עם הגיל, נחלשת בדרך כלל קרינתם של ספרי הינקות. "ויהי ערב" הוא בין המעטים שממשיכים לבעור מעבר לנוסטלגיה. חיפוש מהיר בגוגל מאשש את הקביעה האינטואיטיבית וחושף עוד עובדה מעניינת: הרגשות שהספר מעורר הם עזים והתובנות חדות, אבל אלה גם אלה שונים ולפעמים הפוכים זה מזה. למשל כאן, וכאן, וכאן (וכן הלאה). כמו יצירת אמנות מורכבת "ויהי ערב" משקף לכל קורא משהו אחר. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם ספר; עם הסיפור של פניה ברגשטיין ועם האיורים הנהדרים של חיים האוזמן. וראשית – הטקסט:
ויהי ערב / פניה ברגשטיין, על פי אנדרסן
בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר.
ולמטה – למטה, בין כרם וגן,
ראה בית יפה וקטן.
ובתוך החצר,
בלא אח וחבר,
אט הלכה לה ילדה חביבה.
והלכו לתומם
אפרוחים ואמם
ונקרו וצייצו בחדווה.
שמחה הילדה: – אפרוחים בני-כנף,
נשחק, נשחק נא יחדיו!
שמעה תרנגולת
יפת הכרבולת
את קול הילדה בדברה,
רועדת מפחד
התחילה בורחת
ואל הקטנים קרקרה:
– שובו בני אל הלול חיש מהר,
סכנה להיות בחצר!
אך הגיעו ללול –
ונשכח הטיול,
ושלום לקטני משפחה.
התיישבו להם יחד
בסדר ונחת,
ושקט… וליל מנוחה!
אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?
כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.
וטסות באוויר כרבולות וכנפיים
והרעש עד לב השמיים.
אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!
אסור לך, אסור לך להיכנס,
את יודעת שאבא כועס?
רציתי לתרנגולת
לתת נשיקה בכרבולת,
כי הבהלתי אותה בחצר.
להגיד לה "סליחה"
וגם "ליל מנוחה"
ופתאום נבהלו עוד יותר…
כך אמרה הילדה הקטנה
ודמעה נוצצה בעינה.
אז אבא הרים בחיבוק רחמים
את בתו הטובה, הטובה.
בשמי לילה כחולים,
בשמי לילה צלולים,
הירח חייך בחדווה.
וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
נשק לה גם הירח.
"ויהי ערב" שמחצית מאיוריו כחולים (כדי לחסוך מן הסתם בהפרדות צבעים) היה בילדותי הספר הכחול של העצב. יש משהו קורע לב בבדידותה של הילדה בלי "אח או חבר". אבל גם לו ההרפתקה הקטנה שלה היתה מסתיימת בהצלחה והאפרוחים היו צובאים עליה ונוהרים לחיקה, ספק אם היתה הילדה נגאלת מבדידותה. ואני לגמרי בטוחה שהנשיקה הכפולה של האב והירח לא הושיעה אותה. מצגת ה"הפי אנד" של הסופרת והמאייר, כולל מיוזיקל החיות שמרקדות ברקע, אינה מהפנטת אותי; איך יכולים הירח והאב להקל על מועקת הבדידות שהם עצמם גרמו? (כן, גרמו, גרמו) לשם כך הם צריכים להשתנות. וזה לא קורה ב"ויהי ערב", הכל נשאר אותו דבר. וחכו קצת לפני שאתם קופצים.
בביקורתה היפה של יעל דר על "לילה בלי ירח" (אתגר קרת ושירה גפן, איורים: דוד פולונסקי) היא דנה בין השאר, בזיקה של הספר ל"ויהי ערב".
"כזכור, [כותבת דר] הירח בעל הפרצוף העגול של "ויהי ערב" מלווה את כל ההתרחשות מלמעלה, ומסמן לקוראים במבעי פניו המשתנים מה לחוש כלפי הילדה." (ההדגשה שלי)
וכך, במין הערת אגב הגובלת בפליטת פה, חושפת דר את הנושא האמיתי של הספר: "ויהי ערב" הוא סיפור על דיכוי. ואת מה שמחסיר הטקסט, כלומר המוּדעות, משלימים האיורים בנדיבות. לילדה החביבה אין רגע של פרטיות. כל מעשיה ורגשותיה נמצאים תחת פיקוח צמוד. הירח הוא ספק כפילו של האב, ספק נציגו. ספק אֵל ילדותי-פגני, ספק מצלמה נסתרת. הירח מופיע בכל התמונות כמפקח עליון, אבל הוא מלווה בעשרות בעלי חיים: ציפורי יום ולילה וחיות אחרות שכולן צופות בילדה. לא, כולן, לא כל הזמן – פה ושם הן עוסקות כביכול בענייניהן, אבל באווירה הפרנואידית של "עיניים לכותל" – סביר יותר שהן רק מעמידות פנים כעוסקות בענייניהן, כמו כל סוכן סמוי. ומעל כולן מרחף הירח כמו זרקור ענקי שעוקב אחרי הילדה. לפי פרצופו החמוץ הוא מצפה שתמעד. מבחינת הממסד כבר אשמה, עוד לפני שחטאה. ובד בבד הוא גם מפקח על הקוראים הקטנים של דר, שלא ימעדו חלילה ויחטאו בתגובה עצמאית (התאפקתי לא לכתוב: שלא יחרגו חלילה מהקו הרשמי של המפלגה).
למעלה: האיור הפותח של "ויהי ערב", וכמו שכתבתי כבר, כאן, זו תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים ביציעי שביל החלב והעננים. והירח בתפקיד הזרקור. זו תמונה מכוננת של חיים חשופים בלי קיר רביעי, וחוסר הפרטיות והאינטימיות הם כמו חץ לבדידות.
רק פעמיים במהלך הספר הירח נראה מרוצה: בתמונה הראשונה כשהבמה ריקה מאדם, ובתמונה האחרונה כשהיוזמה העצמאית נכשלת והסדר מושב על כנו. ואלה אגב, שתי הפעמים היחידות שהירח מוזכר בטקסט. את תפקיד "האח הגדול" ושותפו של האב הוא קיבל מחיים האוזמן, המאייר. הרבה מהסוגסטיביות של הסיפור נמצאת בפער בין המילים לאיורים. הרבה מחוויית הילדוּת (שלי לפחות), נמצאת בתהום שבין ההצהרות של המבוגרים לבין המעשים.
אני לא חושבת שהאוזמן הערים על ברגשטיין והגניב מעין וירוס לסיפור שלה. הוא קלט מהות מרומזת וחשף אותה באיורים. יש משהו כל כך מניפולטיבי בסצנת הסיום (של ברגשטיין) שבה מוצג הרודן כאב רחום וסולח. זו פיסת תעמולה, הבזק של טכניקת חקירה שנועדה לשבור את רוחו של הקורבן, להשכיח שאין שחר לסליחה כי לא היה שום חטא.
סתם אסוציאציה: "אמא שלי" מאת ליב קויטקו (הקומוניסט) הוא אחד משירי הערש היהודיים בספר שעליו כתבתי כאן; הדובר בשיר הוא ילד שמרדים את אמו בסיפורי הרפתקאותיו. בכל פעם שהעניינים יוצאים משליטה, לנין נחלץ לעזרתו. פעם הוא שולח טנק לחסל את חיות היער, ופעם כשהילד כמעט טובע:
אז לנין שמע מה קרה בלב ים
ולנין שלח הליקופטר לשם,
ואת כל הסופות הוא הכריע
ואותי אל הקרמל הסיע.
אמא שלי, הוי אמא שלי,
הדלת נפתחת ומי בא מולי,
אותי על ידיים מרים ומביא
ומחבק אותי כך, כמו היה זה אבי,
ושואל הוא אותי מה נשמע שם, בים.
נחשי: מיהו זה? כבר ניחשת, מן הסתם.
בני הקטן היה עצוב ועצור בתחילת כיתה א'. לא היתה כל סיבה לכאורה: הוא היה לגמרי עצמאי, היו לו חברים, לא היו לו קשיים בלימודים. המסתורין היה מעיק עד שאם אחרת, חכמה, פתרה את התעלומה. בתה הלכה לאותו גן ילדים שאליו הלך בני. הגננת הנפלאה שלהם האמינה בטוב של הילדים. זה היה הבסיס לכל מה שאמרה ועשתה. הילדה היתה עצובה כמו בני, כשהגיעה לבית הספר, והיא גם הסבירה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "הם [כלומר בית הספר, המערכת, הממסד] חושבים שאנחנו רעים. שאם לא ישמרו עלינו כל הזמן אנחנו נהיה רעים."
וזה מאד מעציב, ולגמרי "ויהי ערב".
למעלה ולמטה: הירח הבלתי מרוצה עוקב אחרי הילדה. החתולים כסוכנים סמויים.
רבים מהאנשים שאהבו את הספר בילדותם נוטים לצנזר אותו לילדיהם. התיקון השכיח הוא החלפת ה"ילדה לא טובה" של האב, בתואר סלחני יותר כמו "ילדה שובבה". אני לא נחרדתי מההתפרצות של האב. אנשים כועסים, זה קורה. מה שהרס אותי היה "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח". כי את ה"סולח" הזה אי אפשר לייחס רק לאב. המספרת הסמויה והכל-יודעת חוברת אליו. זה כבר לא עידנא דריתחא אלא סיכום מוסמך. והרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב.
כשקראתי את הסיפור לילדי לא יכולתי להגות את ה"סולח" הזה, וכיוון שגם צנזורה קשה לי מנשוא, נקלעתי למצב מעורר רחמים.
ועוד מילה על הערב. "ויהי ערב", כך נקרא הסיפור המתרחש כולו לאור הירח. אין הרבה סיפורים ליליים לילדים כל כך צעירים. כלומר – יש סיפורי לילה טוב או סיפורים שמתמודדים עם פחדי חושך וחלומות. אבל סתם סיפור שמתרחש בשעת ערב… יש משהו מוזר בבחירה הזאת, שמקבל הגברה מן האיורים הלופתים את לבך במין כחול קריר ומלנכולי. מין שקט של תיאטרון שורר על הבמה, או שקט של איזור דמדומים בין עירות לשינה, שבו הנפש מאזינה לצלילים שהוחרשו בהמולת היום.
"ויהי ערב" הוא ספר נפלא. בטרגיות שלו, בדקויות הרגש והתודעה שהוא משרטט במילים ובאיורים. מעט שמחזיק מרובה. צד הילד וצד הממסד.
וכעס זה מצב צבירה אחר של כאב. אני יודעת.
*
לחלק השני של הרשימה על "ויהי ערב": מה ראה הירח?
*
סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!
*
עוד באותו עניין: בדיוק כפי שזכרתי
וכן, מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת
וכן,על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס מושתק, אז מה?)
אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?
עוד רשימות על ילדוּת
*
דצמבר 2013 (עדכון)
טלי כוכבי, מיקירות עיר האושר (פעם, כשעוד היתה מסתובבת באינטרט) כתבה את ביום שמש בהיר תיקון מתנגן ל"ויהי ערב". ברגישות רבה היא פירקה את המטען; במקום ירח-מרגל היא כתבה קרן שמש "חמה וצוחקת" שמושיטה עזרה כמו פיה סנדקית. הילדה שלה אינה בודדה אלא "שקטה ובוטחת". ואין פלא, כשאִמהּ – בתסרוקת שהיא גרם שמיימי בפני עצמו – נותנת לה את מלוא המרחב, ההכרה והאהבה. הכול מתרחש ברחוב עכשווי צבעוני ומלא חיים, ונותרת רק התהייה – האם להחליף אבא באמא או בסבתא, זה תיקון או ניתוח מעקפים? (ולמה זה חשוב לעזאזל, מה שמציל חיים!)
כעס זה מצב צבירה אחר של כאב.
הוי, כמה נכון ומדויק!
תודה – אוהבת לקרוא את הכתיבה שלך ובפרט על ספרי ילדות ואיורים.
ה"הם" האלה שחושדים בילדים מעצם היותם, שמלמדים ילדים לחשוד תמיד ומראש בכל אדם ולהזהר ולשמור… הילדה הזו הגדירה כל כך טוב.
זה מה ששיגע אותי בזמנים שבהם לימדתי, שהמערכת לכאורה נסתה ללמד את הילדים לתת אמון ולהיות נדיבים ולחשוב אבל בפועל כל המסרים שהועברו אליהם היו של חשדנות וחוסר יכולת להיות באמון.
אוי. וואו. וכן. ולא. ולגמרי. ומה פתאום. ועוד פעם כן, והייתי יכולה להמשיך עם זה עוד ועוד…
קודם כל, כבר ברמז שנתת לתיזה הזאת שלך לפני כמה פוסטים, נתת לי מתנה עצומה בבלי דעת, ועל כך תודה גדולה גדולה.
אהבתי את הספר הזה, ונראה לי שכוחו גם בשפה המכשפת והמוקפדת, גם באיורים רבי ההבעה וגם ברגשות החשופים, המרוכזים- הבדידות, הכעס, הסליחה, החיבוק ויותר מהכל תחושת הקתרזיס המנחמת.
נכון שהילדה למעשה לא עשתה שו ם דבר רע ויש בזה משהו מקומם ביותר, אני מסכימה, אבל נראה לי שכוחו של הספר- על ילדים ועל מבוגרים- נובע מעצם הדרמה המזוקקת הזו של כעס וסליחה, דרמה שמתרחשת יומיום בחיי ילדים והורים, והרגש שעומד בבסיסה, גם הכעס וגם הסליחה והפיוס, חשובים כאן בעיני הרבה יותר מהסיפור הספציפי שמתרחש כאן.
אני מעולם לא הרגשתי שהסיפור הזה הוא סיפור של דיכוי או של מערכת מול ילד, אבל אין לי יכולת וגם לא רצון לסתור את הפרשנות שלך.
מצד שני, לשמחתי, חוויית דיכוי לא היתה מהמרכזיות שבחוויות ילדותי.
הילדה הזו, החברה של בנך, הו, איתה, לצערי העמוק, אני לגמרי מסכימה…וכן, ה"מערכת", בעיקר מע' החינוך ה"רגילה", פועלת לפיה קריטריונים של משטור, דיכוי והשטחה, לא בכדי אני לא סובלת אותה…
ורק למשפט הראשון שלך אני מתנגדת בתוקף- לא רק שלא נחלשת, במובן מסוים אפילו מתעצמת…(-:
לא מכירה את הסיפור הזה. כייף לקרוא אותך.
אהבתי את הניתוח. האסוציאציה שעלתה לי היא לשיר "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר:
כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע
מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע
והחוק שאומר – *כאן אסור לקטוף!*
"הכאן אסור לקטוף" הזה הוא בלתי מובן וקשה בדיוק כמו האיסור בסיפור לשחק עם האפרוחים. משום מה אוסרים על הילדה הזאת לאהוב, ובעצם לא ברור למה.
ומעניין שבשיר של נעמי שמר יש מסר אחר שעובר בפזמון שרק עכשיו שמתי לב אליו, ואולי גם הוא קשור לעניין:
http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=738&wrkid=1320
צבעי הערב מגלים את ההסוואה – את יודעת שאני קוראת הצללים שלך גם כשאני לא כותבת, נכון?
זה פשוט אחד הספרים שהקראתי הכי הרבה לבנות. לא יכולה להסביר למה. המון דברים קוממו אותי בו, ובכל זאת ולמרות הכל משהו במוסיקה, באינטנסיביות הדרמטית, כישף אותי בלי קשר לתוכן. כשהייתי ילדה היה לי את "עיניים שמחות" – נכון? כך קראו לו? של פניה ברגשטיין. ספר ירוק וגדול עם איורים-רישומים. לא ידעתי למה קוראים לו כך. קראתי עיניים שמחות וראיתי עיניים עצובות.
אני אוהבת את החיות שמלוות את הסיפור. במיוחד היום כשאני גרה בעיר, אני אוהבת להיזכר בתחושה שהטבע נמצא מעבר לפינה ואני מעניינת אותו. כל הטבע חי, גם בלילה.
ידיד שלי הסב את תשומת לבי לדרך שבה האבא מדבר עם הילדה: בציור הראשון מגבוה, אחר כך הוא יורד אל גובה העיניים שלה ובסוף הוא מרים אותה אליו למעלה. זה מצא חן בעיני. נראה לי תהליך חינוכי נכון.
אני לא מסכימה איתך על שאין על מה לסלוח. האבא סלח לה על שהעירה את התרנגולות, לא? זו באמת התנהגות לא טובה לבקש ממישהו סליחה באמצע הלילה אפילו אם הכוונות טובות. אם היו מעירים לך את התרנגולות ועושים מהומה לא היית כועסת, ואם היית מבינה שיש מניע טוב למעשה לא היית סולחת אחר כך?
תמי, תודה. זה באמת נורא הפער בין ההצהרות לפעולות. עכשיו כשאני מכירה את המנגנון הוא כבר לא מאיים עלי. זה יכול להצחיק או לרתק או לעורר חמלה. אבל כשהייתי ילדה אף אחד לא הודה בפער הזה. וזה היה מבהיל. אני זוכרת איך ניסיתי לעקם את תמונת העולם שלי כדי שהיא תתאים למילים, ונהיה הרבה אובך ובלגן פנימי.
טלי, הו טלי (חכי חכי שע' יבוא לכאן…) ובקשר למשפט הראשון – אני לא יודעת. נדמה לי שבדרך כלל מדובר בכמוסות נוסטלגיה, ונוסטלגיה זו לא קרינה, זה שימורים… אבל אולי.
יודית, איפה גדלת? וכיף שאתה באה. תודה.
רוני ה. – גם האיסור גרוע, אבל משטרת המחשבות והרגשות גרועה ממנו. אני זוכרת איך זה כשהמבוגרים מגנים את מה שמלהיב אותך, וגורמים לך להרגיש מזוהמת. (וחן חן! והלינק לא פעל בינתיים)
רוני, בטח. וזה ספר מכשף ולגמרי תיאטרון. ואני זוכרת את עיניים שמחות העצובות, וגם את "חרוזים אדומים". רגעים של קסם בתוך הרבה עצב קשה יום.
אפרת, לא יודעת. אין לי תחושה של טבע ושל כפר. הכל נראה לי מלאכותי, חזיתי, מצויר. אפילו בגדי השבת של הילדה. זו סדרה של תמונות חיות על במה.
ובקשר לאבא – כשמוציאים את זה מההקשר זה נשמע בסדר…
הפיסקה האחרונה היא אירונית? כי אם זה רציני – אז לא, אני לא מסכימה.
(ואת פעם ראשונה פה, נכון? אז ברוכה הבאה!)
מרית יקרה,
טוב, זה מחזיר אותי לתוּרנגול ההוא, ולמאמר חז"ל: כל המעיר תורנגול אחד כאילו העיר לוּל מלא.
יותר מכך, יכול היה להיות הרבה פחות משעשע לו נניח היה מדובר בלול יהודי-חסידי, ערב יום הכיפורים, שבו התרנגולות עומדות להימכר ולהישחט השכם למחרת על דבר מנהג הכפרות, והילדה היתה נכנסת להתנצל בפני התרנגולת על שהבהילה אותה קודם בגן.
זה שהאב מייצג חוק ומשמעת זו לא הפתעה מרעישה, אבל זה שגייסו את הירח לאותו תפקיד (כאילו היתה עינו של האח-הגדול או עינו היחידה של הקיקלופ פוליפמוס) זה בלתי נסלח.
אגב, כמו יודית, גם אני לא הכרתי את הספר עד לאחרונה.
הספר הזה הפחיד אותי כשהייתי ילדה ומעורר בי פחד גם היום.
יש שני סיפורים שאני פשוט משוכנעת שכתבו אותם עלי: האחד הוא סוגרים את הים של יהודית קציר והשני ויהי ערב.
זאת אני שם בחצר המוזנחת לפנות ערב כשכבר כולם עזבו את בית הילדים… המון עיניים מסתכלות, כולם יודעים עלייך הכל, ובכל זאת הבדידות. זו החוויה החזקה ביותר – הבדידות.
וכל השאר גם שם: הברושים האילמים, הרצון להיות טובה ואוי ואבוי אם זה לא מצליח והנזפנות האינסופית.
נגה בתי קבלה את הספר מתנה ומדי פעם מבקשת שיקריאו לה אותו לפני השינה. היא כבר יודעת שזה יכול ללכת רק בערבים שאבא שלה משכיב אותה.
שועי, אתה מזכיר לי שפעם במאי ישראלי הוזמן לביים את הסוחר מוונציה בגרמניה. והדרך שלו להתמודד עם מלכודת האנטישמיות היתה להמציא סיפור מסגרת שבו הנאצים מאלצים יהודים במחנה ריכוז להעלות את המחזה.
זה חלק מהקסם של הסיפור, גיוס הירח. אתה לא יכול להיות נגדו. כלומר כן, אבל גם לא.
איך? איך? חשבתי שזה צאן ברזל (ביטוי שתמיד נשמע לי כמו קצה של מעשייה של האחים גרים).
אורית, מסכימה עם כל מילה (בלי סוגרים את הים). אבל אותי הוא הפחיד ומשך ביחד, כמו בית הממתקים של המכשפה.
וגם – אני יודעת שזה ערב בגלל הירח, אבל בעצם הספר הזה שייך לשעה שהיא לא יום ולא לילה כי היא בדיוק ביניהם, והשם שלה בתוכי הוא הכחולה ותמיד הרגשתי כמה היא מסוכנת.
מרית, צאן ברזל הוא מהמשפחה של עגל הזהב ושל מגש הכסף (שמגישים עליו בשר)?
לא סיפרו לי אותו בילדותי, גם לא בגן (שם הקריאו את מיץ פטל), סיבה פרוזאית לגמריי.
ואחר-כך כאשר כבר קראתי לבד הייתי חברם הטוב של דודי שמחה ושל המפוזר מכפר אז"ר, וגם של דוליט הרופא של רפאל ספורטה.
עד היום הסיום של המפוזר הוא אחד הדברים הקרובים ללבי באמת (-:
סוף סוף
הספר הכחול של העצב. כל כך מדויק. לא זכרתי מהילדות את התוכן, אבל האיורים היו כאלה שלא יכולתי למחוק מהזיכרון ובכולם היה נדמה לי שמסתתרת הבטחה לאיזה משהו נורא. נדמה לי שבספר של שלומית אברמסון "מחברת המילים הקשות" הילדה מתייחסת לספר – באותו סוד של חרדה מנבאת רע.
כמו שאמרת הספר מעורר המון חוויות שונות, עזות. הקריאה שלך שונה מהחוויה שלי גם כבת וגם כאם. החשיפה של הילדה למשל לא רק מחדדת בדידות, התיאטרליות גם הולמת את הכוכבות של הילד, היות הזרקורים מכוונים אליו במובן החיובי של הקשבה ואהדה. כל הבמה לרשותו לתת ביטוי לעולמו ויש לו קהל והד .
הכעס צרם לי תמיד. מאד מעליב. אבל הסיפור נקשר אצלי לא רק לתמונות ולמילים אלא גם לקולות. הקולות המקריאים. למנגינה הזו שמלווה אותו, לאווירה של המיטה, אמא ליד, סוף היום . ולמבט הנוסף, למבט של אמא שלי.
עכשיו כשאני קוראת שוב אני מבחינה בסיפור הורות נוספת, שמאירה גם את זו של האב. אמא תרנגולת מגוננת, דואגת, מזהירה ומרגיעה. והחרדה של ההורה – הירח, אבא או התרנגולת בחשש שלא יוכלו די להגן. לי הירח, להבדיל מאבא הרתחן וגם מתפייס , הירח נראה לי לא מאשים וחודר אלא משגיח, מלווה מרחוק, מאיר ומשרה בטחון. אז באמת הרבה בעיני המתבונן.
שועי, המפוזר הוא פילוסוף, זה ברור (ואם היה לי הידע שלך בפילוסופיה גם הייתי מגדירה אסכולה) והוא גם מצחיק. ואני די שמחה שאתה לא מסתובב בשעה הכחולה בחצר.
ע', ידעתי שתבין.
דפנה, תודה.
מחסנאית, זו הגדולה של הספר. העמימות שלו (שאני לא יכולה שלא להכיר בה, אם כי לי הוא נראה ברור כירח) שמאפשרת השתקפויות רבות. הזכיר לי את הוויכוח של הפרשנים על ההססנות של המלט, למה הוא לא נקם, כולל התשובה המופרכת והמשכנעת כאחת שהוא סבל מתסביך אדיפוס, שגם הוא רצה כמו דודו להרוג את אביו ולשכב עם אמו…
ולא רוצה בכלל להתווכח איתך, אשרייך.
כמעט מדי ערב, הוקרא אצלינו "ויהי ערב". עד עכשיו אני שומעת אותו בראשי, בעל פה, באינטונציה המדויקת והדרמטית של אמא שלי (מעדנת את קולה, מדגישה אותו, מעוותת אותו בכעס מעט מפחיד, מרככת).
הפוסט שלך ריתק אותי. העניק לי חומר רב למחשבה. בתחושות הבטן שלי – אינני מסכימה איתך. לדעתי הסיפור הוא על הפער המתסכל בין ילדים למבוגרים – שתי הוויות רחוקות כל כך במהותן – שלפעמים נראה ממש כבלתי ניתן לגישור. וזה פוצע דווקא כאשר מדובר בקשרים הדדיים מלאי כוונות טובות.
(זיכרון ילדות: מסיבה בגן. סוכריית הטופי שלי נדבקת לעטיפתה. אני לא מצליחה לפתוח אותה. מושיטה אותה לגננת כדי שתעזור לי. לתדהמתי – היא מסירה בקלילות את העטיפה, ואוכלת את הסוכרייה! היא בוודאי האמינה שזו היתה כוונתי. משעשע? – רק במבט לאחור, בתור מבוגרת שרואה את שתי נקודות המבט. אבל כילדה קטנה, שכל כך השתוקקה לסוכרייה הזו – התסכול, הכאב והחסר הספציפי שלא התמלא – היו עזים).
ובאשר לירח: גם היום אני מאמינה שהוא דווקא לטובת הילדה. הבעות פניו הלא מרוצות, כועסות וחרדות, משקפות לדעתי את הזדהותו עם הילדה. הוא יודע מה הולך לקרות עוד מעט (או כבר מתרחש, כשהקטסטרופה בעיצומה), וליבו נחמץ.
ולסיכום: זהו כוחה של אמנות טובה – במקרה הזה ספרות ואיור. היכולת לדלות ממנה לעומק משמעויות רבות ושונות כל כך – שכל אחת מהן אפשר להוכיח מהטקסט ומהאיור.
נתת מילים לכל כך הרבה רגשות שיש לי כלפי הספר הזה, סותרים ומבלבלים.
להבדיל מאורית, אני מקריאה אותו הרבה. הוא כמו שיר ששמעתי מאז ומעולם ומתנגן בנשמתי.
אבל בהתבוננות שלך אני מבינה שהוא מתנגן לתוך נשמה שסועה ופצועה, מלטף את הפצעים וכאילו אומר – זה בסדר. הגיע לך. אל תכעסי.
מרית- תודה, ברוכה הנמצאת. לא כתבתי באירוניה. אני בדיוק באמצע לחנך את הילדים שלי שיש זמן שאפשר לפנות אלי בו וזמן שבו צריך להמתין ולתת לי לעשות משהו אחר (לישון, לדבר עם מישהו אחר) ואם יפריעו לי בו אני אכעס וזה נראה לי מסר חשוב להעביר לילדה.
[…] מרית בן ישראל כותבת על המפגש העצוב שלה עם "ויהי ערב". אני לא מזדהה עם העצב אבל שמחה על שספרים יפים עולים כנושא לדיון. […]
תימורה, איזה סיפור נפלא נפלא על הפער בין מבוגרים לילדים.
אבל "ויהי ערב" מבחינתי, הוא שלב נוסף באבולוציה של הכאב. כי במקרה שלך – הפער לפחות היה גלוי. והסיפור הזה עם הסליחה המקוממת, הוא על הפער בין מה שאת מרגישה לבין מה שאת אמורה להרגיש, והוא מחזיר אותי לנסיון לעקם את התחושות שלי כדי שיתאימו לתבנית (כמו שהאחיות הרעות של סינדרלה חתכו את הבהונות כדי להתאים את הרגל לנעל, זה הדימוי שבא לי פתאום), זה סוג של הטלת מום.
וזה מאד משמח אותי מה שכתבת על הירח, וגם מה שכתבה המחסנאית וכתבו אחרים שהסיפור הזה לא דורך להם על שום יבלת. אלה דלתות במקום שהיה קיר, ואני באמת רוצה ללכת משם. בלי לשכוח ולהתכחש. פשוט להשאיר וללכת.
ואגב – כחלק מהתהליך הזה נזכרתי שבכלל לא בדקתי את הסיפור המקורי של אנדרסן, שזה די מדהים בהתחשב בקירבה שלי לאנדרסן. זה רק מוכיח כמה נשאבתי. אבל זאת התחנה הבאה. פרטים בקרוב.
ותודה, אני שמחה שבאת.
רוני, שיר ערש, זה בדיוק הסיפור הזה, המוסיקליות והאימה והצלילות והמסתורין. ותכעסי כמה שאת רוצה. לא הגיע לך.
אפרת, זו שיחה ארוכה ארוכה על חינוך אבל בראשי פרקים: בתור אמא (וילדה) אני בעד מינימום של גבולות וקירות. לעומת זאת אני נגד קורבנוּת, של ילדים והורים כאחד. התביעה היחידה הקבועה אצלנו – היא להתחשבות: אתה לא לבד בעולם, יש עוד אנשים, וגם להם יש צרכים. גם הם רוצים להיראות ולהישמע. אבל בלי כעס. הכעס רק מפריד ומפריע להבנה. צריך להסביר ושוב להסביר וגם לנהוג בהתחשבות בעצמך, כלומר להקשיב, להתגמש, לשים את האדם לפני הגבול, כי על זה מדובר.
מרית, תענוג לשוחח איתך שיחה כה מפרה.
אני בהחלט מתכוונת להמשיך לבקר כאן, מה גם שעוררת את סקרנותי בקשר לאנדרסן.
מרית, כשאת כותבת על המלט: "שגם הוא רצה כמו דודו להרוג את אביו ולשכב עם אמו…" מאיפה את יודעת שרציתי להרוג את אבי ולשכב עם אימי? אנחנו לא עד כדי כך מכירים (-:
דודו, מה זאת אומרת, אתה לא זוכר את השיחה שלנו מתחת לשולחן?
מרית, אני מתחיל לחשוב כי הטקסט ואיוריו אינם פונים כלל אל הילדים; זהו סיפור לאבות אכולי רגשות-אשם על כל הפעמים שבהם נזפו בילדיהם/הענישו בחומרה יתירה מבלי שעצרו לברר במה מדובר; ולאימהות המנסות להציג לילדיהם דמות של אב-מיתי, נקי מכל פגם. כלומר, להסות את הרגשות המתקוממים של הילדה/ילד, החושבים לראות פתע את אביהם, כמשהו חסר,פגום ןמהיר חימה (אגב, מחשבות כאלו עלולות להפחיד ילדים ממש).
ודודו- מתחת לשולחן דימית בנפשך לספר את ספורך הנוגע ללב לגוּלוֹ ההינדיק ולא שיערת בליבך כי מרית, תלמידתו של איציק מאנגר, יודעת להעלות כנף (פשוט לא הצליחו להלביש עליה סוודר).
וברקע שרה מקהלת העופות, כאילו בספיריטואל ניו-אולינסאי אקסטטי, על גבול הוודוּ: אמרו אז החבר'ה אבוד הוא/לאן התגלגלת יא דודו.
איי, מי יתנני off…
(-:
אוי כמה מרתק הדיון הזה וכמה משפטים פה אני ממרקרת ועל כמה משפטים אני מסמנת איקס פנימי של לא מסכימה…
ע' הגיע, אבל זה לא שהוא עשה/אמר לי משהו..(-: (וזה בסדר, כמובן).
גם אני משתאה איך יש אנשים שגדלו כאן ולא הכירו את הספר הזה שנדמה גם לי כנכס צאן ברזל- כן, בדיוק מההגדרה שלך, שועי…
ואני עדיין חושבת שמה שהכי חשוב כאן, מזוקק ומרוכז כמו מיץ פטל אבל אמיתי, מפרי אמיתי, בצבע דם, ולא מהול במים, זו חוויית הכעס והסליחה.
כל השאר מתגמד ואפילו מתאדה, ומה שנשאר אפקטיבי לכולם (גדולים וקטנים) זה הכעס והסליחה המזוקקים, פחות חשוב על מה ולמה.
וסיפור הטופי של תימורה נפלא!
שועי, כל ההורים הם גם ילדים (כידוע גיל זה לא עניין כרונולוגי אלא מצטבר) ובכל הילדים יש גרעין של ההורים שיהיו.
מה שמזכיר לי שבשעתו כשהייתי מרצה על "גורילה" של אנתוני בראון שמספר על ילדה בודדה שאביה עסוק מדי בעבודה, נשים מבוגרות היו אומרות: "אני חייבת לקנות את הספר הזה לחתן שלי." אף אחת לא רצתה לקנות אותו לבנה…
ואתה יודע שלא רק ספרים, הכל מדבר למי שרוצה להקשיב.
וחוץ מזה – מי שחושב רעות על "מושב לצים" פשוט לא הכיר אותך.
וטלי – ע' כנראה חשב שהוא צעק מספיק חזק בתגובות לפוסט הזה http://wp.me/pSKif-hMs
כל פעם שאת אומרת כעס וסליחה את חושבת על הכעס והסליחה של האבא.
ואני חושבת על הכעס והסליחה של הילדה: על ההתנפלות של האבא ועל הסליחה שהוא לא בקש. ואיך הילדה היתה צריכה לחנוק את הכעס שלה ולעקם את העולם הפנימי שלה כדי שיאמין שהסליחה שלו היא הסליחה שלה. וכמה השקר הזה ערער אותה והזיק לה.
אבל למה את חושבת שבכל פעם שאני אומרת כעס וסליחה אני חושבת על הכעס והסליחה של האבא?!?
לא נכון…
אני לא חושבת שהילדה חנקה משהו או הרגישה שקר. אני חושבת שהיה שם כעס והיתה שם סליחה-פיוס-חיבוק, של שניהם.
נראה לי שבסוף הספר הילדה לגמרי מפויסת ומרגישה בסדר עם עצמה ועם הסיטואציה. ברור שאני חושבת שמבוגרים צריכים לבקש סליחה מילדים- חושבת ומיישמת, אבל נראה לי כאן, שוב, שחוויית הפיוס שאחרי הכעס, היא היא הדבר שמדבר כל כך ללב של ילדים ושל מבוגרים.
היי שועי,
"על גבול הוודוּ: אמרו אז החבר'ה אבוד הוא/לאן התגלגלת יא דודו", זה משובח ביותר.
ומרית, משום מה אני מדחיק כל מה שקרה מתחת לשולחן. אולי אני מבולבל כמו המלט, משהו קיומי מולד שקיבלתי כנראה מג'ון גריי.
טלי, אין לי ספק שאת נהדרת עם ילדים. ראיתי אותך.
פניה אומרת שאבא והירח סלחו. אף מילה על הילדה.
פניה (וגם את, במקרה הזה) מניחה שהסליחה של האבא כוללת גם את הסליחה של הילדה. ולא היא. ובזאת אני לפחות, יוצאת מן הוויכוח הזה.
מרית יקירתי,
מבחינתי זה לגמרי לא ויכוח, יותר כמו חידוד עיפרון/צבע, עד שיהיה מחודד יותר ומדויק יותר.
אין ספק שהאבא לא ביקש סליחה ואין ספק שהילדה לא סלחה, נראה לי שגם יש כאן משמעות גדולה לתקופה בה הספר נכתב, בה לא היה מקובל לחשוב שילד יכול לסלוח למבוגר (לא שאני מסכימה עם זה, אבל ככה זה היה, אצל הרבה יותר מדי אנשים זה עדיין ככה, לדאבוני…).
אבל את מחייבת אותי לדייק עוד יותר, וטוב שכך: בשבילך ילד קטן, כעס נתפס כההיפך מאהבה. עבור ילד קטן, חיבוק ונשיקה משמעתם "אוהבים אותי" וכעס משמעו "לא אוהבים אותי".
העניין הזה קיומי ומוחלט, ולוקח זמן, לפעמים הרבה זמן, ולא רק לילדים, להבין שאפשר לאהוב ולכעוס בו זמנית.
כשהאבא מתנפל על הילדה בצעקות, התחושה היא שהוא "לא אוהב".
כשהוא מחבק , התחושה היא "אוהב", ולמעשה- "שוב אוהב".
אין לי שמץ של מחלוקת איתך לגבי השגיאה החינוכית ואפילו העוול החינוכי של האבא ושל פניה (למקרה שהיה ספק קודם).
היחס שלי כלפי הספר כספר, כיצירה, הרבה יותר סלחני משלך, כנראה בגלל הדרך השונה שבה את ואני ראינו אותו כשהיינו קטנות, וגם זה בסדר גמור, כמובן, אפילו סוג של צדק פואטי אחרי שלל היצירות שאת סובלנית אליהן פי מליון יותר ממני….(-:
ועדיין, בפרשנות שלי, זה לא כל כך חשוב, כי החויה שעוברת לקורא היא חוויית הבסיס של "האהבה עורערה, היה כעס" ואז "הסדר הושב על כנו- אוהבים אותי", וחוויה כזאת, אני חושבת, עוברת על כל ילד וילדה בעולם, גם ילדים שהוריהם הכי קשובים ואכפתיים ומבקשים סליחה בעולם.
ואני שוב אומרת לך עד כמה נתת לי מתנה עצומה בביקורת (המוצדקת!) שלך על הפעולה החינוכית השגויה בספר הזה, עוד יגיע הזמן לגלות על מה ולמה…(-:
אני באמת לא מתעקשת לשם ויכוח ואפילו לא כדי לשכנע אותך (לא יודעת אם זה אפשרי, זו לא מטרה שלי), אלא כי חשוב לי שהעמדה שלי תהיה כמה שיותר ברורה, בטח ובטח בעניין שנוגע לילדים ולחינוך ולספרי ילדים- לא יכולה לשאת את המחשבה שמישהו שקורא כאן ייחס לי משהו שאני לא חושבת…
והכי הכי- תודה גדולה על המשפט הראשון בתגובתך, זה מה שחשוב באמת. בשבילי. (-:
אני לא זוכרת שהקריאו לי את הסיפור הזה בילדותי. אבל בבגרותי, כשקראתי אותו לראשונה בכיתי בדמעות. זה סיפור נורא נורא נורא בעיני והכי קומוניסטי במובן הרע שיש. שמחה שכתבת את זה קבל עם ואינטרנט.
וגם, עכשיו, כשאני כבר די חסינה אליו, אני תוהה מה הערך החינוכי שלו. שהלא ילדים נוטים לפחד מהחושך. מבוגרים נוטים לרצות שילדים לא יפחדו מהחושך. אז לקשור בין החושך לבין אכיפה מוגברת? לא מבינה את זה.
דודו, אם התגרדת מג'ון גריי גם מתחת לשולחן, אפשר שההינדיק סבר שאתה איוב, המתגרד בחרס ומקלל את יומו,ולא בהמלט, המלנכולי-מתוסבך. במקרה זה, הסביבה משתנה מאלסינור לעוץ, וגם החברה מסביב קצת משתנה, נניח: מרוזנקרנץ וגילדנשטרן לבלדד השוחי ולאליפז התימני. הסוף טוב, אמנם עם איזו סערה בתווך, אבל אופליה לא טובעת, ואתה זוכה בבת עם שם כמו קרן הפּוּך (תמיד דמיינתי לי את קרן הפּוּך שותה קפה הפוך). אתה מרגיש פתאום כאילו זכית בחיש-גד: לתרנגול הודו אתה רוכש מסע מקורים בהודו ואת רב נחמן אתה מוציא, נניח בראש השנה, נניח לאקפולקו, ואומר לו שכל מקום אליו הוא נוסע זוהי ארץ ישראל.
אבל אז, באממצע התכניות, נכנסת ילדה קטנה שאתה לא מכיר, ומבקשת מההינדיק סליחה על מה שקרה בבוקר.
ומרוב שאתה לא מבין מה קורה, אתה מתחיל להתגרד מחדש.
שועי, אם התגרדתי כאיוב, הרי זה משום שנדבקתי בפסוריאזיס מכלבי הקש של ג'ון גריי.
כאמא לבת שנתיים וקצת היא עכשיו נתפסה לספר הזה עם הירח הכועס ומאד מעניין שתמיד בשבילה הירח הוא שכועס והיא מאד עסוקה בפרצופים שלא ולא באבא.
היום היא ראתה את הציור מהספר כשקראתי את הפוסט שלך ומיד בקשה כמובן שאקרא לה אותו, ותוך כדי הקריאה היא אמרה משהו על חתולים ופחים שחשבתי שבכלל קשור לאיזה זכרון מהיום שלה ופתאום דף או שניים אחר כך היא הראתה לי את שני החתולים השחורים בתוך הפח…
(והיה ערב אחד שהיא לא הייתה מוכנה שאקרא לה בו בגלל הכעס).
וגם לי קשה כל פעם מחדש לקרוא את השורה: "חיש הביתה ילדה לא טובה".
כביבליותרפיסטית אני מפנה אותך לספר "הקול השלישי" של רחל צורן בו היא מקדישה פרק לספר הזה כטקסט ילדות משמעותי של הרבה מאד ילדים שגדלו בארץ.
מיטל, המילים "ערך חינוכי" עושות לי את הפסוריאזיס שכלבי הקש (מסדרת הפוסטים של עידן לנדו) עושים לדודו. רציתי להגיד שאנחנו מסכימות על התוכן – אבל פתאום אני לא בטוחה – כי נדמה לי שאת מזהה את הסיפור עם מה שמקומם בו ואני, כמה שאני רותחת, רואה גם את המורכבות והתעתוע והנפש וגם את הצורה, כלומר את האמנות. ואני חושבת שאנשים קטנים כמו אנשים גדולים אינם זקוקים רק להגנה אלא גם לספרות ולאמנות. או אם לנסח את זה יותר טוב – אני חושבת שספרות ואמנות הן הגנה רבת עוצמה, גם כשהן אפלות.
שלום שלום
חשבתי שאני אף פעם לא מגיבה קולקטיבית, אבל הנני כאן: לי הקריאו את הסיפור "ויהי ערב" בטח כמעט כל ערב, כי הכרתי אותו בעל פה.
רגע השיא (כך שמעתי) היה כשהשתתפתי בקריאה וצווחתי "כל הלול מקרר!" במקום "כל הלול מקרקר", מה שהפך לבדיחה משפחתית שמן הסתם העלתה את הרייטינג של הספר.
יונת, הירח הוא האבא מבחינתי – הוא נציגו וכפילו השמיימי. והוא גם החלק היותר נוכח של הצמד. האב מופיע רק בשלוש התמונות האחרונות בעוד שהירח הענקי והזועף עוקב אחרי הילדה מתחילת הסיפור.
ותודה על ההפנייה לקול השלישי – אחפש אותו.
שיהיה ברור: גם לי – כילדון – וגם לבתי (נחשו מי הקריא לה) הקריאו שוב ושוב את ויהי ערב כמעט מרגע שעמדנו על דעתנו. שנינו ידענו אותו בעל פה הרבה לפני שהבנו את המלים, ושיבשנו אותו ("כל הלול מקרר" זה גדול, לילה – אבל איך זה "אין מנוע לזאת הילדה?") באופנים שהפכו גם אצלנו לנכסי צאן ברזל של הלקסיקון המשפחתי (שועי, כשהייתי ילד חשב שמ"צאן ברזל" עושים "צמר פלדה"…)
היום שוחחתי עם בתי על הפוסט של מרית וגיליתי שאנחנו חלוקים – ממש כמו כאן – בעניין הירח. גם אני – כמו אחרות כאן – הבנתי את הבעות פניו כמבט *על* האב, ולא *של* האב. הוא חושש, דואג, כועס, ומתפייס נוכח תגובותיו של האב. בתי חשבה, כמו מרית, שהירח הוא שיקוף של האב, או בעצם שהמחברים/מאיירים הם האב, המגייס את הטבע לרשותו (כמו המאיירים של סרטי וולט דיסני, כשהעצים, הציפורים והעניים קדים לשלגיה), ולכן בעצם האב הוא המחבר הוא המחוקק הוא אלוהים. כל זה מוכיח שאפשר לקרוא את הירח (לפחות) בהרבה אופני קריאה
אבל מרית צודקת מאוד כשהיא מזהה את הספר כ*תעמולה* – אפילו ציונית-חלוצית-סוציאליסטית (לא סתם עלה פה לנין), על הטבע הממושטר, הכפוף לאדם, עם החינוך הפוריטני, המחייב את הילדה לתפקיד מוגדר ב"משק", שגילוי של עצמאות תמימה הופך אותה ל"תן או שועל" (כלומר, מ"משק" ל"טבע פראי", מ"יחידת יצור" ל"טרוף אנרכי"). הזכירו כאן את התרנגולת האמהית – איזה היפוך מהאב האכזר, והאפרוחים, אם תרשו לי, המכונסים תחת כנפי אמם, לעומת הילדה "בלי אח וחבר" (וגם בלי אמא, אגב)! והכי גרוע – על מה, לעזאזל, סולח האב? הבה נקרא את הטקסט – על שום דבר! הוא מגרש את בתו הביתה -"חיש הביתה, ילדה לא טובה!" (איפה הקורסים להכשרת הורים כשצריכים אותם? ולמה באמת אין פה איזה אמא? היא יצאה לשמירה בשדות, לאסיפת חברות, או מה?), וזו אינה מתנצלת, אינה מבקשת סליחה, היא רק מסבירה, שרצתה לבקש סליחה ולומר לתרנגולת ליל מנוחה. נו? אז איך הוא פתאום סולח? אז אני *יגיד* לכם – הוא סולח על הדמעה שנצצה בעינה! הוא צועק, היא בוכה, הוא סולח. תודה רבה, באמת
אבל הכי חשוב – תעמולה היא לפעמים כמו קסם. גם כשאת/ה מזהה איך זה עובד, את/ה יכול לעמוד פעור/ת פה ומלא/ת פליאה. חינו יוצא הדופן של השיר הזה (ולא במקרה הוא נחקק בתודעתם הנפעמת של ילדי כמה דורות) – שהאיורים הנפלאים, אבל גם המקצב, החריזה, והמוסיקליות המהפנטת (זה לא האמפיבראך הימבי, אה, שועי?!) תורמים לחוייה – כל אלה חוברים לזכרון מרגש של רגע של קסם. וחוץ מזה, כמובן, מהמקום שבו אני עומד, אפשר גם לראות שהשפן בכלל לא היה בכובע, אלא, נו, בטח, הוא הוציא אותו מכיס סודי במעיל
ע',
אם מכיפה אדומה למדנו שלא לדבר עם זאבים ביער
מכאן למדנו שאסור לדבר עם תרנגולות הלול
ולדבר בכלל, רק באישור הפטריאך, ובהתאם לרגשותיו.
לילה, מה זה מגיבה קולקטיבית? אני חושבת על זה מאתמול. (אולי זה הקולקטיב מהתעמולה שהשתלט לך על המילה?) בכל אופן – ברוכה הבאה! (וכל הלול מקרר זה על גבול האדבסטינג…)
ע', כרגיל תענוג לקרוא אותך. ובאמת לא סתם צץ לו לנין. וגם הלול המקרר והאין מנוע (היה מנוע?) לזאת הילדה – זה כל כך אליס בארץ הפלאות עם כל השירים שהם על יד שירים מוכרים.
ושועי, יפה סיכמת.
ולכולם – תמי, טלי, יודית, רוני ה., רוני, אפרת, שועי, אורית, ע', דפנה, מחסנאית, תימורה, רוני ג., דודו, מיטל, יונת, לילה, תודה מיוחדת על השיחה הזאת.
בינתיים חזרתי אחורה לסיפור של אנדרסן וההשוואה מחדדת ומאירה. בקרוב ההמשך.
מגיבה קולקטיבית = במקום לשלוח לך מייל פרטי, משהו פומבי כזה, כמו בלוגים שאני יכולה להנות מהם אבל לתרום לקולקטיב, חס וחלילה, זה כל כך פיפטיז' וגו'.
חשבתי בעקבות ההערה של ע', שאולי האפשרות המשפחתית (כי לרוב הקטנטנים יש איזה מבוגר אחראי, לפחות לכאורה, שקורא את השיר-סיפור הזה, והוא יותר אבא, נגיד, מהאבא+ירח בסיפור) הנפתחת כאן היא לאמץ את הטעויות כחלק מפולקלור משעשע, ולא לנסות לתקן, תרתי משמע, כמו שעושה "אבא" בסיפור.
בשלב זה אני צופה מן המרפסת.
כמי שהקדים את המאוחר והגיב על הפוסט
הזה כבר בפוסט קודם, אני מאוד מסכים
עם מי שאמר שיש כאן יותר מאבק של "תעמולה".
בהחלט ישנם בסיפור יסודות אינדוקטרינריים
חריפים מצד הכוונה התרבותית (עד כדי אילוף), לצד לחן
מכשף מבחינת העיצוב הספרותי . הדבר יוצר מתח חזק
ומפרה גם אצל המספר/ת את הסיפור וגם אצל המקשיב/ה לו.
לילה, הצעה מצוינת (ולא קלה לדייקנים שבינינו). ואת רואה כמה זה כיף?
וכולם מוזמנים לפוסט ההמשך http://wp.me/pSKif-hU8
(דודו, יש שם כמה לינקים במיוחד בשבילך)
מוזר שאף אחד לא הזכיר בתגובות את חנה'לה ושמלת השבת, סיפור מצמרר לא פחות.
כדאי לקרוא גם את מה שדרור בורשטיין כתב על האיורים ל"בוא אלי פרפר נחמד". בתגובות הוא אומר שם על "ויהי ערב" משהו דומה לדברים שכתבת כאן.
בכל אופן, פוסט נהדר. אני לא קניתי ולא קראתי לבת שלי את הספר הזה. לא חייבים.
ז'ניה, נכון, חנה'לה זה עוד אחד מהסיפורים הליליים הארכיטיפיים. אני עוד אגיע אליו.
הפרפר הנחמד של דרור מוזכר בפוסט הבא (אבל אני לא זוכרת שום דבר על ויהי ערב. אני כבר בודקת).
בטח שלא חייבים, אבל קשה להתאפק. כבר כתבתי איפשהו למעלה שזה כמו בית הממתקים של המכשפה. בגירסה של האחים גרים הבית היה מלחם, וזה אפילו יותר קרוב לפיתוי של ויהי ערב בשבילי.
ותודה.
כנראה היה לי קל להימנע מזה כי לא גדלתי על הספר הזה. הכרתי אותו בגיל מאוחר יחסית, אצל בני דודים שלי שגדלו בקיבוץ, כך שהוא לא מאבני הפנה של ילדותי.
תגידי, קראת כבר את ילדת הגבעות?
לא, ודווקא חיפשתי! אין אותו בספרייה של בית השחמט. והספרניות שם, שהן דווקא נחמדות ואוהבות ספרים כמעט התנהגו כמו הספרן מבית ביאליק שפנחס שדה בקש ממנו את ספרו משא דומה. והוא אמר: אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה.
LOL
פעם הבאה שאת בחנות ספרים תציצי בו. אני מאוד אתפלא אם לא תקני אותו אחרי שתי פסקאות.
באיזו חנות ספרים? בקטנות אין מה לדבר וחיפשתי גם בצומת הגדולה בשפיים בדרך לחופשה. ובכל הנוגע לספרי נוער אני לא צריכה פסקאות. די בהמלצה שלך.
תמוה מאוד – חיפשתי עכשיו גם בבוקנט וגם בבוקמי והספר איננו. נדמה לי שראיתי אותו בדוכני ז"ב ביריד הספר, כך שלא סביר שהוא אזל, אבל אולי אני טועה. מכל מקום הוא יצא בסדרת מרגנית, אז כשאת נכנסת לחנויות תבדקי במדף הסדרה. אני אנסה לברר אם הוא אזל.
מצאתי לך כאן, בתקווה שזה עדיין רלוונטי
http://www.booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=34743
זאת חנות אמינה, כבר הזמנתי מהם יותר מפעם אחת.
חן חן, אני כבר מזמינה. ודרך אגב ראיתי את דר פרנסוס בזכותך. היה כיף.
(-:
ואם ל א מצאת, תגידי לפני שאראה אותך פעם הבאהואשאיל לך.
ודר פרנסוס באמת כיף, אני ראיתי אותו כמעט בטעות, אבל היה שווה. ויש שם רגעים ששווים הכל. נכון, כמה מתאים לך!
תודה לך על הפוסט הזה. האיר והעלה אצלי כל כך הרבה דברים.
אני בת קיבוץ . קראו לי את הספר הזה אלפי פעמים. אני לא מתלהבת להקריא אותו לילדי אבל הוא כל כך קרוב אל הלשון- כמובן יודעת אותו על פה ,עד היום.תודה תודה לך על:
" מה שהרס אותי היה "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח". כי את ה"סולח" הזה אי אפשר לייחס רק לאב. המספרת הסמויה והכל-יודעת חוברת אליו. זה כבר לא עידנא דריתחא אלא סיכום מוסמך. והרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב." הארת לי מה העיק עלי כל כך.
בעקבות התיאור שלך על חיים "בלי קיר רביעי" חשבתי עד כמה זה נכון לגבי חיי כילדה. כמעט תמיד מבוגר אקראי כלשהו היה עשוי להיות עד למעשי. -כולל הרגע בו התעוררתי בצרחות מסיוט, הרגע בו שמעתי מאבא או אמא סיפור לפני השינה, הקאתי במחלה, התפרצתי בזעם- כל רגע . חשבתי על זה בעבר בהקשר של חשיפה למבוגרים והערותיהם, של צנזורה עצמית, וכו'. אבל אף פעם לא חשבתי עד כמה זה היה מקיף, על כך שהעיניים הצופות היו תמיד נוכחות, ועל כך שהבית " בית הילדים" גם הוא בעצם היה חלק מהמרחב הציבורי ואף פעם לא ראיתי בו בית.
דברים אחרים:
גם בעיני הטבע הזה מתנכר ומתנכל. לא ידידותי ולא קרוב אל הילדה ולא דומה בכלום לטבע הנגיש שהכרתי בילדותי.
ו
ולגבי התהייה על כתיבת סיפור לילי לילדים צעירים:
אמנם הילדה בסיפור היא ילדת כפר- לא קיבוץ (אחרת המבוגר שהיה תופס אותה בלול לא היה אבא.) אבל כל כך הגיוני בעיני לכתוב על לילה, זה היה זמן מאד מוכר ונוכח בחיי כילדה. . הרי כמו הילדה בסיפור, גם אני יצאתי בלילה( אולי לא בגיל שנתיים.) בנסיון לצאת מבדידותי, וידעתי שזה עלול להוביל לתקלות עם מבוגרים…
ההבדל הוא שבניגוד לילדה, אני יכולתי לסמוך על הורי שינחמו אותי.
גלית, הכתיבה על אמנות בינתחומית ואגדות (כמוצהר למעלה) היא הרבה פעמים אחיזת עיניים. הנושא האמיתי הוא פצעי הילדות. ולפעמים כשאני מתקרבת מדי המסווה נקרע והפצעים נחשפים. תודה לך על התגובה המרגשת.
תודה, מרית, כמה מרגש ומנחם, מרומם נפש ונותן השראה לקרוא את הפוסטים שלך, ובכל פעם מחדש. גם את התגובות, אני חייבת להודות…
תוך כדי קריאה הזכיר לי כמה היה לי קשה להיות ילדה…כמה רציתי כבר לגדול ולגור בבית משלי…
עכשיו, אני עוד יותר מבינה..:)
קרן, תודה יקירתי. אני זוכרת שהייתי עוברת ליד הקאמרי (או הבימה? הייתי עוברת ליד שניהם) ורואה תמונות מההצגה "גן ריקי" שבה מבוגרים מגלמים ילדי גן. והייתי חושבת כמה זה מוזר ומגוחך, אבל רק בגלל התחפושת, בגלל שהשחקנים התלבשו כמו ילדים קטנים, וזה כל כך מיותר, כי הילדים נוכחים גם בלי התחפושת, למשל כאן בתגובות. וגם אני חושבת שזה נפלא. וכמה טוב שגדלתי.
[…] להרחבת הידיעה מומלץ לקרוא את הרשימה של עינת אמיתי ואת הרשימה של אורנה גרנות. את הסיפור ופרשנות מרתקת של מרית בן-ישראל ניתן לקרוא פה. […]
תגידו, אתם נורמאלים? אם פניה היתה קוראת את הקשקושים האלה היתה מתה פעם שניה. הספר הזה נכתב על פי הזמנה, והדבר ניכר. הוא אינו דומה לשום דבר שפניה כתבה. זהו עיבוד לסיפור של אנדרסן, ולא מהמוצלחים שבהם. האיורים של האוזמן וגם של אילזה הם פשוט לא … בשל אילזה לפחות יש איזה לבביות, אם לא כישרון. אף פעם לא סבלתי את הספר הזה, לא כילדה ולא כאם. לשמחתי התברר לי לאחרונה שגם היוצרות שלו היו סברו שהוא נופל באיכותו מיצירות אחרות שלהן.
אין די בכך שיש בספר, או בכל יצירה, תכנים כאלה או אחרים כדי להפוך אותו לאמנות איכותית.
אני אומנית פלסטית לחרונה אני יצרת עבודות שקשורות לספרים סיפורים או שירים בתוכי שנותרו ומטרידים אותי ואחת העבודות היא על פי שירה של פניה ברגשטיין כשגם האיורים נותרו בתוכי, לא ידעתי מה מטריד בהם ותודה על ההמשגה וההבהרה אשמח לשלוח לך צילום של העבודה
תודה
תודה לך דבורה (ההמשך במייל).
[…] הצנועה למים ביבי-גאמפ במחווה לקלאסיקה ויהי ערב. בנוסף אני שמח לשתף אחרים בביבי השקוף שיצרתי בפורמט PNG. […]
ואיפה האמא שלה לעזאזל? סובלת מדיכאון?
כן סובלת מדיכאון, על שלקחו לה את הילדה לחיות עם אבא פדופיל.
הסמיילי כבר היה לי בקצות האצבעות, אבל האמת היא שככה זה היה. הטיפול במשמעת היה תפקידם של האבות. האמהות שתקו והעלימו את עצמן.
אני יודעת. הכוונה שלי הייתה שבאותם ימים האמהות תפקידן היה לא להזניח את הילדים ולטפל בהם ולצערנו יש אמהות שלא תמיד מסוגלות לעשות זאת בגלל דיכאון. זה כל העניין.
נכון
(אייקון של אנחה)
שלום מרית
נהנתי מאוד מהקריאה הרגישה של הסיפור. אני ממשיכה את פרשנותך היפה, ומרשה לעצמי להרחיק לכת.
הסיפור מתאר מנגנון שרבים כפופים תחתיו… הצורך לעורר תשומת לב, גם אם שלילית, כאשר שרויים בבדידות. לגיבורה יש "כוונות זדון". ילד זנוח, מרגיש צורך לנקום, להכאיב, כדי לקבל יחס, כדי להרגיש קיים בעיני ההורה.
כמובן שאני לא מצדיקה את הקביעה של האב- ילדה לא טובה. אין דבר כזה ילד לא טוב, יש ילד שכואב לו. הגיבורה מנסה לומר לאביה "זנחת אותי, ולכן חפשתי לעורר את תשומת לבך. אתה הכאבת לי, אני אכאיב לתרנגולות חסרות הישע." אבל אפשר להבין שהשורש המעשה נטוע בכאב, ולאותו כאב אחראי האב, בהעלמותו. לכן הכעס שכעס על בתו, וגם הסליחה, בעייתים ומקוממים.
למעשה, כך היה האב אמור לומר לבתו: אני מצטער אם היה נדמה לך שעזבתי. אני תמיד כאן, אוהב. אולי רק קפצתי למכולת…
אבל במציאות מתרחש מעגל קסמים: אבא רחוק, ילד כועס, ילד מכאיב, אבא כועס עוד יותר, ואין לדבר סוף.
איכשהו זה מתקשר לי עם האכזבה הקולקטיבית של בני עמנו מאבא שבשמיים, אחרי השואה. אחרי נטישה מכאיבה ולא מוסברת שכזו, התעוררו בנו הרבה זעם ורגשות אשמה. הרגשנו שנזנחנו, והרגשנו צורך להכאיב (לעצמנו?) כאיזה אקט של נקמה… וכמובן שזה גרר תחושה לא מודעת של התרחקות נוספת, כאלו אבא כועס ביתר שאת. יתכן שזה השתרבב לספרות הילדים מהתקופה הזו.
אני נזכרת בפתיחה של המעשיה "מעשה משבעה קבצנים" של רבי נחמן, שיש בה הרבה נחמה.
מסופר על מלך שהעביר לבנו את המלוכה. וכך אמר לו: "היות ואני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מהמלוכה, בכן תראה שלא תהיה לך עצבות כשתרד מהמלוכה, רק תהיה בשמחה, ושתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה."
כלומר… בלתי נמנע שתתרחק, אבל אל תחשוב שאני כועס. אבא תמיד שמח בך. ושם יש מפתח להתקרבות מחודשת. זה רעיון עמוק… ממליצה לך בחום לקרוא את המעשיות הללו.
ושוב תודה על הרשימה היפה.
תודה לך מירב וברוכה הבאה. ספרות היא ראי, כמסתבר שוב ושוב. לכל אחד היא משקפת משהו אחר 🙂
[…] באתר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים של עינת אמיתי * "הם חושבים שאנחנו רעים" – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין – באתר "עיר […]
הספר קרא לי להלחין אותו וכך עשיתי בשבת שכל כולה הוקדשה לסיום ההלחנה שפשוט נולדה מהציורים והטקס הנפלא
נעמה
אפשר להתייחס גם לתגובת התרנגולת אליה, ואחר כך הלול כולו.. הילדה באה עם כוונה טובה, אבל התרנגולת מפחדת ממנה ומגנה על האפרוחים מפניה. אין מנוח מזאת הילדה! כולה רצתה קצת חברה.. שלא מצאה בקרב בני האדם האנושיים
בעקבות הרשימה החזקה הזו, שנתפסה בתודעה שלי, וצאתו של "ביום שמש בהיר" המקסים, כתבתי באתר "פסיכולוגיה עברית" על הצללים של "ויהי ערב" המשוטטים ב"ביום שמש בהיר", על ההצלה מהורות מגבילה, על קריאה-רפואה בטקסט ילדות, ופה ושם התפזרו עוד כמה תובנות כמו גולות נוצצות (ויש עוד כמה שהרחיקו) http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=3144
מרית יקרה ואוהבי-כואבי ויהי ערב, אשמח אם תקראו
כרמית! יפה מאד כתבת, ותודה מיוחדת על הציטוט ההוא של ברכט על הבשר החדש שאוכלים במזלגות הישנים (אני הולכת לבדוק את המזלגות שלי).
מרית, מכירה?
(ויש שם עוד לינקים לסיפור הסיפור ויהי ערב).
http://tarbut-yeladim.blogspot.co.il/2010/04/blog-post_2029.html
כן, בטח מכירה. ואפילו קישרתי לשם, בפוסט הזה או בהמשכו.
ויהי ערב תמיד היה קשה לי- ומדהים לקרוא אותך כותבת מתת ההכרה שלי.
תודה רבה! גם אני מרגישה בקרבה. אבל אנחנו לא לבד פה 🙂 פניה ברגשטיין הצליחה לזקק חוויה קולקטיבית של רבים (ואולי בעצם – רבות?).
[…] באתר ״הפנקס״ (אמנם על ״ויהי ערב״ אבל בהחלט קשור) – ״הם חושבים שאנחנו רעים״ – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין״ בבלוג עיר האושר של […]
[…] באתר ״הפנקס״ (אמנם על ״ויהי ערב״ אבל בהחלט קשור) – ״הם חושבים שאנחנו רעים״ – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין״ בבלוג ״עיר האושר״ של […]
[…] קנטור-דאוס ופניה ברגשטיין, באתר של עינת אמיתי * "הם חושבים שאנחנו רעים" – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין – באתר "עיר […]
די מופרך ועצוב שברשימה כה מפורטת לא מוזכר במילה אנדרסן, שהמקור שלו.
או שאולי לא קראת את חלקה השני של הרשימה.
יש לינק להמשך בסופה.
ובקפיצה של זמן- השיר הבא:
בשמי ערב כחולים \דודו פלמה
אוֹתוֹ עֶרֶב הָיִיתִי רָגִישׁ מְאֹד,
אוּלַי בִּגְלַל הַמַּכּוֹת שֶׁחָטַפְתִּי בַּבֹּקֶר
וְרָצִיתִי שֶׁאַבָּא יִשָּׁאֵר אִתִּי עוֹד וְעוֹד
לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם אַבָּא לִקְרֹא אֶת
"בִּשְׁמֵי עֶרֶב כְּחֻלִּים בִּשְׁמֵי עֶרֶב צְלוּלִים
שָׁט לוֹ יָרֵחַ עָגֹל וּבָהִיר
חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ טִיֵּל וְדוּמָם הִסְתַּכֵּל…"
סָגַר אַבָּא בִּטְרִיקָה אֶת הַסֵּפֶר
וּכְשֶׁהִתְכּוֹפֵף לָתֵת לִי נְשִׁיקַת לַיְלָה טוֹב
עָלָה מִמֶּנּוּ רֵיחַ טוֹב שֶׁל אַבָּאִים.
וְאָז, תָּפַסְתִּי בְּאוֹתוֹ חֵלֶק מֵרֹאשׁוֹ שֶׁהָיָה הֲכִי קָרוֹב לַפֶּה שֶׁלִּי,
בָּאֹזֶן, סָגַרְתִּי עָלֶיהָ בְּכֹחַ אֶת הַשִּׁנַּיִם וְסֵרַבְתִּי לְהַרְפּוֹת.
מֵאַחַר שֶׁהַזִּכָּרוֹן מְשַׁמֵּר רְגָעִים קָשִׁים עַד הַפְּרָט הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם,
אֲנִי זוֹכֵר עַד הַיּוֹם אֵיךְ אַבָּא גָּנַח פִּתְאוֹם, הִתְרוֹמֵם בִּתְנוּעָה חַדָּה
כְּשֶׁאָזְנוֹ שׁוֹתֶתֶת דָּם, וּבְפִי נוֹתַר מְדַמֵּם כְּמוֹ זָנָב חָתוּךְ וּמְפַרְכֵּס
שֶׁל לְטָאָה הַחֵלֶק מֵהָאֹזֶן שֶׁנֶּחְתַּךְ.
כָּל זֶה קָרָה מִזְּמַן גַּם אָבִי כְּבָר מֵת
כְּמוֹ הַרְבֵּה דְּבָרִים אֲחֵרִים.
אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי שָׁב וְנִזְכָּר,
עוֹלֶה בְּפִי כְּמוֹ גַּעֲגוּעַ חִוֵּר
כְּמוֹ כְּאֵב רְפָאִים יָשָׁן
טַעַם אָזְנוֹ הַחֲתוּכָה,
וּמִפִּי בּוֹקַעַת יִלְלַת הַכְּאֵב הַחַדָּה
שֶׁבָּקְעָה אָז מִפִּיו. מתוך "כשהגענו מן הים" בהוצאת "עמדה"
וואו, איזה שיר. תודה! לרגע התפלאתי שדודו עצמו לא הביא אותו הנה, ואז ראיתי שהספר יצא שנים אחרי הפוסט, ב2020.