מוקדש באהבה לידידי היקר אילן נוי, שנולד בט"ו בשבט
*
לו הייתי שושקה
בימים כתקנם אני לא מתקרבת לפוליטיקה. אין לי אמון במערכת, בשום מערכת, והילדות שלי חיסנה אותי מאידאולוגיות שמנסות להחליף סימני שאלה בסימני קריאה, ובני האדם בססמאות. אני קוראת חדשות ברפרוף בלי לקחת לריאות, ובשבעה באוקטובר הרפרוף נהפך למשהו בין דשדוש לצלילה.
לו הייתי שושקה (זאב אנגלמאיר) הייתי מצליחה לדבר על החטופים. הייתי מצליחה לחבר את ההתעסקות הבלתי פוסקת בכאב, בכעס, בחרדה, באשמה, למֵי-חיים של בכי והומור, פיוט, אהבה, ופנטזיה (מהסוג שהפסיכואנליטיקאית היונגיאנית קלאריסה פינקולה אסטס הגדירה כגלידה למוח).
לו הייתי שושקה לא הייתי משתעבדת לַמצב, שרק לוקח ולא מחזיר. אבל אני מה שאני, והציווי – הפנימי או החיצוני (אני כבר לא בטוחה איך זה מתחלק) – לכתוב על המצב השתלט לי על חופש הכתיבה. אני מרגישה איך הוא מדלדל אותי, ויום אחד כשגם זה יעבור (כי הכל עובר) אני אהיה ריקה.
קונסטנטין סטניסלבסקי (אבי שיטת המשחק הקרויה על שמו) העיר פעם לשחקן שגילם דמות נרגנת: "כל הזמן הנך מתלונן ונראה שכל דאגתך היא שמא חס ושלום לא יהיה זה נרגן. אבל למה לך לדאוג לכך, הרי לזה כבר דאג המחבר? והתוצאה – הנך צובע כל הזמן בצבע אחד … [שים] קצת לבן ומזגהו עם צבעי הקשת. יהיה ניגוד, רבגוניות ואמת."
ובהמשך לכך: אני לא מנסה להתנתק מהמציאות, וגם אי אפשר – היא כאן: הכאב, הכעס, החרדה – להם כבר דאג המחבר (בלי שמות), ואני מחפשת את ההפך, את הדבר האחרון שנתקע לי בראש לפני שהכל קרס.
בתמונה למעלה, נשף מסכות שנערך בארמון ורסאי בלילה שבין ה-25 ל-26 בפברואר 1745, לרגל כלולותיו של יורש העצר בן החמש עשרה עם האינפנטה מריה תרזה בת השבע עשרה מספרד.
שמונת אלפים נרות, תזמורות, מזנוני ענק (ללא בשר כי זו תקופת התענית, רק דגים פירות, ממתקים ועוגות כיד המלך) ו-1,500 קרואים – הנשף היה פתוח לכל, בתנאי שיתלבשו כראוי (הגברים חייבים לחגור חרבות) ובתנאי שנציג אחד מכל חבורה יחשוף את פניו.
בעיצומה של החגיגה נפתחו הדלתות ותהלוכה משונה נכנסה לאולם: בראש צעד הזוג הצעיר, יורש העצר וכלתו מחופשים לגנן ולמוכרת פרחים, ואחריהם שמונה דמויות זהות מחופשות לעצי טקסוס גזומים, שנעו כאיש אחד והגיבו באותן מחוות לגברות שצבאו עליהם.
אחד העצים היה לואי ה-15 שיזם את האירוע כדי שיוכל לשוטט אינקוגניטו. הוא היה אז בן שלושים וחמש. פילגשו מאדאם דה שאטורו מתה לא מזמן וכל הנשים (קשה להאמין אבל כך אומרים) השתוקקו לתפוס את מקומה.
אני לא יודעת למה דווקא "נשף עצי הטקסוס" נתקע במוחי או לכד את דמיוני. אולי בגלל הפעמון שמצטלצל לי בלב בכל פעם שמופיע עץ, לא כל שכן נשף עצים, מה עוד שטקסוס נקרא בצרפתית if, ואף שזה לגמרי מקרי, זה עדיין נשמע לי כמו עץ משאלות.
ואולי זו היכולת להשתכפל, כמו סלב שרוצה לחמוק מפפרצי רק בהפרזה מלכותית. אני עדיין מעדיפה את הרון אלררשיד, הכליף שהתחפש לשם הרפתקה ועניין בחיים האמיתיים של נתיניו, אבל גם בשכפול יש קסם.
או בגלל שהגיזום הגאומטרי של העץ מקרב אותו לבלט הטריאדי של אוסקר שלמר, ומחבר באופן מפתיע בין הגננות המצועצעת של המאה ה-18 לקווים הנקיים של הבאוהאוס. כשקצוות מתלכדים זה מוסיף לתחושת הפלא של העולם. אני מדמיינת את ריקוד העצים של אוסקר שלמר, ובאופק עדיין מחוללים הפרחים של מרג'ה והקסם שהילכו עליי בילדותי.
ואולי זו תקוות התרבות והאמנות (הכה חבולות עכשיו) שצצה פה כמו נקודת חן, כי האלמונית שמשוחחת עם אחד העצים (ומסומנת בעיגול אדום באיור השלישי מלמעלה) היא ז'אן אנטואנט פואסון, רעייתו של גובה מיסים פריזאי, שעקפה את יריבותיה האצילות במרוץ לפילגשות והפכה למרקיזה דה פומפדור, פטרונית הספרות והאמנות. זוהי, על פי המיתוס, פגישתה הראשונה עם המלך.
למטה: הבלט הטריאדי, אוסקר שלמר 1912-1922
*
עוד באותם עניינים
איזה יופי. האיורים של מרג'ה ליוו גם את ילדותי. הנה:
והטקסוסים הם עצים מופלאים. הנה אחד, מופלא במיוחד:
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Fortingall_Yew
ואפשר אולי גם להזכיר כאן את ניב-הלשון המיוחס לעתים ללואי ה-15, ולעתים למדאם פומפדור: "אחרינו – המבול", ומשתלב יפה בסיטואציה.
מקסים! וההתפרצות הזאת של הטבע הפראי לאולם המפואר הזכירה לי את הרגע החגיגי, המצמרר, שבו האביר הירוק נכנס לארמון של ארתור…
הבהיר, הסדרה ההיא של הוצאת מסדה (שעדיין מדפיסים אותה באיכות גרועה) התאפיינה בעיבודים בינוניים ואיורים שנכנסים ישר לנפש. מרג'ה נהדר, ואני אהבתי מאד גם את קרמוניני https://maritbenisrael.wordpress.com/2016/11/27/cremonini/
והטקסוס הוא דבר והיפוכו. מצד אחד מין עץ צפוף שיחי כזה מושלם לגיזומים דקורטיביים וגדרות חיות ומבוכים ירוקים, ומצד שני (אולי זן אחר?) הוא נחשב לעץ קדוש ונמצא בחצרות כנסיות ויש אפילו קפלות שנבנו בתוך גזעו. איפשהו באירלנד צילמתי טקסוס בחצר כנסייה ויש משהו שלא מן העולם הזה בגזע.
תודה אנונימית, באמת יש כאן איזו פריעת סדרים קרנבלית-אגדתית
מרית, אני לא רואה שזותי בעיגול האדום מדברת אל העייצים ולא אל האבונים. היא משתחה ומקבלת חזרה השתחות מזה שמולה, לא?
לא נראה לי שהם מסונכרנים, בטח לא באופן טקסי. נראה לי שהיא מאזינה למי שמדבר מתוך העץ שלידה. ובכל מקרה, על פי העדויות המרקיזה לעתיד והמלך המשיכו לשוחח לאורך המסיבה, מה שמשך תשומת לב (לאו דווקא אוהדת) וקיבע את מיתוס הפגישה.
אקסיוזה מואה.
ישנן שם כמה בנות, ישנן בנות,
אשר נראות אשר נראות
באינטראקציה ממש ברורה
עם העצים שלידן
בלי בושה בלי בושה.
אבל אני? איני כזאת.
🙂
השתעבדות זה משהו מורכב.
מסכימה בגדול.
העצים בנשף – אליפות!!!
ואין על מרג'ה
איריסיה, בזמן שכתבתי את העצים בנשף ומרג'ה חזרתי לנשום. הבנתי שאני טובעת וקודם חיבקתי את המשקולת במקום את היד המושטת. לא חוזרת לשם. אי אפשר אף פעם לדעת מה מחכה בקצה של המחשבה, אבל שהדי במרומים שאני לא מתחילה משם.
וכיף שאת משתתפת בנשף.
מגניייייבבבבבב!
שלום מרית יקרה,
ממש מגניב, גם הציור, וגם מה, שכתבת עליו…
חיפשתי ברשת אינפורמציה על הציור ועל הנשף, ויש ממש ממש מעט, והמעט הזה ברובו לא ממש אמין…
מהיכן האינפורמציה שהבאת?
יש דברים סותרים במקורות השונים, והרבה סתם רכילות כזו של עשירים… וכו׳….
אז בצוק העיתים, או בעת הצוקים, הפשלתי את שרוולי שבשכל שעוד נשאר, ונאלצתי להתעמק בציור…
התעמקתי…
ומעז יצא מתוק, כי יש הרבה מה לראות שם….
הציור השלם, כפי שציינת, רוחבו בערך פי שלושה, ממה שמובא למעלה בצילום…
הקומפוזיציה של הציור די סימטרית… הארוע התרחש באולם המראות של וורסאי, שהוא אולם מאורך מאוד, ובציור מוצג רק חלקו השמאלי מנקודת מבטינו…. הצופה ניצב לרוחב האולם, כשהמראות מאחוריו וחלונות/דלתות הענק לפניו. הוא ניצב גבוה, בערך בגובה הנברשות הנמוכות יותר… המגוז אינו במרכז, כפי שאפשר היה לחשוב, אלא ימינה – ברווח הרחב שבין החלונות (בין החלון השני לשלישי מימין)… דבר, שגורם למרכז הכובד של התמונה להמשך מעט ימינה מהמרכז…
למה?
כי כך יכול הצייר לצייר את הקיר הניצב משמאל, שהוא חשוב כי – ממנו נכנסו העצים… אחרת היה הקיר יוצא מקוווץ׳… זה גם מוסיף תנועה לציור, שהארכיטקטורה הדומיננטית שבו – מאוד סטטית.. התנועה כמובן חשובה לתוכן של כניסת הדמויות, נשף וכו׳…
מרכז הציור (התוכן) מודגש בכל מיני דרכים, הכובע הזרוק על הריצפה, הרווח שבין קבוצות הנושפים (זה בא מנשף… לא נשיפה…) הבהירות שם, מבטי הצובאים בחלונות כגל וכו׳
בצד שמאל, כפי שציינת, שמונה דמויות המחופשות לעצים, ובצד ימין שוב שמונה, אבל כאלו המחופשות לתורכים חובשים תרבושים על פנים ענקיים שפוסלו על החזה… בין לבין מלן חוגגים מחופשים באופנים שונים…
במרכז הפיזי של הציור (לא של הקומפוזיציה) תהלוכה של שבעה זוגות (למה לא שמונה?… 😦 ), בתחפושות זהות, שנמשכת ימינה…
הזוג הראשון הוא החשוב בנשף (אבל לא בציור) ולכן הכול מרוכז בו… אלו הם בני הזוג הנישאים…
הם הגיעו בראש התהלוכה מצד ימין אל מרכז הסצנה, תהלוכה של שבעה זוגות – הגברים מחופשים לגננים (אפשר לראות שם משפך, ואחד נושא חוטר…), והנשים הן עלמות פרחים עם סלסלות פרחים… הזוג הראשון הוא ללא ספק הזוג, שלכבודו נערך הנשף… הפנים שלהם גם מצויירים בברור רב…
לגבי העצים, שהם חלק מהחשובים בציור…
הם מרוכזים בצד השמאלי – שלושה יחדיו, ואז זוג, ועוד זוג, ועץ בודד.
כאן אני מסכים עם רג'ולי.
לא נראה לי שהדמות, שציינת, היא הפומפדורית…
לפי מה שמצאתי (שלא ממש אמין) המלכה (שטרם מצאתי בציור) והזוג הנישא, באו מכיוון אחד (דלת מראה, שאינה בציור… כי היא מאחורינו…), והעצים הגיעו לאחר מכן מהכיוון הנגדי..
נכתב שאחד העצים נפרד מהקבוצה, ואיתו דיברה הפומפידור לעתיד… שהיא, לדעתי, הדמות, שמימין לעץ הבודד, שהוא לדעתי המלך…
הדמות, שמימין לעץ הבודד:
הפנים שלה מעט מאורכים, וסגלגלים כמו הפנים של פומפדור מציורים אחרים, והכי חשוב: נכתב בכמה מקומות, שהיא התחפשה לאלה דיאנה, היא כנראה אהבה את הדמות הזו, יש גם ציור (לפחות אחד של Jean-Marc Nattier, מ 1746) שלה כדיאנה.
אז, אם מסתכלים בעיון רב (זכוכית מגדלת של שען חרש), אפשר לראות, שמאחוריה בצד שמאל מספר קווים משוננים. על כתיפה השמאלית יש תוספת של רצועה, שאין כמותה בצד הימני… ושללא ספק אינה שייכת לשימלתה…
מה שמצוייר זה פשוט, הרצועה של אשפת החיצים של דיאנה, כשכמה חיצים מבצבצים מאחוריה….
הדמות שאת זיהית כפומפדור, מקושרת, לדעתי, כפי שהציע רג'ולי, לדמות שלפניה. דמות זאת (שלפניה) צועדת לעברינו, מפנה ראשה אל העלמה (שלא מחופשת לדיאנה!) ושולחת ידה לסלה של העלמה. הקידה של העלמה היא קידה תוך כדי התקדמות אליו, העיטורים שעל צווארונם זהים, מה שמרמז על תחפושת משותפת… של זוג…
נראה לי… 🙂
הצלחתי למצוא ברשת תחריט שנעשה 19 שנים לאחר הנשף, שהוא העתק מדוייק, ללא צבעים של הציור שכאן… שם הרבה פרטים ברורים יותר, כמו גם דיאנה וכו…
https://www.metmuseum.org/art/collection/search/359942
זה ברזולוציה די גבוהה… אז אפשר לצלול שם…
הוא הפוך ימין שמאל (כי זה תחריט…)
המקור לא הפוך, כי הנשים שבמרכז, כפי שצריך, נמצאות משמאל לגברים… הרועות אוחזות את המטות ביד ימין, וגם רוב שאר האנשים בציור הם ימניים…
זאת אומרת- שהציור המקורי ישר, וההעתק הוא ההפוך……
🙂
בקיצור…
הציור ממש מגניב, ומזכיר מאוד נשפים וקרנבלים צרפתיים כמו בילדי גן העדן או באמריקאי בפריז בסוף ונגמה לי שגם לאופולס יש קטעים כאלו ססגוניים…
מאוד צרפתי…
תודה מרית, שאת מאפשרת רווח בהיר בצפיפות העכורה…
חוליהו, תודה רבה על כל התוספות. ובייחוד על התורכים. כשחלפתי על פניהם ביעף, בדרך לעצי הטקסוס, לא שמתי לב לפרצופים הענקיים, והחשבתי אותם לעציצי ענק (בהמשך לתמה הגננית), מין דחלילים מסמורטטים, אבל אתה כמובן צודק, עציצים זה לא מספיק אקזוטי. הנה:
יכול להיות שטעיתי בזיהוי של מאדאם פומפדור, פשוט הנחתי שלפיסת רכילות כה עסיסית, יישמר קצת יותר מרחב בציור הפנורמי, אבל אולי החביאו אותה בכוונה, כמו בציור השבועי לילד בידיעות אחרונות.
את המידע על הנשף קראתי בביוגרפיה מעצבנת של מאדאם פומפדור (מעצבנת כי לא רק שהמחברת לא חיבבה את הגיבורה, היא גם ניסתה לגמד אותה בקטנוניות). היא מצטטת על כל פנים. מיומנו של הציר הדני, הברון פון ברנסטורף, שציין את המפגש כ"תחילת ההרפתקה של מאדאם ד'אטיול" (עוד חלק משמה האינסופי של ז'אן אנטואנט וכו').
מרית יקרה,
אין אינפורמציה מתי בדיוק הצייר צייר את האירוע…
הגיוני, שהוא נכח בנשף, ואני מניח, שעשה סקיצות של דברים שראה, ואז הוא צייר בבית את הציור.
אז לא ברור כלל אם הוא היה מודע לעניין הזה, שאני מניח עבר מפה לאוזן… היו בנשף עוד סקנדלים, כמו אצילה שהסירה את המסכה ובכל זאת לא נתנו לה לשבת…. וכו׳
אז יכול להיות, שהוא פשוט צייר את הנוכחים כפי שראה, בלי לציין את הרכילות שהתווספה לאחר מכן…
נראה לי אבל שמבחינת הנוכחים, הוא ממש ידע מה הוא עושה…
פני הכלה הספרדיה הם בעלי אף חד ומצח רחב… כך היא נראתה באמת לפי מספר רב של פורטרטים שלה…..
יש המון פרטים קטנים, ואין לי ספק, שהרבה מהנוכחים היו מזהים את עצמם בציור….
(טעיתי למעלה- האיש שם לא נושא חוטר אלה מגרפה…)
בכל אופן מגניב….
אלא… בסוף…
חוליהו, הכל השערות כמובן, פורחות באוויר כמנהגן, ועדיין – כשכולם יודעים שהמלך זקוק לפילגש רשמית, כשכל האצילות מחפשות אותו כדי להיבחר, כשהמלך מתחפש ומתפצל לשמונה כדי לנער אותן מעליו, ואיזו בורגנית קטנה מגלה את הסוד ונצמדת אליו ומפטפטת איתו לאורך הערב – זה בכל זאת נראה לי רכילות ראשית, אבל מי יודע? 🙂
אני מניח, שאת צודקת, מרית יקרה…
וכל העניין מעניין מאוד, למשל באיזו מסגרת הצייר צייר את הציור?
זו הייתה הזמנה?
היכן זה פורסם?
האם הכתיבו לו מה לצייר ומה לא?
למשל, למה המלכה לא בציור?
ממש מעניין… 🙂