטיקים של אולדנבורג רופסים מעט, וביחד עם הזווית הנוטה של המקלות נוצרת תחושה שהם קצת רכים מדי, על סף נמסים. וזה כבר חורג משמות תואר חומריים וגובל באין אונות.

פעם בסדנת תיאטרון חזותי נתתי תרגיל, להחליף חומר של חפץ ולהשתמש בו. מישהי הכינה סכו"ם מפלסטלינה וניסתה להשתמש בו. אבל כשמנסים לנעוץ מזלג מפלסטלינה, גם בזהירות הגדולה ביותר, הוא עצמו מתקפל. היא ניסתה והרפתה, יישרה את המזלג ושוב ניסתה. קשה לתאר עד כמה פסיכואנליטי זה נראה. יד ראשונה מחלום.

ובחזרה לאולדנבורג – אני אוהבת את הארטיקים בזכות התרגום החומרי, ההתבוננות המחויכת (וכבר ציטטתי פה את גיתה, "המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות") וגם בזכות הגופנפש.

מכונות כתיבה, קלאס אולדנבורג 1963 (כל אחת והגיחוך שלה)

מכונות כתיבה, קלאס אולדנבורג 1963 (כל אחת והגיחוך שלה)

משמאל טלפון ציבורי רך, קלאס אולדנבורג, 1974. מימין קלאס אולדנבורג עצמו.

משמאל טלפון ציבורי רך, קלאס אולדנבורג, 1974. מימין קלאס אולדנבורג עצמו.

יש משהו באופן שבו הטלפון הרך נשמט שמזכיר את האופן שבו תווי הפנים נופלים ככל שמזדקנים. אבל הגופניות של הפסלים הרכים לא קשורה רק להזדקנות והתרוקנות, הם גם לגמרי אירוטיים, ולא רק בגלל שלוויניל יש יד ורגל במחוכים ושאר אביזרי מין.

השירותים הרכים של אולדנבורג הזכירו לי את הארנק הוואגינלי של מארני של היצ'קוק (סרט שעוסק באובססיביות חזותית ואחרת, בשלל זיקות בין מין וכסף. ראו תמונה בהמשך).

שירותים רכים, קלאס אולדנבורג 1996

שירותים רכים, קלאס אולדנבורג 1996

השוט הפותח של מארני (1964) של היצ'קוק (התמונה מפה)

השוט הפותח של מארני (1964) של היצ'קוק (התמונה מפה)

Softswitch קלאס אולדנבורג (שנות השישים).

Softswitch קלאס אולדנבורג (שנות השישים).

מערכת תופים רפאית, קלאס אולדנבורג, 1967

מערכת תופים רפאית, קלאס אולדנבורג, 1967

יש משהו כמעט מכושף בחפצים הרכים של אולדנבורג, נגיעה של היפהפייה הנרדמת, על סף סוריאליזם ומטמורפוזה, אבל בלי לחצות את הגבול. זאת לא מערכת תופים נמסה, זה לא אמיתי מדי, כמו השעונים הנוזלים של דאלי. לא אשליה שזקוקה לתאורה מסתורית, שתובעת את השעיית כוח השיפוט. זה אריג. רואים את התפרים. ובו בזמן זו גם מערכת תופים שנבלה, שאיבדה את קולה (כמה נורא בשבילה, כמו להתעורר בבוקר ולגלות שהפכת לג'וק). וגם זה יקר ללבי, הכפילות; האופן שבו אולדנבורג פורט על הדמיון ובו בזמן חושף את התחבולה.

סלוודור דאלי persistence of memory the 1931

סלבדור דאלי persistence of memory the 1931

הפופ ארט מחובר בטבורו לפרסום, לתקשורת המונים, למוצרי תרבות בלי הבחנה בין תרבות גבוהה לפופולרית. אני מאד אוהבת פופ ארט. את המהפכנות הקרה שלו, חוסר המכובדות, המחשבות שהוא מעורר, הצבעוניות, השעשוע, אבל החיוך שלו לא עובר דרך הנפש. ואולדנבורג הוא חריג. כי גם כשהוא עושה מחווה לצילום פרסומת של ארטיקים (הכי פופ ארט שיכול להיות) זה לא על פרסום ותקשורת, זו רק תחנת ביניים.

בנוכחות הייחודית שלו בפופ ארט, אולדנבורג מזכיר לי יותר את יואבי, גיבור לשבור את החזיר של אתגר קרת. הוא חי בעולם של ויניל וחזירי כסף, אבל בכוח הדמיון הפיוטי הוא מצליח לנטרל ולו חלק מן הניכור, להעביר אותם איכשהו מצד הקפיטליזם לצד הנפש.

*

עוד באותם עניינים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

הרפאים של לוסיאן פרויד

קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל (וגם תעלומת האווז הדו-ראשי)

גברים במיצג

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

וגם

חייל הבדיל בתיאטרון האפי

*

עוד 9 ימים למי שלא רוצה להפסיד את ההדסטארט הנהדר הזה

C

קצת רחוק רחוק מכאן, בארץ הנחלים ותעלות המים, בארץ שקוראים לה הולנד, גר הצייר רמברנדט ון רין יחד עם אשתו ססקיה ובנו הקטן טיטוס.

כך נפתח "בוא הביתה, טיטוס!" סיפור הילדים שכתב שמעון צבר על פי רישומים של רמברנדט.

אהבת נפש אהבתי את הספר הזה, אף שתמיד נטיתי למיתי ולפיוטי ו"בוא הביתה, טיטוס!" כולו ריאליזם יומיומי. ובמחשבה נוספת זה קצת פחות מפתיע. אבל לפני שאני מתחילה להסביר (ולעתור לחלונות הגבוהים של עם עובד שימהרו ויוציאו אותו מחדש) הנה תקציר וטעימה מן הספר:

טיטוס הקטן מתבונן בכנפי טחנת הרוח הסמוכה לביתו:

אמא, מי מסובב את הכנפיים?
הרוח, היתה האם עונה לו.
למה?
כדי לסובב את אבני הריחיים!
למה?
כדי לטחון את החיטה לקמח דק!
למה?
תמיד היה טיטוס שואל:
למה?

לפנות ערב מגיעים פיטר ואנדי וגרטכן וטיל לשחק עם טיטוס בחצר. עד מהרה מתחבאים כולם וטיטוס נשאר לבדו ומביט בצל המכסה את החצר, בשמיים המתקדרים. רגע לפני הגשם מוצאת אותו אמו. היא רוצה שיחזור הביתה וטיטוס מתנגד. הוא בוכה וצורח וזורק את הצעצועים שלו, כשהוא מלווה במקהלה מתגרה של ילדים שמציצים מן הדלת הפתוחה.

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

ואז יוצא רמברנדט מחדר העבודה ואומר, "אל תצעק טיטוס. אתה מפריע לי לצייר."

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"אל תצעק, טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין).

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"למה רק חצי איש?" שאל טיטוס. "זה לא חצי איש, זה חצי מלאך," ענה הצייר. "ולמה רק חצי?" "רציתי לצייר מלאך שלם, אבל אתה התחלת לצרוח…" (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין)

כמה וכמה דפים מוקדשים לציור ולשיחה בין טיטוס לאביו. וכשהם מדברים על ציד מתערב הסבא ונזכר באריה שבו נתקל:

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

וטיטוס מבקש מרמברנדט שיצייר לו אריה.

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

"למה כועס האריה?" שאל טיטוס. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שאלה אמא ססקיה בשעה שסבתא קלעה את עצמותיה. "אינני יודע," ענה טיטוס, "אף פעם לא סגרו אותי בכלוב." (מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין)

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

מתוך "בוא הביתה, טיטוס!" מאת שמעון צבר, רישומים, רמברנדט ון רין

ואז מגיע הזמן לישון, אף שטיטוס מתחנן ומבקש, רק עוד ציור אחד ודי, זה לא עוזר:

"קחי אותו ממני, אמא," אמר רמברנדט לססקיה ויצא מהחדר.

וססקיה מושיבה את טיטוס על ברכיה ומספרת לו על "אפרוח שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרוח, שהלך לשוק לקנות ביצה. בדרכו הביתה נפלה הביצה ונשברה ומתוכה יצא אפרו…"

לסבא נהיה חם פתאום והוא פושט את מעילו. הוא נזכר שלא הקציע את המשענת לכסא, אבל ססקיה אומרת, "אל תתחיל לעבוד. הילד כבר נרדם." היא משכיבה את טיטוס במיטתו ולוחשת, "לילה טוב, טיטוס."

וזהו פחות או יותר.

*
אז מה מקור הקסם?

יש לי חמישה לפחות:

1. טיטוס ואנה קרנינה

אף שהספר מאד יומיומי וריאליסטי לא מדובר בריאליזם המדולל מבית מדרשה של לוסי ספראג מיטשל הכוהנת הגדולה של "ספרות הכאן והעכשיו" לפעוטות ("ספרות המתרכזת בעלילה קטנה ומעוטת דמויות המתרחשת בהווה" על פי הגדרתה של יעל דר ב"דודה של שום איש").

הריאליזם של שמעון צבר לא מעוך ומסונן כמו מחית לתינוקות. זהו ריאליזם נדיב שופע פרטים בלתי מהותיים – כמו אצל טולסטוי, שמתאר דווקא את התיק האדום של אנה קרנינה בזמן התאבדותה, על פי הדוגמא המצוינת של יאקובסון – ריאליזם של מבוגרים עם טוויסט קל אנכרוניסטי.

צבר מונה את כל שמות הילדים המשחקים אף שהם אורחים לרגע שתיכף ייעלמו מן הסיפור. הוא מרשה לאמא להתערב בשיחה עם אבא, וגם לסבא. הוא מניח לסבא לשקוע בזכרונות, או להתחמם ולהסיר את מעילו, או להיזכר שלא הקציע את משענת הכסא אף שלא יקרה עם זה כלום, אי אפשר להרעיש כי טיטוס כבר שכב לישון. כשטיטוס שואל למה, עונים לו קצת, כמו במציאות. אבל לא מנפחים את סקרנותו, לא עושים מזה עניין כמו שקורה לפעמים בספרי ילדים.

אני עדיין זוכרת כמה חי היה העולם שנברא בספר. טיטוס היה אמיתי כמו אלה קרי וכמו לילבס ילדת הקרקס ושאר הגיבורים המצולמים של סדרת ילדי העולם.

*

2. 0% חינוכיות
לו היו מסמנים ספרים כמו שמסמנים מוצרי מזון, "בוא הביתה, טיטוס!" היה מסומן כ"לא מכיל חינוכיות". זה לא שהוא אנטי חינוכי או פרובקטיבי. הוא פשוט לא מניח לשום אג'נדה חינוכית לעכור ולעקם את ההתבוננות.

כשטיטוס צורח וזורק צעצועים צבר לא שופט אותו. הוא לא מנפח את הקונפליקט ולא מנצל אותו לדיון חינוכי. רמברנדט פשוט יוצא מהחדר ואומר, "אל תצעק טיטוס, אתה מפריע לי לצייר." וטיטוס מפסיק ליילל כי סקרנותו התעוררה.

ולא רק טיטוס, גם המבוגרים אינם עומדים למבחן. צבר פשוט משרטט את דמותם דרך מעשיהם, לא הורים אידאליים (כמו בספרים של דויד גרוסמן למשל) וגם לא מתעללים חלילה כמו באגדות.

סקרנותו של טיטוס אינה מנוצלת כדי להגניב מידע לימודי. ובכלל יש בספר יותר שאלות מתשובות, וגם התשובות אינן נחרצות. לא פעם נותר בסופן עוד זנב של סימן שאלה: "למה כועס האריה?" שואל טיטוס. "אילו סגרו אותך בכלוב לא היית כועס?" שואלת אמא בתשובה. "אינני יודע, אף פעם לא סגרו אותי בכלוב," הוא עונה.

*

3. ועוד כבוד לילדים
בדף האחרון של הספר, בצד המידע הטכני על זכויות ושנת ההדפסה, יש דיוקן עצמי קטן של רמברנדט, ומתחתיו, באותיות זעירות, נכתב שהיה מגדולי הציירים בכל הדורות ומוזכרים עוד כמה פרטים שמדגישים את ציורי התנ"ך שלו ואת דיוקנאות שכניו היהודיים.

אני מוכנה לתת את ראשי שההערה הזאת, שנועדה להורים, לא נוסחה על ידי שמעון צבר אלא נוספה על ידי ההוצאה כתו תקן תרבותי ואולי גם כסוג של הצטדקות על "קדרותם" של "האיורים".

צבר לא היה רק סופר אלא גם צייר (ועוד כמה דברים). אין ספק ש"בוא הביתה, טיטוס!" נולד מאהבה גדולה לאמנותו של רמברנדט. אבל בסיפור עצמו אין שום יראת קודש. רמברנדט לא מוצב על כַּן. צבר לא "מנחיל" את מורשתו לקוראים הצעירים. הוא לא רומז להם שהם אמורים להתפעל. הוא זורע משהו, לא תוחב אותו בכוח לגרון (וכל כך מכבד ילדים שמתחשק לי לחבק אותו).

*

4. רגע, טיטוס זה לא שם של צורר?
טיטוס הוא שמו של רשע וצורר, כך יודע כל ילד עברי. הוא דיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש. על פי אגדות החורבן הוא בעל פרוצה בזמן שהחריב אותו. את החלק הזה לא סיפרו בבית ספר, אבל כן סיפרו שהוא דקר את הפרוכת בקודש הקודשים והיא זבה דם, סיפרו שהוא נענש ביתוש שניקר במוחו במשך שבע שנים.

ופתאום, ילד ושמו טיטוס. ילד ככל הילדים. אמו עקרת בית ואביו צייר. צבר לא המציא את השם אבל גם לא ניסה להעלים או להצניע או להתנצל עליו. הוא חוגג את ההיפוך בכותרת, בקריאה, "בוא הביתה, טיטוס!"

ואני זוכרת היטב איך זה סדק והפך את היוצרות. ערבב את השחור בלבן. זרע מורכבות, סובלנות, תקווה. פתאום השם הזה טיטוס הופקע מחברת פרעה והמן. התגלתה בו שכבה חדשה, אנושית. טיטוס, תקשיבו, זה נשמע כמו שם חיבה.

*

5. ובכל זאת לא לגמרי ריאליסטי
ב"בוא הביתה, טיטוס!" משחק שמעון צבר מעין "טלפון שבור" עם רמברנדט. הצייר רשם ותיעד את בני משפחתו (וגם דברים אחרים). צבר לא מנסה להתחקות אחרי המקור של הרישומים. הוא פשוט ממשיך וגוזר את הסיפור שלו מתוכם. בחן רב הוא שוזר אותם לרצף, משתמש במוזרויות קטנות (למשל בדמות הלא גמורה המצוירת מעל לסירה שלמעלה) כבמנוף לדיאלוג, או בסבתא הקולעת את צמותיה של אמא, למלאות ריאליסטית.

חלק מן הרישומים מתאים בדיוק, והאחרים רק כמעט; ההבעה לא לגמרי מדויקת או שיש איזה פגם בהמשכיות, בתאורה. ככה זה כשהופכים את הפירמידה, כשמלקטים איורים מוכנים ומגדלים עליהם סיפור.

וצבר לא מתאמץ להחליק ולטשטש את הפערים. בצד הריאליזם יש ביצירה שלו גם צד חזק וגלוי של משחק, שמתענג על השרירותיות, על החן האנכרוניסטי של הבדיה. שמזמין גם את הקוראים לשחק, בתרבות, בספרות, באמנות. עיר האושר זה בין השאר המשך של המשחק ההוא.

*

עוד איורים בדיעבד, ואיורים של ציירים

יש לי משהו עם אוטיסטים

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

עוד הומניזם לילדים

המחאה והחלום של בתיה קולטון

דודתי שמחה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

*

ושתי הודעות:

ההדסטארט הנפלא של עדה ורדי

*

וגם: ציורי מילים המופע הקולי של ג'וזף שפרינצק (בתמונה למטה), ב-9 בפברואר בשעה 21:00 בגלריה תיאטרון החנות, רח העליה 31 תל אביב. פרטים והזמנות

ג'וזף שפרינצק, מתוך "ציורי מילים"

ג'וזף שפרינצק, מתוך "ציורי מילים"

*

לא מזמן החלטתי להיות בוטניקאית של קסם, כלומר לחקור את עצי הפלא של האחים גרים (אם זה יצליח אולי יזמינו אותי ללמד בהוגוורטס, על אף מוגלגיותי).

הפוסט הראשון עסק בסיפור סינדרלה (ההפך ממה שחשבתם). ואילו הסיפור של היום – "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" – כה שופע קסם, צחוק ורוח טובה, שאני לא מבינה איך לא הפך לסרט או – אפילו עדיף – למופע של תיאטרון חזותי.

מוקדש לידידי היקר אילן נוי, עץ פלא בפני עצמו, שנולד (עוד מעט) בט"ו בשבט.

*

איור ג'ים קיי, מתוך המהדורה המאוירת להפליא של הארי פוטר ואבן החכמים. בניין הוגוורטס של ג'ים קיי הוא ספק חי, ספק צומח ספק דומם. הנזילות הזאת מאפיינת גם את "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים".

איור ג'ים קיי, מתוך המהדורה המאוירת להפליא של הארי פוטר ואבן החכמים. בניין הוגוורטס של ג'ים קיי הוא ספק חי, ספק צומח ספק דומם. הנזילות הזאת מאפיינת גם את "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים".

וראשית התקציר:

היה היתה אישה ולה שלוש בנות: לבכורה קראו עין אחת כי היתה לה רק עין אחת באמצע המצח, לאמצעית קראו שתי עיניים בגלל פניה הרגילות ולצעירה קראו שלוש עיניים, נחשו למה. שמעון לוי שתרגומו נאמן עלי בדרך כלל, קרא להן "חדעינית, דועינית ותלתעינית" שמות קצת קליניים וזואולוגיים לטעמי, אני מעדיפה להיצמד לישירות ולחמימות של הכינויים, "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים". ובכל מקרה: שתי עיניים סובלת מהצקות בגלל המראה הרגיל שלה. אמה ואחיותיה מלבישות אותה בסמרטוטים, מרעיבות אותה ושולחות אותה לשדה לרעות את העז, ושם היא יושבת ובוכה עד "ששני נחלים קטנים זורמים מעיניה", ואז מופיעה ידעונית ומגלה לה מילות קסם. די שתאמר, "עיזה מֶךְ/ שולחן הֶעָרֵךְ" ומיד יופיע שולחן קטן עמוס בכל טוב, ודי שתאמר, "עיזה מֵק/ שולחן הסתלק" והכל ייעלם. האחיות חושדות שמישהו מאכיל אותה ומחליטות לרדת לשורש העניין. עין אחת מצטרפת אליה למרעה ושתי עיניים מרדימה אותה בשיר: "את ערה, עין אחת?/ את ישנה, עין אחת?" ונהנית מארוחת הפלאים. ביום הבא מנסה שלוש עיניים את כוחה. שתי עיניים מרדימה גם אותה בלחש השינה אבל מתבלבלת בחשבון ושרה: את ערה, שלוש עיניים?/ את ישנה שתי עיניים?" והעין השלישית נותרת ערה ומרגלת. וכשהן חוזרות הביתה שלוש עיניים מדווחת על שולחן הפלאים והאם שוחטת את העז בהתקף קנאה. ושוב פורצת שתי עיניים בבכי, ושוב מופיעה הידעונית ומיעצת לה לקבור את קרביה של העז על סף הבית. ולמחרת בבוקר אמנם צומח על סף הבית עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. כששלוש הרשעיות מנסות לקטוף מפירותיו הענפים חומקים מידיהן, הן קוטפות רק אוויר. רק שתי עיניים מצליחה וזה מלבה את קנאתן. ואז מופיע אביר יפה תואר ושואל של מי העץ, ומכריז שמי שתביא לו ענף תקבל מה שתרצה (זה המקום שבו הזיקה של הסיפור ל"סינדרלה" הכי גלויה). עין אחת ושלוש עיניים מכריזות שהעץ שלהן אבל לא מצליחות לקטוף שום ענף, העץ ממשיך להתל בהן, ואילו שתי עיניים מגלגלת תפוח זהב מן החבית שלתוכה תחבו אותה אחיותיה, ועד מהרה היא נחשפת כבעלת העץ. האביר לוקח אותה לארמונו, ממלא את כל מחסורה ונושא אותה לאישה. אחיותיה המסכנות מנסות להתנחם בעץ, אבל למחרת בבוקר גם הוא נעלם, מתברר שצעד בעקבות שתי עיניים ונעמד מתחת לחלונה החדש. ברבות הימים יורדות האחיות הרעות מנכסיהן ומתדפקות על דלתה של שתי עיניים כקבצניות. היא מטפלת בהן כל כך יפה שהן ניחמות על רשעותן.

מספר העיניים של האם לא נמסר בסיפור, עניין שהטריד מאד את משתתפי חממת האמנים של הקרון== שעסקו בסיפור. מאיה גסנר הציעה אם רבת עיניים, והיא גם הציעה לעצב עז שפרוותה עשוייה מנייר טישו לניגוב דמעותיה של שתי עיניים. בתמונה, איור של טים ברטון לשירו "נערה רבת עיניים".

מספר העיניים של האם לא נמסר בסיפור, עניין שהטריד מאד את משתתפי חממת האמנים של הקרון שעסקו בסיפור. מאיה גסנר הציעה אם רבת עיניים, והיא גם הציעה לעצב עז שפרוותה עשוייה מנייר טישו לניגוב דמעותיה של שתי עיניים. בתמונה, איור של טים ברטון לשירו "נערה רבת עיניים".

*
סיפורי האחים גרים משקפים את המציאות הקשה שבה חיו נערות. הסוף הטוב של רבים מהם הוא כמו שמיכה קצרה מדי שעבודת הפרך וההתעללות שחוו מציצות מתוכה כמו בהונות חשופים. פה ושם מבליח סיפור שרוח טובה שורה עליו; ראו טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק, וגם "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" משלב קסם של חלום בהקיץ שבו הכול מתרחש מעצמו לפי משאלת הלב, עם פיכחון משועשע והומור סלפסטיקי.

ב"פיכחון משועשע" אני מתכוונת לרגע שבו שולחן הפלא צץ פתאום "מכוסה מפית לבנה ועליו צלחת עם סכין ומזלג וכף כסף, המאכלים המשובחים ביותר ניצבו סביב-סביב, העלו אד והיו חמים עדיין כאילו יצאו זה עתה מהמטבח", ומיד אחרי התיאור המפורט והמפתה מציין המספר ששתי עיניים אמרה את "התפילה הכי קצרה שידעה" והסתערה על האוכל. וכשהשולחן מתפנה מעצמו בלחש קסם, היא אומרת לעצמה, אכן משק בית למופת… היא לא רק שבעה אלא גם משועשעת.

אני לא מעלה בדעתי שום סיפור על התעללות שמצליח להישאר מואר כל כך ונקי מאכזריות. זה קיים בכל המישורים:

אחיותיה של הגיבורה אמנם לועגות לה על שתי עיניה, משליכות לה בגדים גרועים ושיירי אוכל ודוחפות אותה מפינה לפינה. ואף שלסעיף האחרון יש צד כוריאוגרפי-סלפסטיקי הוא עדיין לא חוצה את גבול הסדיזם והפסיכיות של אגדות אחרות: הן לא שולחות אותה בשמלת נייר לשלג, ללקט תותים בין קוצים (כמו ב"שלושה גמדים ביער"), היא לא צריכה לשאת מים בחבית מחוררת (כמו ב"נמפת המים") והן לא שופכות לה עוד ועוד עדשים לתוך האפר, כמו בסינדרלה.

האחיות הרעות הן מלכתחילה יותר מגוחכות ממאיימות. כשהן לועגות לה בגלל שהיא רגילה (בעלת שתי עיניים) לעומתן המיוחדות – לא לגמרי ברור אם זו יהירות עיוורת או רמייה עצמית נוגעת ללב, שנועדה לעזור להן לשאת את כיעורן.

ובהמשך לכך – גם עונשן אינו אקסטרימי; לא מרקידים אותן עד מוות בתוך שיח קוצים כמו ב"רולנד האהוב", לא גוררים אותן עירומות בתוך חבית מסומרת כמו ב"נערת האווזים" (עונש שהמרשעת שם, המציאה לעצמה בעוורונה, כמו שקרה להמן הרשע ב"ככה ייעשה למלך…"). היונים של סינדרלה לא מנקרות את עיניהן של עין אחת ושל שלוש עיניים. הדבר הכי נורא שקורה להן הוא שעץ הפלא משטה בהן ומושך את ענפיו בסצנה סלפסטיקית. והסיפור אפילו מאפשר להן להתחרט ולחזור בתשובה.

העץ שמרחיק את פירותיו מן האחיות הרעות הוא גרסה קומית של עונשו הנורא של טנטלוס המיתולוגי, ששחט את בנו פלופס ובישל אותו והגיש לשולחנם של האלים. עונשו היה לעמוד רעב וצמא בתוך מים מתחת לעצי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות המים נסוגים, בכל פעם שהוא מושיט יד לפירות הרוח מרחיקה אותם, ובנוסף לכך תלויה מעליו אבן גדולה שמאיימת לרוצץ את גולגלתו. בתמונה טנטלוס, Willi Glasauer 1864

העץ שמרחיק את פירותיו מן האחיות הרעות הוא גרסה קומית של עונשו הנורא של טנטלוס המיתולוגי, ששחט את בנו פלופס ובישל אותו והגיש לשולחנם של האלים. עונשו היה לעמוד רעב וצמא בתוך מים מתחת לעצי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות המים נסוגים, בכל פעם שהוא מושיט יד לפירות הרוח מרחיקה אותם, ובנוסף לכך תלויה מעליו אבן גדולה שמאיימת לרוצץ את גולגלתו. בתמונה טנטלוס, Willi Glasauer 1864

והרוח הטובה חודרת גם למנגנון העלילתי: כל טעות של הגיבורה וכל פעולה שננקטת נגדה מובילים לשיפור במצבה (קצת כמו בסיפור יוסף: מרגע שאחיו זורקים אותו לבור מתחיל תהליך נסיקתו, כל ירידה היא מנוף לעלייה, והטוב מורעף בסופו של דבר גם על האחים, "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.") ב"עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" השידרוג אפילו יותר זריז: מרעיבים אותה והיא זוכה בשולחן פלאים, כשהיא שוגה בשיר ערש העז שלה נשחטת, וכבר למחרת היא מתגלגלת בעץ פלא שמשיג לה רווחה ואהבה.

איור של זאב רבן, ל"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עוד סיפור עם עז פלאית שיודעת קיצור דרך מפולין לארץ ישראל, ובכל פעם היא חוזרת כש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גם העז הזאת נשחטת במהלך הסיפור (מתוך טעות טרגית אמנם ולא בצרות עין). שירי העם והערש היהודיים מלאים גדיות ועזי פלא, לפעמים צחורות, לפעמים זהובות, שעומדות מתחת לעריסות ומביאות שקדים וצימוקים.

איור של זאב רבן, ל"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עוד סיפור עם עז פלאית שיודעת קיצור דרך מפולין לארץ ישראל, ובכל פעם היא חוזרת כש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גם העז הזאת נשחטת במהלך הסיפור (מתוך טעות טרגית אמנם ולא בצרות עין). שירי העם והערש היהודיים מלאים גדיות ועזי פלא, לפעמים צחורות, לפעמים זהובות, שעומדות מתחת לעריסות ומביאות שקדים וצימוקים.

*

והנה הגענו לעז שנהפכת לעץ (בעברית גם הצלילים קרובים).

יצורים חיים שמתגלגלים בצמחים קיימים באינספור מיתוסים. לרוב מדובר באוהבים מתים, החל מויליאם ומרגרט גיבורי הבלדות הסקוטיות ("עלתה מלבה שושנה אדומה,/ עלה מלבו הסרפד," בתרגום נתן אלתרמן) ועד פירמוס ותיסבי שדמם צובע את פירותיו הלבנים של עץ התות. (כאן כתבתי על המטמורפוזה שלהם ועל ציורו הנפלא של פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי"). אלא שבכל המקרים שעולים בדעתי, הגלגול מופיע בסוף המיתוס כמין מצבה פיוטית לטרגדיה. ואילו כאן הגלגול מתרחש בעיצומו של הסיפור; העז המזינה והאימהית הופכת לעץ הנדיב של הגיבורה.

לפי דעתה האופטימית של המעשייה אי אפשר להרוג את האהבה, רק לשנות את צורתה ולשדרג אותה לשלב הבא. העז מתגלגלת בעץ בזכות הזיקה החזותית-פיוטית; סבך המעיים פשוט הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך השורשים. והעבר החייתי הזה, הגֵנים החייתים, הם שמעניקים לעץ את היכולת הקסומה והמצחיקה להלך.

האהובים עלי מכל יצורי "שר הטבעות" הם ללא ספק האנטים, העצים העתיקים והמהלכים, אבל לא מצאתי שום איור שמתקרב לתמונה שראיתי בדמיוני, אז אני מסתפקת בעצים הלוחמניים שאייר ו. ו. דנסלו לקוסם מארץ עוץ.

האהובים עלי מכל יצורי "שר הטבעות" הם ללא ספק האנטים, העצים העתיקים והמהלכים, אבל לא מצאתי שום איור שמתקרב לתמונה שראיתי בדמיוני, אז אני מסתפקת בעצים הלוחמניים שאייר ו. ו. דנסלו לקוסם מארץ עוץ.

*

ועוד בעניין הגלגול מן המת לצומח, והפעם במציאות. הצלם הנרי הרגריבס שיחזר סעודות אחרונות של נדונים למוות. הם הלא יכולים להזמין ככל העולה על רוחם, ואחד האסירים הזמין רק זית בודד, מתוך כוונה לאכול אותו בשלמותו, בתקווה שעץ זית (פיוס ושלום) יצמח מתוך גופו.

צילם הנרי הרגריבס, מתוך פרוייקט הסעודות האחרונות

צילם הנרי הרגריבס, מתוך פרוייקט הסעודות האחרונות

ולבסוף – יש מעין "פגם" במעשייה, ובזאת אני מתכוונת לידעונית, שצצה ברגעי משבר ומספקת הנחיות כמין דאוס אקס מכינה של אמצע הסיפור, וחושפת את קוצר ידו של המחבר שלא מצא דרך יותר טבעית ואלגנטית להתניע את קסמיו. אבל כמו שהעלילה הופכת כל רעה לטובה, כך גם הפגם הזה מתהפך בקלות לטובה ומרענן את התבנית המעט מיושנת של המעשייה. יש משהו מודרני בשרירותיות של הופעת הידעונית ברגע הנכון, משהו ברכטיאני, מודע, קצת אירוני ומצחיק, שנע בין "רוח הסיפור" של תומאס מאן ב"הנבחר" לבין תידאוש קנטור, הבמאי הפולני שנהג לעלות על הבמה בכל הצגותיו, ולפקח על השחקנים ולהעיר להם ולהנחות אותם תוך כדי הצגה.

*

עוד ט"ו בשבט בעיר האושר, עצים, אמנות, עצים וגם גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

עוד על האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

ביאליק נגד כלת הארנב

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואישתו)

*

ובלי קשר – בגלריה יאיר בתל אביב נפתחה תערוכה של מורי ורבי

מפתח

*

וההצגה, על כל צרה שלא תבוא, חוזרת לתיאטרון תמונע!

יום שישי 22/1 בשעה 20:00
יום שבת 23/1 בשעה 20:00

להזמנות: 03-5611211  (קוד הנחה 4040) (גילוי נאות, זה בני היקר למטה עם הכוס על הראש)
Worst_Case_Scenario

 

"לצד אירועי הבלט הגרנדיוזים מתקיים אירוע אינטימי, לכאורה איזוטרי, שחשיבותו לא פחות גדולה, ושהוא לא פחות חיוני ומרכזי לחיי המחול כאן." כתב חזי לסקלי אי אז, כשפסטיבל "ריקודי חדר" רק התחיל. היום בשנה העשרים ושבע לקיומו זה נכון מתמיד.

מרס קנינגהם אמר פעם שהגיע הזמן שהרקדנים ילמדו לרקוד על רגליהם במקום על המוסיקה, והתכוון שכל מרכיב במופע, עיצוב, סאונד, תנועה וכיו"ב, צריך להיות עצמאי. ואילו "ריקודי חדר" נוטים להרחיק עוד צעד ולוותר על המרכיבים האחרים. כתבתי "נוטים" כי אין גליוטינות ותנאים מוקדמים; פסטיבל "ריקודי חדר" זה לא על פנאטיות אלא על מעט שמחזיק מרובה. והוויתור הוא תופעת לוואי של האינטימיות, של הדגש על הרקדן היוצר והמתבונן ביצירתו בו בזמן.

ארבע העבודות שהכי אהבתי השנה היו שונות זו מזו בשפתן האמנותית, אבל בכולן היה משהו חשוף ומופשט, חף ממימטיות ומסנטימנטליות, צֳרי (במובן מרפא) לנזקי הקשב המפוצל והסיפוקים המיידיים.

*

Figures#2 (שם זמני), טליה דה פריס וג'והן נוהלס

Figures#2 הוא ריקוד זוגי שמשתהה בתנועות ביניים ומעבר בין פעולות יומיומיות, מחוות לא נחשבות ולא מודעות ולפיכך גם לא נגועות ואוצרות איזו אותנטיות וטריות. למשל? היערכות של הגוף לכריעה או לקימה ממנה: הידיים שתומכות, סדר הברכיים הנוגעות ברצפה והניתקות ממנה. או קיפול של מגבת גדולה. דה פריס ונוהלס לא מתעניינים בסיבות לכריעה. הם לא מתעניינים בתכליתו הגלויה של הקיפול, אלא בהתארגנות האגבית שמקדימה אותו, באצבעות שמחליקות למקומן ותוך כדי כך מותחות מעט את הבד. הם משתהים ומתבוננים ברגע שמוביל לפרישת הבד, באמצע הזה שמנותק מכל לפני ואחרי, רצף של כלום שנוהלס חוזר עליו שוב ושוב בסבלנות, בעקשנות עדינה, והתנועה מגיחה אט אט מתוך התת מודע התנועתי וסופחת עומק, רגש בלי שומן סנטימנטלי, ואפילו פיוט במינון זעיר הומואופתי, כמו בציורים של אגנס מרטין למשל.

אגנס מרטין, I love-life

אגנס מרטין, I love-life

אגנס מרטין, עמודים

אגנס מרטין, עמודים

אגנס מרטין, אור כוכבים

אגנס מרטין, אור כוכבים

ההתעסקות של נוהלס במגבת הופכת לתקיעות קטנה יומיומית, שיבוש קטנטן שרומז על שיבוש אחר שאין לו צורה ברורה. הירידה של טליה דה פריס לברכיים ובחזרה נותנת תחושה של גישוש, חיפוש אחרי מה שכבר איננו (משהו מקביל לכאבי פנטום), של היצמדות לאיזה זיכרון. הביצוע של שניהם מדויק ונוכח. גם כשהם רחוקים וגם כשהם קרובים וכמעט מתרפקים זה על זה, רק רווח דק מפריד.

חשבתי על ז'אן דילמן, הסרט המרעיש של שנטל אקרמן שכבר הוזכר פה יותר מפעם אחת. חייה של גיבורת הסרט, עקרת בית בלגית המשלימה את הכנסתה בזנות, הם רצף סיזיפי וכמעט אילם של פעולות. כל המידע נמצא בעיצוב הפלסטי (המושלם התפאורתי והדחוס כמו בתי בובות) ובכוריאוגרפיה שאקרמן טיפלה בה עד כדי ציון האצבעות שבהן צריכה השחקנית לקחת כלי זה או אחר. ובאמת, בשלב שבו מניחה הגיבורה את קערות הקמח, הביצה והפירורים של השניצלים בסדר משובש, הופכת הסצנה למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא צפה בסרט.

אבל בניגוד לז'אן דילמן, דה פריס ונוהלס מודעים וקשובים למה שהם עושים וזה טוען את העבודה באיזה חסד שנעדר מסרטה של אקרמן.

ועוד חשבתי על נאטאלי סארוט, ממבשרות הרומן החדש. ספר המסות שלה אינו נמצא אמנם ברשותי, אבל בציטוטים הפזורים במרשתת מצאתי –

… מעשים זעירים וסמויים, ששום לשון חיצונית אינה עשויה לבטאם, הנחבטים אל שערי התודעה, מתקבצים לקבוצות דחוסות ומגיחים פתאום, מתפרקים בן-רגע, מצטרפים לצירופיהם וחוזרים ומופיעים בלבושם החדש…"

וגם: "כדי ללכוד את רחשושי הנפש, ממליצה סארוט לסופרים בני-זמנה לכתוב 'ספרים על לא-כלום, כמעט ללא נושא … מצומצמים לכדי תנועה צרופה אשר תקרב אותם אל אמנות מופשטת.'"

מתוך ז'אן דילמן, מאת שנטל אקרמן

מתוך ז'אן דילמן, מאת שנטל אקרמן

*

"צופים, המשך" מאת שלי פלמון, בביצוע שלי פלמון ויולי קובבסניאן

כש"צופים, המשך" של שלי פלמון נפתח בדיבור אחרי שתי עבודות שנרקדו בשקט מוחלט, כבשתי דחף להסות אותו. הדממה של "ריקודי חדר" ממכרת (אף שכל שיעול קטן קורע אותה כאילו היתה נייר). אבל הדיבור התגלה כהתחלה נהדרת, מפתיעה וסיבובית: יולי סיפרה שנדרשה לנסוע לירושלים לחזרות עם שלי, והנסיעות האלה הן "התת-כוריאוגרפיה של הריקוד". זה יפה ונכון – לא רק במישור ה"מעשי" שבו הכוריאוגרפיה האמנותית אמנם נסמכת על הכוריאוגרפיה התומכת של המציאות (הנסיעות). המסע מתל אביב לירושלים מוטבע גם במופע עצמו, שעוסק ב"אהבת הארץ", מושג בוער ונפיץ לדעת היוצרת. "צופים, המשך" נע בין נופי ירושלים לתל אביב, בין הסלעים והאש של ירושלים לים של תל אביב, שעורר בא. ד. גורדון (שמכתבו מצוטט במהלך המופע) "חדווה שכמוה לא הרגשתי מעודי, במרחבו האינסופי, בטהרתו השמיימית."

"צופים, המשך" כולל פיסות עיצוב: ארגז קרטון מעוך שהוא גם סלע (לא ארגז שמתחפש לסלע – גם הארגז וגם הסלע מתקיימים בו זמנית באותו אובייקט), ומכנסיים כחולים ענקיים שפלמון ספק לובשת ספק מקננת או נולדת מתוכם. ויש גם רמז לתלבושת: פלמון לובשת חולצה סרוגה בצבעי חרדל וחום, לקובבסניאן חולצה כחולה. ואיכשהו, באופן הכי מופשט הן מייצגות צחיחוּת (ירושלמית) וכְּחול ים (תל אביב). במהלך המופע הן יושבות זו על זו כאילו היו סלעים (בעוד שסלע-הארגז פשוט נישא ממקום למקום). פלמון שרה את ring of fire של ג'וני קאש בתרגומה. היא שרה במתיקות חרישית ובעוצמה ושתיהן רוקדות אש; וכמו שהארגז לא התחפש לסלע, כך הן לא מתחזות לאש או מחקות אותה; הריקוד הנהדר שלהן הוא מעין מסה על צורות ומקצבים של אש, ואיכשהו כמוס בו גם ריקוד אחר של כלות נפש. אחרי האש המופע קצת מסתייד, דועך לסתמיות. ובשורה התחתונה מדובר ביצירה מורכבת ודחוסה, מאופקת ובוערת, מפתיעה, מרגשת ומעוררת מחשבה, שעדיין זקוקה לוויסות.

ring of fire / תרגום שלי פלמון

אהבה היא דבר בוער
והיא הופכת לטבעת אש
האש לופפת, סובבת אותי
אני נפלתי
לתוך האש.

נפלתי לתוך טבעת, טבעת אש בוערת
נפלתי מטה מטה והלהבות עלו מעלה,
וזה שורף שורף שורף, האש שורפת,
האש שורפת.

מתוך "צופים, המשך", מאת שלי פלמון (עומדת מלפנים בתוך המכנסיים הענקיים)

מתוך "צופים, המשך", מאת שלי פלמון (עומדת מלפנים בתוך המכנסיים הענקיים)

*

(גילוי נאות: שלי פלמון ונאוה פרנקל שיצרה את העבודה הבאה היו פעם תלמידות שלי.)

*
I look after מאת ובביצוע נאוה פרנקל

פרנקל לא נכנסה מדלת השחקנים, היא פרצה ממתחת לפסנתר, קראה כתרנגול, נבחה ככלב, פעתה ככבשה. קראה לשמשון מלצר לשאת הספד ומכיוון שלא בא, קראה אותו במקומו ("לזכר אימי שרה ביילא בת שלמה לבית גינזברג אם התשעה, שהיתה משתמשת בביצה אחת לשבת, החלבון לדגים והחלמון להצהיב פני החלה, והיתה משלמת שכר לימוד לכמה מלמדים שבעיר בעד בנים ובנות. ובימים ששכבה על ערש דווי היתה כובשת רחמיה ומשדלתני שאעזבנה ואלך לחדר, ולא בטלה אותי מתלמודי אלא פעם אחת, במותה. ת נ צ ב ה"), שיחקה, נשאה הרצאה קצרה מלווה בהדגמות על חוסר התודעה וההווה התמידי של הפרפורמר בעבודתה, והסתלקה מן הדלת הראשית כרוח סערה לפני שסיימה את המופע.

כבר כתבתי פעם על האפקט המיוחד והמשחרר של הפורמליזם (אמנות שמתמקדת בצורה) של נאוה פרנקל, שהוא "על גבול הרוחני בשביל אדם א-רוחְני כמוני", ועל אחת כמה וכמה ב I look after שלא רק חובר על ידי פרנקל אלא גם נרקד על ידה. גם המבצעים הנאמנים ביותר של פרנקל לא דוברים את השפה ברמה של שפת אם כמוה. זה אושר גדול, במיוחד בשבילי, לראות אדם באלמנט שלו, משוחרר ומלא עוצמה, לא מעוקם ולא משוייף לשום כיוון. ביקום החילופי של I look after הנונסנס הוא אמצעי התבוננות ומחשבה, או להפך. והשחרור של פרנקל מקרב אותה לאידאל שמבקש היינריך פון קלייסט ב"על תיאטרון המריונטות", לאותו חן טבעי שהמודעות העצמית קלקלה ואולי אפשר להשלים מעגל ולשוב ולזכות בו דרך היידע והחשיבה.

*

"ביולוגיה אישית" חיבור וביצוע עמוס חץ

עמוס חץ הוא המייסד והמנהל האמנותי של ריקודי חדר (לניהול האמנותי שותפה בשנים האחרונות גם ליאור אביצור). בתוכנייה הוא מגדיר את עצמו "רקדן, מחבר ריקודים ומורה" אבל בשבילי הוא יהיה תמיד גם מאייר, בזכות איוריו ל"הזמיר" של אנדרסן בתרגום (שפתיים-ישק) של נתן אלתרמן. על האיורים הנפלאים האלה שהם כמו מסה על תורת הקומפוזיציה, אכתוב בפעם אחרת. היום אני במחול.

מתוך "הזמיר" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר עמוס חץ

מתוך "הזמיר" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר עמוס חץ

ככלל אני לא רגישה במיוחד לביצוע. בתשעה מקרים מתוך עשרה למשל, אני מעדיפה רפרודוקציה בספר אמנות על צפייה בתמונה מקורית. התבנית היא אותה תבנית, והנוחות של תנאי הצפייה, הפרטיות והזמינות, מנצחות את חד פעמיותו של הביצוע. את מה שחסר אני משלימה (לתחושתי) בדמיוני. עמוס חץ לעומת זאת נמצא בקוטב ההפוך, שבו רפרודוקציה ומקור הן שתי יצירות שונות ואי אפשר לגזור מאחת על השנייה.

ואותו דבר במחול; כאמן ביצוע יש לו גישה לדברים שנסתרים ואפילו חסומים בפני. חסומים, כי בכוונה או לא בכוונה, אמני הביצוע נוטים להזניח את הצורה. ובלי צורה, בלי השניוּת והמתח שהיא מביאה – אני לא משחקת. עמוס חץ נטוע בשני העולמות באותה מידה. הקומפוזיציה הפלסטית שלו מייצרת סביבה בטוחה שבה אני יכולה להתוודע לעולם הביצוע.

זאת ועוד: הצורה אצל עמוס חץ היא לא התכלית אלא הכלי שמחזיק ואוצר את השפע של התודעה. וב"ביולוגיה אישית" זה אפילו גלוי יותר, כי ראשיתה של היצירה בשרבוטים שרשם עמוס מדי יום במשך שנים, מעין יומן מופשט של תחושות, עקבות של הוויה משתנה. מקצת מן הרישומים האלה סודרו ברצף שהפך לפרטיטורה הפיוטית של "ביולוגיה אישית". התחושות התגלגלו ברישומים וחזרו והתגלגלו בריקוד, כשגלגולן הבא מתקיים כמובן בדמיונו ובזכרונו של כל צופה.

"ביולוגיה אישית" של עמוס חץ היא ריקוד נטו, ללא אביזרים ותפאורות, ללא מוסיקה – הסאונד היחיד היה חריקת קרשי הרצפה שהרעישו במיוחד תחת רגליו – ללא תלבושת. (כשתהיתי על הסתמיות של התלבושת יחסית לבחירות קודמות, התברר שהוא פשוט לא השיג את דוגמת ההסוואה הספיציפית שרצה, והוא עוד ימצא אותה. ואולי זה רק הסבר חלקי; אולי המקור הפלסטי נגס בפלסטיות של הריקוד, אולי עיקר המאמץ הושקע בלחזור ולחלץ תחושות מן הרישומים, ואפילו לשחזר את חוויית הרישום עצמה, את תנופת הזרועות).

ובחזרה לביצוע: עמוס חץ הוא בן שמונים ושתיים. גם כשהוא עוצר לכאורה, התנועה לא נפסקת ולכן היא גם לא מתחדשת, היא כל הזמן חיה ונמשכת. בריקוד שלו הגוף הוא המימוש של הרוח. אי אפשר לרקוד כך בגיל צעיר.

כשצפיתי בביצוע נזכרתי באויגן הריגל, הפרופסור הגרמני שנסע ליפן ללמוד ירייה בקשת כדי להבין מה זה זן, וכתב על כך ספר מלבב שאבד לי ולכן איני יכולה לצטט את הקטע שרציתי, ושבו אם אני זוכרת נכון, כשהירייה הנכונה סוף סוף מתרחשת, המורה מסביר ש"זה" (ולא האדם) ירה (ובמקרה הנוכחי הרגשתי ש"זה" רקד).

ובכל זאת גם ציטוט מתוך ההקדמה של חוקר הזן סוזוקי, שמצאתי במרשתת:

לשליטה מלאה בירייה בקשת אין די במיומנות טכנית. אדם חייב להתעלות על הטכניקה, עד שתהיה יכולתו "אמנות ללא-אמנות" הצומחת מתת-המודע. בהקשר של הירייה בקשת פירוש הדבר, שהיורה והמטרה אינם נפרדים עוד, אלא מציאות אחת."

*

עוד מחול ישראלי עכשווי

פוסט שמתחיל מתחת לפני הים ומסתיים בדם על הידיים – על פסטיבל צוללן 2015

ואולי יש פה משהו שאני מפספסת? על לילך ליבנה בהרמת מסך 2015

על "שעה עם אוכלי כל" של נבו רומנו ושני גרנות

פעמיים "דירת שני חדרים" (ניב שינפלד ואורן לאור)

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

הבדיחה היתה עלי – על "הגבעה" של רועי אסף

ועוד

המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.

ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.

רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

*

באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.

*
1. העברה בין דורית

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.

הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.

אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.

*

2. עוד על אמהות ובנות

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."

אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.

רפונזל היותר בוגרת, אייר דיוויד הוקני

רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני

*

3. כיעור, יופי, שיער

כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.

כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

מימין, דיוויד הוקני, משמאל, הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י (פרט).

מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).

*

4. החלון

ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.

אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)

והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

*
5. הוקני נוטש את הסיפור

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.

*

עוד על איור

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).

(ועוד המון)

על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)

במה נפגשים אדונים? (ושפנים)

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

הלמוט ניוטון, מונה חאטום, שיער

עץ השיער

אני לא מבינה באקטואליה, אני מבינה בדימויים.

יש דימוי שרודף אותי כבר למעלה משבועיים.

"אחי, פֶּצַע בלבי," כך אומרים גיבורי אלף לילה ולילה בתרגומו הנפלא של יואל יוסף ריבלין, אביו של נשיא המדינה.

החלטתי לפרק אותו פה, לחשוב אותו עד הסוף. אולי זה יעזור.

זהירות, פוסט עצוב שקשור בחבל קצר למציאות.

זה הזמן לפרוש כדי לא לקלקל את השבת.

*

זה הגרפיטי שצויר על בית משפחת דוואבשה בדומא. יד חמושה בחנוכיה מציתה לול של תינוק.

הצילום מפה

הצילום מפה

זה לא פוסט על המעשה אלא על התמונה, כי תמונות הן ראי.

נתחיל בפרטים שהטרידו אותי. המצית למשל, לבוש כמדומה בחולצה תכלכלה ובז'קט, לבוש שמתאים לפוליטיקאי מעונב יותר מלרוצח באישון לילה.

וגם החנוכיה משונה. זו לא חנוכיה רגילה של תשעה קנים וגם לא מנורה של שבעה קנים כמו בבית המקדש או על סמל המדינה, אף שהיא מעוצבת בצלמה; זו חנוכיה של חמישה קנים, אחד לכל אצבע ביד האוחזת בה.

תבליט המנורה על שער טיטוס

תבליט המנורה על שער טיטוס

רגלה של החנוכיה מוארכת. החנוכיה היא בו בזמן המטֶה וההמשך המאגי של הזרוע. המצית הוא גיבור-על שסמלו מתנוסס על שרוולו.

ובו בזמן זה גם סרט זרוע, סוג של טלאי צהוב כמו בצילום הארכיטיפי מגטו ורשה.

מימין פרט (מסובב), משמאל מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joestעל הצילום הארכיטיפי הזה כתבתי פה==

מימין פרט (מסובב), משמאל מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest על הצילום הארכיטיפי הזה כתבתי פה

קצה השרוול הוא גם קופסא כחולה של קרן קיימת.

header_bunner_blue_box
הלול של התינוק הוא גם הכלוב הבוער של דעאש (שמתי תמונה ומחקתי, אין צורך בתזכורת).

התינוק מחותל בדגל פלסטין באופן שמזכיר במעומעם את מפת הארץ. זו פלסטין שמתייפחת בתוך הכלוב הבוער.

מעל לכלוב תלויה מרצדת (מובייל) של גולגלות. יש איזו סימטריה משונה בתמונה, זיקה בין המנורה המוזהבת ההפוכה למרצדת השחורה עם ארבעת הקנים. המרצדת היא ספק עכביש מוות המשתלשל אל התינוק, ספק כפה של טורף עם טפרים עקומים, ספק מנורה שחורה עם גולגלות במקום להבות אבל הכל עדין עדין ומרומז. כמעט מהתל.

האש הוצתה זה עתה אבל המרצדת הוכנה ונתלתה מראש כדי לחסום את הבריחה, במין היפוך של האהבה שבה תולים צעצועים מעל תינוקות.

עד כאן ההקדמה. הבעיה היא שלא הצלחתי להחליט אם יד ערבית או יהודית יצרה את הדימוי. ברור שערבית, זה לא קשקוש שאפשר לוונדל ולברוח. ועדיין. זה הייצוג של הרוצח שמטריד אותי.

D2

מימין קריקטורה אנטישמית מדר שטירמר. הכיעור, הסכין השבור המגועל בדם כל כך שונים מן היד הנקייה עם החנוכייה.

זה לא רוצח ילדים מהקריקטורות של דר שטירמר, יהודי שעיר ומכוער עם סכין מגואל בדם. זה רוצח עם יד נקייה לבוש למשעי וחמוש בחנוכיה מוזהבת עם כל ההדהודים "החיוביים" שהזכרתי: מחג החנוכה ("מסרתָ גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך … ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל והודאה…" מתוך תפילת "על הנסים") ועד לקופסאות הכחולות של גאולת הארץ, עם נגיעה קורבנית של שואה ורהב של גיבורי-על (מאט סלמן אחד מתסריטאי סיינפלד ומשפחת סימפסון אפילו התחפש לאחד כזה, רק שזה כבר לא מצחיק).

קשה לי להסביר את זה, אבל כשהדימוי העצמי של הרוצח מסתנכרן עם הדימוי שלו בעיני הקורבן, המציאות סוגרת עלי. אין רווח שבו אפשר לדמיין ולחשוב אחרת ולנשום. יש משהו קר ומחושב (ואולי מפוכח) בדימוי הזה, מין צלילות סהרורית כמו במכונות של רוב גולדברג שבהן דבר מוביל לדבר. וזה לא עוזר שמסלול האש וקני המנורה יוצרים ביחד מעין מפתח עקום. זה רק מקנה לו איכות פנימית של משהו שמופיע בחלום.

*

בלה בליסימה או משהו להאחז בו

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

צדיקים אינם מאמינים בדם

יאנוש קורצ'אק כתב ספר ילדים: ביוגרפיה של לואי פסטר. "הנער העקשני" קראו לו בילדותי, בתרגומו של שמשון מלצר.

הישגיו של פסטר מעוררים השראה אבל אפילו יותר מן התוכן נחרתה בי הספרות, הצורה. הספר, כך הרגשתי, היה שונה מספרים אחרים ועל אחת כמה וכמה מן "הביוגרפיות החינוכיות" שעליהן נמנה.

ועכשיו הוא יצא מחדש (2013 זה עדיין עכשיו?). "נער אחד עקשן" הוא נקרא בתרגומו הצלול והמעט מעובד (אויה!) של אורי אורלב.

זו ההזדמנות שלי לברר ולהסביר את הפלא.

הספר מלווה באיורים עדינים, מעט מלנכוליים ונוטים אל הפיוט של ענבל לייטנר.

*

1. ספרות

"נער אחד עקשן" אינו הביוגרפיה היחידה של פסטר לילדים. קדמה לו למשל, "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. כדי להבין את הרדיקליות והייחוד של קורצ'אק די להתבונן בכל עמוד אקראי. סרקתי באופן שרירותי את העמוד הראשון המלא מכל ספר. ראשית קוזניצובה:

העמוד השני של "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. תרגמה יהודית בן נון. מסדה (1919?)

מתוך "האויב מבעד למקרוסקופ" מאת ס. קוזניצובה. תרגמה יהודית בן נון. מסדה (1919?)

מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק. תרגם ועיבד אורי אורלב. איורים, ענבל לייטנר. צלטנר ספרים, 2013.

מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק. תרגם ועיבד אורי אורלב. איורים, ענבל לייטנר. צלטנר ספרים, 2013.

.

קורצ'אק, בניגוד לקוזניצובה, נצמד לעובדות ונתונים. הוא נמנע מלנחש או להמציא לגיבורו מילים או מחשבות. הוא מודה בחוסר היידע שלו ומצר עליו:

על מה דיבר עם אביו הזקן?
איננו יודעים.
חבל שאיננו יודעים יותר על שיחתו עם אביו. הוא לא ידע שזאת תהיה שיחתם האחרונה.
חבל שאיננו יודעים על מה חשב לואי כששכב במיטה בבית שבו אמרה לו אמו כל כך הרבה פעמים "לילה טוב".

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב).

במקום לטייח את מיעוט היידע קורצ'אק מבליט אותו והופך אותו ליתרון. בצמצום שלו מהדהדת היושרה המדעית של פסטר; האמונה בעובדות ונתונים, החיפוש הדקדקני והבלתי מתפשר אחרי האמת.

ויש עוד מאפיין סגנוני לכתיבתו: חזרות. קורצ'אק מעלה איזה נושא, וחוזר אליו שוב ושוב ושוב. קחו למשל את הפצעים. בעמוד הסרוק שלמעלה נכתב על החיילים: "אחד הוכה בחרב. אחר רק נפצע." מן העיבוד של אורלב הושמטו השורות הבאות, המובאות לפיכך בתרגומו של מלצר:

לצבא יש רופאים. הם מרפאים את החיילים.
מי שיש לו פצע הולך לבית החולים. והרופא ירפא אותו.
אבל אז לא היה כך. מי שנפצע בידו היה מת מפצעו. מי נפצע ברגלו היה מת מפצעו. אפילו פצע קטן היה גורם למיתה.
עד שבא לואי פסטר ולימד את הרופאים, איך צריך לחבש פצעים. עד שבא לואי ולימד לרפא את האנשים כך שלא יהיו מתים מפצעים קטנים.
אך אותה שעה עדיין לא היה לואי בעולם. מפני שעוד לא נולד. הוא רק עתיד להיות.

וכמה עמודים לאחר מכן יופיע מר דימון, הרופא צבאי שנהג לשוחח עם האב על המלחמה, לדבר על פצעים שאינם נרפאים, בזמן שלואי הקטן צייר והקשיב. וכעבור כמה עמודים שוב יחזור קורצ'אק אל הפצעים. אורלב הרשה לעצמו לדלל את הריבוי. אבל זו טעות לקצר. החזרות אינן מקריות, הן לא סתם טיק סגנוני:

ראשית, הן משקפות את גיבור הספר. ככה זה עם עקשנים, הם נטפלים למשהו ולא מרפים.

ושנית, המוטיבים האלה שחוזרים וצצים מוסיפים מוסיקליות לטקסט הרזה העובדתי.

זאת ועוד: חלקים ניכרים מן הטקסט של קורצ'אק כתובים בשורות קצרות. זה קשור לצמצום המדעי אבל גם לשירה. מדובר בטקסט פרוזאי עד העצם שהוא בו בזמן גם שירי. זה החלק מן הקסם, המיזוג בין היובש לפיוט.

קורצ'אק לא היה כמובן הראשון או האחרון שמקשר בין מדע לשירה. נזכרתי בספרו של הזואלוג קונסטנטין דווידוב "מסעי הציפורים" שכותרת המשנה שלו היתה "פואמה מדעית", ואפילו סנט אקזופרי ששנא כביכול מספרים, מעיד שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו של מדליק הפנסים בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. ועדיין, "נער אחד עקשן" ממזג בין היובש לפיוט בדרכו הייחודית.

(עוד באותו עניין, בפוסט על הנסיך הקטן והאוונגרד).

"האב נסע לפריז להחזיר את בנו. הוא לא הרבה בדיבור." זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר נשלח ללמוד בפריז בעודו נער אבל חלה מגעגועים והוחזר הביתה. ברבים מן האיורים יש שכבות שונות של ממשות תודעה ורפאים.

"האב נסע לפריז להחזיר את בנו. הוא לא הרבה בדיבור." זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר שנשלח ללמוד בפריז בעודו נער חלה מגעגועים והוחזר הביתה. ברבים מן האיורים של ענבל לייטנר יש שכבות שונות של ממשות, תודעה ורפאים.

.

אני מצטערת שאורלב קיצץ בחזרות ומצרה גם על כמה מן ההשמטות האחרות. אבל אני לא שוכחת שגם עיבודים מקוצרים יכולים להעניק חוויה בלתי נשכחת, ואולי אני סתם נשבית בקסם העברית הצלולה והיפה שלו, או באחרית הדבר שבה הוא מספר איך פסטר (כלומר הטיפול שהמציא) הציל את אחיו הקטן שנושך על ידי כלב חולה כלבת. אורלב גם זכה לפגוש את קורצ'אק עצמו ב1940. הוא הוצג לפניו בתור המורה של המורה שלו. זה עשה עליו רושם עז בשעתו. לימים תרגם רבים מכתביו ברגישות ובאהבה שניכרת גם בעיבוד הזה.

*

2. קמטים במוח

להכריז על אמת חדשה פירושו להפריך טעויות ישנות, דעות קדומות.
לאמת חדשה יש אויבים.
אחד מתייחס בעוינות מפני שאין לו חשק לחשוב. הוא רוצה שהכול יישאר כמו שהיה. אחד פועל מתוך יהירות. הוא אמר משהו אחר ואינו רוצה להודות בטעותו, מתבייש. שלישי מקנא מפני שהוא לא הצליח. רביעי מעמיד פנים שהוא כבר יודע וצועק בקול גדול כדי שהאנשים יחשבו שגם הוא מדען דגול.
אויבה של האמת החדשה מעורר ריב ומדון, או יושב בפינה ומשמיץ בשקט. פה ושם, מפה לאוזן. לפעמים מעמיד פני ידיד, מעמיד פנים שהוא עוזר. אומר דבר אחד ישר בפנים, ודבר אחר מאחורי הגב.
לא כל אחד נאבק בצורה גלויה והוגנת.

(מתוך "נער אחד עקשן" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם אורי אורלב)

את עלילת "נער אחד עקשן" מלווים הרהוריו של קורצ'אק. ייתכן שהושפע מאריך קסטנר של פצפונת ואנטון. אולי הם פשוט היו נפשות אחיות. וכך או אחרת, קורצ'אק מהרהר על שלל נושאים, מן הקושי במציאת חברים ועד התנהגותם של בני האדם (ראו למעלה). ובין לבין זרועים גם הרהורים ארס-פואטיים על כתיבת ביוגרפיות;

כלומר, "נער אחד עקשן" הוא גם ספר על ספרות.

אני יודע מתוך ניסיון שיש ילדים שקוראים ברצון רב הרהורים כאלה," כותב אריך קסטנר בפצפונת ואנטון, "…ילדים אחרים היו מעדיפים לאכול רק דייסה במשך שלושה ימים ולא להתעסק בעניינים מורכבים שכאלה. הם דואגים שאולי המוח הקטן והנחמד שלהם יקבל קמטים. (תרגם מיכאל דק)

חלק מן ההרהורים, בייחוד הארס פואטיים שבהם, הושמטו מן העיבוד החדש. אולי משום שהספר על פי הפורמט שלו, פונה לילדים קטנים יותר. מוחי שלי אגב, לא התקמט מן העושר הרב תחומי. להפך (ותנוח דעתכם, על אף הקיצורים בכל זאת נותרו בספר לא מעט הרהורים).

"היה שלום בני היקר." זה הכיתוב מתחת לתמונה, ציטוט ממכתבה האחרון של אמו החולה. הוא לא הספיק להיפרד ממנה. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

"היה שלום בני היקר." זה הכיתוב מתחת לתמונה, ציטוט ממכתבה האחרון של אמו החולה. הוא לא הספיק להיפרד ממנה. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר. התמונה הקטנה על המדף אגב, היא דיוקן של האם שצייר פסטר עצמו כשהיה נער.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

דיוקן האם שצייר פסטר בילדותו. חשבו שיגדל להיות צייר.

*

3. בעיית החינוכיות

"נער אחד עקשן" הוא ביוגרפיה חינוכית. אני יודעת שחלק מכם אינם מבינים מה הבעיה פה. אני אשתמש במארק טוויין כדי להמחיש את נוראות הז'אנר הזה. בסיפורו הנלבב על בנג'מין פרנקלין, הוא מסביר כיצד פרנקלין נולד בכוונה למבשל סבון כדי לגמד את הישגיהם של כל הילדים שלא נולדו למבשלי סבון, וממשיך:

בזדון לב שאין שני לו בהיסטוריה היה [פרנקלין] עובד במשך כל היום ולאחר זאת יושב בלילה ולומד אלגברה לאורו של נר מבליח, וזאת רק כדי שגם שאר הנערים יצטרכו לעשות כמותו, ולא – יספגו את בנימין פרנקלין על ראשם. מאחר שנוהג חיים זה לא השביע עדיין את רצונו, הנהיג לו אותו פרנקלין מנהג נוסף: הוא חי על לחם ומים בלבד, ולמד אסטרונומיה בשעת הארוחות. מעשה זה הביא עמו סבל רב לכל הנערים, שהוריהם קראו אי פעם את תולדות חייו המושחתים של בנימין פרנקלין."

(נכתב ב1870, תרגם זאב הר-טבי)

"האם החיים נוצרים בחומר דומם?" זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר עולה להרים בחיפוש אחרי אוויר נקי מחיידקים. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

"האם החיים נוצרים בחומר דומם?" זה הכיתוב מתחת לתמונה. פסטר עולה להרים בחיפוש אחרי אוויר נקי מחיידקים. מתוך "נער אחד עקשן" איירה ענבל לייטנר.

.
אז איך הצליח קורצ'אק לנטרל את המוקש הזה? לא רק ביפי הכתיבה ובנסייניות העדינה שלה. קחו למשל את העקשנות. כבר אז היא גירדה לי, וגם היום היא לא נחשבת לתכונה תרומית. עקשנים אינם צייתנים. הם מקשים על הורים ומורים. וקורצ'אק לא טרח להכשיר את העקשנות ולכבס אותה במילים כמו "דבקות במטרה". ואם לא די בזה הוא משתף את הקוראים בלבטיו:

היו אומרים שלואי פסטר כעסן הוא. בשל דבר של מה בכך הוא כועס ומתקוטט.
אף אני האמנתי בכך. כתבתי ספר על פסטר, "הכעסן הגדול".
אבל אחר כך קראתי את תולדות חייו. קראתי שלוש פעמים, חמש פעמים. ואני רואה שאין זה אמת.
פסטר היה רק עקשני, אך לא איש מדון, לא כעסן.
היה אומר את האמת בפניו של אדם, והאנשים אינם אוהבים דבר זה. היה כועס בשעה שהפריעו אותו. על האמת נלחם. ללא רחמים היה מבער את המשפטים הקדומים ואת השגיאות.
ולכן השלכתי אל התנור ושרפתי מה שכתבתי קודם. פסטר לא היה כעסן, אלא אדם עקשני. רצה לדעת, רצה להבין, רצה להוכיח וללמד.

(מתוך "הנער העקשני" מאת יאנוש קורצ'אק, תרגם שמשון מלצר. גם הקטע הזה הושמט בעיבוד של אורלב)

 

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן וגם נבון וגם טוב לב)

לואי פסטר (לפי הצילום, גם עקשן וגם כעסן, וגם נבון וטוב לב ועצוב)

.

ספרות חינוכית היא קרובת משפחה של תעמולה, וכמוה היא נוטה בדרך כלל להצניע, שלא לומר להעלים, את כל מה שעלול לפגום בתכליתה. יושרה היא איכות יקרה מפז. והספר הזה ספוג בה.

איך כתב אריך קסטנר על אבא של פצפונת: "ככל שאני מכיר את מר פֹּגֶה ערכו עולה בעיני." ככה אני ויאנוש קורצ'אק. בדיוק.

*

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

הלוגו של צלטנר ספרים, עיצבה רחלי בילנקו

התכוונתי לכתוב עוד כמה וכמה דברים על הנער העקשן ועל ימינו וגם על צלטנר ספרים, הוצאה עם נשמה יתרה בבחירת הטקסטים והאיורים. אבל אם ימציאו קנס על התארכות של פוסטים אני אתרושש. אז אגיד רק שאפילו הלוגו של ההוצאה שובה את לבי. אין לי מושג למה נבחרה דווקא ג'ירפה. אני יכולה רק לשער: ספרי ילדים הם דקים יחסית, ואולי הם חיפשו מישהו שירגיש בנוח במרחב הצר והארוך של גב הספר. כמו שהמגדל של רפונזל מתאים לצמה, כך גב של ספר ילדים מתאים לג'ירפה של צלטנר.

*

עוד באותם עניינים:

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

על מות הילדה

הגמד חוטם ואני

המוצא של הילדה אילת

מה למדתי מפצפונת של אנטון?

על מוכרת הגפרורים הקטנה

ועוד.

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

התמונה שלמעלה צולמה בבסיס חיל האוויר האמריקאי בפיליפינים. הנגריטוס התגוררו בשוליו והתפרנסו מן האשפה שלו. ליבוביץ' היתה בת תשע עשרה כשצילמה את התמונה (כשבאה לבקר את אביה ששירת בבסיס) אבל רוב הדברים שיאפיינו את צילומיה הבוגרים כבר ניכרים בה: משיכה להפרזות וניגודים, הומור נטול רשעות, נדיבות וחוסר סנטימנטליות, גרפיות על גבול הקומיקס וחוש לדימויים חזקים וקליטים ששאריות של מציאות מתגוללות בקצותיהן.

*

שש הערות על חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס

1. ניגודים

התמונה כולה ניגודים ישירים ומצטלבים: שלושה גברים גבוהים ואישה קטנטנה, שלושה גברים צעירים ואישה זקנה, שמחזיקה בידו של אחד מהם כמו ילדה (ואולי זה רק נראה כך בגלל הפרשי הגובה). הם בהירים והיא כהה, ובבגדים הניגוד מתהפך: הם כהים והיא צחורה.

במחשבה נוספת זה דיוקנה של האישה. סדרת הגברים המנוגדים מבליטה את ייחודה; היא הסולנית, הגיבורה, השלגייה בין שלושת הענקים. הילד הזעיר שכמעט נבלע ברקע משמאל ושני הראשים הענקיים שמצבצבים מקצה התמונה מעצימים את הבדלי הגדלים. ובו בזמן הם חותרים נגד השטיחות של התמונה; ליבוביץ' העמידה את המצולמים בשורה על "במה" צרה בין המבנה לתחתית התמונה. בין הילד הזעיר לראשים העצומים נמתח ציר עומק מוזר על אפה ועל חמתה של הדו ממדיות.

ובות מהצגת שלגייה, איור בתיה קולטון, מתוך חפץ לב==. את הבובות המקוריות עצבו יהודה לוי ובתו רותי רביב.

בובות כפפה מהצגת שלגייה, איור בתיה קולטון, מתוך חפץ לב. את הבובות המקוריות עצבו יהודה לוי ובתו רותי רביב.

*
2. אחווה

מצד אחת זו תמונה נדיבה של אחוות עמים ומעמדות; המלכה אוחזת בידו של חייל אחד וסמוכה מאד לחברו. עד כדי כך סמוכה שנוצר מעין תעתוע שבו זרועו מתמזגת עם זרועה לזרוע אחת ארוכה-ארוכה.

*
3. פירוק

ובו בזמן יש זרות עמומה באחווה, כמו ב"ארוחת בוקר על הדשא" של אדואר מאנה, תמונה קבוצתית שכל אחד ממשתתפיה צוייר בסטודיו, בנפרד.

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה, 1962-1863

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה, 1962-1863. כל דמות צוירה בסטודיו בנפרד.

*
4. אחורי הקלעים

"התפאורה" גרפית ומינימליסטית: קווי המבנה והעמוד החתוך פשוטים וגיאומטריים כמעט א-ל-קזימיר מלביץ' או לפחות ג'ספר ג'ונס ודגליו הסומים.

מימין, קזימיר מלביץ', משמאל, אנני ליבוביץ' (פרט), למטה, ג'ספר ג'ונס (זה מחזיר אותי ללבן על לבן של סדרת הצילומים הנפלאה של שרון רז==)

מימין, קזימיר מלביץ', משמאל, אנני ליבוביץ' (פרט), למטה, ג'ספר ג'ונס (זה מחזיר אותי ללבן על לבן של סדרת הצילומים הנפלאה של שרון רז)

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

בימין התמונה שולטים הסדר והזוויות הישרות. משמאל לעומת זאת, נחשף בלגן של אחורי קלעים או של תת מודע. אולי אני קצת מגזימה בהשפעת החלונות שאחד מהם בהיר וחסום והאחר פעור וחשוך.

אנני ליבוביץ', מימין, אנדי וורהול, על הצילום המרתק הזה כבר כתבתי בהרחבה==. כאן הוא מופיע בגלל אחורי הקלעים שמבצבצים מן הדשא ומקצה הנייר. משמאל, ג'ון לנון ויוקו אונו. גם על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה==. כאן הוא מופיע בגלל המזרן וקצה הג'ינס שלא מטואטאים מן התמונה.

אנני ליבוביץ', מימין, אנדי וורהול, על הצילום המרתק הזה כבר כתבתי בהרחבה. כאן הוא מופיע בגלל אחורי הקלעים שמבצבצים מן הדשא ומקצה הנייר. משמאל, ג'ון לנון ויוקו אונו. גם על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה. כאן הוא מופיע בגלל המזרן וקצה הג'ינס שלא מטואטאים מן התמונה.

*
5. כוריאוגרפיה

מורי ורבי יוסף הירש היה אומר שהאמן צריך להוליך את העין של הצופה: "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום והיא במסלול של חצי קוף חצי ציפור." הוא לא דיבר על קווי מתאר, אלא על הקצב הפנימי של התמונה, שמזמין את תנועת העין.

הצילום הזה של אנני ליבוביץ' הוא מופת של כוריאוגרפיה, ריקודי שורות: ארבעת הראשים של המצולמים הם כמעט עיגולי תווים שיוצרים מנגינה על הדף. אפשר לחצות את הצילום בדילוגים מאחד לשני כמו שחוצים נחל בדילוגים מאבן לאבן. אפשר לבחור בכוריאוגרפיה של קווי הזרועות, או לדלג בין הפאוצ'ים השחורים (בין פּוּנְדה לפונדה – כך הם נקראים בעברית) ולנוח לרגע על קופסת השימורים החלומית שהמלכה מחזיקה מתחת לזרועה. הרבה מן השמחה שמשרה התמונה קשורה לתנועה הזאת.

(עוד מוסיקליות תיאטרלית שכזאת – אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי)

*
6. השפעה?

ולסיום תמונה דומה ושונה של מיכל חלבין.

מיכל חלבין, נטאשה

מיכל חלבין, נטאשה

*
עוד באותם עניינים

על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' (פוסט ראשון בסדרה)

לא לבושה ולא עירומה, על סינדי שרמן המוקדמת

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה

על הגביעים היורקים של אביב יצחקי

ים המלח של ורד נבון

*
ובלי שום קשר – שתי הודעות משמחות:

בקרוב בתל אביב
על כל צרה שלא תבוא
23 מחשבות על קונפליקט

יצירה מאת ובביצוע: דניאל כהן לוי ונמר גולן
משתתפים יוצרים: גיל לביא ותומיליו מינץ

"ההצגה על כל צרה שלא תבוא, שעתידה כנראה להפוך להצגת פולחן חדשה"
(צבי גורן, אתר הבמה)

תאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב
15/12 יום שלישי 20:00 – 16/12 יום רביעי 20:00
להזמנות: 03-5611211

ההצגה זכתה בפרס השפה הבימתית הייחודית (ככה זה כשלהטוטן, שחקנית, אקרובט ומוסיקאי יוצרים ביחד) וכן בפרס התאורה ובפרס עיצוב הפסקול בפסטיבל עכו האחרון. אני התרגשתי במיוחד מן הרוח האנושית הטובה והנדירה הנושבת ממנה (וגילוי נאות והכרחי – נמר גולן הוא בני).
פייסבוק

***
*
בסופ"ש הבא – תערך מכירת ההתרמה החמישית למען ספריית גן לוינסקי

בגלריית מקום לאמנות ברחוב שביל המרץ 6, ת"א.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות. כפי שתראו בהזמנה המצורפת, מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר ויש לנו מעל 150 עבודות יפיפיות, אשר כולן נמכרות במחיר אחיד של 1500 ₪.

levinsky2015

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה  ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. הספרייה פועלת בשכונת נווה שאנן הסובלת מהזנחה מתמשכת מצד הרשויות ומהעדרם של מרכזים קהילתיים המשרתים את כלל תושבי השכונה.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות

 

כולכם מוזמנים וכולכן מוזמנות לבוא וגם להפיץ 

אנחנו עדיין בהרמת מסך 2015 – והפעם "האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" של לילך ליבנה, מופע שהעלה את חמתן של מבקרות המחול (קלישאי, פומפוזי, יומרני, מביך, נבוב, בגדי המלך החדשים, לו אך היתה זו פרודיה – אלה כמה מן הדברים שנכתבו על המופע). גם אותי הוא קומם עד כדי כך שהתעורר בי עניין מחודש. כי ככה זה באלכימיה הפנימית שלי, כמות כזאת של אנטגוניזם נהפכת מיד לסקרנות.

פעמיים צפיתי (ובעצם השתתפתי) בעבודה ואני עדיין תקועה בלימבו הזה שבין אנטגוניזם לסקרנות. אני רוצה לשטוח פה את הקשיים שלי, לא כדי להתנפל או להעליב (אף שאני גם לא מתכוונת להלך על קצות האצבעות. הרווחתי את הזכות להתלונן) אלא כדי לפתוח בשיחה על שיתוף קהל ועל בּוּרקוֹת, על קלישאות ועל ז'אן ד'ארק ועל האמנות הבאה. אני מקווה שגם איציק ג'ולי וליבנה עצמה או עמיתיה יקחו חלק בשיחה ואולי תצא ממנה הבנה חדשה, כי באמת ובתמים, אולי יש פה משהו שאני מפספסת?

*

לילך ליבנה, הרמת מסך 2015

לילך ליבנה, הרמת מסך 2015

וראשית התקציר. זה מה שקרה שם פחות או יותר: הקהל התבקש לחלוץ את נעליו ואת תיקיו בכניסה ולפסוע במעגל לצלילי חלילן, בזמן שליבנה מזגה בירה לקונכיות וחילקה לכמה מן הנאספים. אחר כך הוזמנו כולם לשבת במעגל ולילך ליבנה לבושה בתחתונים, עורה מקושט בנצנצים, רקדה עם צעיף, ואז הגיעה השעה לפתוח את ה"סידורים" שהונחו ליד כל מושב ולהתפלל אל המופשט (שורה של הברות, נשימות, ותפילות שליבנה מלמלה בדבקות). אחר כך הגיע תורו של "טקס כיסוי הגוף" שבו התבקשו הנאספים לעטות "בורקות" כדי "לתת גישה לכל דבר שהוא שלנו והוא בלתי נראה". ליבנה נשאה תפילה לגוף המוחשך, והחלילן (שינגן בהמשך גם בכלי שאיני יודעת את שמו על בסיס מפוח – שני הכלים נבחרו מן הסתם בזכות הנשיפה והנשימה והנשמה והרוח) דקלם שורת משחקי מילים מאותיות המילה "אפשרות". ואז כולם נתנו ידיים והסתכלו זה לזה בעיניים. ואחרי שעה ארוכה של מעגלי מבטים הוכרזה מסיבת מבטים (ריקודים בבורקות), שבסופה התכנס כל אחד בתוך עצמו וניסה להפוך לנקודה. הנקודות היו אמורות להסתחרר ולהיפגש ואז הגיע תורו של טקס הורדת הכיסוי והופעת הגוף מחדש. בזאת מסתיים התיעוד ביוטיוב, אבל העבודה נמשכה בטקס החזרת הגוף שבו מתנדב/ת שוכב/ת באמצע ולילך מניחה עליו/עליה אבנים, כריות ושקיות ניילון מלאות מים, ובריקוד חופשי משותף בהשראת איזידורה דנקן.

שני טקסטים מתוך ספרון התפילה, מתוך "האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" מאת לילך ליבנה, הרמת מסך 2015

שני טקסטים מתוך ספרון התפילה, מתוך "האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" מאת לילך ליבנה, הרמת מסך 2015

*

  1. שיתוף קהל

קודם שיתוף קהל בכלל, ורק אחר כך במופע הנוכחי.

ככלל אני לא להוטה אחרי שיתוף קהל. אפילו לא בהצגות ילדים. זו טכניקה יעילה לחידוש הקשב אבל רק פעם אחת התפעלתי מן האופן שבו זה נעשה. זה היה בהצגת בובות של יצחק פקר. השועל זמם לטרוף את האווזון והילדה שמרה עליו. היא בקשה מהילדים לקרוא לה ברגע שיופיע השועל, מה שסיכל את מזימתו שוב ושוב. ופתאום, כאילו נזכר, פנה השועל לילדים ואמר, "בכלל שכחתי להגיד לכם, אבל לפני ההצגה הכנתי מתנה קטנה לכל אחד והנחתי אותה מתחת לכסא שלו," ובזמן שכל הילדים (כולל אני המבוגרת), התכופפו לחפש את המתנה, השועל ניצל את ההזדמנות וחטף את האווז.

זה היה נפלא; גם כי התחבולה מתאימה לשועל הערמומי, וגם כי הקהל שיתף פעולה באופן הכי טבעי, וגם כי היו לזה השלכות ישירות על ההצגה, זה פרץ את התקיעות שאליה נקלעה.

מבוגרים הם טיפוסים פחות זורמים מילדים וגם אין שום נוהל מקובל לשיתוף קהל. אני יכולה לספור על כף היד את הפעמים שבהן ההשתתפות לא היתה מלאכותית ומביכה. הנה שתיים לדוגמא:

הקיצונית ביותר ללא ספק היא Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'. ב1974 ערכה אברמוביץ על שולחן בגלריה בנפולי, 72 חפצים של כאב ועונג (על פי הגדרתה) וצירפה להם פתק הוראות בזו הלשון: "יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות." על הטירוף שהתחולל בעקבות זה והשלכותיו כתבתי פה.

ודוגמא נוספת, שונה: ב1991 ביים דודי מעין את "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" אירוע תיאטרלי פורץ גבולות ודרך מכל בחינה. ההצגה ארכה חמש שעות וכללה ארוחת ערב מלאה. זה נמסר מראש, כך שהקהל (קבוצה קטנה של כ15 צופים בכל פעם) לא הצטייד במזון. ועמוק בתוך ההצגה על השואה והדהודיה, אחרי שטולטלו מלוקיישן ללוקיישן ומתחנה לתחנה, מצאו את עצמם הצופים-משתתפים המורעבים סביב שולחן ערוך בכל טוב בביתו של קצין ישראלי. הריחות דגדגו את אפם ובטנם ועדיין נאסר עליהם לטעום, וכשסוף סוף הורשו הם הסתערו על האוכל, ובשובע החמים שאחרי ארוחה טעימה נפרצו כל ההגנות, דברים נוראים הוגנבו פנימה, או להפך, פרצו החוצה. הקהל הופעל בלי להיות מופעל, וקשה לתאר את העוצמות.

מה המשותף לכל שלוש הדוגמאות האלה? שלא היו צריכים לומר לאנשים מה לעשות. האמנים יצרו נסיבות שגרמו להם להשתתף – או לא להשתתף – זה היה נתון לבחירתם, לאישיותם. ואילו אצל לילך ליבנה – הצופים רק נכנסו לאולם ומיד התבקשו להיכנס לתפקיד. ועמדו בפניהם רק שתי אפשרויות, לציית (אם התאים להם ואם לא) או להיות עוכרי שמחה.

גישה כזאת מתאימה לסדנא טיפולית/רוחנית שבה השתתפות היא חלק מההסכם. ביצירת אמנות, לפי טעמי לפחות, זה טעם לפגם. מה עוד שהמבוכה והמלאכותיות אינם חלק מנושא העבודה.

ובנוסף לכך, לא נלקחו בחשבון כל ההתנגדויות האחרות. חלק מן ההתנגדויות האלה אולי ייחודיות לי (בהיותי אדם מאד לא רליגיוזי, עצם הבקשה להשתתף בתפילה מכווצת אותי. ושנית, מאז ומתמיד האמנתי שהגוף הוא המקום שבו מתרחשת הנפש, אלה תאומים סיאמיים ואני לא בקטע של ניתוחי הפרדה). אבל ישנן גם התנגדויות יותר אובייקטיביות. קחו לדוגמא את הבּוּרקות המרכזיות כל כך לעבודה.

היו אולי רגעים במהלך ההיסטוריה שבהם בורקה היתה כיסוי גוף נייטרלי יחסית, אבל אנחנו לא חיים באחד מהם (הנה תזכורת אקראית מהשבוע האחרון). הבורקה הראשונה שעטיתי במופע היתה שחורה ומחניקה וגרמה לי להרגיש את גופי ביתר שאת, שלא לדבר על המטען הרגשי והרעיוני המעיק. העובדה שהייתי מוקפת בעוד כמה עשרות בורקות לא עזרה. זה היה סביר אולי בסדנא להבנה בין דתית, לכניסה לנעלי האחר או השד יודע, אבל ליבנה פשוט חטפה את משמעות הבורקה לצרכיה כמו שחוטפים מטוס. מבחינתה פשוט כיסינו את הגוף ושום תחושה והֶקשר אחר לא נלקחו בחשבון.

(במאמר מוסגר, אני חושבת שללילך ליבנה יש קטע עם בורקות, הן צצות שוב ושוב בעבודותיה כמו פליטות פה מהתת מודע, בחסות אליבי קלוש, אבל היא לא בודקת את זה, היא לא הופכת את המורכבות למנוף, היא פשוט מתעלמת ממה שלא רלוונטי למטרתה).

*

2.

ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-198) הגדיר בשעתו את הפעולה העיקרית של אמנות כ"הזרה". כשמתרגלים למשהו, הוא טען, מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים מפסיק לשמוע את רחש הגלים, ותפקידה של האמנות הוא להחיות את המציאות מחדש, להחזיר לו את רחש הגלים. היא עושה זאת על ידי הצגת דברים פשוטים ויומיומיים (כמו רחש גלים) בצורה לא צפויה, באופן שמעכב קצת את תהליך הקליטה וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", כלומר תהליך שמבטל את האוטומטיות של הקליטה, ובתרגום לעברית – "הזרה" מלשון "זר". זו עדיין אחת ההגדרות היותר משכנעות לטעמי, למעשה האמנותי.

ואילו בטקס של לילך ליבנה המהלך היה הפוך: לא רק שלא היה שום ניסיון להזרה. היא כאילו בחרה בכוונה את הדימויים הנדושים ביותר ואת המחוות המובנות מאליהן. ספרון התפילה שלה הזכיר לי את ההגדות האלטרנטיביות שהיו פופולריות בקיבוצים, התכליתיות והפשטנות שלהם לעולם לא תגיע לקרסוליה המופלאים של ההגדה המסורתית.

שמעתי גם שזה מכוון, שזאת עבודה על זיוף, על טשטוש הגבולות בין זיוף לאותנטיות שהוא מסימני הזמן. אני לא יודעת. זיוף זו מילה שיש בה מידה של תעתוע ושל תיאטרליות, אולי שארית מקסמי השקר של אוסקר ויילד. המרחב לתפילה משותפת כבר חרג משם אל תחום התיפלות. ובתוך התיפלות הזאת נדרש הקהל "להתרחק מהציניות ולאפשר לתפילה כנה להתממש במקדש המתהווה בזמן אמת" (מתוך התוכנייה). האם התיפלות היא התמימות החדשה?

בשתי הפעמים שצפיתי במופע לא הבחנתי בשום אות לאירוניה. בהופעה השנייה ליבנה החליקה קצת על הבירה וסיננה, קוס אמאק על הבירה, ומיד חזרה לחגיגיות התפילה כאילו כלום, כל האירוע טואטא איכשהו מתחת לשטיח הרצינות. אפילו הזעקות האקסטטיות של סרטון ה Double Rainbow שהוקרן על הקיר לא הצליחו לעורר יותר מכמה חיוכים (בעיקר בפעם השנייה) שנספגו עד מהרה.

והעיצוב גם הוא לקה באותה דלות ואקלקטיות; הקרנות של גבישים וצורות ימיות, מיני משולשים ומלבנים צבעוניים וניירות זהב וכסף לקישוט המרחב, קריסטלים, בקבוקונים שתכליתם לא ברורה, ניו אייג' וערב רב של סדינים וציפות ביתיות לישיבה.

היה מי שטען שהעיצוב הוא עקב אכילס של העבודה, ושליבנה פשוט זקוקה למעצב שישדרג את הצד הפלסטי שלה. אני לא מסכימה. זה היה העיצוב הטבעי למופע (אולי גם מבחינה אידאולוגית, זה מתחרז עם הניסיון להעלים את הגוף, כלומר את החיצוניות, ולהכריז או לפחות להכיר בעליבותה). ובכל מקרה, עיצוב "איכותי" יהיה זר ויהיר למתרחש. ליבנה השתמשה לפי תחושתי, במה שהיה זמין לה, כמו שילדים נוהגים בזמן שהם משחקים ואת החסר הם ממלאים בדמיון. וגם זה הטריד אותי, כי זה לא משחק ילדים, וחוסר מודעות מתקבל כחובבנות וכניתוק מן המציאות.

ז'אן ד'ארק, המאה ה-15, הדיוקן היחיד ששרד שצויר בחייה

ז'אן ד'ארק, המאה ה-15, הדיוקן היחיד ששרד שצויר בחייה

3.

"האבסטרקציה: מרחב לתפילה משותפת" הוא בין השאר המשך של העבודה שיצרה ליבנה בהרמת מסך הקודמת. בשנה שעברה הייתי יותר סובלנית. נעניתי לדחיפות שליבנה שידרה. היא הזכירה לי את ז'אן ד'ארק כפי שהיא מצטיירת מבעד לעיניה של אנדריאה דבורקין במשגל. דבורקין נהפכת לאדם אחר כשהיא מגיעה לז'אן ד'ארק. הזעם הצלבני שלה מתחלף ברוך, בחמלה, בהזדהות ובהערצה.

"היא [ז'אן] התעלתה עליהן [על קתרינה הקדושה ועל מרגרט הקדושה] בשאפתנותה, בגודל האתגר שלה, במורכבות של התנגדותה ובאסטרטגיות המקוריות ורבות התושייה שיצרה כדי להרחיק עצמה אל מעבר להישג ידה של התשוקה המינית הגברית שכילתה אותן." כותבת דבורקין.

היא מצטטת את הדוכס של אלנסון:

"בצבא לפעמים הייתי שוכב לישון עם ז'אן והחיילים, כולם יחד בתוך הקש, ולפעמים ראיתי את ז'אן מתכוננת לשינה ולפעמים הבטתי בשדיה שהיו יפים, ובכל זאת מעולם לא חשתי תשוקה גופנית אליה."

ובהמשך לכך היא קובעת:

"ההיחלצות שז'אן הצליחה לבצע מהמצב הנשי מופלאה יותר מכל ניצחון צבאי: היא זכתה בחופש גופני מוחלט … היא הצליחה להחלץ מהגדרה מטפיזית של נקבה … לא היה עליה לעבור תחת שבט הביקורת של התשוקה הגברית."

אבל השנה לא הרגשתי את הלהט הזה. הרגשתי יותר אג'נדה מבערה, וזה הבליט את פגמיה של העבודה.

*

אז למה בכלל אני כותבת על כל זה?

יש לי שלוש סיבות. ראשית אני עדיין זוכרת את "יום שני לריסה" המיצג הקסום הפצוע והמעורר מחשבה של ליבנה וההפך הגמור מכל מה שתואר פה. אני לא מאמינה שכישרון כל כך נפלא יכול להעלם כך סתם, אני עדיין מחפשת איפה הוא מתחבא.

ושנית, כנגד המשל על בגדי המלך החדשים אני יכולה להעמיד שורה של אמנים נפלאים שנדחו בגלל שהקדימו את זמנם, זרמים שלמים באמנות שהתקבלו בגידופים של חוסר הבנה. מילא הדאדא והפופ-ארט, אפילו האימפרסיוניסטים זכו למקלחת צוננין (ובסופו של דבר אימצו את הכינוי שניתן להם בלעג על ידי מבקר).

אין חיסון מעיוורון ודעות קדומות. כשמשהו מעורר בי כזאת התנגדות אני מחפשת את הסיבה גם בתוכי. אולי גם אני נוהה אחרי מה שאני מכירה ואוהבת. אולי גם אני לא מזהה את היופי החדש המתרקם מתחת לאפי.

ושלישית, עבר שבוע וזה עדיין מציק לי. אני חייבת לפחות לנסות לברר את העניין.

ויש גם סיבה רביעית. תמיד יש, כמו שאמר חזי לסקלי.

*

אני באמת לא מבינה את הנהי של הביקורת על מות (שלא לומר רצח) המחול בהרמת מסך 2015. כשאיציק ג'ולי והלל קוגן המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, מקדמים את הרחבת המנעד ופריצת הגבולות, הם לא רק נאמנים לחזונם האמנותי אלא משרתים בסופו של דבר גם את המחול המיינסטרימי; כי ככה זה בתרבות, המיינסטרים תמיד בז לאוונגרד ודוחה אותו ובו בזמן הוא זקוק לו כדי לא להסתייד. משהו מערעור הגבולות תמיד יתגלגל אל המרכז. די בחלקיק שמכה שורש כמו זרע תועה כדי לשנות את המערכת האקולוגית, כדי להפרות אותה ולשמור על חיוניותה.

ראיתי את כל שלוש עשרה העבודות בהרמת מסך 2015, ועכשיו אני מרגישה כמו סינדרלה שצריכה למיין אינספור עדשים שהאם החורגת שפכה לאפר. אי אפשר לדחוס את מה שראיתי והרגשתי וחשבתי לפוסט אחד ולו מפלצתי באורכו. אנסה לדבר על חלקן לפחות, במילים ובתמונות. ולגעת גם בסך הכול בכמה מילים (כי מה שבלט בהעדרו לא היה דווקא המחול, אבל נתחיל מהתחלה).

*
Wig It של עדו פדר

"זו בעיה של דור … אתם יכולים לקרוא לנו היפסטרים, אם בא לכם או סתם אמנים צעירים. כך או כך, אנחנו אנשים עכשוויים שמחפשים את מה שנדמה לנו שחסר. אנחנו לא מתעמקים עד הסוף, לא ממציאים את הגלגל, ובטח שאנחנו לא אידיאולוגים. אנחנו רוקדים על במה, מגוייסים לגמרי לפרויקט "מחול ההבעה" של העת הזאת, כזה שנותר לו הטווח המצומצם שבין הכלום להכול. האם זו שטחיות? זו אמונה, זה הימור." (מן התוכנייה)

לא אהבתי את Wig It של עדו פדר. לא אהבתי את האיפור, את התלבושות (למעט KARMA SHE), את השימוש הדל באביזרים, את הבחירה ברקדנים צעירים מדי שעוד לא הספיקו להישרט, את אווירת הנונשלנס, את הבמה הענקית הפרוצה, הגדולה על הכוריאוגרפיה בכמה מספרים (מישהי שלמדה איתי בגן ילדים מספרת שנהגתי לצייר רק פרח אחד על כל דף על אפה ועל חמתה של הגננת שזעמה על בזבוז הנייר. ופתאום מצאתי את עצמי בצד של הגננת…) ואז עשיתי תרגיל: ניסיתי לדמיין את המופע על במה קטנה, נניח רבע מהמרחב, שהיה מספיק להתרחשות ומכניס לכוריאוגרפיה קצת חיות הישרדותית, והבנתי שפדר צדק; כך בדיוק זה צריך להיות: ריק שאין בְּמה למלא אותו וגם לא מנסים, חלל עצום בשביל כלום. באמת עצום: הקלעים הצדדיים הוסרו, צוג הפנסים השתשל פתאום והוסיף לחלל את כל מה שמעבר לתקרה. ואם לא די בזה, הרקדנים פלשו גם לאולם. שיהיה, למה לא. זה לא סיפוח מתוך להט אידאולוגי, זה סתם כי הכל פרוץ ואפשרי ואין גבול או אחיזה (אין נקודת משען, במובן שעליו דיבר ארכימדס כשאמר: תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם). אפילו התאורה שבדרך כלל מקובעת ומופעלת מרחוק, נעקרה ונמסרה לרקדנים שנודדים עם הפנסים ממקום למקום כדי לרחוץ באורם. (ופתאום נדמה לי שהרקדנים גם הסתבנו בטלפונים הניידים שלהם, ושמא רק הזיתי?)

Wig It דכדכה והשמימה אותי, אבל האמנתי לה; האמנתי לעילגות המודעת, לעכשוויות, לסבבה, לזיוף, לצווחות ההבעה, לסובלנות הלמה לא, לאופטימיות המשונה. ובעיקר לאופן שבו הן תורגמו לעיצוב, למרחב, לטקסט שחלקו היה על גבול האימוג'י (וגם זה מסימני הזמן, האימוג'י "דמעות אושר" נבחר למילת השנה של מילון אוקספורד).

זו היתה בסופו של דבר אחת העבודות השלמות והמשכנעות בהרמת מסך.

דמעות אושר, האימוג'י הזוכה

דמעות אושר, האימוג'י הזוכה

מתוך Wig It של עדו פדר, צילם גדי דגון

מתוך Wig It של עדו פדר, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך Wig It של עדו פדר, צילם גדי דגון

מתוך Wig It של עדו פדר, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך סטיריקון של פליני (1969) (Wig It כסטריקון מוחלש)

מתוך סטיריקון של פליני (1969) (Wig It כסטריקון לעניים?)

מתוך סטיריקון של פליני (1969) רציתי לשים כאן גם את אידה רובינשטיין בתפקיד זובידה ב"שחרזדה" של הבלט הרוסי, אבל די.

מתוך סטיריקון של פליני (1969)

*
אי שם בעכשיו, אורי שפיר

אי שם בעכשיו, אורי שפיר, עבודה לשני רקדנים, שמונה מסכים ואמן וידאו.

אי שם בעכשיו, אורי שפיר, הרמת מסך 2015, עבודה לשני רקדנים, שמונה מסכים ואמן וידאו.

הדבר שהכי בלט לי על במת "אי שם בעכשיו" היתה החוטייה של מסכי הווידאו (גם המסכים נדדו על הבמה כמו הפנסים של עדו פדר. נזכרתי במה שאמר הפרח לנסיך הקטן (אוונגרד בפני עצמו). "בני האדם? … הם חולפים עם הרוח. אין להם שורשים ודבר זה מכביד עליהם מאד"). ערבוביית החוטים תפסה חלקים נרחבים מן הבמה, מה שלא הפריע לרקדנים שהתנועעו בחלקים הפנויים בלי לעשות מזה עניין. וחשבתי כמה שונה הפרוזאיות הזאת מן הרצפות הפיוטיות של פינה באוש: רצפת פרחי ציפורן של נלקן או רצפת הדשא של 1980, רצפת הכבול של פולחן האביב או רצפת הכסאות ההישרדותית של קפה מילר וכן הלאה. אצל באוש יש מתח ביחס בין הרקדן לקרקע שעליה הוא דורך, יש זיקה של משמעות ופיוט. ואילו כאן יש דו קיום, סובלנות אגבית, יש מקום לכולם.

המופע כפי שנכתב בתוכנייה, יוצר נוף משותף לגברים ומסכי וידאו שמתעדים אותם, "נוף שמאפשר להתבונן פנימה והחוצה בו זמנית ולשאול מה קורה ברגע הזה ממש, ואם אנחנו יכולים להיות נוכחים בו." והשאלה הזאת מתייחסת לבועה שעל הבמה כאילו אין מציאות בחוץ ואין מסכים שמתעדים ומפרקים ומשנים ומייתרים אותה.

בסוף, אם אני זוכרת נכון, המסך מרמה, מהתל במציאות שממהרת ומתאימה את עצמה אליו בקלילות, במשחק. (מה זה אומר? תדמיינו).

*

לחוד(ים) עדי בוטרוס

בוטרוס, אולי בהיותו ערבי, לא מרשה לעצמו את מותרות הנונשלנס והניתוק. בעזרת אבשלום לטוכה ואהובה קרן הוא מנסה לומר משהו משמעותי על האבסורד שבגזענות, על הגדרה עצמית שמסמנת את הזולת ומפרידה וחוסמת את האפשרות להרמוניה ואיזון. הוא עושה זאת בעזרת דיאלוג פשוט ומשפטים תנועתיים שנקלעים שוב ושוב לתנוחות של תלות משולשת, של איזונים שהיו קרובים מאד לפייטה (באיטלקית, רחמים, כך נקראת הסצנה שאחרי הצליבה שבה ישו המת מוטל בזרועות אמו) לולא הענייניות והפיכחון ואולי גם היושרה של בוטרוס שנמנע מפתאוס ומניפולציות רגשיות. האביזר היחיד על הבמה (מלבד כסא, ומלבד נעלי העקב של קרן, המשמשות גם ככלי הקשה או חבטה במסמר בלתי נראה, או חיסול ג'וקים בלתי נראים) הוא חוט שחור ארוך שמשמעותו פתוחה – אולי קושר, אולי מפריד, אולי לא מראה את היציאה מן המבוך. יש בחוט משהו סיפורי, פוטנציאל פיוטי שמנוטרל כמעט לגמרי והופך אותו לקו, קשקוש עקשן שנטפל לקומפוזיה (וזה לא נכתב בביקורת אלא על דרך התיאור).

שתי תמונות מתוך חזרה. בנפרד וביחד והחוט השחור.

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, צילם גדי דגון

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, צילם גדי דגון

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

אל גרקו, פייטה

אל גרקו, פייטה

*

THE HAPPENING של תמי ליבוביץ

לורי אנדרסון מנגנת בכינור עם קשת מנורת פלורסנט

לורי אנדרסון מנגנת בכינור עם קשת מנורת פלורסנט

בזמן כניסת הקהל ל- THE HAPPENING ניצבת ליבוביץ על במה לבנה, חבושה בפאה בלונדינית, ידה האחת אוחזת בחרב ארוכה ועל האחרת כמו על טס מונח זוג נעלי התעמלות. קולה המוקלט שר שורות מ gigantic של הpixies, והיא חוזרת עליהן בשירה חיה. בזו אחר זו צצות אותיות זורחות מעבר לחומה הלבנה ומאייתות את שם המופע.
ואז החרב מתהפכת ונפרדת מן הדמות, הנעליים יורדות לרגליים; קולות, תנועות, הבעות פנים, חפצים (פאה, ספר אדום, כיסויי עיניים, פירמידות קטנות צחורות, כפילה בובתית ועוד), מתהפכים, מחליפים מקום, חוזרים. הפורמליזם של ליבוביץ קצת פחות נוקשה וראוותני משל רוברט וילסון. יש בו משהו פופי, משהו נונסנסי שקרוב לאליס בארץ הפלאות ולאור הקריר והמעט מסתורי הנוגה מקשת הכינור של לורי אנדרסון.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ. צילמה תמר לם.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ. הרמת מסך 2015, צילמה תמר לם.

רוברט וילסון

רוברט וילסון

רוברט וילסון, מתוך איינשטיין על החוף (1976)

רוברט וילסון, מתוך איינשטיין על החוף (1976)

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ (מימין תמי ליבוביץ, משמאל בובה כפילה) צילמה תמר לם.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ (מימין תמי ליבוביץ, משמאל בובה כפילה). הרמת מסך 2015, צילמה תמר לם.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ, צילמה נועם סנדל. הדמות הנושאת את הבובה לבושה בטייטס וקפושון כמו צייד ימי ביניימי.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ, הרמת מסך 2015, צילמה נועם סנדל. הדמות הנושאת את הבובה לבושה בטייטס וקפושון כמו צייד ימי ביניימי.

צייד, מתוך ספר הציד של גסטון פבוס, המאה ה-14.

צייד, מתוך ספר הציד של גסטון פבוס, המאה ה-14.

הדמות המסתורית שמגיחה לרגע ב THE HAPPENING ונושאת את הבובה, שוברת את הלובן באדום ובירוק העז שלה. יש בה משהו תמים וגרפי שכמו יצא מספר ילדים, אבל גם נגיעה של מוות (היא הזכירה לי את "פראו טרודה", סיפור קצרצר של האחים גרים שבו ילדה נמשכת לביתה של פראו טרודה המכשפה למרות האזהרות, ורואה איש ירוק, איש אדום ואיש שחור על המדרגות. היא שואלת את פראו טרודה ונענית שהאיש הירוק הוא הצייד, האדום הוא הקצב, והשחור הוא הפחמי. בשלב הזה הנשימה כבר נעתקת מרוב פחד אבל אין דרך חזרה. המכשפה הופכת אותה לגזיר עץ ומשליכה לאח).

"'העצמי' כפורמט, לא בהכרח כאוטוביוגרפיה", זה הDNA הפורמליסטי של העבודה כפי שהוא מסוכם בתוכנייה. אבל בשיכפולים של ליבוביץ יש בדידות של הד, והמלנכוליה שדולפת מן הסדקים נוגעת בלב.

*
Void מאת אור מרין

מתוך Void מאת אור מרין, צילם גדי דגון (צילום לא מעודכן, הפרחים היו סגולים ומפוזרים על פני כל הבמה, ובכל זאת אפשר לראות איך שערותיה המתולתלות של הרקדנית מתחרזות עם צרורות הפרחים).

מתוך Void מאת אור מרין, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון (צילום לא מעודכן, הפרחים היו סגולים ומפוזרים על פני כל הבמה).

הבמה של Void היתה זרועה בעשבים פורחים (אולי גבעולי לבנדר?). שלוש רקדניות, אחת מהן חשופת חזה, התפלשו בהם רקדו עליהם והדביקו אגדים שלמים לגופן בעזרת מסקינג טייפ שנכרך על גופן כמו תחבושת. שערה המסולסל של אחת נערם על ראשה ומתחרז עם צרורות הפרחים (ראו בתמונה למעלה). האווירה ציורית.

המלקטות, ז'אן פרנסואה מילה, 1857 - נזכרתי בן בגלל תנוחת הרקדניות, העשבים הפזורים והשילוש.

המלקטות, ז'אן פרנסואה מילה, 1857 – נזכרתי בן בגלל תנוחת הרקדניות בהתחלה, העשבים הפזורים, השילוש.

בוטיצ'לי, פרימוורה (1482, פרט. גם בהולדת ונוס אגב יורקים אצלו פרחים).

בוטיצ'לי, פרימוורה (1482, פרט. גם ריקוד הגרציות הדהד בעבודה).

התוכנייה מדברת על הרכבה ופירוק של דימויים נשיים, על בדיקת החומריות של הגוף וההתאמה בין ה"נשי" ו"היפה" לבין "החומרי" ו"המכני", אבל בפועל Void קרוב יותר לרומנטיקה של המאה ה19, לחבורת הוויליות (רוחות רפאים רוקדות של נערות מתות) מג'יזל, בת הכפר שנבגדה על ידי אהובה האציל ומתה. זה כמעט ארכיטיפי הקישור בין פרחים לנערות, ובין פרחים קטופים לנערות נבגדות שמתו או השתגעו (הכוריאוגרף השוודי מץ אק המיר את היער של הוויליות בבית משוגעות) או שניהם. ונדרש מהלך הרבה יותר דרסטי כדי לשבור את התבנית.

אופליה (פרט) John Everett Millais אמצע המאה התשע עשרה.

אופליה (פרט) John Everett Millais אמצע המאה התשע עשרה.

*
"12 צ'קים דחויים", אלה רוטשילד

"12 צ'קים דחויים" הוא מעין מופע אימים שמתרחש בתוך נוף-אינסטנט של קופסאות קרטון, שאותו מקימה ועליו חולשת כרישת נדל"ן המגולמת על ידי רוטשילד (שם אירוני בעל כורחו) עצמה. לבושת שחורים על עקבים גבוהים ומלווה במקהלה של עשרים כפילים היא נעה בין הלונג שוט של ארגזי המגורים לפנים הדחוס של מעין דירה לדוגמא.

ענבל בן זקן מעצבת התלבושות וזוהר שואף שעיצב את התפאורה בחרו כל אחד בדרכו בשיכפול ובשיעתוק אבל יש משהו כללי בבחירות של כולם. ייתכן שהעבודה היתה עולה בדרגת האמנות לו כל העושים במלאכה, כולל רוטשילד עצמה, היו מתעמקים קצת בפופ-ארט, זרם אמנותי שמחובר בטבורו לקפיטליזם, לאמצעים שיווקיים ("12 צ'קים דחויים" היא עבודה חזיתית וחזותית כמו כרזת פרסומת מאיימת) ולשעתוק. אולי הקרירות של הפופ-ארט היתה מביאה ממד נוסף סותר לאקספרסיוניזם בגרוש (וכל תסריטי האימה משתייכים אל האקספרסיוניזם הזה במידה זו אחרת) של העבודה. ובסופו של דבר היה ב"12 צ'קים דחויים" משהו נועז אבל גם קל מדי, מין איכות של מערכון לחבר'ה ששמחה את הקהל המזדהה.

 Wayne Thiebaud Salads Sandwiches and Desserts 1962

Wayne Thiebaud Salads Sandwiches and Desserts 1962

משמאל ג'ורג' סיגל, מימין קריסטו

משמאל ג'ורג' סיגל, מימין קריסטו

*

The Free Builders מאת עידו בטש

The Free Builders של עידו בטש היתה עבודה נבונה, משוכללת, מחויכת ובסופו של דבר עצובה.

בטש ניסה על פי התוכנייה, "לבדוק את האפשרות שלנו כפרטים בחברה לשנות מן היסוד את ההתנהגות הנורמטיבית," ניסוח יבשושי משהו שמקפח את היסוד הלירי והנונסנסי בעבודה.

"מן היסוד", כלומר מאדם וחוה? כי עידו בטש ודור פרנק הזכירו לי את אדם וחווה של לוקאס קראנאך, ואפילו יותר את גלגולם המחודש ב Relâche הבלט האוונגרדי שיצרו פרנסיס פיקביה והמלחין אריק סאטי ב1924 (ביחד עם חבורה מיתולוגית של אמנים שכללה את במאי הקולנוע רנה קלייר והצלם מאן ריי). מרסל דושאן בכבודו ובעצמו, גילם את אדם של קראנאך בעזרת זקן מודבק.

משמאל, אדם וחוה, לוקאס קראנאך (המאה ה-16), מימין, אדם וחוה על פי לוקאס קראנאך, מתוך בלט האוונגרד Relâche (1924). את אדם גילם מרסל דושאן, ואת חוה ברוניה פרלמוטר. צילם מאן ריי.

משמאל, אדם וחוה, לוקאס קראנאך (המאה ה-16), מימין, אדם וחוה על פי לוקאס קראנאך, מתוך בלט האוונגרד Relâche, 1924. את אדם גילם מרסל דושאן, ואת חוה ברוניה פרלמוטר. צילם מאן ריי.

סטיל מתוך שיחזור של Relâche (2014) שיצרוPetter Jacobsson ו Thomas Caleyלבלט של לוריין (ישר להרמת מסך).

סטיל מתוך שיחזור של Relâche שהועלה בבלט של לוריין ב2014 (ישר להרמת מסך).

לא רק הניסוח היבשושי מקפח את העבודה, גם התמונות היפות לכשעצמן של גדי דגון מסלפות איכשהו את רוחה; הן כמו פילטר שמבליט את האקספרסיוניסטי ומסנן את המגוחך. כדי להבין מה הלך שם ערבבו את קראנאך-דושאן ב"משל העוורים" של פיטר ברויגל (ציור המתאר חבורת שוטים סומים המנסים להוביל זה את זה) כי אדם וחוה הלא נורמטיביים של בטש הם גם סוג מפורט של שוטים, והוסיפו מנה מunder של מתניקולה בשיתוף עם יסמין גודר. הנה:

עידו בטש ודור פרנק ב The Free Builders צילם גדי דגון

עידו בטש ודור פרנק ב The Free Builders הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

משל העוורים, פיטר ברויגל, המאה ה-16

משל העוורים, פיטר ברויגל, המאה ה-16 (לגמרי מחול)

מתוך "under" של הצמד מתניקולה (ניקולה מאשה ומתן זמיר) בשיתוף עם יסמין גודר. צילום סנדרה רוביאס

מתוך "under" של הצמד מתניקולה (ניקולה מאשה ומתן זמיר) בשיתוף עם יסמין גודר. צילום סנדרה רוביאס

(לא נראה לי שהצלחתי לעשות צדק עם העבודה הזאת).

*
"מצעד הפיות השבורים" של אייר אלעזרא ואסף

מן התוכנייה: "אמן רחוב מציע לרקדנית להצטרף אליו להופעה במצעד. הם עובדים יחד על הכנת מופע, אבל כל אחד מהם תופס את המצעד אחרת – הוא כמקום והיא כהוויה."

מיכל חלבין (כתבתי על תמונות מהסדרה הזאת כאן== וגם כאן==). שמתי אותה במקום התמונות המאד לא מעודכנות שקיבלתי)

מיכל חלבין (כתבתי על תמונות מהסדרה הזאת כאן וגם כאן). שמתי אותה במקום התמונות המאד לא מעודכנות שקיבלתי)

יצא ש"מצעד הפיות השבורים" היתה העבודה האחרונה שראיתי בהרמת מסך 2015, והחיוניות שלה היתה כמו מים חיים (לתשומת לבם של המנהלים האמנותיים – אני לא יודעת אם חיוניות היא מרכיב הכרחי. קרוב לוודאי שלא, אבל עבודה אחת מתוך שלוש עשרה זה קצת מעט). השתתפו בה: רקדנית, אמן רחוב, גיטרה, מחסום פה שמכיל מפוחית והופך לארנק של דם, שטיח אדום שמתגלגל ונפרש כל פעם בזווית אחרת, עובר גלגולים שונים ואפילו נצבע בדמם של הפיות השבורים. עמודי תאורה ("וויינדאפ") עם פנסים מסנוורים, כיסא על גלגלים ועוד כמה דברים ששכחתי.

הכוח של "מצעד הפיות השבורים" טמון במתח בין שני הפכים. מצד אחד הכללים השבורים וההתנהלות הקפריזית הנקטעת לא פעם בברוטליות על ידי החשכה גמורה או על ידי סינוור, ומנגד הקומפוזיציה הגיאומטרית והמחושבת שנחבאת מתחתיה. (אולי זה גלגול של המתח המוצהר בתוכנייה, בין המצעד כמרחב למצעד כהוויה? הייתי שואלת אותם לולא מיהרתי לסיים לפני שהפוסט יתעפש).

דוגמא למתח הזה? ניקח למשל את תמונת הפתיחה והסיום: המופע נפתח כשאלעזרא עומדת באמצע קדמת הבמה על השטיח האדום המגולגל למחצה, היא מפנה את גבה לקהל (פיה חסום והיא נושפת נשיפות אסתמטיות לתוך המפוחית), ומסתיים כשאסף סלהוב תופס את מקומה על השטיח האדום הפרוש עד הסוף. גבו מופנה לקהל בזמן שאלעזרא חוזרת ומשתחווה במלוא התנופה. לאט לאט מתחוור לקהל שהוא פשוט לא יציית לכללים ולא יסתובב להשתחוות (ומצד שני אלעזרא משתחווה כפליים, במשנה מרץ, גם במקומו).

זו היתה העבודה השנייה בהרמת מסך שגרמה לי להיזכר ב Relâche (ראו למעלה). פיקביה המליץ לצופי Relâche להצטייד באטמי אוזניים ובמשקפי שמש כדי להתגונן מן האור המסנוור שהוחזר מן הדיסקיות המצוחצחות של הרקע, ועודד אותם לקרוא "הלאה סאטי!" ו"הלאה פיקביה!" המבקרים התעצבנו על התאורה המסנוורת, על הכבאי המעשן ששפך מים מדלי לדלי במשך כל המופע, על הבלרינה היחידה (בין עשרות הגברים) שרקדה דווקא ברגעי השקט וחדלה מיד כשהמוסיקה חזרה.

אין לי מושג אם סלהוב ואלעזרא מכירים את Relâche, אבל שפת המופע שלהם מתייחסת לאותה שושלת שוברת כללים, לא מתוך כעס ולא רק מתוך בדיקת גבולות, אלא כי כיף לשבור, כי החיים שבורים וגם חיים יותר בזכות השבירה.

תמונה Relâche (1924) פרנסיס פיקאביה, אריק סאטי (בשיתוף עם חבורה מיתולוגית, מרנה קלייר ועד מרסל דושאן ומאן ריי). הדיסקיות המצוחצחות האלה סינוורו את הקהל והעלו את חמת המבקרים.

Relâche, 1924 מאת פרנסיס פיקביה ואריק סאטי (בשיתוף עם רנה קלייר, מרסל דושאן, מאן ריי ואחרים). הרקע שהורכב מדיסקיות מצוחצחות סנוור את הקהל והעלה את חמת המבקרים.

*

התכוונתי לכתוב גם על העבודה של לילך ליבנה. אבל כבר הארכתי הרבה ומדי. אולי בפעם אחרת (הנה כתבתי). ורק עוד כמה מילים על הסך הכול.

13 יצירות מחול ו15 יוצרים זו כבר סטטיסטיקה, כמות שבה מצטברות ונחשפות תבניות על אפה ועל חמתה של הרב-קוליות המובטחת ואף מקוימת. כשמניחים את כל היצירות זו על גבי זו כמו שקפים מיד מתבלטים דברים מסוימים בנוכחותם או בהעדרם.

אז מה בלהט בהעדרו בהרמת מסך 2015?

כעס. רדאר הכעס שלי צפצף רק פעם אחת ב"12 צ'קים דחויים" של אלה רוטשילד, וגם הכעס הזה לא ממש שרף. העדר הכעס בלט גם בגלל המציאות (שכבר חדלה כנראה להכעיס מרוב ייאוש) וגם בגלל הצרחות. ברוב העבודות צרחו. לא מתוך הכרח ואפילו לא מתוך להט, צרחו כדי לממש את זכות ההבעה, צרחו כי זה יותר קצר ממילים. לא שחסכו במילים. ברוב העבודות דיברו. בעיקר טקסטים פרוזאיים עד בנליים שנאמרו באופן סביר (חסרה לי תרבות של הגשת טקסט, רק "בליסטיקה פנימית של האינפנטיל" של שרון צוקרמן ויזר התעלתה).

הרמת מסך 2015 היא בין השאר דיוקן קבוצתי ("הכל דיוקן והכל אוטוביוגרפי, אפילו כסא," כפי שאמר לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מלצטט). ומעבר לאמנות, בתור מי שחיה פה, הצירוף הזה של צרחות ונונשלנס וסובלנות של הבל הבלים הכל הבל הוא עוד קרש בארון המתים של האופטימיות שלי.

*

זהו. לו היתה לי תמונה של תלבושת הדורבן שיצר קים טייטלבאום לעבודה של בשמת נוסן, הייתי שמה אותה פה. לא רק בגלל שזה בגד יפהפה בעל תנועה מהפנטת, אלא בגלל שתהיתי ממה עשויים הקוצים וגיליתי שהם עשויים מאזיקונים. קוצים מאזיקונים – בשירה קוראים לזה היפרבולה. גם זה סוג של ראי.

עדכון – הנה הדורבן בחי להרף עין, ועוד הרבה טעימות מהרמת מסך 2015

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 886 שכבר עוקבים אחריו