זאת לא תערוכה – על "הקוף למד לארוג" של בתיה קולטון ורוני פחימה

הערה ארוכה על "הקוף למד לארוג" מאת בתיה קולטון ורוני פחימה. אוצר יובל סער, ליווי אמנותי ליאור שביל. בתוך "ספרו לי עוד – מהלכים באיור עכשווי", אשכול תערוכות במוזיאון הרצליה, 22 ביולי 2023 – 30 בדצמבר 2023

*

לתאר משהו זה כמו להשתמש בו – זה מקלקל. הצבעים נמחקים, הקצוות מאבדים את חדותם, ובסופו של דבר מתחיל האובייקט המתואר לדהות, להיעלם. זה נכון במיוחד לגבי מקומות. ספרות המדריכים חוללה נזק גדול: כמו פלישה, כמו מגפה. … על כן יש לשים לב. מוטב לא להשתמש בשמות. מוטב להסתיר, להימנע, להיזהר במתן כתובות, כדי לא לפתות איש לעלות לרגל למקום. כי מה יימצא שם? מקום מת, אבק, גלעין שהתייבש.

מתוך נדודים מאת אולגה טוקרצ'וק, מפולנית מרים בורנשטיין, עמ' 73-74

תשאלו מה לזה ולתערוכת שבעת הסיפורים הארוגים העוסקים באריגה? אז זהו, ש"הקוף למד לארוג" זה לא רק תערוכה אלא עולם, תרבות אבודה או חזיונית שהתרקמה מאחורי גבן של בתיה קולטון ושל רוני פחימה בזמן שעסקו במלאכה.

"ספרות המדריכים" שהועמדה לרשות המבקרים בה היא מקיפה ויעילה: לצד תיאור התערוכה באתר המוזיאון מוצעים עזרים שונים: מדריך קולי של פחימה וקולטון, מפת התערוכה, תקצירי הסיפורים שעליהם היא מבוססת, ומאמר יפהפה של שמעון אדף (עמ' 12 בקטלוג) שמציף את הכוונות הגלויות והכמוסות בתשתית היצירה. כל זה מחדד ומעמיק את חוויית הצפייה אבל בו בזמן גם מצמצם את הנס, כי זה לא פחות מנס כשיצירה מקבלת חיים משלה, חלקיה מתרחבים ומתחברים לשלם ססגוני ומסתורי שאינו מחויב לנקודת המוצא או לפחות עולֶה על גדותיה. הסיפורים כמו העלו את עצמם בחזקה, השתחררו מהמקור כמו בסוג עילאי, חלומי, של תרגום גוגל ויזואלי. האם זו סדרה של שטיחי קיר מסוג הגבירה והחד קרן או רקמה אֶפּית כמו שטיח באייה, פרסקאות על כותלי מערה מרובעת, או גרפיטי ארוג?

אוקסימורוני? ודאי, כמו כל המרחב העתיק והעתידני בו בזמן. יש משהו פיקסלי באריגה ויותר מקבין גרפיטי באסתטיקה. הארכיטקטורה צעצועית כמו בנייה בקוביות ובו בזמן מודרניסיטית וכמעט סטרילית, הפוכה לחום העז של הצבעים, לעמלנות הפולקלוריסטית, לצורות הפרועות הפנטסטיות.

הקוף למד לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה, הכּניסה. לחצו להגדלה

הקוף למד לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה

הקוף למדה לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה, לחצו להגדלה

הקוף למד לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה, לחצו להגדלה

למטה: מפת התערוכה, מבט-על ארכיטקטוני, לא פולשני.

הקוף למד לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה

וישנן גם המילים התלושות שנותרו על הביתנים: חברושקה, קסבה – כלומר, תלושות וסוגסטיביות עד ש"ספרות המדריכים" מקצצת את מחלפותיהן כמו דלילה ומקימה לתחייה את "המחבר", זה שרולאן בארת קבר עוד ב-1968, או לפחות הפקיע ממנו את הבעלות על הטקסט והעביר אותה לקורא (במקרה הנוכחי, "הצופה"). בארת טען שהכול ניתן להבהרה, אבל שום דבר אינו ניתן לפענוח. שאפשר לשוטט בתוך יצירה אבל לא לחדור אליה, שהסירוב לנעילת המשמעות הוא אנטי תיאולוגי, זאת כפירה בכל סוג של סמכות. (תשאלו: ומה איתי? הרי אני עצמי מפרשת כל הזמן. ואענה שגם אני מתנגדת לסמכות, עיר האושר היא לא מדריך נסיעות אלא יומן מסע).

"הקוף למד לארוג" הוא כמו חיזיון מן העתיד או פיסת עבר שהשתמרה באורח פלא, תרבות שעוד לא פוענחה, או שהתקיימה מספיק זמן עד שהמוסרות התרפו, שיבושים התקדשו וקיבלו חיים משלהם (כמו שקרה למשל להגדה של פסח), והתוצאה מרהיבה, מסתורית, פרועה, מעוררת רגשות, מחשבות, השתאות, צחוקים. ואת החוויה החלומית הזאת העזרים (ובראשם תקצירי הסיפורים) מרסנים עד כדי מחיקה.

זו הסיבה שנמנעתי עד כה מלכתוב על התערוכה, נמנעתי אפילו מלרמוז עליה בתמונה. פחדתי לכווץ את חדוות ההתגלות. אלא שאלֵה לא באמת עתיקות או עתידות כמו שהבנתי לבסוף, זו פאטה מורגנה שתיעלם ב-30 לדצמבר. והסוד ממילא נחשף, כתבו עליו וצילמו אותו מכל הכיוונים, ומה שכתבתי הוא בסך הכול אזהרת מסע ליצירה הבאה, או קריאה להשהייה של התלות במדריכים.

אמנות חתומה ומתבדלת יש עד בלי די, אבל אוסף כזה של דימויים שבהם הנפש ששה לקנן – עדיין נדיר שבנדירים.  

*

ובשולי הדברים:

גם נינו ביניאשווילי מציגה במוזיאון הרצליה הרחבה פיסולית של על שפת הים השחור, ספר שאיוריו אוצרים עולם ומלואו, על המסע שעברתי בתוכם כתבתי פה.

ואם כבר מדברים על מאיירים שירדו מן הדף: אי אפשר לשכוח את ספר תום על המאיירת הנפלאה מכל.

את שניהם כמו את טרילוגיית בנות הדרקון אפשר להשיג גם בחנויות הספרים המובחרות. מארז של הטרילוגיה בהנחה מיוחדת אפשר לרכוש באתר ההוצאה, וישנה גם גרסה דיגיטלית, למשל כאן.

וגם: "תריסר ספרים" היא תחרות עיצוב ספרים חדשה שתיערך מדי שנה בחגי תשרי. לרגל השקתה ייערכו בסופ"ש הקרוב שלושה ימים של אירועים בטחנת הקמח של שער העמקים. חמישי-שישי-שבת, 5-7 באוקטובר. כרטיס ליום – 30 ש"ח. לתוכנייה והנחיות הגעה לחצו כאן.

Read Full Post »

מתחת לארון (יותר מאיור אחד נפלא)

לזכרה היקר של טלי עמית כוכבי, חבל שאני לא יכולה לדבר איתה על זה.

.

ב-2010 הרציתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני!" של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה של בצלאל על שלושה איורים נפלאים של בתיה קולטון מתוך שרשרת זהב. כל השלושה התייחדו במידה של חתרנות וחריגה משמעותית מפני-השטח של הטקסט. המפגש עם הספר הציף את הקושי שלי עם המסורת הממחישה של האיור, עם מה שנקרא "כבוד לטקסט" וקרוב באופן מסוכן ל"תיאום עדויות", ואת השאלה האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים, כך נקראה ההרצאה. מארבעת האיורים שעליהם תכננתי לדבר, נותרו שלושה: בדרך להרצאה נתקפתי דאגה לגורלו של הספר, שהיה אז חדש יחסית וכבר רכש לו מעמד של קונצנזוס וקריאת חובה. חששתי שהאיור הרביעי יעורר מחלוקת שתפגע במכירות. השנים חלפו ונדמה לי שגם הסכנה. אולי היא היתה דמיונית מלכתחילה. ונתחיל בשיר ובאיור:

מִתַּחַת לָאָרוֹן – אנדה עמיר פינקרפלד

מִתַּחַת לָאָרוֹן
הַלַּיְלָה מִתְחַבֵּא;
בַּבֹּקֶר הוּא נִכְנָס,
בָּעֶרֶב הוּא יוֹצֵא.
בַּקֶּרֶשׁ אַסְתִּירֶנּוּ
וְהַסְּדָקִים אֶסְתֹּם –
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לַיְלָה;
תָּמִיד יִהְיֶה רַק יוֹם.

איור של בתיה קולטון ל"מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, מתוך "שרשרת זהב", לחצו להגדלה

הפחד מהחושך הוליד אין ספור שירים וסיפורים (למשל את הספר המופלא הזה). ואפילו ב"שרשרת זהב", רק כמה עמודים לפני "מתחת לארון" מזדעקת לה נורית של מרים ילן שטקליס:

… "אַבָּא, אַבָּא", הִיא קוֹרְאָה,
"בּוֹא מַהֵר, גָּרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ,
הוּא מַפְרִיעַ, יֶלֶד רַע".

צָחֲקָה בֻּבָּה זֶהָבָה
וְצָחַק מְאֹד הַדֹּב:
לָמָּה לְגָרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ?
וַהֲרֵי הוּא יֶלֶד טוֹב!

איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב", לחצו להגדלה

בשני השירים ובשני האיורים יש האנשה של החושך, ובזאת מסתיים הדמיון.

החושך של נורית הוא ילד רע, כלומר היא עצמה כבר מקטינה אותו. יש לה אבא שיכול לגרש אותו (אפשרות שמקבלת גיבוי מדי "באנו חושך לגרש"), ועד שיגיע היא לא לבד: אף שהבובה והדוב לא מגלים אהדה מיוחדת לפחדיה הם בכל זאת מזכים את החושך מאשמה, והאיור מאשר: נורית אמנם מבוהלת (השמיכה שבה היא מצטנפת מדגישה את הבהלה ובו בזמן מספקת לה גם איזו מעטפת, הגנה), אבל לא בודדה: לימינה, לשמאלה, לפניה ומאחוריה יש צעצועים מוכרים ואהובים, וגם החושך שעליו מצביעים הדוב והארנבת – הוא בסך הכל ילד בצבע חושך, מוצץ אצבע ונכלם. מתחשק לנחם אותו ולצרף אותו לחבורה.

ב"מתחת לארון" המצב לגמרי שונה: אין אבא שאפשר לקרוא לו, אין צעצועים מרגיעים. החדר שקולטון מציירת שומם וקשוח, אין בו שום רוך, בלגן חמים או אשליה של בית. אין לבבות קטנים של בהלה ואהבה כמו ברהיטים של נורית, רק ארון צחיח וטַפֶּט חדגוני. הגיאומטריות המאונכת שלהם אדישה ואטומה לסכנה הזוחלת בתחתית האיור. גם הגבנון השחור שפולש לשטח הטפט לא מעלה שום אדוות. אין שום הד למה שמתרחש שם למטה, והמצוקה המסתמנת גדולה פי כמה: אין די בגירוש, צריך להעלים את החושך לתמיד.

הערת ביניים:

הפרשנות פולחת הלב של קולטון מעוגנת היטב בטקסט, אבל לפני שנמשיך, חשוב לומר שזו לא הפרשנות האפשרית היחידה: אצל אורה איתן מלכת הילדוֹת העוצמתיות, הפחד מהחושך הוא מנוף לפנטזיה, משחק והרפתקה:

"מתחת לארון", איירה אורה איתן, מתוך דוד ירח בשמיים, לחצו להגדלה

מתחת לארון יש אמנם שלולית של חושך עם עיניים זרחניות. אבל הילדה המציצה מקרינה יותר סקרנות מפחד; אם כבר החושך הוא זה שנראה מבוהל. הילדונת התלבשה בצבעי הסוואה כדי לבדוק את השטח: באפור של הארון ובשחור של החושך, מה שמעיד על רוח הרפתקנית ועל אינסטינקט מאגי בריא (מבלי לוותר על הסרט התכול האופטימי והמעט גנדרני). ולא פחות חשוב – בצד ימין של הכפולה היא כבר זקופה ומצוידת בקרש. היא מביטה לתוך עינינו וכמו מסמנת לנו בחיוך שהיא כבר הולכת לטפל בבעיה. וכך, במחי מבט, אורה איתן כמו מרחיבה את התמונה וכוללת גם אותנו הצופים, הקוראים. זה מתרחש אמנם במישור של המפגש עם הספר אבל זה לגמרי ממשי. ועכשיו הגיבורה הקטנה באמת כבר לא לבד.

ובחזרה לבתיה קולטון: החושך שהיא מציירת הוא לא מפלצת שמצדיקה את האימה, אלא מין דוד חביב בצבע לילה. אני מתארת לי שזה מה שעזר לאיור להישאר מתחת לרדאר ("למה לגרש החושך? והרי הוא דוד נחמד!"). אבל אם נעצור רגע, נראה שמשהו לא מסתדר: איזה כוח יש לילד מול איש מבוגר וכה כרסתני שאין שום סיכוי לדחוס אותו מתחת לארון, גם לו היו לו קרשים, ואין שום קרש במרחב הסטרילי. הסצנה כולה היא ספק משחק פתייני ספק מרדף שבו הילד נדחק לפינה: הדוד החביב כמו הודף את הארון בגופו לקצה הדף, ועוד מעט הילד המהופנט (כמו מוגלי מִקא הנחש) יילכד תחתיו (ולא להפך).

ובמילים אחרות: יש לי יש תחושה רעה שהדוד המבלבל הזה הוא תוקף מיני שבא בלילה.

זה איור מאד עדין ומרומז שנמצא רק על סף המודע. לאו דווקא בגלל צנזורה, אלא כשיקוף של החמקמקות המטרידה: הסוד, העמימות, שתיקת המרחב, המסרים הכפולים. ילד מוגן לא יבין במה מדובר. אבל בשביל ילד מותקף, איור כזה הוא אישור שמישהו רואה אותו. שהוא קיים. הוא פחות לבד בפחד, בכעס. וככה (בין השאר ועל מצוקות אחרות) הספרות והאמנות הצילו אותי.  

*

ובלי קשר (ואולי בעצם עם)

ביום שלישי ה-19 בספטמבר, בשעה 19:00 אני מרצה במוזיאון הרצליה על על שפת הים השחור ספרה הנפלא של נינו ביניאשוילי. זה אירוע השקה למהדורה השנייה של הספר, שכוללת גם אחרית דבר שכתבתי על האיורים. הכרטיס כולל כניסה להילולת האיור שאצר יובל סער. שווה מאד להקדים ולבקר.

עדכון: נוסף קוד הנחה לאירוע בעלות סמלית של 30 ₪
(מחיר כרטיס רגיל למוזיאון) קוד ההנחה 2023

לחצו להגדלה

*

וגם תזכורת: ביום חמישי ה-14 בספטמבר בין 11:00 – 19:00:

לחצו להגדלה

את הטרילוגיה אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות, באתר ההוצאה (מארז במחיר מבצע), וגם בגרסה דיגיטלית, למשל כאן.

*

שנה של בשורות טובות ומרפא לפצעים

Read Full Post »

מה שנגרע ומה שנוסף – על "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי ובתיה קולטון

בקיצור נמרץ: דוקטור אַיְכּוֹאֵב, אגדה מחורזת של קורניי צ'וקובסקי הנהדר, על רופא חיות פלאי שמוזעק לאפריקה לרפא גורים חולים.

הספר תורגם לראשונה ב1943 על ידי נתן אלתרמן (שקרא לספר "לימפופו" ולרופא – אוֹיְזֶמַר) עם איורים של שמעון צבר.

ב1958 תורגם בשנית, בחירות גמורה (ואופיינית, לטוב ולרע) על ידי רפאל ספורטה, שקרא לַדוקטור, דוליט, בעקבות דוליטל הרופא, וגם איזָה המאיירת יצרה גלגול ילדותי של דוליטל כפי שצויר על ידי יו לופטינג עצמו. (צ'וקובסקי אגב, התכחש לזיקה והתעקש על מקור אחר).

ובימים אלה, הוא נולד מחדש כדוקטור אַיְכּוֹאֵב בתרגומה של אלה סוד עם איורים של בתיה קולטון (והקדמה של עורכת ההוצאה איסנה גולדין ואחרית דבר של דוקטור זויה קופלמן).

דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי, כריכת הספר, איירה בתיה קולטון

.

יש לי הערה אחת על התרגום ושלוש על האיורים.

ונתחיל בבשורות הרעות, כלומר במה שנגרע:

נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו. אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו," כתב אריך קסטנר בהקדמה ל"כיתה המעופפת" (תרגום אלישבע קפלן).

ואף אני נתרגזתי כשהתחלתי לקרוא בדוקטור אַיְכּוֹאֵב. בהקדמה לספר משווה העורכת את הדוקטור למרי פופינס:

…האביזר היחיד שאַיְכּוֹאֵב נושא עמו לקצה השני של העולם אינו אלא תיק יד המזכיר מאד את מזוודתה הפלאית של מרי פופינס ונמצאת בו התרופה שתרפא את כל התחלואים ותרצה את כל המאווים – תמרים (במקור: שוקולד; במקרה של פופינס מדובר בסוכר).*

שלא תבינו לא נכון; אני בעד תמרים, הם גם טעימים וגם בריאים. אבל תמרים אינם תחליף לשוקולד, לא מבחינה פואטית/ רגשית/ מיתולוגית שהן הבחינות הקובעות לענייננו. כמו שלחם אינו סתם מזון וצמה אינה סתם תסרוקת, שוקולד אינו סתם ממתק אלא קטגוריה בפני עצמה.

קחו למשל את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. על רגל אחת למי שלא זוכר: שוקולד הוא משאת נפשו של צ'רלי, ילד חסר כל. חייו משתנים כשהוא מגריל כרטיס זהב וזוכה לביקור חלומות במפעל שוקולד מסתורי ואף יורש אותו בסוף הסיפור.

ועכשיו נסו להחליף את "צ'רלי והשוקולד" ב"צ'רלי והתמרים" ותראו איך כל האמינות, כל הגוזמה הפראית והתנופה המיתית קורסות.

או קחו את הסוהרסנים של הארי פוטר למשל. סוהרסן (במקור dementor) הוא יצור אופל שניזון משמחת חיים אנושית. בכל פעם שהוא נמצא בסביבה האוויר מתקרר והאור מחשיך. יש לו חור במקום פה שבאמצעותו הוא מוצץ נשמות, עניין גרוע ממוות. וג'יי קיי רולינג, בהבלחת גאוניות, קבעה ששוקולד הוא תרופת החירום והעזרה הראשונה אחרי מפגש עם סוהרסן.

רק נסו לתת למישהו תמרים אחרי שנתקל בסוהרסן…

ודוגמא שלישית (כי שלוש זה מספר מאגי) – בהצגת הילדים הנלבבת ים קטן מחפשים הגיבורים הקטנים אוצר בתוך ספינה טרופה. כשהזהב אמנם נמצא פורצת אחת השחקניות אל הקהל כשהיא מנופפת במטבע וצועקת בהתרגשות, "זה לא זהב, זה שוקולד!" וכולם צוחקים. ההורים שמחים כי הבהלה לשוקולד היא יותר נסלחת מן הבהלה לזהב, אבל אפילו הם מזדהים לרגע, והילדים על אחת כמה וכמה.

תמרים זה מתוק ובריא אבל זה לא שוקולד, וגם לא כמעט. אי אפשר להחליף אמת רגשית באג'נדה חינוכית. הניתוח מצליח אבל החולה מת. לבי לבי על הגורים המסכנים ועל הקוראים הקטנים שלא זכו להתוודע לרופא המופלא שמרפא בשוקולד. ואפילו יותר מן ההחלפה חורה לי ההונאה המובלעת, הניסיון להפנט את הילדים שאין הבדל.

להחליף שוקולד בתמרים זאת קמצנות חינוכית וחסך בחמלה ובפלא. וצ'וקובסקי היה נדיב גדול.

ההשוואה למרי פופינס אגב, במקומה, אף שהיא אינה משתמשת בסוכר כפי שנטען בהקדמה*. בסרט כמו בספר היא מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו ביותר מאותו בקבוקון תרופה.

מרי פופינס מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו. (כפית הסוכר שבלבלה את גולדין קיימת רק רק בשיר).

.

ייתכן שיש לתרגום גם נקודות זכות, פשוט לא הגעתי אליהן. החלפת השוקולד (שעליה התבשרתי בהקדמה) כמוה כשערה במרק שאחריה כבר לא יכולתי לשמוח בו.

אז התרכזתי באיורים של בתיה קולטון. היו לי שלוש הערות, על אקספרסיוניזם, חמלה ופמיניזם. קולטון הקדימה אותי וכתבה על האיורים וקצת נגסה לי בהערות לא בכוונה, ובכל זאת אגיד אותן, מהצד שלי…

1.     אקספרסיוניזם

זה הספר הראשון שבתיה קולטון מציירת בצבעי עיפרון וזה מהפך גדול, מקור לחום, מניכור מסוים לרגש עז עד כדי אקספרסיוניזם, שמאוזן אמנם על ידי קומיות וחמלה. והשילוש הזה מתלבש כמו כפפה על הטקסט של צ'וקובסקי שגולש מפאתוס לנונסנס בחן מסחרר מבלי לשמוט את החמלה.

למטה, לפני ואחרי: שתי קבלות פנים מאת בתיה קולטון. הדמיון בין הסצנות מבליט את ההבדל.

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה

ועוד יותר מקרוב:

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס (פרט), משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי (פרט), איירה בתיה קולטון, לחצו להגדלה.

.

ובאשר לאקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-192), הוא התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה, והתבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות ולא יציבות, ומשיכות מכחול סוערות.

במקרה של דוקטור אַיְכּוֹאֵב אגב, יש ברגש העולה על גדותיו גם פוטנציאל קומי, כמו בכל הפרזה.

.

מימין, ההיפופוטמים החולים משוועים לבואו של הדוקטור. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". משמאל, אדוורד מונק, הזעקה (1893), ציור הדגל של האקספרסיוניזם. לחצו להגדלה

הדוקטור ועוזרתו הנאמנה רוכבים על שפת ים גועש בדרכם לאפריקה. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". לחצו להגדלה

והאיור הנהדר הזה מתכתב גם עם הדפסי העץ היפניים, שהשפיעו מאד על ואן גוך (אבי האקספריוניזם, אם תשאלו אותי).

מערבולות של קצושיקה הוקוסאי (1849-1760)

.

2. הזדהות וחמלה

לא לחינם הוא נקרא דוקטור אַיְכּוֹאֵב, זעקה של פציינט (לעומת, דוקטור מה-כואב? או אפילו דוקטור יהיהבסדר). וגם האיורים בדרכם המצחיקה והנוגעת ללב מממשים את הזדהותו של הדוקטור עם חוליו. למשל?

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

שימו לב איך הדוקטור מחקה בלי משים את תנוחת התרנגול. איך פיו האדום נפער כמו מקורו של התרנגול, והמטפחת האדומה שלו מציצה מתחת לפיו כמו הדלדול האדום מתחת למקורו של התרנגול.

ואותו דבר כשהוא מטפל בכלבלב (בתמונה שלמטה). כל גופו משתנה על פי גוף הפציינט. נעלו מציצה מאחור כמו קצה הזנבנב, פיו הופך לעיגול מוארך כמו פיו של האומלל, וגולת הכותרת – פאות לחייו  – שבימים כתיקנם נראות כמו אוזני קוקר ספניאל, וכבר מקרבות אותו לעולם החי – כמו נפרמות ומתרחבות מתוך הזדהות עם נהרי הדמעות ששופך הכלבלב.

(וגם המטפחת של האחות החייתית מתחרזת עם הדמעות, ובאיור התרנגול זרועותיה הן האדוות של מקורו).

.

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

ודוגמא שלישית ואחרונה (כי שלוש זה מספר מאגי):

.

איור בתיה קולטון (פרט), מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

הפעם מבליט האיור את החיבור בין כרסו של הרופא לרגליו המקופלות תחתיו במין רביצה. פאות לחייו מזדהות עם קשר הפרפר על ראשה של הפרה, ופסי מכנסיו מהדהדים את קפלי עורה ואת קפלי המטפחת העוטפת את פרצופה (יש עוד, אבל די בזה).

[ובלי קשר, מרנינה את לבי במיוחד גבתו המרחפת. כמו הירח של "אהרון והעיפרון הסגול" שנמצא בתוך חלונו של אהרון, כך גם הגבה של אַיְכּוֹאֵב נמצאת תמיד מעל זגוגית המשקפיים, זו נקודת הייחוס שלה…]

*

3. פמיניזם, או מה שנוסף

כשקראתי את הטקסט חשבתי על טובי לב אחרים בהיסטוריה ובספרות שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא דמות שהיא עזר כנגדם, כמו דון קישוט וסנשו פנשו, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, וכמובן יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה. בטקסט של צ'וקובסקי ה"דוקטור" פועל לבדו, אבל אני החלטתי להכניס עוזרת נאמנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. הרבה שואלים אותי איזו חיה היא. קשה לי לומר איזו, אך ללא ספק היא מאוד דומה לי.

בתיה קולטון, הפנקס, חוסכת לי קצת ממה שהתכוונתי לכתוב, ואני ממשיכה מכאן.

מכל המאיירים שעולים בדעתי, בתיה קולטון היא "בעלת התוספות" (זה חוקי להגיד את זה בצורת נקבה?) העקבית ביותר. רק כדי לסבר את האוזן נזכיר שבגלגוליו של מעיל למשל היא הגניבה עוד שני ילדים למשפחת החייט.

מי שדוגל בחפיפה מוחלטת בין איור לסיפור, מחשיב כל מחלוקת לפגיעה בכבודו של הטקסט וחושש לבלבל את הקורא הצעיר. ואני שייכת לקוטב ההפוך. בשבילי החריגות האלה הן מים חיים. ראשית, כל איור הוא פרשנות, ומנסיוני, כששני אנשים שונים רואים משהו באותה צורה בדיוק, זה בדרך כלל סימן שאחד מהם עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם, אני מעדיפה להקשיב לשיחה חיה וחופשית בין האיורים לסיפור. סתירות אינן שגיאות אלא מגרשי משחקים. החיכוך שהן יוצרות מעורר מחשבות, מתנה גדולה בפני עצמה, ועצם הריבוי נותן מקום ולגיטימציה לנקודת מבט של הקורא. (וזה רק על קצה המזלג, וביתר פירוט בהזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? ואפילו יותר בהאם איור זאת אמנות? ומעניין שגם אז זה התחיל מבתיה קולטון).

*

"ללא ספק היא מאד דומה לי", אמרה קולטון על הסייעת החייתית של דוקטור אַיְכּוֹאֵב. קולטון הגניבה את עצמה בתחפושת לתוך העולם שבראה. או, בהמשך להקדמה של איסנה גולדין, קפצה לתוך התמונה כמו מרי פופינס. וחשבתי גם על תדאוש קנטור, הבמאי הפולני שפלש לבמה של שחקניו והתערב במעשיהם באופן גלוי. אלא שקולטון נקייה מן הצורך הנואש והמצחיק והארס-פואטי של קנטור בשליטה, היא באה מאהבה.

.

מרי פופינס רוכבת בעולם שבתוך התמונה

תדאוש קנטור (מאחורי החלון) פולש לבמה ומפקח על שחקני בזמן ההצגה.

*

יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה

.

אל הזוגות הבדיוניים שנתנו לקולטון השראה השתרבבו גם יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה מן המציאות. ובמציאות כמו במציאות, הגבר הוא בדרך כלל הדמות הראשית והאישה נוטה להישכח.

גרשום שלום ואשתו השנייה פניה פרויד (אין לי מושג אם פניה היתה עזר כנגדו, זה "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם. מירי שחם שלחה לי אותו פעם וכתבה, "אילו לפחות הביטה לכיוון החלון").

.

לצד כל דוקטור נערץ (וקורצ'אק הוא לגמרי נערץ ויקר ללבי) יש בדרך כלל עוזרת מסורה שלא זוכה בקרדיט, אף שהיא תמיד שם, בחום ובקור, על גב זאב או נשר, נאמנה ומצחיקה, תומכת ומנחמת, מכינה תה, מושיטה תרופות, מנגבת אפים דולפים, מנופפת לשלום…

איירה בתיה קולטון, מתוך דוקטור איכואב (פרט)

.

הפער שיוצרת קולטון בין הטקסט (הזיכרון ההיסטורי שממנו נשמטה העוזרת על פי פרשנותה) לבין המציאות החומרית האיורית, הוא אירוני ומעורר מחשבה. ועם זאת, אין בו שמץ מרירות, יובשנות של אג'נדה או של חומרה של נזיפה. זה קורה בזכות הניגוד הקומי (בין הדוקטור העגלגל כמו סנשו פנשו והסייעת הארוכה והרזה כמו דון קישוט), בזכות ההרמוניה, הקונטרפונקט, וגם בגלל שהיא באה מאהבה.

בתיה קולטון מתופפת לחיות (פרט)

*

ונ. ב. עדכון של הרגע האחרון וחצי נחמה: בתיה קולטון כתבה לי בעקבות הפוסט. מתברר שגם היא הצטערה על הסרת השוקולד (ואפילו הוסיפה נימוק משלה, שאגוזים ותמרים זמינים בטבע, החיות לא זקוקות לדוקטור בשבילם). אבל היא גם פעלה בחשאי לתיקון העוול, וטמנה שוקולד בכיסו של הרופא ובתיקו:

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איור אחד של בתיה קולטון ושיר אחד של ביאליק

על שירים לעמליה (עוד מאיירת וסופרת שלא תיאמו עדויות)

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

האם איור זו אמנות?

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה ובעצם גם הפוסט שבו קורסאווה קופץ לתוך תמונה

*

ובלי קשר אבל חשוב.

וזאת התוכנית:

11:00 |  שמוליקיפוד | הצגת ילדים (גילאים 3-8)
12:00 |  רחוביוקי | רוקנרול ברחוב
14:00 |  שתיים | הצגה לכל המשפחה
15:00 |  רחוביוקי + מופע רחוב ״חצות הגיע הוא לא הופיע״
16:00 |  סיסטם עלי בהופעה חיה
16:30 |  איתמר ציגלר וגדי רונן מהחצר האחורית בהופעה חיה
17:00 |  הראש יוצא אחרון | פרפורמנס למבוגרים בשישה חלקים
17:45 |  בנות בצריח | מופע רחוב
18:30 |  גנרלים | מופע לייצנות מחאתי
**19:00 | עצרת התמיכה בתאטרון יפו | עשרות אמנים על במה אחת **
21:00 |  דאם | להקת ההיפהופ הכי בועטת במזרח התיכון
21:30 |  זיו יחזקאל ולהקת קאראר | מוזיקה ערבית קלאסית מכל הזמנים
22:00 | הקרנת הסרט ״מעבר להרים ולגבעות״

Read Full Post »

בתיה קולטון ויחיאל פרץ

לגמרי במקרה יצאו לאחרונה שני ספרים נהדרים על מעילים קרועים. תכננתי פוסט משותף בשם, "שני מעילים קרועים" אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שהם שונים מדי. מוטב שיביטו זה בזה רק מזווית העין.

וראשית המעיל הקרוע של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנלבב של נתן אלתרמן (מי שזוכר בעל פה מוזמן לדלג על המילים).

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

מיידיש, נתן אלתרמן

החיט עוסק בחיִט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – והמעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –
נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.

ביילה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם ביילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת –
הבטנה כבר מתעופפת?

ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!

חיה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.

ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.

וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!

פעם פרץ, – לא טפש, –
בא ערום, ומעיל לא יש…

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער
לשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.

כריכת הספר. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

.

1. המגילה

על הכריכה, תמונה קבוצתית מאחורי סרט מדידה מגולגל שנפרש למגילה עם שם הספר.

הסרט הוא התמצית הפיוטית של הסיפור. יש בו גם חייטות וגם מדידה, כלומר גדילה, וגם גלגול במובן מטמורפוזה, מסרט מדידה למגילה.

גם הטקסט בדף השער שומר על הפיתול המגילתי:

ובאיור הפותח, שוב תמונה קבוצתית, הפעם על גליל אריג שנפרם. עוד סוג של מימוש המטפורה, זה "סיפור בדים" שנגולל פה, אומרת המאיירת, פשוטו כמשמעו, וגם במובן בידיון.

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

2. העז

זוכרים את הסיפור על היהודי העני שמתלונן לפני הרב על הצפיפות הבלתי נסבלת בביתו? הרב מייעץ לו להכניס לשם גם את העז, וכשהוא חוזר ומתלונן שהעצה לא עזרה, הוא מתבקש להוציא את העז וחווה רווחה ושמחה.

גם קולטון כמו הרב, מוסיפה עז למשפחה המצטופפת בלאו הכי, אבל בשונה מן הסיפור היהודי היא לא מעלה בדעתה להוציא אותה. קולטון, לפחות בספר זה, היא מאיירת-במאית. ולָעֵז בזקָנה הצחור ועיניה הבולטות, בקצה אפה הוורדרד וחיוכה הספק-תם-ספק-אירוני, יש תפקיד משלה בסלפסטיק המלודרמטי של האיורים.

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. קולטון הופכת את השיר לתיאטרון.

בתמונת הכריכה (הראשונה בפוסט) החייט ספק מראה את המעיל, ספק מניף אותו בגאווה של מטאדור מול כל החבורה, ובייחוד מול העז, התחליף הביתי הקומי לשור מן הזירה. והיא אמנם תיהפך לשור זועם אחרי שהמעיל ישוסע.

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

אבל מה בעצם העלה את העז באוב של קולטון? אולי הגדי בתחילת השיר. "כאן המעשה נפתח –/ לא בגדי לבן וצח", כתבה קדיה (כלומר אלתרמן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו; למי שרוצה, כאן יש טעימות משלושה תרגומים). קדיה חשבה מן הסתם על הגדי משירי הערש היהודיים; רגע קודם הוזכר "תינוק בעריסה" והיא ממהרת להבטיח לקוראים, שלא שיר ערש בידה, להפך!

אצל קולטון אין חשש לשיר ערש. העז היא בת לוויתו של האב. הוא משוחח איתה בזמן שהוא גוזר. "לא בגדי לבן וצח," כלומר, לא סיפור מעולמך, הוא אומר לה, אלא מעולמי שלי.

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

חלק גדול מן ההנאה נגרם על ידי על ידי הפרשנות הקונקרטית עד אבסורד של בתיה לטקסט (כמו "המחשה", רק בחֶזקה). כשקדיה שמה בפי האב את הזעקה, "האזיני ארץ ארץ" בתיה מציירת אותו שרוע על גחונו ומדבר ישר לארץ.

כבר אמרתי שזה ספר מאד מצחיק?

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

ואפשר להכביר דוגמאות: אם המעיל לוחץ במותן סימן שגדליהו-קוטן הוא זללן (מה שנקרא בידיש פרעסער). כששמריהו-לייזר מרים ידיים ו"נתפקעו השרווליים," הוא לא סתם מרים אותן, זה חלק ממשחק ההנדס אפ. וכן הלאה.

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. בהמשך לפתגם היידי, כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

*

3. עיירה יהודית

די להציץ בהקדשה, "לאמא מלכה ואבא קלמן מבתיה", כדי להבין כמה קולטון מחוברת לעיירה. (פעם מנתה באוזני את שמות הילדות החביבים עליה: אנדה, פניה וקדיה). העיירה נוכחת בצבעוניות המעט קודרת של האיורים ובפרטים הזרועים בתוכם: אם זה המטאטא-רובה מן הפתגם היידי שהונצח בשירו של איציק מאנגר, "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", או בעלי חיים כמו עז ואווזים (שהחזירו אותי לילדה אילת). או החביות עם הילדים שהחזירו אותי לשיר אחר של קדיה, "מעשה בחבית", על חבית שמשמשת מקלט ומחבוא לכל ילדי החצר.

איור, תרצה טנאי. "רוצה אילת עם האווזים לנדוד,/ עד שהיום יחשיך מאד מאד" (ומי יודע אם ה"תלתלים כאש" לא זלגו מן הילדה אילת אל יחיאל פרץ).

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. מימין, איור לעליבבא וארבעים השודדים 1913

ובו בזמן קושרת שורת החביות גם בין הילדים לשודדים מסיפור עליבבא. מי יודע מה יעוללו ל"זהב הפרוויים" של המעיל. בצד העיירה היהודית, מוצפנים בדי-אן-איי של האיורים ריבוא ספרי ילדים. טביעות אצבעותיהם של תעלולני העבר, מטיל אולנשפיל ועד מקס ומוריץ, נמצאות בכל מקום.

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

והנה עוד קונקרטיזציה מלבבת עד כדי מימוש המטפורה. "הבטנה, הוי, מתעופפת!" פשוטו כמשמעו. (גם פה חלפו בשמי-ראשי אווזים אחרים, ממקס ומוריץ ועד לברון מינכהאוזן).

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

4. ריאליזם ומשחק

בחישוב זריז עברו חמש עשרה שנה מרגע שהמעיל נמסר לגדליהו ועד שנפל לידיו של יחיאל-פרץ. אם בתיה היתה דבקה במציאות, הילדים היו גדלים ללא הכר, בגדיהם היו מתחלפים באופן מבלבל (או אפילו עוברים מילד לילד וגונבים את ההצגה מן המעיל). מזל ש"גלגוליו של מעיל" נהנה מאזרחות כפולה; אף שנולד בעולם המציאותי של העיירה, הוא שייך למסורת העתיקה של שירי המשחק מסוג חד גדיא, ורבים משירי אמא אווזה. מדובר במין "שיר צביר" בתשליל: אם שיר צביר קלסי צובר משהו בכל בית, וכאן נגרע משהו מן המעיל עד שנשארים רק חורים.

כדי לשמור על חדוות המשחק קולטון לא משנה את הילדים. כמו דמויות שמצוירות על קלפים הם רק נערכים כל פעם באופן חדש.

כולם? לא. התינוק דווקא גדל. לא בחמש עשרה שנה אולי, ועדיין; התינוק מספק את מרכיב הגדילה, והקורא הוא שאמור להחיל אותו על שאר הדמויות. זה תחביר איורי שבור, חשוף, פתוח לקורא, ומכיוון שמולדובסקי השתייכה לזרם המודרניסטי בשירת היידיש (בצד משוררים נפלאים כמו יעקב גלאטשטיין, משה-לייב הלפרן ואפילו איציק מאנגר שרקד על שתי החתונות) היא היתה מתענגת מן הסתם, על הבחירה האיורית.

התינוק דווקא גדל. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

5. יחיאל-פרץ

כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

וזה מוביל אותנו ליחיאל-פרץ שכשמו כן הוא, פורץ גדרות וגבולות, כולל מסגרות הקומיקס שנעלמות ברגע שהוא מקבל את הבמה.

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. (המעיל עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו)

.

פרץ של קולטון מזיק למעיל עוד לפני שהוא עובר אליו באופן רשמי. הוא אחראי לפקיעת השרוולים ולאובדן הכיסים, אבל רק כשהמעיל מגיע לידיו מתחילה החגיגה האמיתית; אצל קולטון הוא לא סתם תולש את השוליים, הם משמשים כשמלה ונתלשים תוך כדי ריקוד, ומתגלגלים עד מהרה בצעיף של כלב. והוא לא סתם נוקב חור בברך, הוא גוזר ממנה רטייה של פירט. הבגד עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו, אלא שפרץ הוא לא סתם ונדליסט חסר מורא, אלא גם ממשיכו של אביו החייט. לא בכדי הוא מחזיר את המעיל לאימום כדי לגזור אותו מחדש. אלא שהבגד העכשווי, שלא לומר העתידני, שהוא מעצב, כולו חורים וקרעים. לא רק שהוא לא מנסה להסוות את הקרע והחסך, הוא בוחר להחצין אותם ולשחק בהם. כמו אמני המודרניזם הוא קורא תגר על נורמות וצורות שהתיישנו; כמו הדאדאיסטים הוא מכתיר את העז ומערער על הסדר הקיים, הוא מזדהה עם השבר של הקוביזם והקולאז', וחי את האלימות והתנועה המתמדת של הפוטוריזם. פרץ הוא ילד-מודרניסט שמשקף מציאות חשופה, סימולטנית וקקפונית, אבל מלאה שמחת חיים, בזכות האהבה של קדיה מולודובסקי.

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה)

בדרך כלל לוקח זמן עד שיצירה כלשהי הופכת לקלסיקה.

אני מהמרת על האיורים של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל".

*

עוד קדיה מולודובסקי: על הילדה אילת, וגם – בדיוק כפי שזכרתי 

עוד בתיה קולטון: על המסע אל האי אולי ויש גם ההמשך. וגם קולטון וביאליק והילדות שלי

עוד מספריית נח (המעולה) על מר גוזמאי וירמי פינקוס

עוד גזירות ושברים

יוקו אונו ויחיאל פרץ?

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האם אפשר לפרום זכרונות?

*

והיישר מספריית גן לוינסקי:

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסוף השבוע האחרון של חודש דצמבר תיערך תערוכת המכירה השישית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותתקיים השנה ב- 30-31.12 במתחם סוקה (מכון שפילמן לשעבר, קרית המלאכה). 

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה חמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות.

בין האמנים המציגים: ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, גבי קליזמר, עילית אזולאי, דוד עדיקא, יאיר ברק, בועז אהרונוביץ, לארי אברמסון, זויה צ'רקסקי, אוהד מטלון, דנה יואלי, נטליה זורבובה, טליה קינן, שחר יהלום, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, טליה רז, נורית ירדן, יונתן גולדמן, ליהי תורג'מן, יונתן אולמן, אביטל כנעני, שירה גלזרמן, Know Hope, הילה בן ארי, אורלי סבר, זוהר גוטסמן, חיימי פניכל, יעל בלבן, מיכל בראור, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח.

אשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות-

https://www.facebook.com/events/1379007762143753/

מקווה לראותכן/ם בתערוכה,

דפנה ליכטמן

Read Full Post »

אנני ליבוביץ בת 19

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

התמונה שלמעלה צולמה בבסיס חיל האוויר האמריקאי בפיליפינים. הנגריטוס התגוררו בשוליו והתפרנסו מן האשפה שלו. ליבוביץ' היתה בת תשע עשרה כשצילמה את התמונה (כשבאה לבקר את אביה ששירת בבסיס) אבל רוב הדברים שיאפיינו את צילומיה הבוגרים כבר ניכרים בה: משיכה להפרזות וניגודים, הומור נטול רשעות, נדיבות וחוסר סנטימנטליות, גרפיות על גבול הקומיקס וחוש לדימויים חזקים וקליטים ששאריות של מציאות מתגוללות בקצותיהן.

*

שש הערות על חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס

1. ניגודים

התמונה כולה ניגודים ישירים ומצטלבים: שלושה גברים גבוהים ואישה קטנטנה, שלושה גברים צעירים ואישה זקנה, שמחזיקה בידו של אחד מהם כמו ילדה (ואולי זה רק נראה כך בגלל הפרשי הגובה). הם בהירים והיא כהה, ובבגדים הניגוד מתהפך: הם כהים והיא צחורה.

במחשבה נוספת זה דיוקנה של האישה. סדרת הגברים המנוגדים מבליטה את ייחודה; היא הסולנית, הגיבורה, השלגייה בין שלושת הענקים. הילד הזעיר שכמעט נבלע ברקע משמאל ושני הראשים הענקיים שמצבצבים מקצה התמונה מעצימים את הבדלי הגדלים. ובו בזמן הם חותרים נגד השטיחות של התמונה; ליבוביץ' העמידה את המצולמים בשורה על "במה" צרה בין המבנה לתחתית התמונה. בין הילד הזעיר לראשים העצומים נמתח ציר עומק מוזר על אפה ועל חמתה של הדו ממדיות.

בובות כפפה מהצגת שלגייה, איור בתיה קולטון, מתוך חפץ לב. את הבובות המקוריות עצבו יהודה לוי ובתו רותי רביב.

*
2. אחווה

מצד אחת זו תמונה נדיבה של אחוות עמים ומעמדות; המלכה אוחזת בידו של חייל אחד וסמוכה מאד לחברו. עד כדי כך סמוכה שנוצר מעין תעתוע שבו זרועו מתמזגת עם זרועה לזרוע אחת ארוכה-ארוכה.

*
3. פירוק

ובו בזמן יש זרות עמומה באחווה, כמו ב"ארוחת בוקר על הדשא" של אדואר מאנה, תמונה קבוצתית שכל אחד ממשתתפיה צוייר בסטודיו, בנפרד.

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה, 1962-1863. כל דמות צוירה בסטודיו בנפרד.

*
4. אחורי הקלעים

"התפאורה" גרפית ומינימליסטית: קווי המבנה והעמוד החתוך פשוטים וגיאומטריים כמעט א-ל-קזימיר מלביץ' או לפחות ג'ספר ג'ונס ודגליו הסומים.

מימין, קזימיר מלביץ', משמאל, אנני ליבוביץ' (פרט), למטה, ג'ספר ג'ונס (זה מחזיר אותי ללבן על לבן של סדרת הצילומים הנפלאה של שרון רז)

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

בימין התמונה שולטים הסדר והזוויות הישרות. משמאל לעומת זאת, נחשף בלגן של אחורי קלעים או של תת מודע. אולי אני קצת מגזימה בהשפעת החלונות שאחד מהם בהיר וחסום והאחר פעור וחשוך.

אנני ליבוביץ', מימין, אנדי וורהול, על הצילום המרתק הזה כבר כתבתי בהרחבה. כאן הוא מופיע בגלל אחורי הקלעים שמבצבצים מן הדשא ומקצה הנייר. משמאל, ג'ון לנון ויוקו אונו. גם על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה. כאן הוא מופיע בגלל המזרן וקצה הג'ינס שלא מטואטאים מן התמונה.

*
5. כוריאוגרפיה

מורי ורבי יוסף הירש היה אומר שהאמן צריך להוליך את העין של הצופה: "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום והיא במסלול של חצי קוף חצי ציפור." הוא לא דיבר על קווי מתאר, אלא על הקצב הפנימי של התמונה, שמזמין את תנועת העין.

הצילום הזה של אנני ליבוביץ' הוא מופת של כוריאוגרפיה, ריקודי שורות: ארבעת הראשים של המצולמים הם כמעט עיגולי תווים שיוצרים מנגינה על הדף. אפשר לחצות את הצילום בדילוגים מאחד לשני כמו שחוצים נחל בדילוגים מאבן לאבן. אפשר לבחור בכוריאוגרפיה של קווי הזרועות, או לדלג בין הפאוצ'ים השחורים (בין פּוּנְדה לפונדה – כך הם נקראים בעברית) ולנוח לרגע על קופסת השימורים החלומית שהמלכה מחזיקה מתחת לזרועה. הרבה מן השמחה שמשרה התמונה קשורה לתנועה הזאת.

(עוד מוסיקליות תיאטרלית שכזאת – אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי)

*
6. השפעה?

ולסיום תמונה דומה ושונה של מיכל חלבין.

מיכל חלבין, נטאשה

*
עוד באותם עניינים

על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' (פוסט ראשון בסדרה)

לא לבושה ולא עירומה, על סינדי שרמן המוקדמת

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה

על הגביעים היורקים של אביב יצחקי

ים המלח של ורד נבון

*
ובלי שום קשר – שתי הודעות משמחות:

בקרוב בתל אביב
על כל צרה שלא תבוא
23 מחשבות על קונפליקט

יצירה מאת ובביצוע: דניאל כהן לוי ונמר גולן
משתתפים יוצרים: גיל לביא ותומיליו מינץ

"ההצגה על כל צרה שלא תבוא, שעתידה כנראה להפוך להצגת פולחן חדשה"
(צבי גורן, אתר הבמה)

תאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב
15/12 יום שלישי 20:00 – 16/12 יום רביעי 20:00
להזמנות: 03-5611211

ההצגה זכתה בפרס השפה הבימתית הייחודית (ככה זה כשלהטוטן, שחקנית, אקרובט ומוסיקאי יוצרים ביחד) וכן בפרס התאורה ובפרס עיצוב הפסקול בפסטיבל עכו האחרון. אני התרגשתי במיוחד מן הרוח האנושית הטובה והנדירה הנושבת ממנה (וגילוי נאות והכרחי – נמר גולן הוא בני).
פייסבוק

***
*
בסופ"ש הבא – תערך מכירת ההתרמה החמישית למען ספריית גן לוינסקי

בגלריית מקום לאמנות ברחוב שביל המרץ 6, ת"א.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות. כפי שתראו בהזמנה המצורפת, מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר ויש לנו מעל 150 עבודות יפיפיות, אשר כולן נמכרות במחיר אחיד של 1500 ₪.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה  ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. הספרייה פועלת בשכונת נווה שאנן הסובלת מהזנחה מתמשכת מצד הרשויות ומהעדרם של מרכזים קהילתיים המשרתים את כלל תושבי השכונה.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות

 

כולכם מוזמנים וכולכן מוזמנות לבוא וגם להפיץ 

Read Full Post »

הזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

מוקדש באהבה (ובקריאה למרד) לכל המאיירות והמאיירים

*

"מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות."
"הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!"
…
"טוב," אמר הדובון, "אבל אנחנו הרי בעלי זנבות אנחנו. עלינו לעשות משהו."

(מתוך "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס)

מי שקרא את "המסע אל האי אולי" יודע שבלבו של הספר (או שמא בזנבו – האם לספרים יש לבבות או זנבות?) נמצאת בין השאר, סוגיית הזנבות והלבבות: הזנבות על פי "המסע אל האי אולי" הם הלב הרגשי הגלוי והמדבר בעד עצמו של בעלי החיים, בעוד שהלב האנושי חבוי בתוך הגוף ועצם קיומו מוטל בספק וטעון הוכחה.

מן הרשימה שהקדשתי לאיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי" נשמט הפרט הראשון שמשך את תשומת לבי. הוא מופיע בכמה איורים. למשל כאן:

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

.

מה "לא בסדר" בתמונה הזאת? טוב, כבר נתתי רמז עבה ומכופל – לקוּץ הדוב אין זנב.

כשהזכרתי את זה באוזני בתיה קולטון (לא כבקורת, זה ריתק וריגש אותי כפי שתיכף אסביר) היא החווירה כאילו גיליתי גופה בחדר האמבטיה שלה. ומיד התגוננה ומנתה איורים שציירה מחדש בשם הנאמנות לטקסט. ובכלל, מלבד אלישבע, קוּץ הוא הדמות האהובה עליה ביותר בספר, הוא צוייר בדמות "דובי גוסטבו" של ילדותה, אמרה, והוסיפה עוד כהנה אבחנות על האנטומיה של דובי צעצוע. היא דיברה במהירות ונראתה אשמה כאילו עברה על אחד מעשרת הדברות של אומת האיור.

היא עשתה את זה לא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

הרשימה הזאת לא נועדה להגן על בתיה קולטון. הזנב האבוד של קוּץ הוא רק משל וטריגר למחשבות על איור בכלל ועל איור עכשווי בפרט. הן רבות מכדי להידחס לפוסט אחד. זאת ההתחלה.

איור: ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

לדובים קלסיים אין זנב (ראו את פו למעלה). במקרים המעטים שהמעצבים התעקשו להצמיד להם אחד זה נראה זר ואפילו מגונה. מרים ילן שטקליס שכחה או התעלמה מזה; זה שיבש לה את התזה היפה (באמת יפה) על "מותר הבהמה מן האדם".

אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא איך משפיעה סתירה כזאת על הקריאה, הגילוי שלקוּץ המדבר גבוהה על מותר הזנבות אין בכלל זנב. אני יכולה להעיד על מה שקרה לי: קוּץ נהפך לדמות מורכבת. טוב הלב שלו נותר בעינו, אבל הוא נהיה גם קצת מגוחך. הדוגמטיות שלו בלטה פתאום לעין, ההתהדרות במשהו שאולי היה פעם במקור לאבות אבותיו (עם הסגולה של הדובים החיים) ובמשך הזמן נשר מבלי שיבחין בכך. הפער ערער על תקפותם האוטומטית של סממנים חיצוניים; טוב הלב של קוּץ כמו של אמא של דני, אינו נגזר מזנבם אלא מהתנהגותם. ולקינוח חשבתי קצת, כל הפוסל במומו פוסל.

ובשורה התחתונה, הפער בין הטקסט לאיור מוסיף עומק ומורכבות. זה אחד הדברים שהופכים את האיור לראוי לטקסט, שהוא עמוק ומורכב על אף פשטותו כפי שהראה עמוס נוי.

מילת הגנאי האולטימטיבית בעולם האמנות היא "אילוסטרטיבי". להגיד "אילוסטרטיבי" זה כמו לומר "חסר כל עומק ומורכבות". בתרגום לעברית אילוסטרטיבי זה איורי, אבל זה לא חל על האיורים ככלל אלא בדיוק על התפיסה (המיושנת, ועל כך בהמשך הסדרה) הזאת שהאיור צריך להיות אחד לאחד עם הטקסט, ולפעמים – כשהסופר חי, זה גם אחד לאחד עם מה שלא כתב, רק ראה בעיני רוחו. ואני תוהה כמה חזק הציווי הזה שנאכף על ידי סופרים ועורכים וגם על ידי המאיירים עצמם, שהפנימו את הדיכוי. מתי הם ימרדו?

אומרים שילדים הם פשטנים, שהם לא מסוגלים להבחין במורכבות. ובו בזמן מתעלמים מן המאמצים שמשקיעים בלשכנע אותם שהעולם פשוט. כל מיני סוגים של מאמצים, בין השאר בחפיפה בין האיורים לטקסט. זה מוצג כערך חיובי: "נאמנות לטקסט", אבל בעיני זה דומה יותר ל"תיאום עדויות" שמשבש את הצדק והאמת.

כבר כתבתי כאן על "שירים לעמליה", איזה אושר גרמו לי הסתירות הקטנות בין הטקסט לאיור. המחברת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת "זכרה" את זה קצת אחרת.

העולם הוא מקום מורכב ומלא פערים – בין מה שאנשים מצהירים למה שהם עושים, בין האופן שבו הם רואים דברים, ובכלל – איפה שיש אנשים יש הפתעות, טובות ורעות. זאת לא רק תובנה בוגרת. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בתור ילדה (על אף הפשטנות שיוחסה לי). הרומן שלי "טבע דומם" נפתח בזיכרון מכונן מגן הילדים:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
זה קרה בבת אחת; הַפְּליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

אני לא יכולה כמובן לדעת מה הייתי חושבת על קוּץ של קולטון בילדותי. נדמה לי שהייתי שמה לב, שהייתי חושבת על זה, שהייתי מרגישה באותנטיות, בהדהוד שמתחת לסתירה.

ואי אפשר לסיים הפעם בלי הסיפור הטאואיסטי המופיע בפתח הרימו את קורת הגג, נגרים של ג'יי. די. סלינג'ר.

הדוכס מוּ מסין אמר לפּוֹ-לוֹ: "אתה כבר בא בימים. האם יש במשפחתך אדם שאוכל להעסיקו כאחראי על סוסי במקומך?" ענה פו-לו: סוס טוב ייבחר על פי מבנהו הכללי ומראהו, אבל סוס עילאי – כזה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר עקבות – הוא משהו חולף וערטילאי, חמקמק כאוויר פסגות. כשרונותיהם של בני מצויים בדרך כלל במישור נמוך יותר: הם מסוגלים להבחין בסוס טוב הנקרה בדרכם, אבל לא בסוס עילאי. אבל יש לי חבר בשם צ'יו-פאנג קאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובענייני סוסים, חוכמתו אינה נופלת משלי, אנא קרא לו."
הדוכס מו עשה כן, ואחר כך שלח את האיש לחפש סוס. כעבור שלושה חודשים הוא שב מדרכו ובישר שמצא סוס. "הוא נמצא עתה בשאצ'יו," הוסיף. "איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס. "הו, זוהי סוסה אפורה," היתה התשובה. אבל כשמישהו נשלח להביאה היא התגלתה כסיח שחור כפחם! מאוכזב מאד, שלח הדוכס לקרוא לפו-לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "שאותו שלחתי לחפש לי סוס, בלבל לגמרי את כל העניין. הוא אינו מסוגל אפילו להבחין בצבעו של בעל חיים או במינו! מה הוא כבר יכול לדעת על סוסים?" פו-לו פלט אנחה של שביעות רצון. "עד כדי כך הוא הגיע?" קרא. "אם כך הוא עולה עלי עשרת מונים. אין מה להשוות בינינו. הוא קאו, רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם לב לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. הוא כל כך מרוכז בתכונות הפנימיות שהוא אינו מבחין בחיצוניות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון הוא שיפוטו של קאו בסוסים, עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים." כאשר הגיע הסוס הוא אכן התגלה כבעל חיים עילאי.

דבורה בטרפילד, סוס

.

טוב, מאייר לא צריך לבחור סוסים לדוכס. די שיהיה נאמן לעצמו, שלא יתבטל בפני הטקסט אלא ישוחח איתו.

ואתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.

*

עוד באותם עניינים

יש לי משהו עם אוטיסטים

על גורילה של אנתוני בראון (תמיד שואלים אותי אם הוא התכוון, אבל זה לא משנה. מודעות היא בסך הכל פיגומים לאינטואיציה)

איורי נפש – תמצית האמנות

האיור הלא מתאים (שוב בתיה קולטון, הפעם בכוונה)

*

וחשוב חשוב מאד! בואו בהמוניכם, וגם שתפו והפיצו והזמינו!

המכירה השנתית של ספריית גן לוינסקי נמשכת עד שבת ב- 17:00.

המכירה מאפשרת את קיומה של הספרייה והמשך פעילותה בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב לשנה נוספת.

מעל – 200 עבודות נפלאות של אמנים נפלאים, בינהם/ן: סיגלית לנדאו, ציבי גבע, איציק לבנה, אביטל כנעני, דוד עדיקא, Klone, מתן בן טולילה, גלעד רטמן, ארז ישראלי ועוד רבים טובים במחיר מציאה!

אנחנו מתארחים השנה בגלריית P8 שנמצאת ברחוב יהודה הלוי 79 (בחצר האחורית של הבניין, מאחורי הדלייקטסיין). שעות הפתיחה הן בין 11:00 ל- 17:00.

*

Read Full Post »

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי "המסע אל האי אולי"

לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.

וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:

קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

1. חושך ואור

טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.

המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.

לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

2. צעצועים

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצו להגדלה)

"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין.  כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.

ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.

וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.

מקבץ איניציאלים מטופלים מספרים וכתבי יד

שלושה איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

3. מפת הפנטזיה

"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."

כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?

או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?

ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."

או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.

*

ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.

*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:

אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)

פניה ברגשטיין והליצן

הספר הנפלא ביותר

דניס סילק, הקדמה

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

*

על בתיה קולטון: איך נראית ילדות

וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).

*

ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!

*

Read Full Post »

עמוס נוי על "המסע אל האי אולי"

"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.

עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.

התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.

זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).

אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

*

האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום

מאת עמוס נוי

דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")

.

לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")

הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952

במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.

שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).

הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)

.

בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:

"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".

גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –

ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?

כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)

*

על האיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי"

והערה אחרונה על האיורים – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

על מיכאל של מרים ילן שטקליס

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה (ממש בהמשך לפוסט, אף שנכתב מזמן, אין מוקדם ומאוחר בשיחות)

על הילדה אילת (הפוסט על האי אולי הוא סגירת מעגל של השיחה שהתחילה שם, בתגובות)

שמלת הכאב של רבקה הורן (ובעצם כל סדרת "שמלות של כאב")

על שירים לעמליה (או – מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?)

בואי, אמא

איך נראית ילדות, על איור אחר של בתיה קולטון

*

עוד אישה (חיה הפעם) שמשמשת לוח קליעה למטרה לבעלה (כמו בסיפור המצוטט בהתחלה, רק אחרת)

שני קטעים מתוך "כחול עם זנב" סרט שעשיתי פעם עם המלחין איתן שטיינברג בעקבות "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'

וכמובן – קופיקו בעיר האושר, מאת עמוס נוי

.
*****************************************************************************

ובלי שום קשר – ארבע הודעות:

1. יואל אמר

"יואל אמר" הצגה מוסיקלית בהשראת ספרו של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים"

לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה בשבת הקרובה , ה-27 בספטמבר, ב11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב.

רכישת כרטיסים בטלפון 6077020 03 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון!

והכי משמח, יהיה כבר דיסק! (כלומר 99.9%)

ההצגה זכתה בכל ארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל חיפה האחרון:

פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס המחזה, פרס המוסיקה ופרס הבימוי (אני ביימתי).

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

*

2. נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!

 ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.

אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה –

מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il‏ ואפשר גם בטלפון  02-5618514 שלוחה 119.
.

*

3. כנס הפנקס

ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:

*

4. "הגלוי, החבוי והקרבן"

ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעהreutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

Read Full Post »

עצים, אמנות, עצים

למעט כמה אנשים, עצים הם הדבר האהוב עלי בעולם. עוד מעט ט"ו בשבט, חג לאילנות. הנה כמה מן האמנות, להשראה. (פוסט מתעדכן מדי פעם, כשנוסף עץ חדש לחורשות עיר האושר)

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם – רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות).

Linda Molenaar, Tree Pose 2011 – התמונה נלקחה מכאן

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה ועל יוקו אונו כעץ – כאן.

רנה מגריט (ואלבר קאמי)

ארתור רקהאם, 1917, מתוך "הזקנה ביער" לחצו לאגדה פשוטה ומנחמת מאוסף האחים גרים

עץ מניק איש, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה בסדרת עץ השיער (שיש בו גם מיניאטורה פרסית של עץ ראשים)

אדוניס נולד מתוך מירה (סמירנה) אמו בזמן שהיא הופכת לעץ. פרט מתוך ציור של ניקולא פוסן 1622-23 מתוך הפוסט הזה

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, התצלום הזה שלקוח מפה שומר על מידה של שקדיוּת).

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

למעלה, מתוך נשף עצי הטקסוס

"תמונת השנה" בתערוכת "עדות מקומית", צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי, צילם איתי רון. מתוך הפוסט הזה

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על העץ שהנציח את סיפורם של הנאהבים האומללים – כתבתי כאן.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט הפעם. עוד על התלבושת בפוסט הזה.

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

andy goldsworthy  מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם (1998). כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

ויטו אקונצ'י , אי פרטי, 1992

לחצו להגדלה

למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם. ובהמשך לכך (וגם בלי שום קשר) – "האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה. ומנגד, הממשלה ממשיכה להתנכל לזרים. תמר ורטה זהבי (אישה שאני קצת מכירה ומוקירה) וליאת סיגל כתבו על זה לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:

עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.

אני חתמתי בתור "הורה". אם אתם רוצים להיות שותפים – היכנסו, חיתמו והפיצו.

ותוספות מאוחרות:

גיא בן נר, "ערכת בית עץ". על העץ הזה כתבתי כאן

למעלה, חליל בלבין ומרב קמל "טו בשבט" מתוך "קרנפים" (כאן כתבתי על זה)

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, מתוך הפוסט, עצים מטרידים, עצים מחרידים

*

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי
.

ועוד כמה עצים מהיער של עיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב.

עץ השיער (הפרק הראשון ואחריו ההמשכים).

על העץ הפלאי של סינדרלה

ועוד עץ פלא של האחים גרים

עוד סיפור של מרי דה מורגן על ילדה ועץ

זרעי האהבה (ובעצם עץ האהבה – הפרק הראשון ואחריו ההמשכים)

פניה ברגשטיין והליצן ("מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה…")  

תולעת ספרים (מריה פרייברג וסיגלית לנדאו)

*

Read Full Post »

זום זום, על "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ועל "זום" מאת אישטוואן בניאי

זה קצת מורכב מה שאני רוצה להגיד (על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד). פשוט אבל מורכב. אז קצת סבלנות.

*

א. "זום" מאת אישטוואן באניאי

לפני עשרים שנה בקירוב יצר אישטוואן באניאי, מאייר אמריקאי ממוצא הונגרי, את "זום" שהפך כמעט בן לילה ללהיט עולמי עם ספרי המשך ובכלל. הוא "תורגם" לעברית ב1996 ויצא מחדש לאחרונה ב"מהדורה חגיגית מוגדלת" (שיהיה). אני כותבת "תורגם", כי הדפדוף אמנם מימין לשמאל והקרדיטים בעברית. אבל זהו, כל השאר מסופר בתמונות.

כך נפתח "זום" מאת אישטוואן באניאי

למי שלא מכיר, הנה תקציר (ספוילרים למכביר!): זה נפתח בתקריב של צורה אדומה משוננת. בדף הבא "המצלמה" מתרחקת מעט ומתברר שזאת כרבולת של תרנגול. התרנגול כפי שיתגלה עוד מעט, נשקף מחלון של בית חווה. אבל כש"המצלמה" ממשיכה ומתרחקת פולשות ידיים ענקיות לתמונה. מתברר שזאת בסך הכל חוות צעצוע. אבל גם הילדה שמשחקת בחווה אינה אלא תמונה על קטלוג של צעצועים. נער אוחז בקטלוג. הוא נרדם על סיפונה של ספינת שעשועים, וגם הספינה אינה אלא תמונת פרסומת על אוטובוס, וגם האוטובוס עצמו לא ממשי, הוא מוקרן בטלוויזיה שבה צופה קאובוי בודד. וגם הקאובוי בסך הכול מצויר על בול של מדינת אריזונה. הבול מודבק על מכתב שנמסר לראש השבט בחוף אקזוטי. "המצלמה" ממשיכה להתרחק, וראו זה פלא – דווקא השבט והחוף "אמיתיים". הסצנה כולה נשקפת מחלון של מסוק. הזום אאוט נמשך והמסוק הולך וקטן, וגם כדור הארץ שבשמיו הוא מרחף הולך וקטן עד שהוא הופך לנקודה בהירה ביקום שחור. סוף.

והנה גם יוטיוב מדפדף בספר:

*

חמש הערות על "זום" של אישטוואן באניאי:

1. פורמליזם

"זום" הוא פיקצ'רבוק ש"עלילתו" מבוססת על חוקיות צורנית. זהו ספר ילדים על-גילי ורב-גילי  ("מגניב!" אמר עליו בני המתבגר והבררן). באתר של "כתר" הוא ממוקם ב"אלבומים ופנאי".

*

2. מתח

בדרכו הייחודית "זום" הוא גם ספר מתח, חידה מתגלגלת שבאה על פתרונה לקראת הסוף. ברגע שמבינים את העיקרון אי אפשר להתאפק מלנחש את השלב הבא.

*

3. פופ-ארט

"זום" הוא מחווה מבריקה לאמנות הפופ.

הפופ-ארט נולד בעידן קפטליסטי מתוך תרבות צריכה ושיווק, פרסומת ותקשורת המונים. כבר בקולאז' המוקדם והמכונן של ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956), מורכב המרחב הביתי מדימויים שנגזרו ממגזינים (ובהקשר הנוכחי, הוא כולל טלוויזיה, טייפ, קומיקס, קולנוע וכרזת פרסום שנשקפת מהחלון). "זום" מתנהל בטריטוריה הזאת בדיוק. הוא מצטט ומשטיח ומטשטש את הגבולות בין גבוה לנמוך ובין מציאות לדימוי כמו כל אמנות פופ ראויה לשמה.

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

רוי ליכטנשטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי רוי ליכטנשטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

*

4. משחק חשיבה

ובהמשך לכך "זום" אינו סתם "גימיק" אלא ניסוי בחשיבה בקורתית. הוא מזמין את הקוראים (גם הצעירים שבהם) להרחיב את המבט, להטיל ספק באשליות שמוכרים לנו, כי מה שנראה כל כך אמיתי הוא אולי רק אחיזת עיניים ו"ריאליטי" ופיתיון. זה קורה מעצמו באגביות מענגת, בלי חומרה ויומרה חינוכית.

איירה רותו מודן

אין לי מושג באיזה הקשר נוצר האיור שלמעלה, אבל זו התמצית של התמצית, ברגע שמסיטים מעט את המבט נחשפת העליבות של הפרסומת. זה שונה ככל האפשר מן המעשייה הסינית על האדריכל שהוזמן לבנות ארמון מושלם, וטרח עליו שנים רבות וכשהגיעה השעה הציג לקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר הזועם איים להרוג את האדריכל החצוף, והאחרון פשוט פתח את הדלת המצוירת ונעלם לבלי שוב. הסיפור הסיני הוא סיפור על אמנות.

*

5. הפתעת האותנטיות

מאז שמגריט התכחש למקטרת שלו בטענה שזאת לא מקטרת, התאמצו אמני הפופ להוכיח שזאת דווקא כן מקטרת, לא פחות מהחפץ המקורי. הפופ ארט דחה את האותנטיות והמקוריות והעדיף עליהן את הציטטה והשכפול.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

הפופ-ארט הוא תופעה אורבנית. הילדים של רובנו לא גדלים בטבע בראשיתי אלא בעולם של צריכה ותקשורת. אני מצטטת מתוך פוסט ישן על האיור של בתיה קולטון ל"דני גיבור" ("אינני בוכה אף פעם") של מרים ילן שטקליס: "אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן. ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול, בעולם אחר, מתחתם, איזה סיכוי יש לו עם נורית"?

הסיום של "זום" תפס אותי בהפתעה: המשחק הצורני נקטע בבת אחת והעלילה עוברת לעולם האמיתי. ואם לא די בזה, החפץ הסופי, זה שמכיל את כל עולמי העולמות של תקשורת ההמונים הוא דווקא חפץ מיושן ורומנטי: בול שמודבק על מכתב שנשלח לעולם עוד יותר מיושן ורומנטי, שבו יש עדיין ראש שבט וטבע ויקום.

זה סוף חמים ולא צפוי, כמו בשיר של "אמא אווזה": "יש בית קטן ירוק/ ובבית הקטן הירוק/ יש בית קטן חום/ ובבית הקטן החום יש בית קטן צהוב/ ובבית הקטן הצהוב יש בית קטן לבן/ ובבית הקטן הלבן יש לב קטן אדום,/ מלא אהבה וחום."

לאתר של אישטוואן בניאי

*

ב. "כוס התה שלי", כתב: דרור בורשטיין, צייר: מאיר אפלפלד

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ילד חולה שוכב במיטה. אביו מכין לו כוס תה ומבטיח לחזור בעוד רבע שעה. הילד שותה ותוהה לאן נעלם התה. מחשבותיו נודדות לפועלים שהכינו את השקיות, לדבורים שיצרו את הדבש, לפרחים שסיפקו להן צוף, למי התהום, לרוח, לשמש, לכל מי שהיה לו חלק – ולוּ רחוק וקדום – בכוס התה שלו. בינתיים חולפת לה רבע שעה ואביו חוזר כפי שהבטיח עם כוס תה חדשה, וגם אותה הוא שותה. וזה הסוף.

יש משהו מקסים בעושר של המחשבות ובחופשיות שבה הן זורמות בין נושאים ובין רבדים: שאלות מדעיות המנוסחות לפעמים בהזרה ילדותית ("איך עושים ענן? מה רשימת החומרים?"), ואקולוגיות (יחסי הדבורים והפרחים למשל), תהיות אתיות (האם אנחנו לא גונבים בעצם, את הדבש של הדבורים?) הבלחות של האנשה ודמיון (הדבורה ששואלת אם התה מתוק דיו, או פנטזית השיט על מי התהום), וגם רגעי אמנות ופיוט טהור. (כשאדי התה מצעפים את משקפיו של הילד והאב אומר, "יש לך ענן במשקפיים", לא יכולתי שלא לחשוב על "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי, שהפואטיקה שלו אמנם רחוקה ככל האפשר מהחרישיות של דרור בורשטיין. ועדיין).

יש משהו מקסים בטבעיות שבה מתמזגים ב"כוס התה שלי" מערב ומזרח, סקרנות ילדית וההתבוננות מדיטטיבית, אגוצנטריות של ילד שמציב את עצמו ואת כוס התה שלו במרכז היקום (פיאז'ה מרחיק וטוען שילדים הם חסרי מוסר) וחמלה בודהיסטית לכל היצורים החיים, לערבות הדדית שמשחררת מן הבדידות והניכור: "ואז, בבת אחת הרגשתי שעבר לי העצב של המחלה, כי ידעתי שהם שם, איתי. כולם. בכוס התה שלי. הכוכבים והדבורים והפרחים והגשמים והתהום וציפורי התהום."

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

בלטוס, החדר

מלבן האור של החלון הוא אחד הציורים האהובים עלי בספר. רגע של ציפייה לתיאטרון הפיוטי של המילים: "השמש יצאה מאחורי ענן ונכנס מלבן של אור לחדר. הרמתי יד ועשיתי צל של ציפור (או ציפור של צל?). הציפור נִקרה בתוך המלבן."
וככלל, האיורים שנוצרו בטכניקת הסקרצ' בורד שבה מגרדים חושך וחושפים אור, מעצימים את המסתורין ואת הממד הרגשי והרוחני של הספר. בעוד שהטקסט הוא לגמרי לילדים, הציורים לא תלויים בגיל. זה ספר אמנות לכל דבר (והפוסט הזה  שכתבתי לאחרונה הוא לגמרי על השחור של אפלפלד, לא בכוונה).

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

.

"כוס התה שלי" הזכיר לי את "מן החלון" (1989) של שאול שץ, שגם הוא עוסק בקשר בין הבית לעולם. האניגמטיות הפיוטית של שץ אמנם קיצונית יותר משל בורשטיין ואפלפלד. ("מן החלון" יצא אף הוא בעם עובד, ואני רואה שהוא עדיין נמכר ב7 ש"ח בלבד!)

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

.

שאול שץ קרוב לדרור בורשטיין ומאיר אפלפלד, ואישטאוון באניאי רחוק. לכאורה קשה לדמיין שני ספרים שונים יותר מ"זום" ו"כוס התה שלי": אחד צבעוני ומבריק והאחר שחור-לבן ומט. אחד שטוח ופופי והאחר לירי ופילוסופי, אחד "גימיקי" ולינארי והאחר משוטט בזרם התודעה, אחד מוחצן ומבדר והאחר מופנם ומחפש הארה, אחד עוסק בדימויים והאחר בדברים "ממשיים", לאחד שם טכנולוגי ולאחר שם אישי ומיושן, וכך הלאה והלאה.

ומתחת לכל זה ישנה הקִרְבה. מדובר בשני אחים שגודלו בסביבות הפוכות. לו היינו מצמצמים את "כוס התה שלי" למבנה מופשט, אפשר היה לקרוא לו "זום" (לכוס תה), ולו היה באניאי שואף להיות יותר חם ואישי הוא היה קורא לספרו "מכתב מאריזונה", או אפילו "הבול שלי" (זה שעליו תרדם הדבורה של דרור בורשטיין כעבור שנים; "לפעמים הדבורים טועות בכתובת ונכנסות לישון בתיבת הדואר של אחד השכנים, נשכבות על בול ונרדמות.").

אם דרור קורא את זה עכשיו, הוא בטח מתהפך על כסאו. השמות החדשים הלא משנים את המשקל הסגולי ומזיזים את קו פרשת הנפש. אבל אני שמאמינה בַּצורה, מזהה את הדמיון. את החיפוש המשותף אחרי חיבור וזיקה, את התשוקה להביט לתוך הדברים ומתוכם עד אינסוף. שני הספרים מזכירים לי את המען המתרחב שהייתי רושמת בשיעורים משעממים (מרית בן ישראל, רח' ברק 9, שכונת רסקו, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, היקום), כמו את הזום-אִין השואב המשותף לדמיון ולמדע.

כי הרי אם קוראים את "זום" ברוורס, זו פשוט בהייה לתוך בול שפותחת עוד ועוד עולמות. עולמות אורבניים נגועים, אין מה לדבר על שַיִט במי תהום, השַיִט כבר הזדהם בפרסומות לספינות שעשועים, אפילו לקאובוי יש טלוויזיה. זה העולם שבו אנחנו חיים, מקולקל ולא טהרני, אבל הדמיון הוא שרדן גדול, הוא משתמש במה שיש.

ולסיום סרטון מופלא שכבר הבאתי פעם, זום מדעי ופנטסטי כאחד לתוך כנף של פרפר.

*

עוד באותם עניינים

על גדי של שמוליקיפוד (עוד ילד חולה שנשאר לבדו)

בואי אמא

נהגה בחשיכה 

*

אנני ליבוביץ מצלמת את אנדי וורהול

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

על לב פראי של דיוויד לינץ'

*

Read Full Post »