זה יהיה קצר וקיצי הפעם, בי נשבעתי.
יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלא של שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).
דוד עדיקא, 2011 לחצו להגדלה
קַן צִפּוֹר
קֵן לַצִּפּוֹר
בֵּין הָעֵצִים,
וּבַקֵּן לָהּ
שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.וּבְכָל-בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר –
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.
עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.
הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.
דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)
ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.
דוד עדיקא 2001 לחצו להגדלה
גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.
מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002
יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:
בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.
פלישיה קנו, ארגוס פילץ' וגברת נוריס. האיור מפה.
.
עוד באותם עניינים
יש לי משהו עם אוטיסטים (עוד איורי בדיעבד)
על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה
דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה
שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג
ובלי שום קשר, ובהצתה מאוחרת: לפני שלושה ימים מלאו ארבעים שנה למותו של אלביס. הייתי שם בממפיס, לפני עשרים.
מרית, ב"ויהי היום" של ביאליק הוא מביא סיפור על דוד המלך שכבר בהיותו ילד הצליח לשפוט בין שני אנשים נצים: האחד, שהיה פועל בשדה, השאיל לרעהו ביצה מבושלת, ואחרי ימים רבים בא לגבות את החוב. החבר רצה להחזיר לו ביצה אחת, אבל הנושה התעקש שהחשבון עצום ורב:
מביצה אחת בוקע אפרוח אחד, הוא אמר; האפרוח מביא כעבור שנה 18 אפרוחים משלו וכך לגבי כל אפרוח ואפרוח, שנה אחרי שנה. ומכיוון שמיום השאלת הביצה עברו ארבע שנים – – – 🙂
דוד פותר את כל העניין במשל שהוא ממשיל על זריעת פולים מבושלות בשדה – כשם שהפולים לעולם לא ישרישו שורש באדמה, כך מהביצה המבושלת לעולם לא יבקע אפרוח.
אבל עכשיו אני חושב שטעות גמורה טעה דוד המלך (וזו לא טעותו האחרונה, כמובן) – מביצה מבושלת בוקעים המון דברים – פוסט מרתק ומחשבות רבות, למשל 🙂
חוצמזה, התרגום של לי (הנפלאה) נפלא ממש, ואם יורשה לי לומר מדי פעם עלה גם זכרה של גברת נוריס החתולה ההארי פוטרית על לבי 🙂
כ*, תודה 🙂 ב"בפברואר כדאי לקנות פילים" של יואל הופמן כתוב ש"תרנגולות ששותות מים רותחים מטילות ביצים מבושלות." (לא נשמע טוב כשמדמיינים את זה). ועד שקראתי את התרגום של לי חשבתי שהעברית פשוט לא יכולה לרקוד בנעליים של אוסטן, שזה תמיד קצת ילחץ ויכאיב. זה פלא.
(* קצת מעליב משום מה לכתוב את השם המלא)
״הצהוב והלבן, דני דני עוד קטן
…. החתול רוצה גם הוא
לקבל פה משהו!״
תודה רבה מרית – על המילים היפות. זה פוגש אותי בדיוק כשאני שוב באמסטרדם, אוכל מאותן צלחות מאויירות בציפורים. סופשבוע נעים.
מרית, זה מעליב רק כשחושבים שזה מעליב
(אני מנסה כממיטב יכולתי לחיות בעולם המבוגרים, אבל זה לא תמיד מצליח)
אני מאוד אוהב את החלמונים התאומים שמחביאים כפילות נוספת. זה מזכיר לי משהו מתוך ספר של אליזבת' הייך, על הרגע שבו היא רואה בתקרת מבנה כלשהו משפט בעברית כתוב מימין לשמאל, ומבינה שממבט על הוא יכול להתהפך (באותה צורה, כסיל הוא אוריון בדמותו השמימית, ואוריון הוא כסיל בדמות הארצית * 🙂 )
* נחמת כסילים 😉
שוש 🙂
דוד, בשמחה. בתיאבון 🙂
כ', זה לא עניין של מחשבה. התחלתי לכתוב והיד נרתעה.
אני באמת אוהבת היפוכים ותקבולות, אבל אפילו יותר אני אוהבת גלגולים בין עולמות. למשל אין לי שום הוכחות אבל אני חושדת ש"עגל הזהב" של פיליפינו ליפי מהמאה החמש עשרה, היה ההשראה לשיר הידוע מ"אמא אווזה" על הפרה שקפצה מעל לירח.
אוי, כל כך הפתיע אותי שהביצים בקן יכולות להופיע גם בצורה כזאת :). למרות שגם בשלושים וחמישה במאי התרנגולות מטילות ביצים היישר למחבת.
ומרית – תודה! איזו שמחה. וכמובן היה מצחיק ומשמח לפגוש את גברת נוריס גם בדמות החתולה של פילץ' כשיצא הספר בזמנו. ועכשיו להיזכר שוב כשגברת נוריס האמיתית הצחיקה אותנו כל כך בזמן התרגום.
כסילופון כוכבי – ח"ו עולם המבוגרים, ואולי זה לא עניין של עלבון, אבל יש כוכבים שלא רואים את אורם שלהם. אבל אין זה מפחית מזריחתו הנפלאה.
ועוד דבר, מרית (וכל החברים שכאן כמובן), אם יהיה לך פנאי וחשק אשמח נורא אם תקראי דברים שכתבתי על מנספילד פארק ותרגומו בבלוג של הוצאת הספרים:
https://www.tamirsendik.co.il/%d7%9e%d7%a0%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%a7%d7%9c%d7%a2%d7%99-%d7%94%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d/
מרית, אני זוכר את הציור, הוא פנטסטי (תרתי משמע) והשור נראה ראוי בהחלט לכל הפיזוזים שתחתיו. אגב, אני זוכר גם כמה שירים שנכתבו כאן אודות פרות קופצות (וצוחקות!) אבל מה הרבותא בפרה שנועצת קרניים בירח כמו בחריץ של גבינה אם דמות ספרותית כמו גברת נוריס מצליחה להתגלגל כעבור 200 שנה בגופה של חתולה….? (צדק פואטי במשמעותו המילולית ביותר 🙂 )
(לי, אני תמיד מתפלא איך משהו חשוב ממהותו של אדם מצליח לעבור דרך קירות ובוקע אפילו ממסכי מחשב; איך מילים (מילותייך, למשל, רק לצורך הדוגמא…..) מצליחות לנהור, להזהיר – ואיך אין זה אפילו קשור לתוכנן הגלוי, אלא למשהו סמוי הרבה יותר. פלא…..)
אני מסכימה אתך, פלא המתקרא כסילופון 🙂
לי, חזותית זה דווקא הגיוני שבקן כזה יהיו ביצים כאלה – עדיין אובליות אבל הרבה יותר שטוחות, כדי לקרב אותן לאִמָן המצוירת…
קראתי בחשק ובעניין את מה שכתבת בבלוג של ההוצאה והתעכבתי על האמירה הפמיניסטית של אוסטן על ההבדל בין הקלון המוטל על גברים ונשים נואפות: “העונש, עונש הקלון הפומבי, היה צריך לחול במידה שווה על חלקו שלו בעבירה; אך אנו יודעים ששוויון כזה אינו אחד הביצורים שהחברה שלנו מחזקת באמצעותם את המידה הטובה. בעולמנו אין העונש שוויוני כפי שהיינו מייחלים שיהיה”.
ופתאום תהיתי – העברית, בניגוד לאנגלית, היא כידוע שפה סקס-מניאקית – האם אוסטן התכוונה לכתוב "מייחלים" או "מייחלות"…
ובאשר לגברת נוריס – כשקראתי את הספר בפעם הקודמת (באנגלית) עוד לא היה הארי פוטר 🙂 ותודה גם על הכסילופון הכוכבי.
אווו, רעיון נועז ומעניין לכתוב שם "מייחלות".
מתחשק לי עכשיו לקרוא שוב את כל הספר ולבדוק את כל הפעמים שהיא נוקטת לשון רבות או רבים אינפרסונלית כזאת.
וגם אני, כשקראתי לראשונה את מנספילד עוד לא היה הארי פוטר, ואחר כך כשתרגמתי אותו גברת נוריס כבר הייתה קיימת ברוחי בדמות החתולה של פילץ'.
ואיזה כיף שקראת בחשק ובעניין! 🙂
אשר לביצים, זה הגיוני רק אחרי שעוקפים את המחסום הטיפשי בראש שלי שסירב לקשר בין ביצים במצבן זה לבין ביצים בקן…
קודם כל ציפור קטנה כן יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות. ננח,, לדוגמא, שהיא מטילה אותן כבועה מתנפחת בסגנון העיטור הרפיטטיבי שעל שולי הצלחת, שבפני עצמו מזכיר זליגה של ביצה ממעטפתה השבורה. שנית קול – גם נניח שפיל יכול לזיין תרנגולת עם קצת רצון וקצת יכולת. ואפשר לדגור על הכל. לדוגמא פוסטייך הנפלאים הם דגירה, וכל השיחות אחרי זה הן דגירה דדגירה. וחוץ מזה – לא שמעתי שמישהו ניסה לדגור על ביצה מבושלת וחתוכה, ולפיכך התוצאות אינן ידועות. אנסה ואדווח. והבקעים בחלמונים מתחרזים, אני חושב, עם הענפים בית הגידול של הציפור. ומה זה קן לציפור בין העצים? בין העצים אפשר לעשות קן? מוזר. מגריט היה מצליח כנראה בקל וחומר אם הוא תקע איזה סלע באויר. ביאליק הסוריאליסט.
תודה רג'ולי, אתה יכול לחבור לאברהם פואנשבאל http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/874/340.html אם כי אני חושדת שדגירה על ביצים מבושלות תקרב אותך יותר לויטו אקונצ'י שאמר שהתוצאה לא חשובה, העיקר המעשה.
ביחוד אהבתי את מה שכתבת על הזיקה בין הסדקים לענפים. וקן לציפור בין העצים נשמע כמו ערסל…
אני בעד ויטו אקונצ'י, אם כך, שבטח גם ידע על המוטו המנחה את לואיג'י נונו ביצירותיו האחרונות, וזאת ביניהן: https://www.youtube.com/watch?v=kIJ6hmApWKA,
כפי שמוסבר כאן: https://www.theguardian.com/music/tomserviceblog/2012/nov/26/luigi-nono-contemporary-music-guide, בעיקר בקטע הזה:
It's one of a handful of pieces that Nono wrote at the end of his life inspired by a motto he discovered on the walls of a monastery in Toledo in Spain: "Caminante no hay caminos hay que caminar", one of the great aphorisms that's roughly but inelegantly translatable as "traveller, there is no way to travel, only travelling".
ותודה מאוד מהוד מעוד על אברהם פואנשבאל. אני מרגיש דגור גם ע"י ויטו אקונצ'י וגם ע"י אברהם פואנשבאל. מתי אני יוצא מהביצה?
מזדהה עם נונו, אבל אקונצ'י אפילו יותר קיצוני. בהערות לעבודה המכוננת שבה הוא "ניסה להפוך את עצמו לאישה" הוא כתב בפירוש: "אני מושך את החזה שלי בניסיון עקר לפתח חזה נשי. חשוב שהנסיון עקר: כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך לקראת המטרה, על הרצון להשתנות." (ואישית, לא נוח לי שידגרו עלי וגם להפך, אני הולכת לחפש לי מטפורה אחרת…)
מטאפורית זה נפלא להידגר. מחממים, דואגים, מטפחים. מי יתן. ואני חושב שהדגש במשפט שנונו הביא הוא לא רק התהליך כמושג חיצוני למי שעושה אותו או עובר אותו, אלא ה"התהלכות" או ה"הליכה", שאז זה יותר מדגיש את העשיה כתלויה בעושה, שאינה מנותקת או שאינה יכולה לקרות ללא מי שעושה אותה. הצילום של עדיקא מעמת את הקשר התלותי הקונוטציוני המיידי ואולי אף האינטואיטיבי-רגשי בין הציפור לביצה כמושגים לבין חוסר היכולת של הקשר הזה להתקיים במציאות שמשתקפת בצילום, ושוב חזרה ליכולת הקשר להתקיים כי – עובדה – זה שם. כמו השפה, שוב פם.
עם כל הכבוד לחום ולטיפוח, אני זקוקה למרחב. דגירה זה צפוף לי מדי.
תודה, מרית. נהדר מאוד
והנה עוד עיניים טובות שמצאתי:
http://www.davidadika.com/egg-eye/
תודה רבה דורית.
עוד ביצי עין את מתכוונת… 🙂
אני מתקרבת להווה של עיר האושר. אני קצת אצטער לבקר בפוסטים בזמן האמתי שלהם ולא להעיר אותם אחרי שנים או חודשים.
תודה על ההערה לגבי גברת נוריס שהתגלגלה בחתולה. את מעודדת את נטיית הנפש הפרטית שלי לערבב הכל, את נותנת לה עוד דוגמאות. כמה יפה שאת קוראת לזה נחת אקולוגית. כשלמדתי משחק לפני שנתיים בחרתי במונולוג מתוך העלמה יוליה. במונולוג הזה היא מתארת בהתלהבות ובנואשות שרשרת של חלומות גרנדיוזיים ורעועים. כדי להגיע לאנרגיות של המונולוג הזה חשבתי על ג'ים מוריסון. יש שורה של אנשים כמוך וכמו טרנטינו למשל שמראים לי כמה שזה הגיוני.
בקשר לשיחה שלך ושל רג'ול על הכוונה ולא על הטיול, אני נוטה מאוד להזדהות. אני מתייחסת גם לרעיונות שאין לי שום כוונה, אנרגיה, או רצון לממש, כמשהו שכבר התחיל לקרות או שיש לו ערך בפני עצמו, פשוט כי חשבתי עליו והוא כבר תופס מקום משלו.
גם אני אצטער. אהבתי את פרסונת הנסיך של היפהפייה הנרדמת. ואוי ואבוי אם היינו צריכים לעבוד בשביל הרעיונות שלנו… 🙂
"קן לציפור וכו", הנה מצאתי הזדמנות להגיב, על מה?
לפני מספר שבועות שמעתי ברדיו במכוניתי את מתי כספי מתראיין. על מי הוא ירד? על ביאליק. למה?– וּבְכָל-בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר –
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.
אמר כספי "ביאליק טעה ולכן לא צריך ללמד את שירו בבתיה"ס!"
-כי הבן של הציפור שישן בביצה הוא גוזל, אפרוח הוא הילד של התרנגולת.
אלא מה? מתי התחנך בין פרה לתרנגות בעוד שביאליק למד כמה שנים בבית המדרש ובישיבת וולוז'ין והוא מכיר את הפסוק בספר דברים שאומר "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים" וכו
אביב, תגובה כיפית במיוחד. פעם בט"ו בשבט שמעתי איזה מומחה ברדיו מסביר בלהט שאין דבר כזה "שקדיות" יש רק עצי שקד… ברור שיש אפרוחים בתוך ביצים, לא רק בגלל ספר דברים, גם בזכות ביאליק (שגם הוא היה ילד טבע אגב – הכי ילד טבע – לפני בית המדרש).