לפעמים נדרשת קצת תנופה כדי להתרחק מכוח הכובד של החדשות. "הגברת הזקנה" שבה סיימתי את הפוסט הקודם סיפקה לי את הדחיפה: היא לא היתה האשה הראשונה שנהפכה לעץ. המוּכּרת מכולן היא אולי דפנה שנמלטה מאפולו, והמקרה של מירה (או סמירנה כפי שקוראים לה לפעמים) הוא אפילו יותר ייחודי: היא ילדה את בנה האנושי אדוניס, בהיותה עץ.
ונתחיל מהתחלה: מירה – כך היא נקראת במטמורפוזות של אובידיוס, היתה בתו של כּינירַס מלך קפריסין. הסבא רבא שלה היה פיגמליון והסבתא רבתא שלה היתה בובת מין שקמה לתחייה (אני רק מציינת, כמו שהדודה רבתא שלי היתה אומרת). יום אחד נתקפה תשוקה מטורפת לשכב עם אביה. בכמה מקומות מצאתי שזה היה עונש מאפרודיטה. אצל אובידיוס אין תירוץ, רק שורה אחרי שורה של תשוקה מייסרת, בושה, קנאה מרה בחיות שאינן כפופות לשום טאבו, רחמים עצמיים, חיבוטי נפש וניסיון התאבדות שנכשל ברגע האחרון, בזכות אומנתה של מירה. האומנת הזקנה מחלצת ממנה את הסוד, ובנחישותה לשמור על חיי יקירתה, מסייעת למימוש הפנטזיה. בחסות החשיכה והשיכרות האב קורא למאהבת הצעירה בתי, והיא עונה לו חרש, אבי. מתישהו הוא מדליק נר והבועה פוקעת. הוא רודף אחריה עם חרב. מירה נמלטת ומגלה שהרתה. היא קצה בחייה אבל פוחדת מהמוות, מייחלת לעונש ולא מרגישה ראויה לחברת החיים או המתים. היא מתפללת למצב ביניים: לא חיה ולא מתה, כלומר מתחננת כמעט במפורש לעבור למצב וגטטיבי, להפוך ל"צמח" פשוטו כמשמעו (האם זה מקורו של הביטוי? במיתולוגיה?) והאלים נענים:
… קברה את רגליה הארץ,
אף ציפורניה שלחו שורשים, בקרקע העמיקו,
גזע תמיר וגבוה נשא אמירו השמיימה.
העצמות הפכו למו עץ – לשדן עוד נותר בן,
דם העורקים לעסיס, לבדים נהפכו זרועותיה,
אצבעותיה – פוארות, ולא עור, אך קליפה תכסנה,
כבר את בטנה העבה כבל האילן הצומח,
כבר הוא כופת את חזה ואורב לחלקת צוואריה;
אך העלמה ממהרת אף היא, ברצון תקדמנהו
ובקליפה הקשה הליטה פניה לנצח.
ככה המירה צלמה, רגשותיה לעד עזבוה,
אפס – עדיין בוכה היא: טיפות יערפו ענפיה.
אף דמעתה יקרה: הוא נטף המור הנושא עוד
שם העלמה הנוגה – דורות על דורות יזכרוה.(תרגם שלמה דיקמן)
העובר ממשיך וגדל בתוך הגזע. עץ המור נאנק, שַמְנוֹ נוטף כמו דמעות עד שלוקינה, האלה המיילדת, נחלצת לעזרה.
סצנת הלידה הקסימה ציירים רבים, אולי בזכות נמפות המים (הניאדות) שמחוללות סביב התינוק היפהפה ועוטפות אותו בעשבים רכים. ומעבר לחבורת הנשים המעורטלות למחצה, ישנו האתגר האנטומי הייחודי: לעץ יש רגל אחת מקובעת, הוא לא יכול לפשק את גזעו כדי ללדת, אז מנַיִן בעצם יוצא התינוק? איפה עובר הגבול בין העץ לאשה?
אין קץ לפתרונות הקומיים עד פנטסטיים של האמנים: מן האשה החבויה כמו אגוז בקליפתו בתוך העץ, ועד לעץ-קנגורו שילדון מציץ מכיסו. צייר אחד מזיז את הרחם לבית השחי (כך דמיינתי את זה בקטנותי, האמנתי שמשם יוצאים התינוקות בזכות הקרבה הצלילית בין רחם לשחי, והסודיות האיברית). ואחר, קונדסי מעט, מדלג לרגע שאחרי הלידה: הגזע כבר חזר לשלמותו האנתרופומורפית. אחת הנמפות מצביעה על הערווה המסתמנת בו כמסבירה לחברתה איך כל זה התרחש, ורומזת גם לצופה שישלים את החסר בדמיונו. וישנו גם הפתרון היובשני מעט, של תינוק בתוך גזע חלול.
נמנעתי מלהראות את הדוגמאות המאלפות האלה מחשש שעד שאגיע לעיקר ייגמר לכן התיאבון (כמו שקורה לי תמיד בארוחת-טעימות). נסתפק אולי בגרסא היפהפייה של ניקולא פוסן שבה מירה כורעת ללדת בעיצומה של המטמורפוזה: ענפים פורצים מראשה ומתלבלבים מכפות ידיה בזמן שהיא ספק רוקדת, ספק כושלת אל החורשה שאליה תצטרף עוד מעט כעץ מן המניין.
וטיציאן, הו, טיציאן:
הציור הקסום של טיציאן מתייחס גם לעבר – הדמויות החבוקות משמאל הן האב ובתו – ואין שום גינוי באוויר, הכל מתרחש במין גן עדן שלפני החטא, שבו מירה היא עץ החיים. ואם נתקרב ללידה עצמה – טיציאן מוצא את החפיפה המדויקת בין האנטומיה העצית לאנטומיה הנשית; הוואגינה הצמחית שלו משכנעת לגמרי, לא נדרשת שום תמיכה נוספת, אילוסטרטיבית – כדי להאמין בקיומה. מירה כבר השלימה את המטמורפוזה שלה כמו אצל אובידיוס, היא עץ מוגמר, ואף על פי כן היא מציצה לבדוק מה שלום התינוק; אפשר לראות את פניה מסתמנות בעלווה מימין, כאילו אהבת-אם גוברת על כל החטאים והעונשים והגלגולים שבעולם.
*
תודה גם לנעמה שולמן שכנתה את "הגברת הזקנה", ניובה, בתגובות לפוסט הקודם, והוסיפה את הדחיפה הסופית אל אובידיוס.
ומה קרה לתינוק היפהפה? הוא גדל והיה למאהבה של אפרודיטה, עד ששוסע בניביו של חזיר הבר. מדמו נולד פרח הכלנית. שנזכה לבשורות טובות.
*
עוד מטמורפוזות בעיר האושר:
אמנות, איומים ופנטזיות מיניות – על המיתוס של ארכנה
פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה
הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)
פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה
סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן(
.
עוד "ציור אחד נפלא"
ציור אחד נפלא (וגלגוליו – לולא ידעתי שזו אמת, לא הייתי מאמינה) של אנטואן ואטו
בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)
עיר-האושר 