קצר על איור

שיעור קצר באיור באדיבות שטיח באייה, יוסף הירש ונחום גוטמן.

בפעם הקודמת כתבתי על שטיח באייה, יצירת אמנות מופלאה מימי הביניים, תסריט בן 58 סצנות שמגוללות את עלייתו של ויליאם הכובש לכתר, מגילת קומיקס רקומה באורך כשבעים מ' גדושים אקשן ופרטים שמתחרים זה בזה על תשומת הלב והעין.

האמן (או האמנית) שיצרה את השטיח נוקטים בשלל תחבולות חזותיות כדי למקד את מבטם של הצופים. בתמונה למטה, פרט מתוך קרב הייסטינגס:

פרט מתוך שטיח באייה לחצו להגדלה

לא מצאתי מידע על הדמות הזאת שמושכים בשערה בעיצומו של הקרב. חץ המוות שנורה לתוך עינו של המלך הרולד בסצנה שכנה (שלא מופיעה בתמונה), גנב את כל תשומת ליבם של החוקרים. אבל מה שחשוב לענייננו זה שיוצר השטיח "חרז" את זנבות הסוסים המתנופפים מימין ומשמאל עם השיער הנמשך מעליהם. ולא רק הזנבות, גם אצבעות הידיים מתחרזות עם קווי השיער, בעיקר ידיו של הקורבן, שאחת מהן כאילו אוחזת או מנסה להאחז בזנב והאחרת מקבילה לשיער שמעליה ומתחתיה (קווי המתאר של האצבעות מקנים לכפות הידיים מראה של בלוריות סגורות), וגם קצה זנבה של הציפור הרקומה בשוליים העליונים מימין, גם הוא מעין אוסף קווים כמו קווצת שיער.

יוסף הירש מורי ורבי נהג לפתוח את שיעורי הרישום שלו בהרצאה קצרה על איזה עיקרון מארגן בקומפוזיציה או פריזמה להתבוננות. בתקופה מסוימת הנושא היה הדים. הייתי הולכת ברחוב ומנסה להבין אם העננים הם הדים של הבתים, אם האנשים הם הדים של הפנסים, וכן הלאה (ממַכּר לגמרי). ופעם בתקופת ההדים, הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".

תקריב של התמונה הקודמת מתוך שטיח באייה (ואף מילה על ניצב החרב המזדקר בדיוק במקום הנכון, ואליו בעצם מושטת ידו של הקורבן. זה שייך לשורת הדהודים אחרת, מהפוסט הקודם)

הירש הזהיר פה כמדומני, מפני שעתוק טכני, שכפול שרירותי שאינו יכול לשמש תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. "שרשרת הבלוריות" משכפלת את משיכת השיער ומדגישה אותה כמו אדוות, כמו מצלול בספרות. מִצְלוֹל בשירה וגם בפרוזה הוא שם כולל לכל מה שמבוסס בעיקר על צליל המילים ולא על משמעותן. ובמקרה של הריקמה – כל מה שמבוסס על קשר בין הצורות, בין סדרות הקווים המשותפות לכף היד ולבלורית, ולא על קשר של משמעות. כי אף ששיער זה חלק גוף שמסמל עוצמה וכאב כשמושכים בו, הוא גם צורה מופשטת, קווים וגלים שמספקים קצב ותנועה וכיוון, ומכוונים את העין בעדינות, בלי משים, אל מרכז הכובד של הסצנה.  

בלוריות מתבדרות, פרט מתוך שטיח באייה לחצו להגלדה

השיער של קרבות באייה החזיר אותי אל האיורים העוצמתיים של נחום גוטמן ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד", ספר שירשתי מאימי (שקבלה אותו במתנה מפלוני, משה טוכפלד, ליום הולדתה התשיעי, על פי ההקדשה) והאיורים עשו עלי רושם עז.  

,

דוד ואבישי נסים מפני ישבי (אחיו של גוליית הפלישתי). איור של נחום גוטמן, ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד" מאת ביאליק לחצו להגדלה

.

גוטמן מצפצף על חוקי הפיזיקה. שערו של דוד מחויב יותר לרעמת הסוס ולזנבו מאשר לדהרה שמבדרת אותו, ושערו של ישבי מזדקר באופן קצת קומי מקסדתו כדי להתחרז עם זנב סוסו, בזמן שרצועה סוררת מחצאית השריון שלו מתחרזת עם הענף מעל ראשה של הסבתא רבתא שלו, עורפה (שגם שערה מתחרז עם כפות ידיה, ראו למטה בתקריב). ביאליק שונא אותה ואת כל זרעה ברמת סמוטריץ'. מצמרר לקרוא את הסיפורים האלה היום, אבל עוד לא החלטתי אם זה מדכא או אולי דווקא מעודד, שהרוח נושבת בכל מיני כיוונים.

ישבי ועורפה, תקריב, איור של נחום גוטמן, ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד" מאת ביאליק. לחצו להגדלה

*

ובלי שום קשר לאיור. פנייה מאחותי היקרה סביון:

אני סביון, וזאת הזמנה לתמיכה: ביום הולדתי העשרים ואחת נהרגה חברתי בתאונת דרכים טראגית. מאז גידלתי את שתי הבנות שלה. גפן היתה אז בת שנה וחצי. היום היא אמא ל4 ילדים, ואחד מהם, איתן בן ה13 חולה בלוקמיה מסוג נדיר ואנחנו במסע מעתיק נשימה להציל את חייו. אחרי שהרופאים מיצו את הטיפול הרגיל, גילינו שיש בעולם ניסוי קליני אימונותרפי פורץ דרך. הוא מתנהל בסין, סינגפור, וביוסטון טקסס. המון אנשים טובים התגייסו לעזור, ואיתן התקבל לניסוי ביוסטון. השבוע נשלחו תאי טי בריאים ממערכת החיסון שלו לבית החולים ביוסטון, שם יעברו הנדסה גנטית. ובעוד חודש כל המשפחה תיסע לשם להמשך הטיפול, שנותן סיכוי ותקווה. הטיפול הזה  יקר וגם השהות שם, ובקרוב נצא לקמפיין לאסוף את הסכום שצריך. את הקמפיין יעשו 3 אנשים שנקראים הינשופים. הם התמקצעו בזה אחרי שילד של אחת מהן חלה ופגשו את הנושא באופן אישי. הם ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצה לעזור, להצטרף לקבוצת ווטסאפ, שבה תקבלו מהינשופים הודעה כמה פעמים בחודש הקרוב לשתף את הפוסט של הקמפיין ברשתות החברתיות שלכם. כמה שיותר אנשים ישתפו, כך נגיע יותר מהר למטרה. ואם אתם מכירים עוד אנשים שיסכימו להיות בקבוצה ולשתף כשיתבקשו – נשמח אם תעבירו את הקישור הלאה. זה הקישור לקבוצת הווטסאפ. תודה רבה 

Read Full Post »

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.

ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.

רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני. לחצו להגדלה

*

באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.

*
1. העברה בין דורית

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.

הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.

אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.

*

2. עוד על אמהות ובנות

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."

אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.

רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני

*

3. כיעור, יופי, שיער

כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.

כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).

*

4. החלון

ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.

אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)

והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

*
5. הוקני נוטש את הסיפור

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.

*

עוד על איור

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).

(ועוד המון)

על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)

במה נפגשים אדונים? (ושפנים)

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

הלמוט ניוטון, מונה חאטום, שיער

עץ השיער

Read Full Post »

שלוש שהן אחת

קיי בלגוואד

שלוש תמונות מתקיימות בו בזמן בדימוי הלירי-ברוטלי-מחויך של קיי בלגוואד. הן מאירות ומעקמות זו את זו וממלאות את הרווחים ביניהן במתח, אירוניה ודו משמעות, שילוש שבו מתהדרת כידוע, כל מטפורה טובה.

האישה שלמעלה, גם מחליקה בסכין גילוח את קמטי העץ המגולפים שלה – וכך בדיוק (ראו בתמונה למטה) נראות עקבות איזמל:

עקבות איזמל. מתוך ספרה של הילה פלשקס פלשקס, סיפור אהבה

והיא גם מתגלחת. קודם כל מתגלחת.

ואני מנחשת, בלי אחריות ובלי הוכחה, שההשראה לדימוי היה הצילום הזה של הלמוט ניוטון:

הלמוט ניוטון מצלם את אישתו ג'ון מסתפרת (על יופיו של הצילום כתבתי פה).

והיא גם בוכה. בגרסת הבכי שבבי העץ / הזיפים הנושרים הם דמעות והפס המגולח הוא השביל שהן רוחצות על פרצוף מלוכלך.

משמאל, הלמוט ניוטון (פרט), באמצע קיי בלגוואד, מימין עבודה של הת'ר גייבל (השיער אצל גייבל הוא יותר דם מדמעות, ובכך הוא סוגר את המעגל). לחצו להגדלה.

*

תוספת מאוחרת בעניין המצב והעצב. נגמרו לי המילים ונזכרתי בעבודה הזאת של האמן האירני פרהאד מושירי. הנה היא מרחוק וגם מקרוב.

life is beautiful פרהאד מושירי

life is beautiful פרהאד מושירי. פרט, מקרוב

שתי התמונות מתוך לדחות את המלאך, לבעוט במוזה (אמנים על סכינים)

*

עוד על שיער בעיר האושר:

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת

עץ השיער

פיתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

במה נפגשים אדונים?

דניס סילק, הקדמה

*

Read Full Post »

במה נפגשים אדונים?

"ללא כותרת (pink tube)" מילר ושלברגר על מדרגות המוזאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, 15 באוקטובר עד 19 בנובמבר 2013 (לחצו להגדלה)

למעלה: מילר ושלברגר (Dutes Miller and Stan Shellabarger) שני גברים נשואים זה לזה בחיים ובאמנות, סורגים ביחד את הצעיף/השביל/השפופרת/חבל הטבור השיוויוני עד כדי סימטרייה של זוגיותם.

זה רומנטי, כי השניים משקפים זה את זה עד כדי בבואה ותאוֹמיוּת, כי הם מסורים ליצירת הקשר, ועוד בוורוד, וכי אם ימשיכו לסרוג ולנוע במתואם הם עוד ישלימו את סריגתם לצורת לב.

מילר ושלברגר ממשיכים לסרוג

וזה גם מצחיק או לפחות מעלה חיוך, כי בכל התעקשות וסימטרייה יש משהו מכני (ומכני זה מצחיק, כך לִמדָנו ברגסון), ובזכות הוורוד הנסיכָתי – אף שעד לא מזמן, דרך אגב, ורוד היה צבע של בנים – וגם עצם הסריגה שעדיין לא מתחרז עם קרחות וזקנים.

באורכו של הצעיף יש משהו שגיוני ואיגיוני כמו בחרוזיו ובאיוריו של אדוארד ליר (אף שליר נוטה להאריך אברי גוף, בעיקר אפים).

חיבר ואייר, אדוארד ליר

ואם כבר אמרתי אדוארד ליר – מילר ושלברגר גם דומים לו באופן מפליא.

צילום דאגרית של מילר ושלברגר (2010)

אדוארד ליר (1812-1888)

ובחזרה להתחלה: בדרכה הקלילה והרומנטית זאת גם עבודה עצובה, מין תשליל ורוורס (בו-בזמן) של זוג חופרי מנהרה שמתחילים בקצוות ונפגשים באמצע ההר. כשהשניים התחילו לסרוג הם היו צמודים מן הסתם, וככל שהם משקיעים יותר בחיבור ביניהם כך הם הולכים ומתרחקים, ההיסטוריה נערמת וחוצצת.

זה לגמרי מיצג, כלומר אמנות המבוססת על פעולות ורעיונות, אבל יש לו גם נופך פיוטי ואגדתי. רבים מסיפורי המיתולוגיה מתנקזים למין תמונה חיה ופעולה מתמשכת, כמו סיזיפוס שנאלץ לגלגל את הסלע שלו עד אינסוף, או טנטלוס הצמא והרעב שעומד במי בריכה ובכל פעם שהוא מנסה לשתות המים נסוגים וכשהוא מנסה לקטוף מהפרי התלוי מעל ראשו, הענף חומק.

גם מיצג הסריגה של מילר ושלברגר היה יכול להיות בקלות סיפא של אגדה, מין עונש שבו ככל שהנאהבים משקיעים ביצירת הקשר כך הם הולכים ומתרחקים.

משום מה לא עולים בדעתי צמדים מיתולוגיים המחוברים ליישות אחת, אבל מילר ושלברגר מזכירים לי שלישיות נשיות כמו המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו הטווה את חוט הגורל, לַכסיס הקוצבת את אורכו, ואטרופוס הגוזרת, או שלוש הגראיות (שפירושו "האפורות"), אניאו, פפרדו ודינו, זקנות מלידה שהסתפקו בשן אחת ועין אחת, שהעבירו ביניהן.

בעצם הייתי צריכה לסיים כאן, ב"אומפלופגוס", המופע המרתק של גיא שרף, שבו שני מוסיקאים מחוברים זה לזה במיתר, מנגנים עליו יצירות שנעות בין ההרמוני להסתייפותי. "אומפלופגוס" הוא המונח המדעי לתאומים סיאמיים שמחוברים באיזור הטבור, והמיתר של גיא שרף הוא גם חבל טבור וגם קו מחבר, כלי נגינה זוגי וערוץ תקשורת.

אלא שכבר מזמן אני חושדת שמוטלת על הפוסטים שלי קללת ג'ימינו (כך על פי בני, נקרא הכישוף מהארי פוטר, שבו כל נגיעה משכפלת את החפץ שבו נוגעים). כמה שאני מקצצת, הפוסטים ממשיכים להתפשט לכל הכיוונים. ובכל מקרה, למילר ושלברגר יש גם סדרת עבודות זקן, שכל מה שנכתב למעלה חל עליהן. הם אפילו רוקמים לעצמם נדוניה משיער הזקן אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנה ארבע אחרות:

שלוש עבודות של מילר ושלברגר (לחצו להגדלה)

מילר ושלברגר

ומכיוון שקוללתי (או שמא בורכתי?) על ידי פיה משונה, ביכולת לראות מיצגים דרך ספרי ילדים ולהפך, לא יכולתי שלא להיזכר באיורים של לנה גוברמן ל"במה נפגשים שפנים?" של נורית זרחי.

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי (מאותו מקור נפלא שהוליד גם את הפוסט הזה)

במה נפגשים שפנים? / נורית זרחי

במה נפגשים שפנים?
באַפּוֹנים.
הם מחככים אותם
זה בזה,
מנענעים.
כל שפן אפו מרטיט,
כלומר:
שמחתי לראות אותך,
בשפנית.

ואיך הם נפרדים?
כך:
שפם קשור בשפם
כבסבך,
וזה שמול
אומר לזה שמולו:
זה השפם שלי
אבל זה לא.

וכשסוף סוף מצליחים את עצמם להתיר,
זה לזה ממהרים הם להסביר
שזה על זה אינו כועס
וזה את זה מפייס.

איך מתפייסים שפנים?
באפונים…

איור, לנה גוברמן, מתוך "במה נפגשים שפנים?" מאת נורית זרחי

*

ותודה לטלי גלסקי, הפיה הטובה ששלחה לי גם את זה.

*
עוד זוגות מיצגיים ואגדיים

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

מה זאת אהבה? מחשבות על יצירה, מגדר וקורבנוּת בעקבות "נדודי ארסמון" של מרי דה מורגן

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

וגם תמונות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס (כמה תחפושות זוגיות ואפילו שלישייה)

*

וכיוון שאוטוטו ליל הסדר: למה אני אוהבת את ההגדה של פסח (לא מהסיבות המקובלות)

*

וגם סדנת בזק על ספרות ואמנות של שועי רז, יקיר עיר האושר

*

Read Full Post »

יומן צפייה ומחשבות נודדות על "הרמת מסך" 2014

זמן המיצג הוא זמן השעמום. זה קשור לאתיקה שלו, לאנטי מסחריות. "לשעמם" בניגוד ל"להקסים", "להזנות", "ללחוץ על בלוטות ההזדהות". עד כדי כך שאפשר להשתמש בשעמום כמדד: אם זה לא "משעמם" זה לא מיצג. השעמום הגלוי של המיצג הוא ההפך הגמור מהשעמום הבידורי של הטלוויזיה. המיצג אינו מחזר אחרי הקהל (הנוטה לפרש את השעמום כקוצר יד אמנותי או כזלזול – למה שאטרח להקשיב למי שלא טורח לעניין אותי). הוא מטיל את הצופה אל לבו של מרחב עצום וריק עם גרעין של רעיון, ומזמין אותו לחשוב עליו בזמן שהוא משתעמם, להפוך אותו לכל הכוונים, למדוד אותו על עצמו, להשתמש בו.

(מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ולמה נזכרתי פתאום? בגלל "הרמת מסך" 2014.

"הרמת מסך" הוא פסטיבל שנועד להצמיח אמנים בתחום המחול. השנה מלאו לו 25 שנה ובזכות המנהל האמנותי איציק ג'ולי הוא נטה – כל כך חזק עד שכמעט התהפך – אל עולם המיצג.

מיצג זה לא על סיפוקים מיידיים (מיידיות בכלל אינה סמן של איכות). ויש הבדל עצום בין שיעמום לטווח קצר לבין שעמום לטווח ארוך.

ראיתי את רוב העבודות (למעט מיכל סממה, מאיה וינברג ומעבדת המחקר של ארקדי זיידס וטליה דה פריס שהחמצתי לצערי). היה שווה. וביתר פירוט:

*
"כי מה" מאת שני גרנות ונבו רומנו

תשעת הילדים שנמצאים על הבמה הם לא רק המבצעים של "כי מה" אלא גם נושא העבודה: "ליקטנו אנשים קטנים לחוויה משותפת," כותבים שני גרנות ונבו רומנו בתוכנייה. "אנחנו מאחורי הקלעים, והם מלפנים, נעמדים בשורה. יש מספיק זמן ואור כדי להתבונן בפנים שמתגלות. אין בהן רמז לקמט שמסגיר הבעה שהתקבעה. לעולם לא נוכל להתחלף בתפקידים."

זהו אולי הרגע החזק ביותר בעבודה, הרגע שבו הילדוֹת (רוב מוחץ של ילדות) נעמדות מול הקהל. בלי פוזות, בלי כוריאוגרפיה. זה היה סוג של שוק בשבילי; הרי כך נראות מדונות מתקופת הרנסנס.

"חסרי הבינה האומרים ש[מיכלאנג'לו] עשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם, בניגוד לארשת הפנים של מיוסרים כדוגמת ישו." כתב היסטוריון האמנות הרנסנסי ג'ורג'ו ואסרי על הפייטה של מיכלאנג'לו. אבל ההיפוך העקשני הזה מלווה את תולדות האמנות: אימהות-ילדות עם בניהן הבוגרים חרושי הייסורים.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

*

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

אז מה ההבדל בעצם, בין זה לבין מופע סיום בבית ספר? (חקר אותי אורח יקר בארוחת יום ששי). ובכן:

הילדים של "כי מה" לא בדיוק "רוקדים" או "מציגים" אלא מבצעים פעולות שונות: למשל – חולצים את נעליהם, קושרים את שרוכיהן ומנסים להטיל אותן אל חבל שנמתח לאורך הבמה, או מתעסקים בניידים שלהם, או נושפים בועות סבון, וכן הלאה, במין הכלאה משונה בין גרסה מינימליסטית ועכשווית של "משחקי ילדים" של ברויגל, לאמנות המיצג.

נזכרתי ב"פסטיבל המחול" הקונספטואלי של יוקו אונו (1967), שבו קיבלו המשתתפים גלויה אחת בכל יום עם הנחיה לפעולה. למשל ביום הראשון: "לנשום". ביום השני: "לנשום ביחד", וכן הלאה.

יוקו אונו, הנחיות ליום השמיני מתוך שלושה עשר ימי "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967). לספור את העננים ולתת להם שמות.

*
ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר המרתק ביותר שקראתי על ילדוּת בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. נודלמן מראה (אני מפשטת לצורכי הפוסט) איך כמו שהמערב הכתיב דימוי למזרח כדי לשלוט בו, כך המבוגרים מכתיבים לילדים מה זו "ילדות" כדי לשלוט בהם.

גרנות ורומנו מנסים לנטרל את השליטה הזאת; לא במקרה הם קוראים לילדים "אנשים קטנים". אבל גם הם מועדים קצת לפח היפיוף; אמנם ויתרו על תפאורה, אבל את התאורה הם קצת "מרחו": במקום אור מלא ו/או תאורה "בדרך אגב" של פנסי טלפונים (שאמנם נדלקים במהלך המופע ומתפקדים כעין צביר כוכבים), הם והתאורן (המחונן בדרך כלל והמבין באמנות!) עומר שיזף, קצת התפתו למתיקותם של הילדים וגנבו לתאורת תיאטרון שמצעפת את האדג' המיצגי. זה היה יכול להיות מוצדק כחריגה, למשל בסצנה הקונקרטית-פיוטית שבה שמי הבמה מתמלאים בריבוא בועות סבון והילדים עומדים ביניהם ותוקעים במקהלה של צפצפות נייר. אבל ככלל זה מכרסם בעבודה; זאת לא רק שאלה אסתטית אלא אתית. וזה מתחבר לתחושת ההחמצה מסוימת שלוותה את הצפייה. הבחירה בילדים מפתיעה ורעננה אבל בתוצאה יש משהו בטוח ונוח ופשוט מדי (במובן "לא מספיק מעניין"). ואולי זה לא יכול להיות אחרת כי צריך לשמור על הילדים; אולי הבחירה המבטיחה התבררה בדיעבד כממלכדת ועל כל פנים בולמת תעוזה. (את שעה עם עם אוכלי כל של רומנו וגרנות מאד מאד אהבתי).

ורציתי גם לכתוב על שם העבודה אבל צריך לעצור מתישהו.

*

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (עוד שלל דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן)

ענת גריגוריו ותמר לם ב"חיות על הסף" מאת ענת גריגוריו, הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

"חיות על הסף", ענת גריגוריו

שתי נשים עם שיער פרה-רפאליטי (ראו בתמונה למעלה), חסרות פנים רוב הזמן, בגלל השיער המשתלשל על פניהן בזמן שהן מנערות ומטלטלות ומרעידות ומנשימות אותו. והרעד הזה מתפשט ומכייל מחדש את התנועה של כל הגוף; איברים כמו יד או רגל מאבדים את התנועה המובחנת האינדיבידואלית, ורק מגיבים לרטט וטלטול כמו קווצות שיער, וקצת אחר כך כשהרקדניות מתחברות ונכרכות זו בזו, גפיהן מתערבבים כמו תלתלים.

השיער הוא המפתח והתשתית הפורמליסטית של "חיות על הסף" (וב"תשתית" אני לא מתכוונת לנקודת המוצא של היצירה כמו אל השלד שמחזיק אותה בדיעבד). הפורמליזם הזה נמצא במתח עם "המצב הפיזי-נפשי המבעבע" שאותו חוקרת ענת גרגוריו על פי התוכנייה, ועם הליריות הפרה-רפאליטית והסימבוליות העדינה-מוזרה-מורבידית שמסתננת לתוך העבודה.

יש משהו צמחי-על-סף-החי בשתי נשים האלה, לעיתים מקונן, לרגעים אורגזמטי, לעיתים מטשטש קווי מתאר. ולרגעים (הבזקים קצרים אבל מובהקים) יש משהו טרולי ברקדניות, שאיפשר לי לנשום חיוך בתוך הרגש המבעבע והממסמס.

בובות טרול

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של "חיות על הסף" הן מעין שמלות דקיקות ורחבות בנוסח הסיקסטיז עם הדפס עדין וסבוך כמו אצל קלימט.

*
אני לא קוראת טקסטים לפני המופע. זה יכול (כמו במקרה שלמעלה) לצמצם את חופש הצפייה, ולפעמים כמו במקרה שלמטה, זה פשוט מטעה.

"הטבע טובע" של תמי ליבוביץ מתואר כמחקר ואירגון מחדש של "דימויים איקוניים מתוך פיסות היסטריה והיסטוריה". בפועל זה נשמע כמו הסבר שנכפה על עבודה, שהמהות הטבעית שלה היא של שירבוט וחלום בהקיץ. הבמה של ליבוביץ' הזכירה לי דף שמקשקשים עליו בהיסח דעת בזמן שמדברים בטלפון או מקשיבים להרצאה. ואני אומרת את זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי; הרי יש איכות מיוחדת משוחררת במרחב התודעתי המגובב הדומה יותר למחסן ולאחורי קלעים מאשר לקדמת הבמה. אפילו הדיוקן הסמכותי של פרויד נראה כמו תמונה שנתחבה לירכתי המחסן או כשירבוט, בייחוד ברגעים בהם הוסע ממקום למקום על ידי רקדנית שרק רגליה מציצות מתחתיו כמין המשך היברידי וקצת קומי לטורסו הפטריארכלי.

מתוך "הטבע טובע" מאת תמי ליבוביץ', הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

*

ואצלב ניז'ינסקי ב"אחרי הצהריים של פאון" (1912) מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

בשתיים מן העבודות צצה באופן מפתיע רוח הרפאים של "אחרי צהריים של פאון" (בתמונה למעלה). ואצלב ניז'ינסקי שיצר את הבלט גם רקד את תפקיד הפאון (אל יער משני מהמיתולוגיה הרומית) שמפתיע קבוצת נמפות. הן נסות מפניו ואחת מהן שומטת את צעיפה. בסוף הבלט פורש הפאון את הצעיף ומשתרע עליו בתנועת אגן יחידה ומרומזת של אוננות. זה חולל שערוריה גדולה בבכורה ב1912. אני מודה שתמיד גיחכתי על השערוריה, עד שלילך ליבנה הקרינה את הרגע בלופ על אחד מקירות המופע שלה.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 – ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

THE RE-BIRTH הוא מעין הפנינג, שבו מנסה לילך ליבנה בעזרת שלוש רקדניות להוליד את הגוף הנשי מחדש, נקי מפורנוגרפיה. זה מבוצע בעירום חלקי ומלא, צבוע בצבעים "עליזים" ומרוח בווזלין שאליו מודבקות תמונות של וגינות. ארבע הנשים הן בין השאר גירסה מעודכנת של שלוש הגרציות, חבורת הנשים הקבועה של האמנות המערבית, כולל הצעיפים המגלים טפחיים (ראו בתמונה למעלה).

תמונה ריקוד הנמפות מתוך "אחרי הצהריים של פאון" (1912), כוריאוגרפיה, ואצלב ניז'ינסקי, מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

כשלילך ליבנה מקרינה בלופ את התנועה האחרונה של הפאון, הוא הופכת אותו לסוטה שמאונן במרחב הציבורי, ואת הרקדניות לנימפות של ניז'ינסקי. והרקדניות של THE RE-BIRTH אמנם מצוידות  בצעיפים המשמשים ללבוש שאינו לבוש, שרק מדגיש את העירום (כמו אצל הגרציות) או כמגבות, אחרי שהן משתכשכות בבריכה המתנפחת, שגרמה לי לפחות, לחשוב על בובות מין.

המופע כולל רגעים של דיבור ישיר עם הקהל, משחקי גוף ומחשבה, וקטעי מחול שמילון התנועות שלהם לקוח מדימויים פורנוגרפיים פופולריים ואמנותיים.

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

THE RE-BIRTH היא עבודה מגויסת עם אג'נדה ישירה, עניין לא פשוט בשבילי (כמי שסבלה קשות מדיכוי אידאולוגי – כשאומרים לי מה לחשוב אני קודם כל מתנגדת). סמוך מאד לפתיחה מתבקשים כל הנוכחים לדמיין בעיניים פקוחות שהם חסרי גוף. זה נגע לי בעצב חשוף. הלא הגוף, כך הרגשתי תמיד, מילדות, הוא המקום שבו קורית הנפש. ופתאום הכעס הזה על הגוף שהופקע וזוהם על ידי המבט, התשוקה להעלים אותו, הנחישות, הכאב, המצוקה. מבחינה זו אגב, הרגשתי פער בין ליבנה לרעותיה. שלושתן פעלו באומץ ובמחויבות, אבל בלי הדחיפות של ליבנה, בלי הבערה. זה גרם (אצלי לפחות) לתחושה מסחררת של חוסר איזון.

ובשורה התחתונה – אני חושבת שזה הצליח. לפחות לרגע, הגוף של ליבנה נולד מחדש כמחשבה. אבל אני מודה שגם התגעגעתי לפיוט ולמסתורין של אז.

[עוד באותם עניינים: בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו, וגם הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (זה החלק הראשון ויש גם שני), וגם סינדי שרמן, ופינה באוש – אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף, וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן.]

*

גם בפתח "האקט" של עדו פדר צץ הפאון של ניז'ינסקי בגילומו של שחר בנימיני ("אל מחול צעיר… מן האמנות וכלוא בדימוי" כך הוא מתואר בתוכנייה). הוא רוקד וריאציה קצת אפליפטית של הכוריאוגרפיה המקורית, על רצועת הבמה הצרה שלפני המסך הסגור. זה מרחב מושלם בשבילו כי המילון התנועתי של ניז'ינסקי שמושפע מציורי כדים יווניים הוא לגמרי שטוח ופרונטלי. בשלב מסוים המסך נפתח קמעא, חלק מן ההתרחשות מוסתר. ואז, אחרי הפתיחה המסתורית המצחיקה והמעוררת מחשבה, העבודה מתמלאת במין קוצר רוח, נוטשת את השיחה המעניינת עם המרחב ועם העבר, וקופצת מדבר לדבר בניסיון להדגים את הרעיון העומד בבסיסה (מתחים מתהפכים בין האל מן האמנות לסקייטר מרדן המבקש לפרוץ גבולות ולהיות לאמן). חבל. ועדיין מעניין איך הגבר הפורנוגרפי של עבודה אחת הופך באחרת לאל מחול צעיר שכלוא בדימוי. וגם כאן בעיר האושר חוזר וצץ הפאון, כל פעם בגלגול אחר, למשל ברשומון של קורסאווה (או במקרה יותר צפוי, בפוסט על איור וכוריאוגרפיה).

*

מקס ארנסט

מרב כהן ב"באגים", הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

את "באגים" של מרב כהן לא אהבתי. כובד הראש היצוק שלה היה מרתיע ומיושן. אפילו רגע מקס-ארנסטי של אישה בלי ראש מדפדפת בספר (אניח לכם לדמיין איך זה) נותר צחיח בלי הומור ו/או פיוט. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא סתם נזכרתי במקס ארנסט. יש לא מעט רגעים של ראשים מחוקים או מוחלפים בחפצים בעבודה – ראש חולצה, מסכת תרמיל גב… כמו ברומן הקולאז'י של ארנסט La Femme 100 Tetes – משחק מילים שיכול להישמע כאישה בלי ראש (או בלי ראשים) / אשת מאה הראשים (ועוד כהנה אפשרויות). אולי מפגש עם ארנסט היה יכול לשחרר את העבודה? ואולי לא. הנה עוד אחד:

מקס ארנסט

*
התכוונתי לכתוב על כל העבודות שראיתי, אבל זהו. נגמר לי הכוח (וגם לכם מן הסתם).

על "תיכף אשוב" של איריס ארז אולי עוד אכתוב בפעם אחרת. זאת פשוט עבודת מחול עכשווית ומשובחת. מודעת לעצמה ללא ציניות או התחכמות, אנושית ללא טיפת סנטימנטליות, נבונה, יומיומית, מחוייכת, וגם פיוטית, בזכות עבודת המדיה של דניאל לנדאו והתאורה היפהפייה והמדויקת של עומר שיזף.

*

איציק ג'ולי נבחר להיות המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. אם לשפוט לפי הרמת מסך יש סיכוי שהוא יציל את הפסטיבל המסויד הזה. בהצלחה.

*

עוד על מחול בעיר האושר

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אוהבים אש של יסמין גודר

חוג ריקודי פינה באוש (דווקא זה מכל מה שכתבתי עליה, אולי מישהו סוף סוף ירים את הכפפה)

פעמיים דירת שני חדרים

על שעה עם אוכלי כל

ועוד

*

Read Full Post »

דניס סילק: הקדמה

דניס סילק (1998-1928) משורר ומחזאי בשפה האנגלית ואיש בובות וחפצים.

*

1. סיפור

חשבתי הרבה איך להציג את דניס ואת הקשר הייחודי שלו לעולם החפצים. בסוף החלטתי לספר סיפור. שמעתי אותו ממיקי מבורך. זה סיפור אמיתי על חזרת הקריאה של "חיזור" ו"נישואין", שני מחזות קצרים שדניס כתב. פא צ'וא, ישראלית ממוצא סיני עם שיער ארוך וחלק, ביימה אותם. מיקי אומרת שזה סיפור על פא. היא צודקת כמובן, אבל זה גם סיפור על דניס.

ובכן, חזרת הקריאה נערכה בביתו של דניס. הבית שמייקל שוסטר קרא לו "הבקתה המכושפת", היה מלא בחפצים; גם חפצים מיוחדים כמו בובת הבונרקו שדניס היה מכסה בטענה שהיא מעבירה עליו ביקורת, וגם חפצים רגילים וזולים שדניס אהב וכיבד. המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו. הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן.

לחפצים אגב, הוא התעקש לקרוא "דברים": things. ולא objects כמקובל בתיאטרון חפצים. אבל נחזור לסיפור.

בחזרה השתתפו השחקנים, רוני פיסקר, מיקי מבורך, ורחל ברדור שהיתה שחקנית תסכיתים בקול ישראל (מיקי תמיד מוסיפה פרטים כאלה שממקמים ומחיים את הסיפור), וגם דניס עצמו ופא הבמאית, שהיה לה כאמור שיער סיני ארוך וחלק (ומן הידועות היא שיש לי חולשה לשיער). ואולי גם אנשים נוספים מצוות ההפקה.

לדניס אגב, היו רק שתי כוסות בבית ובאחת מהן היה פרח. כשבא אורח היה צריך לשטוף את הכוס עם הפרח כדי שהאורח יוכל לשתות. למה היו לו רק שתי כוסות? כי הוא לא יכול היה לשאת את יתמותן של הכוסות העודפות בימים דלי אורחים.

ובכל מקרה, עניין הכוסות נפתר איכשהו וכל אחד מהמשתתפים מצא לו מקום. פא ישבה על הרצפה, שעונה אל שידת מגירות. החזרה היתה איטית ורגועה. אחרי כל משפט עצרו לאסוציאציות והערות. הקריאה התמשכה כשלוש שעות ואחרי שהסתיימה, פא רמזה לרוני שיתקרב. התברר שאחת המגירות היתה פתוחה מעט כשהתיישבה וקווצה משערה השחור והארוך השתרבבה לתוכה. כשנשענה לאחור המגירה נסגרה בחוזקה והשיער נתפס ומשך את ראשה לעבר התקרה. היא ישבה כל הקריאה בסנטר מורם בגלל השיער הלכוד.

למה התאפקה? כי היא סינית מנומסת, זה חלק מהתרבות. ומלבד זאת למדה מאמא שלה שככל שמתאפקים יותר גדֵל העונג שבשחרור. ולמה זה סיפור על דניס? כי רק בבקתה המכושפת שלו יכלה מגירה להשתלט על אדם ולהפעיל אותו במשך שלוש שעות כאילו היה בובה. רק אצלו יכלה במאית להפוך למריונטה כששערה הארוך מחליף את חוטי המנגנון.

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת. בכל פעם שהוא נכשל הוא חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. וכל הזכויות שמורות לה. לחצו פעמיים להגדלה

*

2. תערוכה

אביגיל שימל היא צלמת. היא צילמה את דניס במשך שנים. צילומים נהדרים עם חפצים ומסכות שמסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים. ועכשיו תרועת חצוצרה:

בשבוע הבא תיפתח כאן בבלוג תערוכת צילומים

אביגיל שימל, דניס סילק

כולכם מוזמנים

לתערוכה    וגם    לקטלוג

*

3. שיחה

לא הייתי קרובה במיוחד לדניס. ידעתי מיהו והוא ידע מי אני. ראיתי הצגות שלו. הוא ראה את שלי. לפחות אחת. יום אחד, כשהתגוררתי בארצות הברית קבלתי חבילה עם ספר: מחזות לאנשים ולבובות וכתבים אחרים על תיאטרון מאת דניס סילק. הוא שלח לי אותו, עם הקדשה רשמית מעט נבוכה. בדיעבד אני חושבת שזאת היתה הזמנה לשיחה. פחות משנה אחר כך הוא נפטר. התערוכה הזאת היא המשך של שיחת ה"דברים" שבה פתח. לקח לי קצת זמן לענות לו, אני יודעת; שש עשרה שנה זה כלום בזמן-חפצים.

*

עוד פוסטים על שפת חפצים

פניה ברגשטיין והליצן

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

ועוד המון

*

Read Full Post »

פיתתה ונאנסה (על המיתוס של מדוזה)

אני לא יודעת למה נזכרתי במדוזה (המפלצת המיתולוגית). אולי בגלל השיער, אולי בגלל יום האישה עם כל ה"קול באישה ערווה" ו"שיער באישה ערווה" שעושים קולות רקע. אולי סתם בגלל מצב רוחי הקצת שפוף. אבל כך או אחרת, פתאום נזכרתי שהיא לא היתה מפלצת בהתחלה. מדוזה היתה נערה יפהפייה בעלת תלתלי זהב, ש"חתנים מרובים ערגו לה, חיזרו אחריה" (מטמורפוזות, אובידיוס, בתרגום שלמה דיקמן), עד שפוסידון אל הים אנס אותה במקדשה של אתנה, ואתנה "גמרה בלבה לענוש את הפשע,/ ותהפוך לשרצים מאוסים את יפי תלתליה". השיער המושך נהפך לקטלני ונוסף לו מבט מאַבֵּן. בסופו של דבר נשלח פרסאוס לערוף את ראשה (מצווארה הכרות נולדו צאצאי האונס: כריסאור ואחיו הסוס המכונף פגסוס, וגם זה נושא לפוסט, האונס שמוליד פנטזיית בריחה כפולה, ביבשה ובאוויר, רק לא במים, כי הים הוא של פוסידון). אחרי עוד כהנה הרפתקאות הוענק הראש לאתנה שהטביעה אותו על שריונה. ומשם התפתח כנראה המנהג, לטבוע את ראשה המפלצתי על פתחים, מצבות, ומגינים כסגולה נגד רשע וסכנה. וזה גם פירוש שמה ביוונית: "שומרת", "מגינה".

בתמונה למטה – מדוזה במקדש אפולו, נערה מבוהלת.

.

המטמורפוזות של אובידיוס, הן שרשרת סיפורים על אנשים שהמירו את צורתם לחיות, צמחים ואבנים. זה לא גילוי שלי שחמישים מן הסיפורים עוסקים באונס שתוצאתו היא מטמורפוזה. הסיפור של מדוזה עצוב במיוחד. כי לא רק שהנערה נאנסה, היא גם נענשה והוכפשה. נעשתה לה דמוניזציה, פשוטו כמשמעו.

.

לפי ויקיפדיה (בתמונה למעלה, לחצו להגדלה) "מדוזה הייתה נערה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפיתתה את פוסידון אל הים, ונאנסה על ידו." פיתתה ונאנסה. אפשר לחשוב שלא עברו אלפיים שנה.

*

ה"מדוזה" האחרונה שבה נתקלתי היתה סיליה ממפלצות בע"מ. לפי הסרט, המפלצות פולשות לחדרי השינה של ילדים כדי להפיק אנרגיה מצרחות הפחד שלהם. אבל כשילד חודר לעולמן הן נתקפות פחד מוות שמקורו בבורות, וגם (לעניות דעתי) באשמה ובושה. כי ככה זה; אתה מתבייש שפגעת במישהו וכדי להרגיש פחות אשם אתה מספר לעצמך שהוא מפלצת, או שמישהו אחר מספר לך (למשל ראש הממשלה), כדי שתוכלו להמשיך בהפקת אנרגיה מהצרחות.

המפלצות רואות בילדים מפלצות. אנחנו (הצופים) רואים בהן מפלצות. במהלך הסרט מתברר שהכל דעות קדומות ופחד ואשמה. גם אנחנו כמותן, חוטאים בדמוניזציה לָאחֵר והזר.

ובהמשך לכך, יש משהו נלבב בקריצה המיתולוגית של הסרט, שמנטרלת את נחשי-השיער מן הדמוניות והופכת אותם לפריט אופנתי וגם למקהלה דעתנית המלווה את מצבי רוחה של הגברת. בתמונות למטה, סיליה ממפלצות בע"מ ושערה הדעתני (פתאום נזכרתי שלאמריקאים יש את הביטוי הנפלא הזה bad hair day).

.

.

נטעלי בראון חושבת שהמטמורפוזות מבטאות את הטראומה והדיכאון של הנאנסת. כלומר, שהמפלצתיות של מדוזה מבטאת את הזעם שלה ואת השנאה עצמית. אבל לא פחות מזה היא משקפת את הבושה והאשמה של האחרים, שלא מעזים להסתכל לה בעיניים פשוטו כמשמעו.

*

ובחזרה למיתולוגיה: מדוזה היא בסך הכל כלי במאבק ההיסטורי בין פוסידון לאתנה. יש להניח שפוסידון בחר לבצע את האונס במקדש כדי להרגיז את יריבתו. אתנה, שאינה חזקה דיה לפגוע בפולש, פוגעת במטרה הקרובה והקלה (וגם זה לא פס מן העולם).

ובמאמר מוסגר: אני קוראת את הסיטוציה הזאת על ילדים, לא פחות מאשר על נשים. הלא גם הם מתפקדים לא פעם כחוליה החלשה ביחסים הזוגיים הטעונים בין שני "אלים", אבא ואמא (מפליאה הגמישות של המיתוסים, הנכונות שלהם להתמסר לפרשנויות שונות).

*

ובחזרה לנשים: במישור אחד אתנה היא יריבתו של פוסידון, ובאחר היא משת"פית בדיכוי (וגם זה עדיין קיים). לא די שהפכה את מדוזה למפלצת היא גם עוזרת לפרסאוס להרוג אותה.

ואז היא מטביעה את ראשה של מדוזה על שריון החזה שלה כמו צייד קרקפות. וכולם הולכים בעקבותיה, כאילו זה מה שיגן על הבית שלהם, לנדות ולהרוג נאנסות (אני לא מנסה להקפיץ אתכם, אלא לתרגם למילים את ההיגיון המאגי מאחורי המנהג להטביע את ראש מדוזה על דלתות ומצבות ומגינים. אשמח להצעות נוספות).

.

בתמונה למעלה: פייר וז'יל, מדוזה – זולייקה, 1990
מתחתיה: רוברט מייפלת'ורפ, ליסה ליונס והעקרב, סביבות 1980

רבות מהתמונות של פייר וז'יל דומות זו לזו ומתערבבות למין הלך-רוח-גוף פייר וז'ילי. מדוזה נחרתת בגלל העוצמה של זולייקה ובגלל הנוף "הערוותי", מענני השיער ועד קווי המתאר של הגושים הנוצצים שביניהם היא עומדת. לפני שנים בקש ממני ידיד יקר לשלוח לו "תמונות של סוטות" לפרוייקט תיאטרלי שעסק ב"מסכת סוטה". שתי התמונות שלמעלה היו השתיים הראשונות שעלו בדעתי. אולי בגלל שנוצרו על ידי גייז, ואולי לא – הן מראות בלי לשפוט.

*

ואי אפשר לסיים בלי מרינה אברמוביץ', מדוזה בפני עצמה שעשתה קריירה מסדרת היפוכים של עוצמה וקורבנות (זה השיא כמובן). בתמונה למטה: מרינה אברמוביץ'

.

*

עוד באותם עניינים:

ME TOO גרסת המאה ה-11 לספירה

עוד על מטמורפוזות

על פיגמליון – פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה שכתבה מרי דה מורגן על בסיס אותה תבנית של נאנסה ונענשה)

*

ועל שיער

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

וכמובן – עץ השיער

*

ועל מרינה אברמוביץ'

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב

למה החץ מכוון תמיד ללב האישה

הפוסט הראשון של הכאב הגדול, על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »

שבוע עץ השיער, סוף הסיפור

פרק אחרון ב"עץ השיער" של מרי דה מורגן. המצלמה הזעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש מסיימת את מסעה.
לחלקים הקודמים של הסיפור:

לחלק הראשון 

לחלק השני

לחלק השלישי 

לחלק הרביעי

לחלק החמישי

*

מתוך הספר ההוא של גיל 19 (לחצו להגדלה) תמיד אהבתי מפות. הכיתוב מימין למעלה: חלקטנטן מן הדרך אל עץ השיער

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק ששי ואחרון)

תרגמה: מרית בן ישראל

.

"סוף סוף חזרת," קראה הנמרה; "כמעט נואשתי מלחכות."

"אבל למה?" אמר רופרט בפליאה, "הלא עברו רק כמה שעות."

"שעות!" אמרה הנמרה חלושות, "ששה חודשים חלפו מאז הלכת."

"ששה חודשים!" קרא רופרט. "הם חלפו כמו שעתיים."

"אבל חזרת והבאת את המטה," אמרה הנמרה באושר. "ועכשיו הכל בסדר. רק שאני רעבה מאד. כבר שבוע לא אכלתי, לא מצאתי שום עשב ראוי למאכל, ולכן עליך להכות אותי מיד."

"להכות אותך, יצור מסכן ומורעב שכמוך!" קרא המלח במבט מלא חמלה; "להכות יצור מסכן שבקושי זוחל! לא עולה בדעתי לעשות דבר כזה."

"הכה אותי, עליך להכות אותי, אני אומרת לך," קראה הנמרה, ופרכסה מולו על האדמה. "הכה אותי מיד או שזה ייגמר ברע בשביל שנינו," אמרה, והוסיפה בקול נורא: "האם לא אמרתי לך כמה אני רעבה? הכה אותי מיד או שאטרוף אותך!"

כשרופרט שמע את זה הוא הבין שאין לו ברירה. הוא אחז במטה הכסף והחל לחבוט בנמרה בכל כוחו. היא ספגה את המכות בדממה, ורק מדי פעם דרבנה אותו בקריאות: "יותר חזק, יותר חזק!"

רופרט ציית, ואז, רגע לפני שהשליך את המקל והכריז שלא ימשיך להכותה, התחיל עורה של הנמרה להתקלף עד שנשל כליל, ומתוכו הגיחה העלמה היפה ביותר שרופרט ראה מימיו. שיער הזהב הבוער שלה היה ראוי לעץ השיער עצמו ועיניה הכחולות הזורחות ושפתי השושן שלה היו יפות מן הפרחים המוזרים שצמחו לרגלי העץ.

רופרט בהה בה בפליאה בזמן שהניחה את ידה בידו ואמרה: "איך אוכל אי פעם להודות לך על מה שעשית בשבילי? אני טרווינה. ועכשיו בוא ונברח מן המקום הנורא הזה בשיא המהירות, אבל קודם תן לי אגוז שיגן עלי מלחשים."

ורופרט אמנם נתן לה אגוז, ובזמן שתחבה אותו למפתח שמלתה פנתה אליו בחיוך ושאלה: "האם אני דומה למה שציפית?"

"את הרבה הרבה יותר יפה," השיב. "האם באמת היית נמרה לפני רגע?"

"הייתי נמרה," אישרה טרווינה בזמן שפסעו במהירות לעבר החוף; "והייתי נשארת כזאת מן הסתם, לולא הגעת. ולא יהיה לי רגע של שלווה עד שנסתלק מן האי הנורא הזה, אף שאגוזי הזירבל הם ההגנה הטובה ביותר שלה יכולנו לקוות."

"עכשיו אני באמת מאושר שהמלכה איבדה את שערה," קרא רופרט. "כי זה מה שגרם לי לשחרר אותך טרווינה היפה."

ובינתיים מצאו את הסירה הקטנה. הם קפצו לתוכה והחלו לחתור בזריזות.

אחרי זמן מה נזכר רופרט בציפור ובהבטחתו ואמר לטרווינה שהנשר יופיע בכל רגע לקבל את האגוזים שלו.

"נותרו לך שמונה אגוזים," אמרה טרווינה, "ומתוכם הבטחת לו ששה. תן לו כמובן את מה שמגיע לו, אבל אני מפצירה בך בכל לשון של בקשה לשמור על השניים הנותרים. אחד נמצא אצלי ועליך לשמור על השני מכל משמר או שתהפוך לטרף קל כמו המלכה המסכנה. הנשר יתחנן לפניך שתתן לו את האגוז אבל אסור שיפול לידיו."

רופרט הבטיח, ולא עברה שעה קלה והנשר הופיע. הוא חג סביבם במעגלים ולבסוף נחת על חרטום הסירה.

"ובכן," אמר לרופרט ברשעות, "אני רואה שהשגת את הזרעים. עכשיו תן לי את האגוזים שלי."

"בבקשה," אמר רופרט, וכבר הוציא ששה אגוזים מכיסו ומסר אותם לציפור. הנשר לקח את אגוזי הזירבל בציפורניו ותחב אותם אל בין נוצותיו בלי לזוז ממקומו.

"מה עם האגוז האחרון?" אמר. "מה אתה מתכוון לעשות בו? אינך יכול לאכול אותו."

"אני מתכוון לשמור אותו למזכרת," אמר המלח.

"ומה הטעם בזה?" קרקר הציפור. "האם לא תתן לי אותו?"

"לא, איני יכול," אמר רופרט, "אתה צריך להסתפק במה שקבלת."

"בקן שלי הרחק בבית," אמר הנשר, "מחכים לי שבעה גוזלים קטנטנים, ויש לי רק ששה אגוזים בשבילם. האם לא תתן לי את האגוז האחרון בשביל הנשרון הקטן מכולם?"

כשהמלח שמע את זה הוא מולל את האגוז הטמון בכיסו. הוא הביט בנשר וכמעט הושיט לו את פרי הזירבל כשטרווינה התערבה. היא הניחה את ידה על זרועו כדי לעצור בעדו, ואז פנתה אל הציפור ואמרה:

"אין טעם שתבקש את האגוז כי לא תקבל אותו. אני יודעת היטב שאין לך גוזלים קטנים בבית, אתה סתם משקר כדי לסחוט ממנו את האגוז."

לשמע דבריה פנה הנשר לאחור, נסק בצרחה מבעיתה ועף לדרכו, ורופרט וטרווינה לא שבו עוד לראותו.

***

שנה שלמה חלפה מאז חלמה המלכה את חלומה המוזר וראשה היה קירח כבתחילה; איש לא מצא תרופה שתצמיח את שערה. אנשים סרקו כל מקום על פני האדמה. שליחי המלך יצאו לקצות תבל וחזרו עם צמחים זרים ומוזרים ותרופות עוד יותר מוזרות. רק עץ השיער האמיתי עדיין לא נמצא.

המלכה לא יצאה ממיטתה במשך חודשים וגם אחר כך מיעטה להופיע בציבור. ובסופו של דבר נואשה מלמצוא מרפא ושלחה להודיע למלך שהיא מתכוונת להסתגר בחדרה עד יום מותה, אלא אם כן יצווה על כל הנשים לגלח את ראשן, אין די בכיפות שחבשו. המלך הפציר בה לשקול את החלטתה אבל המלכה התעקשה, ומכיוון שלא יכול לשאת את המחשבה על פרידה ממנה, הוא נכנע ופרסם צו המורה לכל הנשים במדינה, מהדוכסית הראשונה ועד לקבצנית האחרונה, לגלח את ראשן כדי שהמלכה לא תתייסר למראה שערן.

צילם ריצ'רד אבדון (ותודה לנועה אסטרייכר ששלחה לי את הלינק)

מתוך קום דה גרסון. תצוגת סתיו 2011 (יובא מן הבלוג הנלבב  איי לאב ג'וש)

*

הזעם וההתמרמרות היו גדולים אבל איש לא העז להתקומם. התסיסה דעכה עד מהרה והתחלפה בהשלמה שקטה. והנה נקבע גם התאריך, היום שבו יגולחו הראשים בטקס פומבי לפי בקשת המלכה.

על פי בקשתה הוקם בכיכר השוק גרדום ענקי שעליו יעמוד ספר החצר. וכל הנשים, מן הנעלה ביותר ועד לנחותה מכולן, יעלו לבמה בזו אחר זו כדי שיגלח את שערן. מול הגרדום נבנו מושבי כבוד שמהם יוכלו המלך, המלכה וכל אנשי החצר לחזות בהסרת השיער.

ככל שהתקדמו ההכנות גדלה עליזותה של המלכה. היא אמרה שזה כמעט טוב כמו לקבל את שערה בחזרה.

מדי יום חזרו שליחים נוספים מהחיפוש אחרי עץ השיער, וכל אחד מהם הביא עוד צמח חדש ומוזר שלא הועיל למלכה. וכך או אחרת, הזמן לא עמד מלכת עד שהגיע יום הגילוח. הרחובות לבשו שחורים וגם הכסא שעליו יישבו הגבירות כאשר יאבדו את שערן, גם הוא נעטף בשחור.

השכם בבוקר נאסף קהל רב, ואז הגיעו גם המלך והמלכה ותפסו את מקומם, והאות ניתן להתחיל בגֵז הגדול.

הכרוז שלף את רשימת הגבירות וקרא לאישה הראשונה, דוכסית צעירה ויפה להפליא. היא ניתקה ממקומה באטיות וצעדה אל הכסא השחור כשהיא ממררת בבכי.

הדוכסית היתה לבושה בשמלת משי ארוכה ושחורה, ללא קישוטים, רק זרועותיה וצווארה הלבן והיפה היו מגולים ותלתליה החומים הרכים והמבהיקים נפרשו על כתפיה וגלשו עד מותניה. כה צעירה וכה אומללה. אנחה חלפה בקהל למראה הקווצות היפות שגורלן נחרץ.

עודה מתייפחת התיישבה הדוכסית על הכסא השחור ועצמה את עיניה בהכנעה. הספר השחיז את התער ועמד להתחיל במלאכה, הקהל עצר את נשימתו והנה נשמע קול קורא, "עיצרו!" ואחרי הקול הופיע גם המלח מתנשם ומתנשף, ומיהר אל הבמה כשידו הימנית שלוחה לפניו ומשהו קמוץ בתוכה.

"עצרו!" צעק במלוא גרונו כשחזר ומילא את ריאותיו: "הבאתי אותם – את זרעי השיער, מעץ השיער האמיתי!"

הספר הפיל את התער מידו. המלכה צרחה.

המלך ואנשי החצר רקדו ג'יג מרוב שמחה, בזמן שהדוכסית שראשה כמעט גולח נפלה על צווארי המלח בנשיקה.

"נסי אותם," דירבן רופרט את המלכה, "לפני שאת מגלחת את הנשים האלה, נסי את הזרעים. הם הגיעו מעץ השיער. ליקטתי אותם בעצמי."

כשהמלכה שמעה את המילים האלה פקעה סבלנותה, היא פרצה לתוך ההמון ופילסה דרך לבמה, הדפה את הדוכסית מהכסא השחור ותפסה את מקומה.

"אין כמו עכשיו," קראה. היא תלשה את כיפת המוסלין מראשה והשליכה אותה לקרקע. לא היה איכפת לה שכל העולם רואה את קרחתה המבהיקה. "פזר את הזרעים בעצמך, מלח יקר, בוא תראה לי מה הם שווים."

רטט של התרגשות חלף בקהל. הס הושלך כשרופרט פרש את ממחטתו, ובזהירות ובנחת פיזר את הזרעים על ראשה המורכן של המלכה. בן רגע בצבצה מן הראש פלומת שיער דקה ובהירה שנהייתה יותר עבותה וכהה ככל שצמחה והסתלסלה בעדינות והתארכה עוד ועוד מול עיני הקהל.

"מה קורה?" נאנקה המלכה. "ראשי מרגיש מוזר מאד, האם זה צומח?" וכבר לא היה צורך בתשובה. המילים אך פרצו מפיה כשגלי שיער רכים בדיוק בגוון של אלה שאיבדה, נגעו בכתפיה והמשיכו וצמחו עד כפות רגליה. למראה התלתלים היא צרחה באושר ואיבדה את הכרתה, בזמן שהמלך ואנשי החצר וכל הנוכחים צווחו והריעו כאילו יצאו מדעתם.

באותו לילה הוארה העיר ונשף גדול נערך בארמון. ולמחרת נכחו המלך והמלכה וכל אנשי החצר בחתונתם של רופרט וטרווינה. ואחר כך קיבל רופרט את הפרס.

את אחד מאגוזי הזירבל נתן רופרט למלך, שתלה אותו על דלת הארמון להגנה מכישופים ומפֵיות רעות; אבל את האגוז האחר שמרו הוא וטרווינה לעצמם, ואולי זו הסיבה שהם היו מאושרים ביחד, עד יום מותם.

*

תם ולא נשלם; בשבוע הקרוב (לא מיד, צריך הפוגה) פוסט על הסיפור. כל מי שהתאפק ולא חיווה את דעתו עד עכשיו בציפייה לסוף הסיפור – מוזמן. אני בטוחה שיש יותר מדרך אחת משכנעת לקרוא אותו.

*

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

*

על שיער ואברים אחרים

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

מיצגניות וגיבורים

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד על אגדות כאן בבלוג

Read Full Post »

שבוע עץ השיער, היום החמישי

הפרק הלפני אחרון של "עץ השיער" מאת מרי דה מורגן ; כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.
לחלקים הקודמים של הסיפור:

לחלק הראשון 

לחלק השני

לחלק השלישי 

לחלק הרביעי

להלן החלק החמישי והלפני אחרון

*

פרט מתוך גן התענוגות הארציים, הירונימוס בוש

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק חמישי)

תרגמה מרית בן ישראל

.

הנמרה סיימה את דבריה ופנתה הצדה למחות דמעה וגם רופרט עצמו כמעט בכה על הפורענות שנפלה עליה.

"אבל איך אוכל לעזור לך, טרווינה האומללה?" שאל לבסוף.

"לעזור לי!" קראה הנמרה בעיניים זוהרות משמחה. "האם אינך מחפש את עץ השיער, והאם המטות שבהם צריך להכות אותי אינם צומחים סביבו? מלח יקר וחביב, אני בטוחה שלא תסרב לקטוף מטה ולהכות אותי בעזרתו."

רופרט לא יכול היה לסרב כמובן, גם אם המחשבה על הכאתה מלאה אותו גועל. אחרי הפוגה קצרה התרוממה הנמרה ממקומה ובקשה גם ממנו לקום.

"הגיע הזמן," אמרה, "שתמשיך במסע. איני יכולה להתלוות אליך אבל עליך להמשיך ישר, לא לפנות ימינה או שמאלה, ולשמור על אגוזי עץ הזירבל מכל משמר, כי הם ההגנה הטובה ביותר נגד לחשים וכישופים. אתה תמצא אותי כאן גם בדרך חזרה, רק אל תשכח להביא כמה מהמַטות הצומחים ליד עץ השיער.

רופרט חזר והבטיח ואז נפרד מן הנמרה לשלום והמשיך בדרכו. הוא הרבה כל כך לחשוב על סבלה של טרווינה האומללה עד שכמעט שכח את שערה של המלכה ואת הפרס הממתין לו. הוא השתוקק למצוא את עץ השיער הנפלא כדי להכות את הנמרה במטות הצומחים לרגליו יותר מאשר כדי להשיג חופן זרעים למלכה.

ככל שהתקדם הוצרה הדרך. סלעים משני הצדדים פלשו לתוכה והתקמרו מעליה והסתירו את אור השמש. מסביב נאנקה הרוח באופן מעורר רחמים. אי שם נשמע קולם של מים מפכפכים. ובינתיים חסמו הסלעים את הדרך אבל רופרט הבחין בדלת קטנה, הדף אותה וירד לתוך מעבר תלול ואפל. לא עבר זמן רב ואור קלוש הסתנן אל המנהרה ורופרט מצא את עצמו מול קיר גבוה, כה גבוה שקצהו לא נראה לעין. בתוך הקיר היה שער שעליו נכתב באותיות זהב:

רק מי שיודע יכול לעבור
רק מי שאין בו פחד יכול לדעת.

והוא זכר את דברי הציפור ועמד מול השער ואמר:

אני יודע, אני יודע,
בפנים הרוח מתפרע,
בפנים המים זורמים.
אני יודע, אני יודע,
כך עץ השיער צומח,
בלילות ובימים.

בן רגע נפתח השער ורופרט פסע פנימה והביט סביבו.

הוא ניצב על כברת אדמה ארוכה ושטוחה, אם כי האור ששטף אותו היה כה מסנוור שלרגע או שניים בקושי הבחין במה שנמצא מתחת לאפו.

האור הזה לא דמה לשום דבר שהכיר. כשעיניו של רופרט הסתגלו לצבעו הירקרק הזך הוא גילה שהאור ממלא כל נקיק ופינה. את הצללים היחידים סיפקו קרניה השחורות של השמש השחורה שזרחה בשמי המקום.

זה היה מוזר להפליא. הוא שפשף את עיניו וחזר להביט. השמש עדיין היתה שם, שחורה כפחם עם קרניים שחורות ארוכות בתוך הנהרה שהציפה את כל השאר.

קצת הלאה משם זרם נהר שחור מסביב לאי שבטבורו התנשא תל, ובראשו צמח עץ – איזה עץ! לבו של רופרט ניתר בקרבו, הוא כמעט יצא מדעתו מרוב שמחה כי עכשיו ידע שהגיע למחוז חפצו. לעץ הזה לא היו עלים. הוא היה מכוסה בשיער דק ורך שצמח על הענפים וגלש בגלים לאדמה. רופרט לא הבחין בפרטים, כי הנהר היה רחב אבל מהמקום בו עמד ראה שהאי מכוסה בזנים רבים של צמחים. הוא התיישב על הגדה הזרועה בחלוקי נחל והשקיף לעברו ותהה כמה עמוקים המים ואיך יוכל לחצות אותם ולהגיע לאי. ותוך כדי כך הוא שלח יד לכיסו והוציא משם בהיסח דעת, אגוז זירבל. עודו מתעסק באגוז והנה שמע קול פכפוך וראה ברבור ענקי ממהר לקראתו. הברבור היה גדול כסוס, צבעו צהוב מבריק וזוג עיני אש אדומות יורות גצים היו קבועות בפרצופו. רופרט נרתע לאחור בזמן שהברבור הזועם הרעים עליו בקולו:

"איזה מין אדם אתה? ומה אתה עושה פה, קרוב כל כך לעץ השיער הפלאי?"

"שמי רופרט," אמר המלח שכל עצמותיו רחפו, "ופָנַי לשלום, אני רק רוצה לאסוף כמה זרעים כדי להחזיר למלכה את שערה. אודה לך מאד אם תגיד לי איך לחצות את המים וכמה הם עמוקים."

הברבור לא ענה, רק נעץ עיניים חמדניות באגוז המונח בידו של רופרט.

"מה יש לך שם?" הוא שאל לבסוף בקול הרבה יותר שקט. "זה נראה כמו אגוז זירבל. בחיי, חלפו אלפיים שנה מאז טעמתי אחד. תן לי פירור משלך."

"בבקשה," רצה רופרט לומר, וברגע האחרון נמלך בדעתו ואמר:

"אתן לך את האגוז כולו בתנאי שתרכיב אותי על גבך ותיקח אותי לאי ותמתין לי עד שאאסוף את הזרעים ותחזיר אותי לכאן, רק אז תקבל את האגוז."

הברבור הרהר מעט ולבסוף אמר: "מסכים." ומיד שחה אל הגדה ורמז לרופרט שיטפס על גבו. המלח ציית והם חצו את המים ביחד, במהירות הבזק, וכשהתקרבו לאי היסב הברבור את ראשו המוארך לאחור ואמר: "מה שלא תעשה, אל תניח לפרחי הפה לנשק אותך, גם אם יבקשו מאד. הם לא רוצים לנשק אלא לנגוס פיסת לחי; הם רעבתניים מאד."

פרט מתוך "דיוקן הקשת בענן" של המלכה אליזבת. שמלת האזניים והעיניים שהיא לובשת מסמלת את תהילתה, כולם שומעים ורואים אותה. צוייר על ידי אמן לא ידוע בסביבות 1600 (פרט מן הדיוקן מופיע גם על עטיפת "קולה של המילה", ראו כאן, בטור השמאלי)

רחל רבינוביץ'

המלח הודה לברבור על עצתו וירד אל האי בקפיצה. התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי." אבל רופרט זכר את דברי הברבור. הוא התרחק מן הפִּיות ובחן את הפרחים האחרים; כמה מהם נראו כמו אוזני דונג עדינות בין עלים ירוקים כהים. הם היו נחמדים פרחי האוזן, אבל לא יפים כמו העיניים שצמחו על גבעולים דקים מורכנים כגבעולי רקפת. היו שם עיניים גדולות, עיניים קטנות, עיניים כחולות, עיניים חומות, עיניים שחורות, עיני שקד, עיניים עטורות ריסים כהים מסולסלים, עיניים שעפעפיהן כמעט קירחים או כבדים… וכל העיניים, מכל הזנים והמינים הביטו בו בסקרנות. הן כל כך מצאו חן בעיניו שרצה לקטוף לו כמה. אבל כשהושיט את ידו אל עין כחולה נוצצת שיופיה שבה את לבו היא פרצה בבכי תמרורים והוא חס עליה והניח לגבעול, מה שגרם לפרחי השפתיים לגעות בצחוק צורמני. ובינתיים התקרב אל עץ השיער וכבר לא חשב על שום דבר אחר. העץ הנפלא היה מכותר במעין גדר כפולה של צמחים ירוקים כהים בעלי עלים ארוכים וקשוחים. במקום פרחים התנשאו מן העלים מַטות כסף גבוהים וצפופים שהתחברו למעין סבכה שחסמה את הדרך לעץ.

המלח מישש את המטות בזהירות ובדק היכן כדאי לאחוז כדי לקטוף אותם. אלה היו ללא ספק, המטות שעליהם דיברה טרווינה. הם היו מחוברים לצמח במין ציר, ורופרט לפת אחד מהם קצת מתחת למחבר וניסה לשבור אותו. אבל ברגע שהתחיל למשוך סב המטה על צירו וחבט בפרצופו בכוח כזה שרופרט איבד את שיווי משקלו, ופרחי השפתיים שוב געו בצחוק.

"הו, אגוזי הזירבל," קרא רופרט והוציא אחד מהם מכיסו, "עזרתם לי קודם, עזרו לי גם עכשיו." עוד לא גמר לדבר וכבר פרצו כל פרחי השפתיים בצעקות: "אגוז, אגוז, תן לנו אגוז זירבל!"

ופה ורוד יפהפה שצמח על גבעול ארוך פנה לחבריו וקרא: "שקט!" ואחר כך נרכן אל רופרט ואמר: "שמע, קח את האולר שלך וקצוץ את האגוז לחתיכות קטנות שיספיקו לכולנו, ואנחנו כבר נטפל במטות הכסף, נחתוך אותם בנשיכה שתוכל להגיע לעץ."

רופרט הסכים ושלף את אולרו בזמן שכמה מן הפִּיות נעצו את שיניהם במטות הכסף. לשווא התנופפו המטות והצליפו לכל עבר, הם לא הצליחו לפגוע בפרחי השפתיים שהמשיכו לכרסם בהתמדה עד שחצי תריסר מטות נחו על הקרקע והגישה לעץ השיער נפתחה.

רופרט מיהר לחלק את האגוז הקצוץ בין פרחי השפתיים (הפיות נפערו בחמדה) ואז פסע ונעמד מול העץ.

מתוך דידו ואיניאס של הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולטס

איזה עץ נפלא זה היה! השיער שגלש מהענפים החליף צבעים – כלפי חוץ הוא היה שחור ובפנים הלך והבהיר עד שהפך לזהב טהור ועדין. רופרט הושיט את ידו והעביר את אצבעותיו בשיער.

כמה עבות ורך למגע הוא היה! מה לא היו גבירות החצר נותנות תמורת ענף קטון, חשב, מה שהזכיר לו את קרחתה של המלכה והוא פנה לחפש את הזרעים.

הם נחבאו בתרמילים קטנים וצמודים לענפים. רופרט ניסה לתלוש אותם אבל הם היו מחוברים לעץ בשערות כה עבות וחזקות שהוא נזקק לסכינו כדי לנתק אותם, וגם אז חלפה שעה ארוכה עד שהשלים את המלאכה. את הזרעים שאסף, לא יותר מקומץ, עטף בזהירות בממחטה וטמן קרוב לחזהו. כשפנה ללכת נעצמו כבר פרחי העיניים ושקעו בשינה עמוקה; וגם השפתיים חדלו מלהגן. הן לא אמרו אף מילה כשחלף על פניהן. השמש השחורה שקעה במהירות. קרניה השחורות התארכו. רופרט לקח את מטות הכסף ומיהר אל המקום בו המתין לו הברבור הצהוב.

"הזדרז," אמר הברבור, "התמהמהתָ מאד! האור כבר עולה ואני רוצה לישון."

"לישון!" אמר המלח בפליאה. "בדרך כלל הולכים לישון בחושך ודווקא מתעוררים באור."

"באמת?" אמר הברבור בבוז. "איזה מנהג מטופש; מה הטעם לעצום את העיניים כשממילא חשוך? האפלה מעולם לא הכאיבה לעיניים. הרבה יותר הגיוני לעצום אותן כשהאור מתגבר עד שקשה לשאת אותו בעיניים פקוחות.

רופרט לא ידע מה ישיב ולכן שתק בזמן שהברבור שחה אל החוף.

"ועכשיו," אמר הברבור, כשהוריד את המלח על הגדה, "תן לי את האגוז שלי ושמע לעצתי, עליך לצאת מכאן מהר ככל האפשר, לפני שהאור יגיע לשיאו והזוהר יסמא אותך.

רופרט ציית ומיהר לדרכו. השמש השחורה שקעה במהירות ובוהק עמום התפשט בכל מקום. כשהשמש נעלמה הבוהק נהיה כה דחוס ומסנוור שרופרט נאלץ להליט את עיניו ולגשש את דרכו כעיוור. ביציאה לא נדרש שום דקלום. השער היה פתוח לרווחה, אף שקודם, כשרופרט נכנס, הוא נסגר בטריקה עזה. רופרט חצה את המעבר החשוך בכל המהירות שבה נשאו אותו רגליו, וכשחזר ויצא לאור היום ישב להרהר מעט בדברים המוזרים שראה. הוא היה בטוח שחלם לולא הזרעים העטופים בממחטתו ולולא מטות הכסף המונחים לרגליו. לא הרחק משם עדיין נצבו החמניות, ממש כמו ברגע שעזב אותן, שורות שורות, עם הפנים היפות הניבטות מתוכן והזרועות הלבנות והידיים המושטות, וכעבור דקות אחדות הופיעה גם הנמרה, כחושה מאד ומתקדמת לאטה, בגרירת רגליים, כאילו אפסו כוחותיה.

*

לסוף הסיפור

*

עוד באותו עניין (שיער וחלקי גוף אחרים):

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

Read Full Post »

שבוע עץ השיער, היום הראשון

פעם הראיתי תמונות של דינוזאורים לילד קטן שלא שמע על קיומם. חשבתי שהוא יתלהב והוא אמר בזלזול: "אני מכיר את זה, חלמתי על זה." כך פחות או יותר – רק בפליאה במקום זלזול – הרגשתי, אני עדיין מרגישה, מול "עץ השיער" של מרי דה מורגן.

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.    

כשלושה שבועות נעדרתי מכאן, ההפסקה הגדולה ביותר מאז שפתחתי את הבלוג. ובחודש הקרוב, בט' תשרי, בערב יום כיפור לפי התאריך העברי, או בארבע עשרה לספטמבר (חג הדרקון, לפי לוח עיר האושר), יחול יום הולדתי. תרגמתי את "עץ השיער" כמתנה מעצמי לעצמי ולכל מי שכבר נשבה בקסמה של מרי דה מורגן, ובכלל.

מפאת אורכו של הסיפור – כ 7,000 מילים – חילקתי אותו לששה המשכים לא שווים שיפורסמו מדי ערב. בפוסט השביעי אכתוב בזהירות אמנם, כמה מילים משלי. פרשנויות, כפי שרבים מכם יודעים, גורמות לי אושר, אבל יש מרחבים סיפוריים שפשוט מתפוררים מנגיעתן."כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," אמר יוזף בויס, "בייחוד כשמדובר … במשהו שיש בו מן המסתורין ומן החידה."
ויש הרבה משניהם ב"עץ השיער".
אבל די בהקדמות.

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק ראשון)

לפני שנים רבות חייתה מלכה צעירה שנחשבה לאישה היפה ביותר בעולם. עורה היה צחור וחלק כמו שנהב ועיניה נצצו ככוכבים. אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור. השיער היה כה ארוך שהשתרך אחריה בלכתה, וכה עבות עד שנדרשו שלוש משרתות כדי לסרקו וכדי לקלוע אותו מדי בוקר. כל יום היה ספר החצר חופף ומבשם את השיער ובוחן אותו ביסודיות לוודא שלא נחלש או נשר. וגם המלך, בעלה של המלכה, היה גאה כמו אישתו בשיער הנהדר; הוא העניק לה קישוטים יפהפיים, מסרקי זהב וסיכות יהלומים, וציווה על גנן החצר לשמור את היפים בפרחים כדי לנעוץ בשערה.

עלי שלכת של עץ אשור

ולא רק המלך והמלכה, גם כל אנשי החצר ובנות הלוויה, וכל אחד ואחד מתושבי הממלכה – סגד לשערה של המלכה; ואף שכמה מהגבירות התקשו לכבוש את קנאתן, גם הן הסכימו שיהיה זה אסון לאומי מן המעלה הראשונה אם משהו יקרה לשיער.

בוקר אחד, כשהמלכה ישבה ליד החלון ורקמה, חלפה על פניה ביעף ציפור גדולה. זה היה ציפור זכר, דמוי נשר עם מקור מעוקל ועיניים מכוערות ופראיות. זמן מה חג מול החלון הפתוח ולבסוף נחת על ענף של עץ דובדבן וצפה במלכה השקועה במלאכת הרקמה. היא לא הבחינה בו כלל עד שפער את מקורו ואמר בקול צורם:

"בוקר טוב, מלכה; יש לך המון שיער."

המלכה צחקה, מרוצה שאפילו נשר פשוט מתרשם מיפי תלתליה.

"כן," אמרה וטלטלה את השיער שהתנחשל סביבה. "יש לי יותר שיער מלכל אישה אחרת בממלכה."

"אם כך, את יכולה להפריש לי קצת," אמר הציפור, "אני זקוק לחומר רך כדי לרפד בו את קיני, וכמה משערותייך יפתרו את הבעיה."

"שערותי!" קראה המלכה, לוטשת את עיניה בתדהמה. "בשערותי היפהפיות אתה רוצה לרפד את קינך העלוב! אתה כנראה משוגע. האם אינך יודע שאני המלכה ושאני מחשיבה את שערותי יותר מכל דבר אחר על פני האדמה?"

"ובכל זאת, הן יתאימו מאד לצרכי. את תעשי בחוכמה אם תתני לי כמה," אמר הציפור באיום.

"באמת," קראה המלכה, "לא עולה בדעתי למלא את בקשתך. מעולם, בכל ימי חיי, לא נתקלתי בחוצפה כזאת. עוף מכאן או שאצווה לירות בך."

"החיילים שלך לא יוכלו לפגוע בי," גיחך הציפור; "ואת תתחרטי מרה אם תשלחי אותם לנסות. אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה, מלכה. האם תתני לי כמה משערותייך לרפד בהן את קני?"

"לא אתן," ענתה המלכה וכמעט בכתה מרוב זעם; "באיזו זכות אתה מבקש דבר כזה."

הציפור לא הוסיף לדבר, רק נסק לאטו והחל להקיף את העץ שוב ושוב, ובזמן שחג סביבו הוא זימר בקול חרישי:

כשהענפים ייחשפו ברוח הקרה,
תאבד גם המלכה הגאה את שערה;
בבוא האביב ישובו העלים
אך היכן ומתי יימצאו התלתלים?

כשסיים את שירו, פלט הנשר צרחה חדה ונעלם מעיני המלכה המשתוממת.

לפרה רפאליטים, בני דורה וחוגה של מרי דה מורגן, היתה חולשה לשיער. אנתוני פרדריק סנדיז – הלנה מטרויה

עוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, דנטה גבריאל רוזטי, ליידי לילית

ועוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, ג'ון אברט מילה, שושבינה

עץ השיער, אייר ויליאם דה מורגן, 1877

הסתיו היה בעיצומו. המלכה שמעה את הרוח שורקת בין הענפים, ועד מהרה נשרו גם כמה עלים מעץ הדובדבן. ובעודם מפרפרים על האדמה, נשר לחיקה של המלכה גם חופן תלתלים.

היא נחרדה ורצה אל המלך בדמעות, לספר לו מה קרה. המלך צחק והבטיח לה שהציפור אינו יכול לעולל לה כל רע. השיער לא נשר בגלל הרוח, זה בסך הכל מקרה.

ובאשר למלכה, היא עדיין התקשתה להרגע. באותו לילה, אחרי שהגברות הברישו את שערה נותרו שערות רבות על כל מברשת ושניים או שלושה תלתלים צנחו לרצפה. ולמחרת בבוקר כשהתעוררה נחו על הכרית כמה קווצות חומות רכות שניתקו מראשה, וכשקמה מן המיטה נפל עוד אשד שיער ונערם על הרצפה.

המלכה האומללה פכרה את אצבעותיה והזעיקה את ספר החצר, שמיהר להגיע עם כמה וכמה בקבוקי תרחיץ  לחיזוק השיער; אבל כל התרחיצים שבעולם לא יכלו לעצור את הנשירה המבהילה שהלכה והואצה עד שאי אפשר היה להתכחש לה. הגבירות התקשו לקלוע תסרוקת מהשיער המִדלדל. קרחת קטנה נפערה על ראשה של המלכה שלא העזה להציץ בעץ הדובדבן ולבדוק כמה עלים נשארו. בכל פעם שהרוח נשבה היתה שומעת אותם נושרים. היא נרעדה כשחשבה כמה מהר ייעלמו. ובוקר אחד, אחרי ליל סערה, היא מיהרה לחלון, וראתה שלא נותר אף עלה על עץ הדובדבן, הענפים היו לגמרי קירחים. וכשפנתה לראי גילתה שגם ראשה שלה התקרח למרבה הזוועה. התלתל האחרון נשר והותיר את ראשה לבן וחלק כביצה. היא צרחה והתעלפה מרוב אימה. הגבירות נחפזו לעזרתה וגם הן נאלמו דום. ובאשר למלך, צערו היה כה גדול שהתייפח בקול רם.

המלכה הושכבה במיטתה, וכל רופאי וסַפָּרי החצר ערכו כנס גדול על שיטות להצמחת שיער. ובזמן שהחליטו על סדרת טיפולים, הסתגרה המלכה בחדרה. כדי להסתיר את הבושה נמסר שנפלה למשכב. אבל הימים חלפו ואפילו שערה אחת לא בצבצה מראשה הלבן והחשוף של המלכה. ולבסוף לא ניתן עוד להסתיר את אסונה. החדשות התקבלו בצער גדול ואבל כללי הוכרז עד שישוב השיער ויצמח. המלכה כיסתה את קרחתה בכיפת תחרה קטנה מעוטרת באבנים יקרות. זו היתה כיפה קטנה ונחמדה שהחמיאה לה מאד, כך לפחות טענו כל אנשי החצר. אבל היא לא היתה יפה כמו השיער שאבד, ובפעם הראשונה שהמלכה חבשה אותה בציבור היא בקושי עצרה את דמעותיה.

וכך חלפו הימים, ללא שינוי; הרופאים והסַפָּרים שברו את ראשם כדי למצוא תרופה לקרחת, והמלכה איבדה את תאבונה מרוב כעס ולבסוף חלתה ונפלה למשכב. בלילה הראשון למחלתה חלמה חלום שליווה אותה במשך כל היום. היא חלמה שהיא יושבת בגן הארמון ופתאום צץ מולה אישון, מין יצור מוזר שכמוהו לא ראתה מעולם; לא גבוה מעכביש גדול ולבושו ירוק מכף רגל ועד ראש. למראה המלכה החל האישון לרקוד ולשיר את המילים הבאות:

כשהעשב דליל, עת לקצור, עת לקצור,
אבל כשהאדמה חשופה, יש לזרוע, זרוע, זרוע.

עודו מזמר, שלף האישון מכיסו חופן זרעים קטנטנים וזרה אותם סביבו. ומיד נבט מן האדמה צמח קטן שגדל וגדל וגדל עד שהפך לעץ עבות, מן הגזע פרצו ענפים ובמקום עלים הנצו מתוכם פקעות קטנות של שיער שגדלו וגדלו עד שנגעו באדמה וכיסו את העץ מכל עבריו.

כשהמלכה הקיצה משנתה היא לא חדלה לחשוב על העץ המוזר; ובלילה הבא כשנרדמה, היא חלמה אותו חלום בדיוק. וגם בלילה השלישי היא חלמה אותו חלום, וכשהתעוררה שלחה לקרוא לבעלה וסיפרה לו את חלומה במשך שלושה לילות רצופים.

"ועכשיו, בעלי היקר," המשיכה, "אני משוכנעת שהדבר היחיד שיכול לשוב ולהצמיח את שערותי הוא כמה זרעים מעץ השיער. ואני מתחננת לפניך שלא תחסוך במאמצים למצוא את העץ המופלא, ושתציע פרס לכל מי שיביא מידע על מקום צמיחתו. כי אני מרגישה —" וכאן השתנקה המלכה וקולה נצרד – "שאם לא אמצא את עץ השיער לעולם לא אקבל את שערי בחזרה, ואם לא אקבל את שערי, אמות, כי אין לי חיים בלעדיו." כשהמלכה סיימה לדבר היא שבה וצנחה אל הכרית ועצמה את עיניה.

הפרה רפאליטים ושגעון השיער – רישום של תומפסון על פי הגבירה משאלוט של ויליאם הולמן האנט. את הציור המקורי הנפלא אפשר לראות בפוסט על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

לחלק הבא של הסיפור

*

עוד על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל (שבו אפשר לראות בין השאר את הרפונזל הפרה הרפאליטית של Cowper שהיא הכי המלכה של "עץ השיער")

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

ועוד.

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************

*

Read Full Post »