בקיצור גדול למי שהגיע רק עכשיו – "שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד" מאת איימי נובסקי (מילים) ואיזבל ארסנו (ציורים) – לכאורה ספר ילדים ובפועל מחווה יפהפייה על-גילית ללואיז בורז'ואה ואמנותה. כתבתי עליו בפוסט הקודם אבל שני האיורים הנפלאים האלה דרשו במה משלהם. למה שניים? כי קשה לבחור. אלה איורים הפוכים במידה רבה, וכמו שכתב ביאליק: צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר, / אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ?
*
- אמא
אמא של לואיז (שעבדה בעסק המשפחתי לשיקום מרבדי קיר שדהו והתרפטו) "היתה החברה הכי טובה שלה," כותבת איימי נובסקי. "מאופקת… סבלנית, מנחמת ומעודדת… עדינה, חיונית… וחרוצה ויעילה כמו עכבישה."
וזו הכפולה שבה היא יוצאת החוצה לשמש, מטליאה אריג על שפת הנחל:
.
איירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה
.
ה"אופ ארט" (Op art – אמנות אופטית, שעושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית) שברקע הוא רשת קורי העכביש העדינה והמושלמת שנמתחה על פי הטקסט מעל לראשה. באיור זו כמעט או כבר הרשת של האם עצמה. הצל שמתחבר לשמלה יוצר לה גוף אלטרנטיבי עכבישי.
אבל זאת גם השמש שזורחת מעליה כמו הילה ענקית מרובת אדוות, שמש מיתית צהובה, כמו של ואן גוך או של אדוורד מונק.
.
אדוורד מונק, השמש 1909
ואן גוך, עצי זית עם שמיים צהובים ושמש 1889
.
וזאת גם שמשייה של גברת, כמובן. כל השמיים הם השמשייה שלה.
האריג שאותו מטליאה האם הוא גם הנחל שעל גדתו היא יושבת, מה שהופך אותה ליישות מיתולוגית שבכוחה להטליא נחלים. זה איור שנמצא על קו התפר בין היומיום לפנטזיה ובין החיים לאמנות, הצמחים המצוירים משמאל הם הפרחים שצומחים על שפת הנחל, רק שהם כבר מסוגננים לדוגמת פרחי שטיח (ראו את פרחי השטיח בחלק השני של הפוסט).
הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים. כשארסנו מציירת מלאכת נשים יומיומית באופן מיתי, הכי מיתי שאפשר – מאורכו המלכותי של האריג ועד קורי הענק השמשיים – היא מקנה זוהר ועוצמה ליומיום הנשי. (גם כריסטינה רוזטי עושה את זה ב"שוק הגובלינים" – אבל על כך בקיץ, כשהפואמה המכשפת הזאת תצא בתרגומה הפלאי, תאמינו לי, של גילי בר הלל).
ואם כבר מדברים על היפוכים ומגדרים, לא יכולתי שלא להיזכר במילר ושלברגר הסורגים על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקגו, זה סוג של תמונת ראי.
.
מילר ושלברגר, 2013 לחצו להגדלה
.
2. מומחית לציור רגליים
וכשמלאו ללואיז שתים עשרה שנים,
למדה גם היא את רזי המקצוע,
וציירה מחדש את החלקים
שנמחקו ממרבדי הקיר.ציורי הבד נפגמו כמעט תמיד בשוליו,
בעיקר בחלק התחתון.
שם נדרש התיקון הכי גדול.
וכך נעשתה לואיז מומחית לציור רגליים.
ציירה, איזבל ארסנו, מתוך שִׁיר עֶרֶשׂ עַל בַּד, מַאֲרַג הַחַיִּים שֶׁל לוּאִיז בּוּרְז'וּאָה, מאת איימי נובסקי. לחצו להגדלה
.
האיור הזה שמופיע מעבר לדף של קודמו הוא הפוך במידה רבה. שם חזית וכאן גב, שם שיר וכאן פרוזה, שם אלה-עכבישה שחולשת על שמיים ומים וכאן פועלת זעירה. אבל ככל שמתבוננים בו נחשפים עוד גוונים ושכבות.
ראשית, הזעירוּת היא גם זעירות של מתלמדת, עפר לרגליהם של מורים בעלי שיעור קומה.
שנית, זו תמונה של ילדה בעולם של מבוגרים עצומים, הקדמה לפסלי העכבישים הענקיים שתיצור בהמשך ותקרא להם "אמא".
ילדים קטנים חיים בגובה הרגליים של מבוגרים. גודלו ומיקומו של שטיח הקיר, שלא לדבר על גבולות הדף שחותכים את פלג הגוף העליון, מקצינים ומרעננים את המובן מאליו. לואיז מזכירה לי את פינה באוש הקטנה שישבה על פי האגדה, מתחת לשולחנות בית הקפה של הוריה, ושם בעולם התחתון של הרגליים היא עקבה אחרי משחקי הבדידות והחיזור של המבוגרים, שעל פיהם יצרה ברבות הימים את קפה מילר המכונן.
ובעצם, ראשה של לואיז הקטנה לא נמצא סתם בגובה הרגליים אלא ממש בין רגליו של הגבר הענקי. ועם נחזור לרגע לביוגרפיה – מן הידועות היא שאביה העריץ והמתעלל של בורז'ואה ניהל רומן ממושך וגלוי עם מורתה לאנגלית, שאף התגוררה בביתם. ואמה שידעה והבליגה אף שלחה את בתה לעקוב אחרי המתרחש. המידע הזה אמנם לא מוזכר ב"שיר ערש על בד" (בכל זאת; גם ספר ילדים וגם ספר אהבה לאם), אבל האיור בדרכו השתוקה, אוצר את המורכבות; לילדה שראשה בין רגלי הגבר יש נקודת תצפית מושלמת על רומן אפשרי, בעוד שהאישה הענקית בימין השטיח מפנה את גבה למתרחש. רגליה כמעט לא קיימות, היא עומדת על לא-כלום, הילדה היא שתצטרך לשקם אותן, לדאוג ליציבות של אמה… וכל הבלגן והכאב הזה אצור כבדרך אגב במטלה היומיומית.
.
.
והרווח הצר הזה שבין שני המרבדים, המנהרה שכמו מזמינה אותה לברוח או לצמוח. אם נניח – וכרגע הנחתי – שהדמות הנשית בשטיח מייצגת גם את האם – שימו לב איך מנהרת המילוט היא הד והרחבה של הדוגמא על חצאיתה, היא מובילה אל ליבה…
ואף על פי כן, פתח המילוט הזה (מנסיוני ובסופו של דבר) הוא הדף הלבן של האמנות. ואיזבל ארסנו לא ציירה פה רק את לואיז הילדה; בורז'ואה שלה היא גם וכבר הצייר מאמנות הציור של יאן ורמיר (שימו לב איך הרגליים הענקיות הופכות להיות רגלי כן הציור שלו…) כך שבדרכו המופנמת והפסיכולוגית עד פסיכואנליטית האיור הזה לא פחות מיתולוגי מקודמו.
.
מימין, יאן ורמיר, "אמנות הציור" המאה ה17 (פרט), משמאל, איזבל ארסנו מתוך שיר ערש על בד (פרט)
*
עוד בסדרת איור אחד נפלא
חלום בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)
איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק
איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי
איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט
איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס
איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל
איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד נפלא (אחר) של נועה שניר מאיירת עגנון
איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט
*
מצויין ומזעזע. בריליאנט, כמו שהוא אומר בסוף הסרט. לעומת אביה של לואיז, שניסה להצמיח לה את מה שחסר לה, או לפחות ללעוג לה על החוסר – אבי, שגם הוא אז"ל, באוגוסט השתא, בעודי שוכב על גחוני על השטיח(…) בסלון ביתנו, דרך על האגן שלי, או לגבי דידו – על התחת שלי, ובתנועות הלוך חזור מעך היטב עם כף רגלו את כל מה שמתחת לתחת המעצבן הזה שלי – בכוונה להקטין? להעלים? להגיד שאני לא ראוי לזה?
מוטיב המשולש (אמא של לואיז, אביה והמורה לאנגלית) בעצם חוזר בשמלת האם, ברווח בין רגלי המבוגרים וברווח בין המרבדים. המשולשים בין רגלי המורה ובין רגלי האב סגורים בקודקודם ופתוחים בבסיסם. המשולש של שמלת האם הוא טרפז – סגור מכל הכיוונים, וזה שבין המרבדים הוא רק שתי צלעות של קווים שיום אחד, מעבר לעולם (התמונה) ייפגשו אולי, ומקסימום הוא טרפז עם בסיס פתוח, כשהצלע העליונה סגורה ע"י גבולות האיור. הטרפזיות של שמלת האם יכולה להיות הכנסתה של לואיז כקודקוד או כצלע רביעי/ת לסאגה המשולשת.
אח הימים הנפלאים ההם של הילדות שבהם מבוגרים נגעו והתחככו בנו וסמכו על תמימותנו הבהירה שתוכל להכיל אותם ואת הנגיעות שלהם, כאילו היינו ילדים בהר אדוני של ארי דה לוקה.
אבא שלי היה אומר לי תמיד שנוסטלגיה היא געגועים למחוזות שלא באמת היינו רוצים לשוב אליהם. ולכן המקומות האלה שנקראים ילדות מושכים אותנו ודוחים אותנו בעת ובעונה אחת. עם חלוף השנים ואבא שלי, למדתי להרהיב עוז ולהתבונן אל המקומות שאבא אמר לא להציץ אליהם. ולפעמים הרווחתי מזה ולפעמים גם לא.
מילר ושלברגר הסורגים בוורוד על המדרגות. מכמירי לב כמו בכל פעם שמתבוננים אליהם, ולמרבה הפלא בכל פעם שאני רואה אותם סורגים על המדרגות הם נמצאים עדיין באותו מקום. על אותה מדרגה. באותה עין במסרגה. מעניין לאן הם הולכים כשהמדרגות קופאות?
ועוד דבר קטן גדול, כשראיתי את האיור הראשון ואחר כך גם את השני נזכרתי ב"חוט הלב" של מכס נורדאו מאגדות למכסה. רק אומר
"…אז שלחה הפיה ידה ואחזה בדבר-מה, שהעמידתו לעיני המלכה, והמלכה ראתה ברוב תימהונה חוט ארוך, שהיה עדין ודק כל-כך כקורי העכביש הדקים וטווּי זהב. פשטה ידה ואחזה בו באון ופתאום חשה מעין כאב בלבה ושוועה קלה פרצה מפיה. אז הכירה וידעה, שהחוט הזה מלבה צמח ויצא, ושאלה את הפיה, אם זמן רב היה הוא בה.
"מתמיד היה הוא בך," ענתה הפיה, "אבל לא שמת לבך אליו ולא הבחנת בו משום כך. והנה אשלח לך תינוק, שגם לו יהיה חוט הלבָב. אותו תקשרי בשלך, ואז לא יוכל שום איש ושום דבר להפריד ביניכם."…
מרית, האיורים – והפוסט – נפלאים.
והורים משפילים הם באמת הזן הגרוע ביותר..
הדימוי של העכבישה הוא נהדר. לצערי אני מעדיף את העכבישים הספרותיים על הממשיים – גם על הפסלים של בורז'ואה: אראכנה, כמובן, שרלוטה מ"חוות הקסמים", העכבישה מ"ג'יימס והאפרסק הענק", הנערה שהופכת לעכביש באגדה אסקימוסית (בעצם, מנין להם עכבישים שם, באסקימוסיה….?) ואפילו שילוב, ימח שמה וזכרה, מ"שר הטבעות".
ב"דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן מתואר המלחין-האמן כמי שלמשך תקופות ארוכות, מעין תקופות דגירה, חבוש-אסור בתוך חדרו המואפל – תא שהוא בין גולם עבודת-יד לפקעת של עכביש. זה הבדל דק, בין חבישה עצמית למאסר כפוי.
רג'ולי, אם יש גיהנום אין ספק שיש בו אגף מיוחד להורים, ומקום שמור לאבא שלך, שמתבשל עכשיו באיזו יורה ומתחרט במקום שחרטה לא תועיל, כמו שכתוב באלף לילה ולילה. ובאשר למשולשים – אני נאחזת במשולש הקטום והפתוח של כן הציור של ורמיר.
דודו, אני הבת אדם הכי לא נוסטלגית בעולם. פשוט נולדתי בלי הכישור הזה. וגם כשהייתי ילדה ראיתי את כל מה שניסו להסתיר ולצפות. להגיד שאני לא מתגעגעת לילדות זה לשון המעטה מוחלטת.
ומה שאמרת על מילר ושלברגר זה בדיוק. אולי הם מין פנלופות כאלה (לפי הדימוי שנוצר לה, באודיסאה עצמה זה הרבה יותר מורכב) שסורגות ביום ופורמות בלילה. ואולי זה מין עונש מיתולוגי, כמו של סיזיפוס או של טנטלוס, כשאתה נתקע עד אינסוף.
וכנראה שבאמת יש חוט כזה, כי בלי לקרוא את נורדאו הוא התגלה גם לי…
ותודה רבה בונה חופשי אסיר תודה. עכבישים הם באמת תעלומה גדולה. ידעת שהקור שלהם גם גמיש וגם חזק פי שש מפלדה באותו עובי? אפשר היה לארוג ממנו אפודי מגן פלאיים ועוד כהנה, רק שעוד לא הצליחו לשעבד את העכבישים ולשכנע אותם לעבוד בשירות בני אדם. וגם זה איכשהו מוסיף להילה שלהם.
מרית, חלילה וחס ושלום. קודם כל אבא שלי לא קיים יותר בשביל עצמו. שנית – את ההתבשלות שלו בגיהנום הרע שבגיהנומים הוא כבר עשה בהיותו בן 14. שלישית – אני לא אהנה בשום אופן גם אם אדע שהוא מתחרט ו/או סובל. הוא היה פסיכוטי. אני לא מקנא בו לרגע על שום רגע בחיים שלו. מבחינתי – אבות אכלו בוסר וגו'. ואהבתי אליו שלימה ורבה ונצחית.
ובקשר לקורים המופלאים של העכבישים – אביו של אבא שלי (אין משהו שאני יכול לדבר עליו בלי שההורים שלי ינכחו בו כנראה – סוג של מחווה תמידית ללואיז?), סבי, היה נוהג לרדת למרתף ביתם שבהונגריה, ולאסוף מהפינות קורי עכביש ולשימם על הפצעים של ילדיו. פנצילין. ופה http://earthweb.tau.ac.il/content/cobwebs כתוב שהקורים חזקים פי 100 מקור פלדה באותו עובי.
רג'ולי, לאהוב תמיד עדיף. ובקשר לעכבישים אין קץ לפלאות. ובין אם פי שש או פי מאה, המידע המרעיש באמת נמצא בהמשך:
"תכונה חשובה נוספת של קורי העכביש היא שהם לא מזוהים על ידי גוף האדם כגוף זר. תכונה זו פותחת צוהר לשימושים רפואיים בקורי העכביש, למשל לצורך תפרים."
שמעתי על שימוש בקורי עכביש לחבישה, ועניין הגוף הזר (כלומר, שאינו זר) הוא באמת נהדר, אבל הדבר שתמיד הכי מפליא אותי בעכביש הוא היכולת התמידית למשוך מתוך עצמך עוד דבר מה 🙂 בכלל, מלא קסם הוא העניין שהעולם העתיק מצא דווקא בחרקים. כמו תמיד, אני חושד שהפליאה היא היא שיוצרת את הקסם, ולא להיפך 🙂
…..ואם יש בגיהנום מדור להורים, בטח גם אני אשכשך ביורותיו. מצד כוונותיי, גם הטובות הכי טובות מרצפות את הדרך לגיהנום, כידוע, ומצד מעשיי, הדרך לגן העדן רצופה מוקשים…. (יש תמיד תקופה כזו בחיים שבה מקבלים שפע של קלפי יציאה מהכלא; דא עקא, שדווקא בתקופות האלה נוטים לפזר את הקלפים בקלות ראש לכל עבר….)
חופשי ואסיר, אולי קסם ופליאה זה כמו ביצה ותרנגולת?
אם תנסה להיכנס לגיהנום של ההורים יטרקו לך את הדלת בפרצוף.
וכמה נכון מה שאמרת על קלפי יציאה מהכלא.
המומחים טוענים אגב שעכבישים אינם חרקים (וגם שאין דבר כזה שקדיות – במו אוזני שמעתי מומחה מסביר את זה בט"ו בשבט, ושושנים הם בכלל חבצלות, ונילי מירסקי אמרה לי שלזה היא לעולם לא תסכים).
טוב שהשקדיות (והשושנים) לא יודעות את זה 🙂
כשבני היה קטן אחד הספרים האהובים עלינו היה ספר החרקים שממנו התפעלנו (והצטמררנו) בלי גבול. נדמה לי שמבין כל השמות בטבע החרקים קיבלו את הכינויים הכי נפלאים. בתור ספר חרקים הוא דווקא הכיל לא מעט עכבישים, ואני זוכר לטובה את מכמיר הלב שבהם (מבחינת שמו, לפחות), שנקרא "רוֹעֵד חוּמְפַּס" 🙂
חוצמזה, יש לעכבישים עוד תכונה אחת מעניינת, שהם נעים גם בעזרת מנגנון הידראולי, כלומר הנעת נוזלים (בתוך רגליהם)….
(ויש לילדוּת באמת את התכונה הגולמית הזו של פקעת, שאפשר למשוך ממנה עוד ועוד חוטים, (גם) בגלל זה האיורים כל כך נפלאים בעיני)
אני הבנתי אחרת את הסרט המצמרר על הקלמנטינה. לבת אין פין… אבל יהיה לה. היא תקבל. כלומר הפין אינו יוצא מהילדה, אלא נכנס אליה. כלומר, האב, באופן מטפורי, מזיין את הילדה. גם בזיינו את מורתה הוא מזיין אותה. ואולי תמיד אבות מזיינים את בנותיהם, אם בפועל ואם בכוח. תמיד זה בכוח… כי אם זה האב (ראו, למשל האב המוסר את בתו בעת החתונה ואח"כ רוקד עמה ריקוד סקסי), הבעל, בעל האחוזה – תמיד הילדה אחוזה. כך שפסל קליפת הקלמנטינה הוא של הילדה שמקבלת זין ולא של ילדה שיש לה זין.
את סיפור חוט הלב אני מכירה מילדותי ותמיד אהבתי אותו וציטטתי אותו. הזדעזעתי לשמוע שהוא מפרי עט של מכס נודאו, שדעותיו ממש לא מקובלות עלי. אגב, לבתו הוא קרא מכסה, כלומר, לקח עליה בעלות כפולה, מלבד היותו אביה. וזהו סיפור עם כל־כך הרבה רוך. ובכלל, הוא כתב ספר אגדות שלם לבתו. זה ממש מבלבל. סיפור חוט הלב מספר על קשר בין האם לבתה (כך בסיפור) וגם לבניה. האב מכס מספר למכסה על חוט הלב שקושר בינה לבין אמה. לאבות אין חוט לב. במחשבה נוספת, חוט הלב הוא מעין חבל השפיר, לא כן? טוב, התיאוריות הגזעניות של מכס נורדאו ושל דורו (לא צריך להאשים רק אותו) היו גם שוביניסטיות. יש קשר הדוק בין גזענות לשובינזם. ובכל זאת יש שם הרבה אהבה. יש הרבה אהבה גם אצל הורים שוגים וחוטאים. יש לו דרכים משונות לומר אני אוהבת אותך.
"הכפולה הזאת היא שיר הלל לאמה של לואיז ולכל אותן נשים שנשארו בבית ותפרו בזמן שגברים יצאו להרפתקאות וכיבושים.."
פה איבדתי אותך.
חבל.
את שנונה וכותבת להפליא.
אבל כנראה שחומר נפלט מסדקים אפלים שבנפש,
ויצא לך משפט שכולו מרירות ושנאת הגבר..
בונה חופשי, רועד חומפס זה ברמת השד קֶטֶב מְרירי. ונכון על הילדות. זה לפני חוק שימור החומר. (והמנגנון ההידראולי בכלל הרס אותי. חיית פלאים).
יעל. התגובה שלך היא פרץ לבה מהר געש. תודה (והמזל הוא שאיפה שיש אנשים יש הפתעות).
אייל, זה לא נפלט משום מקום אפל. אני לא שונאת גברים. אני אוהבת אותם מאד בכלל ובפרט (שלושת האנשים האהובים עלי בעולם הם גברים). אלה פשוט עובדות.
רוב מי שיצא לכיבושים והרפתקאות היו גברים.
רוב אלה שנשארו בבית ותפרו היו נשים.
ניצחון בקרב יותר נחשבים מהטלאה. יש בו יותר תהילה. אף אחד עוד לא הקים אנדרטה לתופרת.
וכשאיזבל ארסנו מציירת אישה מטליאה כמו שמציירים אלה מזהרת, היא הופכת את הפירמידה (או את העוגה).
בבאר שבע כשהייתי קטנה היו אומרים, מה בָּלִיתָ?
בונה חופשי, היכולת התמידית למשוך מתוך העצמי עוד דבר מה אינה בלבדית לעכבישים. קודם כל – עבור העכביש זו רק הפרשה, ומסוג ההפרשה שמטרתה דווקא לנכס משהו חיצוני לו, ובכך להמשיך את קיומו. יש עוד הפרשות כאלה אצל יצורים אחרים, ובעיקר כשהמשמעות של ההמשך הקיומי הנובע מההפרשה קצת רחבה יותר וחורגת מהחיים העצמאיים של המפריש.
למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אפשר לנסות לראות איך העכביש הוא דוגמא למשנתו של קוונטין קריספ: “Neither look forward where there is doubt nor backward where there is regret. Look inward and ask not if there is anything outside you want, but whether there is anything inside that you have not yet unpacked.”
רג'ול, חרקים ועכבישאים וחיידקים (וכל השאר, גדולים כקטנים) הם אבותינו ואמותינו או לכל הפחות קרובי משפחתנו, ואני לא יכול שלא לתהות על הדמיון. אני לא חושב שמה שאנחנו עושים רחוק כל כך ממעשיהם (אחרי שרואים את "אמנות בזבל" אי אפשר שלא לחשוב גם על חיפושית הזבל 🙂 ) המשפט של קוונטין קריספ נפלא, ובכל זאת אני חושב שאנחנו זקוקים מאוד לחוץ, ושגם הספק וגם החרטה הם רבי גוונים ומרתקים….
(וסליחה על ההתמהמהות בתשובה)
מרית, יש לי רק דבר אחד לומר לך: דעי את מקומך, אישה! 🙂
(טוב, לא נכון, יש עוד משהו: יש דווקא כמה מיתוסים על טוות, כולל האלה השומרית אוּתוּ, "אשת הארג והחוט", אבל המיתוס האכזר והנהדר ביותר בעיני הוא של פילומלה, שטוותה את סיפורה על מטפחת, הבריחה אותה החוצה לעולם וכך גילתה את הפשע שנעשה בה. יכול להיות שלואיז בורז'ואה היא הממשיכה שלה, באיזשהו אופן….?)
רג'ולי, פנימה זה כיוון חשוב אבל אני לא אוהבת שיש רק כיוון אחד. העושר ואושר (שלי לפחות) טמון בפוליפוניה, באפשרויות שנוצרות מהשילובים והפערים בין הכיוונים.
בונה חופשי, יש כמה וכמה מיתוסים וריבוא אגדות על טוויה (על אחת מהן אפילו כתבתי פה http://wp.me/pSKif-g8Z ). אולי בגלל שנשים בילו אינספור שעות בטווייה וגם חיברו רבות מן המעשיות האלה. לואיז היא אולי עכבישה טווה, אבל העיקר בעכבישי האמא שלה הוא לא הטוויה אלא התיקון. היא לא יצרה שטיחים, היא שיקמה שטיחים פגועים, והמשפט הקובע הוא "אם תכי חזק בקורים של עכבישה, היא לא תכעס עלייך. היא רק תתקן את הרשת ותטווה אותה מחדש." וזאת מלאכה הרבה פחות זוהרת וקסומה. אני לא מכירה שום מיתוס או אגדה על מתקנות ומטליאות, מלבד זה שיצרה לואיז בורז'ואה על אמה ואיזבל ארסנו בעקבותיה.
מרית, על איזה פנימה מתוצרתי את מדברת? ה-unpack של קוונטין עושה לי רושם של פריקת כבודה פנימית, שקרוב לודאי, בין היתר – גם זורמת "החוצה".
ובצרוף המילים "אגדה" ו"מטליאה" מצאתי בדף הראשון בגוגל אגדה אחת על אישה מטליאה, ושתי אגדות על גברים מטליאים. אוף, הגברים האלה. משתלטים על כל חלקה טובה ששייכת רק ובלבד לנשים.
זה לא אתה, זה הקוונטין שאמר לא להסתכל קדימה ולא אחורה אלא פנימה… למה אלא?
וגוגל לא מפסיק להפתיע.
אני מאמין שהמלצתו של קוונטין לא גורפת מבחינתו כדי כך שהוא ממש ממליץ לא להסתכל החוצה. הוא מדבר על קדימה ואחורה. שניהם לאו דווקא בחוץ, וגם לאו דווקא בפנים. אולי עבר ועתיד? וההמלצה להסתכל פנימה, כפי שאני מבין אותה, יוצאת כנראה מנקודת הנחתו, לאור נסיון חייו, שרוב ההתבוננויות של בני האדם הן החוצה, לנוכח אורח החיים שרובם מנהלים, ובעיקר כביקורת על תרבות צרכנית, וההתבוננות פנימה היא אירוע נדיר, שלא נורא אם יש מי שיזכיר להם את הצורך בכך מדי פעם.
ובהקשר לעכבישים ולטוויית רשת קורים, שהיא בעצם מלכודת, הרי שכבר אמרתי מקודם שהוצאת (פליטת) החומר שמהווה את הקור, מטרתה דווקא לנכס משהו (כמו חיים של יצור אחר, למשל) ולהכניסו פנימה, כדי לאפשר לחזור על התהליך הזה שוב ושוב. כך שהפוליפוניה היא דווקא ברירת המחדל, עד כדי שנראה שאין בלתה.
[…] גובל בשוד איברים, על it itches של עדו פדר שני איורים נפלאים – איזבל ארסנו (לואיז בורז'ואה) […]