גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!
*
את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".
שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.
מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל
תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.
תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)
באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.
כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:
1. "צינורה של דם"
שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.
*
2. כותנות
"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.
רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936
מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.
3. שלוש שהן אחת
איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:
* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.
* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:
"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)
* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.
*
4. אילו
"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.
*
5. פרפטום מובילה
שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור.
מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה
6. ברכה
[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?
ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה
מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה! מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!
*
7. פילפול
תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה. הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.
*
גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!
*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק
עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם
מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה
איזה פוסט יפהפה.
חבל שאי אפשר לראות את המופע כולו.
איזה יופי. משחק הצבעים בולט מאד, כמובן, אדום-לבן-שחור כמו בשלגיה
הסיפור מעצבן. בזמן האחרון אני מוצאת עצמי מחפשת טקסטים מרפאים, אז מצאתי לחש נגדי לסיפור היפה מעצבן שהבאת
http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1822&wrkid=9874
אה – וצריך לציין את זה למרות שזה ברור מאליו – תמונות משגעות, ממש
(סליחה על ההצפה בתגובות)
ואם אני קוראת את עגנון דרך השיר של אלתרמן, הרי שלא רק שלוש התופרות הן אותה אחת, אלא גם הכלה היא שיקוף של השלוש האחרות – דרך הכמיהות שלהן, למשל.
כשקוראים את הסיפור בדרך הזו מגלים שהארכיטיפ הנשי מתפצל לשניים – הצד הנשי העמלני, הסיזיפי, חסר התוחלת
מול הצד הנחשק, המואר – דימוי הכלה
נוצר קשר (קשר דם) בין שני הייצוגים הנשיים, כלומר הטוות מעבירות משהו מעצמן אל הכלה – את הידיעה שאמנם ברגע זה היא כלה, אך ברגע הבא גם היא תצטרף לספסל התופרות, ותוכל להצטרף אליהן בתפירת התכריכים, כי זו גם אחריתה שלה, כלה או לא כלה.
לכן האב (החוק, הסדר הטוב) כועס – כי הנשים התופרות מפרות את קשר השתיקה ומלמדות את הכלה הצעירה את דרך העולם, מפיגות את תמימותה (הדם על השמלה)
הוי איזה סיפור
סימוו וייל היתה ודאי טוענת כי סיפורו של עגנון הוא סיפורה של ההיסטוריה האנושית כולה
דם, עוני, מחלות, קיפוחם של העניים וחוזר חלילה. אני גם בטוח שהיא היתה אוהבת את אזוכרן של שלושת המוירות בהקשר הזה. אבל אני דווקא חשבתי על שלוש הנשים הטרויאניות הקובה, אנדרומכה וקסנדרה, הנדונות לגורל טראגי מאוד. לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור המזעזע ההוא של י"ל פרץ שפעם הבאת כאן באתר, ורציתי לפרסם בזאת הודעה משמחת כי בניגוד למיתוס שהשתרר ז'ורז' פרק לא היה קשור בשום קשר משפחתי שהוא לי"ל פרץ. ועוד דבר ככלות הסבל, עוד שורות של נאזים חכמת בתרגום עפרה בנג'ו:
האנושות הגדולה מתחילה לעבוד בגיל שמונה
נישת בגיל עשרים
מתה בגיל ארבעים
אנושות גדולה
…
לאנושות הגדולה אין צל על אדמתה
אין פנס ברחובה
אי שמשה בחלונה
אבל יש גם תקווה
כי בלי תקווה אין חיים.
(טשקנט, 7 באוקטובר 1957)
את שלוש אחיות למדתי בתיכון. אך לדאבוני איני זוכרת אם זה נכלל בסילבוס של השתי יחידות הבסיסיות, או ביחידות הרחבה לחמש.
"ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה." אני מאוד אוהבת את המשפט הזה: הקצב, המצלול, המילים, הקומבינציה שלהם יוצרת שירה של ממש.
אני מאוד אוהבת את הניתוחים וההקשרים שאת מביאה לאגדות ולסיפורים מוכרים יותר או פחות. תודה.
ז'ניה, תודה, איזה יופי שאהבת!
מירי, מעניין שגם אני בזמן כתיבת הפוסט הרגשתי צורך דחוף במרפא ואפילו חסכתי לכם את התמונה הכי חריפה של יריקת הדם/בכי (לאור התגובות אני שוקלת מחדש). כך שתודה גם על האלתרמן וגם על הפרשנות שמסלקת (זאת לא המלה המדויקת, אבל עד שאצטלל) את הבידוד הנורא של האחיות. ותציפי כאוות נפשך, אני אוהבת להשתכשך.
ושועי, באמת הם לא היו קרובים? או זה רק ה"הוי אילו" שלך?
ותודה על חכמת (הוא פשוט הפך לאחרונה, לאחד המגיבים).
תמר, כל הסיפור הוא שירה. זה היה תענוג להגיד אותו בקול בזמן שהצגתי. וכיף שאת באה ואוהבת, תודה.
הרחבת את לבי. תודה.
באמת, לפי דיויד בלוס
וגם לפי יורם ברונובסקי ז"ל
מדובר במיתוס, שפרק לא ממש טרח לסתור אותו
אבל במיתוס של ממש
ואני מצטט מברונובסקי בעברית:
אך בביוגרפיה שלו מזים דיויד בלוס את המיסטיפיקאציות הקסומות הללו וביניהן את הייחוס המופלא לי"ל פרץ. ז'ורז' פרק היה בו של יצחק (איצק) יודקו פרץ, שלא היה לו קשר משפחתי ע הסופר היידי הרומנטי. בנו, הסופר
האנטי-רומנטי לכאורה, מצא קשרים ספרותיים בין יצירתו ליצירת הסב המיתי, אך העלים אותם בחוק דקיק בתוך המרקם (הטקסט) הססגוני-שגעוני שלו
(יורם ברונובסקי, מכתבים מדומים: מסעות, מפגשים, דיוקנאות, ופולמוסים במחוזות התרבות, הביאו לדפוס אברהם יבין ויהושע קנז, הוצאת כרמל: ירושלים 2002, עמ' 89)
ומאחר ששיעורי הספרות היו דלים במיוחד במגמה הביולוגיצת, אני מוצאת את עצמי עובדת ככורה פחם על מנת לחשוף את כל האוצרות שלא צוידתי בהם בילדות. תודה על פוסט מעניין מאד.
מרית, תודה.
משום מה לא עלו לי תמונות – לפי התגובות אני מבינה שאמורות להיות כאן תמונות – ??
כל הזמן נופלות לי אותיות או מתחלפות לי בתגובות, מזל שהמנגינה נשארת
עופרה, תודה, משמח מאד! (בייחוד שהרגשתי כמו משביתת השמחה של העולם, אבל אני כל כך אוהבת את הסיפור).
דפנה, זה היה בבית ספר יסודי! ובאמת אני לא זוכרת שלמדו את זה, אני סתם הייתי טרמיט של כתוב. וזה שהיית בביולוגית זה מסביר את האיכות המיוחדת של הסגנון שלך (לטובה! לטובה!) יש משהו ענייני עד כדי קוצר נשימה. (רק שולמית אפפל הופכת אותך למשוררת. וגם בזאת יש מן הפלא) ותודה, כמובן.
רוני, תודה גם לך. באמת אין תמונות אצלך? אולי המחשב שלך צינזר. ועוד טוענים שהם מכונות.
שועי, בני הקטן שנפל לעולם השח (שאלתי מע' את הביטוי, אני כבר מחזירה), להוט בין השאר אחרי שח שוודי, שעיקרו שני זוגות שמשחקים במקביל. אם מישהו לוקח כלי ליריבו הוא יכול להשתיל אותו בלוח של ידידו. וברוח זו אתה יכול להשתמש למשל בצ' המיותר של דפנה וכולי 🙂
כך יכולנו להשקיע ימים בלבנות את כל תגובותינו מחדש.
(-:
לעניין התמונות – יש לעבור לדפדפן אחר אקספלורר למשל שיגאל אמנם לא את האחיות לצערנו אבל את התמונות.
מרית, מרית – את לא תאמיני איזה קטע היסטרי
חיפשתי ביוטיוב את הערוץ האקדמי של אונ' תל אביב, כי רציתי להקשיב שוב להרצאה של מאיר שליו על יעקב ולאה ורחל – בקיצור – בטעות לגמרי, מצאתי את הטיוב הזה
מילת החיפוש שרשמתי היתה 'עברית' – והטיוב הזה היה בראש התוצאות. איזה עיתוי, רבאק. אני הולכת למלא לוטו היום.
בת דודה של מתיזת הדם
http://benyehuda.org/poxa/011.html
באמת מרית, אני אדבר עם המחשב. לא נראה לי שהוא צינזר.
אולי פעם הוא לא היה יכול לעכל כזאת אגדה-דאגה, אבל דוקא כיום נראה לי שהתפיסה שלו בכל זאת יותר מורכבת. הוא יכול לקרוא את מה שכתבת על הבוקר ולהרגיש דוקא יותר מלא חיים, לא פחות.
אם כבר נראה לי שהוא צינזר כי חשב שגם אם אראה את התמונות ממילא לא אבין מה אני רואה.
או שזה האקספלורר.
מירי, מירי, אם היית לוחצת על הפעמיים אריאל הירשפלד הצבוע באדום היית מגיעה לאותו מקום 🙂
גם אני נתקלתי בו כשחיפשתי את הטקסט של הסיפור כדי לחסוך בהקלדות (ומזל שאני עדיין זוכרת את רובו, כי מה שמצאתי היה זרוע שגיאות).
ובחזרה להירשפלד – אפילו צינזרתי את עצמי קצת כדי לא לדרוך לו על הרגליים. לא כתבתי למשל על הפער בין הבית האפל שהפך אצלי בהצגה לבית שחור, לכלי הלבן, וגם קיצצתי במה שרציתי לכתוב על הזמן. את שני החידושים שחידש לי – בעניין צינורת הרוק של הכוהן הגדול ובעניין חיבתו של עגנון לברל – הבאת על כל פנים בשמו. זה היה קצת מוזר להקשיב לו כי זה הסיפור שלי, שפועל בתוכי מהילדות, ואפילו שהדגשים שלו אחרים הרגשתי קצת שדודה.
שועי, בת דודה?
ככה זה יותר טוב
כן, אני מפגרת
🙂
העיקר שהגעתי לזה בסוף.
הולכת להקשיב לזה עכשיו.
עוד משהו שעבר לי בראש אתמול – המשפחות המפורקות שיש בסיפור. מצד אחד, שלוש אחיות, בלי הורים, בלי אחים.
מצד שני, הגביר ובתו
גם העניין הזה תורם לתחושת השבירות, אי השלמות, שעולה מתוך הסיפור, של חלקים שמחפשים את השלם שלהם. התבנית הצורנית 'אילו' שמופיעה בסוף, הרי עניינה בנייה מחדש של המציאות מאותם רכיבים אבל באופן אחר, כזה שיתן תוצאה אחרת, שלמה יותר.
ע, תאמין או לא – חשבתי על זה (בל', לא בב' – נפל לשח) וזה היה מפחיד מדי, אז ריככתי 🙂
ומירי – איזה יופי של תגובות הסיפור הזה מוציא ממך!
ואגב פלוני, פותר החידות – איך שאתה אומר "לעבור לדפדפן אחר" כאילו יש לזה פשר ברור לכל נפש.
ורוני אגדה-דאגה זה יפה. (ואגב – גם את הכיתובים מתחת לתמונות הוא מחק? ואיך הוא סידר את הטקסט? כמו פושע שמנסה לטשטש את עקבותיו, או שהוא השאיר שטחים ריקים שבהם הנסיכים לפחות, יכולים לדמיין כבשים?)
שותפה למגדר
בת דודה לעוצם הטרגדיה
בכלל גם בארון, וגם פוחצ'בסקי
וגם יומנה של הניה פקלמן
מן העליה השניה ואילך
הן כל כך עצובות ומרות
עד שנניח 'המוצא' של ברנר
או 'שכול וכישלון' נקראים כמעט
כקומדיית מצבים קלילה
על ידן.
זה נורא עצוב בעיני
בכלל לא מבדח.
השחפת הזו, אלוהים אדירים, לא מספיק שהיא בתולה, ותופרת עד שהיא נמקה, והיא רעבה תמיד, והחיים בתור יצור תלת-ראשי שכזה (המראה המכפילה את היד התופרת – מרית, זה נפלא) אז בנוסף לכל, גם מחלה שכזו, מבישה, מכתימה…
וגם חשבתי על היפיפיה הנרדמת, גם שם היתה מכשפה שלא הזמינו לחתונה והיא קיללה את הטווה בפלך… אז זו כנראה הסיבה שמזמינים את המויירות לחתונות, שיאכלו ולא יקללו.
אני באמת המומה שזה סיפור שנלמד בבית הספר, אבל כמו כל האגדות ששמענו כילדות, באמת שלא הבנו את הטראגי, הוא נראה לנו עדיין קסום ומרוחק מאיתנו.
שועי בעל הלב הגדול, לא יודעת, קצת מסתייגת מממדי ההכללה. לאשה שבסיפור היו חיים הרפתקאות מאהבים. בגדול אני לא סובלת את טולסטוי אבל במקרה הזה הוא צדק, שכל אחד אומלל בדרכו שלו…
מיכל, איך את יכולה לדבר ככה על שחפת?
תקראי את הספרון המקסים (מה לעשות) של סוזאן זונטאג "המחלה כמטאפורה" שבו היא משווה בין הדימוי של שחפת (המחלה של העבר) לדימויים של מחלות אחרות כמו עגבת, צרעת ובעיקר הסרטן העכשווי, ומוכיחה באותות ובמופתים שהשחפת נתפסה כמחלה רומנטית, רוחנית ומעדנת, שנוצרה מלהט ובעירה פנימית, והסרטן לעומת זאת הוא המביש שנולד מכעס חנוק ומדוכא, המטאפורות הקשורות אליו הן מלשון המלחמה – תאים פולשים ומקימים מושבות, מופצצים על ידי קרינה או מורעלים על ידי לוחמה כימית וכן הלאה והלאה…
שלא תחשבי שלא חשבתי על זה,
אבל את יודעת מה?
כנראה שהעליבות הטוטאלית הזו, הצליחה לקחת גם את שמצוץ הרומנטיקה שהיה יכול להיות בה,
ולהשפיל גם אותו אל העפר… נכון?
עלובות ודחויות ונמקות ומתקמטות וזולגות ומיובשות, אז גם השחפת תושפל יחד איתן.
בשביל להיות שחפתית רומנטית צריך להיות עלמה חולמנית, לבושת תחרים, משוררת רצוי, ויפה? ברור.
אין ספק, ורצוי גם שלא יכתוב עלייך אחד עגנון שיהפוך את דם הרוח לדם נידה.
ודרך אגב, בעניין שילוש הידיים – זה היה אחד הדברים המלבבים בלהיות תיאטרון חזותי של אשה אחת. כל אתגרי השיכפול וההתרבות.
קודם תגובה ישירה על הפוסט, אח"כ אקרא את התגובות שהן טקסטים בפני עצמן.
וואי וואי וואי איזה סיפור!
כמה מייאש, מתסכל, מרגיז, עצוב, גם חזק, כן.
לא מפתיע אותי שהוא מתחבר אלייך, האסוציאציה הראשונית שלי היא דווקא הצגה אחרת – "בטולות שידוך" של חנה אזולאי הספרי (ראיתי בגרסא מהשנים האחרונות) – הבנות, למרות ששם שתי אחיות ולא שתיים, התפירה, הכלות, הייאוש, חוסר התוחלת…
מייאש אותי הסוף הזה, הנחמה-לכאורה הזאת, כאילו לו היו דמעות לכיבוס הדם הכל היה יותר טוב, סוג של "אם אין לחם יאכלו עוגות" רק הרבה יותר מתוחכם ונורא.
מסקרנת אותי ההצגה שלך, למרות שיש סיכוי שהיא היתה מפחידה אותי…
אחרי הנחמה של מירי – שהייתי זקוקהלה ביותר, ואחרי התענגות על שלל המילים להחלפה שלכם והנפילה לשח (יש לכוורת איזה "נפל על דוקיו" אם אני לא טועה, אבל אני לא מאחלת את זה לבנך היקר- לא מגיע לא ליפול על דוקים ואפילו לא על כלי שחמט – זה כואב…).
לא מזמן בידרתי אחות שעשתה לי בדיקת דם בסיפור היפיפיה הנרדמת, שאותו, למרבה הפלא היא לא הכירה – בגלל הדקירה והדם וכל זה…
אבל הרומנטיקה של שחפת אף פעם לא עשתה לי את זה. אוף, אני שוב נופלת לחלק המדכא והלא הוגן של הסיפור…
ואם יש אנשים שהייתי מוכנה בלב שקט לתת להם לבחור אותיות או מילים לשימושם מתוך תגובותיי – אם יש אנשים כאלה- הם כאן. (-:
מה שמדהים אותי בסיפור הזה (חוץ מהעובדה שהוא עשה את דרכו למקראה ההיא – בודאי המפקח חשב שמדובר בכתב האשמה חריף כנגד נחיי הניוול והניצול של העם היהודי בגולה, וקריאה לתקומתו והבראתו במולדתו) היא ההתרסה הנוראה כלפי אלוהים, שהוא הסופר של המעשה
עד כמה טויה ותפירה היו סבוכות – חומרית, מטרפורית, וכלכלית – בחיי יהודים ויהודיות (ולא רק – מי ישכח את הבורגני העשיר תובע מאבא של נמצ'ק להספיק להתקין שמלה לנשף כשנמצ'ק שוכב כבר מת במיתתו) – על זה נצטרך לדבר פעם
שיר עם יידי מושר (מאת מארק וארשאווסקי)
אומר
…אתפור אתפור/ ולא אגמור/ באופק אודם דם
אתקע בבד המחט/ בלב היא לי נתקעת/ ואת לבי פוצעת.
המוות המוות/ ניבט מסביב
הדמע הדמע/ החוט לי מרטיב
הסיפור כ"כ פיוטי ועצוב. כמה יפה ומעניין לקרוא את הניתוח וההארות שלך, חבל באמת שאי אפשר לראות את כל המיצג, התמונות מרתקות ואת כ"כ יפה, אל תחסכי בהן
אך מוטב נעסוק בשוליית חייטים
ובלג'נדה שלו על שלשה קבצנים:
לגנדה של קבצן
שביל מחשיך ויושבים שם שלשה קבצנים
הם יודעים שהגג שלהם עננים
שהרוח הנם בשדה האפל
רק אורח יחפן הוא בזו התבל
וצפור שנתלית עייפה על ענף
היא טיפונת פחות מהשיר שאהב
מסתכל הראשון בנעליו אפורות
ובינו לבינו ממלמל הברות:
שם מעבר לשפת תחנת קמח שחורה
טחנת קמח שחורה, זרמת מים קרה
כמה טוב שם לישון על חופהּ הקריר
ולישן עייפות הימים העוברים
מסתכל השני בנעליו אפורות
ובינו לבינו ממלמל את דברו:
אל הכפר הקטן שם הייתי הולך
אך הגוי יש לו שוט והכלב נושך
אשאר כבר בדרך הזאת לבדי
ושעתי הלֵּאה אנדנד וארדים
ושותק השלישי דומיה עמוקה
ריח לחם ויין מלאה השתיקה
בשתי כפותיו את פניו הוא מסתיר
אך בין אצבע לאצבע הזוהר יאיר
והשניים קושבים פקוחי-עין היאך
שתיקתו בשדה כמו שלג תצנח
את עניוּת מלכותי היפה
את לי נחל גם עץ ערבה
את לי כובד עולי ואת גם השלוה
זמרתי המוארת בַּקוֹל שֶכָּבה
בקריאת השכוי את תפילּה טהורה
ודבורה של זהב את על אודם-פרג
והשנים קושבים פקוחי-עין היאך
שתי'תו בשדה כמו שלג תצנח
מקפל הקבצן השלישי את הצרור
ויוצא לו לדרת קליל כציפור
צועד לאיטו בפסיעות זהירוֹת
ולוקח איתו צל-זיכָּרון
והשנים כפופים וברגל כושלת
שותים שתיקתו הנופלת כשלג
(איציק מאנגער, מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ'99-101, הובא ללא ניקוד, בכתיב מלא)
((()))
ע', מזמן סיכמנו כאן על תפירת שמיכת טלאים מקרעי זכרונות וחלומות, לא?…(-:
זהו, שאתם מושכים אותי כנגד רצוני מעבודה על בויארין… רק רמזתי שצריך דיון וכבר אני בדיון
יש שולית חייטים גברי – מקצוע לא נחשב, פרחחי, של גברים יהודים צעירים ועניים. כי חייטים מקצועיים יהודים היו גברים
נשים/נערות טוו, ותפרו, ורקמו, וארגו, בדרך כלל עבור נשים אחרות או לצרכי הבית. ההשתוקקות – המחט, הדקירה (בלב ובאצבע), טיפת הדם, הדמעה, הרוק, אבל גם הבריאה – וכל טווה הוא סופר/ת ובורא/ה (וליבס כבר הצביע על הקשר בין ההסטוריה הנארגת על ידי הלנה מטרויה ובין גלימת הארגמן של אלוהים שבה נארג חשבון הדמים שלו, וגם ישראל יובל עמד על כך) ולא רק הבתולה הטווה בפלך וממתינה ל"חתן" אלא גם פנלופה השבה-להיות-בתולה הממתינה לאלוף נעוריה
אנחנו טווים מלים ומשפטים. טויה היא דיבור – כלומר הפיכה של *חוט* המחשבה לסיפורי *בדים*. לפעמים אנחנו (שועי) על החוט הזה חורזים חרוזים. בגלל זה, מרית שימי לב, אני שונא את הילד החנון והמעצבן של בגדי המלך – אנדרסן, ממש כמו שני החייטים, טווה סיפור, והוא (תינוק טיפש שכמוהו!) פרם אותו. הסיפור נגמר. אין
די, יש לי עבודה על ר' רחומי והדמעה של אשתו
האמת היא שהתכוונתי רק לקרוא ולשתוק, בהיעדר דברים חכמים להוסיף, ואז התכוונתי רק להתפעל מהאבחנה לפיה אנחנו טווים מלים ומשפטים. טויה היא דיבור – כלומר הפיכה של *חוט* המחשבה לסיפורי *בדים*.
רק להתפעל ולשתוק.
אבל אז העלבת פה איזה ילדון, וכשמעליבים ילדים אני לא יכולה לשתוק.
זה בדיוק הפוך! בזכותו יש סיפור! הוא עצמו, בעצם הקריאה שלו, יצר את הסיפור. זה הפאנץ', זה השיא, בלעדיו הסיפור היה הרבה יותר חיוור.
מלאכה נעימה (-:
וואו, תודה לכל המטליאים!
טלי, "סוג של "אם אין לחם יאכלו עוגות" רק הרבה יותר מתוחכם ונורא." זה בדיוק.
ונפל בשח זה יותר גרוע מנפל על דוקיו כי זה מתחרז עם נפל בפח.
ע, השיר היידי נפלא, תודה.
והדמעה של אשתו של רחומי זה בדיוק ההפך מהדמעה של האחות השניה. אין מה לדבר על כביסה פה.
ובאשר לדבריך היפים על חוטים – פתאום נזכרתי שהשיר הראשון שבני הגדול כתב בכיתה ב' היה על חוטים, בחיי, אני צריכה לחפש אותו.
קרן ((()))
ושועי, מאנגר… כמו שאמר סימור גלאס על שרון ליפשוץ "איך שהשם הזה צץ, מערב זיכרון ותשוקה…"
כדרכי, אני שוב מציין כי אני חב לך ולע' על מאנגער. אייכשהו אולי בגלל דער מגילה שלא שלטעמי אינה המבחר של כתביו, לא ממש הקדשתי לו תשומת לב עד השנה האחרונה, ופתאום גיליתי
לורקה יידישאי או סוג של צ'פלין/הארפו מארקס, שבימים בלתי נתונים הוא בודאי מגדולי משוררי המאה העשרים.
ואוּף, אני יודע שזה אחרת, ובכל זאת אני כל כך מעדיף אותו על פני עגנון. בעגנון יש איזו אכזריות, וכובד, ואיזו חיבה בלתי מוסתרת לצדדים הטוטליטריים של התרבות הרבנית. הוא יכול להטיח אותה על האדונית עד מחרתיים.
יש לו ספרות אכזרית מאוד. גדולה לפרקים,אבל אכזרית מאוד.
למאנגער יש לב של מאענטש
והומור, וכשהוא עצוב זה מדבק.
בחשבון אחרון הייתי מעדיף בהרבה אם מאנגער ולאה גולדברג היו זוכים בפרס הנובל ההוא
(על אף שאני מעריך את השירה נלי זק"ש)
אולי מאנגער וסימון וייל, אולי מאנגער ואלזה לסקר שילר, ואם אפשר אז גם פאול צלאן, אבל זה כבר לבקש יותר מדיי.
למשל, אני בטוח כי בלכתו לבדו בשדירה, לא היה ש"י עגנון שורק לעצמו או מחייך לעצמו כאשר ילדים חולפים על פניו. כבד ראש, רציני מדיי, כמו פרופסורים ברלינאיים מסוימים ותלמידי תלמידיהם, שמרוב כובד וכבודות, שכחו את החיוך אשר אמור לעמוד בליבה של הרוח ובאִיבָּה גם כןּ.
"מעשה באדם אחד שכפתה אותו אהובתו שיישאנה לו לאשה. הלך וכינס את כל מאהביה שקלקלה עמהם קודם חופתה, כדי להזכיר לה חרפתה וכדי להתנקם מעצמו שהסכים לשאת אשה זו. כמה מכוער אותו האיש וכמה מכוער אותו מעשה. אבל אני, חביב היה עלי אותו אדם ואותו מעשה יפה היה בעיני."
בציטוט הזה של עגנון השתמש א. ב. יהושוע כמוטו לסיפורו "חתונתה של גליה". והוא מסביר באופן חד ומדויק את גדולתו את עגנון ואת רתיעתך ממנו.
מאנגר ואלזה לסקר שילר, זה ללא ספק הזוג שלי, ואם כבר מחלקים פה נובל, אז לא לשכוח את אסטריד לינדגרן.
וע, אם אתה חושב שפטרת את עצמך בשורה וחצי בשולי התגובה… אני עדיין מחכה לשאר.
הקטע העגנוני שמביא יהושע זוהי מעין אינטרפרטציה של "קיל ביל" אם מביאים בחשבון שהחתן הוא זה שהזמין את ביל וחבורתו לחתונה.
יוסי בכינור פסי בתוף יתקשה להיות אותו דבר עכשיו…
דברתם על נובל, גם אני חושבת שללאה גולדברג הגיע, את מאנגער אני לא מכירה מספיק כדי לחוות דיעה, למרות שאת הפיסות שאתם שותלים פה ושם אני אוהבת מאוד, בד"כ.
לפני כמה ימים, בעצם אתמול, ראיתי בטלויזיה סרט תיעודי שבשוליו התחבאה עובדה מרעישה – לאה גולדברג הצילה את ישעיהו ליבוביץ' מאימת הגסטאפו וסביר להניח שממוות!
איך? היא היתה דיירת בשכירות בדירהבבעלות משפחתו. כשהגיסטאפו באו לחפשו היא העמידה פני בחורה תמימה שלא יודעת כלום, הוא למעשה היה אצל קרוביו בעיר אחרת.
היא התקשרה לשם מייד ואמרה, בעברית – למקרה שמאזינים לטלפון, שמחפשים אותו וצריך לברוח.
אשתו חטפה אותו (נדמה לי שמאמצע שעור, לא בטוחה) בלי מברשת שיניים אפילו, עלו על רכבת לפריז ברגע האחרון ונחלצו מגרמניה ומהמוות. לא סיפור מדהים? הנה, עוד סיבה למה הגיע ללאה גולדברג נובל… ומצד שני, נובל זה לא הכל בחיים, אפילו למסקנה הזאת כבר הגענו…(-:
"אחרי הנשף, כשפשטה תמרי עייפה ומאושרת את השמלה ותלתה אותה על קולב זהב, שמעה פתאום קול חלוש. זו היתה אנקת התעלפותה של סגיסטריה"
בסיפור המקסים הזה של נורית זרחי, הלקוח מתוך הספר הפנטסטי של נורית זרחי (באמת פנטסטי!) סגיסטריה היא עכבישה שטווה שמלת כלה לנסיכה תמרי, ובגופה מחזיקה את החור הקטן, פן תיפרם. ועם כל עליבותה ורעבונה, יש איזו נחמה מתוקה, בלי נובל, בסוף הסיפור:
"זה העניין עם אמנות, מי שטווה פעם טווה לעולם"
וגם "וכיוון שכך, המשיכה השמיכה לגדול והשתלשלה מן החדר למסדרון, ומן הארמון החוצה לגן, ומן הגן אל תוך הממלכה. זו היתה השמלה היחידה בעולם שגדלה כל הזמן, ולכן תמרי אף פעם לא פחדה לגדול לרווחה, כי מי שיש לו בגד שגדל כל הזמן, יכול להיות מאושר לנצח"
הייתי משוכנעת שבפעם הזכרתי אותו באחת התגובות למרית אבל אני לא מצליחה למצוא, אולי זה היה בחלום….?
בכל מקרה הוא באמת נהדר ובאמת רלבנטי מאוד, כרמית (-:
גם אני ראיתי את הסרט עם פרופ' יורם יובל והתפלאתי/נפעמתי לשמוע על כך. הדבר שמפליא אותי אגב, הוא ליבוביץ עצמו, שאולי חיבב את גולדברג על מעשיה, אבל מעולם לא העריך יתר על המידה הומניזם-חילוני. אומר לך את האמת, חבר וקרוב אני לכמה מתלמידיו, ומעולם לא הבנתי מה הם מצאו במשנתו הדתית הקשה והדוגמטית. ליבוביץ היה איש שמאל (בהכרה ניאו-קנטיאנית) אבל עוד לפני הכל הוגה שהיו בו אלמנטים חרדיים קשים ומובהקים, ונטולי סובלנות מינימלית. יהדות נטולת הומור וחיוך. יתרונו היחיד בעיניי היא התקפתו כנגד אלמנטים כריזמטיים וביטויים מאגיים בציונות הדתית. עם זאת גם כאשר התוודעתי מפי אנשים שהכירוהו על כך שבשיחות אישיות היה אדם נעים בעל מענה רך בהרבה מכפי שהצטייר בדמותו הציבורית, לא ממש נפעמתי. לטעמי, הוא הטיף, גם אם לא במכוון, לסוג של עבודת ה' בדלנית, המנכרת אדם מזולתו. העובדה כי ליבוביץ' בדורו היה לאין ערוך מעולה יותר מהגותם של רצי"ה קוק, הרב חרל"פ ודומיהם, התיאולוגים של גוש אמונים, שאכן יש אלמנטים פאשיסטיים במשנתם, אינה הופכת אותו בעיניי להוגה גדול. מוכיח בשער, אולי.
אני לא בקיאה בהגותו של ליבוביץ, אני יודעת שהוא היה אדם גדול ומרשים- כך אומרות השמועות, אבל באמת קטונתי מלהבין בזה או להתפלמס על זה, הפרשנות שלך אמינה עלי…
(-:
תודה לכרמית לסיגי ולנורית על השמלה המתקנת 🙂
ושועי, ליבוביץ עצמו היה כריזמט לא קטן וגורו. מאגי או לא, תמיד תהיתי על הסתירה.
[…] פוינט" החזירה אותי לסיפור הקצרצר של עגנון על שלוש אחיות, בתולות זקנות ועניות מרודות […]