אברמוביץ' אומרת שתמיד לוחצים עליה לקצר את המיצגים שלה. אומרים לה שהחיים נהיו מהירים, האמנות לא יכולה להשתרך מאחור. היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. אין תחליף לזמן. ככל שמשך המיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זה סחר הוגן, היא אומרת. זמן תמורת אמנות.
אילו ידע מישהו להביט עלינו מלמעלה, היה נגלה לעיניו עולם גדוש בני אדם מתרוצצים, מיוזעים ועייפים מאד ונפשותיהם האבודות משתרכות מאחור…
מתוך נפש אבודה, מאת אולגה טוקרצ'וק
מרגע שאולגה טוקרצ'וק החכמה, המפליאה כתוב, העדינה ובו בזמן קשוחה, זכתה בנובל, דומה שהיא נמצאת בכל מקום, ברומן האפי שלה על יעקב פרנק, במותחן שעדיין מגרד לי, בסיפור שתורגם למעבורת, באחרית דבר לספר המצחיק והנוקב וההזוי של לאונורה קרינגטון.
ועכשיו גם ב"נפש אבודה", אגדה שטוקרצ'וק חיברה ויואננה קונסחו איירה ונהפכה לשותפה ביצירה.
באתר ההוצאה מוגדר "נפש אבודה" כספר מתנה שמתאים לכל גיל, אגדה "על יאן, אדם עסוק מאוד, שבמרוץ חייו מותיר את נפשו מאחור. כאשר חסרונה נותן בו את אותותיו, הוא נאלץ לעצור ולהמתין לה."
זה ספר נהדר. פשוט וצלול מצד התוכן, אבל אני תמיד נמשכת לאיך. ומתחשק לי לפרק אותו קצת, לראות ממה הוא מורכב ואיך כל החלקים מתחברים.
*
5 הערות (ארוכות) על נפש אבודה מאת אולגה טוקרצ'וק ויואננה קונסחו
- איורי נפש
שכונות שלמות בעיר האושר נבנו בשטחי ההפקר בין מילים לאיורים, ו"נפש אבודה" הוא מקרה ייחודי כי היחס בין הטקסט לאיור מקביל ליחס בין יאן לנפשו. האיור הוא הנפש האיטית, המתקשה להסתנכרן עם הטקסט המהיר, הענייני, שרוב רובו נדחס לעמוד אחד מתוך 48 על פי ספירת ההוצאה; זה לא נתון שאפשר לחלץ מדפדוף בספר, כי מספרי העמודים עורקים לצד האיור והנפש, הם לא משתפים פעולה עם "השיטה", עם הסדר והעקביות הנכפים על ספרים או מאומצים על ידם כאילו זאת האפשרות היחידה. המיספור של "נפש אבודה" מתחיל מתישהו ב-34 שרירותי, ממשיך קצת כסדרו (אם מתעלמים מהדף השקוף חסר המספר שנדחף פתאום), נפסק לאיזה זמן, דומה שנעלם כליל, עד שהוא חוזר ומדלג קדימה, וכן הלאה, מתריע על החלקיות של הסיפור, על כל מה שהושתק, שאבד, שנשכח.
כשקונסחו מקבילה את הדו-קיום של מילים ואיורים, לדואליות של יאן ונפשו, היא מוסיפה לספר גם שכבה ארס-פואטית של הרהור על יחסים בין טקסט לאיור, על שאיפה לאיזו שלמות אבודה, תיאום גורף בקצב ובמהות.
האיורים שלה לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו. הם חולקים על הטקסט אפילו בשאלה היכן מתחיל הסיפור. תשעה עמודים, שמונה מהם של איורים מושלגים, מקדימים את דף השער של הספר (ואת הסיפור). הפתיחה המושלגת קשורה אולי גם ללובן ההתחלה של חייו של יאן ושל הדף שלפני האיור.
*
2. רק לא זמן שעון
"איך זה ייתכן? האם גם אני איבדתי את נפשי?" שאל [יאן].
והרופאה החכמה ענתה:
"זה קורה מפני שתנועת הנפש איטית בהרבה מתנועת הגוף. הנפשות נוצרו בזמנים קדומים מאד, מיד אחרי המפץ הגדול, כשהיקום עדיין לא צבר מהירות ועוד יכול היה להעיף מבט בבואתו במראה."מתוך "נפש אבודה" מאת אולגה טוקרצ'וק
[ויפסאנה, זאת התרופה שלי]
יש תחושה חזקה של זמן באיורים; כל מיני זמנים: הזמן שחולף במהלך הסיפור, זמן הטבע של עונות השנה, הזמן הפנימי, הנפשי, של הגיבור, הזמן הנוכחי של הספר כאובייקט, וזמן האמנות.
אני אתחיל דווקא מהסוף, מהזמן התרבותי המשוקע באיורים, שכבות ארכיאולוגיות של אמנות, שנוכחות בהם כמו רוחות רפאים, שדוחסות אותם, ונותנות להם עומק. אני אפילו לא יודעת אם זה מכוון או שהמאיירת פשוט התבוננה והתבוננה באמנות עד שנהייתה חלק ממנה. אני אתן רק דוגמא אחת כדי לא להעמיס: מתחת ליאן היושב בקפה, אבוד כולו ומנוכר מן העולם ומעצמו, מבצבצים שרידי "האבסינת" של דגה (1876), בית הקפה של הניכור והבדידות.
(בעצם הכי רציתי לכתוב על הקשר בין האיורים המושלגים לעבודות הווידאו של מיכל רובנר, שהן לא בדיוק עבר אמנותי אלא הווה ושיקוף, אבל זה לא יקרה הפעם)
זמן הספר כאובייקט קשור לפיזיות שלו: השִדְרה החדשה "מוכתמת", הפורזץ (דף הבטנה, בתמונה למעלה) חבול ומשופשף לכאורה. האיור חורג מגבולות הסיפור ומזקין את הספר עצמו, זורע בו מזכרות (תצלומים ישנים, מכתבים, קרע ממתכון, וכיוצא באלה) ש"נשכחו" או "הודקו" לדפיו.
זה מגַבֶּה את העולם הישן שבו מתרחשת העלילה, עולם של טפטים כהים ודלתות עם זגוגית חלבית חרוטה בדוגמה צמחית, ואפילו יותר מזה, את העולם הפנימי של יאן, את זמן הזכרונות.
*
3. איך נראית נפש?
הזמן הוא מרכז הכובד של הסיפור, זה הנושא: נפשו של יאן, על פי הרופאה החכמה, נמצאת בפיגור של שנתיים-שלוש אחריו. ובניגוד לדימוי המילולי המצמרר של נפשות חסרות ראש (כמו תרנגולות ערופות שממשיכות להתרוצץ), קונסחו בוחרת לאייר את הנפש כילדה. זאת בחירה יפהפייה, בין השאר כי בילדות הזמן הוא נפשי, אין לו קשר לזמן השרירותי, ה"אובייקטיבי" של השעון. במשך תשעה חודשים מכיתה ב' הנוראה שהו הורי בחו"ל. זה מה שזכרתי וסיפרתי לאורך השנים, עד ששאלתי את אִמי וגיליתי שלפי זמן השעון היא נעדרה רק שבועיים. וכבר כתבתי פעם שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, בגלל זה הפצעים עמוקים כל כך. ובחזרה ל"נפש אבודה": כשקונסחו מציירת את יאן כמבוגר ואת הנפש כילדה היא מממשת את הפער בתפיסות הזמן שלהם.
זאת ועוד, כשהתבוננתי באיורים נזכרתי ב"ענק האנוכי" של אוסקר ויילד שגירש את הילדים מגנו, וגזר על עצמו חורף נצחי. כדי שהאביב יגיע, הגן נזקק לילדים. באיורים של קונסחו אין צבע, רק כשהאיש ונפשו מתאחדים הצבע (כלומר האביב) פורץ לציור.
*
4. שורשים
"בְּנֵי-הָאָדָם … הֵם חוֹלְפִים עִם הָרוּחַ. אֵין לָהֶם שָׁרָשִׁים וְדָבָר זֶה מַכְבִּיד עֲלֵיהֶם מְאֹד".
הנסיך הקטן, תרגום אריה לרנר, באדיבות פרויקט בן יהודה
יאן הוא נוסע מתמיד. הוא איבד את נפשו בזמן שהתרוצץ בעולם, והתרופה לפיכך, היא לא רק לשבת ולחכות שתשיג אותו, אלא גם להכות שורשים, לטמון (לזרוע? לשתול?) את כל השעונים והמזוודות בגינה. וזה פועל, לפחות על פי הטקסט: אחרי שחזרו והתאחדו התברכו יאן ונפשו בחיים ארוכים ומאושרים. מתוך השעונים צמחו פרחים יפהפיים ומן המזוודות נבטו דלעות ענק שמהן ניזון בחורפים.
אבל ייתכן שהסוף הזה הוא רק בועה זוהרת, אשליה שהסיפור נאחז בה; חוסר תנועה שכזה על פני חודשים ושנים קיים רק במוות, והטמנת השעונים והמזוודות היא לא רק זריעה אלא גם קבורה. לא רק שערו של האיש צומח בהמתנה הארוכה (ומן הידועות היא שהשיער ממשיך לצמוח גם אחרי שמתים), בעלי חיים וצמחים פולשים לתוך הבית כמו שקורה לפעמים במבנים נטושים. הטבע העז והפראי עד כדי טרופיות, מתפשט בסופו של דבר גם לגוף הספר, משתרג על הטפט של הפורזץ.
ההתפרצות הצמחית הזאת מזכירה לי סוף של בלדה ("קברו את מרגרט מעלה בית מועד, / את ויליאם טמעו במורד. / צמחה מליבה שושנה למועד, / צמח מליבו הסרפד. // צמחו גם הגביהו עד ראש המגדל, / אין דרך למעלה מזה. / ושם נקשרו קשר ברית אוהבים / כל עין תמהה למחזה." מתוך "מרגרט הנאווה" בתרגום נתן אלתרמן). ובעצם, היא מזכירה לי שוב, ואפילו יותר, את אוסקר ויילד, את סוף סיפורו הדייג ונשמתו. גם ויילד כמו טוקרצ'וק, עוסק בקרע טרגי בין האדם לנשמתו (לנשמה, לפחות בעברית, יש אמנם קונוטציה יותר דתית-רוחנית מלנפש הרגשית-פסיכולוגית). הנסיבות שונות: הדייג נפרד מנשמתו במודע, כשהדת מתייצבת בינו ובין אהבתו לסירונית. הוא שומר את ליבו לאהובתו, הנשמה היא שנהיית מרושעת בלעדיו. בסוף הטרגי, אחרי שהדייג ואהובתו נקברים ללא ציון בפינת שדה הכובסים, צומחים מקברם פרחים נפלאים שמשתרגים על מזבח הכנסייה וניחוחם המשכר מבלבל את הכומר והופך את דרשת הזעם שלו לדרשה על האלוהים אשר שמו אהבה.
ובשורה התחתונה – כשמקשיבים בתשומת לב לאידיליה שעולה על גדותיה (כמו בסוף "מיו מיו" של אסטריד לינדגרן למשל) עולה ממנה לא פעם צליל הבכי שמסגיר את הקינה.
*
5. כפפות
בתחילת הספר, בשלג הילדות, עוד לפני שדפי הספר נהפכים לדפי חשבון (כמו חייו של יאן ש"הכול סביבו נהיה שטוח, כאילו התנועע על דף ריק ממחברת חשבון"), יאן ונפשו הם ילד וילדה החולקים ביניהם זוג כפפות המחוברות זו לזו בחוט שנועד למנוע אובדן ופרידה.
בגב הספר אין תקציר. יש רק ספל זעיר וכפפה בודדה עם זנב חוט שנותק. ויש כמובן גם ברקוד עם מחיר וגם לוגו של ההוצאה לאור. לרגע התעצבנתי על המסחר והבעלות שמשתלטים על המרחב הלירי של קונסחו, ואז הבנתי שזאת פשוט התמצית: כפפה אבודה, ברקוד ולוגו זה התקציר החזותי, לא רק של הספר. של החיים שלנו.
עיר-האושר 