אין הרבה ספרים החרותים בזכרוני מתקופת הילדות המוקדמת לפני שלמדתי לקרוא (סדרת גיבורות הילדות שלי שייכת כבר לאחרי). על ויהי ערב כבר כתבתי כאן. וכרגע עולים בדעתי רק עוד שלושה: בוא אלי פרפר נחמד של פניה ברגשטיין ואילזה קנטור, מור החמור של לאה גולדברג ורות שלוס, ושמוליקיפוד של כוש (כוש = ראשי תיבות של כרמי ושושנה, כלומר, המשורר ט. כרמי ואישתו האמנית שושנה הימן), שלו מוקדש הפוסט הזה.
מעבר לסיפור הפעוטות הפשוט נחבא ספר מורכב מבחינה רגשית, צורנית ותודעתית. את הדברים הבאים לא יכולתי לבטא בגיל שלוש אף שחשתי בסתירות. הן עיכבו והטרידו וריתקו אותי. הפוסט הזה (והבא) הם הסבר מאוחר לילדה שהייתי.
.
שמוליקיפוד, הכריכה הקדמית
.
וראשית התקציר למי ששכח:
גדי החולה שוכב במיטתו עצוב ובודד. פתאום הוא שומע רשרוש בחלון ורואה כדור עם קוצים וראש קטן מציץ מלפנים. זהו שמוליקיפוד. גם הוא היה בודד וחיפש חבר. לשניהם, כפי שמסתבר בהמשך, יש קוצים על הראש, אף שגדי אינו מסוגל להתכדר. השניים מתיידדים. גדי מכבד את שמוליק בתותים ומרשה לו לישון בקופסת הצעצועים. הוא משאיר לו קצת תותים ללילה, למקרה שיהיה רעב. אלא ששמוליקיפוד מתהפך בשנתו וכשהוא מתעורר התותים משופדים על קוציו. גם כשגדי פולֶה אותם שמוליק לא מתעודד. הוא רוצה הביתה. אמא ואבא שלו מחפשים אותו ודואגים לו. גדי מגלה הבנה. לפעמים גם אבא ואמא שלו מחפשים אותו ודואגים לו, הוא אומר. הידידים נפרדים, ובקצה-קצה הספר אמנם רואים את אמא קיפוד ואבא קיפוד ממתינים לשמוליק קיפוד שלהם.
*
עצב ובדידות הם המנוע של הספר. האקספוזיציה הנפרשת על פני העמוד הראשון מוקדשת לעצב של גדי ולבדידותו המוחלטת:
גדי חלה: הוא שכב במיטה ואמר לעצמו: כמה עצוב לי. לחברים שלי אסור לבקר אותי. אני חולה – אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג'מה שלי. אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי.
גם שמוליקיפוד כמסתבר, היה בודד: "גם אני חיפשתי חבר, גם לי היה עצוב לבד," הוא אומר לגדי. ויש עוד הרבה מן המשותף בין שני הידידים: לשניהם יש קוצים על הראש, שניהם אוהבים תותים (שאותם הם אוכלים הכי ביחד שאפשר; גדי אוכל מחצית מכל תות וזורק את המחצית השנייה לשמוליק). ההורים של שניהם מחפשים אותם ודואגים להם לפעמים.
ובשורה התחתונה: במישור העלילתי החיצוני – שמוליק קיפוד הוא החבר הפלאי שגואל את גדי מבדידותו.
במישור אחר (יותר עמוק ומשכנע) הם תמונות ראי זה של זה.
זאת ועוד: הסיפור נפתח בגדי ומסופר מנקודת מבטו. לכן טבעי להניח שהוא הגיבור. אבל הקרדיטים חולקים על זה:
קרה ל: שמוליק
ראה: גדי
כתב וצייר: כוש
הוציאה ספריית פועלים
כלומר, על פי הקרדיטים (ועל פי שם הסיפור) הגיבור הוא בכלל הקיפוד, יצור שבדידות מוּלדת אולטימטיבית נגזרת מן האנטומיה שלו. כפי שכתבה אנדה עמיר פינקרפלד:
רצה פעם הקיפוד/ עם מישהו לרקוד,/ אך לא מצא לו כל חבר,/ כולם אמרו: הנך דוקר.
מה לעשות, מה לעשות,/ כשקיפוד רוצה לרקוד?
הלך הלך לו כל היום/ מבלי נוח, מבלי דום,/ הלך, הלך, פתאום עמד / – ולבדו רקד".
גם לגדי, כפי שנאמר בסיפור, יש קוצים על הראש (כלומר הוא ילד-קיפוד) אבל בניגוד לשמוליק, הוא חסר הגנה, אין לו יכולת להתכדר כשהוא פוחד. ובכלל הוא במצב יותר קשה מבן דמותו החייתי. לא רק שהוא מרותק למיטתו בזמן ששמוליקיפוד יוצא למסעות – לשמוליק יש אבא ואמא שדואגים לו, רואים אותם באיור, בדף האחרון של הספר. על ההורים של גדי לעומת זאת, יש לנו רק עדות שמיעה: "לפעמים גם אבא ואמא שלי מחפשים אותי ודואגים לי," אומר גדי. וסימן שאלה גדול ועצוב נח על המילים האלה. גם משום ש"כוש" (ועוד נגיע ליישות המשותפת הזאת) לא מגבה אותן: הסיפור והאיור אינם מזכירים את הוריו של גדי. וגם משום שזה בדיוק מסוג השקרים שילדים ממציאים כדי לחפות על כאבם ולהיות כמו כולם.
במישור אחד שמוליקיפוד הוא כפילו המיתולוגי של גדי, ובמישור אחר הוא הפנטזיה שלו, החבר הדמיוני שממציא הילד הבודד. ובהמשך לכל זה, נוקט כוש בהטעיה קלאסית שאינה מביישת את הסוס הטרויאני, ומחביא את הסוף העצוב של המציאות מאחורי ההפי-אנד של הפנטזיה. כלומר, הפנטזיה מסתיימת בהפי-אנד קלאסי של ספרי פעוטות: הקיפוד ההרפתקן חוזר הביתה בשלום. כך למשל מסתיימת גם ההרפתקה של מור החמור (1951) שקדם לשמוליקיפוד בארבע שנים:
ומורי נזכר: בבית פנימה/ גם לי מחכה ודואגת אמא./ מה היא עושה עכשיו, מה לה, מה איתה?/ כדאי באמת כבר לשוב הביתה!// את הכפר שלנו ירח מאיר,/הלילה שקט, הלילה בהיר./ואמא של מורי המסכנה/ כל כך דאגה עד הגיע בנה./ אך הנה סוף סוף כשהחשיך היום/ מורי אל אמא חזר בשלום.// ואשר הוא ראה בעיר ובכפר/ הכל בספר הזה מסופר."
אבל במישור המציאותי אין הפי-אנד; שמוליקיפוד נוטש את גדי (לא בריב, חלילה, אבל נוטש). בסוף הסיפור עומד גדי ומביט בשמוליק המתרחק: "שמוליקיפוד הלך והלך והלך והלך והלך והלך והלך והלך…" הפונטים הולכים ומתקטנים ככל ששמוליק הולך ומתרחק, וגדי נותר שוב לגמרי לבד, בדיוק כמו בתחילת הסיפור.
*
זה יוצא ארוך מדי בשביל פוסט אחד. על האיורים ברשימה הבאה
*
עוד רשימות על ספרי ילדים
הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין
אז מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת
מה אומרים האיורים? על העץ הנדיב
מה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון
מה אומרים האיורים? על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי
איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון
סדרת גיבורות ילדות: הילדה אילת* גילגי (בילבי) * פצפונת * מוכרת הגפרורים הקטנה * פוליאנה
טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי
ואגדות רבות רבות של האחים גרים, אנדרסן ומרי דה מורגן אהובתי.
ועוד
*
נושאי הכתיבה שלך מוצאים אותי שבויה מראש. מדהים לגלות שאותם הספרים שהעסיקו אותי באופן מיוחד כילדה הטרידו והעסיקו גם אחרות.
מרית קרובתי,
אני לא יודע איך זה עובד אבל כל השבת, חיי כובעי, הייתי טרוד במשפט הבא שכתב אאוגוסטו מונטרוסו (סופר עילוי מניקראגווה) בסיפור "ליאופלדו":
"אף על פי כן, משגיבש ליאופלדו את ההחלטה הנועזת הזאת, נתקל פתאום בקושי בלתי צפוי: מימיו לא ראה קיפוד".
ושמוליק קיפוד, הוא סיפור על ילדוּת ודיכּאוֹן, יש משהו מאוד עצוב בסיפור על הילד שלא ברור במה הוא חלה ומתי הוא יבריא (אם יבריא); בקיפוד– שקוציו מתמלאים בעסיס תות, ובכל זאת אין שום דבר שמח או עליז . בדף הכריכה האחורית רואים את אבא ואמא של שמוליק אליהם הוא חוזר, כשני קיפודים קפואים. לעומת זאת, איננו יודעים שום דבר (עד כמה שאני זוכר) על אבא ואמא של גדי. אפילו לא ברור האם שמוליק הוא ממשי ואולי הוא חבר-דמיוני.
אני מחכה כבר להמשך… חידדת את תת המודע, שבקריאה הילדותית של הספר הזה.
רגע, אבל מה ציפית שיקרה? ששמוליקיפוד יישאר לנצח עם גדי? פרידות הן הכרחיות. אי אפשר לנוע בעולם עם אשכולות של אנשים יקרים דבוקים לכנף הבגד. לבד הוא לא בהכרח בודד, וכמו שגדי המציא את שמוליק הוא יכול להמציא את שמיל, מלי, שמלוק ומולי.
גל, יותר משמח ממדהים. פחות לבד. (והצצתי לבלוג שלך, מאד אהבתי את התכנסות, הזכיר לי את "אספת החברים" של הירש http://wp.me/pSKif-i7p )
שועיקי, יפה המשפט מליאופולדו. ובאשר לשמוליק – לצערי, ברור שהוא חבר דמיוני.
יעלי, להתראות בקרוב 🙂
מירי, בספר "נורמלי" זה הזמן שבו היו צריכים להופיע גם אבא ואמא של גדי… (ועכשיו קראתי את הפוסט האחרון שלך והתגובה שלך היא מתוכו באופן מצמרר כמעט. כשחזרתי לשם להגיב גיליתי שמחקת).
…את "שמוליקיפוד" "הוציאה ספרית הפועלים" ואת "בוא אלי פרפר נחמד" ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד" ועוד ספרים רבים אחרים מהשנים ההן.
הוצאות ספרים שהיו בבעלות התנועות הקיבוציות והוציאו לאור בעיקר ספרים של סופרים חברי קיבוצים.
ב"בוא אלי פרפר נחמד" זה מאוד ברור שה"עלילות" מתרחשות בקיבוץ- לול, רפת,דיר, טרקטור, תנובה ובשיר האחרון האיור הוא ללא ספק של חדר שינה בבית בילדים.
הילדות בקיבוץ בחינוך המשותף הייתה אומנן אידאל אך היתה (עבורי) מלאת תחושות בדידות- לא רק כשהייתי חולה ונאלצתי להישאר במיטה בבית הילדים ללא ההורים (אשר מעורבותם בגידול וחינוך הילדים הייתה מיזערית, אם בכלל).
מבחינתי, הביקור של הקיפוד החביב והביישן את גדי החולה הוא דווקא משמח (מצוות ביקור חולים…) בילדותי יכולתי רק לדמיין ביקור מרגש שכזה.
במעומעם אני זוכרת את אנדה אמיר פינקרפלד אשר באה לבקר את אחיינה אורי אצלנו בקיבוץ.
כל מי שגדל בקיבוץ (ואני בכלל נגד הכללות) יודע
שבכל קבוצה ישנו ילד "שמוליקיפוד" כזה שמוציא קוצים
ואומר חבקו אותי. אני זוכר שב'פרנסואה ראש גזר', אבא
בא לבקר את פרנסואה בפנימיה, ופרנסואה מאוד מתרגש
לקראתו, אך בכל פעם שהוא מקרב את פניו אל פניו של
אביו, אביו נרתע ממנו לאחור כאילו שהוא מסתייג.
לקראת סיום הביקור פרנסואה שואל את עצמו אם אבא
שלו כבר לא אוהב אותו, ואבא שלו אומר לו: פרנסואה
בפעם הבאה שאבוא לבקר אני מקווה שתזכור להסיר
מאוזנך את העיפרון המחודד שסיכן את עיני בכל פעם
שהתקרבת. עיפרון מחודד=קוץ. פרנסואה ראש גזר
הוא גם שמוליקיפוד כזה…
עדי, אני יודעת שכוש היו קיבוצניקים אבל בסיפור אין עדות ברורה לזה. בחרוזים אדומים של פניה ברגשטיין לעומת זאת, יש פנטזיה נוגעת ללב של ילדה חולה בבית ילדים (בסיפור "הקוקיה").
דודו, לא רק בקיבוץ 🙂
אני שונאת שאת קוטעת פוסטים באמצע. אבל בכל זאת אתן לך לינק לשיר יפה של ט. כרמי, שלמיטב ידיעתי חי בירושלים ובכלל לא היה קיבוצניק.
http://cafe.themarker.com/post/2640836/
ב-Neon Genesis Evangelion, סדרת אנימה שמן הסתם לא תראי אף פעם וכולה על מתבגרים שכלואים בבדידות שלהם וכמהים לקשר עם הזולת ועל הורים נוטשים למיניהם, יש פרק בשם hedgehog's Dilemma, על הרצון למגע עם הזולת והפחד להיפגע ממנו.
דבי יקירתי, את נשמעת קצת מרת נפש. לרוב האנשים קשה לקלוט אלפי מילים באינטרנט, אז כשזה מתחלק באופן טבעי, למה לא? (ולא יודעת מאיפה הסקתי שכרמי היה קיבוצניק. עכשיו בחיפוש מצאתי רק שנקבר בגן שמואל.) יום אחד אני אראה את כל הסדרות האלה שאת מייחצנת באופן משכנע כל כך 🙂
את שתי השורות הראשונות של השיר אהבתי, השתיים השניות עצבנו אותי, בתור קונכיה אני לא מסכימה שאחרים יחליטו עלי.
מרת נפש? מה פתאום? חלילה! סתם לא אוהבת שאת משאירה אותי באמצע המתח 🙂
לגבי שתי השורות האחרונות, אני חושבת שהדגש הוא לא על האחרים שמחליטים אלא על חוסר התקשורת הטרגי, של הקונכיות שחיות באותו ים אבל לא מסוגלות לזהות זו את זו כפרטנריות לשיחה.
הפוסט על יוסף הירש מקסים, בהחלט זכית למורה רגיש. עושה לי חשק להתקשר למורה לשעבר שלי לרישום.
דייקת מאוד גם באזכור של הסאבטקסט וגם במילים המסויימות "אסיפת חברים".
ובנוגע לקיפוד בשם הפרק של סדרת האנימה ופה, בשמוליקיפוד, מה בנוגע לקיפוד בפרק של הסדרה מספר הסיפורים של החברה של ג'ים הנסון? (http://youtu.be/tgw-QlFsGuM), גם זה סיפור על בדידות.
מעניין לבדוק את הקשר שאנשים עושים בין קיפודים לבדידות. אפילו הקיפוד מ"קיפוד בערפל" הרוסי ושובה הלב (http://youtu.be/sA_xQtDC6S0), שהולך לבקר חבר וגם מגיע אליו עובד דרך בודדה ורצופת סכנות (סכנות קטנות לקיפוד קטן).
בשבוע שעבר ביקר אותנו בגינה קיפוד. שלוש פעמים! גיא הניח לידו בעדינות קופסה והוא נכנס אליה ברצון, הובל לשדה הסמוך וחזר, שוב ושוב. הוא היה מאוד נוגע ללב. עכשיו חזר אלינו פעם רביעית… אני לא רק קראתי את שמוליקיפוד אלא שמעתי אותו מאות פעמים בתקליט שהיה אצל סבתי (אולי בהקראת יפה ירקוני, או שמתערבב לי עם תקליטים אחרים שלה). זה היה אחד מהסיפורים הכי מדכאים של ילדותי, ולא משנה בכמה נחמות אנוחם (יכול להיות חבר אחר, בעצם ההורים של גדי כן כאן גם אם לא רואים אותם וכו' וכו' וכו'). מתחרה במיכאל של מרים ילן שטקליס. כשקראתי כאן את המילים הראשונות של הסיפור ראיתי כמה הדכאון הזה עדיין חרות בגופי…
לפעמים נוטים להחליף את ט. כרמי (כרמי טשרני) בט. ריבנר (טוביה ריבנר) שדווקא כן קיבוצניק ועד היום חבר בקיבוץ מרחביה
בעצם, חרות או חרוט? זו השאלה.
גל, עוד לא הספקתי לראות את הסרטים, אבל הקישור בין קיפודים לבדידות הוא טבעי. הם קטנים ובלתי תוקפניים מכדי להחשב לאויב, ואי אפשר לחבק אותם בגלל הקוצים. מי שאי אפשר לחבק אותו הוא בודד.
רוני, אוי אוי, איזה סיפור על בדידות.
וחרות וחרוט שניהם נכונים, אני משתמשת בחרוט כשיש חוד ברור ופעולת שריטה (כמו באלף לילה ולילה – ב"אילו סיפורי היה נחרט בזוויות העין וגו'"), בגלל הצורה המחודדת של החרוט, ובאחר כשהתוצאה יותר חשובה.
דודו, אין דומה טוביה לטשארני, כמו קריינדיל טשארני מ-והיה העקוב למישור של עגנון. כמה שמחתי לגלות שזה הזנב של הט'!
כשחרוט בגוף אין חירות, תמיד נופל לחריטות.. ואפרופו חריטות (או שריטות) עד היום אני בטוחה כמו כשהייתי ילדה שבשיר רצה הקיפוד עם מישהו לרקוד מה שקורה זה: הלך הלך לו כל היום/ מבלי נוח, מבלי דום,/ הלך, הלך, פתאום עמד – – – ונפל דום. זה שבסוף הוא רקד פשוט לא חדר לתודעתי. מבחינתי הוא עמד ומת מרוב בדידות, אחרי מסע ארוך. גם את זה פתאום קלטתי עכשיו כשקראתי אצלך. גם המנגינה כל כך עצובה, וזה שבסוף כאילו היא מתרוממת נשמע לי כבר בילדות כמו נסיון מלאכותי לנחם. איך בילדות השמחה היתה לחוד והעצב והבדידות היו לחוד, כמו שני ערוצים נפרדים.
אפרופו ריקודים ובדידות – פעם שמעתי את ארקדי דוכין מבצע את ליצן קטן נחמד. וואו, איזה שיר קורע לב. אתה שרוקד עם כל אחד, אולי, אולי, אולי תרקוד גם איתי? וחוזר על עצמו שוב ושוב כי רק איתי לא. אוף.
הו מרית, אני אמנם עברתי לכובעים אבל אני עוד זוכר את התקופה שבה אבות אבותיי חבשו על ראשם קיפוד (אגב, עד היום ישנן חנויות המוכרות קיפוד בשלל צבעים, וגם בנות בשיעורים באוניברסיטת בר אילן אוהבות מאוד לסרוג קיפוד, לבני משפחה או לבני זוגן).
חוץ מזה קיפוד או אייפוד, אני תמיד מעדיף קיפוד (למרות שהוא פחות User-Friendly ועל אף הקוצים).
חוץ מזה, מישהו היה צריך להאיר את עיניו של גדי שניתן לדבר עם החמורים שעל חולצת הפיג'מה.
הם רק מחכים שייפנו אליהם.
ממתינה לפוסט על "בוא אלי פרפר נחמד", שהוזכר גם בתגובות פה – מה ששובר את לבי כל פעם בספר ההוא, זה שכל בעלי החיים מוצגים בהקשר אמהי ומשפחתי, ורק הילדים נשארים לישון לבד. מי משגיח עליהם? לא אמא אלא הכלב הנאמן. הסאב טקסט פשוט מתפרץ, אם כי קשה להאמין שהיה מכוון. (ואולי דווקא כן?)
לגבי שמוליק – החוויה של לשכב לבד חולה במיטה, כשההורים בעבודה (הם בעבודה!) היא אחת החזקות והמוטמעות, אצלי לפחות. חוץ מידידים דמיוניים כמו שמוליק שימשו בשעות האלה לחברה גם קרייני הרדיו (רשת ב') והצורות על רצפת ה"שומשום".
שועי, לא יודעת בקשר לקיפודים חבושים, אבל לא מזמן קראתי על איש קרקס, פרש שהיה "חובש" נחיל דבורים על הראש, כמו כובע פרווה זהוב.
אביבית, לא מתוכנן לי כרגע פוסט על בוא אלי פרפר נחמד (דרור בורשטיין כתב בשעתו על ריבוי הגדֵרות בספר, מה שמאד נגע ללבי). ומצד שני אין לדעת. גם על שמוליקיפוד לא תכננתי לכתוב. פתאום הוא צץ מן הדייסה הנבחשת במוח.
אמא שלי דווקא הצטיינה בטיפול בחולים ובהקראות אינסופיות. ההזיות והצורות שלי קרו בשעות הארוכות שבהן שכבתי ערה בחושך אחרי ההשכבה הכפויה.
אחד הספרים המכוננים בילדותי, עם אחד המשפטים המכוננים שלי כאמא: "אמר גדי וטלטל את סורגי המיטה". הילדים שלי כבר לא ישנו עם סורגים (-:
מרית,
קודם פרסמתי את הפוסט, אחר כך קראתי אצלך, אחר כך חזרתי לפוסט שלי וחשבתי על ההקשר – ואז מחקתי כי הוא נראה לי מפגר לחלוטין. לפעמים אני מודדת טקסטים ישנים כמו שמודדים בגדים ישנים בארון, וזה לא עולה (:
כנראה שאין לי חוויית-גדי. אמא שלי הייתה כל הזמן בבית, יכול להיות שקצת לבד הכרחי.
תמר, לבני הקטן דווקא היתה מיטת סורגים יפהפייה שנרכשה על ידי סבתו. הוא לא ישן בה לילה אחד. הוא עבר ישר מהמיטה שלנו למיטת נוער.
מירי, לא יודעת. הוא היה קצת מפחיד הטקסט ההוא, עוצמה של סרט אימים. הזכיר לי גם את שן דובי שן של יונה וולך.
או קיי. מתבקש גם:
זאת התשובה הצרפתית לגדי. בלתי אמינה לחלוטין, אבל בכל זאת, במקומות העמוקים יותר, יש משהו מהקיפוד. וקפד ראשו גם, ולקפד את פתיל החיים, נניח.
מרית, מירי,
אני מציע לכתוב את רב המכר החדש לילדים מן הדור הזה "שמוליקוּפּוֹן" ובו גדי הנשאר לבדו בבית משקיע במניות דרך האינטרנט ומזמין פיצה ושוקולדים לביתו עם כרטיס אשראי של הוריו. מי עוד יודע היום מהו קיפוד?
אפילו בגן החיות, הילדים רצים לאריה, לג'ירפה, לזברה ולהיפופוטם (בהשראת "מדגסקר");
הקופים, הדובים והפילים גם כן תמיד עושים עליהם רושם. אבל קיפוד? מי מתעכב על הקיפוד?
מירי, מממ… אני עוד חושבת על זה.
שועי, קצת נעלבתי בשביל גדי.
אגב ספרי ילדים, ילדים, קיפודים ודימיון: אהרן והעיפרון הסגול מאת קרוקט ג'ונסון.
הוי, ספרי ילדותי. את שמוליקיפוד קיבלתי ספר+תקליט. גם את פטר והזאב. למדתי לקרוא בגיל 4 והייתי קוראת תוך כדי שמיעת השירים. מישהו זוכר את התקליט? הנה קטע מדליק שמצאתי ביוטיוב http://www.youtube.com/watch?v=b5msc4NUuHY
תודה, מרית
מרית, זה לא אותו הגָדי. חילופי הדורות ייצרו גדים חדשים. אגב, ניתן לכתוב לשמוליקיפוד המשך, מחזה-אבסורד על שני קיפודים, ולדימיר ואסטרגון, המתעקשים לחכות תחת עץ תות אחד;
ניתן לקרוא לזה "מחכים לְגָדִי".
ואכן, יש עוד קיפוד גרמני בודד המשוטט עם קוציו ברחבי מעשיות האחים גרים, הנס קיפוד, הנמלט מחברת משפחתו מרוב דחייה, אל היער. אבל גורלו שופר עליו, ולאחר תלאות בוערות הוא הופך לנסיך יפה תואר.
לדעתי שמוליק לא נוטש, הוא נפרד (לחיי ההבדל הקטן והמשמעותי). פעמיו המתקטנים המתרחקים משאירים לגדי חוט זיכרון של חברות שהוטבעה בתותים. לכן גדי "לא נותר לבד כמו בתחילת הסיפור" הוא נותר עם נחמה. וגם אם שמוליק הוא "חבר דמיוני", מי שיודע להמציא כזו חברות, יש לו תקווה למצוא חברות גם בעולם האמיתי, לא? אבל נכון, הסוף עצוב, והוא חושף את האמת המרה של הבדידות או המוות הטמונה בכל קשר אוהב.
עדי, הדמיון של אהרון לטעמי, הוא יותר משחקי ופחות קצה קרחון רגשי כמו אצל גדי.
תודה קיבוצניקית. את התקליט הכרתי רק כנערה, כשהתארחתי אצל בן דודי (המבוגר כדוד) בועז ערפלי. הוא ומשפחתו, הורים כילדים, היו מאוהבים בתקליט.
שועי, הזכרת לי שלילדים בקיבוץ שבו עבדתי פעם היה גְדי שקראו לו גֶדי (כמו החצי השני של עין גדי) תמיד נגעה ללבי הסמיכות החסרה.
כרמית (שלי? למה אין קישור לבלוג שלך?!) – הנס קיפודי הוא אכן סיפור בדידות מדמם. אמא שלו לא יכולה להניק אותו בגלל הקוצים וזה עוד יותר חמור מהקיפוד שרצה לרקוד. בתגובה של גל למעלה יש לינק לגרסת סיפורי העמים של ג'ים הנסון.
ובאשר לנוטש או נפרד ומשאיר חוט של טביעות רגליים – זה תיקון יפה והאמת המרה של הבדידות או המוות מנטרלת אותו מיפיוף, ובכל זאת נותרת הסתייגות שנטועה באיורים. חכי ותראי…
מרית, אני נזכרתי פתאום בגדי של ימי הזיכרון (גדי סולוביס) אצלך באתר [סליחה על שפתאום נטיתי לקוטב המלנכולי].
אני מניח כי בפעם הראשונה שהקשבתי כילד (בן 4-5) ל"רוצי שמוליק" של אריאל זילבר חשבתי שמדובר בשיר על הקיפוד.
בהחלט כרמיתך. הוורדפרס מתנכל לי ומסרב לתת לי לחתום בזהותי הבלוגית. אבל הנה עוד ניסיון עיקש. מחכה בסקרנות להסתייגות שבהמשך
נו כבר
רגע 🙂
הבוקר הבת שלי הזכירה לי את האימרה החידתית והמוזרה הזו:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%93_%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%9C
חידתית לגמרי וקצת מתנשאת על קיפודים.
[…] לא התיימר אף פעם להתחרות בקיפודים מפורסמים ממנו, כמו שמוליקיפוד וקיפודים אחרים, שנונים ודוקרניים אולי יותר ממנו. הוא […]
יש גם משהוא ממש יפה ביכולת של גדי לשחרר את שמוליק. שזה חלק מחברות. חלק מיחסים בכלל.
זאת הערה מקסימה. תודה.
ובד"כ אני הראשונה למצוא ועצבות אבל דווקא בספר הזה שאהוב עליי כל כך אני מוצאת יותר שמחה. כל כך הרבה עדינות ויופי באיטיות של הסיפור (איך שהוא כתוב זה מכריח אותי לקרוא אותו לאט וברור ולשים לב לכל פרט קטן) ובאיטיות של יצירת הקשר החברי וגם היופי של השחרור האוהב. אולי יש מלנכוליה אבל היא רק עושה את החברות אמיתית ואינטימיות יותר.
אני שמחה שלא הצלחתי לקלקל לך את השמחה.