הסיפור המלא בספר שופטים, פרקים יג-טז
העלילה בראשי פרקים: מלאך מבשר על הוולדו * בדרך לארוסתו הפלישתית – משסע אריה * בדרך לחתונתו מגלה שדבורים התנחלו בגווית האריה * חד חידה לאורחי החתונה: מהאוכל יצא מאכל / מעז יצא מתוק * אשתו מחלצת את התשובה (מה מתוק מדבש / ומה עז מארי) * שמשון מכה שלושים איש מאשקלון ונותן את חליפותיהם לפותרים * מגלה שאישתו ניתנה לאחר * משלח שלוש מאות שועלים בוערים לשדות פלישתים * הפלישתים שורפים את בית חמיו בנקמה * בני יהודה מסגירים אותו לשלושת אלפים פלישתים שממתינים לו בלחי * הוא מכה אלף איש בלחי חמור * האל מוציא למענו מים כדי לרוות את צמאונו * הולך לזונה בעזה, עוקר את שערי העיר באישון לילה * מתאהב בדלילה בנחל שורק * הפלישתים משחדים אותה לבגוד בו. שלוש פעמים הוא מוליך אותה שולל: מנתק את היתרים הלחים שבהם נקשר ואת העבותים חדשים, ומשחרר את מחלפותיו הארוגות. בפעם הרביעית היא מגלה את סודו * הפלישתים מנקרים את עיניו ומעבידים אותו בטחינת חיטה * הפלישתים מציגים אותו לראווה בחגיגת הנצחון * שמשון ממוטט את הבית על עצמו ועל שלושת אלפי החוגגים.
*
גיבור של סרט מצויר
לא מזמן קראתי שוב את סיפור שמשון, אותו גיבור-על באיצטלה של שופט תנ"כי. וכשאני אומרת גיבור-על אני מתכוונת לכל החבילה: לכוח העל-טבעי אבל גם לבדידות הכפולה – הקיומית והמשימתית – "הוא לבד נגד כל הפלישתים". ובצד כל אלה הוויזואליות הגורפת של המעללים: משיסוע האריה ועד עקירת השערים והצתת השועלים; "היה במלחמותיו משהו מן התעלול", כתב פעם פנחס שדה, ואני מוסיפה – גם משהו מן הקומיקס, או מן הסרט המצוייר. לא בכדי הוא נקרא בפי העם "שמשון הגיבור".
אלא שגם בתור גיבור-על הוא קצת חריג: הוא חסר אחריות, אימפולסיבי וא-ערכי, לא דוגמא ולא מנהיג. בטח לא מנהיג לאומי; הוא מחזר אחרי פלישתיות והולך לזונות. אולי, כמו בריון יהודי בגולה, הוא מרפא קצת את גאוותם של בני עמו. ועוד לא דיברנו על הסוף הטרגי; התבוסה, גם כשהיא מתובלת בנקמה, היא קצת מרה מדי בשביל גיבור-על.
*
אש ומים
האש הוא המוטיב המוביל של סיפור שמשון. מן הרגע שבו המלאך המבשר על הולדתו עולה בלהבות: וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ־יְהוָה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; ועד שמו השמשי, השועלים והשדות הבוערים, המרעים שמאיימים לשרוף את בית חמיו והפלישתים שאכן שורפים אותו, העבותים הנמסים כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ (כ"פלישתים" אשר בערו באש?) הצמא הבוער בסוף קרב לחי. היתרים הלחים של דלילה הנמסים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל־הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ. גם בשמות המקומות יש אש: אשתאול – אש-שְׁאוֹל, אשקלון – אש-קָלון.
ואני, שחווה כל דבר דרך העיניים, לא יכולתי שלא להבחין שהסיפור כולו כמו נצבע בגווני הצהוב-זהוב של האש: החיטה, השועלים (שמוסיפים להילולה את הדמיון הצורני בין זנבותיהם ללהבות), האריה, הדבורים והדבש.
האש היא המפתח לדמותו של שמשון. לעוצמתו, לעוצמת ההרס שלו, ולניגודים בינו לבין אויביו, בין אור לחושך, בין אש למים:
בשמו של שמשון יש שמש. בשמה של דלילה – יש לילה, חשיכה שמכבה את איש השמש, קודם את אור עיניו ואחר כך את פתיל חייו.
שמשון – כשמש – אש, לעומת דלילה – מלשון דלי, או מלשון דלילוּת – משהו דליל מימי, שמכבה את אשו של שמשון.
שמשון – כשמש-אש, לעומת דגון (דג במים) אל הפלשתים.
*
משחקי סימטריה
הסיפור הכל כך מזגזג וחמקני בכל הנוגע לערכים לאומיים, מגלה עקביות מוזרה בכל הנוגע ל"צורה". ואני לא מדברת רק צבעי האש וצורתה. שמשון הוא איש הסימטריה.
הכל סימטרי במעללי שמשון: מצמדי השועלים הקשורים זה לזה בזנבם, ועד שערי עזה שהוא נושא על גבו, הזוגיות שלהם מודגשת בטקסט: וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר־הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, ועד האופן שבו הוא קורא את המציאות: הוא מזקק מתמונת הדבורים בגווית האריה תבנית סימטרית, מעגלית. שלא לדבר על החרוזים שהוא ממציא; השירה התנכ"ית אמנם משופעת בתקבולות (כלומר בסימטריות תחביריות), אבל שמשון מרענן את התבנית והופך אותה לשלו:
מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל,
וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק;
מַה־מָּתוֹק מִדְּבַשׁ,וּמֶה עַז מֵאֲרִי;
וגם המחאה:
לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי,
לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי׃
עד המוות הסימטרי, בין שני העמודים: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת־שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם; אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ׃ והמסַפר שכמו נשבה בקסמה של התבנית מנסה להגיע לסיכום סימטרי של הסיפור: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו׃ ואגב – שמש (שמשון), ליל (דלילה) הם שני שורשים סימטריים.
(וכיוון שסימטריה זו תכונה מתמטית, זה המקום להזכיר את קסם המספרים של הסיפור: 3 נשים, 30 מרעים, 300 שועלים, 3000 פלישתים חוגגים.)
מה משמעותו של שיגעון הסימטריה הזה? האם זהו דיוקנו של שמשון, כאדם חצוי בין פלישתים לבני עמו, בין רוח לבשר? התקוע בלופ של עצמו? ואולי זה הנסיון של שמשון להכניס מעט סדר לחייו, לאזן את האימפולסיביות שלו, את פראותו?
גם הסצנות בסיפור כמו משכפלות זו את זו: שמשון המפיל את הבית על יושביו מקביל לשועלים השורפים את השדות בכאבם, שמשון המשסע את האריה הוא כמו שמשון המשסע את חומת עזה, ובמבט-על שמשון הוא האריה המת שלבו דבש (כלומר האוהב). ואני בטוחה שיש עוד הקבלות. משחקי מראות כאלה קשה להפסיק.
*
חלקי גוף וחלקי נוף
יש קשר מוזר בין מקומות לחלקי גוף בסיפור:
בין השיער הפלאי של שמשון לנחל שׂורק (נחל "מסרק") שבו שוכנת דלילה המשתלטת על סוד שערו.
בין עין הקורא, המקום שבו קרא לאלוהים בצמאונו ונענה במעיין, לבין "עין הקורא" של גופו, כלומר עינו של שמשון בחגיגת הנצחון הפלישתית: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר; אֲדֹנָי יֱהוִֹה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי.
וכמובן – "לחי החמור" והמקום שנקרא לחי (על שם האירוע, אבל הוא מופיע כלחי עוד לפני הארוע ולכן הקשר הוא קודם כל אסוציאטיבי-תמונתי).
וגם מקומות גיאוגרפיים אחרים קשורים למוטיבים בסיפור. כבר הזכרתי את האש של אשתאול ואשקלון, אבל גם:
עזה – היא כאילו המימוש העירוני של "עז כארי" – את שניהם הוא משסע בשתי ידיו.
מקום בשם צרעה (צירעה) שהוא גלגול של הדבורים מגווית האריה.
*
הרס ושיבוש
גבולות רבים נפרצים בסיפור, דברים מופקעים מהקשר אחד להקשר בלתי צפוי: לחי חמור הופכת לנשק, אריה הופך לכוורת, שועלים הופכים ללפידים. שמשון-עצמו הופך לבהמת ריחיים ואחר כך למין פצצה. בית אחד נשרף ואחר מתמוטט על יושביו, העיר פרוצה (כמו הזונה שבתוכה). זה אחד מקסמי הסיפור: המתח בין הסדר המתגלם בסימטריה לאי-סדר של ההרס והשריפה. זהו גם אחד המתחים הבסיסיים של האמנות, ושל התרבות.
המאמר הזה הוא במידה מסוימת, המשך של מה שגיליתי כשהשוויתי בין תצלומי לוויות ואבלים שגזרתי מן העיתון לבין הפְּיֶטה של ג'יוטו; חשבתי שג'יוטו היה צייר-כוריאוגרף שהעמיד את הדמויות שלו בפוזות תיאטרליות, וגיליתי שהוא פשוט חקק בזיכרונו ביטויים של אבל אנושי. (פתאום עולה בדעתי משהו שקראתי פעם על ליאונרדו דה-וינצ'י, שהוא היה דוחף אנשים במדרגות כדי "לצלם" את הבעת פניהם ואת תנועתם בזמן הנפילה).
סיפור שמשון הולך רחוק יותר ומתנהג כמו שיר וכמו יצירת אמנות בין תחומית. כשורה של השתקפויות ומשחקי צורות וצלילים. האם זה בגלל שהוא "מומצא", או להפך – אולי זה הרובד המיסטי של המציאות שצף מתוכו? זה רק קצה קרחון של מחשבה שעוד יבוא לה המשך.
תודה מרית על עוד רשימה יפה
שמשון תמיד היה דומה עליי כסוג של גיבור קפקאי
שהוכנס לתוך סיפור שלא הוא מנהל ומטורטר תמיד לטובת העניינים האלהיים/פוליטיים שלא כל-כך בטובתו, כך הודר מיין ואנוס היה לגדל את שערו, כנזיר, אבל לא מדעתו הוא אלא מכח מה שנצטוו הוריו.
גם בקשתו האחרונה (כחייל שבוי) מאת האל שיתן לו כח למוטט את המקדש על ראש סרני פלישתים, כמוהו ככניעה הסופית של יוסף ק' ההולך עם שני מלויו וכאשר תוקעים בליבו את המאכלת הוא עוד מספיק לאמר 'כך,ככלב?' וכך גווע בצד הדרך
ואולי פשוט תועל שמשון ככלי משחק בידיהם של מנהיגים פוליטיים-דתיים של תקופתו לעשות את מלחמותיהם מפני כוחו הרב
ולאחר מכן השתמשו בטרגדיה של חייו בכדי להפכו לגיבור עממי,נזיר בעל רוח השם, של 'טוב למות בעד אלהינו/ארצינו/מנהיגינו/רבנינו/עמינו' וכיו"ב
על כל פנים, אני מתאר לעצמי כי בכרוניקות הפלישתיות האבודות עשוי היה להימצא ספר 'גוליית' שהיתה בו תמונת ראי מעניינת לסיפור שלפנינו
רציתי להגיד שאתה מביא כהרגלך נקודת מבט לגמרי שונה, ואז ראיתי שגם אתה נלכדת במשחק המראות והצעת עוד סימטריה דמיונית הפוכה (-:
יפה כמו תמיד,
שמשון הוא דמות חריגה בתנ"ך. הוא מזכיר יותר גיבורי מיתולוגיה יווניים ומעבר לכך דמויות כמו זיגפריד.
שמשון הוא גבור, פר דפנישן. כמו זיגפריד.
גבורתו, שהיא בעצם אינה גבורה אלא פשוט התכונה הדומיננטית שלו, היא בכוחו הפיזי הלא נורמלי. בתנ"ך בדרך כלל התרחקו מדמויות כאלו, ולכן גולית פלישתי.
הכוח, או החוזק, לפי הערכים שהיהדות מציגה בסיפוריה, הם משניים לחכמה, פיקחות ותחבולנות.
שאלו בדיוק מה שאין לשמשון.
האם שמשון הוא דמות טרגית? במובן היווני.
אם כך, הטרגיות היא לא בפער בין כוחו לשכלו, אלא זה שחשב שכוחו יחפה על חסרונותיו ולכן פעל.
היבריס?
תודה
אני דווקא לא חושבת ששמשון דומה לזיגפריד, מעבר לעובדה ששניהם גיבורים ונבגדים, כלומר מעבר לטרגיות.
זיגפריד אינו אימפולסיבי ואין לו חוש הומור, עד כמה שאני זוכרת. הוא דווקא מושלם כזה, נטול אכזריות וקצת תמים
שמשון מזכיר לי הרבה יותר את אֶגיל, גיבור הסאגה האיסלנדית שנקראת על שמו. שילוב של כוח ופראות, עם כושר התבוננות ואינסטינקט שירי
נכון ששמשון אינו פיקח ותחבולן, אבל הוא רחוק מלהיות אידיוט. כדי לחבר את חידת "מהאוכל יצא מאכל" צריך יכולת הפשטה. הוא מתבטא אמנם בצמצום אבל בדייקנות של משורר. ובצד משיכתו הטרגית לנשים בוגדניות יש לו גם הומור אפל.
אפילו מעלל השועלים על כל אכזריותו הוא מסוגנן ויצירתי.
אני חושב בדיוק להפך.
שמשון מוצג בשתי פזות. פזה אחת היא כמו שאמרתי גבור פר דפנישן. בזה הוא דומה לזגפריד. בנגוד נגיד לרובין הוד שהוא גבור מתוך מעשיו.
הפזה השניה היא די לעג. בהחלט טיפשות ולא מחמאות. המחזוריות ששלוש פעמים האישה מרמה אותו באותו אופן, והוא לא מבין, היא צורה קלסית להבדיל בין טיפשות ליד הגורל.
גם החידה היא בסיגנון החידה של בילבו, מה יש לי בכיס?
בניגוד לחידות של טורנדוט למשל.
הפואטיות היא מהתנ"ך. לא מהגבור הראשי…
באשר לחלק הראשון של דבריך, אין ויכוח, וכבר כתבתי בפירוש שהוא חסר אחריות וא-ערכי ולא דוגמא ולא מנהיג
באשר לחלק השני – אני ממש לא מסכימה
לא כתוב שהוא לא מבין. כתוב: וַיְהִי כִּי־הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל־הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ; וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת׃
כלומר הוא קץ בחייו מהנדנודים שלה. זו לא שאלה של גורל. אני נוטה אם כבר להסכים עם הפסיכיאטר דר אילן קוץ' שכתב על הצורך הכפייתי של שמשון להיבגד על ידי נשים, וקרא לזה "תסביך שמשון" (על כל זה למדתי מיד שנייה, מספרו של גרוסמן על שמשון.) אנשים שרוטים מתנהגים בטפשות אבל
זה לא הופך אותם לטפשים
והחידה היא ממש לא בסגנון מה יש לי בכיס – היא מחלצת תבנית סימטרית, כלומר צורנית-מופשטת מסיטואציה לא שגרתית ובכלל לא מובנת מאליה.
וראיתי בתגובה האחרונה שכן. ספר מצויין ומרתק, בעיניי- "דבש אריות".
מרתק כתמיד- העמדת מול עיניי את כל הסימטריה וכל האש. מה שקצת צורם לי בסיפור, בעיקר בימים טרופים אלה (מתנצלת- לא יכולה באמת להתנתק מזה,גם לא חושבת שצריך), זה שהאסתטיקה, הסימטריה, הקישוטים, התקבולות, האמנות בעצם, מטשטשות את העשן שנלווה לאש, את המוות הלא אסתטי, לא פוטוגני ולא נקי שהוא פועל יוצא של כל הגבורה והסימטריה האלה.
תודה
ובקשר לימים הטרופים – כשהעליתי את הפוסט הזה בתחילת המלחמה היו לי ספקות, לא רק בגלל הניגוד הכללי בין ניתוח סיפורים למלחמה בעזה, אלא בעיקר משום שסיפור שמשון כאילו קשור למלחמה, גם בגלל עזה וגם בגלל פיגוע ההתאבדות במקדש דגון. אלה חומרים שמזמינים פוסט אקטואלי, אבל לא נראה לי שיש לי מה לחדש בתחום הזה.
ובאופן כללי – אני לא מאמינה שצריך להפסיק לעסוק בתרבות בגלל המלחמה. זה להעצים אותה ולתת לה יותר כוח להחריב ממה שיש לה כבר.
במישור הרחוק הצורות והאמנות והתרבות הם כוחות הטוב והיצירה ההפוכים מן ההרס והמוות של המלחמה
לא בגלל המלחמה ולא בגלל שום דבר אחר.
לגמרי נכון שכוחות הטוב והיצירה הפוכים מכוחות ההרס והמוות של המלחמה.
אבל אני אישית חושבת שגם לעסוק רק בתרבות כשהאדמה בוערת, זה מסוכן. לא, חלילה, מסוכן כמו עיסוק במלחמה או תמיכה בה, אבל כן מסוכן במידה מסויימת, כי שתיקה יוצרת אשליה של הסכמה.
כשאני חושבת כמוך אני תמיד שואלת את עצמי כמה מזה הן הדעות שלי וכמה מזה מניפולציה של רגשי אשמה שניזונים מסיטואציות כאלה, ומן ההתחשבנות המעוותת שהם ממהרים להכתיב, כאילו אם אעניש את עצמי ואתנזר מתרבות אז… לא ברור מה, אבל משהו
ויכול להיות שאנחנו סתם לא מסכימות
לי יש סתם פיק ברכיים שלא מאפשר לייצב את העט
אבל יותר סביר שלא הבנו אחת את השניה, כי אני ממש ממש לא חושבת שצריך להתנזר מתרבות וממש ממש לא חושבת שרגשי אשמה והענשה עצמית יעילים- בכל קונטקסט שהוא.
מבחינה זו, המילה המשמעותית שאולי פספסת בתגובה שלי היא "רק".
לעסוק רק בתרבות זה מסוכן.
לעסוק בתרבות זה הכרחי וחיוני.
נכון
הגעתי לרשימה הוותיקה הזאת דרך ההפניה שלך, והרי לך סימטריה משונה נוספת בסיפור הזה. הקטע מתוך נובלה שכתבתי, המקור בדוק:
את יודעת שחכמי עמך ציינו ששמשון היה חיגר בשתי רגליו? זה הדבר המשונה ביותר ששמעתי מעודי. כשמתבוננים בעקבותיו של צולע, עקב אחד תמיד הרבה יותר עמוק מהאחר, כאילו משקלו מוטה. איך ייראו עקבותיו של אדם שצולע בשתי רגליו, אם בכלל ייתכן דבר כזה? סביר שהם ייראו עמוקים מאוד.
כלומר, בבואך להעריך את משקלו לפי עקבותיו, הוא ייראה לך גדול בהרבה ממשקל גופו האמיתי. וכנראה כך נראו עקבותיו של שמשון, שכוחו היה גדול בהרבה מגופו, עד שבסיסו לא יכול להכיל אותו, ובכל זאת הכיל אותו. וזה דומה במשהו למה שאת כתבת על בסיסן הרעוע של הנשים, שהפער בינו לבין האפשרויות שהוא נושא יוצר את החרדה ואת ההתמכרות הבוראת חיים.
©שושי שמיר, מתוך הנובלה 'מנסרה'
וואו, שושי, זה באמת? באמת הם חשבו ששמשון היה חיגר בשתי הרגליים? (כאילו מכיוון שהוא ניחן בעודפי שיער בראש, הם קיזזו את זה מהרגליים). ואת צודקת לגבי בסיסן הרעוע של הנשים. אולי כבר דיברנו על הפרשנות הפמיניסטית לסינדרלה, שבה הרגל הקטנה מסמלת את נשיאתה על ידי הגבר, והאחיות הרעות נענשו על רגליהן הגדולות, כי חשבו לעמוד על שתי הרגליים וללכת בכוחות עצמן ולפי רצונן.
לא דיברנו על סינדרלה, אבל באותו סיפור התייחסתי לכך. מעניין. לא זוכרת למה, כשכתבתי את הסיפור חיפשתי חומר על שמשון ולהפתעתי מצאתי את זה. הפרשנות שלי, כמובן, אבל עצם המחשבה!
[…] האש, הגוף והבית בסיפור שמשון […]
אחרי קריאת הפוסט והתגובות:
כן, יש אזכור שהוא היה נכה בשתי רגליים. (כנראה הסתמך על קביים באמצעות הידיים).
ההקבלה לצבעים מיוחדת, ואם הוא היה שטני – הרי לך גוון זהוב ונפלא שהשתלשל על גבו.
[…] מותו הסימטרי בין שני עמודי מקדש דגון (על כל זאת ועוד כתבתי פה). שמשון שרעמתו גולחה ועיניו נוקרו, שהוצג לראווה כדי […]