אחרי שקראתי את "מוות במשפחה" של קרל אובה קנאוסגורד גיגלתי את שם הספר וכל מה שעלה בחכה (למעט אריק גלסנר) היה מסויג עד עויין ומזלזל. הופתעתי וקצת נעלבתי. כבר כתבתי אמנם את שבחי השעמום, אמנות זה לא על סיפוקים מידיים, לא בהכרח על כל פנים, אבל "מוות במשפחה" ריתק אותי במובן הכי מיידי של המילה, כמו במשפט מן הניו יורק טיימס המצוטט על הכריכה: "יצירה מצוינת שהקורא לא יוכל לעצור את עצמו מלשקוע לתוכה, וגם לא ירצה." ובמחשבה נוספת, גם בניסוח הזה יש משהו מוזר וסיבובי, כאילו המחמאה לא יצאה כמו שצריך ונדרש תיקון או הבהרה.
אני לא מרבה לכתוב על ספרים למבוגרים. מדי פעם אני קוראת ספר שלא דומה לאחרים; "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, או "שמי הוא אדום" של אורהאן פמוק, או "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק, ומתחשק לי מאד לכתוב עליו, אבל תוגת ההסברים-למי-שלא-קרא מרַפה את ידי. לפעמים אני מנסה להערים עליה בעזרת ציטוט.
הנה כמה שורות מתוך "מוות במשפחה".
כשהתמונה הכללית של העולם מתרחבת, לא רק הכאב שהוא מסב פוחת, אלא גם המשמעות. להבין את העולם פירושו להתייצב במרחק מסוים ממנו. את מה שקטן מדי לראות בעין בלתי מזוינת, כמו מולקולות ואטומים, אנחנו מגדילים, ואת מה שגדול מדי, כמו מערכות עננים, שפכי נהרות, מערכי כוכבים, אנחנו מקטינים. ואחרי שהתאמנו אותם לטווח החושים שלנו, אנחנו מקבעים את ראייתנו. למקובע אנחנו קוראים יידע. לאורך כל שנות הילדות וההתבגרות אנחנו שואפים למצוא את המרחק הנכון לדברים ולתופעות. אנחנו קוראים, אנחנו לומדים, אנחנו חווים, אנחנו מתקנים. עד שיום אחד אנחנו מגיעים לנקודה שבה כל המרחקים החיוניים נקבעו, וכל המערכות החיוניות הוקמו. מאותו רגע מתחיל הזמן להאיץ. הוא לא פוגש במכשולים נוספים, הכול קבוע, הזמן חולף בחיינו כשיטפון, הימים נעלמים במהירות מסחררת, ולפני שנבין מה מתרחש אנחנו כבר בני ארבעים, חמישים, שישים… משמעות זקוקה לשפע, שפע זקוק לזמן, זמן זקוק להתנגדות. יידע הוא מרחק, יידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות. במילים אחרות, תמונת אבי שנחקקה בי באותו ערב ב1976 היא כפולה: מצד אחד אני רואה אותו כפי שראיתי אותו אז, בעיניו של ילד בן שמונה, בלתי צפוי ומפחיד, מצד שני אני רואה אותו כבן גילי היום, כמי שהזמן נושב בחייו ותולש מעליו פיסות הולכות וגדלות של משמעות.
קורה שסופר מתערב בשיחות שלך עם עצמך כאילו שמע, וזו שמחה גדולה (לפחות לרגע, עד שאת מגגלת ומגלה שמדובר בשעמום יומרני). הקטע שלמעלה הוא לא רק על הפיחות שבהתבגרות (גם, גם), ולא רק על התחושה האישית שלי, שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, אחרת איך אפשר להסביר את עומק הפצעים. קנאוסגורד מסביר בלי משים את הבעיה שלי עם רומנים ריאליסטיים: "המרחק הנכון" והמקובע סותר את תחושת החיים והמציאות שלי. בבקורות המצקצקות הוא ננזף על חוסר פרופורציות. אבל זה בין השאר, מה שעושה את "מוות במשפחה" לספר כל כך מרתק: הקרטוע בין הפרספקטיבות, בין שכבות התובנה. ההתנערות מכיול והתאמה. הוא נגרר לשם רק כשהוא מדבר על אחיו, רק אז הוא מתפתל ומחפה, וגם במעידה הזאת, בזיוף הקטן, יש משהו חושפני.
ועוד רגע, של הירדמות, מתוך הספר:
נצמדתי אליה ושבתי והנחתי את ידי על בטנה. מהמסדרון נשמעה חבטה בחריץ המכתבים. משאית חלפה ברחוב בחוץ, נראה שהיתה גדולה, חלונות הבית רעדו. עצמתי את עיניי. עד מהרה, כשכל המחשבות והתמונות של התודעה החלו להתנועע בכיוונים שלא היתה לי שליטה עליהם ואני רק שכבתי והתבוננתי בהם כמו איזה כלב רועים עצל של המחשבות, הבנתי שהשינה ממתינה לי בקרבת מקום. כל שעלי לעשות הוא להוריד את עצמי אל חשכתה.
*
עוד רומנים למבוגרים בעיר האושר
כמה הערות על "נוטות החסד" (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")
ניר ברגמן ואני, על ספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן וכמובן כל סדרת "כתוב בגוף"
*
וקשור גם, רק אחרת:
*
מרית קרובתי, טרם קראתי. יש לזה כמה סיבות. אשר לציטוט הראשון אני קצת מסויג כי במקרה האישי שלי מעולם לא הגעתי את המודוס ויונדי המאפשר לזמן להאיץ, או לשיגרה כזו או אחרת שתהפוך אותי לסתגלן. מבחינתי העולם הוא מקום מעורר חלום, סיוט, פליאה, פיוט. העולם טרם הפך עבורי לקבוע. מעטים הימים העוברים עליי במהירות מסחררת. כל-כמה שאני רציונליסט אני עדיין מתפלא שאני קם בבוקר או שאני מתעורר במקום שבו שכבתי לישון.
ולעניינינו, אני מבין שאם לא אקרא ההפסד יהיה כולו שלי? (-:
לענייננו – אני לא בטוחה בקשר אליך. אתה יכול לשמוע בציטוטים שהכתיבה מעולה אבל אני לא בטוחה שתסתדר עם הכותב. קשה לחבב אותו. לי זה לא הפריע כי הטקסט אמיתי וחושב, נקי מסנטימנטליות ולא הולך בשום תלם. אבל אני לא בטוחה שיש שם די לב בשבילך.
קראתי ונבלעתי, וחשבתי הרבה, ושוחחתי עם קרל אובה והוספתי קטעים משלי. איזה ספר! ותודה לאריק גלסנר, על כל מה שקראתי הודות לביקורות שלו.
עידית, באמת תודה לאריק. וקטעים משלך? למשל?
לא הכרתי את הסופר הזה אבל הקטע שציטטת ממנו נכנס לי ישר לאמצע הלב. קראתי אותו גם בדמותך וגם בדמותי. בדמותך כי הודות לו הבנתי יותר (כך לפחות נדמה לי) למה את מתכוונת בנוגע לקיבעון. ובדמותי כי לפני שהבנתי מה מתרחש, אני כבר בת שישים (אפילו טיפה יותר אבל טיפות לא נחשב). יותר נכון, לפני כמה שנים הבנתי ברגע אחד מה התרחש/מתרחש ואז הוספתי וו לשמי מתוך צורך בשינוי, קטן ככל שיהיה, אבל אין לי שום התנגדות שאחרים ישמיטו את הוו הזאת… אני כל כך רוצה שכולם יהיו מאושרים, וחג שמח לעיר האושר.
אורנה, ראשית התנצלות גדולה. הייתי צריכה לדעת שלא סתם נכנעת לכתיב מלא ויש פה כוונה, אבל הדאגה לקמץ הקטן ולקֻבֻּץ ושאר תנועות נכחדות ויקרות ללבי סמאה את עיני. לא הייתי מנחשת בת כמה את. יש בך משהו חסר גיל, כאילו גדלת בבידוד (עם המון ספרים).

(ובאשר לטיפות – בני הגדול חזר יום אחד מהגן והודיע: "לבָנות אין זין, יש להן טיפות.").
והנה שוב השנה טובה של חולי, שטובה כמוה עדיין לא מצאתי.
מרית, הודות לך אני מקפידה לכתוב אניה, שרשים, ועוד, ואפשר בהחלט לפנות אליי, כמו קודם, בכתיב חסר.
כדי להמשיך את הודעתו של בנך הגדול, אצטט כאן את ההומוריסטן הצרפתי גי בדוס שהכריז בנוגע לבני השישים עד שישים ותשע את המשפט הבא שהפך פתגם:
Dans sexagénaire…il y a sexe
Citation de Guy Bedos
Ce qui me console de souffler bientôt ma soixantième bougie, c'est que dans sexagénaire il y a sexe
ואם בנשיפת נרות עסקינן, מזל טוב גם לך ליום ההולדת…
הוי, כמה יפה שאת מקפידה. אני השלמתי עם הכחדת הכתיב החסר למעט המובלעת של השמות הפרטיים. כתבתי על זה פעם פוסט קינה, געגועים לגופה של העברית.
הצרפתית שלי לא מספיקה כדי לעקוב אחרי הפיתולים. מכירה את משחקי המילים של מרסל דושאן? חיפשתי בגוגל לפי הזיכרון, נדמה לי שזה אחד:
Esquivons les ecchymoses des esquimaux aux mots exquis
אחרי שקראתי את קינתך, פתאום התחילו כל המקלות האלה להפריע גם לי ומאז אני מקפידה על תכנית, צהרים וכו'. לא הצלחתי עדיין למצוא הסבר לקמץ הקטן ואולי שועי, רוני, מרובה השמות או מישהו אחר יאיר את עיניי בנושא. קשה להסביר לתלמידי אולפן איך זה שלמרות שלא כותבים וו, מבטאים או ולא אה.
לא הכרתי את משחקי המילים של דושאן אבל הדוגמה שאת מביאה היא מאוד מאוד מפותלת (מתוחכמת ומהנה, אבל קשה להבנה, אם בכלל) לעומת משחק המילים הפשוט של גי בדוס ואסביר אותו כדי שכולם ייהנו מההומור הבריא שלו. בצרפתית, בן שישים עד שישים ותשע מכונה
sexagénaire
כמו באנגלית,
sexagenarian
וגי בדוס, ההומוריסטן הנהדר והמזדקן, שבנו, אגב, עולה עכשיו לגדולה, אומר שמה שמנחם אותו בשעה שעוד מעט יכבה בנשיפה שישים נרות הוא שבמילה
sexagénaire
יש
sexe
ואגב הוא אמר את זה די מזמן כיוון שנולד ב-1934…
אורנה, אהה 🙂
קסמו של הקמץ הקטן הוא דווקא במוזרתו, הוא גם לא קטן במיוחד וגם מייצג תנועה אחרת בכלל. בשבילי הקסם של שפה נמצא בין השאר במתח הזה, בין כללים לבין שרירויות אקצנטריות, חוסר השלמות הזה מחבב אותה עלי והופך אותה איכשהו ליותר חיה ותלת ממדית.
וזה בדיוק דושאן, מתוחכם וקשה להבנה בכוונה (למשל "נתון") או פשוט מדי (למשל שפם למונה ליזה) שהוא בעצם מתוחכם.
היגיון ושרירות, תחכום ופשטות, בעת ובעונה אחת, לא אני אבוא לסתור אותך…
Je suis amplement d’accord avec toi, ma chère…
את זה דווקא הבנתי, ma chère 🙂
רואה שאת מתקדמת בצרפתית… כאן היה צריך לבוא איזה סמיילי נחמד, כמו שלך, אבל, מוכשרת שכמוני, לא מצליחה למצוא איך לעשות…
[…] (רק לעתים רחוקות אני לא מתאפקת, למשל כאן, ואפילו כאן או כאן). ספרי ילדים הם קצרים יותר. קל יותר לחצות את […]
לא זכרתי שכתבת על הספר הזה!
גם אותי שעשע הציטוט בכריכת הספר, אבל באמת שקעתי עמוק בספר ולא הצלחתי לעצור עד סוף הכרך השני בסדרה…
וגם אני התאכזבתי לגלות שחוץ מאריק גלסנר (שבעקבות הביקורות שלו הגעתי אל הספר) שאר הביקורות לא היו אוהדות או שעסקו ב"שערוריתיות" של הספר. למזלי, חבר שלי קרא גם הוא את הספר והיה לי עם מי לחלוק מחשבות בעקבות הקריאה.
לעניין השעמום וההתעסקות בפרטים נראה לי שיפים לכאן הדברים שאומר תומס מאן בפתח דבר הר הקסמים –
"כי כלום היו מעולם היסוד המעניין או היסוד המשעמם שבסיפור תלויים בשטח ובזמן שנדרשו בשבילו? מבלי שנתיירא מפני האשמה על דקדוקי עניות, הננו מחזיקים בדעה, שרק היסודי בלבד עשוי לשעשע באמת"
אני דווקא קצת התאכזבתי מהספר השני בסדרה (לא מספיק כדי שלא אסתער על הספר השלישי כשייצא, אבל מספיק כדי לחשוש). זה קשור אולי לזה שהוא נהיה כוכב. זה קצת מקרקש כשהוא כותב על עצמו.
ואיזה משפט גרמני זה, "הננו מחזיקים בדעה שרק היסודי בלבד עשוי לשעשע באמת"…
ובלי קשר להר הקסמים שכמעט הרג אותי (נושא לפוסט בפני עצמו), הספר של מאן שהכי אהבתי זה "וידויי ההרפתקן פליקס קרול" ספר משעשע גם במובן הפשוט של המילה. אני מכירה אישה אחת, ניצולת שואה, שכתבה לתומאס מאן שהספר הזה החזיר לה את החשק לחיות.
טוב אבל… סליחה עדיין לא קראתי מלבד הקטע לקריאה בחנות הספרים הדיגיטלית. משהו מעקרון הכתיבה של הספר קלטתי.. על הקטע השני שהבאת, כמה אפשר לקרוא את אותו הדבר, אותם תיאורים?
אותו דבר כמו מה? אפשר דוגמאות?