האישה הבלתי נראית

אישה עירומה מוקפת בששה עשר גברים בחליפות. כולם עצומי עיניים; האישה המצוירת כמו ישנה בעמידה, וגם הגברים כמו נרדמו בזמן צילום פספורט. "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה שם הקולאז' (או הפוטומונטאז') של רנה מגריט בהמשך למילים שכתובות עליו.

רנה מגריט, "איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער" 1929

.

שש הערות על האישה הבלתי נראית:

1. השלם את המילה החסרה

"איני רואה את ה[אישה] שנחבאת בתוך היער." זה מה שכתוב על הציור, כשאת המילה "אישה" מחליפה אישה מצוירת, כמו תרגיל בספר דקדוק חלומי: "השלם את המילה החסרה". וגם בלי קשר למילה החסרה זה נשמע כמו משפט מספר דקדוק. ומעניין שגם המשפט האחר המזוהה עם מגריט, "זו אינה מקטרת", כמו נלקח מתרגול שְלילה באותו ספר: זו מקטרת, זו אינה מקטרת, וכן הלאה.

*

2. לא דובים ולא יער

"אווירת הפנטזיה המכחישה את עצמה", כך בין השאר, תיאר מאיר אגסי את ציוריו של מגריט (בספרו המשובח "הכד מטנסי"). וכאן זה אפילו יותר מוחצן. יש משהו מופרך בטקסט שמתכחש לאישה החבויה בתוך היער; לא יער ולא חבויה. האישה לגמרי גלויה.

מה שמזכיר לי את הביטוי "לא דובים ולא יער". תמיד חשבתי שזה פתגם יידי שיובא מיערות אירופה, עד שגיליתי שזה מדרש תלמודי על האפיזודה המחרידה בספר מלכים ב', שבה ילדים לעגו לאלישע הנביא וקראו לו קירח. אלישע התרתח וקילל אותם, ושני דובים יצאו מן היער והרגו ארבעים ושניים ילדים. מתברר שחכמי התלמוד התווכחו על הנס המפוקפק הזה. אחד טען שרק יציאת הדובים היתה נס, היער היה קיים מראש, ואחר טען שהיה כאן נס בתוך נס, כיוון שגם היער וגם הדובים לא היו קיימים קודם – לא דובים ולא יער.

אבל מי אומר את המילים האלו, מי טוען שאינו רואה את האישה?

*

3. החתול והשמנת

הכי פשוט ליחס את ההכחשה לחבורת הגברים עצומי העיניים. ואז זה נהיה אפילו יותר מתעתע, שלא לומר מיתמם. נזכרתי במדרש עממי מוסלמי (למה דווקא מוסלמי, אין לי מושג, כך זה הגיע אלי) על השאלה למה חתולים מלקקים את החלב בעיניים עצומות? כדי שאם יבוא מוחמד וישאל, "מי שתה את החלב?" הם יוכלו לומר, "לא ראיתי שום דבר…"

*

4. גברים עובדים

האישה הבלתי נראית הופיעה על כריכת הגיליון השנים עשר של המגזין "המהפכה הסוראליסטית". הגברים המקיפים אותה הם כולם יוצרים סוריאליסטים. משמאל למעלה בכיוון השעון: מקסים אלכסנדר, לואי אראגון, אנדרה ברטון, לואיס בונואל, ז'אן קופן, פול אלואר, מרסל פורייר, רנה מגריט, אלבר ולנטאן, אנדרה ת'יריון, איב טנגיי, ז'ורז' סאדול, פול נוג'ה, קאמיל גומאן, מקס ארנסט, סלבדור דאלי.

הזיקה של הסוריאליסטים לשינה ולחלום ידועה ואין צורך לפרט. ורק כדי לסבר את האוזן, ציטוט קצר מן המניפסט הסוריאליסטי הראשון של אנדרה ברטון:

"מספרים כי מדי ערב, קודם לכתו לישון היה סן פול רו נוהג לתלות שלט על דלת מעונו הכפרי שבקאמארה, לאמור: המשורר עובד."

(הפונטים של "המשורר עובד" מוגדלים מאד במניפסט. סן פול רו היה משורר סימבוליסטי נערץ על ידי הסוריאליסטים).

ולא היו אמניות סוריאליסטיות? ודאי שהיו. אבל הן חלמו על דברים אחרים מן הסתם.

למטה, "בתיאבון, מרסל!" (1966), עבודה של הסוריאליסטית מרט אופנהיים. המרסל הוא כמובן מרסל דושאן שהיה בין השאר שחמטאי מושבע. העבודה נקראת גם "המלכה הלבנה". מלכת השח שעל הצלחת היא מאפה בצק עם חוט שדרה של חוגלה.

מרט אופנהיים !bon appetit, marcel" בתיאבון, מרסל!" (1966).

.

5. המשכים

הפנטזיה המוכחשת של מגריט הזכירה לי את Anchors של ויטו אקונצ'י (1972), מיצב שבו "חלם אקונצ'י שיש לו אחות". אני אתעלם כרגע משאר המרכיבים של המיצב ואתייחס רק לטקסט שבו הוא חולם על האחות:

"מעולם לא היתה לי אחות. היא יכלה להיות המקלט שלי. הייתי קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת. היא היתה הגורה שלי. אני רועד, אני מאבד את קולי, אני מוכרח לעבור למטפורה…"

הוא מדקלם. וכל כמה משפטים הוא עוצר, וקול נשי מתרגם את הצהרותיו לצרפתית והופך אותן לצורת שאלה:

"האם אתה רוצה לומר שמעולם לא היתה לך אחות? שהיא יכלה להיות המקלט שלך? שהיית קרוב אליה כמו הבגדים שהיא לובשת? שהיא היתה הגורה שלך? שאתה רועד, שאתה מאבד את קולך, שאתה מוכרח לעבור למטפורה?"

ב"יומן הגוף" (הספר המתעד את עבודות הגוף והקול של אקונצ'י), יש גם גרסא נוספת שבה הסדר הפוך: האישה מקדימה ושואלת בצרפתית, ואקונצ'י משיב, כלומר מתרגם את שאלותיה והופך אותן להצהרות.

שתי הגרסאות נשמעות כמו תרגילים בחוברת ללימוד שפה: "תרגם את ההצהרות הבאות והפוך אותן לצורת שאלה," או "תרגם את השאלות הבאות והפוך אותם להצהרות." ההבדל הוא באופן שבו התרגול הפורמלי לכאורה, משפיע על משמעות הדיאלוג; בגירסה הראשונה שבה האישה הופכת את הצהרותיו של אקונצ'י לשאלות, היא מצטיירת כמאזינה ספקנית המתייחסת לדבריו באירוניה. בגירסה השנייה היא מצטיירת כחוקרת המכוונת את "העד" ומכניסה לו מילים לתוך הפה.

אני אוהבת את היובשנות הדקדוקית (של מגריט ושל אקונצ'י), את האופן שבו היא מרחיקה ומקררת את העבודה. ומעניין אם יש קשר בין העבודות, אם זרע תועה ממגריט נקלט בערוגה של אקונצ'י.

אצל ג'וזף קורנל ההשפעה ישירה. אבל אצלו זאת כבר לא פנטזיה מוכחשת או תרגילים בדקדוק. אלא פטישזם מלנכולי של ילדות.

ג'וזף קורנל, נסיכה מבית מדיצ'י סביבות 1948

ג'וזף קורנל, מארי התינוקת [הנחבאת בתוך היער] 1940

*

6. בעיניים פקוחות

האישה הבלתי נראית של מגריט משייטת כבר מזמן בדייסה שבמוחי. אבל לא הייתי כותבת עליה לולא נתקלתי בתצלום מתוך עבודה של פינה באוש. על הקטע עצמו כתבתי מזמן (ושם אפשר גם לראות אותו בסרטון).

ופתאום הוא התחבר לי למגריט. שתי העבודות הן כמו חלום זו על זו. כמו אותה עבודה, רק הצד שלו הצד שלה.

מתוך 1980 של פינה באוש. נזרת' פנדרו היא האישה שעוצמת עיניים. עיני הגברים דווקא פקוחות. לחצו להגדלה.

*

עוד באותם עניינים

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)

הלגיון של אורין יוחנן

למה המלכה תמיד מנצחת? (על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ)

בגדי הכעס והאהבה (על יוקו אונו)

פוסט שמיימי

בפנטזיות שלי אני גבר (סופי קאל)

*

ובלי שום קשר, קול קורא לפרוייקט אמנותי מגניב. לחצו להגדלה

Read Full Post »

על הרמת מסך 2015

אני באמת לא מבינה את הנהי של הביקורת על מות (שלא לומר רצח) המחול בהרמת מסך 2015. כשאיציק ג'ולי והלל קוגן המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, מקדמים את הרחבת המנעד ופריצת הגבולות, הם לא רק נאמנים לחזונם האמנותי אלא משרתים בסופו של דבר גם את המחול המיינסטרימי; כי ככה זה בתרבות, המיינסטרים תמיד בז לאוונגרד ודוחה אותו ובו בזמן הוא זקוק לו כדי לא להסתייד. משהו מערעור הגבולות תמיד יתגלגל אל המרכז. די בחלקיק שמכה שורש כמו זרע תועה כדי לשנות את המערכת האקולוגית, כדי להפרות אותה ולשמור על חיוניותה.

ראיתי את כל שלוש עשרה העבודות בהרמת מסך 2015, ועכשיו אני מרגישה כמו סינדרלה שצריכה למיין אינספור עדשים שהאם החורגת שפכה לאפר. אי אפשר לדחוס את מה שראיתי והרגשתי וחשבתי לפוסט אחד ולו מפלצתי באורכו. אנסה לדבר על חלקן לפחות, במילים ובתמונות. ולגעת גם בסך הכול בכמה מילים (כי מה שבלט בהעדרו לא היה דווקא המחול, אבל נתחיל מהתחלה).

*
Wig It של עדו פדר

"זו בעיה של דור … אתם יכולים לקרוא לנו היפסטרים, אם בא לכם או סתם אמנים צעירים. כך או כך, אנחנו אנשים עכשוויים שמחפשים את מה שנדמה לנו שחסר. אנחנו לא מתעמקים עד הסוף, לא ממציאים את הגלגל, ובטח שאנחנו לא אידיאולוגים. אנחנו רוקדים על במה, מגוייסים לגמרי לפרויקט "מחול ההבעה" של העת הזאת, כזה שנותר לו הטווח המצומצם שבין הכלום להכול. האם זו שטחיות? זו אמונה, זה הימור." (מן התוכנייה)

לא אהבתי את Wig It של עדו פדר. לא אהבתי את האיפור, את התלבושות (למעט KARMA SHE), את השימוש הדל באביזרים, את הבחירה ברקדנים צעירים מדי שעוד לא הספיקו להישרט, את אווירת הנונשלנס, את הבמה הענקית הפרוצה, הגדולה על הכוריאוגרפיה בכמה מספרים (מישהי שלמדה איתי בגן ילדים מספרת שנהגתי לצייר רק פרח אחד על כל דף על אפה ועל חמתה של הגננת שזעמה על בזבוז הנייר. ופתאום מצאתי את עצמי בצד של הגננת…) ואז עשיתי תרגיל: ניסיתי לדמיין את המופע על במה קטנה, נניח רבע מהמרחב, שהיה מספיק להתרחשות ומכניס לכוריאוגרפיה קצת חיות הישרדותית, והבנתי שפדר צדק; כך בדיוק זה צריך להיות: ריק שאין בְּמה למלא אותו וגם לא מנסים, חלל עצום בשביל כלום. באמת עצום: הקלעים הצדדיים הוסרו, צוג הפנסים השתשל פתאום והוסיף לחלל את כל מה שמעבר לתקרה. ואם לא די בזה, הרקדנים פלשו גם לאולם. שיהיה, למה לא. זה לא סיפוח מתוך להט אידאולוגי, זה סתם כי הכל פרוץ ואפשרי ואין גבול או אחיזה (אין נקודת משען, במובן שעליו דיבר ארכימדס כשאמר: תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם). אפילו התאורה שבדרך כלל מקובעת ומופעלת מרחוק, נעקרה ונמסרה לרקדנים שנודדים עם הפנסים ממקום למקום כדי לרחוץ באורם. (ופתאום נדמה לי שהרקדנים גם הסתבנו בטלפונים הניידים שלהם, ושמא רק הזיתי?)

Wig It דכדכה והשמימה אותי, אבל האמנתי לה; האמנתי לעילגות המודעת, לעכשוויות, לסבבה, לזיוף, לצווחות ההבעה, לסובלנות הלמה לא, לאופטימיות המשונה. ובעיקר לאופן שבו הן תורגמו לעיצוב, למרחב, לטקסט שחלקו היה על גבול האימוג'י (וגם זה מסימני הזמן, האימוג'י "דמעות אושר" נבחר למילת השנה של מילון אוקספורד).

זו היתה בסופו של דבר אחת העבודות השלמות והמשכנעות בהרמת מסך.

דמעות אושר, האימוג'י הזוכה

מתוך Wig It של עדו פדר, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך Wig It של עדו פדר, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך סטיריקון של פליני (1969) (Wig It כסטריקון לעניים?)

מתוך סטיריקון של פליני (1969)

*
אי שם בעכשיו, אורי שפיר

אי שם בעכשיו, אורי שפיר, הרמת מסך 2015, עבודה לשני רקדנים, שמונה מסכים ואמן וידאו.

הדבר שהכי בלט לי על במת "אי שם בעכשיו" היתה החוטייה של מסכי הווידאו (גם המסכים נדדו על הבמה כמו הפנסים של עדו פדר. נזכרתי במה שאמר הפרח לנסיך הקטן (אוונגרד בפני עצמו). "בני האדם? … הם חולפים עם הרוח. אין להם שורשים ודבר זה מכביד עליהם מאד"). ערבוביית החוטים תפסה חלקים נרחבים מן הבמה, מה שלא הפריע לרקדנים שהתנועעו בחלקים הפנויים בלי לעשות מזה עניין. וחשבתי כמה שונה הפרוזאיות הזאת מן הרצפות הפיוטיות של פינה באוש: רצפת פרחי ציפורן של נלקן או רצפת הדשא של 1980, רצפת הכבול של פולחן האביב או רצפת הכסאות ההישרדותית של קפה מילר וכן הלאה. אצל באוש יש מתח ביחס בין הרקדן לקרקע שעליה הוא דורך, יש זיקה של משמעות ופיוט. ואילו כאן יש דו קיום, סובלנות אגבית, יש מקום לכולם.

המופע כפי שנכתב בתוכנייה, יוצר נוף משותף לגברים ומסכי וידאו שמתעדים אותם, "נוף שמאפשר להתבונן פנימה והחוצה בו זמנית ולשאול מה קורה ברגע הזה ממש, ואם אנחנו יכולים להיות נוכחים בו." והשאלה הזאת מתייחסת לבועה שעל הבמה כאילו אין מציאות בחוץ ואין מסכים שמתעדים ומפרקים ומשנים ומייתרים אותה.

בסוף, אם אני זוכרת נכון, המסך מרמה, מהתל במציאות שממהרת ומתאימה את עצמה אליו בקלילות, במשחק. (מה זה אומר? תדמיינו).

*

לחוד(ים) עדי בוטרוס

בוטרוס, אולי בהיותו ערבי, לא מרשה לעצמו את מותרות הנונשלנס והניתוק. בעזרת אבשלום לטוכה ואהובה קרן הוא מנסה לומר משהו משמעותי על האבסורד שבגזענות, על הגדרה עצמית שמסמנת את הזולת ומפרידה וחוסמת את האפשרות להרמוניה ואיזון. הוא עושה זאת בעזרת דיאלוג פשוט ומשפטים תנועתיים שנקלעים שוב ושוב לתנוחות של תלות משולשת, של איזונים שהיו קרובים מאד לפייטה (באיטלקית, רחמים, כך נקראת הסצנה שאחרי הצליבה שבה ישו המת מוטל בזרועות אמו) לולא הענייניות והפיכחון ואולי גם היושרה של בוטרוס שנמנע מפתאוס ומניפולציות רגשיות. האביזר היחיד על הבמה (מלבד כסא, ומלבד נעלי העקב של קרן, המשמשות גם ככלי הקשה או חבטה במסמר בלתי נראה, או חיסול ג'וקים בלתי נראים) הוא חוט שחור ארוך שמשמעותו פתוחה – אולי קושר, אולי מפריד, אולי לא מראה את היציאה מן המבוך. יש בחוט משהו סיפורי, פוטנציאל פיוטי שמנוטרל כמעט לגמרי והופך אותו לקו, קשקוש עקשן שנטפל לקומפוזיה (וזה לא נכתב בביקורת אלא על דרך התיאור).

שתי תמונות מתוך חזרה. בנפרד וביחד והחוט השחור.

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

מתוך לחוד(ים), מאת עדי בוטרוס, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

אל גרקו, פייטה

*

THE HAPPENING של תמי ליבוביץ

לורי אנדרסון מנגנת בכינור עם קשת מנורת פלורסנט

בזמן כניסת הקהל ל- THE HAPPENING ניצבת ליבוביץ על במה לבנה, חבושה בפאה בלונדינית, ידה האחת אוחזת בחרב ארוכה ועל האחרת כמו על טס מונח זוג נעלי התעמלות. קולה המוקלט שר שורות מ gigantic של הpixies, והיא חוזרת עליהן בשירה חיה. בזו אחר זו צצות אותיות זורחות מעבר לחומה הלבנה ומאייתות את שם המופע.
ואז החרב מתהפכת ונפרדת מן הדמות, הנעליים יורדות לרגליים; קולות, תנועות, הבעות פנים, חפצים (פאה, ספר אדום, כיסויי עיניים, פירמידות קטנות צחורות, כפילה בובתית ועוד), מתהפכים, מחליפים מקום, חוזרים. הפורמליזם של ליבוביץ קצת פחות נוקשה וראוותני משל רוברט וילסון. יש בו משהו פופי, משהו נונסנסי שקרוב לאליס בארץ הפלאות ולאור הקריר והמעט מסתורי הנוגה מקשת הכינור של לורי אנדרסון.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ. הרמת מסך 2015, צילמה תמר לם.

רוברט וילסון

רוברט וילסון, מתוך איינשטיין על החוף (1976)

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ (מימין תמי ליבוביץ, משמאל בובה כפילה). הרמת מסך 2015, צילמה תמר לם.

מתוך THE HAPPENING מאת תמי ליבוביץ, הרמת מסך 2015, צילמה נועם סנדל. הדמות הנושאת את הבובה לבושה בטייטס וקפושון כמו צייד ימי ביניימי.

צייד, מתוך ספר הציד של גסטון פבוס, המאה ה-14.

הדמות המסתורית שמגיחה לרגע ב THE HAPPENING ונושאת את הבובה, שוברת את הלובן באדום ובירוק העז שלה. יש בה משהו תמים וגרפי שכמו יצא מספר ילדים, אבל גם נגיעה של מוות (היא הזכירה לי את "פראו טרודה", סיפור קצרצר של האחים גרים שבו ילדה נמשכת לביתה של פראו טרודה המכשפה למרות האזהרות, ורואה איש ירוק, איש אדום ואיש שחור על המדרגות. היא שואלת את פראו טרודה ונענית שהאיש הירוק הוא הצייד, האדום הוא הקצב, והשחור הוא הפחמי. בשלב הזה הנשימה כבר נעתקת מרוב פחד אבל אין דרך חזרה. המכשפה הופכת אותה לגזיר עץ ומשליכה לאח).

"'העצמי' כפורמט, לא בהכרח כאוטוביוגרפיה", זה הDNA הפורמליסטי של העבודה כפי שהוא מסוכם בתוכנייה. אבל בשיכפולים של ליבוביץ יש בדידות של הד, והמלנכוליה שדולפת מן הסדקים נוגעת בלב.

*
Void מאת אור מרין

מתוך Void מאת אור מרין, הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון (צילום לא מעודכן, הפרחים היו סגולים ומפוזרים על פני כל הבמה).

הבמה של Void היתה זרועה בעשבים פורחים (אולי גבעולי לבנדר?). שלוש רקדניות, אחת מהן חשופת חזה, התפלשו בהם רקדו עליהם והדביקו אגדים שלמים לגופן בעזרת מסקינג טייפ שנכרך על גופן כמו תחבושת. שערה המסולסל של אחת נערם על ראשה ומתחרז עם צרורות הפרחים (ראו בתמונה למעלה). האווירה ציורית.

המלקטות, ז'אן פרנסואה מילה, 1857 – נזכרתי בן בגלל תנוחת הרקדניות בהתחלה, העשבים הפזורים, השילוש.

בוטיצ'לי, פרימוורה (1482, פרט. גם ריקוד הגרציות הדהד בעבודה).

התוכנייה מדברת על הרכבה ופירוק של דימויים נשיים, על בדיקת החומריות של הגוף וההתאמה בין ה"נשי" ו"היפה" לבין "החומרי" ו"המכני", אבל בפועל Void קרוב יותר לרומנטיקה של המאה ה19, לחבורת הוויליות (רוחות רפאים רוקדות של נערות מתות) מג'יזל, בת הכפר שנבגדה על ידי אהובה האציל ומתה. זה כמעט ארכיטיפי הקישור בין פרחים לנערות, ובין פרחים קטופים לנערות נבגדות שמתו או השתגעו (הכוריאוגרף השוודי מץ אק המיר את היער של הוויליות בבית משוגעות) או שניהם. ונדרש מהלך הרבה יותר דרסטי כדי לשבור את התבנית.

אופליה (פרט) John Everett Millais אמצע המאה התשע עשרה.

*
"12 צ'קים דחויים", אלה רוטשילד

"12 צ'קים דחויים" הוא מעין מופע אימים שמתרחש בתוך נוף-אינסטנט של קופסאות קרטון, שאותו מקימה ועליו חולשת כרישת נדל"ן המגולמת על ידי רוטשילד (שם אירוני בעל כורחו) עצמה. לבושת שחורים על עקבים גבוהים ומלווה במקהלה של עשרים כפילים היא נעה בין הלונג שוט של ארגזי המגורים לפנים הדחוס של מעין דירה לדוגמא.

ענבל בן זקן מעצבת התלבושות וזוהר שואף שעיצב את התפאורה בחרו כל אחד בדרכו בשיכפול ובשיעתוק אבל יש משהו כללי בבחירות של כולם. ייתכן שהעבודה היתה עולה בדרגת האמנות לו כל העושים במלאכה, כולל רוטשילד עצמה, היו מתעמקים קצת בפופ-ארט, זרם אמנותי שמחובר בטבורו לקפיטליזם, לאמצעים שיווקיים ("12 צ'קים דחויים" היא עבודה חזיתית וחזותית כמו כרזת פרסומת מאיימת) ולשעתוק. אולי הקרירות של הפופ-ארט היתה מביאה ממד נוסף סותר לאקספרסיוניזם בגרוש (וכל תסריטי האימה משתייכים אל האקספרסיוניזם הזה במידה זו אחרת) של העבודה. ובסופו של דבר היה ב"12 צ'קים דחויים" משהו נועז אבל גם קל מדי, מין איכות של מערכון לחבר'ה ששמחה את הקהל המזדהה.

Wayne Thiebaud Salads Sandwiches and Desserts 1962

משמאל ג'ורג' סיגל, מימין קריסטו

*

The Free Builders מאת עידו בטש

The Free Builders של עידו בטש היתה עבודה נבונה, משוכללת, מחויכת ובסופו של דבר עצובה.

בטש ניסה על פי התוכנייה, "לבדוק את האפשרות שלנו כפרטים בחברה לשנות מן היסוד את ההתנהגות הנורמטיבית," ניסוח יבשושי משהו שמקפח את היסוד הלירי והנונסנסי בעבודה.

"מן היסוד", כלומר מאדם וחוה? כי עידו בטש ודור פרנק הזכירו לי את אדם וחווה של לוקאס קראנאך, ואפילו יותר את גלגולם המחודש ב Relâche הבלט האוונגרדי שיצרו פרנסיס פיקביה והמלחין אריק סאטי ב1924 (ביחד עם חבורה מיתולוגית של אמנים שכללה את במאי הקולנוע רנה קלייר והצלם מאן ריי). מרסל דושאן בכבודו ובעצמו, גילם את אדם של קראנאך בעזרת זקן מודבק.

משמאל, אדם וחוה, לוקאס קראנאך (המאה ה-16), מימין, אדם וחוה על פי לוקאס קראנאך, מתוך בלט האוונגרד Relâche, 1924. את אדם גילם מרסל דושאן, ואת חוה ברוניה פרלמוטר. צילם מאן ריי.

סטיל מתוך שיחזור של Relâche שהועלה בבלט של לוריין ב2014 (ישר להרמת מסך).

לא רק הניסוח היבשושי מקפח את העבודה, גם התמונות היפות לכשעצמן של גדי דגון מסלפות איכשהו את רוחה; הן כמו פילטר שמבליט את האקספרסיוניסטי ומסנן את המגוחך. כדי להבין מה הלך שם ערבבו את קראנאך-דושאן ב"משל העוורים" של פיטר ברויגל (ציור המתאר חבורת שוטים סומים המנסים להוביל זה את זה) כי אדם וחוה הלא נורמטיביים של בטש הם גם סוג מפורט של שוטים, והוסיפו מנה מunder של מתניקולה בשיתוף עם יסמין גודר. הנה:

עידו בטש ודור פרנק ב The Free Builders הרמת מסך 2015, צילם גדי דגון

משל העוורים, פיטר ברויגל, המאה ה-16 (לגמרי מחול)

מתוך "under" של הצמד מתניקולה (ניקולה מאשה ומתן זמיר) בשיתוף עם יסמין גודר. צילום סנדרה רוביאס

(לא נראה לי שהצלחתי לעשות צדק עם העבודה הזאת).

*
"מצעד הפיות השבורים" של אייר אלעזרא ואסף

מן התוכנייה: "אמן רחוב מציע לרקדנית להצטרף אליו להופעה במצעד. הם עובדים יחד על הכנת מופע, אבל כל אחד מהם תופס את המצעד אחרת – הוא כמקום והיא כהוויה."

מיכל חלבין (כתבתי על תמונות מהסדרה הזאת כאן וגם כאן). שמתי אותה במקום התמונות המאד לא מעודכנות שקיבלתי)

יצא ש"מצעד הפיות השבורים" היתה העבודה האחרונה שראיתי בהרמת מסך 2015, והחיוניות שלה היתה כמו מים חיים (לתשומת לבם של המנהלים האמנותיים – אני לא יודעת אם חיוניות היא מרכיב הכרחי. קרוב לוודאי שלא, אבל עבודה אחת מתוך שלוש עשרה זה קצת מעט). השתתפו בה: רקדנית, אמן רחוב, גיטרה, מחסום פה שמכיל מפוחית והופך לארנק של דם, שטיח אדום שמתגלגל ונפרש כל פעם בזווית אחרת, עובר גלגולים שונים ואפילו נצבע בדמם של הפיות השבורים. עמודי תאורה ("וויינדאפ") עם פנסים מסנוורים, כיסא על גלגלים ועוד כמה דברים ששכחתי.

הכוח של "מצעד הפיות השבורים" טמון במתח בין שני הפכים. מצד אחד הכללים השבורים וההתנהלות הקפריזית הנקטעת לא פעם בברוטליות על ידי החשכה גמורה או על ידי סינוור, ומנגד הקומפוזיציה הגיאומטרית והמחושבת שנחבאת מתחתיה. (אולי זה גלגול של המתח המוצהר בתוכנייה, בין המצעד כמרחב למצעד כהוויה? הייתי שואלת אותם לולא מיהרתי לסיים לפני שהפוסט יתעפש).

דוגמא למתח הזה? ניקח למשל את תמונת הפתיחה והסיום: המופע נפתח כשאלעזרא עומדת באמצע קדמת הבמה על השטיח האדום המגולגל למחצה, היא מפנה את גבה לקהל (פיה חסום והיא נושפת נשיפות אסתמטיות לתוך המפוחית), ומסתיים כשאסף סלהוב תופס את מקומה על השטיח האדום הפרוש עד הסוף. גבו מופנה לקהל בזמן שאלעזרא חוזרת ומשתחווה במלוא התנופה. לאט לאט מתחוור לקהל שהוא פשוט לא יציית לכללים ולא יסתובב להשתחוות (ומצד שני אלעזרא משתחווה כפליים, במשנה מרץ, גם במקומו).

זו היתה העבודה השנייה בהרמת מסך שגרמה לי להיזכר ב Relâche (ראו למעלה). פיקביה המליץ לצופי Relâche להצטייד באטמי אוזניים ובמשקפי שמש כדי להתגונן מן האור המסנוור שהוחזר מן הדיסקיות המצוחצחות של הרקע, ועודד אותם לקרוא "הלאה סאטי!" ו"הלאה פיקביה!" המבקרים התעצבנו על התאורה המסנוורת, על הכבאי המעשן ששפך מים מדלי לדלי במשך כל המופע, על הבלרינה היחידה (בין עשרות הגברים) שרקדה דווקא ברגעי השקט וחדלה מיד כשהמוסיקה חזרה.

אין לי מושג אם סלהוב ואלעזרא מכירים את Relâche, אבל שפת המופע שלהם מתייחסת לאותה שושלת שוברת כללים, לא מתוך כעס ולא רק מתוך בדיקת גבולות, אלא כי כיף לשבור, כי החיים שבורים וגם חיים יותר בזכות השבירה.

Relâche, 1924 מאת פרנסיס פיקביה ואריק סאטי (בשיתוף עם רנה קלייר, מרסל דושאן, מאן ריי ואחרים). הרקע שהורכב מדיסקיות מצוחצחות סנוור את הקהל והעלה את חמת המבקרים.

*

התכוונתי לכתוב גם על העבודה של לילך ליבנה. אבל כבר הארכתי הרבה ומדי. אולי בפעם אחרת (הנה כתבתי). ורק עוד כמה מילים על הסך הכול.

13 יצירות מחול ו15 יוצרים זו כבר סטטיסטיקה, כמות שבה מצטברות ונחשפות תבניות על אפה ועל חמתה של הרב-קוליות המובטחת ואף מקוימת. כשמניחים את כל היצירות זו על גבי זו כמו שקפים מיד מתבלטים דברים מסוימים בנוכחותם או בהעדרם.

אז מה בלהט בהעדרו בהרמת מסך 2015?

כעס. רדאר הכעס שלי צפצף רק פעם אחת ב"12 צ'קים דחויים" של אלה רוטשילד, וגם הכעס הזה לא ממש שרף. העדר הכעס בלט גם בגלל המציאות (שכבר חדלה כנראה להכעיס מרוב ייאוש) וגם בגלל הצרחות. ברוב העבודות צרחו. לא מתוך הכרח ואפילו לא מתוך להט, צרחו כדי לממש את זכות ההבעה, צרחו כי זה יותר קצר ממילים. לא שחסכו במילים. ברוב העבודות דיברו. בעיקר טקסטים פרוזאיים עד בנליים שנאמרו באופן סביר (חסרה לי תרבות של הגשת טקסט, רק "בליסטיקה פנימית של האינפנטיל" של שרון צוקרמן ויזר התעלתה).

הרמת מסך 2015 היא בין השאר דיוקן קבוצתי ("הכל דיוקן והכל אוטוביוגרפי, אפילו כסא," כפי שאמר לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מלצטט). ומעבר לאמנות, בתור מי שחיה פה, הצירוף הזה של צרחות ונונשלנס וסובלנות של הבל הבלים הכל הבל הוא עוד קרש בארון המתים של האופטימיות שלי.

*

זהו. לו היתה לי תמונה של תלבושת הדורבן שיצר קים טייטלבאום לעבודה של בשמת נוסן, הייתי שמה אותה פה. לא רק בגלל שזה בגד יפהפה בעל תנועה מהפנטת, אלא בגלל שתהיתי ממה עשויים הקוצים וגיליתי שהם עשויים מאזיקונים. קוצים מאזיקונים – בשירה קוראים לזה היפרבולה. גם זה סוג של ראי.

עדכון – הנה הדורבן בחי להרף עין, ועוד הרבה טעימות מהרמת מסך 2015

 

Read Full Post »

meaningful and alive או תעלומת האווז הדו-ראשי

פעם צפיתי בראיון מצולם עם אינגמר ברגמן הזקן. המראיין שהיה גם ידידו הקרוב של הבמאי שאל אותו אם הוא עדיין חושש כשהוא מתחיל ליצור או שלמד לבטוח בעצמו עם הגיל ועם הניסיון. וברגמן ענה שהוא עדיין חושש, הוא עדיין מתפלל בכל פעם מחדש שזה ייצא meaningful and alive. הצירוף הזה לוכד במדויק את סוד הפיסול הרך של חליל בלבין ומרב קמל.

בעמקי לבי אני מוסכניקית של קסם, מתחשק לי לפרק כמה דימויים כדי להבין את המנגנון.

רשימה שנייה ואחרונה על תערוכה נפלאה. לרשימה הראשונה.

*

כנר על הגג

"שלפוחית", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ניקח את "שלפוחית" לדוגמא. על השאלה מה רואים בתמונה, אפשר לענות בכמה דרכים:

1. "כנר על הגג" כפשוטו כמשמעו – מחווה למארק שאגאל.

2. כנר מרחף מעל מסגד שמזכיר במעומעם את "כיפת הסלע" (צירוף לשוני עם תחתית כפולה, במיוחד ליד היידישקייט של "כנר על הגג").

3. מעלל קרקסי שבו אקרובט מאזן את עצמו באלכסון על (כמעט) כדור בזמן שהוא מעשן מקטרת (יפה במיוחד ייצוג העשן, מימושו החומרי) וגם מנגן בכינור.

4. אמנות על אמנות. הערה ארס-פואטית על ציור ופיסול; כי הכנר הרי כלל לא מרחף. בלבין וקמל פשוט תפרו אותו לכיפה, ובכך גם נפטרו מן הסירבול הכרוך בתלייתו וגם החילו בחן פיוטי קונבציה של ציור על פיסול. (עוד באותם עניינים – הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה).

מימין, "שלפוחית" מאת חליל בלבין ומרב קמל, באמצע אקרובט על כדור מכאן, משמאל, "כנר" מאת מארק שאגאל, 1912. לשאגאל יש הרבה ציורים של כנרים (ירוקים) על גגות. אני מהמרת על זאת גם בגלל המקטרת שנרמזת בה וגם בגלל כיפת המסגד הנחבאת איכשהו בעננים השלפוחייתיים ובמבנה הקטן דמוי המסגד הלחוץ בין שני הגגות שעליהם דורך הכנר. לחצו להגדלה

כל התשובות נכונות, כמו שכתוב במבחנים אמריקאיים. ויש עוד:

על פי ויקיפדיה "כנר על הגג" הוא "מעין מטאפורה לקיום דרך מסורת ושמחה בתוך חיים מלאים באי ודאות וחוסר איזון", משפט שקורס מרוב רבדים כשמחילים אותו על המציאות הפוליטית הנוכחית כפי שהיא מזוקקת ב"שלפוחית". בריחוף המזויף ובאיזון המזויף של הכנר שמתעקש לנגן כשהוא תפור בכוח למסגד. ובעצם, הוא כבר לא מנגן. הקשת נפלה לו והוא מנסה לאזן את עצמו בידו הפנויה. ומי יודע איך זה ייגמר.

*

הגוף כמגרש משחקים

אחת הסיבות שהדימוי עובר כמעט מתחת לראדאר הפוליטי (כלומר נקלט ברמה של קריצה ולא במלוא העומק והחריפות), היא הרוח הליצנית של התערוכה.

מימין "ניתוח פלסטי", משמאל "בננה" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה

בספרו הנהדר "שקיעת הלץ" מדבר אריה זקס על הצירוף של ערמומיות וטיפשות בהוויתו של הלץ (למשל, לתפור את עצמך לגג כדי לרחף) ועל ההתעסקות המופגנת שלו בפונקציות הגופניות הבסיסיות של האדם – האכילה, ההפרשה והסקס. זקס אומר שביחסים המתמיהים והמצחיקים של הלץ עם גופו, הוא "גם מחייב את חיי הבשרים וגם חושף את האבסורדיות שבהם." הוא אומר שזה תפקידו של הלץ, להזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית כדי להגן עליהם "מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות."

זה חל על רבים מפסלי הקרנפים, אבל נתבונן לרגע ב"מחלל" (שעליו יצא קצפם של המגיבים לבקורת המשבחת של גליה יהב בהארץ).

"המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין.

ובכן, ראשית, גם זה קרקס. מעלל אופייני לסייד שואו, שנוצר משילוב של אינפנטיליות, רצון לעורר פליאה, לשבור גבולות, ללגלג על המכובדות, לשחק בגוף.

"חלילן" הודי, קאראן אנאנד. התמונה מפה

שנית, זה פסלון מחווה ל"חלילן" של אדואר מאנה. "מחלל" הם קראו לה (כמו בשירי הרחוב של דרורה חבקין: אני מחלל./ מה אתה מחלל?/ אני מחלל, מחלל את השבת.) וזה לא עד כדי כך רחוק אגב, ממרסל דושאן שצייר שפם למונה ליזה וכתב מתחת, חם לה בתחת. על הפרשה ההיא כבר כתבתי בהרחבה. לא אחזור על הדברים, רק אשוב ואצטט את ה. פ. רושֶׁה (אין לי מושג מי זה): "כשמרסל דושאן צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".

ושלישית, אי אפשר שלא לתהות (אני לא יכולה) על הזיקה בין ה"מחלל" לאמן ששמו "חליל" בלבין. שאלתי. מתברר שהחלילן של מאנה היה תלוי מעל מיטתו של בלבין כילד. ועוד שכבה פרה היסטורית נחשפה באטימולוגיה של הפסל.

מבחינה מסוימת "קרנפים" הוא סוג של יומן מוצפן או מכושף. רבים מן הדימויים נוצרו מדברים שקרו ברחוב או בעבר או בחלום.

*

מנורת הפלאים של אלדין

מימין לשמאל, "נימול", "חשופית" – מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

כששאלתי איך נוצרה "חשופית" למשל, הם ענו, היו לנו חשופיות בשירותים. ועל זה התיישבו חלומות פרטיים וחלומות שקראו בספר עלטה. ואני ישר נזכרתי במנורת הפלאים של אלדין. הרי החשופית הענקית שבוקעת מן השירותים היא כמו השד שבקוע מן המנורה (כולל הנופך האירוטי של הפרשנות הפסיכואנליטית שרואה בשפשוף המנורה והשלכותיו אוננות והזיותיה).

שד המנורה אגב, הוא לץ אמיתי. בסיפור המקורי הוא תוקע את יריבו של אלדין בבית הכסא "ולפני שיצא מעל פניו נפח עליו נפיחה, שייבש אותו בה" (כפי שתרגם להפליא, יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיאנו).

ואילו "נימול" נולד מאירוע ספציפי. בלבין עמד פעם ברחבה של מוזיאון תל אביב כשאישה נסערת יצאה מבית המשפט הסמוך: "תאמין לי," היא אמרה, "אם רק היה לי את הקטן הזה שיש לך בין הרגליים החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, עכשיו הייתי חותכת אותו ושמה לעצמי."

גם "נימול" (שנראה כמו יוסף פקיד המים של דודו גבע בצעירותו) הוא אמן קרקס; יורק אש ו/או אמן גוף אקסטרימי – תבחרו, שסוחב אחריו אוסף של סוגיות מגדריות ורגשיות (ישראליות עד העצם) כמו אוסף פחיות שמקרקש אחרי מכונית חתן כלה.

"נימול" ולא "סריס", תמיד יש עוד פנייה ברכבת השדים של האסוציאציות.

*

בניגוד למגריט (שלא התעניין בציור כציור אלא ככלי לרעיון)

שוב ושוב אני נגררת לדיבור הספרותי הרעיוני, כשהכוח של העבודות טמון ברגישות הפלסטית של קמל ובלבין, רגישות מולדת נפלאה שאי אפשר לזייף. זה קשור לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. הכוח של "המחלל" מעוגן גם במוסיקליות החזותית שלו, באופן שבו כפתורי המדים "מתחרזים" עם נקבי החליל, כאילו נשרו מתוכם. זה לא קיים אגב אצל מאנה, מהזווית שלו לא רואים את נקבי החליל.

משמאל, "המחלל", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין. מימין, "החלילן" מאת אדואר מאנה. לחצו להגדלה.

על מנת להבהיר את הנקודה החשובה הזאת, ניקח את "סוחר עתיקות":

"סוחר עתיקות", מתוך "קרנפים" מאת מרב קמל וחליל בלבין, לחצו להגדלה.

ברובד המטפורי הרעיוני – גם הכד וגם הפרח הנבול שמוצג-מושט ברוב טקס – הם העתיקות. היד שייכת הן לסוחר החמדן והן לרוח הרפאים שמסרבת להרפות.

אבל ברובד הפלסטי מתקיימים יחסים אינטואיטיביים יפהפיים בין הגבעול הזוויתי של הפרח השבור לזיגזג של גזעי העצים שעל הכד ולקווים הרקומים על כף היד (שגם בהם מהדהדים בתורם, פסי הקישוט בתחתית הכד), ובין ידיות הכד לאצבעות ולאברי הדמויות העירומות, וכן הלאה.

*

תעלומת האווז הדו-ראשי

"חנה'לה" מתוך "קרנפים" מאת חליל בלבין ומרב קמל

"שמלת השבת של חנה'לה" היא מעשייה שרודפת אותי. "בכל אשר אלך אני מוצא את פו," כתב א. א. מילן, ואני מוצאת את חנה'לה משום מה (למשל או למשל או למשל או למשל וכן הלאה). חנה'לה של קמל ובלבין היא כוכבת של סייד שואו פורנוגרפי שמאזנת נרות שבת דולקים על פטמותיה. אבל מה היא מחזיקה ביד? תהיתי. אווז דו-ראשי, הם ענו. כן, אבל למה? הם משכו בכתפיהם. אולי אני אדע…

זה הניסיון שלי לנחש.

באופן הכי בסיסי גם האווז שייך לסייד שואו. בקרקסים של פעם היו מראים לקהל פלאים כאלה בהפסקות (אני אישית זוכרת עגל דו-ראשי מסכן). ברובד האמנותי חנה'לה היא מחווה לסוריאליזם, ואווז דו ראשי זה בדיוק מסוג הדברים שחנה'לה סוריאליסטית היתה אוחזת בחלום; חפץ מופרך ובו בזמן קשור בהמון חוטים.

פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל

האווז הדו ראשי קשור גם לערוץ הפורנוגרפי (זה שרואה דרך המעשייה התמימה על הילדה הטובה והשמלה המוכתמת את סיפור האונס המוכחש), מוטציה עמומה ונלעגת של הברבור מהסיפור המיתולוגי שבדמותו אונס זיאוס את לדה.

וביתר קונקרטיות: האווז מין שילוב מעורפל של השק והפחמי עצמו. האווז נראה כמעט אנושי: רגליו הספק אחוזות בידי חנה'לה ספק מושטות אליה, הן ידיו של הפחמי. שני הצווארים הם רגליו של הפחמי – בתפירה ממש מסתמנים מכנסיים עם חנות. הדמות ספק ערופה ספק רפויה כמו המנקין שהנשים של גויא מקפיצות (עוד ציור עם נופך אירוטי מוזר).

מימין, פרט מתוך "הקפצת המנקין" של פרנסיסקו גויה. באמצע, פרט מתוך "חנה'לה" מאת חליל בלבין ומרב קמל. משמאל, "לדה והברבור" המאה ה-16, בעקבות לאונרדו דה וינצ'י.

ושוב, לא הייתי "מאמינה" באווז, לולא הפמוטות השחורים שמהדהדים בצווארו הכפול, לולא הקשר העמום בין מקוריו הכתומים ללהבות הנרות. לולא הלהבות המהדהדות בתחרת שרווליה של חנה'לה. לולא האדום והצהוב של שדיה התחברו לשערה הכתום, ועוד כהנה זיקות חזותיות שמלפפות הכול ביחד כמו קורי עכביש.

*

הארכתי דיי. את מילות הסיום אני משאירה לחנוך לוין, דובר "לֵצית" ו"קרקסית" ברמה של שפת אם. בתחילת מחזהו "הילד חולם" פורצת המלחמה לחדרו של הילד הישן: פליטים נרדפים על ידי חיילים, איש שותת דם נרצח ליד מיטתו. אבל כשהילד מתעורר כולם חסים עליו לרגע:

מפקד: החביאו מאחורי גבכם
את הרובים. הסירו
את הקסדות.

[והוא והחיילים מסירים את כלי-נשקם. מתחפשים מכל הבא ליד. אווירה של קונדסות ועליצות. המתח פג. את גופת שותת-הדם הם מכסים בשמיכה ומסלקים הצידה. לאם]

העירו אותו, ליצנים הגיעו העירה.

האם: [מעירה את הילד ברכות]
ילד מתוק שלי, קום, ראה
מי בא לבקר אותך.
קרקס גדול, מלא ליצנים וקוסמים
הגיע לעירנו. הם באו אליך,
נסיך קטן שלי, לשעשע אותך.

*

עוד באותם עניינים

האיש שלימד אותי להסתכל

מוצא הפנטזיה (על פי ספר הדקדוק הפנימי)

על אויסטר (עוד עבודת קרקס נהדרת, של ענבל פינטו ואבשלום פולק)

רשימת הליצנים

חיוכי האתמול והמחר (על שלוש המונה ליזות, של לאונרדו, של דושאן ושל בויס)

*

ובלי שום קשר (אולי קצת)

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון

לפרטים אפשר לפנות לתמי 02-5618514 שלוחה 118 || tammy@traintheater.co.il

ויש גם תוכנית רזידנסי, למי שיש לו הצעה בימתית להצגת ילדים חדשנית. טקסט (גם הטקסט הנהדר ביותר בעולם) אינו הצעה לבמה. אנחנו מחפשים עיבוד בימתי חדשני, כלומר תיאטרון חזותי/ תיאטרון בובות/ תיאטרון חפצים ו-או חומרים/ תיאטרון מחול וכן הלאה. יש להגיש הצעה שלמה לעיבוד וגם קטע מוכן של כ-3 דקות להתרשמות. מספר המקומות מאד מאד מוגבל.

מה ההבדל בין החממה לרזידנסי?
הבדל של שלב: החממה מיועדת לאמנים שרוצים לגלות ולפתח שפת תיאטרון אמנותית לילדים.
הרזידנסי מיועד לאמנים  בודדים שכבר דוברים את השפה ויש להם הצעה ספציפית ובשלה להצגת ילדים.

*

Read Full Post »

האם איור זאת אמנות?

נתחיל בנקודה שבה הפסקתי בפעם הקודמת. האם האיור צריך להתאים את עצמו לטקסט, האם לא חלה התיישנות על התפיסה הזאת? יש לי טיעונים כבדי ראש: אתיים, אמנותיים, רגשיים, חינוכיים (כן, אפילו חינוכיים, תארו לכם). אבל זה גם אישי כמובן: אני לא אוהבת כשדברים מתאימים; אם זה לא נס – ונסים אמנם קורים אך לא בתכיפות – זה סימן שאחד הצדדים עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם כדי להתאים; זה גורם לי סבל פיסי כמעט, על דרך ההזדהות.

כשנברא האיור (עוד לפני שנפרד כמו השמיים מן המים של הציור) העולם היה הררכי; עבדים, צמיתים, נתינים, משרתים, כולם התאימו את עצמם לאדונים, שחייהם התנהלו כאילו מעצמם וללא כל מאמץ.

עולם ספרי הילדים עדיין מתנהל כך מבחינות רבות. במקרה הטוב (כפי שציינתי פעם) המודל הוא של נישואים מסורתיים: הבעל והאדון הוא הסופר, והמאייר בתפקיד האישה הוא העזר כנגדו. במקרה הרע, הסופר – ועל אחת כמה וכמה הסופר החי – פשוט מרקיד את המאייר לצלילי חלילו.

ורק לשם הבהרה: אני לא נגד סופרים. סופרים הצילו את חיי. אני עצמי סופרת. זכותו של סופר לבחור מאייר לספרו, אבל האיור אינו אמצעי למימוש חזיונותיו של הסופר. האיור הוא כלי הביטוי של המאייר כשם שהטקסט הוא כלי הביטוי של המחבר.

אם סופרים היו מקדישים לזה קצת מחשבה, הם (או לפחות רבים מהם) היו משחררים שליטה. אם מתוך הגינות בסיסית ואם מתוך הבנה של הרווח האמנותי הגדול (ובכלל, נדיבות זה קסם בפני עצמו). אבל קל להסתגל לזכויות יתר ולשכוח שהן כאלה. התבנית נהייתה כל כך מובנת מאליה שכבר לא מבחינים בה, לא שמים לב שהסתיידה והגיע הזמן להחליף – או לכל הפחות לנער אותה.

ועוד הבהרה: אני לא מנסה להכחיד שום דבר. אפילו לא את הציות, ובטח שלא את התום. תמיד יהיה להם ביקוש, הן מצד היוצרים והן מצד הקוראים. אני רק מערערת על מעמדו של הציות כסרגל וכנורמה וכברירת מחדל.

"נסיך צפרדע" ("מלך צפרדע או היינריך ברזל") משמאל האיור המסורתי של ארתור רקהאם, מימין הפרשנות של מוריס סנדק. לחצו להגדלה.

ניקח למשל את "נסיך צפרדע", או בשמו המלא באוסף האחים גרים – "מלך צפרדע או היינריך ברזל". באיור המסורתי של ארתור רקהאם, הנסיכה היפהפייה מנסה, ככתוב, להיפטר מן היצור הדוחה. מוריס סנדק לעומת זאת, חותר תחת הטקסט וחושף כביכול את הסוד השמור של הסיפור: על פי סנדק הקרפד הוא החיה (=הנפש) התאומה של הנסיכה. עיניה הקמות של הגיבורה וקפלי צווארונה יוצרים זיקה ברורה בין השניים, וגם הגדלים שלהם קרובים.

האיור המסורתי של רקהאם הוא לא רק עשיר ויפהפה אלא גם מתאים כמו כפפה לפרשנות שלי. אבל סנדק מציע אושר מסוג אחר: האיור שלו קומי ובו בזמן אפל ומסעיר באפשרויות החדשות שהוא פותח. לו המחבר היה בחיים – ספק אם איור כזה היה מאושר על ידו. הזמן והמרחק הם שאיפשרו לסנדק לפתוח את הסיפור, ואולי גם מעמדו המיוחד; כי בכל זאת, יש מאיירים ויש מוריס סנדק.

לפעמים החתרנות המבורכת של המאייר חומקת מתחת לרדאר השמרני (או שמא מוגנבת מתחתיו על ידי עורכים אינטואיטיביים או ספקנים?). כמו למשל במקרה של ארנב הקטיפה, ספר שבו לומד הגיבור-הצעצוע שרק אם ילד יאהב אותו הוא יהפוך ל"אמיתי". מסר קצת מבעית מבחינה אנושית. האם רק מי שהוריו אהבו אותו (וילד הוא ההורה של הצעצוע במשוואה הספרותית הפשוטה הזאת) יכול להיות אמיתי? יש לזה אולי רגליים פסיכולוגיות, אבל מה יעשו ילדים לא אהובים, ישתדלו עוד יותר לרַצות ולמצוא חן? דון דיילי, המאייר שנבחר על ידי ההוצאה העברית, חולק על הסופרת. הילד, באיוריו הסוגסטיביים והמענגים הוא הרבה יותר מחוק ופחות ממשי ואמיתי מן הצעצוע. האיור כאילו קורץ לילד מתחת לאפו של הטקסט ומודיע לקורא, שהוא אמיתי בזכות עצמו, הרבה יותר מכל הקשקשנים שמתיימרים להעניק לו מחסדם. אין בכך משום נחמה גמורה, אבל גם ברמז ולחישה דיינו.

איור, דון דיילי, מתוך "ארנב הקטיפה" מאת מרג'רי ויליאמס

אם הסופר והמאייר חולקים זה על זה, זה פותח מקום לדעה שלישית, דעה עצמאית של כל ילד שקורא ומתבונן. אני חושבת שזה נפלא. זה פותח מרחבים של משחק ומחשבה וספקנות והחלטה. אבל יש מי שפוחד מאובדן שליטה וסמכות. יש מי שמקונן על אובדן ערכים. יש מי ששוכח שאנחנו חיים בעידן דמוקרטי (יחסית ובשאיפה) שיש בו מקום לקולות רבים וסותרים או לפחות צריך להיות. הפוסט מודרניזם כואב לאנשי חינוך בגלל שהוא דוחה הררכיות ואינו מקדש שום דבר, אבל מן החצי המלא שלו נשקפות חירות וסובלנות. ואם נרצה ואם לאו הוא כבר כאן. זאת הסיבה למשל, שתום זיידמן פרויד נראית פתאום כל כך רעננה ועכשווית.

בכנס הפנקס השלישי הביאה גבי קון דוגמאות מרתקות לספרי ילדים פוסט מודרניסטים מן העולם. קחו למשל את Battle Bunny ספר שאיוריו והטקסט שלו כמו קושקשו בידי ילד בשם אלכס כשדרוג מסעיר לספר חביב וסתמי בשם Birthday Bunny.

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

מתוך Battle Bunny לחצו להגדלה

בעולם ספרי הילדים המעלל הלא חינוכי הזה (אסור לקשקש על ספרים! ובכלל) שווה ערך למה שעולל מרסל דושאן לפני מאה שנה כמעט, כשקשקש שפם וזקנקן על פניה של המונה ליזה וכתב מתחתיה L. H. O. O. Q. צירוף אותיות חסר שחר לכשעצמו, עד שהוגים אותו בקול וזה נשמע כמו "חם לה בתחת".

מרסל דושאן L. H. O. O. Q. 1919

"כשהוא צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה" (העיר מישהו בשם פ. רושֶׁה), "הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר". זה תיאור קולע גם לתעלול של Battle Bunny לטעמי.

"מה ההבדל, איפוא, בין חיוכי האתמול והמחר?" (כתבתי פעם) "חיוכי האתמול מחקים את המציאות, הם יוצרים אשלייה, וחיוכי המחר שוברים אותה, ובאותה הזדמנות הם שוברים גם את הגבול בין אמן לצופה – דושאן המקשקש הוא ספק-אמן, ספק-צופה שמשחית את היצירה…" (וכן הלאה. לא אחזור על מה שכבר כתבתי. עוד על פרשת המונה ליזה וחיוכי המחר, כמו על הריב המצחיק והמרתק בין מרסל דושאן ויוזף בויס על בכורת האמנות והאבנגרד בפוסט הזה.)

זה העניין עם אמנות. שהיא לא חינוכית ולפעמים גם ההפך מזה, לפחות לכאורה. אבל עצם מהותה הוא הכי חינוכי כלומר הומאני שיש. היא מאפשרת לנפש ולתודעה להתפרש במלוא רוחבן ואורכן ועומקן ועושרן. וכשאין דיכוי יש נדיבות ושמחה. וזה לא מוקדם מדי להתחיל בספרי ילדים.

יש לי עוד הרבה לומר על הנושא, אבל כבר העמסתי דיי. השאר בפעם אחרת.

*

עוד באותם עניינים

לפוצץ את בית הספר?

צנזורה של טעם?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

בדיוק כפי שזכרתי

הגמד חוטם ואני

הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

Read Full Post »

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

לעדיה ליברמן, באהבה

כריכה של מרי ריינולדס לLes Mains libres (הידיים החופשיות, 1937), רישומים של מאן ריי לשירים של פול אלואר. יש משהו מאד מיני, וגינלי-פאלי בכפפה העליונה, שמדבר בעקיפין עם הרישום שמתחת, הלקוח מתוך הספר.

מאן ריי, רישום מתוך הספר שלמעלה

עיר האושר היא מקום של אוונגרד ושל קסם.

לכאורה אלה שני עולמות מקבילים, מה שהופך אותי לדו-חי (פתאום אני חושבת כמה "דחוי" ו"דו-חי" קרובים צלילית), רגל אחת בקסם ואחת באוונגרד.

אני אוהבת את הישירות של האוונגרד, את הפראות הקרירה, השרירותיות, המנגנון החשוף, את הפתאומיות שבו הוא פורץ כמו אתנה מראשו של זאוס, את המרחבים החדשים שנפתחים בין הכללים השבורים.

ולא פחות מזה אני אוהבת את כמוסות הנפש של הדמיון, את המתיקות האפלה, את קפיצות הדרך. למה לשבור חומות כשאפשר לעבור דרכן?

קורה שאני מצליחה לחשוף שורשים משותפים ופעמים אחרות אני פשוט מערבבת בהשראת האקלברי פין. תמיד הזדהיתי עם געגועיו של האקלברי לחיי הנוודות ועם ההסתייגות שלו מארוחות מסודרות. כשכל מנה מוגשת בצלחת נפרדת המיצים של המאכלים לא יכולים להתערבב, ואיזה טעם יש לזה?

לעתים רחוקות אני פוגשת מישהו או מישהי שאצלה הערבוב מובן מאליו כמו אצלי. לא ניסחתי את זה במילים כשנתקלתי בספרים של מרי ריינולדס לפני כשש עשרה שנים, ב-The Art Institute of Chicago . פשוט הרגשתי את הקסם, את קיצור הדרך לנפש.

מרי ריינולדס, צילם מאן ריי, 1930

מרי ריינולדס היתה אמריקאית שהתאלמנה בצעירותה וברחה לפריס מהלחץ של הוריה להקים משפחה ולהתיישב. היא הגיעה לשם בתחילת שנות העשרים והיתה מקורבת לרוב הדמויות הפועלות באמנות ובספרות, ג'ויס, קוקטו, ברנקוזי, קלדר, מירו, אנדרה ברטון, רמון קנו, מאן ריי וכן הלאה. הרומן שלה עם מרסל דושאן נמשך כמעט שני עשורים. אנרי פייר רוֹשֶׁה, חבר קרוב של דושאן, תיאר אותה ביומנו כ"רקדנית גבוהה ויפת תואר, מלאה רוגע ואצילות". זה היה הרושם הראשון שלו, וכמה שבועות אחר כך הוסיף: "גוף דק והרואי עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מלאת רוגע. נראה שיש לה מעין תשוקה למות. היא שותה כל לילה עד שהיא משתכרת, וגם אז לא מאבדת את הקסם והאצילות… אנחנו נזהרים שאצבעותנו לא ייפגשו, גם לא דרך אגב, כשאנחנו מוסרים זה לזה ספר או חפץ." (רוֹשֶׁה, מחברו של ז'יל וג'ים שכב עם רוב הנשים של דושאן, אבל לא עם מרי ריינולדס, אם להאמין לביוגרף של דושאן). היא היתה הצד היותר אוהב וסובל ומשלים בקשר עם דושאן, ועם זאת היתה עצמאית מאד. כשהנאצים כבשו את פריס סירבה להפקיר את החתולים שלה ולברוח איתו. היא נשארה והפגינה תעוזה וקור רוח בשירות הרזיסטנס, ורק כשהגסטפו הקיף את ביתה נמלטה לספרד דרך הפירנאים. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על האמנות שלה.

אלכסנדר קלדר, מרי ריינולדס וחתוליה

היא כרכה ספרים. זה היה טרנד נשי בשנות העשרים, ללמוד כריכה. ריינולדס התמחתה בסדנתו של פייר לגראן, מעצב וכורך כוכב, ועד מהרה סטתה ממה שלימד אותה, טכנית וגם רעיונית.

אחת היפות בכריכות שעיצב פייר לגראן, כריכת ספרו של שארל בודלר "גני העדן המלאכותיים".

כאן אפשר לראות מבחר מיצירותיו של לגראן. הכריכות שעיצב הן מלבושים משוכללים ואופנתיים, ציפויים יוקרתיים לתפארת הספרים ובעליהם העשירים. הוא דגל בכריכה שמתייחסת לתוכן הספר, אבל בעדינות, שתעורר "לא את הפרח עצמו אלא את ניחוחו".

מרי ריינולדס לא הסתפקה בניחוח. הכריכות שלה קיימות בפני עצמן, כרעיונות שהתגלגלו בחפצים חיים למחצה, כמו הספרים הנושכים באגף השמור של ספריית הוגוורטס. מרסל דושאן קרא לזה אלמנט ה"פנטזיה הבלתי צפויה". זה לא קשור רק לשיטות הלא מקובלות שלה או לחריגה מן החומרים היוקרתיים של לגראן (שימוש בחרסינה שבורה למשל, בקפיצים של מחוך או בעור קרפדה – הכי אגדה) אלא אפילו יותר, לרגישות המופלאה האנטומית-ארכיטקטונית של ריינולדס למרחב הכריכה. האלמנטים שהיא מוסיפה – למשל מדחום שבור שמשובץ בשִׁדרה של ספר – כאילו היו שם מאז ומעולם.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"חורף קשה" מאת רמון קנו

המשוואה בתמונה הבאה לא מתייחסת רק לתוכן הספר או לדרך כתיבתו, היא כמו חושפת ומפרשת מחדש את המבנה הפיסי של החפץ, את הסימטריה המובנית של כל ספר: הצד הקדמי זהה לצד האחורי כמו במשוואה, ואילו השדרה הצרה המחברת ביניהם כמו נועדה לסימן השווה (=).

כריכה של מרי ריינולדס, ל"אודיל" מאת רמון קנו

כשכבר מזכירים את מרי ריינולדס (מה שלא קורה יותר מדי ועוד נגיע לזה) קוראים לה "סוריאליסטית", תיוג גס שמפספס את התמהיל החם-קר, פנטסטי-מושגי של אמנותה, את האירוניה, החוכמה, המיזוג הייחודי בין פראות לאיפוק.

הסופר הנכרך ביותר שלה (12 ספרים) הוא רמון קנו, ממייסדי "אוּליפּוֹ"."OuLiPo" ראשי תיבות של Ouvroir de litérature potentielle – סדנה לספרות פוטנציאלית, היתה קבוצה של סופרים ומתמטיקאים שנוסדה בצרפת ב1960 ודגלה ביצירת מבנים ספרותיים חדשים באמצעות אלגוריתמים וכללים שרירותיים. חבריה ראו באילוצים אמצעים לייצור רעיונות (או "מכונה ליצירת סיפורים" בלשונו של ז'ורז' פרק). (ותודה לויקפדיה)

שני אחרי רמון קנו המופשט (6 ספרים סך הכול) נמצא מהפכן מסוג אחר; יצרי, הפְרָשתי-אינפטילי ורצחני – אלפרד ז'ארי שהמלך אובו שלו נחשב למבשר תיאטרון האבסורד.

אלפרד ז'ארי, המלך אובו, סביבות 1900

עבודה משותפת של מרי ריינולדס ומרסל דושאן, כריכת המחזה "המלך אובו" של ז'ארי.

את הכריכה של המלך אובו עצבה ריינולדס ביחד עם דושאן. ואף שUBU זו מילה סימטרית וביחד עם הB הנמחצת היא חופפת למבנה הספר ולתוכנו הכוחני, יש בה משהו מוחצן וראוותני מדי לטעמי. רק פרט אחד נוגע ללבי וגורם לי לחייך: הB קצרה יותר מהאותיות שלימינה ולשמאלה, ומתחתיה מציצים דפי הספר כמין כתר הפוך. אני מוכנה להתערב שהנגיעה הזאת היא של ריינולדס.

מה שמחזיר אותי להידחקותה (כמעט*) אל מחוץ לרדאר האמנותי. זה קשור לנשיות שלה (הסיבה הרגילה) וגם לצניעות של התחום שבחרה, על הגבול בין אוּמנות לאמנות, אבל זה גם המחיר של הרומאן הארוך שלה עם דושאן. כל יצירתה נמצאת תחת החשד, שאולי זה בעצם "דושאן עשה לה". וזה מרתיח אותי.

אני מכירה ומוקירה את דושאן (כתבתי עליו כמה פעמים, למשל כאן וגם כאן). ודווקא משום כך ברור לי הייחוד של מרי ריינולדס. הפיוט האגדתי והחושני שלה רחוק מן הפיוט הרזה והמופשט של דושאן. ברור שאנשים קרובים משפיעים זה על זה, אבל עוד לא מצאתי מישהו שניסה לברר איך ריינולדס השפיעה על דושאן. לזכותו ייאמר, שלמעט כמה כריכות שהם חתומים עליהן במשותף, הוא מעולם לא ניסה לנכס את יצירתה. להפך.

כריכה של מרי ריינולדס ל"האדום והלבן" (לוסיאן לוואן) רומן של סטנדל שיצא אחרי מותו.

כריכה של מרי ריינולדס ל Maison de santé (בית משוגעים) של ז'אן קוקטו.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו

קראתי שהכריכה של "Saint Glinglin" מאת רמון קנו (בתמונה מעל) "לא קשורה לתוכן האינטלקטואלי של הספר". זה נכתב בפליאה ואפילו בנזיפה מסוימת. והכריכה הזאת אמנם נאמנה ומממשת את הרגע שלפני הקריאה, כשכל מה שקיים הוא מראהו של הספר ושמו.

ריינולדס הצמידה לשדרת הספר ידית של ספל. זה מפתיע אבל גם הגיוני באופן מוזר, ואפילו מתבקש כדי לסייע בשליפת הספר מהמדף (כשם שגם כפפות העור גדי מהכריכה הראשונה בפוסט, הן לא רק הידיים החופשיות משמו של הספר, הן לגמרי צמודות לכריכה, ולו אפשר היה להכניס יד לאחת הכפפות לא היתה סכנה שהוא יישמט בזמן הקריאה… וכל זה תמיד מרומז ומשובש, לא ישיר וחד משמעי, ולכן פתוח ופיוטי).

אבל אני בגלינגלין עכשיו. אין כמובן קדוש בשם גלינגלין. סט. גלינגלין הוא יום פיקטיבי בלוח השנה הקתולי, המשמש בלשון לדחייה למועד לא ידוע ולא קיים. "ביום של הקדוש גלינגלין" כלומר, כשלתרנגולות יצמחו שיניים. שריד החרסינה כמו מממש את הצליל הזה, גלינגלין, שמתלווה לשתיית תה מנומסת. ריינולדס לא הדביקה את השבר לספר אלא חיברה אותו ברצועה שמזכירה במעורפל (בגלל המיקום שלה ובגלל צבע הספר) חגורה של נזיר. והחיבור בין כל הדברים: היוקרה הצנועה של העור החום ליד יופיו של השבר, הפונט הפשוט, הפיוט הנונסנסי המחויך עצוב של האסומבלז' הופכים את הכריכה הזאת לאהובה עלי מכולן.

*

* בכל זאת, The Art Institute of Chicago

*

עוד באותם עניינים

שירה וקסמי חפצים

הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

על הציירת ברת מוריסו

*

ועיקר שכחתי, לכבוד שבוע הגאווה – תלבושות מהממות מתחרות תחפושות של הגייז בניו אורלינס

וגם נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*

Read Full Post »

דניס סילק, אביגיל שימל – במקום קטלוג

הפוסט הזה הוא מעין קטלוג לתערוכה וירטואלית שאצרתי: אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק.

מומלץ לצפות קודם בתמונות הנהדרות

*

אביגיל שימל נהייתה צלמת בגלל דניס סילק. אבא שלה היה חבר של דניס. בעצם הם הם היו ארבעה: דניס סילק, הרולד שימל, אריה זקס ויהודה עמיחי. ארבעה משוררים שהיו כל כך מעורבבים זה בזה שקראו לעצמם "המשפחה". יגאל סרנה סיפר על זה קצת. שימל הכירה את דניס מאז שנולדה. רוב התמונות צולמו בזמן ששוטטו ביחד כמו זוג נוודים ארכיטיפי – הזקן בכובע הקש והנערה.

האינטימיות ביניהם מורגשת, כמו גם הקיום המובן מאליו של עולם ה"דברים" כפי שדניס התעקש לקרוא לחפצים, כמו שאחרים קוראים לאסקימואים אינואיטים. חיפצון בשבילו היה סוג של האנשה מזוקקת. "חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים," כתב, "כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה." (מתוך "כשאנו המתים נעור" תרגמה עמליה עפרת).

באנתולוגיה מתורגמת משירת נאזים חיכמאת הוא לא בחר בשירי הכלא הנחשבים שלו, אלא בשירי חפצים ואיברים: "שיר המלפפון המופיע על שולחנו ומבשר את האביב כשבחוץ השלג מגיע עד ברכיים, מלפפון צעיר, יבלולי ורענן כמרגנית. או שיר הקלה על ששפמו של סטלין כבר לא טובל במרק שלנו." (כפי שסיפרה עזה צבי).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

שימל אומרת שדניס רב עם אִמהּ כי חשב שהעליבה את אחת הבובות. בזמן אחר במקום אחר הוא היה שאמאן. כאן הקצו לו את שמורת הטבע שנקראת אמנות והוא כל הזמן חרג ממנה. וגם את זה רואים בתמונות. רואים את דניס. בלי מסכות. כלומר עם; המסכה על פי דניס, מסלקת מן השחקן את כתם אנושיותו המוחלטת ונותנת לו דריסת רגל בעולם החפצים.

דיאן ארבוס, ללא כותרת

וזה ההישג העצום של שימל. היכולת שלה ל[ה]ראות את דניס; אינטימי, נינוח, משחק, ובו בזמן מורכב וחשוף כמו אצל דיאן ארבוס.

חשבתי הרבה על ארבוס כשהסתכלתי בדניס של שימל; ארבוס תמיד הסתייגה שלא לומר נרתעה מרעיון "הקומפוזיציה". היא הצהירה שאין לה מושג מה זאת קופוזיציה טובה. היא רק מגששת את דרכה למה שמוצא חן בעיניה. היא דיברה גם על rightness לעומת wrongness (מישהו צריך לכתוב פעם על השימוש של ארבוס בשפה, על המנהג שלה לגזור שמות עצם משמות תואר למשל): "לפעמים אני אוהבת את הנכונות ולפעמים את השגיאתיות. וככה גם בקומפוזיציה."

קורה ששימל נענית לפיתויי הקומפוזיציה. התוצאה יפהפייה, עד כדי כך שכללתי אחת בתערוכה על אף האיכות המעט פלקטית מוחצנת. אבל בדרך כלל העין הרגישה והחכמה שלה פועלת מאחורי הקלעים, או אולי כגיס חמישי שתומך בדניס ובאופן הייחודי שבו חווה את עולם החפצים ושיכול בקלות להיתפס כשרירותי ומופרך, ובזכות שימל מתעורר כאן איזה ספק ואפילו תחושה מטרידה, כמו בכל פעם שמתערערים גבולות המציאות. 

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל. "האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות." כתב דניס. בצילום של אביגיל שימל, צל העץ על חזהו של דניס מספק גוף צר אלטרנטיבי לראש-נעל, מתווך בעדינות בין החיים האנושיים לחפציים.

רנה מגריט

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מהפינה באוש למעלה. דניס זה לא על הפער בין המציאות לפנטזיה או לתדמית. ה"שגיאתיות" גמורה ומוחצנת, אבל כמה העננים מגבים את השיער והסומק של הפנים ומתחרזים איתם. ועוד שורה של דקויות: היחס בין הצ'ופצ'יק של הברט לכף היד הענקית הוא כמו הערה קומית על פרופורציות. והשיח הכהה משמאל שמאפשר את שחור הברט לא כחור בתמונה ולא כמגזרת. וגם הפסים העקומים והמקומטים בחולצה משתפים פעולה עם הטורסו הקרוע, ועוד ועוד.

*

דניס חי על הגבול. באופן הקיומי מטפורי וגם פשוטו כמשמעו. הוא גר בירושלים על הגבול עם ירדן. השירותים שלו היו בחוץ. יום אחד הוא החליט לבנות שירותים צמודים לבית והתברר שהם דורכים על קו ההפרדה. הירדנים הגישו קובלנה לוועידת שביתת הנשק ולבסוף הוחלט להרשות לו להשתמש בשירותים ובלבד שייכנס אליהם מהבית ולא מבחוץ.

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מתברר ששירים של דניס סילק נלמדים בבגרות המורחבת בספרות; אחת המורות הציגה אותו בטעות כמשוררת פלשתינאית. וגם זה כמו כל הסיפורים שקשורים לדניס איכשהו מצחיק ומכאיב ומשבש הרככיות וגבולות. אולי דניס סילק הפלשתינאית היא כמו ררוז סלבי, האלטר אגו הנשי של מרסל דושאן. יש זיקה משונה בין סילק לדושאן נביא הרדי מייד. רק שאצל דניס הכל היה קרוב יותר ורגשי. ואני לא מדברת רק על אסלת קו ההפרדה לעומת המשתנה שדושאן הציב במוזיאון. אני מותחת את זה גם להבדל בין האבק שדניס לא הסכים לנקות בטענה שהוא "צריך" אותו (ראו בהקדמה), לאבק ש"אושר" על ידי דושאן כחלק מן "הזכוכית הגדולה" (ראו תמונה).

וזה בדיוק העניין. כי אם דניס היה רק שאמאן שהוטל קדימה במכונת הזמן, היה קל יותר להטמיע אותו ו"להשתמש" בו. אבל בה במידה היה בו צד האוונגרד המנוכר והמחוספס, שעסק בפירוק, לא באיחוי. כמו שאמר הדס עפרת על מחזותיו: "כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו." דניס טען שגם חלקים של הגוף האנושי הם חפצים בזכות עצמם, מה שהופך אותו לאמן גוף. אבל על כך בפעם אחרת, אני כבר מכבה את האור בפוסט הזה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו)

*

בלי להמעיט בצד הכובד, מבליחה מדי פעם גם שמחה כמעט ילדית

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח ומתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה. בכלל הקווים האנכיים מקפצים-מתנגנים. ואילו צל העץ (החבוי למחצה במשחק משלו) מציץ כמין ראש חלופי.

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

*

אני מקורבת לדניס מצד החפצים והתיאטרון, ובכל זאת שיר לסיום:

1.
מה ילד שותה?
תורה וחלב משדי אמו.
מה ילד לומר?
את האי של שמו וגופו
כנגד הזרות הגדולה של העולם.
הוא מרים מבט אל אמו,
נישא בחלום אמהותה
וחוקר את החידה שהיא עצמה לא פתרה.

2.
כשהוא נשלח ליטול את ידיו לפני האוכל,
הוא משחק ביבשות מבועות סבון,
וחוזר נקי ואפל.
מה הוא אוכל?
כדורי לחם של התקוממות,
ובשר בקר פרוס דק,
מתובל בשיחת הסועדים.

3.
נורא לאכול
אוכל מוכן עם המתים.
הם קמים להובילו
בין העצים החיים.
נורא להתבונן במטוטלת
ולא לדעת למה השעון כולו מצלצל.

דניס סילק, 1980. תרגמה אירית סלע

*

כל הזכויות על תצלומי דניס סילק שמורות לאביגיל שימל

את הסיפור על השירותים של דניס שמעתי מנחמה שפרן, מדריכת טיולים בירושלים.

*

עוד באותם עניינים

לפוסטים על שפת חפצים, הפניתי בסוף ההקדמה

לפוסטים על צילום, בסוף התערוכה

ובאופן אחר גם:

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

חיוכי האתמול והמחר

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

איור וכוראוגרפיה – הערה שנייה על תום זיידמן פרויד

*

Read Full Post »

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

לפני כ-15 שנים קראתי ספר עב כרס על מרסל דושאן בתסכול הולך וגובר, כי על אף התיאורים והתמונות ששובצו בספר, לא הצלחתי לדמיין חלק גדול מהיצירות. קחו למשל את "הזכוכית הגדולה" שנקראת גם "הכלה מופשטת על ידי רווקיה, אפילו"; אני זוכרת קטע משונה עם אבק ש"אוּשר" על ידי דושאן כחלק מהיצירה. לא הבנתי איך "הוקפא" האבק; זה כמו לעצור את הזמן, עד היום אני לא מבינה.

הצטברות האבק על "הזכוכית הגדולה", מאן ריי 1920 (כמו שדה תעופה על המאדים)

מרסל דושאן, "הכלה מופשטת על ידי רווקיה, אפילו" 1915-1923 (הכּלה של דושאן לעולם לא תופשט על ידי חתניה אלא דווקא על ידי רווקיה, ואפילו, כדי שהתודעה תמעד).

מתוך המופע Walkaround Time, 1968 כוריאוגרפיה: מרס קנינגהם, עיצוב במה: ג'ספר ג'ונס. ג'ונס שמאד הושפע מדושאן יצר סדרה של תיבות שקופות עם אלמנטים מתוך "הזכוכית הגדולה". (את "נתון" לעומת זאת, הוא כינה "יצירת האמנות המוזרה ביותר שהוצגה במוזיאון כלשהו".)

.
אבל לא על "הזכוכית הגדולה" אני רוצה לדבר הפעם, אלא על "נתון", העבודה האחרונה והמסתורית שעליה שקד דושאן במשך עשרים שנה, בזמן שפרש כביכול מן האמנות לטובת השחמט; לא הצלחתי לדמיין את "נתון" ברמות הכי ראשוניות של – חי, צומח, דומם, ציור או פסל ומה בעצם רואים שם. מן הספר למדתי שדושאן דאג שיצירותיו (הלא רבות, בלי שום יחס להשפעתו) ירוכזו במוזאון לאמנות בפילדפיה; הוא נעזר לשם כך בידידים אספני אמנות. מסתבר שעל אף (או שמא "בצד"? קשה להתחייב אפילו למילת יחס כשמדובר בדושאן) ההימנעות ושוויון הנפש הקוּלי שלו, הוא היה מאד מתוכנן ומחושב בכל הנוגע לדימוי ולחותם האמנותי שלו.

באותה תקופה גרנו בתוך יער בחוף המערבי של ארצות הברית והייתי במצב לא טוב. בימים טובים קשה להזיז אותי מהבית אבל בתקופות של דיכאון התרופה היחידה שלי היא נדודים, מסעות. וכך עלה בדעתי לחצות את אמריקה, "לעלות לרגל" לפילדלפיה שבחוף המזרחי ולפתור אחת ולתמיד את תעלומת היצירות של דושאן.

סידרתי כרטיס חופשי ברכבת שהיתה אז, ואולי גם היום, אמצעי תחבורה עממי וָמטָהּ ונסעו בה בעיקר עניים; וייאט טרש, נוודים ונשים שחורות בתסרוקות פיסוליות קשות ומבהיקות. ארזתי קצת בגדים, ביוגרפיה של דיאן ארבוס (זה היה המסע שבו זרעתי אותה) ומפת רכבות. מעבר ליעד הסופי ולשניים שלושה מקומות כמו ניו אורלינס או שיקגו (נסעתי בזיגזגים חריפים) לא היו לי תוכניות. היו לילות שהעברתי בכסא שלי ברכבת, ופעמים אחרות ירדתי בהחלטה של רגע, בלי לדעת היכן. ברינו שהתגלתה כלאס וגאס של העניים, ישנתי בסליזי מוטל בשם ארמון וינזדור שווילונותיו מחוררים מסיגריות. בדנבר גרתי במוטל כלובים (לכל חדר היתה גם דלת סורג בנוסף לדלת הרגילה), באל פאסו, שדמתה לגיהנום יותר מכל עיר אחרת שהכרתי, שאלתי נהג אוטובוס על הדרך למלון; השמש זה עתה שקעה, עדיין היה קצת אור ורציתי ללכת ברגל, אבל הנהג המבועת השביע אותי לחכות קצת לסוף המשמרת שלו והקפיץ אותי באוטובוס הריק. לניו אורלינס הגעתי בשלוש לפנות בוקר בגלל תקלה ברכבת; שעות ארוכות נתקענו בשומקום. הנערה היפהפייה שהתנדבה להדריך אותי נכנסה לקריז ו… נו, זה באמת סיפור ארוך שיסופר בפעם אחרת. עכשיו אנחנו בדושאן.

חלון ראווה באל פאסו 1998, צילום: מרית בן ישראל

"נתון" אגב, זה רק שם קיצור, כינוי חיבה. השם המלא הוא "נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה". אני מדפדפת ביומן המסע שלי לראות מה כתבתי עליו. היומן מתפקע מתיאורים, צילומים, מחשבות, הערות על יצירות אמנות מפילדלפיה (בעיקר על האוסף יפהפה של אמנות מימי הביניים והרנסנס). אבל רק משפט אחד על התצוגה של דושאן: "התרגשתי, לא כמו שמתרגשים מאמנות, כמו שמתרגשים מפגישה עם ידיד שלא ראו אותו הרבה זמן ושגם לא יראו אותו הרבה זמן אחר כך." וזהו. לזיכרון יש איכות של חלום בהקיץ, ועכשיו אני צריכה להתחיל מהתחלה, ואני שוב מתקשה להחליט על הדברים הבסיסיים ביותר: דו או תלת מימד ומאיזה חומר בדיוק. הנה, תראו. (ולמי שצריך התראת תכנים בוטים – הם תיכף יבואו).

מרסל דושאן, "נתון", כלומר "נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה", 1946-1966

מרסל דושאן, "נתון", כלומר "נתונים: 1. מפל המים / 2. הגז לתאורה", 1946-1966

לא פלא שהתבלבלתי; הדלת הגסה שמשדרת רחוב קבועה בתוך חדר במוזיאון. נקבי ההצצה הזעירים אינם מתיישבים עם חור הגדול הפעור בקיר לבנים. היוטיוב (ראו למטה) אמנם פותר את התעלומה. באינטרנט מצאתי גם דגם זעיר של "נתון" בתוך אקווריום שקוף. אבל האינטרנט הגיע במאוחר, דושאן לא לקח אותו בחשבון בזמן שמילכד את התיעוד (ואני משוכנעת שהוא מילכד), ובינתיים נפתרה חידת החורים, אבל רק באופן טכני, הצרימה נשארה, זה לא באמת מסתדר; נקבי ההצצה בדלת הגסה הריאליסטית (אם כי חסרת הידית, וגם זה מציק כמו אבן קטנטנה בנעל של התודעה) נותנים תחושה של סיפור. אבל הם לא משקיפים לתוך חדר אלא למין לימבו: חלל חשוך, צר מכדי לשמש סימטה או מסדרון, שתחום על ידי קיר פרוץ ומעבר לו מעין טבע עם אישה מעורטלת (תיכף נגיע לאישה). הגיבוב הזה מערער את האוריינטציה ואת הביטחון, דושאן כמו מציע סיפור ביד אחת, חותר תחתיו ביד שנייה ומדחיק את השיבוש בשלישית ומשאיר רק טעם לוואי. וזה לא נהיה פשוט יותר בהמשך.

.

קחו למשל את החומרים המרכיבים את העבודה; כמה מהם "אמיתיים", כלומר מיובאים אחד-לאחד מן המציאות, כמו למשל הענפים והעלים היבשים או העששית הדולקת. אחרים "מזויפים" (למרבה המזל) כמו עור האישה; דושאן השתמש בעור חזיר שמתח – אף אחד לא יודע על מה, אבל כן, זה תלת מימדי, אם תהיתם. העצים הרחוקים לעומת זאת, מצויירים על צילום בטכניקות אמנותיות מסורתיות עם תוספות קולאז'יות, ואילו המפל מפכפך בזכות אפקטים אשלייתיים מעולם הירידים ופנסי קסם.

לא הייתי נטפלת לחומרים לו הניגודים היו גלויים ומודעים כמנהג המודרניזם (קולאז', אסמבלז' וכן הלאה), אלא שדושאן הצניע אותם, ערבב דו-מימד בתלת-מימד וחיבר את המרכיבים למין שלם מוזר-מימטי, כמו אחרון התפאורנים הריאליסטיים שאבד עליהם הכלח. דושאן תמיד טען שהאמנות היא אחיזת הרוח, התודעה, ופתאום הוא שוקע עד מעל לאוזניו באחיזת עיניים.

ואולי קיר הלבנים הוא אותו קיר רביעי  מפורסם, שדושאן "שובר" פשוטו כמשמעו; הוא מממש את המטפורה. ומעבר לקיר השבור הוא אמנם עיצב במה עם תפאורה ותאורה סוגסטיבית, בדיוק כמו בתיאטרון שלא סבל. הוא העדיף להשתעמם ב"הפנינג" שבו דברים "פשוט מתרחשים":

הפנינג אינו תיאטרון, הוא לא בימתי, והוא גם לא ציור אף שהוא בהחלט חזותי. זו עוד צורה של ennui או שעמום. … משעמם אינה המילה המדויקת אבל בהפנינג דברים פשוט מתרחשים, כמו בכל מקום אחר, זו צורה נאה של אדישות.
(מרסל דושאן, ההדגשה שלי)

איפה אדישות ואיפה "נתון". מתישהו ציטטתי כאן את הכרזתו של דושאן, שהוא סותר את עצמו בכוונה, כדי לא להיגרר אחרי טעמו שלו. "נתון" היא ללא ספק ההמחשה האולטימטיבית של העיקרון הזה.

מונה ליזה, פרט

.

ועוד כמה מילים על "התפאורה": הנוף הקסום של "נתון" (קסום כמו הנוף שנמצא למשל ברקע של המונה ליזה; ובכלל יש לי תחושה חזקה של זיקה בין שתי היצירות שעוד לא הצלחתי לתמלל), גולש בקלות לנוף המתקתק של תמונות זימה שכמותן היה תולים פעם במועדנים אפלוליים. מצד אחד זה נוף שוויצרי שצולם ליד פּוּיִידוּ ונצבע על ידי דושאן והושלם בתוספות מודבקות, אבל התוצאה הסופית אינה נוף כרומו של פאזלים וז'ורנלים. בנוף של "נתון" יש משהו טחוב ומלאכותי, צבעיו זוהרים מדי. הוא מזכיר נוף נגוע בפסולת תעשייתית שרואים לפעמים בחצרות אחוריות של ערים.

בקדמת "הבמה" שוכבת אישה עירומה ברגליים פשוקות וערווה מגולחת. תמיד מזכירים את מקור העולם של קוּרְבֶּה כהשראה של דושאן; התנוחה אמנם דומה וגם הקומפוזיציה עם הראש החסר. אלא שקוּרְבֶּה היה מהפכן חם, בדיוק ההפך מדושאן שמזכיר דמות מ"אליס בארץ הפלאות" עם משחקי המילים הכפייתיים שלו, הנזילות המגדרית, החידתיות והגחמנות השיטתית.

גוסטב קורבה, מקור העולם, 1866

"מקור העולם" הוא מבחינות רבות ההפך מ"נתון", כמו שֶׁחום הפוך מִקור ונוכַח מִנעדר, הדמיון רק מבליט את השוני, שניכר כבר בשמות היצירות. וכך או אחרת, קוּרְבֶּה (החביב עלי בזכות עצמו) ו"מקור העולם" זכאים לרשומה נפרדת. הם הוזכרו רק כדי להסיר אותם באופן רשמי.

ליתוגרפיה של מרסל דושאן, 1968, בעקבות ציורו של גוסטב קורבה "אישה עם גרביים לבנים" 1861. דושאן הוסיף בז (בצרפתית faucon) – שנשמע כמו כּוּס מזויף (בצרפתית – faux con).

.

העין נמשכת אל הפות הפעור של הדמות: בגלל האירוטיות, ובגלל המיקום האמצעי, ובגלל שאין לה ראש או עיניים שייתחרו על המבט. וגם בגלל החורים שדרכם נשקף הפות; אלה לא רק חורי הצצה אלא חורי חדירה אל התמונה, כעין הדים מטרימים של הנקב[ה].

מתוך "חלון אחורי", סרט המציצנות האולטימטיבי של היצ'קוק. מעניין שהסרט נוצר ב-1954, בעיצומה של התקופה שבה עבד דושאן (בסודיות גמורה) על "נתון".

מתוך "חלון אחורי", סרט המציצנות האולטימטיבי של היצ'קוק. מעניין שהסרט נוצר ב-1954, בעיצומה של התקופה שבה עבד דושאן (בסודיות גמורה) על "נתון".

.

ובחזרה ל"נתון" – מה שתמיד הפריע לי הוא המיקום האנטומי שבו צוייר הפות; בגלל ההקצרות הוא לא יוצא באמצע הגוף, אלא קרוב מדי ובאופן מטריד לרגל השמאלית של האישה. ואם לא די בזה הוא משונן כמו קרע (כמו צלקת הברק של הארי פוטר). וגם המקום שבו שוכבת הדמות משונה. היא שרועה על מדרון מכוסה בענפים ורגלה הימנית ממש מתחככת בקיר. מה פתאום היא נדחפת לשם ככה, שלא לדבר על המצע הדוקר של הענפים. ובמחשבה נוספת, הגוף נטול הראש נראה כגופה שהושלכה (או אפילו נערכה ובוימה באופן טקסי) על ידי רוצח סדרתי.

האינטרנט מלא בתמונות מחרידות מזירות רצח. גופות עירומות, פשוקות רגליים, מושלכות בין קוצים או ערוכות עליהם בתיאטרליות, כפילות ואחיות של "נתון"; אני לא רוצה ולא מסוגלת להשתמש בהן כדוגמאות, וכשאני מחפשת תחליף אני נזכרת בסינדי שרמן. לא בתמונה מסוימת, אלא נניח שילוב של כמה:

סינדי שרמן, ללא כותרת, 1983, העין כחור שמתחרז עם ה"חורים" של הידיים המאוגרפות ועם החור בצל.

סינדי שרמן, ללא כותרת, 1992

סינדי שרמן, ללא כותרת, 1989

.

יש דמיון בבוטות ובאברים שנחתכים מן הפריים, אבל אצל סינדי שרמן אין שקט ואין ספקות (אולי רק בצילום השלישי עם עקבות ריבועי הדשא שסודקים את האותנטיות), האלימות מוחצנת ומחופצנת. ואילו אצל דושאן יש עדינות לופתת-משונה. היד המורמת עם העששית כמו סותרת את תמונת הרצח או טוענת אותה במסתורין ובנופך אגדתי.

ג'וזף קורנל, סביבות 1940. תחושה של אגדות.

דושאן עצמו אגב, כינה את הדמות של "נתון" בחיבה, "האישה שלי עם הפות הפתוח" (אישה במובן woman, לא במובן wife). אולי בגלל זה לא מקובל לראות בה גופה.

וישנם גם המים והגז שחוזרים ברבות מעבודותיו של דושאן, כפי שנוהגים לציין שוב ושוב. אבל מה זה אומר בעצם, מעבר לעובדת נוכחותם?

אם ניקח לשם השוואה, את יוזף בויס יריבו של דושאן: החומרים החוזרים אצל בויס הם לֶבֶד ושומן, שמאחוריהם משתרך שובל מקרקש של הסברים; החל מסיפור הפציעה המיתולוגי שטוען אותם בכוחות של הגנה וריפוי, ועד לנופך הפרולטרי של הלבד המתקשר לעוני ולבגדי נידונים. השומן לעומת זאת, מסמל שינוי, טרנספורמציה: כשהוא קר – הוא חומר מוצק ובעל צורה, וכשהוא מתחמם – הוא הופך נוזלי וכאוטי. הוא מזין ונותן אנרגיה אבל גם מעלה על הדעת את הגופות הנשרפות בכבשנים. ואם לא די בזה – שני החומרים משמשים גם מעין אלטרנטיבה לפסלי השיש והברונזה הסטָטיים והיוקרתיים.

ומה אנחנו יודעים על המים והגז ביצירת דושאן? שהם הופיעו ביחד על שלט אמייל בבניינים צרפתיים של סוף המאה התשע-עשרה: EAU et GAS A TOUS LES ÉTAGES  (מים וגז בכל קומה). יופי, עוד רדי מייד.

העששית, אם להאמין לפרשנים, היא סמל פאלי. ייתכן. זה קצת כללי מדי לטעמי. אם כבר, הדמות כולה מזכירה לי את החירות מפסל החירות, או בשמו המלא "החירות מאירה את העולם". אולי זאת היא (בין השאר) ששוכבת שם בין הענפים היבשים, אולי דושאן החליף את הלפיד במנורת הגז שלו?

.

פרט מתוך הגרניקה של פיקאסו, 1937, מימין, החירות האוחזת באור.

.

עשרים שנה השקיע דושאן ב"נתון". הרבה יותר מארבע השנים שליאונרדו דה וינצ'י השקיע בדיוקן המונה ליזה (ועדיין לא החשיב את יצירתו כגמורה, כך שאולי אפשר לערער על הזכייה). ובכל מקרה, עשרים שנה זה כמעט שיא גינס, וזה בולט שבעתיים אצל אמן כמו דושאן, שכמה מיצירותיו – למשל המשתנה-מזרקה המפורסמת – נוצרו בהינף חתימה. ונשאלת השאלה, מה לקח לו כל כך הרבה?

יש לזה צד טכני; דושאן לא מיהר לשומקום. אחרי שמתח את עור החזיר לראשונה, עלה בדעתו שהעור ייראה יותר אמין אם יצבע אותו מבפנים, ולכן הסיר אותו והתחיל מהתחלה. אבל עשרים שנה?! מה עוד שהוא לא טרח על כל פרט. מי שפירק את היצירה והרכיב אותה מחדש בפילדלפיה הופתע מהבלגן והרישול ששררו מאחורי הקלעים.

התשובה שלי? חלק גדול מהזמן הושקע בהצפנת היצירה, במערכת מורכבת של סתירות והעלמת הראיות, שדושאן עבד עליה כמו אדם שמתכנן את הרצח המושלם, את המלכודת המושלמת בשחמט. הוא לא השאיר שום מידע על "נתון". לא פתקים, לא רישומים, לא ראיונות, שום דבר מלבד חוברת טכנית של הוראות לפירוק והתקנה. וזה בולט שבעתיים כי בצד "הזכוכית הגדולה" למשל, הוא פרסם את "הקופסא הירוקה", מארז של רישומים, טקסטים והעתקי יצירות הקשורים ליצירה, שעל פיהם מפרשים אותה עד היום. יש משהו מצחיק עד כדי פרודיה בביטחון ההזוי שבו מדברים עליה (ראו תיאור היצירה בויקיפדיה) לעומת הבלבול והזהירות שבהם מטפלים ב"נתון". בויס שהתקנא בשתיקתו של דושאן עשה מיצג בשם "שתיקתו של דושאן זוכה להערכה רבה מדי" (גם אני מקנאה).

פעם קראתי שרק חלק זעיר מן המוח עסוק בראייה בזמן שמביטים. החלק הפעיל יותר הוא הזיכרון שמארגן את האינפורמציה הנקלטת על פי היידע הנמצא ברשותו. לפעמים נדמה שמרסל דושאן ניצח את המנגנון הזה. יותר מכל אמן אחר שאני מכירה, הוא הצליח, בזכות יכולת מוּלדת ואימון שיטתי, להשתחרר מכוח הכבידה של היידע המוקדם. המרכיב הבלתי תלוי בחשיבתו מושך את השטיח (במין אגביות מתעתעת) מתחת לתודעתו של הצופה/הקורא.

וכך או אחרת – ככל הידוע לי איש לא פיצח את "נתון" באופן גורף ומשכנע. דושאן עצמו טען ש"אין פתרון כי אין תעלומה" (ובו בזמן ליבה את התעלומה בתחבולות פנימיות וחיצוניות). וגם הפוסט הזה הוא בעיקר הקדמה לשיחה.

*

עוד באותם עניינים

חיוכי האתמול והמחר, לאונרדו, בויס, דושאן

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*

על יצירות נוספות

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ניקולא פוסן – הנאהבים חסרי המזל

לואיז בורז'ואה – 7 במיטה

אלכס ליבק, ג'וטו – פיתוי

על שמלת הכאב של רבקה הורן –  OVERFLOWING BLOOD MACHINE

על סוסוס – הרצפה הבלתי מטואטאת

ועוד

*

Read Full Post »

חיוכי האתמול והמחר – כלומר לאונרדו, מרסל דושאן, יוזף בויס והמונה ליזה

המקור, לאונרדו דה וינצ'י, 1503 – 1519

*

1. לאונרדו דה וינצ'י או – למה חייכה המונה ליזה?

זה מה שמספר וסארי, היסטוריון האמנות הרנסנסי על הדיוקן המפורסם שצוייר "באופן המביא לידי חיל ורעדה כל אמן מתנשא, ויהיה מי שיהיה": לאונרדו עמל על הציור ארבע שנים מבלי לסיים אותו בעצם. כדי לשמור על טריות חיוכה של המודלית שלו הוא השתמש "בתחבולה זו: בשעה שצייר את מונה ליזה שהיתה יפהפייה, העסיק נגנים וזמרים, ובכל עת אף ליצנים כדי שתשמח; כך ניטלה מן התמונה אותה עגמומיות הניכרת בדרך כלל בציורי הדיוקנאות. בשל תחבולתו זו של ליאונרדו, היה בה שחוק כה נעים עד כי במראיתה עלה האלוהי על האנושי, ונחשבת היתה מפליאה, אם לא חיה ממש."

ואסארי מדבר בפשטות ובשמחה על תחבולתו של לאונרדו, משל היה האחרון איזה שועל ממעשייה. אבל נראה לי שהדברים חורגים מכך. אין זה מקרה שהורתו של החיוך המסתורי והמפורסם עד שקשה להבחין בו כבר מבעד להילה המיתולוגית ולכל הפרפרזות והמחוות – קרתה בנסיבות מאגיות מובהקות, מתוך בועה ענקית מתמשכת של עונג ושמחה. ארבע שנים של נגנים, זמרים וליצנים כדי להזין צל של חיוך.

חם לה בתחת, מרסל דושאן, 1919

*

2. מרסל דושאן, או – אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול

ב-1919, בשנת הארבע-מאות למותו של לאונרדו, קנה מרסל דושאן גלויה של המונה ליזה, הוסיף לה בעיפרון שפם וזקנקן, ושירבט מתחתיה L.H.O.O.Q. : – רצף אותיות חסר שחר לכשעצמו, אלא אם כן הוגים אותו בקול, ואז מתקבל המשפט  "Elle a chaud au cul" (חם לה בתחת).
וכך, במחי פרובוקציה – הוא גם הפך את יצירת המופת ל ready-made וגם לכלך אותה ב"גרפיטי". "הג'יוקונדה [כינויה של המונה ליזה] היתה כל כך מפורסמת ונערצת," הסביר, "זה היה מאד מפתה להשתמש בה כדי לחולל סקנדל".

בצד ביוגרפיה עבת כרס של דושאן, יש לי ספר נלבב ואוורירי בשם Marcel Duchamp: plays and wins –  מהדורה דו-לשונית, אנגלית וצרפתית, הכוללת בין השאר משחקי מילים של דושאן בצד ציטוטים קצרצרים שלו, או עליו. מישהו בשם ה. פ. רושֶׁה אמר על דושאן:

"כשהוא צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".

מה ההבדל, איפוא, בין חיוכי האתמול והמחר? חיוכי האתמול מחקים את המציאות. הם יוצרים אשלייה, וחיוכי המחר שוברים אותה, ובאותה הזדמנות הם שוברים גם את הגבול בין אמן לצופה (דושאן המקשקש הוא ספק-אמן, ספק-צופה שמשחית את היצירה), הם חתרניים וא-הררכיים (דברים "גבוהים" לכאורה, כמו יצירות מופת והכישרון שיצר אותן מונחים באותה שורה עם גלויות בפרוטה ושירבוטים ילדותיים). ולבסוף – חיוכי המחר הם בקורתיים ושכלתניים (מלגלגים על פולחן המאסטרים ויצירות המופת ומדגישים את הצד הרעיוני, המושגי, של האמנות).

*

3. יוזף בויס או – שניים אוחזין בטלית

א.
בנובמבר 1964 תקף יוזף בויס את מרסל דושאן בשידור חי של הטלוויזיה הגרמנית, כשרשם בצבע מעורבב בשוקולד את ההכרזה: "שתיקתו של מרסל דושאן זוכה להערכה רבה מדי". מאוחר יותר הסביר שכעס על הזלזול של דושאן באמני הפלוקסוס (שעליהם נמנה בויס עצמו). דושאן אכן התייחס לחידושי הפלוקסוס כאל הערת שוליים ליצירתו, אבל דומה שמעבר לעלבון, היתה כאן יריית פתיחה במאבק על הבכורה הנונקונפורמיסטית של המאה.

ב.
כשדושאן יצר את L.H.O.O.Q. בויס עדיין לא נולד, אלא שבינואר 1965 חזרה L.H.O.O.Q.  לכותרות, בזכות פתיחה חגיגית של תערוכה שבה נכחו כל המי ומי של עולם האמנות הניו-יורקי. ההזמנה לאירוע עוצבה על ידי דושאן וכללה רפרודוקציה קטנה בגודל קלף של המונה ליזה, ללא שפם וזקנקן. דושאן חתם על ההעתק ומעל לחתימתו – חזר ורשם את אותיות "חם לה בתחת", בתוספת המילה "מגולחת".

מרסל דושאן, 1965, מגולחת

ג.
בנובמבר 1965 הציג בויס בפתיחת תערוכת יחיד בדיסלדורף את "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". האמן שפניו מכוסים בדבש ועלי זהב, הסתובב בגלריה במשך שלוש שעות כשהוא מערסל ארנבת מתה בזרועותיו וממלמל ולוחש לה הסברים לרישומים התלויים על הקירות. תמונת המיצג כונתה "המונה ליזה החדשה של המאה ה-20", בגלל תנוחת הזרועות וכפות הידיים של בויס הכמעט זהה לזו של המונה ליזה, וגם על שום המקום שכבשה בתודעה הקולקטיבית של עולם האמנות, ובזכות יופיה המסתורי.

יוזף בויס, 1965, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה?

בהמשך לכל מה שנאמר עד כה, אפשר לראות ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" עוד שלב, סמוי אולי, בדיאלוג של בויס עם דושאן, ובמאבק הסָפֵק-מודע על המונה ליזה (כלומר על מי מהם הוא בעצם יורשו של לאונרדו).

דושאן ניכס את המונה ליזה בקשקוש וחתימה. בויס בעל הנטיות המאגיות פשוט תפס את מקומה (והפך אותה סופית לגבר – וגם בזאת התעלה על מרסל דושאן שרק הוסיף לה שפם וזקנקן). ותוך כדי כך הוא מחק – לא רק את חיוכי המחר של דושאן אלא גם את חיוכה המקורי, המסתורי. הוא עקר את המונה ליזה מִבּועת הקסם והתפנוקים של הנגנים והליצנים, והחליף את הנוף המעורפל בחלל אורבני קלסטרופובי ובארנבת המתה של האסון האקולוגי המתקרב.

*

עוד על איך מסבירים תמונות לארנבת מתה באהבה ותיעוב ליוזף בויס

וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

*

עוד על יוזף בויס (בתוספת כמה גילויים מרעישים) בסיפורים יכולים להציל.

נחום גוטמן, 1926, יוכבד נאמן

ובשולי הדברים (תוספת מאוחרת) מונה ליזה מתל אביב הקטנה.
זהו דיוקנה של אחות סבי, יוכבד נאמן, כפי שצוירה על ידי נחום גוטמן ב-1926.
הוא התגלגל לידי לגמרי במקרה, לאחר פרסום הפוסט. לפני כן הכרתי אותו רק בגירסתו החתוכה התלויה במוזיאון תל אביב. על יוכבד נאמן עצמה כתבתי בפוסט הכלה שברחה על חמור, ושם אפשר גם לראות אותה ניצבת לצד דיוקנה החתוך.

Read Full Post »