הערה מקדימה: הפוסט הזה מתייחס לכלל יצירתה של גבריאלה ברוך, אבל יוצג בו איור אחד בלבד. כדי להתוודע לעולמה אפשר לשוטט פה.
*
בסוף השנה השלישית של הלימודים שלחתי את תיק העבודות שלי לארט דירקטור של 3×3, מגזין איור שאני אוהבת במיוחד, ושאלתי אותו מה הוא חושב. הוא ענה לי שארט דירקטורים מחפשים מאייר עם סגנון מובחן, כי מבחינה מסחרית הם רוצים לדעת עם מה הם עובדים. הם יודעים בדיוק מה הם מזמינים והם רוצים לדעת בדיוק מה הם מקבלים. בנוסף, ברגע שמזהים אותך בתור יוצר, קל לך יותר לבנות שם. אז הבנתי שזה מה שאני צריכה ובאותו רגע החלטתי שלשם אני חותרת."
גבריאלה ברוך בראיון לפורטפוליו
אבל מה סוד קסמו של הסגנון המובחן הזה, ממה הוא מורכב? לכאורה אין פה שום תעלומה. מנה גדושה של געגוע, קסם חלומי ודוק של מלנכוליה מזינים אותו באופן גלוי, מוצהר וכובש לבבות. אבל דווקא האפלה הסמויה (ואולי גם הפחות מודעת), היא שמקנה לאיורים את העומק והעמידות.
אזהרת מסע: מי שרוצה להאחז בקסם ובתום, מוטב לו שיפרוש עכשיו. אין דרך חזרה לגן עדן.
*
בפעם הראשונה שראיתי את האיור של ברוך נזכרתי בתצלום הבא של פסי גירש. לא רק בגלל הזיקה הצורנית. האפלה נשקפה אלי כמו ברנטגן מבעד לקסם ולגעגוע.
לקראת הכתיבה גיליתי שהאיור של ברוך נוצר בהשראת הקליפ הבא (המוגדר גם "mystery film experiment") של Sigur Rós.
שווה מאד לראות (ולהקשיב) לכולו אף שהשועל מופיע רק אחרי 4:30 דקות בערך.
יש משהו על-גילי בקליפ הקסום, שבו הקול הפנימי של חילזון, מדובב גם את האיש וגם את השועל הפצוע. כל אחד מהשלושה תועה בדרכו, פוחד מן הבדידות ורוצה הביתה. הם נפגשים ונפרדים אחרי שהם "מאלפים זה את זה" (במובן שבו הנסיך הקטן מאלף את השועל – גללו כאן לפרק עשרים ואחד: נאום השועל על ידידות ועל דברים שבלב.) האיש נושא את השועל הפצוע בזרועותיו וכשהם מתעייפים הם נרדמים ביער. בזמן שהאיש ישן יורד החילזון מכתפו וממשיך בדרכו, והשועל הפצוע מת בשנתו ונרקב ומתפורר בהילוך מהיר.
גבריאלה ברוך סיננה את הרימה והתּוֹלֵעָה והותירה דימוי מיתי מלא רוך חלומי, שהאימה האצורה בו מתקיימת רק על סף המודע; מוגלי הקטן ששערו אדמוני כפרוות השועל (ושפתיו שחורות) מתרפק על השועל הגדול, ואי אפשר להפריד בין שלוותו הגורית לפחד שיישמט לשומקום מתוך שינה. כי אין קרקע באיור הזה האבוד בחלל, השועל כבר מת והפך לכוכב.
החרדה והאובדן צפונים עמוק מתחת לקסם של ברוך, ומצטמצמים לאיזו נוכחות רפאית שמגבירה את העוצמה הרגשית ומנטרלת עודפי סוכר.
ובמאמר מוסגר: יש עוד מודל, לא בהכרח מודע, לשועל העגול של ברוך. הלוגו של מוזילה-פיירפוקס מסתפק אמנם בדמיון בין זנב שועל ללהבה, ומנטרל כל זיקה סיפורית או רגשית (ויש כזאת, לפחות בפוטנציה; שועל-אש מתקשר ישירות לנקמתו הרצחנית של שמשון: אחרי שאשתו ניתנה לאחר. הוא לכד שלוש מאות שועלים, קשר והדליק כל צמד זנבות, ושילח אותם לשדות חותנו, למי ששכח).
ובחזרה לצילומי החיות המתות של פסי גירש.
בצילומי המוות של גירש יש עוצמה ילדית, סקרנות שעוד הסתיידה לגועל ופחד, תשוקה לשחק עם המתים כדי להתיידד איתם. החמלה, הליריות והקסם, משותפות לה ולברוך, שמסננת אמנם את המקבריות ואת שאר ההומור ומצמצמת את האימה למין צל שמגביר את האינטנסיביות הרגשית.
המשך יבוא.
*
ואם כבר הגענו עד כאן – ?Who Killed Cock Robin מתוך "אמא אווזה", שיר ילדים שהוא מעין מחזה-משחק-במוות, שתמיד חוזר אלי למראה החיות של פסי גירש.
*
סדרת איור אחד נפלא (או שניים)
איור אחד נפלא, נינו ביניאשוילי
איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי
איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט
איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס
איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל
איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד
איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק
איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט
עוד שתי הערות שחורגות מדי מעולמה של גבריאלה ברוך ולכן הוגלו לתגובות:
* הסיפור הראשון של אסטריד לינדרגרן, שהתפרסם בעיתון מקומי, עוד בילדותה, עוסק בשתי ילדות, אינגה ומאיה, שמשחקות בלוויה לחולדה מתה. כשאינגה לא נותנת למאיה לחפור, מאיה מאיימת לקחת את החולדה שלה וללכת הביתה.
* לאה נאור, שתרגמה את Who Killed Cock Robin?, החליפה את אדום החזה ביונה שנרצחה על ידי נץ (כמו ש-Sparrow מתחרז עם arrow, כך נץ מתחרז עם חץ). ובכך גזלה מן השיר את חזהו האדום מדם של הנרצח, והוסיפה לו בו בזמן תיבת תהודה רגשית-פוליטית. הנה התרגום http://www.naorlea.co.il/song.asp?category_id=1&id=965
נכון שצריך להיות "עוצמה ילדית, סקרנות שעוד לא הסתיידה לגועל ולפחד"…?
מעבר לכל הדברים המופלאים שטמנת כאן, שועל הוא דימוי כל כך טעון בתרבות מאז שטד יוז הגה את שועל המחשבה:
אֲנִי רוֹאֶה בְּדִמְיוֹנִי חֻרְשָׁה שֶׁל שְׁעַת-חֲצוֹת:
וְעוֹד דְּבַר-מָה רוֹחֵשׁ חַיִּים
חוּץ מִבְּדִידוּת הָאוֹרְלוֹגִין
וְזֶה הַדַּף הָרֵיק עָלָיו יָדַי נָעוֹת.
מִבַּעַד לַחַלּוֹן אֵינִי רוֹאֶה כּוֹכָב:
דְּבַר מָה קָרוֹב יוֹתֵר
אִם גַּם עָמֹק יוֹתֵר בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה
אֶל הַבְּדִידוּת נִכְנָס וּמְחַלְחֵל:
הוּא קַר, כְּמוֹ הַשֶּׁלֶג הַכֵּהֶה, רַכּוֹת
אַף שֶׁל שׁוּעָל נוֹגֵעַ בְּעָלֶה, עָנָף;
וְהַתְּנוּעָה נוֹבַעַת לָהּ מִזּוּג עֵינָיו
שֶׁשׁוּב וָשׁוּב, עַכְשָׁו, עַכְשָׁו, עַכְשָׁו
מַטְבִּיעַ עֲקֵבוֹת בְּרוּרִים בְּתוֹךְ
הַשֶּׁלֶג, בֵּין עֵצִים, צֵל מִזְדַּחֵל
עַל גֶּדֶם עֵץ הוּא אַט אַט מִתְנַהֵל
בְּגוּף חָלוּל שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁש לַחֲצוֹת
קָרַחַת יַעַר, עַיִן שֶׁאֵינָהּ
אֶלָּא יַרְקוּת הַמִּתְמַתַּחַת וּגְדֵלָה,
בּוֹרֶקֶת, מִתְרַכֶּזֶת וְשׁוֹקֶדֶת,
הִיא כָּל כֻּלָּהּ שְׁקוּעָה רַק בְּשֶׁלָּהּ.
עַד שֶׁפִּתְאֹם שׁוּעָל בְּצַחֲנָה חַדָּה, חַמָּה
אֶל חוֹר שָׁחוֹר בְּסֵתֶר רֹאשׁ נִכְנָס.
שָׁעוֹן נוֹקֵש, חַלּוֹן בְּלִי כּוֹכָב,
הַדַּף מֻדְפָּס.
תרגמה מאנגלית: זיוה שמיר
אגב שועלי האש האומללים שהצית שמשון – בחטיבה ששירתתי בה בצבא היה גדוד לוחם בשם שועלי שמשון, שנקרא כך על שם יחידה באותו שם ממלחמת השחרור שהפכה למיתוס צה"לי. הסמל של החטיבה כולה היה שועל אדום עם זנב להבה. העניין הזה תמיד החריד אותי בהקשר של הסיפור המקראי, ולא הבנתי למה שמישהו ידמה את החיילים שלו לשועליו של שמשון, אז או עכשיו.
היום, למרבה הצער, אני כבר מבינה. 15 שנה לאחר שחרורי אני עדיין מתמודדת עם פוסט טראומה מהשירות ברצועת עזה, כתוצאה ממלחמה עתיקה ועקובה מדם בצאצאיהם של אותם פלישתים, שממשיכה את שרשרת הנקמות ההדדיות ההיא שמסרבת להסתיים. אנחנו, החיילים שנשלחו לשטחים להיות לוחמים או "תומכי לחימה", היינו השועלים האלו, שלא ניתנה להם יכולת בחירה* לפני שהוצתו והציתו אחרים בשם איזה כבוד מאצ'ואיסטי מפוקפק שנפגע. חלק מאיתנו נשרפו למוות, וחלק שרדו ועדיין נושאים את הכוויות הפיזיות והנפשיות של מי שהיה גם התוקף וגם הקורבן במקום הארור ההוא. בדיעבד אני מבינה שלא ייתכן שם הולם יותר ליחידה כזו, כי החלחלה שמעורר הסיפור המקראי היא אותה חלחלה שמעוררים הסיפורים שלנו, של מה שעשו לנו ומה שעשינו אנחנו.
*הדבר היחיד שביקשתי כששיבצו אותי ליחידה אחרי הטירונות היה לא לשרת בשטחים הכבושים. עוד באותו היום נשלחתי לשרת בכניסה לרצועת עזה.
מיכל, לא, לא נכון. בילדותי יש משהו מקטין ושיפוטי. ילדי זו הגרסה הניטרלית.
דודו, איפה שיש אפלה, אפשר לסמוך עליך שתבוא 🙂 זה מאד מרגיע.
מאד יפה הטד יוז. גם בדעתי עלו כמה שועלים חשובים (מעבר לזה של הנסיך הקטן שהסתנן בלי משים). גם השועל של ד. ה. לורנס, וגם השועלים של אנטול פרנס (סופר שנוגע ללבי במיוחד) ב"תאיס". יש שם נזיר מתבודד שמתמלא זימה, ובהתחלה הוא רואה שועל או כמה שועלים מחוץ לבקתה שלו, וככל שהוא שוקע יותר במחשבות הזימה השועלים מתרבים, עד שהחדר מתמלא מין אבק זהב של שועלים זעירים.
תמר, זה באמת מחריד. הלוואי שיכולתי להועיל במשהו.
טבנקין אמר פעם שאופייני לילדות תמימות ולהתיילדות עורמה
העיסוק המסוגנן במוות הזכיר לי את פיטר גרינוויי:
Z and two noughts
Drowning by numbers
בסרטים שראיתי לפני מיליון שנים.
והאיורים של גבריאלה מקסימים.
יש לך אולי אפשרות לכתוב על התהליך והטכניקה בה הם נעשו?
וכרגיל, המון תודה על הפוסטים שלך, כמו אוויר לנשימה 🙂
א.
דודו, טבנקין?! אני חושבת שזו פעם ראשונה שמישהו מצטט לי אותו 🙂 ועוד בנונשלנטיות שכזו. כמו הרופא שיניים שלי שהסביר לי שהסינוסים הם בגודל של ביצי יונים, כאילו שכל אחד יודע במה מדובר.
אלמוני לעתים, תודה רבה! אני לא ממש מתעניינת בטכניקה, (רק בכל הג'ז הזה של פואטיקה, נפש ותודעה) אבל נדמה לי שהיא מדברת על זה בראיון שממנו ציטטתי.
פוסט נהדר בשבילי, כל הדברים שאני אוהבת על צלחת אחת. סיגור רוס, קדה קידה…
מרית, לפני זמן מה יצא בעברית (ב"תשע נשמות") סיפור נהדר של דייויד גארנט, "מאישה לשועלה" – השם אומר הכל 🙂
אני לא אוהב שמשחקים עם המתים (לעולם לא אהיה אספן פרפרים) אבל אני אוהב שועלים: זנבם הוא זהבם, זהבם הוא זנבם.
לוסי, בכיף 🙂
יושב ומשחק, פרפרים זאת לא דוגמא. הורגים אותם כדי לשחק איתם.
קבל בחזרה את תהלוכות החתונה של השועלים מחלומות של קורסאווה.
מרית, איזה חלום יפהפה!
אני זוכר קטע מכמיר לב מסרט טבע שבו דוב קוטב גווע למוות מרעב: בשיא החולשה הוא נשכב על הארץ והצטנף בתנוחה עוברית, כמו השועל: תנוחת הישנים והמתים….
(….ההצטנפות הזאת מזכירה לי את מה שויניקוט אמר, שהוא מקווה שיום אחד הוא יהיה קטן מספיק לעבור בחור הקרוי 'מיתה'…..)
נפל לי הלב
יושב ומשחק, זה רק חלק מהחלום הנפלא (אף שבני הבכור שראה אותו בגיל צעיר מאד, הזדעזע מאמו של הילד ואמר: איזה אמא! לא הייתי רוצה אמא כזאת!). ואתה כבר השלישי שמצטט לי את ויניקוט הנלבב, לאחרונה. אני עדיין ב: "זה אושר להיות חבוי, ואסון לא להימצא".
פנינה, אוי…
מרית, המשפט שהבאת נהדר, אני מכיר אותו מלי….. 🙂
הציטוט המקורי לגבי המיתה הוא:
"חלק גדול מצמיחה אינו אלא צמיחה כלפי מטה. אם אחיה די זמן, אני מקווה כי אצטמק עד שאהיה זעיר מספיק לעבור דרך החור הקטן הרקרוי 'מיתה'." המשפט מופיע בהקדמה ל"עצמי אמיתי, עצמי כוזב" שלו,
מה שזמכיר את המיתוס הנפלא (והטרגי) על אאוס אלת השחר שהתאהבה בבן התמותה טיתונוס. היא ביקשה מזאוס שיברך אותו בחיי נצח, אבל שכחה לבקש בשבילו נעורים נצחיים. טיתונוס הלך והזדקן, אבל לא מת – במקום זה הוא הלך והצטמק, עד שהפך לחגב:
אם את תוהה מניין לויניקוט כל אמירותיו הנפלאות, הדבר יתחוור לך כהרף עין אם במקום לקרוא לו winni-cot תקראי לו פשוט winnie-the-pooh. ככה אני קורא לו בליבי, ונדמה לי שבצדק 🙂
ואם חשקה נפשך בעוד אמירה (על ויניקוט), הריהי:
"בעוד שפרויד ראה בפסיכואנליזה ובהתפתחות מסע שתכליתו השתחררות מאשליות, תכלית המסע שוויניקוט מציע היא השתחררות המאפשרת ליצור אשליות וליהנות מקיומן" 🙂
….ואולי בעצם כך:
winni-cot הוא העצמי הכוזב שלו; winnie-the-pooh הוא העצמי האמיתי שלו, ולהיפך 🙂
כמו שאמר אריך קסטנר על מר פוגה (אחרי שלחץ את ידה של ברטה השמנה ונתן לה שטר של עשרים מרק), ככל שאני מכירה את ויניקוט יותר, כך הוא מוצא חן בעיני יותר.
וזה די נורא שגם בשביל משאלות צריך עורכי דין.
הו, אבל הצד המשפטי-מתמטי הוא לפעמים הצד מלא ההומור, כמו בסיפור על האיש שזכה בשלוש משאלות וביקש נקניקיה; אשתו ברוב כעסה ביקשה שהנקניקיה תידבק לו לאף ואת המשאלה השלישית הוא נאלץ לבזבז על הסרת הנקניקיה מאפו. זה נורא מזכיר את משחק הטבעות הידוע: יש 3 מוטות וצריך להעביר 3 טבעות בגדלים שונים ממוט אחד לשני בלי שהיררכיית הגודל תשתנה (או בוריאציה אחרת: יש בעל סירה, חתול, כלב וכד שמנת והוא צריך להעביר את כולם לגדה השניה בלי שאף אחד מהנוסעים ייטרף. למרבה הצער יש רק 2 מקומות בסירה..)
או, אם להזכיר משהו מוכר למדי ( 🙂 ), "שלוש אחיות" של עגנון: "הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס…"
(הגבול בין טרגדיה וקומדיה הוא כידוע דק כל כך…..)
הסיפור עם הנקניקייה בכלל לא הצחיק אותי בילדות. לא הבנתי למה בזבזו שלוש משאלות על צמד מטומטמים שכאלה. ונתקעתי איתו כמו עם חלום לא מוצלח שמנסים לחלום אותו שוב מתוקן ללא הצלחה. רק כשגדלתי הבנתי שאפשר להבריח את הגבול בין מעצבן למצחיק ובין מטופש למבריק.
הוי, אילו ידעת כמה פעמים חזר סיפור הנקניקיה בחיי……!
המזל היחיד שלי הוא שלמשאלות אין באמת גבול ומספר…….
זה באמת מזל 🙂
[…] איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך […]
[…] איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך […]
[…] איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך […]
[…] איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך […]
[…] איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך […]
[…] איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך […]