לקח לי זמן להתאהב ביוקו אונו. לפני יותר מעשור, כשכתבתי על העבודה שבה הזמינה את הקהל לחתוך את בגדיה מגופה, חשבתי שזה מפגש חד פעמי, אבל היא ממשיכה לצוץ בעיר האושר (13 פעמים עד כה, לפי ספירת התגיות) ואני ממשיכה לגלות כמה היא מקורית, יצרית, רגשית, רוחנית, אמריקאית, יפנית, פיוטית, מתעתעת, משעשעת, מלאה סתירות וידידת נפש.
ג'ון לנון כתב הקדמה לסִפְרהּ "אשכולית" (1964) כמובטח על העטיפה: "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו, הקדמה מאת ג'ון לנון". אני סורקת אותה עכשיו למענכם:
אונו אלופה בתעלולים כאלה: בלהציע משהו (נגיד הקדמה מאת ג'ון לנון) ולחשוף את התחתית הכפולה שלו, להצחיק או לעורר מחשבה.
*
2.
שוק הספרים הישראלי עדיין מתפקד, אבל דומה שעבר את קצה הצוק והוא ממשיך לרוץ באוויר כמו בסרט מצויר. במילים אחרות: הכותבים אמנם מתרבים אבל הקוראים מתמעטים, ואיתם הולך ומצטמצם גם מקומם של ספרים בתקשורת. ("לא איכפת לי במיוחד מה דעתם של העיתונים, אך יש להכיר בכך שבימינו אי אפשר לעשות דבר בלי העיתונות … כי היא מעוררת את סקרנות הקהל", כתב קלוד מונה לגלריסט שלו כבר ב-1883). ובחזרה לשוק הספרים: ככל שהתקשורת משפיעה יותר, המקום שהיא מקצה לספרות מצומצם יותר. וכשאני תוהה מה אפשר לעשות למען הספרים שלי – הטרילוגיה וגם ספר תום שיצאו השנה – עונים לי, מי בעוגמה ומי בהשלמה: דרוש סֶלֶבּ.
אונו שוב הקדימה את זמנה, אבל לנון היה בן זוגה. ומי מהסֶלֶבּים של היום בכלל מתעניין בספרות? מוכן לפעול למענה? בהנחה שהעוקבים בכלל ייענו להמלצה.
*
3.
זה מזכיר לי כמה מנחם פרי היה מרוצה מעצמו בסוף שנות השמונים, כשהצליח להחדיר סופרים למדורי הרכילות. זה נראה כמו כיבוש נוצץ, סיפוח של זוהר וסקס. אלא שכוכבים למיניהם הרבה יותר טובים בזוהר וסקס. וכשפג החידוש הסֶלֶבּיוּת פלטה את הסופרים, שיצאו קירחים מכאן ומכאן כי גם המכובדוּת, כמו יער גשם שנכרת, כבר אבדה.
*
4
נו, יצא פוסט קצת משונה: ספק מודעת דרושים, ספק קינה, ספק חגיגת יום הולדת שהתאחרה, כי ליוקו אונו מלאו 90 ביום שבו פרסמתי עוגת יום הולדת, כמעט הקדשתי לה, אבל מנרות כאלה אי אפשר לצפות לשום משאלה.
ובסופו של דבר, גם אונו לא זכתה להכרה הראויה לה. בפופ תמיד שנאו את המוזיקה המוזרה שלה ונטרו לה על פירוק הביטלס (לא משנה אם זה מיתוס או עובדה), וגם להפך: הפופ היה כתם על טוהר האמנות המושגית שלה. בעולם שמתקשה להכיל חריגות מדובר בחריגה אחת גדולה. אבל קירחת או לא – אני חושבת שהיא נפלאה.
*
נ. ב.
קירח מכאן ומכאן זה ביטוי מהתלמוד. אני מכירה אותו מספר האגדה:
סיוטים לא נוצרים מקישוטי קרם ונרות יום הולדת. מַאֲפֶה ילדי למחצה שכולו מתיקות וחג, התחלות ומשאלות, הוא לא חומר לאפוקליפסות. כך חשבתי פעם. אפילו לא חשבתי, זה היה מובן מאליו. שכחתי שאפילו תיאור של תינוק בריא ועליז יכול להיות מפלצתי. תומאס מאן הוכיח את זה ב"טריסטן". במהלך הסיפור הוא הכשיר את השטח, ובצילום של לאיה אבריל הכל קורה בבת אחת, בפרצוף. זאת בסך הכל עוגת יום הולדת, רק שהסבטקסט הרפאי, הדיכאוני, הנפיץ, הכבוש בדרך כלל, כמו שוחרר והוחצן, או להפך, הכאוס של העולם נשאב פנימה, כאילו נפרץ המחסום בין חוץ לפנים.
צילום, לאיה אבריל, מתוך "על היסטריה המונית", לחצו להגדלה
לרגע חשבתי שזה תשליל, בגלל הפתילות הלבנות והלהבות השחורות, אפילו בדקתי את זה על רגל אחת, אבל לא, ההתפרצות הסולארית מתחת לעוגה אמנם הפכה לצל אבל הלהבות הלבקניות הפיצו הילה חשוכה. אני לא יודעת איזו מניפולציה צילומית בוצעה פה, אם בכלל, מה יצר את את ההיפוך של פתילות-צחורות-ולהבות-שחורות, את הניתוק בין פתילות ללהבות, את תחושת השיבוש, ההתפרקות. הקוסמי, האגדי, האמנותי והנפשי, אחוזים פה במין סבך שקשה להתיר ובכל זאת אנסה.
מימין סופת ציקלון, משמאל התפרצויות סולריות
.
זאת עוגה פשוטה, גנרית לכאורה, ובכל זאת יש בצילום משהו חללי; אולי זו מערכת העיגולים שגורמת לי לחשוב על מסלולים של כוכבי לכת, או ההתפרצויות הסולריות בתחתית העוגה והשולחן. קישוטי הקרם המטושטשים נראים כמו סופות ציקלון, או כמו שמֵי הספירלות הסואנים של ואן גוך. וגם הברושים שלו, אגב, מתפתלים כלהבות שחורות:
ואן גוך, ליל כוכבים (1889)
.
וישנה גם שכבת המעשיוֹת: המכשפות הניכרות במצנפותיהן המחודדות המתנועעות, ובשוליים מימין ומשמאל, גמדים צופים אל האופק, וכולם צפופים כמו פליטים על רפסודה, ניצולים של איזו מלחמה או שואה אקולוגית, צפים לאן שהרוח תישא אותם.
ובהמשך לכך, זה הרפרנס הראשון שעלה בדעתי:
פרנסיסקו דה גויה, תהלוכת פְלַגֶ'לַנְטִים (מצליפים) 1814-1812 לחצו להגדלה (מקור)
.
המצליפים היו חבורות של נוצרים שהתהלכו ברחבי אירופה, יחפים, עירומים למחצה, מצוידים בדגלים, בנרות ובשוטים, הם שרו זמירות דתיות והלקו את עצמם עד זוב דם. התנועה שפרצה בימי הביניים המאוחרים בתקופות של משבר – רעב כבד, מגפות, חרדה מפלישה מונגולית, נבואות אפוקליפטיות – היתה מידבקת: "היו תושבים שבזו להם כטיפשים וכלא שפויים, אך פתאום הזדעזעה העיר כולה מכוח האלוהים, ואחר כך קטנים וגדולים, אצילים ולא אצילים, צעדו מכנסייה לכנסייה יומם וליל, כשהם מלקים עצמם", העיד הבישוף יעקובוס מווֹראג'ינֶה.
התיאור הזה שמזכיר סצנות של היסטריה המונית, מחזיר אותי אל לאיה אבריל, צלמת אקטיביסטית, כלת פרס שפילמן למצוינות בצילום. עוגת היום הולדת היא חלק מחקירה אמנותית של מקרים שבהם קבוצות של נשים צעירות תחת דיכוי ומתח קיצוני, פיתחו סימפטומים מוטוריים משותפים כמו עוויתות, רעד ומצבים דמויי טראנס שאין להם הסבר ביולוגי. ואם תהיתן (כמוני) איך משתלבת עוגת היום הולדת בפרויקט שהוא קודם כל תיעודי – גלעד רייך מבהיר: "מקרה אחד עוסק בפנימייה במקסיקו שבה 600 תלמידות איבדו בבת אחת את יכולתן ללכת ישר. צילום הרנטגן בסדרה לקוח מהמחקר על המקרה, ואילו דימוי אחר – עוגת יום ההולדת ההמונית – קשור לאיסור על התלמידות לחגוג את יום הולדתן; הן נאלצות להסתפק בחגיגה קולקטיבית בתאריך ההקמה של בית הספר".
"על היסטֶריה המונית" הוא השלישי מתוך חמשת הפרויקטים שיצרה אבריל תחת הכותרת ההיסטוריה של שנאת נשים ("על הפלה", "על אונס", "על היסטריה המונית", "מיתוסים של וסת" ו"רצח נשים"). לא התחלתי מזה כי לא רציתי להסליל את המבט. הצילום חורג בהרבה מן ההקשר שבו נוצר, ובכל זאת השלמתי מעגל והגעתי אליו.
*
ובשולי הדברים, בהמשך לפוסט הקודם, הפסימי, דווקא הטירוף המתחולל בכנסת עודד אותי ונזכרתי גם למה
למעט כמה אנשים אין דבר בעולם שאני אוהבת יותר מעצים; גם עצים מציאותיים כמו אלונים ועצי זית, שקדיות, עצי לימון, יקרנדות, וגם עצי פלא ונפש שצומחים בגני האגדות והאמנות. חלקם כבר נטועים בעיר האושר ואחרים מחכים לתורם בגַּן סודי שצומח לי בראש.
עוד מעט ט"ו בשבט. רציתי לטעת עץ בשדרות עיר האושר ואף אחד מן העצים הטובים לא התרצה. רק עץ חשוף עם ניצני אש הלך אחרי כמו צל.
במילון המצויר של התערוכה ("קרנפים" 2015) הוא עומד לצד חנה'לה של שמלת השבת וכמו נוטה ונמשך אל צמד נרות השבת הצומחים מפטמותיה (פתאום אני שמה לב לקרבה הצלילית והכְּתיבית בין פמוטות לפטמות – האם זה מה שהצית את הדימוי בלב של קמל-בלבין?).
חליל בלבין ומרב קמל, מתוך "קרנפים" (2015). משמאל "ט"ו בשבט", מימין "חנה'לה" (כאןניסיתי לפצח את תעלומת האווז הדו-ראשי שהיא מחזיקה).
.
"משורר גדול הוא יותר בבחינת מגלה מאשר בבחינת ממציא", כתב בורחס*. "בכדי להלל את אבן-שרף, איש בארחא, נהוג לומר שרק הוא יכול לדמות את כוכבי השחר המחווירים לעלים נושרים מן העצים. אילו באמת כך היה כי אז היתה זו הוכחה שדימוי זה הוא שדוף, כי דימוי שרק אדם אחד יכול להלבישו במילים, אינו נוגע בעצם לאיש. קיימים על פני האדמה דברים עד אין ספור, ואפשר לדמות כל דבר למשנהו". [מכאן ואילך זו אני מרית, שחוטפת את הטקסט ומשתלטת עליו:] דימוי העלים לכוכבים אינו יוצא דופן יותר מדימויים לדגים, לציפורים, ללהבות. העץ שנקרא "ט"ו בשבט" הוא גם חנוכייה פורחת כמו במערכונים על ילדים שמבלבלים בין החגים. בימים אחרים (שקשה לי מאד לדמיין) אפשר היה לראות בו "סְנֶה-תקווה מלבלב", אבל לעת עתה אני שומעת רק את האיום של האטד שמדבב אותו:
משמאל לימין: שופר מקרן אנטילופה. כריכת "חולית" מאת פרנק הרברט. עקלתון חולות שצייר ז'אן 'מוביוס' ז'ירו לסטוריבורד של "חולית" מאת אלחנדרו חודורובסקי (סרט שמעולם לא צולם).
"חולית" זה ספר משיחי עד העצם, והעקלתון האימתני של עמנואל לוטם המתרגם, הוא בסך הכל תולעת חולות (Sandworm) במקור. את הביטוי "תולעת יעקב" מפרש ר' אליעזר מבלגנצי כך: "דרך תולעת לעכל הרים וצורים ששוכנת בם, כן ישראל תעכל ותדוק בפיה את כל הגויים הגבוהים כהרים וכגבעות … ואומר שישים את פיה חד לאכול ולעכל כמורג חרוץ חדש בעל פיפיות ושיניים".
בראיון לקטלוג התערוכה מתוודים קמל ובלבין שהם "משוגעים על אולמות הארכאולוגיה" של המוזיאון. "אנחנו יכולים להסתובב שם שעות עם מחברת סקיצות ולרשום כל מיני פסלי פולחן עתיקים, לדמיין את השימוש בהם ולהיות מוקסמים מבעלי המלאכה שהיו בעבר, מאובייקטים פולחניים שלנצח יישארו סתומים לנו".
האם השם "נערת הגבעות", קדם לעבודה וברא אותה על דרך מימוש המטפורה (כלומר, לא נערה שחיה בגבעות, אלא כזאת שמאזנת את עצמה על גבו הגבעתי של הנחש), או נולד בדיעבד, מתוך התבוננות בפסלון-צלמית? אני לא בטוחה. הרגישות הלשונית של קמל ובלבין מתנדנדת בין שירה לקופירייטינג. השיא הקודם בתחום המתעתע הזה נרשם לזכותו של יוזף בויס, עם הברקות כמו "זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה", "שתיקתו של מרסל דושאן זוכה להערכה רבה מדי" ועוד. ובחזרה לקמל-בלבין: "תולעת משיחית", "תפוחי סדום" "איש הנקניקיות" "גנב המרחקים" "צאן ברזל", "טום וטים", "פלשינג", ועוד, מהווים ערוץ בפני עצמו, ארכאי, קרקסי ואירוני שחוגג את הלשון העברית מעל ומתחת לשולחן.
וכך או כך, הצירוף "נערת הגבעות" (ו"נוער הגבעות" בכלל) קרוב יותר לאלות אדמה ונחש – עם כל הנופך הפאגאני והאירוטי הנלווה – מאשר לצירוף "עם הספר" למשל.
*
3. ראשים וכובעים
במיתולוגיה היוונית כימרה היא מפלצת בעלת שלושה ראשים: אריה, עז ודרקון, או לחילופין – מפלצת בעלת ראש אריה, גוף עז וזנב נחש, וזה גם שם גנרי ליצירי דמיון שגופם מורכב מאיבריהם של חיות שונות. אני כבר לא זוכרת באיזה כתב יד מצאתי את היצור הדו-ראשי שלמטה. נדמה לי שהוא מתאר את המלחמה הפנימית ביצר הרע.
גם לתולעת המשיחית יש בעצם שני ראשים – או אולי רק שני כובעים: מצד אחד כובע מקדש ומנגד כתר המשיח.
התמונה האיקונית של נשף הארכיטקטים הלבושים בבנייניהם, מוטבעת בתת מודע האמנותי של התולעת. ומנגד, הרב מרדכי אליהו מסביר שבית המקדש השלישי יירד מן השמיים (היישר אל ראשה של התולעת המשיחית) ולא שוכח לעקוץ את בג"ץ.
ושוב: ברובד האקטואלי – פופ אמוני (ראו למשל את הקליפ המדברי של ישי ריבו, ל"סיבת הסיבות"). ומתחתיו ברובד האמנותי נחבא המנגן העיוור (האם הוא מוסיף אירוניה? אולי, בדרך אגב).
וישנה גם הרגישות הפלסטית של קמל ובלבין; רגישות מוּלדת נפלאה, שקשורה לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. ובהמשך לכך, האצבעות הפורטות של התולעת המשיחית הן גלגול והנפשה של עמודי המקדש, והצטלבות המיתרים בגשרים ובשריגים משוחחת עם לבני המקדש. הסקאלה המונוכרומטית (מקרם בהיר עד חום) מופרעת על ידי הצהוב העז עם נגיעת האודם של המשיח שצץ כמו פרח בר בדיונה, כמו שערה בזנב, או לחילופין ננעץ בו כמו קוץ או כמו דגל כיבוש. כל התשובות נכונות.
*
5. פָּרַאידוֹליה
"הפסלים נוצרים מתוך מחשבה קולאז'ית" אומרים קמל ובלבין בקטלוג. וזה חל מן הסתם גם על החיבור בין זנב תולעת, טורסו אנושי ובית מקדש. אלא שפיקאסו, אבי הקולאז' המודרני, תיאר אותו כך: "החפץ התלוש נכנס ליקום שאינו הולם את תכליתו, ובמידה מסוימת הוא ממשיך ושומר על זרותו. ואת הזרות הזאת בדיוק רצינו להבליט, כי הרגשנו שעולמנו נהיה מוזר מאד ולא בדיוק מנחם". (מתוך "חיים עם פיקאסו" פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק)
התולעת המשיחית היא לא רק כימרה או צלמית משונה אלא גם צעצוע מוטאנטי. בתמונה, צעצוע מוטאנטי מתוך "צעצוע של סיפור 1", מעשה ידיו של ד"ר מנגלה ילדי שמפרק ומכליא צעצועים.
ואצל קמל ובלבין לעומת זאת, אין ניכור, אין שיפוט ואפילו לא לעג – לא כזה שבוחר צד; "מיצי מרה" נטועה עמוק בעולם "הלא בדיוק מנחם" הסובב אותנו, רק שאת האג'נדה הפוליטית / האידאולוגית מחליפות פרקטיקות של התבוננות ומשחק. בפעם הקודמת התפעלתי מזה ב"שלפוחית". זה לא שהם מעגלים פינות, כל הנתונים נמצאים שם, אבל המסקנות הן לגמרי בידי הצופה.
"אנחנו עובדים הרבה עם 'פָּרַאידוֹליה', אותה הטיה קוגניטיבית של המוח לזהות תבניות מוכרות במראות עמומים, למשל הנטייה למצוא דמויות בעננים", הם אומרים בקטלוג.
הנטייה הזאת לקלוט צורות לפני תכנים, לטעון צורות בתכנים, גורמת לשופר מסולסל, לשרשרת דיונות, לתולעת יעקב מישעיהו, לתולעת חולות מד"בית והשד יודע מה עוד, להילכד באותה צורה, ושם, בתוך התת מודע (של האמנים ושל היצירה), הם הודפים ומהדהדים זה את זה, ומכאן החיוּת של הפסלים, הקומיות, האופל, האירוניה. [סוף הפוסט]
*
ואם כבר אקטואליה, כמה שזה עצוב, בחושך של מה שקורה, זאת נקודת אור:
"מיצי מרה" היא התערוכה החדשה של חליל בלבין ומרב קמל שאצרו טניה סירקוביץ' ואמיתי מנדלסון במוזיאון ישראל. היא מאגדת עבודות ישנות וחדשות לעולם של ציורי ענק מוטלאים, רב-כיוונים (על אחד מהם כתבתי פעם) ותהלוכה קרנבלית של פסלים, סוג של עלייה המונית לרגל, לשומקום.
התחלתי לכתוב על פסל אחרבכלל, וכשהאקטואליה הגיעה לי עד נפש ברחתי לפלשינג:
"פלשינג", זה מה שעושה השַפירי (מה צורת הזכר של שפירית?) שחושף (משהו שנראה כמו) אבר מין עצום, מתעקל, מול השלד עם החור המובנה, המוכן, כמו טבעת שמחכה לאצבע. זו עבודה יפהפייה, פנטזיה מופרכת, פורנו בגרסת פרחים מיובשים, מטמורפוזה אבודה של אובידיוס, שבה זאוס בא אל אישה בדמות שפירי ענק. רישום תלת ממדי, מקאברי ולירי, מצחיק ושברירי, אוורירי ומלא תנועה. אפילו המיטה נראית חיה, ברגלי התרנגול שלה עם הדורבן כאילו זה עתה עמדה מלכת והיא מגביהה מעט את פני-הכר שלה להציץ בשפירי הנפלא.
בתמונה למטה, בת פרעה (או אמתה) מושה את משה רבינו מן היאור, כפי שצויירה על קיר בית הכנסת בדורה אירופוס שבסוריה (נבנה כנראה בשנים 244-245 בתחילת תקופת האמוראים וכוסה בעפר בשנת 256). לחצו להגדלה. היהדות לא תמיד היתה ולא תמיד תהיה כמו שהיא היום. אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד שלי נהגה לומר.
צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי, צילם איתי רון. לחצו להגדלה
צעירים שטיפסו על עץ להשקיף על כניסת ישוע לירושלים, צייר ג'וטו די בונדונה (שני פרטים, התמונה השלמה בהמשך) לחצו להגדלה
תמונת השנה של איתי רון בתערוכת "עדות מקומית"*: צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי. תמונה יפה, קצת עצובה וארצית, כי מוות של מי שהיה יקר לרבים, וקצת חלומית ומעוררת חיוך על מבוגרים שכמו חזרו לילדותם (אוי ואבוי לו לשובב / חור גדול במכנסיו וגו'). ותוסיפו על זה את הקדרות האגבית של המציאות: מינימליזם של שמיים כמעט לבנים, סבך הקווים של הענפים החשופים, ובגדיהם השחורים של המטפסים הנאחזים בהם כעדת שַׁחרורים. אחד מהם מפנה את ראשו לעברנו. ציציותיו הלבנות משתלשלות כענפי ערבה בוכייה.
ונזכרתי בצעירים של ג'וטו די בונדונה, אלה שטיפסו על עצים, להשקיף על כניסת ישוע לירושלים.
האנשים בציור של ג'וטו (התמונה השלמה למטה, לחצו להגדלה) פושטים את בגדיהם ככתוב, ופורשים אותם לרגלי החמור. אחד מהם מנופף בענף שכרת לפני שיניח אותו לפניו. ייתכן שהמטפס השמאלי מנסה לכרות ענף נוסף כדי לרפד את דרכו. והאחר? אולי זה סתם פרחח שטיפס להשקיף, או טיפס לקטוף ענף ונשאר להשקיף. זה לא נראה כמו זכי:
זו אמורה להיות תהלוכת ניצחון והכתרה, אבל אנחנו – כמו ג'וטו ובני זמנו – יודעים מה שהאנשים בתמונה עדיין אינם יודעים: זה השבוע האחרון בחייו של ישוע. בעוד כמה ימים ייצלב. תהלוכת ההכתרה כומסת כבר את תהלוכת הלווייה.
אז מה רציתי להגיד? שבני אדם הם בני אדם, שהמשותף ביננו רב על המפריד. שהאמת הזאת (שנחבלה כבר מזמן) נמצאת בסכנת ריסוק. שג'וטו אהוב עלי, כי הוא אף פעם לא נוקשה ודוגמטי. לא משנה כמה הציור שלו דתי, הוא תמיד חי ואנושי. וכך כותב ג'ורג'ו וסארי (היסטוריון האמנות הרנסאנסי) על תמונה אחרת, שבה צייר את ישו התינוק נמסר לשמעון הקדוש בבית המקדש (בתקריב למטה, לחצו להגדלה):
מלבד החיבה הגדולה הניכרת בזקן המקבל את ישו, רואים שם את תנועתו של הילד, הירא מפניו, כשהוא מושיט זרועותיו בחרדה לעבר אמו; שום דבר לא יכול להיות מלבב ויפה יותר מזה.
ומי לא היה פעם (או לא היה לו פעם) תינוק כזה שרוצה לידיים של אמא?
*
*"עדות מקומית" היא תערוכה לצילומי עיתונות ותיעוד המוצגת בימים אלה, במוזיאון ארץ ישראל. אצרה, לאה אביר.
מאז הבחירות האחרונות אני מוקפת בנבואות חורבן. איכשהו הצלחתי לנטרל את השפעתן עד שלחצתי על לינק (בתגובות לפוסט הקודם). וכיוון שהמוח שלי הוא שיח קוצים – מרגע שמשהו נתפס בו, רק כתיבה יכולה לשחרר אותו – אני מנסה.
מרים וילנר "זכרני נא וחזקני נא", עשור להתנתקות, 2016, רקמת משי, חוטי זהב ופנינים על בד משי 40*60 לחצו להגדלה
את הפרוכת שלמעלה יצרה מרים וילנר, "פועלת ייצור, רוקמת וקומיקסאית, אם ל-4 מתגוררת בגוש עציון", כך היא מגדירה את עצמה ב"יהי – כתב עת פואטי-פוליטי" (ימני על מלא). העבודה מופיעה בשתי גרסאות: הרקמה המעט מכווצת לעיל כמו מחשמלת את הבד: תנופת המקורים והרעמות הסומרות מעלות בו אדוות וקפלים, שאגות הכאב מהדהדות במרחב בדומה לצעקה של מונק. בגרסה הקפואה יותר שלמטה – הבד שטוח כנייר.
בין פרץ האלימות להעמדה הסימטרית שמייצגת סדר, שליטה וקדושה.
בין הדם שנרקם בתשומת לב סבלנית, תפר אחר תפר –
כשכל נעיצה של מחט משחזרת את ניקור העיניים.
היהדות אימצה את היונים (הרבה לפני מי"ש) בזכות זוגיותן המונוגמית (כמו זוג יונים), ובזכות מנהגן לשוב לביתן הקבוע (בתקווה שכמוהן גם עם ישראל ישוב לקב"ה בסופו של דבר) ובזכות עלה הזית שבישר את קץ המבול ואת כל הגאולות כולן. האחים שמיר שעיצבו את סמל המדינה, הוסיפו לו ענפי זית בתור "הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל".
אבל אין שום שלום או תקווה בפרוכת האימה של וילנר; היונים מסתערות על אישוני הפנינים של האריות בעיניים שטופות דם. הסמל (מגן דוד כתום) נשמט מאחיזתם של הפצועים. הדם שותת על גוום בצורות מתעתעות, שֵׁדיות, ונקווה לשלוליות שבתוכן הם ספק רוקדים (כך דמיינתי בילדותי את ריקוד "מה יפית" לפני הפריץ) ספק עומדים; "עומדים על הדם".
אני חושבת שהרמז הזה, כמו משחק מילים בחלום, מכוון לצופה; זה סוג של ראי, כתב אשמה לכל מי שצפה בהתנתקות, ו"עמד על הדם". כלומר, לא חש לעזרת רעהו בצרתו: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט 16)
אני לא מכירה את מרים וילנר, רק את הפרוכת שלה, ומבעדה היא נשקפת לי כמין מדאם דפארז', הסורגת הפריזאית המבעיתה מ"בין שתי ערים" של צ'רלס דיקנס, צועדת מבית לבית בלווית מתופפת שאפילו שם אין לה, רק כינוי: "הנקמה". "הנקמה" מעוררת את הנשים בזעקות מחרידות ובזרועות מתנופפות בזמן שדפראז' סורגת את רשימת האבדון של אויבי המהפכה, אלה שראשם ייערף בגיליוטינה, שהמפעיל הראשי שלה נקרא "שמשון", "אך בשעת מילוי תפקידו הוא היה חזק משמשון ועיוור ממנו", מטעים דיקנס.
סיפור שמשון הוא הסיפור הסימטרי ביותר בתנ"ך: מצמדי השועלים הקשורים זה לזה בזנבותיהם, ועד החידה הסימטרית שהוא מזקק מתמונת הדבורים בגוויית הארי: "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל,/ וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק". מצמד שערי עזה שהוא נושא על גבו ועד מותו הסימטרי בין שני עמודי מקדש דגון (על כל זאת ועוד כתבתי פה). שמשון שרעמתו גולחה ועיניו נוקרו, שהוצג לראווה כדי לשעשע את אויביו, ממשש את העמודים ומתפלל: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" ("אחת משתי עיני" – כשהזעם גולש הסימטריה מתפרקת).
בין אם שמשון הודף את העמודים או מחבק אותם (כמו בתמונה למטה) – הסימטריה נשמרת.
"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא".
כך נקראת הפרוכת שנרקמה לכבוד עשור להתנתקות.
יוני השמאל של מרים וילנר הן פלישתים, אויבי ישראל. הן ניקרו את עיניהם של אריות הפרוכת. אני לא יודעת כמה אנשים היא מייצגת, אבל הזעם הזה (שלא לומר השנאה) עוד ימוטט על כולנו את הבית.
"מעשה בפרוכת" מאת מרים ילן-שטקליס הוא שיר-אגדה יפהפה, יצירה כמעט סמויה מן העין שנולדה ב-1949, רגע אחרי השואה, ויצאה לאור בפריז כעבור שלוש שנים בצורת מגילה מקופלת בזיגזג; זו יצירה על-גילית אף שמי"ש ראתה בה יצירה למבוגרים וכללה אותה בחיים ומילים.
ולמה נזכרתי בה דווקא עכשיו? אולי בגלל מה שאבי מעוז, סמוטריץ' ודומיהם מעוללים ליהדות. שׂהדי במרומים שלא אוותר על השיחה עם טקסטים שהם חלק ממני ומן הזהות שלי, רק בגלל שהם מנכסים ומזהמים אותם, זה כמו לכרות אונה. אז אני שמה רגל בדלת. משהו כזה.
מתוך "מעשה בפרוכת", "כְּתָב ועריכה גרפית בידי הצייר יעקב גיפשטיין", הלוא הוא יעקב אגם בן ה-23. לחצו להגדלה
וכך זה נפתח, במין חזיון לילה של הנשמה, בצלילים מתנגנים בין ישן, נושן, ישנה, נשמה, כמו לחש קסם:
סבא שלי, סבא לבן, סִפֵּר לי סִפּוּר מעשה יָשָׁן, ישן-נושן… ואני ישֵׁנה, עת יורְדה נִשְׁמתי לרוות צמאונה במַעְיְְָן. מעשה ביונה, ובגדי, ובזאב מכשף, בפרוכת אחת, ובאִמֵּנו רחל, תגן זכותה על כל בית-ישראל.
מעשה בבן מלך ש"ירד" לשווקים לבוש כאביון, לחפש דין וצדק. מעשה בבת מלך ש"ירדה" לכבס את כותנתה בנהר. את בן המלך מכים, משסים בו כלבים, מתְאַנים לו עד שהשמיים בוכים. לבת המלך מתנכרים; "ולא הכירוה אנשי הכפר, / ולא הכניסוה עת לילה קר, / לא הכניסוה, / לא חיממוה, / בכי מר". זוהי על רגל אחת, חוויית הגלות: יהודים שגלו מארצם "ירדו" מגדולתם, שלומם הופקר, איש לא מזהה אותם כבני מלכים. מי"ש חוותה את זה על בשרה; עד שהגיעה לארץ בשנת 1920 הספיקה להיחשף לשלל תקריות אנטישמיות, פוגרומים, רדיפות והצלות של הרגע האחרון. אבל מעבר לגורל היהודי, מהדהדת כאן גם איזו תמצית נפש, חוויית ליבה, חיכוך קבוע בין הכרת ערך עצמי וגאווה עיקשת – להשפלה, עלבון ובושה. אפילו ל"מעשה בפרוכת" נלווה סיפור עוועים על עיכובים בעיצוב ובהדפסה שהאריכו את שהותה בפריז. היא חלתה ב"ברונכיטיס קשה", כספה אזל והיא רעבה ללחם:
לא רעב בעתות מהפכות ומלחמות כשכולם רעבים כי אם רעב "פרטי", כשמסביב הכל שבעים ואני רעבה. איכשהו עורר בי הדבר רגשי בושה ושיתק כל חשיבה הגיונית. במקום להזעיק עזרה … ניסיתי בכל כוחותי להסתיר את מצבי מעיני כל.
ובחזרה לסיפור: בן המלך תועה במדבר ונתקל בזאב שהופך אותו ל"גדי קטן, / גדי לבן, / גדי". בת המלך תועה במדבר ונתקלת בזאב שהופך אותה ל"יונה לבנה, / יונה קטנה / יונה". איזה מין זאב זה שמכשף ולא טורף? כזה שזאביותו היא אלגורית, ייצוג של עוינות וסכנה (אדם לאדם זאב) לעומת התום והפגיעות של הגדי והיונה. זה קורה שוב ושוב בעולם האגדות: בני אדם עומדים בדרכם של מכשפים ולובשים צורת בעלי חיים עד שהם נגאלים. במעשייה מס' 88 של האחים גרים, "העפרוני המזמר והמקפץ", בן מלך מכושף פעמיים: קודם הוא נהפך לאריה ואחר כך ליונה שמזילה טיפת דם ונוצה לבנה כל שבעה צעדים, סימני דרך לאהובה שמחפשת אותו.
זו הגלישה הראשונה של מי"ש אל אגדות העמים, גלישה קלה, כמעט בלתי מורגשת לעת עתה.
ובינתיים חולפות להן אלף שנים. נתק שורר בין מה שמתרחש עלי אדמות, למה שקורה בגן עדן; למטה רדיפות וכישופים, ולמעלה:
יושבה בגן-עדן אִמֵּנוּ רחל, תהי מליץ-יושר על כל ישראל, יושבה ושוזרת פרוכת גדולה לסוֹך ארון-קודש בבית התפילה. בזה ארון-קודש עומדים חבויים ספרי התורה שְׂרָפום הגויים. שִׁקְרו עריצים! הגולל לא נסתם – שלם כל גְוִִיל, אין בו מום, אין בו פגם, כביום בו אחז ביראה סופר-סת"ם. מזהֶרֶת כל אות ושופכת חִנָּהּ – קִשטוהָ, לִטפוהָ ידי השכינה. הוי, עמי.
זו הגרסא היהודית של מי"ש ל"כתבי יד אינם נשרפים" של מיכאיל בולגקוב. ולא רק הגווילים, בית הכנסת כולו שופע חן וחסד, חמימות ואורה וקסם-מרחב – כל הכתלים נהפכו לכותל מזרח כדי שהאבות וכל "שַׂר ויקר" לא יצטרכו להידחק. מלאכת הפרוכת כמעט נשלמה; פרחים מופלאים פורחים בה, ציפורים מעופפות בין חיות יער ושדה, ו"סְנֶה-תקווה מלבלב", שיח בוער מתלבלב! שלישי בשורת ניסים, אבסורדים נפלאים, אחרי הספרים השרופים-השלמים, והכתלים שנהפכו כולם לכותל מזרח מבלי למוטט את הבית. כל החיות כבר נרקמו, למעט גדי ויונה. מחט חדשה זורחת בין אצבעותיה של רחל. היא בוררת לה לובן ורוך ומתחילה לרקום, ופתאום נשמע קול בכי ופרחי הפרוכת נובלים, העלים נחרכים (כל העלים, או רק עלי הפרוכת? אולי זאת בעצם האדמה שרועדת, פרחי כל העולם נובלים). מתברר שהשלמות היתה רק אחיזת עיניים. הדממה רימתה. רחל מציצה למטה. היא תרה אחרי מקור הבכי ומבחינה בגדי וביונה.
פרוכת, המוזיאון היהודי ברומא
רחל שמתה ונקברה בדרכה לארץ, היא מליצת היושר האולטימטיבית של עם ישראל. במדרש איכה רבה מתייצבת נשמתה בפני הקב"ה לאחר חורבן הבית ומבקשת שיחזיר את בניה מן הגלות. היא מספרת לו – בפירוט שלא פוסח על שום חור שהותיר הצמצום המקראי – מה סבלה כדי לא לבייש את אחותה, ואם היא, שהיא בשר ודם ועפר ואפר, לא קנאה וגמלה חסד לצרתה, על אחת כמה וכמה שמלך רחמן כמוהו לא צריך לקנא לעבודת כוכבים שאין בה ממש ולמסור את עמו לאויביו. והקב"ה אכן משתכנע ומבטיח להחזיר את ישראל למענה. ובגרסה המקוצרת של ספר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". והתשובה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
ואילו ב"מעשה בפרוכת" –הפתעה: רחל לא עותרת לאלוהים וגם לא מזעיקה כמקובל את "ישֵׁני חברון" (האבות הקבורים במערת המכפלה), אלא פועלת על דעת עצמה, כמאגיקונית: היא שולחת ארי ונשר לאתר את הבוכים בעזרת "חוט שני", חוט משי קסום שהיא קושרת לכפתו של האחד ולכנפו של האחר.
פרוכת 1797, המוזיאון היהודי בשוויץ
וזו כבר חריגה מובהקת מן המסורת היהודית אל תוך עולם האגדות, שבו כל מלאכות החוטים הנשיות נגועות בקסם. זה משותף לכל סיפורי העמים, מאוסף האחים גרים ועד המקבילה הסלאבית של אלכסנדר אפנאסייב (1826-1871). כדי לא להאריך, בחרתי בדוגמא המרוכזת מכולן: "פלך, סירת הנול והמחט", מעשייה מס' 188 באוסף האחים גרים, שנקראת על שם שלוש המתנות שנערה ענייה יורשת מסנדקיתה. כשהמלך מחפש לו כלה הוא מציץ לחלונה, ואחרי שהוא ממשיך בדרכו, היא מדקלמת: "פלך פלך לך החזר / אל ביתי את המחזר". והפלך מרקד אל המלך ומותיר אחריו חוט זהב זוהר. ובינתיים ממשיכה הנערה ומדקלמת: "סירת הנול ארגי מהר / לי הביאי המחזר."
"מיד זינקה הסירה הקטנה מידה וקפצה בעד הפתח החוצה. ליד הסף החלה לארוג מרבד יפה משנראה אי-פעם. משני הצדדים פרחו ורדים ושושנים ובאמצע על רקע זהוב טיפסו זמורות ירוקות ובתוכן קיפצו ארנבונים וארנבים; איילים וצביים הושיטו ראשיהם, ולמעלה, בין הענפים, ישבו ציפורים ססגוניות; לא חסר דבר אלא שישירו" [כמו ציפורי הפרוכת].
ולסיום היא מדקלמת: "מחט מחט עדינה, / למחזר הכיני נא". המחט מתעופפת באוויר והרהיטים כמו מתרפדים מעצמם בהילוך מהיר, כאילו עמלו בחדר רוחות רפאים. השולחנות מתכסים במפות והחלונות בווילונות. וכבר מופיע גם המלך שצעד בעקבות חוט הזהב, ופוסע על שטיח הפלא לבקש את ידה.
פרט מתוך פרוכת זהב 1887
אבל כדי לרדת לשורש הפרוכת של מרים ילן שטקליס, אין די בקסמי החוט של האגדות. לשם כך יש לרדת (או לעלות) אל מטפחת השבת של סבתה. מי"ש אהבה והוקירה את כל סביה וסבותיה. היא מתאמצת לא להפלות ביניהם בזכרונותיה, אבל בדמותה של אם-אִמהּ יצוק משהו מיתי. בזיכרון שנקרא "בית" יושבת מרים הקטנה על הרצפה מתחת לשולחן האוכל הארוך, מספרת סיפורים לבובה נעמי, ומביטה בסבתה הלבושה בשמלת השבת:
"על כתפיה פרוש סודר-השבת עשוי תחרים שחור. ועל ראשה מטפחת השבת הלבנה, ובה פורחים פרחים לבנים ושרות ציפורים לבנות".
ופעם אחרת, כשהיא יושבת עם משה'לי בתוך הקש, הוא מספר לה על ארץ ישראל מלכּת הארצות, ועל חבצלת השרון ושושנת העמקים, הפרחים היפים בעולם שפורחים בה, והיא מבינה מיד. "כמו הפרחים של סבתא", היא אומרת. "אלו פרחים? מה את שחה?" הוא כועס. "הפרחים שבמטפחת ראשה, במטפחת השבת. חושבים שהם לבנים, אך צריך להביט אליהם חזק-חזק ולעצום את העיניים חזק-חזק, ואז רואים את הפרחים, חכליליים, פרחי זהב, פרחי אש. והם הפרחים שבארץ ישראל".
ניוטון הוכיח שהאור הלבן נוצר על ידי צירוף של כל צבעי הקשת. ומטפחת השבת של סבתא היא בעצם מטפחת אור. ליבה של נכדתה כמו פריזמה מיסטית, חושף את הצבעים הכמוסים.
סוף המאה ה-18 מתוך תערוכת "צבעי היהדות" בגלריה אופיצי, פירנצה
גם הפרוכת של רחל היא פרוכת של אור, ככתוב: "ופני הפרוכת פני שחר יכלימו", וגם "זיו הפרוכת יאיר חשיכה". והצבע הלבן הוא הצבע המוביל במעשייה; לובן של אור וטוהר, תום ושֵׂיבה: הסבא לבן, הגדי לבן, היונה לבנה. (מין זבוב טורדני מזמזם לי שגם אבי רחל נקרא "לבן", ואני מגרשת אותו, כי מה זה שייך?). אבל יש עוד לפחות שני לבָנים מכוננים בזכרונותיה של מרים ילן שטקליס:
"מתי לראשונה נתקלתי במושג 'יהודי'?" היא תוהה (ב"ציוני הדרך"). ומיד מופיעה התמונה: היא בת חמש, בזמן הפוגרום בניקולייב. היא עומדת על גזוסטרה לצד אמה ורואה פתיתי שלג באוויר. שלג באוויר החמים! זה פלא. היא משתפת את אמה בשמחתה, ואמה מחווירה ואומרת "אלה לא פתיתי שלג, אלה נוצות מכרים של יהודים". קולה החנוק והעצב שנשקף מעיניה מדהימים את הילדה. (כשגברת הוּלֶה של האחים גרים מנערת את כסתותיה, יורד שלג בעולם. והזיכרון כמו מסיר את קליפת הקסם ומותיר מציאות מבעיתה).
וישנו גם הלובן הטוב, לובן הקיר שלידו היתה סבתא מתפללת:
"לבן הקיר, ובקיר ממעל כתם שחור, והוא סימן שבית המקדש חרב. סבתא אמרה לי, סבתא יודעת. ולא הרחק מן הכתם השחור תלויה תמונה, ובתמונה רקום מגדל אדום וחומה כחולה, ושני אריות זהב ופרחי זהב, וצפורי כסף. וזה יפה מאד, וזה סימן שאנו ניסע לארץ ישראל". (מתוך "בית")
הכתם השחור כפיח מסמן את "חורבן הבית". מי"ש מכנה את בית סבה וסבתה "הבית". הוא נבנה על חורבות קודמו שנשרף. אִמהּ נולדה "בבית הראשון" אבל היא עצמה הכירה רק את "הבית השני". בשום מקום היא לא אומרת "בית מקדש", אולי היא אפילו לא מתכוונת, אבל הצירוף בכל זאת נשקף מבעד למילים. וכשהיא ניגשת לתאר את גנה של הסבתא, גן ילדותה, גן חלומותיה, עולות דמעות בעיניה. "ייתכן כמובן שאהבתי משבשת את ראייתי, אבל לי נדמה שלא היה עוד גן בעולם אשר יתחרה בגנה של סבתא". ושוב ושוב היא חוזרת אל שיחי הלילך הפורחים בו, אל האשכולות הלבנים והסגולים, הכבדים והבשומים שמציצים מהחלונות, והרוח נושא את ריחם לתוך הבית (ואל תוך ידיה של רחל):
ואם כבר: בין הריבות שנרקחו מן הפירות והגרגרים שצמחו בגנה של סבתא, מי"ש זוכרת לטובה את ריבת התפוחונים הקרויים "תפוחי גן-עדן".
ככה זה תמיד, התיאולוגיה הגלויה, הרשמית, מצמיחה חוטרים אישיים.
ובחזרה ל"מעשה בפרוכת": הארי והנשר (סמלי האל) מוצאים את הגדי והיונה (עם ישראל, כנסת ישראל) ונושאים אותם לשמיים. ושם בגן-עדן, הם חוזרים לדמותם האנושית ונישאים, כמצופה משיר-השירים שמתלווה לגיבורים כמו נוסע סמוי, מן הרגע שבו הם יוצאים למסעם כמו השולמית שיוצאת לחפש את אהובה: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת–אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" וגם אצלה זה משתבש: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת", ועד "חוט השני" שרחל קושרת לכנף הנשר ולכף הארי: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ובזאת תם המעשה ביונה ובגדי אך עוד רבה הדרך לגאולה.
פרט מתוך אוסף עין חרוד (?)
"מעשה בפרוכת" הוא מעין מטריושקה (בבושקה) זולגת ומתהפכת. בתוך רחל אמנו נחבאות נשים מכל העמים, טוות, אורגות ורוקמות, עושות נפלאות, ששואבות את עוצמתן ממטפחת השבת של סבתא חסידית. הסתירות מרחיבות את גבולות המעשייה ומַפרות אותה כמו "דודאי החלומות" של מי"ש.
זאת ועוד: בכל מדד שהוא, מדובר בטקסט פמיניסטי. בשיחה עם חוקרת הקבלה מלילה הלנר-אשד היא ציינה שבעשיית הפרוכת הנשים הכי קרובות לקודש שיהיו. ורחל של מרים ילן שטקליס חורגת מן המקום שהוקצה לה. מה שהיא מחוללת לא היה מבייש שום בעל נס; הכרובים עצמם נוגעים בפרוכת שלה "בדחילו ורחימו", וצמד מלאכונים משרתים אותה ומגישים לה חוטים: "מִי אודם תפוח, מִי זְהב חבּושים". הטקסט כולו מוקדש לנשמת חנה סנש הי"ד (עוד אישה) וגם מי"ש עצמה מתפרצת לתוכו שוב ושוב דרך מילות קריאה כמו אלליי, הוי שִׁברי! הוי אלי! הוי עמי, וכו'. ולבסוף – הגדי והיונה מוצגים באופן שוויוני וסימטרי לכל אורך הטקסט: פעם היונה ראשונה, ופעם הגדי. ואם מישהו חושב שאני נטפלת לקטנות, ויקיפדיה שוב מדגימה כמה אוטומטית ומושרשת ההטיה, כשהיא מתארת את "מעשה בפרוכת" כ"אגדה פיוטיתעל נסיך שנהפך לגדי ועל ציפייה לגאולה". בת המלך הוסרה מן המשוואה (ואף מילה על רחל אמנו). למטה, צילום מסך, קטע מרשימת הספרים של "מרים ילן שטקליס" בויקיפדיה.
ובאשר לגדי של "מעשה בפרוכת", חוה אלברשטיין כבר אמרה את זה ב-1989.
הייתי פעם כבש וגדי שליו היום אני נמר וזאב טורף הייתי כבר יונה והייתי צבי היום איני יודעת מי אני
תודה למלילה הלנר-אשד שסייעה לי מצד היהדות. כל הציטוטים מאוסף האחים גרים, בתרגומו היפה של שמעון לוי. כל הציטוטים של מרים ילן שטקליס מתוך חיים ומילים.
טיילתי בשמורת החוּלה (לא באגמון, בשמורה הישנה הכמעט נטושה) יותר מאשר בכל מקום אחר. בכל פעם שאהוב ליבי (שדחף הטיול שלו פעיל בהרבה משלי) היה שואל לאן אני רוצה לנסוע, אמרתי: לחוּלה. בשנים הראשונות עוד הבליח מדי פעם מכתש רמון שצץ בחלומותי, אבל גם המגנט הזה נוטרל על ידי כוח המשיכה של החוּלה. אני תמיד מתאכזבת קצת כשאני מגיעה, וברגע שאני מפנה את גבי אני שוב מתחילה להתגעגע.
2.
קצת היסטוריה: בין השנים 1957-1951 יובש אגם החולה, על מנת להכשיר קרקע לחקלאות ולנצל את הכבול לדישון, לאנרגיה וכו'. כ-62,000 דונם יובשו, מה שהתברר בדיעבד כאסון אקולוגי; לחי, לצומח, למים: אדמות הכבול שקעו, התייבשו, גרמו לשריפות גדולות, ובחורף נסחפו לכנרת וזיהמו את מימיה.
פטר מירום (ששם משפחתו הוא מחווה לשמו המקראי של האגם – "מי מרום") עבד בענף הדיג של קיבוץ חולתא כעשרים שנה. בין השנים 1954-1958 הוא צילם את חייו ומותו (הוצאתו להורג) של האגם.
"שירת האגם הגווע", מבחר תצלומים מלווה בטקסט שכתב ידידיה פלס על פי הנחיותיו, יצא לאור ב-1960 ונמכר בעשרות אלפי עותקים. אחד מהם הגיע לילדה מבאר שבע. אני.
3.
הכול בגלל ש'. הוא זכר את הספר מעבודתו בחנות ספרים משומשים: יותר מדי עותקים של "שירת האגם הגווע" שהילכו עליו שיממון באפרוריותם, בנוסטלגיה הארצישאלית הנגועה בקיטש וכו'. לא זוכרת את הניסוח המדויק, רק את פליאתו הגמורה, את ההסתייגות הסקרנית מן המקום שתופס הספר בנפשי.
זה גרם לי לחשוב.
4.
הערת ביניים: זה לא פוסט על האמנותיות של "שירת האגם הגווע" אף שֶׁקַּל להגן על הצילומים; מה שמבדיל את מירום משלל חקייניו, זו התשוקה לצורה שלא משועבדת לשום אג'נדה, לשום רגש נתון מראש. הצילום על כריכת הספר (בהוצאה המחודשת) מתנדנד בין כתב שעוד לא פוענח לשירבוטים הסוריאליסטיים-קומיים של חואן מירו.
ובצד זה יש ב"שירת האגם הגווע" תמונות מיתיות, אפוקליפטיות בלי שינַפחו אותן. זו למשל תמונה של פליטוּת, של גירוש מגן עדן. לחצו להגדלה:
"שנים רבות חלמו אנשי הקרן הקיימת לישראל על יבוש הביצות האלה, ועם קום המדינה בא האות: זה למעלה משנה שפועלים ומהנדסים יוצאים יום-יום לעבודה, לשנות מעשה בראשית, להיאבק עם כוחות הטבע. כל קיבוץ גלויות נמצא כאן, ואפשר לומר שעם ישראל שלח נציגים מכל העדות על מנת שישתתפו בכיבוש חבל ארץ זה".
והוא מסיים בטון ענייני, מעט חגיגי, נקי מצער או מהרהור נוסף:
"כן, זהו עמק החולה. התבונן יפה בביצות האלה, בעוד שנה לא תראה אותן יותר".
אני מאזינה לקריין ושומעת את אבא שלי. אבהות היתה בשבילו הנחלת ערכים. ביצות הנפש יובשו כדי להכשיר אותה לערכי העם והמולדת.
חינוך, גם כשהוא נעשה במיטב הכוונות, יכול להיות טעות ואסון אקולוגי
מתוך "שירת האגם הגווע", צילם פטר מירום
6.
ואז בא פטר מירום. הייתי צעירה מכדי לנסח את זה במילים מפורשות, אבל "שירת האגם הגווע" היתה נגיעה של חסד. מישהו ראה אותי דרך הפראזות ושירי ההלל לכיבוש הנפש. שמו של הספר – חציו "שירת הברבור" (הקינה הלירית המיוחסת לברבורים לפני מותם) וחציו מחווה אירונית ל"שירת הים" הלאומית, ההודיה על הייבוש הנִסי, האלוהי, האַלים – של קריעת ים סוף.
החולה הלוא כונתה בין השאר, אגם, ביצה, ימה וים.
7.
"שירת האגם הגווע" לא היה הספר הראשון שנולד מצילומי החולה של פטר מירום. קדם לו "הרפתקה באגם – מעשה שהיה בים-חוּלה".
"מראות כאלה אדם רואה רק בדמיון – והנה הם לקוחים מן המציאות. ממציאותנו שלנו".
כך כתב ישראל זמורה על הצילומים בעיתון דבר, ב-14 בספטמבר 1956, היום שבו נולדתי.
והוסיף וכתב ש"האגם הוא הנפש הפועלת הראשית".
ב-14 בספטמבר חל גם חג הדרקון בטרילוגיה שלי: היום שבו היו מקריבים ילדה לדרקון.
אני תמיד מתפלאת כשתופסים את נופי בנות הדרקון כזרים או פנטסטיים, כי ביצת הדרקון היתה מאז ומתמיד ביצת החולה שלי.
*
.
ובלי קשר, קרן הארולד גרינספון (פיג'מה) מציעה fellowship למאיירים מרחבי העולם, כולל עשרה ימי השתלמות בארה"ב ובישראל.
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 
