הילדות המשונה שלי

לא כל הילדים אוהבים שגרה. בשביל הילדה שהייתי, השגרה היתה כֶּלֶא, אסון. התחנות הנצחיות בסדר היום – מן המיטה לחדר האמבטיה, לשולחן האוכל, לגן – לא סיפקו לי שום בטחון, שום נקודת אחיזה. הן רק העמיקו את הייאוש שהרגשתי, את התקיעות, את חוסר המוצא. ולא רק המסלולים, גם התפקידים, ההיררכיות, המשמעויות, כל פן של החיים היה מקובע עד לזרא, ואני הייתי חסרת אונים ושליטה, שקופה כמו חפץ, כמו כוס שמתמלאת במים או במיץ פטל, מוגשת לשפתיים של מי שרצה, נשטפת, מתייבשת והכל מתחיל מהתחלה. החפצים עוד לא הפכו מובנים מאליהם. לא התנשאתי עליהם. הבנתי לליבם, לסבלם.

אי שם השתרע העולם הקסום של הסיפורים. השגרה מעולם לא שרדה בו יותר מכמה שורות. נפלאות והרפתקאות המתינו מעבר לדף. אבל אני הייתי כאן והן היו שם. לא היה שום מעבר.

יום אחד לוהקה אמא שלי לתפקיד גמד בהצגת גן הילדים. היא הכינה לעצמה את התלבושת: מכנסיים קצרים וטוניקה שגזרה ותפרה ממגבות הפסים הישנות שלנו. זה היה אילתור יצירתי שחסך לה קצת זמן וכסף, אבל בשבילי זו היתה התגלות, כאילו נחשף מעבר סודי בין שגרת חדר האמבטיה (תיעבתי כל מה שקשור לרחצה, בייחוד צחצוח שיניים) למרחב הפלאי של התיאטרון והמעשייה. וזאת לא היתה סתם העמדת פנים שבסופה יהיה על המגבת לחזור למתלה המאוס. זו היתה מטמורפוזה גמורה: מחיי מגבת משומשת אל אופנת גמדים. זה נתן לי תקווה. אולי גם עליבותי שלי אינה סופית ומוחלטת כל כך. אולי גם אני אזכה יום אחד לגאולה.

*

כמעט שנה אחרי שבנות הדרקון יצאו לאור, הן עדיין מראות סימני חיים (ואני עדיין חרדה לגורלן).

מחר, יום חמישי, מסתיים שבוע הספר.

אני אהיה בדוכן עם עובד בפארק שרונה תל אביב בין השעות 19:00-21:00

ואחתום על הטרילוגיה, שנמכרת במחיר המצחיק של 120 ₪

(המצאתי חתימה בהמשכים, כדי לא לקפח אף כרך)

בחודשיים האחרונים:

ד"ר תמר סתר ודי ג'יי מעין ראפא הנהדרות מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, אירחו אותי בפודקאסט שלהן "ספרות זה הקול", לראיון כיפי במיוחד עם שאלות חדשות.

תמר לזר כתבה פוסט אהבה לבנות הדרקון עם האבחנה היפיפייה שכדי להיכנס לפנטזיה צריך ספר, וכדי לצאת ממנה צריך לאכול (אגס) ולהיזכר בגוף. (זה לא עלה בדעתי, אבל "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת").

"בנות הדרקון" עלו שלב ונכנסו לרשימה הקצרה של פרס גפן.

וזה אחרי שהטרילוגיה נבחרה לרשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר!

ומאשה צור גלוזמן שמחה אותי כל כך: "מעולם לא קראתי טקסט כל כך סוחף, מבריק, חסר עכבות, מצחיק, שובר לב, הרפתקני וקרקסי – על טראומות של הזנחה והתעללות וניצול ואכזריות, המאבק ברוע המובן מאליו והמאבק ברוע הנסתר, ויותר מכל – על ניכוס מחדש של הקול שנלקח … זו יצירת מופת אני אומרת לכם, ואני לא אומרת את זה הרבה".

וחגי מטר על בנות הדרקון "הקריאה קולחת, הדמויות מקסימות, האהבה נשפכת מהמילים … אחד מהדברים הכי חסרים במציאות הפוליטית שלנו זה היכולת לדמיין עולם טוב יותר, לדמיין איך נראה שיקום מהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. בן ישראל נותנת לנו את היכולת הזאת".

גם סיפורים יכולים להציל. יהיו שם, ועותקים אחרונים של הספר הראשון שלי, אסור לשבת על צמות שיצא בספרייה לעם של עם עובד וזכה בפרס וינר.

Read Full Post »

תיאטרון מחול או מרד החפצים (על אן המילטון)

בין השנים 1984 – 1991 יצרה האמנית אן המילטון את סדרת חפצי הגוף שבה חיברה אל גופה דוממים שנאספו במהלך עבודה על מיצבים ונותרו ללא שימוש, באופן ששינה את התפקוד שלהם ואת המטען הרגשי. הצלם בוב מקמרטרי תיעד את התהליך המתמשך בסדרת צילומים.

כל תמונה כזאת היא סוג של מוטציה, יצור היברידי. לפעמים הן נוטות אל פריקים של ירידים ופנטזיה בגרוש כמו בגלויות הישנות שהולידו את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", או כמו בשירי הפריקים של טים ברטון (בתמונה למטה משמאל, הילד בעל ראש הצדף מתחפש לאנושי בהלוואין).

משמאל מתוך מותו העגום של הילד צדף מאת טים ברטון, במרכז אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984, משמאל כריכת המעון של מיס פרגרין לילדים משונים מאת רנסום ריגס לחצו להגדלה

.

אבל לא על אלה רציתי לכתוב.

רומאן יאקובסון (הפורמליסט הרוסי הנפלא, איש תורת הספרות, הבלשן, הסמיוטיקן ועוד הרבה) טען פעם שהליכתו של מטפס הרים במישור שונה משל אדם רגיל. או שהוא מגושם באורח נוגע ללב או שהוא מבליט את מיומנותו. הליכתו דומה מדי לצעדי ריקוד ואין לטעות במאמץ המושקע בה.

יאקובסון ממשיל את הליכתו של מטפס ההרים במישור לפרוזה של משוררים, הוא מזהה את חותם השירה גם בפרוזה של המשוררים שדוברים פרוזה (כמעט) ברמה של שפת אם. התכוונתי לשאול את הדימוי כדי לדבר על האופן שבו שפת התיאטרון החזותי שלי משפיעה על הצפייה באמנות פלסטית. ובמחשבה נוספת – מה שקורה אצלי באופן גלוי ומודע, מקנן כמעט אצל כל אדם, ומתחשק לי לפתוח את הדלת הזאת ולשחרר אותו למודע.

כמה מן החפצים שהמילטון "לובשת" או מחברת לעצמה, הם חפצים יומיומיים שכולנו מכירים, והשימוש "החדש" שהמילטון עושה בהם לא מוחק את הידע המוקדם, רק קוטע אותו, והידע הקטוע ממשיך לפרפר כמו זנב של שממית אחרי שהוא ניתק מגופה.

במילים אחרות: לא משנה לאיזה מקום לא צפוי בגוף חבר החפץ, איזה תפקוד חדש נועד לו, הוא ממשיך לזמן גם את השימוש הישן, המקובל, ובמתח בין שניהם, בכאבי הפנטום של החפץ, אצורים החיים הכמוסים והמשמעות של הדימוי.

אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984 לחצו להגדלה

.

ניקח למשל, את "שריון" הכסאות שהמילטון "לובשת". בתפקודו החדש הוא משמש מחסום להתקרבות ומגע (ונשאלת השאלה למה היא נזקקת לו?), ואפילו כשלד של קרינולינה משונה, מסובבת (כסו אותו בבד ותראו).

מימין אן המילטון, משמאל האינפנטה של ולסקז 1656

.

אבל כמו שכתב יהודה עמיחי – "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", וגם השריון זוכר שהוא היה פעם כסאות, שהוא עדיין כסאות. ומיד צצות השאלות: מי הם שני היושבים שהיא נערכת לשאת ולחצוץ ביניהם, כאחת? האם היא חזקה דיה לשאת את שניהם ביחד? האם היא די חזקה להישאר זקופה כשאחד מהם מתיישב, או שתתכופף והוא יישפך שוב ושוב? האם היה יכולה בכלל להתכופף? האם היא יכולה לצעוד קדימה או רק ללכת לצדדים כמו סרטן? ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד. כל הכלאה כזאת של אדם וחפץ היא ראשי פרקים לתיאטרון מחול, שלא תמיד כדאי או אפילו אפשר לממש; לפעמים יש בהבטחה וברמז עוצמה שההגשמה מרדדת. לפעמים היא סתם חושפת את הפער בין מה שמדמיינים למה שהחפץ מוכן ורוצה (והחפץ תמיד צודק), וכך או כך, האפשרויות הכמוסות בעבודה הן חלק ממנה, מתיבת התהודה הרגשית והפרשנית.  

אן המילטון מתוך סדרת חפצי גוף 1991-1984

.

והנעל הזאת שמשנה לגמרי את הפרופיל של המילטון, שמחברת בין הפה לאף והופכת לזרבובית, לחרטום חפצי, עדיין זוכרת שפעם היתה בה רגל. ומציעה בעיטה בפרצוף, אונס, וגם מעלל קרקסי. תלוי.

ושרפרף הבר מתגלה מחדש ככתונת משוגעים על פי מידה; החישוק שנועד ליצב את הרגליים מרתק את הזרועות לגוף. והמושב מכופף את הראש והצוואר לאחור, מסתיר את הפנים וחוסם את הראייה.

ובו בזמן, במבט חטוף המושב והרגליים נראו לי כמו הפשטה של כובע חרדי ופאות, וישר התחלתי לחשוב על ריקוד חסידי בתלבושת שרפרפים.

מימין, תחפושת חרדי – גם זה היבריד בין כובע לפאות, במרכז, הידיים האוחזות בספר כווריאציה על החישוק (הכובל?)

*

קמטי ההבעה של סוליית הנעל; אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק, מתוך התערוכה הזאת ויש גם קטלוג

.

בעצם תכננתי לסיים בדניס סילק (חברו הטוב של יהודי עמיחי) המשורר ואיש החפצים, שבכלל לא קרא להם חפצים (objects) אלא דברים (things)  מילה הרבה יותר פתוחה ופחות מחפצנת. רציתי לכתוב על ההבדל באופן שבו המילטון משתמשת בחפצים, לאופן שבו דניס… ואז נתקעתי, כי דניס מעולם לא "השתמש" בחפצים, אלא יותר חי ביניהם ולצידם ואיתם. למאמר הגדול שלו על תיאטרון הדוממים הוא קרא When We Dead Awaken (כשם מחזהו האחרון של הנריק איבסן, שיש בו מן האיום). ופתאום כבר לא היה דחוף לי לכתוב על ההבדלים, כי עצם המחשבה על דניס העלתה באוב של דעתי דרך נוספת להתבונן בהכלאות של אן המילטון. אולי היא לא אמנית שמצאה דרכים מקוריות לחבר חפצים לגופה ולבטא רגשות אנושיים, אלא מדיום של מרד החפצים, שמאסו בשיעבוד ובהשפלה; אולי היא מדובבת את נקמת הנעל שתמיד דורכים עליה או את השרפרף שמאס בישבנים או את הכסאות שמצאו דרך להרחיק מהם את כובד האנשים. חבל שכבר אי אפשר לשאול את דניס מה דעתו.

*

עוד באותם עניינים

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

חייל הבדיל האמיץ

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

חפצים מספרים על ביאליק ויש גם המשך

יופיו של הפצע – קלאס אולדנבורג

הספר הנפלא ביותר

על 72 החפצים של מרינה אברמוביץ

Read Full Post »

על לאונורה קרינגטון ומקס ארנסט שעמד לה על הראש

לאהוב לבי שמעולם לא עמד לי על הראש
והיה רואה סוס לבן בילדותו, כל לילה לפני שנרדם

.

1. מקס ארנסט 1938

הדיוקן החלומי הזה של מקס ארנסט (1891-1976) הדאדאיסט והסוריאליסט צץ כבר פעם בקצה פוסט אחר.

מקס ארנסט, 1938

*

2. פנלופה

לאונורה קרינגטון (1917-2011) היתה אמנית סוריאליסטית ממוצא אנגלי שחיה במקסיקו. אי-אז בשנות העשרה שלה היא כתבה מחזה בשם "פנלופה" על נערה שמאוהבת בסוס הנדנדה שלה.

מתוך "פנלופה", מחזה, תפאורה ותלבושות – לאונורה קרינגטון, בימוי – אלחנדרו חודורובסקי ב1957. (כן, החודורובסקי הזה!).

*

3. פונדק סוס השחר

ב-1937 התאהבה לאונורה קרינגטון בת ה-19 במקס ארנסט בן ה-46. ב1938 הוא נפרד מאשתו והשניים השתקעו בדרום צרפת.

בשנים 1937-1938 ציירה לאונורה קרינגטון דיוקן עצמי מכונן הנקרא גם "פונדק סוס השחר".

לאונורה קרינגטון, דיוקן עצמי / פונדק סוס השחר (1937-1938)

.

קרינגטון היתה בת עשירים (מרדנית, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). היתה לה אומנת אירית שהלעיטה אותה במעשיות, ומתברר שאלת הפריון הקלטית רכבה על סוס לבן.

ה"ברד אנד פפט" (תיאטרון הלחם והבובה, תיאטרון בובות פוליטי-פיוטי שגם אליו עוד אגיע יום אחד) יצרו פעם מופע בשם White Horse Butcher. וזה מה שכתב עליו פיטר שומאן, המייסד והיוצר המוביל:

הסוס הלבן הוא סמל החיים. הוא מייצג את את האור והשמש. את נעורי האדם, חיוניותו ופוריותו. הסוס הלבן הוא יפהפה, אפילו נשגב. לכן אפולו רתם אותם למרכבתו.

ובאשר לצבועה המניקה: "אני כמו צבוע, אני נכנסת לפחי האשפה. אני סקרנית ללא שובע." אמרה קרינגטון בראיון. אבל "זה כבר סיפור אחר, שיסופר בפעם אחרת".

*

4. אותו הסוס

מימין, מקס ארנסט 1938, משמאל, לאונורה קרינגטון דיוקן עצמי / פונדק סוס השחר 1927-1938 (פרט)

.

הדיוקן של ארנסט צולם ב1938, כלומר אחרי "פונדק סוס השחר". שניהם מתייחסים לאותו סוס נדנדה חסר-זנב אבל המשמעות הפוכה:

אצל קרינגטון הוא ממריא ופורץ מן המסך הפתוח של החלון, ושם בטבע הוא הופך לסוס אמיתי עם זנב מפואר. ואילו אצל ארנסט זה אפילו פחות מהחרוזים של אמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע). גם סוס אמיתי היה מתקשה לנוע במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים, מה עוד שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים, ושניהם מתעלמים מן הדלת הפתוחה למחצה, שאולי היא בכלל דלת של ארון.

כשמניחים את התמונות זו בצד זו, מתברר שארנסט סובב את הסוס של קרינגטון, כך שלא יראה את החלון.

אני תמיד מפרידה בין אמנים ליצירתם, אבל מאז שנחשפתי לדיאלוג התמונתי הזה קשה לי יותר לאהוב את הדיוקן של ארנסט; כי אם נמזג את שני סוסי הנדנדה, כלומר נניח אותם זה על זה כמו שקפים, נגלה שארנסט לא סתם רוכב, הוא פשוט עומד על ראשה של קרינגטון.

*

5. bird supirior דיוקן מקס ארנסט 1939

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברח ארנסט מצרפת עם פגי גוגנהיים והשאיר את קרינגטון בת ה-22 מאחור. היא ברחה לספרד שם עברה התמוטטות עצבים ואשפוז טראומטי. הם לא נפגשו יותר.

זהו הדיוקן של ארנסט שציירה קרינגטון לפני בריחתו.

לאונורה קרינגטון, Bird Superior, דיוקן של מקס ארנסט 1939

.

אפשר לגלות קצת יותר אהדה לארנסט שנרדף על ידי הגסטאפו על שום אמנותו המנוונת. אבל בדיוקן המכשפי הזה הוא פשוט גונב לה את נשמת הסוס.

לאונורה קרינגטון, Bird Superior, דיוקן של מקס ארנסט 1939 (פרט)

*

עוד באותם עניינים

ביאליק מדבר חפצית

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (בת זוגו של מרסל דושאן)

מה זאת אהבה? (מרי דה מורגן)

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

דניס סילק, הקדמה

Read Full Post »

ריקוד המציאות של אלחנדרו חודורובסקי

. לעלינא ששלחה אותי לקרוא את הספר הזה

.

הוא באמת לא דומה לשום ספר אחר, באופן שבו הוא נע במציאות ומעיר אותה. בקלות שבה הוא מסיר את המחיצות הלא קיימות בינה לבין השירה ומזכיר, ואולי מגלה, שהאמנות והחיים הם תאומים סיאמיים שמחוברים באיברים חיוניים. במאתיים העמודים הראשונים הייתי כל כך שיכורה ומוצפת שהייתי חייבת לרווח את הקריאה בספר נורמלי כמו קיצור תולדות האנושות. קראתי אותם לסרוגין, במקביל, עד ש"ריקוד המציאות" נהיה קצת יותר מדי רוחני מדי בשבילי, ואז הוא נהיה מאגי ולכן שוב מעניין, אבל לא באופן העוצר נשימה של החלק הראשון. (התראת ספוילרים תודעתיים, ראו הוזהרתן).

הספר הוא אוטוביוגרפיה סלקטיבית של אלחנדרו חודורובסקי. כלומר כל אוטוביוגרפיה היא סלקטיבית, ועדיין. הנה שני זכרונות:

אמו של חודורובסקי תמיד סלדה מצורת האכילה הגסה של אביו. יום אחד כשאביו העצבני טורף את האוכל שמגישה העוזרת ומלכלך את חולצתו ואת שפתיו יותר מכרגיל, אמו ממלמלת, "הוא כמו חזיר הגבר הזה, מתחשק לי להקיא." על הקיר מאחוריה תלוי ציור שמן מסחרי: נוף הררי בשקיעה. אמו אוהבת את הציור כי הוא נקנה בעצת אמה. הילדים חושבים שהוא מגוחך. האב שונא אותו בגלל מחירו הנכבד. בדרך כלל הוא מגיב על עלבונות כאלה באגרוף, אבל הפעם הוא מרים את הצלחת לאטו "כמו כהן המגביה גביע" ומשליך את ביצי העין שלו אל ראשה של האם, שחומקת והביצים נתקעות בציור.

שני החלמונים נותרו דבוקים בלב השמיים, כמו שתי שמשות. איזה גילוי! לראשונה נראה לי הציור הזה יפה! בבת אחת גיליתי את הסוריאליזם!

מאוחר יותר הוא מבין בלי קושי את אמרתו של מרינטי הפוטוריסט, "שירה היא פעולה."

.

אלחנדרו חודורובסקי, הטריילר של סרטו "שירה אינסופית"

.

העניין פה כמובן, הוא לא הסוריאליזם בגרוש של שתי שמשות אלא "ההתמרה המדויקת של רגש לתוך חפץ" כפי שנוסחה על ידי מירי שחם בדיון על הפוסט הקודם. התמונה היא פורטרט משפחתי. הרגשות השונים שהיא מעוררת הם ראשי פרקים של היחסים המנוכרים. חלמונֵי השמשות הם המקום שבו ההתנגשות בין הגועל של האם לזעמו של האב פורצת את הגבול בין המציאות לאמנות. מה שאלחנדרו מגלה פה הוא היכולת של אמנות לאצור רגשות, את היכולת להתמיר כיעור ביופי.

כמה עשרות עמודים קודם לכן מקבל אלחנדרו את הכינור של דודו שמת בטרם עת ונשלח ללמוד נגינה. נרתיק הכינור מלבני משום מה, כמו ארון מתים. בדרכו לשיעור הוא חולף על פני מצחצחי הנעליים שלועגים לו על הגופה שהוא מסתיר. וכך בדיוק הוא מרגיש, כאילו הוא סוחב את גופתו של הדוד שסבתו לא רצתה לקבור, ואפילו כאילו הוביל את נשמתו שלו לקבורה. ובסופו של דבר הוא משליך את הכינור השנוא אל פסי הרכבת. הקטר מרסק אותו לשבבים ומצחצחי הנעליים מלקטים אותם בצהלה כדי להקים מדורה. לאיש לא איכפת מהילד הבוכה עד שזקן שיכור יוצא מהבר, מניח יד על ראשו ולוחש בצרידות, "אל תדאג ילד, בתולה עירומה תאיר את דרכך בפרפר בוער," וממשיך בדרכו להשתין. השיכור הזה, אומר חודורובסקי, משה אותו מהתהום, ונתן לו את השירה.

אפשר להתחיל משרשרת הלהבות – מן המדורה הארצית של מצחצחי הנעליים, לפרפר הבוער, לשירים שהילד מתחיל לכתוב בעקבות המקרה, כותב ושורף כדי לשמור על סודו, ואולי כדי להאיר את דרכו. אפשר להתחיל מן המודעות האינטואיטיבית ליכולת של חפצים לאצור גופות, שתעזור לו אחר כך גם בגלגולו כמטפל. ואפשר להתחיל גם מן הבתולה; למה דווקא עירומה? שואל א' (שלומד אסלאם וחושב אולי על הבתולות שחורות העין בגן עדן או סתם על החפצת נשים). אז ראשית, בצ'ילה הקתולית, בתולה, ועוד כזאת שמאירה את הדרך, היא בראש ובראשונה מריה. כבר נדרשתי פעם לפורנוגרפיה הכמוסה בייצוגים של ההריון בטהרה, ואצל חודורובסקי – אם בגלל שהוחתם על ידי המשפט הזה, ואם בגלל שהמילים כמו כל זיכרון עתידני, חשפו איזה סדר עמוק פנימי – הרוח תמיד מעורבבת בגוף והחילול הוא חלק בלתי נפרד מן הקדושה. ובכל מקרה הבתולה לא מציעה מסז' מפנק אלא מאירה את דרכו בפרפר בוער. כמה זה כואב להחזיק פרפר בוער ביד? כמה דרך הוא מספיק להאיר עד שהוא כלה? פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש, מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר. האם הנפש היא זו שבוערת כדי להאיר את הדרך? פרפרים מסמלים קימה לתחיה, בגלל שהם בוקעים מן הגולם כמו מתוך תכריכים. אלא שפרפרים אינם עופות חול שנולדים מחדש מן הלהבות. האנרגיה של המשפט היפהפה נובעת מהסתירות שהוא אוצר, מהמתח, האירוניה והמשמעויות המקבילות שהן מפיקות.  

ב"קיצור תולדות האנושות" טוען יובל נח הררי שבניגוד לחוקי הטבע החפים מסתירות, כל תרבות אנושית (שהוא קורא לה בשם הקליני והפיוטי בו-בזמן, "סדר מדומיין") מלאה בסתירות. בני האדם פשוט אינם מסוגלים ליצור סדר דמיוני מושלם. (אני הייתי מנסחת את זה להפך: עוד לא נמצא הסדר המושלם שיכיל ויחול על כל בני האדם). הררי אומר שהניסיון לגשר על הסתירות הוא שמניע את התרבות וגורם לה להשתנות, כלומר לחיות (שתי המילים האחרונות הן באחריותי). בתור מי שסתירות הן אבות המזון שלה, ופערים הם אזור המחיה המועדף, זה מאד מעודד להבין שהמציאות האנושית פועלת כמו שירה.

*

ובאותו עניין כמעט – בעוד כמה ימים מסתיים ההדסטארט ל"קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" ספר השירה השני של עמוס נוי (כאן כתבתי על הראשון). אחת התשורות שהוא מציע זה ספר+הרצאה של חמישים דקות על למה לאהוב שירה? הפוסט הזה הוא הגרסה המקוצרת והטפילית שלי על אלחנדרו חודורובסקי.

הטריילר של הסרט התיעודי המדהים על איך אלחנדרו חודורובסקי כמעט ביים את "חולית" של פרנק הרברט

*

עוד באותם עניינים

דיוקן עצמי עם פרפר

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

צל, עבד, סמרטוט, נשמה (אלתרמן)

שירה וקסמי חפצים

יוקו אונו מלכת השלג

אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

Read Full Post »

החפצים של ביאליק (חלק שני)

כשם שהשימוש בחפצים (נניח, פטיש, משקפת, או מקל נחייה) יכול להחליף או לשדרג את פעולת האברים, כך הוא יכול גם להציף ולממש פיסות סמויות של הנפש והתודעה. מה עוד שההרגל והאילמות הופכים את החפצים לשקופים, אנשים שוכחים להיזהר ומאפשרים להם גישה לפינות האינטימיות ביותר.

זהו פוסט שני ואחרון שבו החפצים של ביאליק הופכים אותו כמו שהופכים גרב. לפוסט הקודם

*

1. המקל
   

מאן ריי, דיוקן עצמי עם מקל הליכה, 1940-1930 – לחצו להגדלה

.

ביאליק התמוגג מהצלחת נאומו במועדון סופרי הידיש באמריקה. הוא הרביץ בהם דרשה, אמר לגליקסברג, והם היו מוטלים לפניו.

עמד, אחז במקלו בשתי קצותיו, הניחו על המדרכה, צעד אחורנית כמה צעדים, שילב את ידיו על חזהו, הביט על המקל:

– אט אזוי זעגן זיי געלעגן (כך היו מוטלים).

מוטלים במובן התעלפו ממנו. כדי להמחיש עד כמה, ממחיז ביאליק את הסצנה ומציג אותה לגליקסברג: הנה הוא, המשורר הזחוח, המרוחק מעט, המתנשא מעל קהלו הדומם המוטל בחוסר אונים.

פרקטיקה כזאת של הדגמה מזכירה לי את המנהג התנ"כי להמחיש ולתמצת נבואות בעזרת חפצים; נניח, ויכוח בין ירמיהו הנביא לחנניה הנביא: האחד מסתובב עם עול בהמות על צווארו כדי להמחיש שיהודה צריכה להיכנע לבבל, והאחר שובר את העול כדי להמחיש שאלוהים ישחרר אותה (ירמיהו כח').

אבל בעוד שתיאטרון החפצים הלאומי של הנביאים עוסק בנושאים הרי גורל, חיים ומוות, טוב ורע, והחפץ מלוהק על ידי, או לפחות בהשראת, סמכות אלוהית, ביאליק מגייס את השיטה בשביל לא כלום, כדי להכיל את יהירותו העולצת הגולשת מסיר המילים.

ועם זאת, יש משהו נוגע ללב וחושפני בתיאטרון החפצים הקטן שלו. ביאליק הוא משורר, וליהוק המקל לתפקיד הקהל הוא מושלם מבחינה פואטית:

פיסית, מקל אינו חפץ ככל החפצים, הוא מתעלה על כולם בכישורי ההתעלפות המזוקקים שלו: מקו מאונך לקו מאוזן.

ומטפורית, המקל המעולף הוא שמספק לביאליק את התמיכה הנחוצה לו בחיי היום יום, כלומר המקל מגלם בדיעבד לא רק את התעלפות הקהל אלא גם את התמיכה שהוא מספק לביאליק בחיי היום יום.

סנטי שבינסקי, קרקס (שנוצר במסגרת סדנת התיאטרון המהוללת של הבאוהאוס)

ועכשיו לרשימת הכובעים:

גליקסברג מתבונן בתצלומי ביאליק מתקופת רוסיה ומונה –

כעשרה כובעים שונים ומשונים שחבש פרט לצילינדר ו"קלחת". ביניהם כחמשה כובעי פרווה, של ביבר וקטיפה שחורה באמצע, של "קאראקול" וכן כובע שצורתו צורת לביבה וכובע עם בתי אוזניים. בקיץ – פאנאמה ו"צלחת" מקש. בלכתו ל"מוריה" היה לובש בגד צ'סוצ'ה וקסקט לבן.

ותוסיפו על זה את תיאור פגישתו הראשונה עם ביאליק: המפגש התרחש באודסה, בשעת בין ערביים. בחוץ סער הים והרעיד את הזגוגיות, וביאליק שגופו עטוף בשמיכה ושפם אדירים עוטר את פניו האפופים בעשן סיגריות, חבש לראשו תרבוש אדום.

גליקסברג מונה גם מלבושים נוספים של ביאליק ומסיים במעיל חום-ירקרק שהמשורר ש"ביקש לשוות לבגד זה צורה רומנטית" רק הניח על כתפיו.

ובלי לקרוא לביאליק דנדי, דומה שהראיות מצביעות על איזו קלות דעת אופנתית ונטייה לתיאטרליות.

ובהמשך לכך, שתי אנקדוטות:

*

1. הסרת המגבעת

בתשעה באב תרצ"ב, נכנס גליקסברג עם נחום גוטמן ועם ביאליק לבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. ביאליק שהפליג בסיפורים על חגי ילדותו, שכח שהוא נמצא בבית כנסת והסיר את מגבעתו.

אני תמיד מנסה להסביר לתלמידי תיאטרון שחפצים הם כמו משקולת על סצנה אם אינם מעוררים איזה קונפליקט שמשמש מנוף קומי או דרמטי, ולו בזעיר אנפין. ובהמשך לכך –

גליקסברג לא מביט ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. די לו בביאליק ובפיזור דעתו, אבל אני שתמיד מדמיינת הכול על במה, מתענגת על המהומה הקלה הקומית שמחוללת הסרת המגבעת. ביאליק אמנם מסיר אותה לתומו, אבל האחרים אינם שותפים לפיזור דעתו, ובעודם קשובים לזכרונותיו הם גם מחליפים מבטים מחויכים, נבוכים או מבוהלים מעל לראשו ומתלבטים אם להעיר לו ומתי לקטוע את שטף סיפורו.

*

2. המטפחת

אמר ביאליק לגליקסברג:

כשאני שם מטפחת על ראשי, הנני דומה מאד לאמי. פעם עשיתי כך ונדהמתי: כאילו את אמי אני רואה בחיים.

רק דמיינו את התמונה. ביאליק קושר מטפחת לסנטרו ומביט בראי, ואמו המרירה הרעשנית והמתה מכבר מחזירה לו מבט. התעתוע המגדרי, ערבוב הזמנים והרגשות. אני מנסה לחשוב על תקדימים או תאחירים; אולי הזאב של כיפה אדומה עם כומתת השינה של הסבתא? או להבדיל, גיבור סיפורו השובר לב של אנדריי פלטונוב, "סמיון" (מתוך בעולם נהדר ואכזר). סמיון עוד לא בן שמונה. אמו מתה בלדתה, והוא מחליט להיות אמא לאחיו הקטנים "אם אין מישהו אחר", ולפיכך הוא לובש את שמלתה, ובפניו הילדותיים והעצובים נראה ספק ילד ספק ילדה.

הֶרְאֵיתִי אֶת יְצִירָתִי לִמְבֻגָּרִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אִם צִיּוּרִי מֵטִיל אֵימָה עֲלֵיהֶם. הֵם הֵשִׁיבוּ לִי: "כְּלוּם צָרִיךְ אָדָם לִפְחֹד מִפְּנֵי כּוֹבַע?" לַאֲמִתּו שֶׁל דָּבָר, לֹא הָיְתָה זוֹ צוּרַת כּוֹבַע, אֶלָּא דְמוּתוֹ שֶׁל נָחָש-בָּרִיחַ בְּעַכְּלוֹ פִּיל. לָכֵן צִיַּרְתִּי אֶת קִרְבּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ-הַבָּרִיחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַדָבָר מוּבָן גַּם לִמְבֻגָּרִים. כִּי כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים: תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם הַכֹּל. (הנסיך הקטן תרגום אריה לרנר)

עוד שפת חפצים בעיר האושר

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

חייל הבדיל האמיץ

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה  

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

Read Full Post »

החפצים של ביאליק (חלק ראשון)

הזמן שלי הולך ומתכווץ, הרווחים בין הפוסטים הולכים ומתרחבים, ורק לראש לא איכפת, הוא ממשיך לייצר מחשבות עד שקשה לי לזוז בתוכו. ולפני שייסתם כליל ויתחיל להסריח כמו בית של אגרן כפייתי, אני מפנה קצת לפוסט.

ביאליק, צייר ליאוניד פסטרנק, 1921

.

אני צוברת לא מעט שעות ביאליק לאחרונה (בזכות פרוייקט מלהיב ובולעני שבו אני מעורבת, ועל כך בפעם אחרת) ונחשפת למידע שלא התרפט מרוב משמוש. למשל אצל חיים גליקסברג, צייר שתיעד בשקדנות את פגישותיו הרבות עם ביאליק ועם גברת ביאליק, כפי שהוא קורא לה, וכך אקרא לה גם אני.

גליקסברג, תבוא עליו הברכה, לא מגייס את זכרונותיו לדיוקן ייצוגי או הומוגני, הוא פשוט מלקט כל בדל אנקדוטה, כל מילה שנשרה מפיו של ביאליק כמו שאוספים שרידים של קדושים, לא זורקים משהו כי יש עליו כתם. ספרו הוא מעין שמורת זכרונות שאפשר לסמן בה תוואים שונים. אני הלכתי בשביל החפצים של ביאליק (או חיים לחמניה ביאליק, כפי שקרא לו ילד אחד בהנאה).

ביוון העתיקה היה בית משפט מיוחד לתביעות נגד חפצים, כפי שלמדתי מספרם של אייל ויצמן ותומס קינן, הגולגולת של מנגלה, לידתה של האסתטיקה הפורנזית:

"אחד מיריביו של תיאגניס חבט בפסל שלו לאחר מותו לאות נקמה, עד שהפסל הכועס כביכול נפל עליו ומחץ אותו למוות. הפסל הועמד למשפט, הורשע ונגזר עליו שיושלך לים." (ולקוראים המוטרדים, הוא זכה לחנינה בסופו של דבר, בעצת האורקל).

מכיוון שחפצים אינם יכולים לדבר, הם נזקקו למדבב, אדם שיתרגם את שפתם לשפת בני אדם. ואף שהחמצתי את הייעוד הזה באלפי שנים, לא הפסקתי לצותת לחפצים ולמה שהם אומרים על בני האדם שלהם.

ובחזרה לביאליק – המידע המעט מוצפן ובעיקר שקוף מצטבר לפורטרט עצמי, פורטרט שוליים אגבי וחושפני בדרכו הצנועה האילמת.

*

1. הליצן והבובנאי (או – לוּ הייתי פסיכואנליטיקאית…)

גליקסברג מביא שלל ראיות לפיזור דעתו של ביאליק, חלקן עוצרות נשימה (גברת ביאליק מספרת לו כיצד שכח את שמה לאחר אירוסיהם). אבל כיוון שהחלטתי להגביל את עצמי לחפצים, אני ממשיכה לעדות הבאה:

יום אחד בא [ביאליק] לקיוב עם לווינסקי. בדרך קנה חבית של "מלפופני ניאז'ין" כבושים. בתחנה יצאה לקראתו משלחת, ועלמה הגישה לו זר פרחים. עומד לו חיים-נחמן כשהחביונת תחת בית שחיו, מוציא מטפחת כדי לנגב את מצחו ותוחב את הפרחים לכיס מעילו…

המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג ("שעונו הוא בצנצנת, משקפים במקרר, /במקלחת השמנת, המגבת בחצר") בואכה האנרכיזם הפואטי של הרפו מרקס.

(לדור שלא ידע את האחים שאין בלתם, הצצה להרפו מרקס, האנרכיסטי מכולם)

.

ובחזרה לגברת ביאליק:

ערב אחד באודסה, ניגש אלי כשבידו מלכודת, והיה מבעיתני בעכברון. באותה דירה ברח' טרואיצקאיה, היה פורץ פתאום, מתוך עודף כוח ושובבות, וזורק לתוך המטבח דרך הצוהר כרים ושאר מטלטלים רכים ומשם זורקם בחזרה לחדרו.

העכברון שייך בעצם למסלול אחר בשמורת ביאליק; שביל בעלי החיים שעובר דרך חזירים, נחשים, כמה וכמה חמורים (ואף לא ציפור אחת למרבה ההפתעה, כשזוכרים את שכיחותן של ציפורות נחמדות, טווסי זהב, דוכיפתיות ושאר בעלי כנף בנופי שיריו). אבל הסצנה של השלכת הכרים למטבח ובחזרה היא כבר לגמרי חלומית באנרגיה הסהרורית, בפלישה של חדר השינה למטבח.

למשל, הנני במטבח [מספרת גברת ביאליק]: פתאום מבעד לדלת מתמתח ומתנפח נחש צבעוני ארוך הפולט קול יללה משונה, ואחרי זה מופיע חיים נחמן בעצמו כשנחש הנייר בפיו, ובפוגעו בחוטמי או בחוטמה של המבשלת הוא מתגלגל מצחוק כקונדס.

לו הייתי פסיכואנליטיקאית הייתי עושה צימעס מן השילוב של סצנת הכרים והנחש המתנפח, אבל כיוון שיש לי יד ורגל בעולם הבובנאות אני מתמקדת בשימוש בצוהר ובדלת המטבח כבמות-חלון, בזמן שביאליק גולש בלי משים מן החפצים אל תיאטרון הבובות:

לפני לכתו [של ביאליק, מביתו של גליקסברג] קודם שלבש את המעיל, הפכו מעל לראשו, ובשרווליו החל לנגח את רותי [בתו של גליקסברג] והיה גועה: מוהו, מוהו.

*

2. ביאליק והעלמה מעדות המזרח

בעלותי על המדרגות אני מבחין בקולו המרוגז:
– כמה פעמים אמרתי לך, יונה, שלא לנגוע בשולחן הכתיבה בלי רשות…
כשנכנסתי, תחב לי בתנועה מפוזרת את כף ידו, על מצחו חלפו צללי חימה, והגידים הנפוחים על רקותיו הלכו ושקטו.
העוזרת, עלמה מעדות המזרח, עמדה נבוכה, ושואב אבק בידיה.
בקול רוטן ומפייס:
– את מבינה, כל חפץ הוא בחינת דבר חי, החש כל נגיעה שהיא.

לא צריך להיות מרקסיסטית כדי להבחין בישירות שבה החפצים מתמצתים את מלחמת המעמדות, בעימות בין שואב האבק המבויש הפועלי לאריסטוקרטיית שולחן הכתיבה המורמת (פשוטו כמשמעו) מִעם, האסורה בנגיעה.

את ההסבר של ביאליק על החיים הנסתרים של החפצים אני מקבלת כפשוטו, ורק לרגע אני מרגישה כמו דונלד טראמפ שמקבל את ההסבר הסעודי לרצח בקונסוליה. אני אפילו לא יודעת אם זו אשמת ביאליק או אשמת גליקסברג, שטורח ומדגיש משום מה את מוצאה העדתי של העוזרת. אבל זה איכשהו נוגס בהסבר. ביאליק נשמע פחות כמו המשורר דניס סילק שמאן מוּלד ושגריר אמת של עולם החפצים, ויותר כמו נציג האליטה האשכנזית שמתנשא על העוזרת המזרחית ומסביר לה משהו דרך האנשה, כאילו היתה ילדה קטנה.

.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל, מתוך התערוכה

*

הגעתי רק לאמצע בערך, והזמן… המשך יבוא.

***

ובלי קשר (וגם עם, כמובן):

אתמול אישרה ועדת שרים את החוק החשוך לנאמנות בתרבות, שכבר ממומש מזה זמן באופן זוחל. כך נסגרה לאחרונה גלריה ברבור על ידי עיריית ירושלים. כמענה וכמחאה פתח האמן הדס עפרת גלריה ברבור II בסטודיו שלו. הגלריה החדשה שנפתחה ביום חמישי, ה-18 באוקטובר, מציגה תערוכה של ציורים, פסלים, פרפורמנס ווידאו-ארט בנושא ברבורים. משתתפים האמנים: עדן אורבך עפרת, מוטי ברכר, דנה יואלי, ענת עינהר, הדס עפרת, יוסף קריספל, ואסתר שניידר. התערוכה תינעל ב-17 בנובמבר.

זמני פתיחה: חמישי 19:00-22:00, שישי ושבת 10:00-14:00.

מיקום: רחוב וינדהם דידס 8, מושבה גרמנית, ירושלים

נא ראו זאת כהזמנה אישית (וגם הפיצו לכל המעונין).

ענת עינהר (אין לי מושג איזה עבודות שלה מוצגות בתערוכה, יש לה ריבוא ברבורים)

*

עוד חפצים בעיר האושר

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

דניס סילק, אביגיל שימל – קטלוג

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

ועוד המון

עוד על ביאליק (ועל בתיה קולטון) – איך נראית ילדות?

Read Full Post »

על "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

יופיו של הפצע – רשימה שנייה על קלאס אולדנבורג

רשימה שנייה מתוך שלוש.

בחלק הראשון כתבתי על נפשם של הפסלים הרכים והענקיים של קלאס אולדנבורג.

והפעם על פסלי החוצות.

הערה מקדימה: מאז 1976 נוצרו רבים מפסליו של אולדנבורג בשיתוף עם קוז'ה ון ברוחן, פסלת הולנדית שלה נישא ב1977.

*

ובכן. אולדנבורג הסתייג לא פעם מתיוגו כאמן פופ. בשעתו פטרתי את זה כרפלקס אינדיבידואליסטי ואפילו כאגו, רחמנא ליצלן, אבל ככל שמתבהרים לי ממדי חריגותו (הענקית כמו הפסלים עצמם) אני מתחילה לתהות על סמך מה הוא נחשב לאמן פופ בעצם, ועוד כל כך מרכזי ומובן מאליו. את התשובה על כך אני משאירה לאחרים. זה לא התפקיד שלי להחזיר אנשים לשורה. אני מעדיפה להמשיך ולפרוש פה את מלוא עומקה ועושרה של החריגה.

זה מתחיל בבחירת החפצים.

ראשית, יש ביניהם אחוז מפתיע של כלי עבודה: פטיש, משור, מכוש, את חפירה, שלל ברגים, בצד מספריים, חוט ומחט וכן הלאה. זה כמעט מאחז קומוניסטי בלב הצרכני והקפיטליסטי של הפופ ארט.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

הנה למשל המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה:

המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית בצפון קוריאה (התמונה מכאן)

והנה פסל של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן. שלא כמו בצפון קוריאה, יש בפסלים שלהם מידה של הומור נונסנסי ופיוט, שהזכיר לי את הפול קליי שמשמאל.

מימין, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1984 Balancing Tools. משמאל, מאוזן באופן נועז, פול קליי, 1930.

הצעה לבית קברות בצורת בורג ענקי, קלאס אולדנבורג 1971 (הבורג אמור להתברג לתוך האדמה עם כל לוויה, אם הבנתי נכון…)

ושוב עולה בדעתי "לשבור את החזיר" של אתגר קרת, והפעם מצד האיורים של דוד פולונסקי. וכבר הראיתי איך הפַּטישים הקפיטליסטיים שלו מפלרטטים עם הפטישים הקומוניסטיים.

אבל החריגות של אולדבורג וקוז'ה ון-ברוחן אינה מסתכמת בכלי העבודה.

*

הוא כבר מעשן סיגריה אחת / רועדת קצת, / וכיאה למשורר אמיתי / הוא מחזיר את הגפרורים השרופים / לתוך הקופסה.

(כתב יהודה עמיחי, על ידידו המשורר ואיש החפצים דניס סילק)

משמאל, גפרור נייר שרוף מתוך עבודה של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן בברצלונה. מימין, בדלי סיגריות רכים שפיסל אולדנבורג עוד ב1967

יש לאולדנבורג-את-ון ברוחן משיכה גורפת, צ'כובית כמעט, לחפצים עלובים שהתכלו ויצאו מכלל שימוש: גפרור שרוף, כפתור שבור, בדלי סיגריות, תפוח מכורסם, גביע גלידה שהתהפך, בדל עיפרון שבור.

המשיכה הזאת מסגירה חמלה לחלשים (עניין יוצא דופן בסביבה הקפיטליסטית של המצליחנים), בצד עמדה אקולוגית והרבה פיוט, כי בסופו של דבר ובניגוד לאהבה של הפופ לחפצים חדשים – כישלון ושבר הם יותר פואטיים מהצלחה.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, כפתור שבור 1981

קוז'ה ון ברוחן רצתה להגדיל חפץ לא נחשב. הכפתור השבור (אנדרטה לא מודעת לילדה אילת) היה החפץ הפחוּת ביותר שהצליחה להעלות על דעתה. ואיכשהו במין מיחזור פואטי הוא הפך לבמה ספונטנית. כמו שהגלידה ההפוכה שלמטה היא סוג של צריח, וליבת התפוח היא מעין מושב מקורה. היגיון חדש ארכיטקטוני מתגלה בפגמים המוגדלים.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משמאל, גביע גלידה הפוך, מימין, תפוח מכורסם

ברישום מתוך ספר הסקיצות של אולדנברג חוסם ארטיק הפוך את הרחוב. אולדנבורג הסביר שהנגיסה היא שמשחררת את החסימה, שמאפשרת למכוניות לעבור. זו הצהרה אמנותית ופוליטית, מחויכת אבל רצינית: הפגם הוא שמאפשר זרימה וחיים.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

ואגב, אם לחזור רגע לחפצים הרכים – כמו שאולדנבורג וון ברוחן מגדילים חפצים נידחים כך הם מקטינים ומאנישים את הארכיטקטורה, מעבירים אותה מצד הפשיזם לצד בני האדם והיומיום (ושוב אי אפשר להפריד את הפיוט מהפוליטיקה).

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, ארכיטקטורה רכה

ובצד הרעיונות יש בפסלים איכויות פלסטיות שמתכתבות עם תולדות האמנות. בין אם זה צינור גינה ענקי שהרישום המקושקש שלו שמשתנה מכל זווית מתכתב עם האקספרסיוניזם המופשט. ראו למשל סיי טוומבלי (1928-2011) שהיה בן גילו של אולדנבורג וציורי הקשקושים האדומים שלו משתרעים על פני כמה עשורים.

תמונה, קלאס אולדנבורג, צינור גינה 1983.

סיי טוומבלי, יצירות שונות, 1982, 2005

או גפרורים שרופים שמתכתבים עם הפיסול של אלברטו ג'אקומטי, ואני לא מדברת רק על הטקסטורה, אלא על משהו עמוק יותר שניסח ז'אן ז'נה בטקסט היפה שלו על גא'קומטי.

אין לו ליופי מקור אחר אלא הפצע, הייחודי, השונה מאיש לאיש, נסתר או גלוי, אשר כל אדם נושאו בחובו, מגן עליו, ושאל תוכו הוא פורש ברצותו לעזוב את העולם למען בדידות זמנית אך עמוקה … אמנותו של ג'אקומטי, כך נדמה לי, רצונה לגלות פצע נסתר זה של כל יוצר חי ואף של כל חפץ, כדי להציף אותם באורה.

משמאל קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, 1991. מימין, קלאס אולדנבורג 1987. באמצע אלברטו ג'אקומטי.

ולסיום, הצעה לאנדרטה של Survival (הריאליטי טימא לי כרגע את המילה הישרדות) שהציע אולדנבורג לאוניברסיטה באל סלוודור ב1984 בעיצומה של מלחמת האזרחים. "בדל עיפרון מפוצץ, שעדיין כותב" כפי שהדגיש.

קלאס אולדנבורג, 1984

זו עבודה מרגשת בצניעותה, באמונה שלה בתרבות וביומיום (שניהם), בפיוט העצוב המחויך שמכיר בעליבות של העיפרון השבור ובו בזמן מזהה את העוצמה ומגדיל אותו לטיל. בעצם, הדבר הכי קרוב לזה שעלה בדעתי זה אשרי הגפרור של חנה סנש. מרחק ת"ק פרסאות מפופארט. זה תמיד הרשים אותי ונגע ללבי שהיא בחרה בגפרור הארצי היומיומי שיש רבים כל כך כמוהו ולא בלפיד הצפוי החגיגי הקלישאי.

*
ויש עוד. אבל מספיק להיום. השאר בפעם הבאה.

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הרצפה הבלתי מטואטאת

הספר הנפלא ביותר

האילה לא יודעת שהיא מתפרקת

הרפאים של לוסיאן פרויד

פניה ברגשטיין והליצן

וכל מה שנכתב פה על המשורר ואיש החפצים דניס סילק. "…המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו.
הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן." דניס סילק – הקדמה, וגם תערוכה, וגם קטלוג.

*
ובפינת ההודעות, קול קורא ל ZOOOOOOOOOOO פרוייקט אמנותי במרחב הציבורי עם האמן הדס עפרת

Read Full Post »

הרכים והענקים של קלאס אולדנבורג (חלק ראשון)

מעולם לא כתבתי כאן על קלאס אולדנברג. הוא הבליח פה ושם כדמות משנה (נניח כאן, או כאן, או כאן, או כאן), אבל מעולם לא כתבתי על הקסם שפסליו מהלכים עלי. בייחוד הרכים והענקים. ונתחיל ברכים.

הפסלים הרכים המוקדמים של אולדנבורג פשוט מתרגמים באופן פיוטי את החומריות של האובייקטים המקוריים.

צלחת צ'יפס, קלאס אולדנבורג 1963

שלולית אדומה של ויניל שמוטה על הצ'יפס כמו קטשופ. הצהוב של הצ'יפס פחות מבריק. הוא דחוס ומוצק מן הקטשופ. תפריו מדגישים את החיתוך הגיאומטרי, ואילו הצלחת יצוקה מחומר לבן קשיח כמו במציאות.

ארבעה good humors, קלאס אולדנבורג 1963

ה- good humors הם ארטיקים שמצופים בשכבה עבה של סוכריות, פצפוצים ושבבי השד יודע. אולדנבורג "מתרגם" את המרקמים הגסים והמנומרים לשלל פרוות סינטטיות. בעצם הבחירה בפרווה יש איזו סתירה מדגדגת; האם ציפוי פרווה מחמם את הגלידה או פשוט מזכיר כמה היא קרה? (תהייה שמייצרת מתח, אירוניה ודו משמעות, השילוש הקלסי המאפיין מטפורה טובה). הנגיסה לקוחה מתמונות הפרסומת שבהן היא מתפקדת כמעין חתך גיאולוגי שחושף את התוך המבטיח של הארטיק. הצבעוניות העזה המלאכותית של הטקסטיל מקבילה לזו של צבעי המאכל. וכמו הצלחת שלמעלה כך גם מקלות העץ הריאליסטיים הם פיסת מציאות שמבליטה את המרקם הרך של הגלידה.

good humors צילום פרסומת

חומרי הפיסול של אולדנבורג הם שמות תואר ממומשים, כאלה שאפשר לראות ולמשש. באחד מסיפורי עמליה כהנא כרמון לובשת אחת הגיבורות "שמלה שחורה ודקה כמו פיח." הפיח של כהנא כרמון מקביל לוויניל (נניח) של אולדנבורג, כאילו אמר שהקטשופ היה חלק ומבריק כמו ויניל. (רק שחלק משמות התואר חזקים יותר בלשון ואחרים דווקא כשהם מגולמים בחומרים, ונניח עכשיו לסיבות).

זאת ועוד: הארטיקים של אולדנבורג רופסים מעט, וביחד עם הזווית הנוטה של המקלות נוצרת תחושה שהם קצת רכים מדי, על סף נמסים. וזה כבר חורג משמות תואר חומריים וגובל באין אונות.

פעם בסדנת תיאטרון חזותי נתתי תרגיל, להחליף חומר של חפץ ולהשתמש בו. מישהי הכינה סכו"ם מפלסטלינה וניסתה להשתמש בו. אבל כשמנסים לנעוץ מזלג מפלסטלינה, גם בזהירות הגדולה ביותר, הוא עצמו מתקפל. היא ניסתה והרפתה, יישרה את המזלג ושוב ניסתה. קשה לתאר עד כמה פסיכואנליטי זה נראה. יד ראשונה מחלום.

ובחזרה לאולדנבורג – אני אוהבת את הארטיקים בזכות התרגום החומרי, ההתבוננות המחויכת (וכבר ציטטתי פה את גיתה, "המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות") וגם בזכות ההנפשה.

מכונות כתיבה, קלאס אולדנבורג 1963 (כל אחת והגיחוך שלה)

משמאל טלפון ציבורי רך, קלאס אולדנבורג, 1974. מימין קלאס אולדנבורג עצמו.

יש משהו באופן שבו הטלפון הרך נשמט שמזכיר את האופן שבו תווי הפנים נופלים ככל שמזדקנים. אבל הגופניות של הפסלים הרכים לא קשורה רק להזדקנות והתרוקנות, הם גם לגמרי אירוטיים, ולא רק בגלל שלוויניל יש יד ורגל במחוכים ושאר אביזרי מין.

השירותים הרכים של אולדנבורג הזכירו לי את הארנק הוואגינלי של מארני של היצ'קוק (סרט שעוסק באובססיביות חזותית ואחרת, בשלל זיקות בין מין וכסף. ראו תמונה בהמשך).

שירותים רכים, קלאס אולדנבורג 1996

השוט הפותח של מארני (1964) של היצ'קוק (התמונה מפה)

Softswitch קלאס אולדנבורג (שנות השישים).

מערכת תופים רפאית, קלאס אולדנבורג, 1967

יש משהו כמעט מכושף בחפצים הרכים של אולדנבורג, נגיעה של היפהפייה הנרדמת, על סף סוריאליזם ומטמורפוזה, אבל בלי לחצות את הגבול. זאת לא מערכת תופים נמסה, זה לא אמיתי מדי, כמו השעונים הנוזלים של דאלי. לא אשליה שזקוקה לתאורה מסתורית, שתובעת את השעיית כוח השיפוט. זה אריג. רואים את התפרים. ובו בזמן זו גם מערכת תופים שנבלה, שאיבדה את קולה (כמה נורא בשבילה, כמו להתעורר בבוקר ולגלות שהפכת לג'וק). וגם זה יקר ללבי, הכפילות; האופן שבו אולדנבורג פורט על הדמיון ובו בזמן חושף את התחבולה.

סלבדור דאלי persistence of memory the 1931

הפופ ארט מחובר בטבורו לפרסום, לתקשורת המונים, למוצרי תרבות בלי הבחנה בין תרבות גבוהה לפופולרית. אני מאד אוהבת פופ ארט. את המהפכנות הקרה שלו, חוסר המכובדות, המחשבות שהוא מעורר, הצבעוניות, השעשוע, אבל החיוך שלו לא עובר דרך הנפש. ואולדנבורג הוא חריג. כי גם כשהוא עושה מחווה לצילום פרסומת של ארטיקים (הכי פופ ארט שיכול להיות) זה לא על פרסום ותקשורת, זו רק תחנת ביניים.

בנוכחות הייחודית שלו בפופ ארט, אולדנבורג מזכיר לי יותר את יואבי, גיבור לשבור את החזיר של אתגר קרת. הוא חי בעולם של ויניל וחזירי כסף, אבל בכוח הדמיון הפיוטי הוא מצליח לנטרל ולו חלק מן הניכור, להעביר אותם איכשהו מצד הקפיטליזם לצד הנפש.

*

יופיו של הפצע, רשימה שנייה על קלאס אולדנבורג

הילד הוא אבי המבוגר – רשימה שלישית ואחרונה על קלאס אולדנבורג 

*

עוד באותם עניינים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

הרפאים של לוסיאן פרויד

קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל (וגם תעלומת האווז הדו-ראשי)

גברים במיצג

שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

וגם

חייל הבדיל בתיאטרון האפי

*

עוד 9 ימים למי שלא רוצה להפסיד את ההדסטארט הנהדר הזה

Read Full Post »

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה-14 בספטמבר, שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, צבעונית ומוארת, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אפל ואכזרי בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בתשוקת משחק ותיאטרון ובהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מחבורת הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן. כשנערות יפות נותנות לו לחם הוא נוגע בן, והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. הוא נותן לה גם ביצה לשמירה וממליץ שתישא אותה לכל מקום. אובדנה של הביצה ימיט אסון. הנערה לא מתאפקת. היא פותחת את החדר האסור ומגלה גרזן נוצץ וקערת אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים".

כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא מתרה בו, היא תשגיח עליו מרחוק. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומיד". והוא ממשיך.

ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (בכל הנוגע לעונשים האחים גרים לא חוסכים באכזריות).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

ארתור רקהאם, ציפור כנף

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

*

ועוד קצת דבש לכבוד ראש השנה:

יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »