6 הערות על דימוי מהפנט של עדן אורבך עפרת מתוך "פרויקט מליסה":
1.
זה לא פוסט על "פרויקט מליסה". אני לא מחויבת להקשר. כמו שאמרה לי פעם מכשפה שטיפלה בי ולא התעניינה בסיפור קורותיי ומצוקותיי: מה שאני רואה אני ממילא רואה, ומה שלא – לא יעזור אם תגידי.
2.
לימינה ולשמאלה של אורבך עפרת יש שלדים של פרים הנפרשים ככנפיים. אין רצף "אורגני" בין הכנפיים לגוף האמנית, הם מתחברים בלב הצופה בזכות התנועה המסונכרנת.
לְעצמות יש איכות רישומית לעומת כנפי הבשר של פרנסיס בייקון (למעלה). הן מרחיבות את זמן היצירה מן ההווה להיה היה.
3.
עדן אורבך עפרת מתפקדת כמפעילה בתיאטרון בובות. כנפי העצמות הן מריונטות, בובות-איברים שהיא מנפישה בעזרת חוטים גלויים.
4.
או לחילופין כרקדנית בתיאטרון מחול מדיטטיבי שמזכיר התנדנדות בגן משחקים. ידיה המורמות אוחזות בכבלי הנדנדה, גופה נע אחורה וקדימה, הרגליים מתקפלות (פְּלִיֶה) ומתיישרות וחוזר חלילה. וכיוון שהתנועה מפעילה את הכנפיים, דומה שהאמנית מנסה להמריא, שוב ושוב מתעוררת תקווה לנסיקה אבל לא. (ככתוב באמא אווזה: אני דוהר על גב סוס עץ / שמתנדנד ומקפץ, / דוהר במרץ כל היום / וכלל לא זז מהמקום. תרגם אורי סלע)
5.
אורבך עפרת רתומה ל"כנפיה" כמו שחמור של ריחיים או של בית בד רתום לאבן שהוא מסובב. היא מוסיפה אחות רביעית, מאוחרת. לשלישיית החוטאים המיתולוגית: סיזיפוס שמגלגל סלע ענקי לראש הר ובכל פעם שהוא כמעט מגיע הסלע חוזר לנקודת ההתחלה, טנטלוס הרעב והצמא שניצב בטבורה של בריכה תחת עץ מאכל – בכל פעם שהוא מנסה לקטוף פרי הענף בורח למעלה וכשהוא מתכופף לשתות המים בורחים למטה, ופרומתיאוס הכבול (כמו האמנית לחוטיה) שעיט מנקר את כבדו מדי יום, ובמשך הלילה הכבד צומח מחדש והכל חוזר על עצמו.
העונשים המיתולוגיים הם בעצם גיפים חיים, או להפך: הגיפים הם סוג של עונשי מקלדת מיתולוגיים.
אני תמיד מאושרת כשתבניות חוזרות ומופיעות במהלך ההיסטוריה, ממניעים אתיים ואסתטיים שונים, לתכליות שונות.
6.
חזרות הן עדיין מסתורין בעיני; הן יכולות להיות מעצבנות כמו צלצול טלפון, משעממות ומנכרות כמו הטיול (הנפלא בדרכו) של האישה הוויטרובית בין הקירות, אבל גם מדיטטיביות ואפילו ממכרות כמו רונדו של פינה באוש. ובמקרה הנוכחי, על אף התלייה והמעוף הנכזב הן חפות מניכור, משיממון, ממריטת עצבים. בהיתי בגיף של אורבך עפרת עד שתפסתי שזה לא רק מעוף מתוסכל אלא נשימה: התנועה האינסופית קדימה ואחורה היא גם תנועת ההתרחבות וההתרוקנות של הסרעפת. הקו החוצה את חולצתה של האישה כמו שידרה, ממגנט ומספח את כלובי הצלעות של הפָּרים שהופכים לצלעותיה שלה. נשימה היא גזֵרה רפיטטיבית שלא יכולה לשעמם, לנכר או לעצבן, זה מקור של חיים ותקווה.
*
היה לי עוד קטע על "פרויקט מליסה" כולו וגם על מה שמציק לי בכתיבה על אמנות אבל עדיף לקצר ולנשום.
*
עוד כנפיים
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
עוד על הקשר בין אמניות גוף לגיבורים
דימוי שרודף אותי (נכתב ב2015 ולא מפסיק לרדוף אותי גם היום)
שני צכים לדעתי: אחד – צך לראות איך תנועתה מעגלית, אם מסתכלים מהכיוון של הצלעות המתכנפות – קדימה בפליה, ואחורה בדרואה (ישרות), וגם אי אפשר לדעת אם כובד הצלעות מושך אותה למעלה או שהיא רק משחררת את משקלה בדרכה אחורה.
שני – צך לא להעיף ממקומו את כבודו של ג'ואל פיטר ויתקין בכלל בחיויי (ו' כשורוק) (הכיוון ההפוך של האנשה), ובפרט בכינוף ובהשלדה.
ולמשל מיני רבים:
https://www.bridgemanimages.com/en/witkin/woman-once-a-bird-1990-platinum-print/platinum-print/asset/1154981
https://www.artsy.net/artwork/joel-peter-witkin-the-bird-of-queveda-nm
https://ethertongallery.com/artists/47-joel-peter-witkin/works/10493-joel-peter-witkin-cupid-and-centaur-in-the-museum-of-love-1992/
שני צכים לדעתי: אחד – צך לראות איך תנועתה מעגלית, אם מסתכלים מהכיוון של הצלעות המתכנפות – קדימה בפליה, ואחורה בדרואה (ישרות), וגם אי אפשר לדעת אם כובד הצלעות מושך אותה למעלה או שהיא רק משחררת את משקלה בדרכה אחורה.
שני – צך לא להעיף ממקומו את כבודו של ג'ואל פיטר ויתקין בכלל בחיויי (ו' כשורוק) (הכיוון ההפוך של האנשה), ובפרט בכינוף ובהשלדה.
ולמשל מיני רבים:
https://www.bridgemanimages.com/en/witkin/woman-once-a-bird-1990-platinum-print/platinum-print/asset/1154981
https://www.artsy.net/artwork/joel-peter-witkin-the-bird-of-queveda-nm
https://ethertongallery.com/artists/47-joel-peter-witkin/works/10493-joel-peter-witkin-cupid-and-centaur-in-the-museum-of-love-1992/
למה זה יצא פעמיים?
רג'ולי, מה שאמרת על המעגל והכובד זה אפילו יותר נדנדה. ואת ויתקין אני זוכרת היטב. היתה לו תערוכה במוזיאון חיפה כשבני היה בכיתה ב'. חשבתי שזה יעניין אותו, וזה באמת עניין – התחבר לאגדות ודמיונות. הלכנו מצילום לצילום והשומר הרוסי הלך אחרינו ואמר שוב ושוב, בנזיפה, בייאוש גובר: גברת, זה לא בשביל ילד!
ובכל מקרה, כשאתה צודק, אתה צודק, שווה מאד לחשוב על הכנפיים של ויתקין. ותודה בייחוד על הצילום הראשון. אף פעם לא שמתי לב לשמו, ולא חשבתי על הכנפיים שנעקרו.
נו, הפעמיים הן בטח בגלל הכנפיים. אני חושבת שהוורדפרס מפתח תודעה ורצון משלו.
המעגל, יותר משהוא יותר נדנדה, הוא יותר מנדנדה, נדנדה משוענטזת עם קרוסלה.
והשומר הרוסי יודע מה בשביל ילד. למשל שיטות הענשה רוסיות (כמו לעמוד על הברכיים כשמתחתן שעועיות לא מבושלות) הן מאוד בשביל ילד. סיפרתי לך על הרומן רב הרבדים שאני מנהל עם סדרני מוזיאונים?
בגלל מה שאמרת על כובד הצלעות וכו' חשבתי גם על נדנדת שניים מסוג נד-נד עלה ורד, כך שכל הסוגים נוכחים. ומהו הרומן שלך עם סדרני מוזיאונים?
כמה מחשבות שהיו לי על הקטע הזה
אני מסתכלת על הקולומבריום ברקע (שאולי שימש לגידול יונים ומרמז על איזו יונה שמנסה להתעופף?) שבנוי מדוגמה של משולשים שחוזרים על עצמם ומייצרים גם בחללים שביניהם משולשים. המערה נפתחת גם היא בצורת משולש ואז הידיים של האישה המתנדנדת יוצרות משולש גדול הפוך שמכניס את הכל לאיזה סדר נחמד
תודה מרית, תמיד נעים ומעניין לקרוא! מענת
ענת, נכון ותודה ויופי על התוספות, בייחוד על המשולשים שמהדהדים גם בחוטים, סוג של אדוות במרחב.
תודה על פוסט מיוחד ומעניין.
לי מאוד קשה עם חזרות והן באמת לרוב מעצבנות, משמימות ומנכרות, כמו שכתבת.
כתיראפיסטית שמלמדת את כוח הריפוי שטמון בנשימה, הגזרה הרפטיטיבית של הנשימה היא בדיוק זה: מקור של חיים ותקווה. התרגשתי לקרוא.
נ.ב. אני תמיד קוראת את הפוסטים ולא תמיד מגיבה בעיקר בגלל בעיות טכניות שחוזרות על עצמן ומעצבנות 🙂
חיבוק מרחוק
קרן.
קרן, בשבילי חזרות הן תעלומה. שנים אני חושבת עליהן ועוד לא הצלחתי להבין מה מייחד את הנפלאות ומבדיל אותן מהבלתי נסבלות. ואוף על הבעיות הטכניות, שמחה שגברת עליהן ולו לרגע. תודה מעומק הלב.
שלום מרית יקרה, ושוב תודה על מאמר מעניין….
מספר מילים… 🙂
אני חושב, שבמהות של הדבר הזה :״אמן״ יש רובד מסויים, אבל מאוד נוכח של נרקסיזם…
וזה בסדר גם, במינון הנכון….
כאילו, אם חושבים על איך אומן יילחם על גוון מסויים של אדום בציור שלו, או על מילה פה מילה שם במה שהוא כתב, כאילו עתיד העולם תלוי בזה, או ישתולל אם החסירו תו אחד במוזיקה שהלחין… זה נראה במקרים רבים די דבילי, ואנחנו מבינים גם, שהתעקשות כזו יכולה להיות מונעת רק בדלק של נרקסיזם…
וזה בסדר גם, במינון הנכון….
כאילו,
בזכות זה יש לנו יצירות אמנות גדולות…
אז אין סיבה, שנילחם בזה, גם אם אנחנו סולדים מתכונה זו…
🙂
מעבר לזה, אין שום סיבה שבעולם, להניח, שאמן מסויים יהיה מוסרי רק כי הוא יוצר על מוסר, או יוצר טוב בכלל….
כאילו,
הרבה מהאמנים, שאני מעריך מאוד את יצירתם, היו חלאות אדם (בלשון המעטה, ולפי הסטנדרטים שלי… 🙂 )…
כמובן וואגנר…
אבל אפילו ברגמן…
ומנגד אמנים, שאינם בקו הראשון – התגלו כבני אדם אמיתיים…
ועל הרבה דברים אני סולח לאמנים…
הרבה…
אבל דבר אחד, לעולם לא!
כצימחוני אדוק כמעט כל החיים שלי, אני רואה את בצימחונות שלי משהו ביני לביני. ואני יודע, שאם אפילו אהיה מלך העולם כולו, לא אוכל לכפות את דרך החיים הזו על אחרים… (אלהים זה משהו אחר, אבל זה חשבון פתוח ארוך… 🙂 )
אבל לא בשל הצמחונות אלא בשם ההומניזם, שאותו כן הייתי, אם יכולתי, כופה על העולם, אני חייב לסלוד ולהתנגד ליצירה הזו שבמאמר למעלה…
וחבל…
כי היא מעניינת…
רציתי לכתוב על כמה דברים מעניינים לדעתי, שראיתי בה, ולכן גם מעט חיפשתי חומר עליה, ומה שגיליתי— הרתיח אותי.
אני נגד קירקס, נגד תחרויות עם בעלי חיים (כל סוג! ממרוץ סוסים ועד מלחמת תרנגולים), אני נגד הקוף, שעל תיבת הנגינה, ונגד הדוב רוקד בשווקים.. נגד קוסמים, שמשתמשים בחיות (כל חיה), ואפילו נגד תיאטרון פרעושים (יש דבר כזה? )…
ולא בשל הצמחונות אלא בעקבות ההומניזם..
אם יש סיבות בעולם להשתמש בחיות (מזון, לבוש), ואולי אפילו לצוד אותן (ואני נגד…) הרי, שאין שום סיבה שבעולם, שום סיבה! ואני רואה בזה חטא ופשע, שדורשים הוקעה בטוח, וגם הליכים פליליים לדעתי, להשתמש בחיות חיות, או שמתו מוות לא טיבעי, ולא חשוב איזו חיה, לצורך יצירה אמנותית.
למה מי אתם אמנים, שתרשו לעצמכם להפריע לחיים השלווים או לא, של חיות, וזה מתוך נקרסיזם דבילי טהור…
למה מי אתם!
כשהיא מנפנפת בעצמות, יוצאות משם דבורים חיות…
אני בטוח, שהיא לא שאלה אותן אם הן מסכימות להיות חלק מזה…
הכוורנים, שעזרו לה בהפקה לא מלבינים את הפשע…
חבל…
חוליהו, אלה שני עניינים שונים זה מזה. לא שאין אמנים נרקיסיסטיים, יש ויש, וזה עדיין יותר קרוב להפך ממה שכתבת: אנשים משקיעים את נשמתם וכל היתר במשהו שאין בו כסף ואין בו תהילה (או ששניהם דרדלה) מה נשאר? דיוק ויושרה, וגם אם זה מגוחך ופתטי (ולא תמיד זה מגוחך ופתטי, לפעמים זה פלא פלאים), וגם אם רוב האנשים לא יבחינו בהבדל גם עם זכוכית מגדלת, זה עדיין כבשת הרש, וגם אותה אתה מבטל? (במובן מתייחס בביטול).
ובאשר לדבורים, גם לי זה הציק, זו אחת מכמה סיבות שלא התחשק לי לכתוב על כל העבודה, על אף הפיתוי להשוות בין ההנחיות לייצור דבורים מהמאה העשירית לחידת שמשון וכיו"ב.
ואגב – היום כבר לא קוראים להם כוורנים, אני מתארת לי שהם התנגדו בגלל הדיון לקברנים ושינו את זה לדבוראים.
מרית יקרה,
(הגם בכוורנים יש פוליטקלי קורקט?…. 🙂 )
כתבתי גם, שבזכות הדקדקנות הזו של האמנים יש לנו יצירות מופת….
אז כמובן, שאני לא מתיחס בביטול….
נגיד את זה ככה: ״אני מתייחס בביקורתיות רבה…. ואולי רבה מידי״ … :)
ואם אהיה ישר עם עצמי, הרי כשהעירו לי על דברים שעשיתי, הייתי יכול לקחת את הכיסא שלידי, ולהשתמש בו באגרסיביות רבה נגד המבקרים… 🙂 … והדברים שעשיתי היו באמת חסרי חשיבות… אז אמנים אמיתיים…
ואכן יש יצירות, שמופלא בהן – איך כל פרט חשוב, וכל שינוי של פרט קטן יהרוס הכול…
ואלו באמת יצירות מופלאות…
אבל זה, בינינו, לא הייצירה שעליה אנחנו מדברים…
נראה לי…
כמה דברים טכניים:
היתה פעם אפשרות לנווט למאמר הקודם או הבא בראש המאמר… וזה נעלם… 😦
הפופ אפ, הדורש מהקורא להרשם, שקופץ כל פעם, מנג׳ס מאוד…
אפשר אולי לעשות משהו בעניין?…
ונחמד שאפשר לפרמט בתגובות…
חן חן…
חוליהו, פעם הכרתי זוג בקיבוץ. שוודית שעסקה באריגה ובעלה הכוורן. אמרתי למישהו: הוא כוורן ואשתו אורגת. והוא פרץ בצחוק כי אכן זוג מושלם: הוא קברן ואשתו הורגת. (זה מה ששמע). כך שאפשר להבין את תוגת הכוורנים.
עדן אורבך עפרת היא משוררת לירית. זה הכוח שלה. עוצמה דימויית-רגשית. והשיח האמנותי העכשווי עושה לה עוול כשהוא סוחב אותה לרעיונות ודעות מופשטות ופוליטיות (והיא נסחבת איתו, אולי כי "אין ברירה" זאת השפה היחידה שהם מבינים כרגע, ואולי כי זה מה שהיא רוצה להיות). רציתי לכתוב פוסט שלם על כתיבה על אמנות בעקבות "פרויקט מליסה" אבל הרגשתי יותר מדי דון קישוט. אולי יום אחד.
ובאשר לגדולה ומופת – בהתחלה רציתי להגיד פינה באוש, אבל באו לי לראש משפטים כמו "לא מערבים הורים" ו"אסור להכות מתחת לחגורה", אז הלכתי לכיוון ההפוך – להלדור לכסנס הסופר האיסלנדי הנפלא יש ספר בשם "אור העולם" שמעולם לא תורגם לעברית למרבה הצער. זה סיפור חייו של משורר בינוני (ומבוסס עד כמה שאני זוכרת על חייו של משורר איסלנדי אמיתי) ששואף להיות משורר גדול, אבל מה שיכול היה להיות ספר אכזרי ומתנשא מתגלה כספר הומניסטי מופלא על רוח האדם ורוח היצירה, גם כשהיא כושלת. קראתי אותו לפני שנים רבות והוא שינה אותי.
ובאשר לטכני – וורדפרס עושה בבלוג כבתוך שלו (אולי בגלל שזה חינמי), אבדוק את עניין ההפניות אבל אני לא אופטימית, והפופ אפ מסביר את קפיצת ההרשמה למנויים בזמן האחרון. לזה אני לא מתנגדת 🙂 מה זה לפרמט בתגובות?
או לקשר לוידאו:
אם טופס ההרשמה שקופץ, לרוחך… אני ״זורם״
אני מרגישה כמו ההוא מ"גם הוא באצילים" (נדמה לי) של מולייר, שגילה להפתעתו שכל ימיו הוא דיבר רק פרוזה.