Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רוברט מייפלת'ורפ’

אמנם הבטחתי לכתוב על אצבעות בסיפורי האחים גרים אבל מאן ריי (1890-1976, אמן רב תחומי, בעיקר צלם, מקורב לדאדא, לסוריאליזם ולמרסל דושאן) התחיל פתאום לגרד לי. הוא כבר הסתנן לפוסט זה או אחר אבל מעולם לא כתבתי עליו ישירות. לא הצלחתי לבחור מן השפע הנסייני-אלגנטי של יצירתו. ופתאום נתקעה בראשי האנדרטה שהקים למרקיז דה סאד. עבודה פרובוקטיבית, כפי שמשתמע משמה (זאת גם התראה למי שזקוק לה), ובו בזמן גם מינימליסטית ומופשטת ופיוטית בדרכה העקומה, ובעיקר מכילה את הניגודים האלה ללא מאמץ.

אז האצבעות של האחים גרים יחכו לפעם אחרת. קודם שלוש הארות על ה"אנדרטה לד. א. פ. דה סאד".

מאן ריי, אנדרטה לד. א. פ. דה סאד, 1933

מאן ריי, אנדרטה לד. א. פ. דה סאד, 1933

*

  1. רוברט מייפלתורפ, צלם (1989-1946)
רוברט מייפלת'ורפ, Derrick Cross 1983

רוברט מייפלת'ורפ, Derrick Cross 1983 – יש למפיילת'ורפ כמובן עבודות פרובוקטיביות בהרבה, אבל זאת קרובה במיוחד לעבודה של מאן ריי (ואפילו הצלב הסתנן דרך שם המצולם).

.

הוא (מייפלת'ורפ) אמנם בקש להשתחרר מעול הקתוליות אך צלל אל פן אחר של הרוחניות, שנשלט על ידי מלאך האור (לוציפר) … הוא סבר שאם יוכל לכרות ברית שתניח לו גישה אל העצמי הטהור ביותר של השטן, העצמי של האור, הוא יזהה בו נפש עדינה, ושהשטן יעניק לו תהילה ועושר.

(מתוך פטי סמית, רק ילדים, תרגמה אורטל אריכה)

מייפלת'ורפ חייב לא מעט למאן ריי, ועם זאת, יש הבדל גדול בין הפרובוקטיביות של השניים; המזג של ריי שונה. הוא לא טעון אידאולוגית ורגשית ומינית כמו מייפלת'ורפ (אולי בגלל שלא היה קתולי כמוהו אלא סתם יהודי אמריקאי בשם עמנואל רודניצקי שחי ויצר בפריז).

אני מאד אוהבת את הצילומים של מייפלת'ורפ אבל לפעמים אני קצת מתעייפת מן השלמות היצוקה-שֵׁיישית שלהם, מן המאמץ ההירואי להאדיר את הגוף ההומוסקסואלי ולכייל את העולם מחדש על פיו, מן הקרבות הטיטניים בין קור לחום, בין טוב לרע ("שנינו התפללנו על נשמתו של רוברט," כתבה פטי סמית, "הוא בקש למכור אותה ואני בקשתי להציל אותה"), ומן הדרמה של ניתוץ הגבולות.

במאן ריי הפרובוקטיבי יש משהו הרבה יותר אגבי ומשוחרר. כאילו נתקל בגבול באקראי, תוך כדי שיטוט, אבל לא נבהל והמשיך לשחק.

*

  1. פול קליי, צייר שוויצרי ותיאורטיקן של ציור (1879-1940)

ריי לא התכוון מן הסתם, ליצור אנדרטה למרקיז דה סאד. הכותרת צצה בדיעבד, במין רפלקס פרשני, ש'מסביר לכאורה את הדימוי ובעצם מהתל בו', כמו שכתב מאיר אגסי על פול קלה, באחד הפרקים היפים בספרו "הכד מטנסי" (עוד על היחס בין הציורים של פול קליי לשמותיהם – כאן).

פול קליי, מכונה לזיקוק אגסים, 1921

פול קליי, מכונה לזיקוק אגסים, 1921

*

  1. פיט מונדריאן, צייר הולנדי ממייסדי המודרניזם (1872-1944)

אם קוקטו אמר על ז'אן ז'נה שהגסות שלו לעולם אינה גסה, ופטי סמית גלגלה את זה אל רוברט מייפלת'ורפ – על אחת כמה וכמה מאן ריי. האלגנטיות המולדת מנטרלת את הגסות, שלא לדבר על הפורמליזם (תפיסת הצורה כמהות האמנות) והקירבה למופשט.

מן הבחינה הזו מזכירה האנדרטה את האבולוציה של מונדריאן; היא אוצרת במין ראשי פרקים, את כל הדרך מן הקווים האורגניים של העץ אל הצורות הישרות הגיאומטריות. מה שהופך אותה גם לעבודה ארס-פואטית על אמנות. כי בכל אמנות – ולו הריאליסטית ביותר, אם תשאלו אותי – יש יסוד מופשט.

מונדריאן, אבולציה, 1908 – 1921 מפה

מונדריאן, אבולציה, 1908 – 1921 מפה

זאת ועוד. התחת הוא הפתח האחורי ו"הנמוך" של הגוף שמתקשר להפרשות ולסקס, איבר מועדף על ליצנים (הרחבתי על זה קצת כאן, בעקבות החלילן המחלל של חליל בלבין) ומרקיזים ליברטיניים. כל קישור אל דת או אל קודש אחר (נניח דגל לאומי) נתפס כחילול ופרובוקציה. ברמה מסוימת זה נכון, ולא פעם גם מכוון. אבל ברמה אחרת, גם היכולת של ריי לאתר את המאחד, לגזור את הגיאומטרי והשמיימי מן המפותל והארצי, זו רוחניות. מהסוג האגבי אמנם, שלא עושה מעצמו עניין, והיחיד אולי שאני מזהה באופן אינטואטיבי.

איב סאן לורן, שמלות מונדריאן, 1966

איב סאן לורן, שמלות מונדריאן, 1966

*

עוד באותם עניינים:

בואו נדבר על "נתון" של דושאן

לא לבושה ולא עירומה, סינדי שרמן המוקדמת

המשורר וחוקרת המשטרה (על צילום של שרון רז)

פוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס 

הרפאים של לוסיאן פרויד

האישה הוויטרובית

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

Read Full Post »

"שעה עם אוכלי כל" של שני גרנות ונבו רומנו הוא מופע מחול מקורי וחכם ונועז, מצחיק ומעיק ולא מתחנף. ומכאן ואילך הכול ספוילרים ומוטב לקרוא אחרי הצפייה.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

1. עירום?

"שעה עם אוכלי כל" מתרחש בעירום באור מלא בלי הגנות וריכוכים. זה כמעט מסיח את הדעת מהמוסכמה האחרת שנשברת, או לפחות סופגת חבטה אנושה – דווקא הפנים האנושיות מוסתרות. החלק הראשון של העבודה – אולי שליש, לפי השעון הפנימי שלי שסופר גם את הזמן שבו הקהל מתיישב – מתרחש עם הגב לקהל. זה יוצר רעב לפנים אנושיות. אבל כשהרקדנים סוף סוף מסתובבים פניהם מכוסות במסכת אצבעות שמנפחת את השפתיים ומבתרת את פרצופם לסדרת משולשים. אחרי זמן ארוך – לפי השעון הפנימי ולפי הנשימה השורקת של שני גרנות ונבו רומנו – המסכות אמנם מוּסרות, אבל הם ממשיכים להסב את הפנים, לכסות אותן בשיער או ב"מסכת צעקה" (כלומר פיות פעורים שמוקפאים למשך זמן ארוך כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול). זה בולט במיוחד בגלל הפרונטליות. כשהרקדנים לא מפנים את הגב, הם מאד פרונטליים, הם כמעט לא פונים זה לזה אלא לקהל כאילו חיכו שיצלם אותם. זו בחירה מטרידה, אקסביציוניסטית ואנונימית, מזמינה וחוסמת בבת אחת. האינטימיות של העירום מתנגשת בחסך בהבעה אנושית חיה. המתח נפתר לרגעים ומיד מתחדש. ותוך כדי כך מנוטרלת הקלישאה הזוגית המתבקשת וגם הפתיינות של העירום. זה נדיר ומרשים, ולא פעם מצחיק, בְּמובן עצוב.

מתוך "שעה עם אוכלי כל"

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל"

2. תרבות

תרבות היא במידה רבה הנושא של המופע. "שעה עם אוכלי כל" נע בין הפרטיטה ברה מינור של באך שרומנו מנגן בכינור לשפת גוף פולחנית וחייתית. זה לא ניסיון להתחבר מחדש לאיזה טוהר פראי (כמו ב"פולחן האביב" של בז'אר למשל). הפרימיטיבות של "אוכלי כל" נגועה באירוניה וגם ממוחזרת במידה רבה, היא כבר סוננה על ידי התרבות. אני אתן כמה דוגמאות לפני שאגיע לעיקר:

"מסכת האצבעות" של רומנו וגרנות היא לא רק מסכה אפריקאית שתורגמה באופן מבריק לכפות ידיים, אלא גם פני "העלמות מאביניון" הציור המבשר את הקוביזם. פיקאסו ("אוכל כל" מן המעלה הראשונה בזכות עצמו) צייר את שתי הדמויות הימניות בהשראת פיסול אפריקאי שראה באגף האתנוגרפי של ארמון טרוקדרו ב1907.

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

וזה חל גם על שפת הגוף (תצטרכו להאמין לי שרומנו וגרנות רוקדים את התמונות הבאות, לא הכול נמצא בצילומים שקבלתי). למשל, זה לא רק ציור סלע אבוריג'יני אלא גם קית' הרינג שבלע ועיכל אותו.

ציור סלע אבוריג'יני

ציור סלע אבוריג'יני

קית' הרינג

קית' הרינג

פאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא עבר קודם דרך ניז'ינסקי והבלט הרוסי.

הפאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא כבר (או גם) יד שנייה מניז'ינסקי והבלט הרוסי.

ועם זאת, לא מדובר בגיבוב של קריצות. העיקר הוא לא בכמות ובמגוון של ההשראות אלא באופן שבו הן מונחות זו על זו ומולחמות זו לזו ואפילו מתמזגות אבל לא עד הסוף. ותוך כדי כך המקומות החופפים מתחזקים, פרטים מסוימים חורגים ואחרים מנוטרלים. הקלסיציזם הקר-חם של רוברט מייפלת'ורפ נהייה פחות סטרילי ונרקיסיסטי כשרומנו וגרנות מניחים עליו אקרובטים בקרקס נודד.

 

צילם רוברט מייפלת'ורפ

צילם רוברט מייפלת'ורפ

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

גם הציורים של אגון שילה שמהדהדים הן בפיסול הפנים של "שעה עם אוכלי כל" והן בתנועה, מאבדים מן הנוירוטיות האדולסצנטית שלהם.

אגון שילה

אגון שילה

 אגון שילה, 1917

אגון שילה, 1917

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

נבו רומני ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

הקיצוניות הרגשית והמינית של אגון שילה מתקררת, כשהעולם שלו מוכלא עם הנסיינות של ויטו אקונצ'י שהופך את גופו לחומר ולאמצעי מחשבה. (חשבתי על Conversions למשל, שבו הוא מנסה ללוש לעצמו שדיים ומתחבר לאישה דרך קצה אבר המין שלו התחוב בין רגליו, אבל לא רק). הגוף ב"שעה עם אוכלי כל" הוא אנושי וחייתי ובד בבד הוא גם חפץ וצורה ודוגמא שאפשר לשכפל ולצרף בכל דרך שרוצים. הפרובוקטיביות (כמו אצל אקונצ'י, רק אחרת) נגזרת מהרדיקליות של המחשבה.

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

היינריך פון קלייסט ראה במריונטה רקדנית אידאלית: היא משוחררת לא רק מכוח הכובד אלא גם מן המוּדעות העצמית המסרבלת המפצלת והמכאיבה. האידאל של "שעה עם אוכלי כל" הפוך. גופם של רומנו וגרנות הוא מרחב של רעיון ופעולה אמנותית. הזמן של המופע דחוס ומואט, האינטנסיביות הרגשית נגזרת מריבוי השכבות.

תמונה תצלום משפחתי, של ארבעת בני משפחת בורקהרדט, 1969. ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף.

תצלום משפחתי: ארבעת בני משפחת בורקהרדט, ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף, 1969.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל (גרנות נתלית בזרועותיו של רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל. שני גרנות נתלית בזרועותיו של נבו רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור. המתח בין התרבותי לפראי ובין הסדר לרגש.

3. עירום

ובהמשך לכך – העירום הוא הבחירה הטבעית ואולי היחידה. העור הוא הבגד הראשוני של כלל האנושות בכל מקום ומעמד ועיסוק וזמן. כל בגד אחר היה מפריע לנזילות, לתנועה החופשית בין הדימויים. כל בגד שהוא היה קובע מה מתאים ומה פחות, וזאת כבר לא היתה "שעה עם אוכלי כל". ובהמשך לכך לא נכפה שום מבנה על המופע. יש אמנם איזו תנועה כללית אל היומיום והעכשיו, אבל אין שום מנגנון נרטיבי או פורמליסטי שמשליט סדר וקובע הררכיה. הדמויים נבלסים בזה אחר זה על ידי רומנו וגרנות, מין אדם וחוה משונים בעולם פוסט אפוקליפטי.

*

ומשהו אישי לסיום. אני לא מכירה את שני גרנות אבל נבו רומנו היה תלמיד שלי לזמן קצר. כשהוא ניסה להתקבל לבית הספר לתיאטרון חזותי הוא עבר שתי ועדות קבלה שלא הצליחו להכריע בעניינו. בסוף שלחו אותו אלי, שאחליט. זה לא היה קשה. הדבר הזה הפרוץ הכאוטי שהרתיע אותם הוא בדיוק מה שעושה אותו אמן כל כך מרתק.

*

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל פרנסיס בייקון, שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, את אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (הסטיל המרכזי) ועוד. מימין, מתוך "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב.

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל, ראשון משמאל, פרנסיס בייקון שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, ואת אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (שני משמאל) ואת ישו של מתיאס גרינוולד (ראשון מימין, פרט). שני מימין: "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב. לחצו להגדלה.

.

עוד מחול ישראלי עכשווי בעיר האושר

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

פעמיים "דירת שני חדרים", על ניב שיינפלד ואורן לאור

הבדיחה היתה עלי – על "הגבעה" של רועי אסף

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

*

Read Full Post »

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

בלתוס, החתול הים תיכוני, 1949. לחצו להגדלה

את הציור הזה של בלתוס כבר הבאתי פעם כהצעה לכריכת השטן במוסקבה (או "האמן ומרגריטה" כפי שהוא נקרא במקור אבל גירסא דינקותא מנצחת; בייחוד שהציור מזכיר לי גם את השטן ודניאל וובסטר. לפחות את הקטע שבו דניאל וובסטר עובר ליד הנהר והדגים קופצים לו לכיסים כי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדו).

הפעם אני שמה לב לאופן שבו החתול אוחז בסכין ובמזלג, וזה מחזיר אותי לאוטוביוגרפיה העגמומית של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין מפו הדב: פעם בילדותו אסרו עליו להחזיק את הסכו"ם בניצב, והוא שאל למה, ואביו אמר שאם במקרה יפול מישהו מהתקרה, הוא עלול להיפגע…

אבל לא בגלל זה החזרתי את החתול אלא בגלל הקולאז' הזה של מקס ארנסט שתמיד נדמה לי כמו חלום על הציור של בלתוס.

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

מקס ארנסט, שלווה, 1929. מתוך הרומן הקולאז'י La Femme 100 Tetes (אשת מאה הראשים?).

זו שטות גמורה, אני יודעת. הארנסט קדם לבלתוס בהרבה. הקישור הוא לגמרי ספקולטיבי ומשחקי (בהשראת גוזמאי-הבדאי מן הסתם, והקשר המענג בין שטות לחירות). ועדיין, באיזו מציאות מקבילה הקולאז' הוא חלום על הציור.

גם בחתול של בלתוס יש משהו חלומי, כל כך צוהל ומלא תנופה אמנם שמיד הייתי מתעוררת. החלום של מקס ארנסט הרבה יותר מופנם וקודר. הוא מחצין את הצד האירוטי בציור של בלתוס: הוא מבליט את האישה הספק מעורטלת (היא לובשת סריג הדוק בצבע גוף וחצאיתה מופשלת) שנגרפת עם סירתה אל החתול ותיכף תתהפך אל רגליו המפושקות מתחת לשולחן, את המגדלור הפאלי ברקע ואת הקשת המשפריצה של הדגים שלא נעצרת בצלחת כמדומה, אלא מכוונת כמו הלובסטר אל תוך האישה.

בחלום של ארנסט מתחברים המגדלור והקשת, הרציף נעלם והאישה טובעת, רק זרועה המונפת נותרה.

התכוונתי להסתפק בשתי התמונות האלה (אני מנסה לתרגל קיצור) אבל קשה לעצור את המחשבות שמתגלגלות ישר לתמונה הזאת של בריאת חוה מצלעו של אדם. אולי בגלל אדם הישן, אולי בגלל הנהר של גן עדן שממוקם במקרה או שלא במקרה, במקום מאד מסוים באנטומיה האלוהית.

George Kastrophylax 1740 (שימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

George Kastrophylax 1740 (לחצו להגדלה ושימו לב שאלוהים מושיט-קוטף לה גם פרח)

לחלום ולמיתוס יש סיבות משלהם להפריד אברים מן הגוף ולנטוע אותם בנוף. אבל אם כבר יצא פוסט כל כך פאלי, אני לא יכולה שלא להביא את הדיוקן הנפלא של לואיז בורז'ואה שצילם רוברט מייפלת'ורפ.

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

לואיז בורז'ואה. צילם רוברט מייפלת'ורפ

פעם ראיתי הצגה בולגרית של כיפה אדומה: שני מספרים גילמו את כל התפקידים בעזרת אביזרים וחפצים. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אותו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות באופן מצחיק ופיוטי; יש לי זנב, אני זאב. וזהו. כאן אני עוצרת. בחריקה.

*

נ. ב. תוספת מאוחרת על תרגום שמו של הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט La Femme 100 Tetes.
אשת מאה הראשים? שאלתי. וארנה ליברמן (תודה, ארנה!) ענתה:

יש כאן משחק מילים. "מאה" בצרפתית מבוטאת כמו "בלי" (מילים הומופוניות):
cent מאה
sans  בלי
כך שאפשר גם לחשוב על אישה בלי ראש. ויש עוד אפשרויות לקרוא את הצירוף הזה. לסיכום:
La femme cent têtes
La femme sans tête
La femme sang tête
La femme s’entête
עזרה בתרגום:
sang דם
s’entête מתעקשת
עד פה נעזרתי בפירושי האתר הזה. עם זאת אני רואה עכשיו שאפשר עוד להמשיך באסוציאציות. אבל הדם כבר עולה לי לראש… אז רק עוד הכותר בתרגומו לאנגלית:
The Hundred Headless Woman

*

עוד באותם עניינים

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

הרפאים של לוסיאן פרויד

קורסאווה חולם על ואן גוך

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מתומאס מאן עד פין אפ גירלס

ועוד

*

Read Full Post »

אני לא יודעת למה נזכרתי במדוזה (המפלצת המיתולוגית). אולי בגלל השיער, אולי בגלל יום האישה עם כל ה"קול באישה ערווה" ו"שיער באישה ערווה" שעושים קולות רקע. אולי סתם בגלל מצב רוחי הקצת שפוף. אבל כך או אחרת, פתאום נזכרתי שהיא לא היתה מפלצת בהתחלה. מדוזה היתה נערה יפהפייה בעלת תלתלי זהב, ש"חתנים מרובים ערגו לה, חיזרו אחריה" (מטמורפוזות, אובידיוס, בתרגום שלמה דיקמן), עד שפוסידון אל הים אנס אותה במקדשה של אתנה, ואתנה "גמרה בלבה לענוש את הפשע,/ ותהפוך לשרצים מאוסים את יפי תלתליה". השיער המושך נהפך לקטלני ונוסף לו מבט מאַבֵּן. בסופו של דבר נשלח פרסאוס לערוף את ראשה (מצווארה הכרות נולדו צאצאי האונס: כריסאור ואחיו הסוס המכונף פגסוס, וגם זה נושא לפוסט, האונס שמוליד פנטזיית בריחה כפולה, ביבשה ובאוויר, רק לא במים, כי הים הוא של פוסידון). אחרי עוד כהנה הרפתקאות הוענק הראש לאתנה שהטביעה אותו על שריונה. ומשם התפתח כנראה המנהג, לטבוע את ראשה המפלצתי על פתחים, מצבות, ומגינים כסגולה נגד רשע וסכנה. וזה גם פירוש שמה ביוונית: "שומרת", "מגינה".

בתמונה למטה – מדוזה במקדש אפולו, נערה מבוהלת.

.

המטמורפוזות של אובידיוס, הן שרשרת סיפורים על אנשים שהמירו את צורתם לחיות, צמחים ואבנים. זה לא גילוי שלי שחמישים מן הסיפורים עוסקים באונס שתוצאתו היא מטמורפוזה. הסיפור של מדוזה עצוב במיוחד. כי לא רק שהנערה נאנסה, היא גם נענשה והוכפשה. נעשתה לה דמוניזציה, פשוטו כמשמעו.

.

לפי ויקיפדיה (בתמונה למעלה, לחצו להגדלה) "מדוזה הייתה נערה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפיתתה את פוסידון אל הים, ונאנסה על ידו." פיתתה ונאנסה. אפשר לחשוב שלא עברו אלפיים שנה.

*

ה"מדוזה" האחרונה שבה נתקלתי היתה סיליה ממפלצות בע"מ. לפי הסרט, המפלצות פולשות לחדרי השינה של ילדים כדי להפיק אנרגיה מצרחות הפחד שלהם. אבל כשילד חודר לעולמן הן נתקפות פחד מוות שמקורו בבורות, וגם (לעניות דעתי) באשמה ובושה. כי ככה זה; אתה מתבייש שפגעת במישהו וכדי להרגיש פחות אשם אתה מספר לעצמך שהוא מפלצת, או שמישהו אחר מספר לך (למשל ראש הממשלה), כדי שתוכלו להמשיך בהפקת אנרגיה מהצרחות.

המפלצות רואות בילדים מפלצות. אנחנו (הצופים) רואים בהן מפלצות. במהלך הסרט מתברר שהכל דעות קדומות ופחד ואשמה. גם אנחנו כמותן, חוטאים בדמוניזציה לָאחֵר והזר.

ובהמשך לכך, יש משהו נלבב בקריצה המיתולוגית של הסרט, שמנטרלת את נחשי-השיער מן הדמוניות והופכת אותם לפריט אופנתי וגם למקהלה דעתנית המלווה את מצבי רוחה של הגברת. בתמונות למטה, סיליה ממפלצות בע"מ ושערה הדעתני (פתאום נזכרתי שלאמריקאים יש את הביטוי הנפלא הזה bad hair day).

.

.

נטעלי בראון חושבת שהמטמורפוזות מבטאות את הטראומה והדיכאון של הנאנסת. כלומר, שהמפלצתיות של מדוזה מבטאת את הזעם שלה ואת השנאה עצמית. אבל לא פחות מזה היא משקפת את הבושה והאשמה של האחרים, שלא מעזים להסתכל לה בעיניים פשוטו כמשמעו.

*

ובחזרה למיתולוגיה: מדוזה היא בסך הכל כלי במאבק ההיסטורי בין פוסידון לאתנה. יש להניח שפוסידון בחר לבצע את האונס במקדש כדי להרגיז את יריבתו. אתנה, שאינה חזקה דיה לפגוע בפולש, פוגעת במטרה הקרובה והקלה (וגם זה לא פס מן העולם).

ובמאמר מוסגר: אני קוראת את הסיטוציה הזאת על ילדים, לא פחות מאשר על נשים. הלא גם הם מתפקדים לא פעם כחוליה החלשה ביחסים הזוגיים הטעונים בין שני "אלים", אבא ואמא (מפליאה הגמישות של המיתוסים, הנכונות שלהם להתמסר לפרשנויות שונות).

*

ובחזרה לנשים: במישור אחד אתנה היא יריבתו של פוסידון, ובאחר היא משת"פית בדיכוי (וגם זה עדיין קיים). לא די שהפכה את מדוזה למפלצת היא גם עוזרת לפרסאוס להרוג אותה.

ואז היא מטביעה את ראשה של מדוזה על שריון החזה שלה כמו צייד קרקפות. וכולם הולכים בעקבותיה, כאילו זה מה שיגן על הבית שלהם, לנדות ולהרוג נאנסות (אני לא מנסה להקפיץ אתכם, אלא לתרגם למילים את ההיגיון המאגי מאחורי המנהג להטביע את ראש מדוזה על דלתות ומצבות ומגינים. אשמח להצעות נוספות).

.

בתמונה למעלה: פייר וז'יל, מדוזה – זולייקה, 1990
מתחתיה: רוברט מייפלת'ורפ, ליסה ליונס והעקרב, סביבות 1980

רבות מהתמונות של פייר וז'יל דומות זו לזו ומתערבבות למין הלך-רוח-גוף פייר וז'ילי. מדוזה נחרתת בגלל העוצמה של זולייקה ובגלל הנוף "הערוותי", מענני השיער ועד קווי המתאר של הגושים הנוצצים שביניהם היא עומדת. לפני שנים בקש ממני ידיד יקר לשלוח לו "תמונות של סוטות" לפרוייקט תיאטרלי שעסק ב"מסכת סוטה". שתי התמונות שלמעלה היו השתיים הראשונות שעלו בדעתי. אולי בגלל שנוצרו על ידי גייז, ואולי לא – הן מראות בלי לשפוט.

*

ואי אפשר לסיים בלי מרינה אברמוביץ', מדוזה בפני עצמה שעשתה קריירה מסדרת היפוכים של עוצמה וקורבנות (זה השיא כמובן). בתמונה למטה: מרינה אברמוביץ'

.

*

עוד על מטמורפוזות

על פיגמליון – פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה שכתבה מרי דה מורגן על בסיס אותה תבנית של נאנסה ונענשה)

*

ועל שיער

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

וכמובן – עץ השיער

*

ועל מרינה אברמוביץ'

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »

לא מפתיע אותי שלי מאיר זכתה בגוונים במחול*. "תרגום בגוף הטקסט" שלה הוא עבודה בוטחת וצלולה, מבדרת ומודעת במידה. כן מפתיע אותי ש"בן" של יוני סוטחי זכה. אמנם הרקדנית האדמונית עם הקוקו קטן (איני יודעת את שמה לצערי) ריתקה אותי באיכות תנועה גיאומטרית שהזכירה צילומים של מייפלתורפ, והיה גם רגע קסום שבו התקבצו כל הדמויות סביב שולחן אנושי ונעו כמו חלקים של יחידה אחת אורגנית, אבל… (כשפתחתי את האתר החלטתי שאני לא כותבת על מה שאני לא אוהבת, וזה הזמן להשתתק).

רוברט מייפלת'ורפ 1982

העבודות האלה של אלן ג'ונס, שימשו מן הסתם השראה ליוני סוטחי ולמעצבי התפאורה שלו, איילת שקד ואלון בירגר

*

קסום פוצע ומעורר מחשבה

לא מפתיע אותי שלילך ליבנה לא זכתה. אחרי הכל זו תחרות מחול, והיו פחות מדי אחוזי מחול ב"יום שני לריסה", המיצג הקסום הפצוע והמעורר מחשבה שלה. אבל לילך ליבנה, זה השם שאני לוקחת איתי מגוונים 2011.

ליבנה עצמה בפאה בלונדינית פתחה את הערב והסבירה (ברוח התיאטרון האפי של ברכט) מה עומד לקרות: אחרי שתשחזר זכרונות בעזרתנו (ועוד כמה דברים ששכחתי), הערב יסתיים בטבח המוני שלה.

ומאותו רגע שום דבר לא היה מובן מאליו, מאורות האולם שנותרו דלוקים עד המופע שנקטע באמצע השיר והמשתתפים לא יצאו להשתחוות.

ואל תטעו. זה לא היה מהמיצגים המשעממים האלה (שגם אליהם יש לי פינה חמה כידוע). הייתי עייפה כשזה התחיל ונהייתי קלה ורעננה מרוב הפתעה ומקוריות.

בין השאר מכריזה לילך ליבנה על שיחזור זיכרון ילדות (אני מצטטת מהזיכרון): "אמא מלטפת את ראשי. אבא נכנס. הגוף של אמא מתכווץ. בתפקיד הרחמים על אמא: משה."
ואז נפתחת הדלת ומשה אכן נכנס לאולם בתפקיד "הרחמים על אמא", כמו דמות אלגורית מאיזה מחזה ימי ביניימי. לא. כמו דמות אלגורית מציור ילדים. לא. קשה להסביר את האיכות ההזויה, הפיוטית, המנוכרת והמצחיקה. את הכאב שלא נספג, כמו רוטב ששמים בצד.

הפאה הבלונדינית משנה את הפרופורציות של ליבנה. היא מגדילה את ראשה והופכת את הגוף הדקיק לילדותי, אפילו בעירום מלא (כן, גם זה) ועוד יותר בעירום חלקי עם הטי שירט הרחבה. לצידה עוד רקדנית זעירה, לבושה בדיוק כמוה וחבושה באותה פאה. ביחד עם משה הם יוצרים משפחה משונה מקולפת של אמא אבא וילדה.

יש מצלמה במעגל סגור על הבמה שמקרינה חלק מההתרחשויות על הקיר האחורי, וכיוון שהיא מצלמת גם את הצילום המוקרן, מתקבל צילום בתוך צילום בתוך צילום עד אין סוף, מין חור של זיכרון בקיר האחורי של הבמה.

"העתיד כבר כאן", כך נקראה תוכנית ג' שבה שובץ "יום שני לריסה". והמיצג אמנם כולל ארוחת ערב בסקייפ. בסרט שעשה טל הרינג בן זוגה של ליבנה, היא נזכרת איך אכלו ארוחת ערב בסקייפ ונרדמו ביחד, "מה ההבדל בין המציאות לזה," היא תוהה, "רק המגע, לא?" "ההבדל הוא שיש מציאות," הוא עונה. יש קסם עתידני בעבודה הזאת, הזרוּעה בפייטות משונות (כמו שקרא להן וולפגאנג בורכרט בסיפור חג המולד האפל "שלושת המלכים הכהים").

ויש גם עומס של אמצעים: ליבנה מחתימה את הקהל בכניסה, מחביאה תמונות שלה מתחת לכסאות וכן הלאה. אבל היא צעירה. עומס קל לנקות. ואת מה שיש לה, מקוריות, עומק רגשי נטול רגשנות, הכי קשה לגדל.

יום שני לריסה – יצירה: לילך ליבנה / משתתפים: סביון פישלוביץ, משה שכטר, לילך ליבנה / ציורים ותפאורה: חנה ליבנה / צילום: טל הרינג

***

ואם אני כבר כאן וכותבת על גוונים במחול, אז מסר קטן למורן יצחקי אברג'יל יוצרת OVER ME: הפער בין ההצהרה האירופאית שלה על "דואט מכני לעצים ונשים ביער סבוך" לבין העבודה שהיא כל כך ים השיבולים ורגבים ואפילו בתלבושות יש הדהוד של ריקודי עם וחולצות משכית, הוא עצום. מן התוכנייה למדתי שהיא גדלה בקיבוץ מורן (מורן מקיבוץ מורן זה חֶזקה), ומי יודע מה יקרה אם תכיר בחומרים האלה ולא תחניק אותם. בטח משהו מעניין.

*

* גוונים במחול היא תחרות דו שנתית לכוריאוגרפיה מקורית.
הניהול האמנותי הופקד הפעם בידי עידית הרמן מתיאטרון קליפה.
בחבר השופטים ישבו: רינה שינפלד,  נאוה צוקרמן, הדס מאור, גדי דגון ועידו תדמור.

*

עוד באותו עניין

על ארבעה סוגים של זיכרון

כל אחד תופס איבר אחר, מג'יוטו עד נעמי יואלי

*

רשימות על תיאטרון מחול

רשימות על מיצג

Read Full Post »