לזכרה היקר של טלי עמית כוכבי, חבל שאני לא יכולה לדבר איתה על זה.
.
ב-2010 הרציתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני!" של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה של בצלאל על שלושה איורים נפלאים של בתיה קולטון מתוך שרשרת זהב. כל השלושה התייחדו במידה של חתרנות וחריגה משמעותית מפני-השטח של הטקסט. המפגש עם הספר הציף את הקושי שלי עם המסורת הממחישה של האיור, עם מה שנקרא "כבוד לטקסט" וקרוב באופן מסוכן ל"תיאום עדויות", ואת השאלה האם איור זאת אמנות?
האיור הלא מתאים, כך נקראה ההרצאה. מארבעת האיורים שעליהם תכננתי לדבר, נותרו שלושה: בדרך להרצאה נתקפתי דאגה לגורלו של הספר, שהיה אז חדש יחסית וכבר רכש לו מעמד של קונצנזוס וקריאת חובה. חששתי שהאיור הרביעי יעורר מחלוקת שתפגע במכירות. השנים חלפו ונדמה לי שגם הסכנה. אולי היא היתה דמיונית מלכתחילה. ונתחיל בשיר ובאיור:
מִתַּחַת לָאָרוֹן – אנדה עמיר פינקרפלד
מִתַּחַת לָאָרוֹן
הַלַּיְלָה מִתְחַבֵּא;
בַּבֹּקֶר הוּא נִכְנָס,
בָּעֶרֶב הוּא יוֹצֵא.
בַּקֶּרֶשׁ אַסְתִּירֶנּוּ
וְהַסְּדָקִים אֶסְתֹּם –
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לַיְלָה;
תָּמִיד יִהְיֶה רַק יוֹם.
הפחד מהחושך הוליד אין ספור שירים וסיפורים (למשל את הספר המופלא הזה). ואפילו ב"שרשרת זהב", רק כמה עמודים לפני "מתחת לארון" מזדעקת לה נורית של מרים ילן שטקליס:
… "אַבָּא, אַבָּא", הִיא קוֹרְאָה,
"בּוֹא מַהֵר, גָּרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ,
הוּא מַפְרִיעַ, יֶלֶד רַע".צָחֲקָה בֻּבָּה זֶהָבָה
וְצָחַק מְאֹד הַדֹּב:
לָמָּה לְגָרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ?
וַהֲרֵי הוּא יֶלֶד טוֹב!
בשני השירים ובשני האיורים יש האנשה של החושך, ובזאת מסתיים הדמיון.
החושך של נורית הוא ילד רע, כלומר היא עצמה כבר מקטינה אותו. יש לה אבא שיכול לגרש אותו (אפשרות שמקבלת גיבוי מדי "באנו חושך לגרש"), ועד שיגיע היא לא לבד: אף שהבובה והדוב לא מגלים אהדה מיוחדת לפחדיה הם בכל זאת מזכים את החושך מאשמה, והאיור מאשר: נורית אמנם מבוהלת (השמיכה שבה היא מצטנפת מדגישה את הבהלה ובו בזמן מספקת לה גם איזו מעטפת, הגנה), אבל לא בודדה: לימינה, לשמאלה, לפניה ומאחוריה יש צעצועים מוכרים ואהובים, וגם החושך שעליו מצביעים הדוב והארנבת – הוא בסך הכל ילד בצבע חושך, מוצץ אצבע ונכלם. מתחשק לנחם אותו ולצרף אותו לחבורה.
ב"מתחת לארון" המצב לגמרי שונה: אין אבא שאפשר לקרוא לו, אין צעצועים מרגיעים. החדר שקולטון מציירת שומם וקשוח, אין בו שום רוך, בלגן חמים או אשליה של בית. אין לבבות קטנים של בהלה ואהבה כמו ברהיטים של נורית, רק ארון צחיח וטַפֶּט חדגוני. הגיאומטריות המאונכת שלהם אדישה ואטומה לסכנה הזוחלת בתחתית האיור. גם הגבנון השחור שפולש לשטח הטפט לא מעלה שום אדוות. אין שום הד למה שמתרחש שם למטה, והמצוקה המסתמנת גדולה פי כמה: אין די בגירוש, צריך להעלים את החושך לתמיד.
הערת ביניים:
הפרשנות פולחת הלב של קולטון מעוגנת היטב בטקסט, אבל לפני שנמשיך, חשוב לומר שזו לא הפרשנות האפשרית היחידה: אצל אורה איתן מלכת הילדוֹת העוצמתיות, הפחד מהחושך הוא מנוף לפנטזיה, משחק והרפתקה:
מתחת לארון יש אמנם שלולית של חושך עם עיניים זרחניות. אבל הילדה המציצה מקרינה יותר סקרנות מפחד; אם כבר החושך הוא זה שנראה מבוהל. הילדונת התלבשה בצבעי הסוואה כדי לבדוק את השטח: באפור של הארון ובשחור של החושך, מה שמעיד על רוח הרפתקנית ועל אינסטינקט מאגי בריא (מבלי לוותר על הסרט התכול האופטימי והמעט גנדרני). ולא פחות חשוב – בצד ימין של הכפולה היא כבר זקופה ומצוידת בקרש. היא מביטה לתוך עינינו וכמו מסמנת לנו בחיוך שהיא כבר הולכת לטפל בבעיה. וכך, במחי מבט, אורה איתן כמו מרחיבה את התמונה וכוללת גם אותנו הצופים, הקוראים. זה מתרחש אמנם במישור של המפגש עם הספר אבל זה לגמרי ממשי. ועכשיו הגיבורה הקטנה באמת כבר לא לבד.
ובחזרה לבתיה קולטון: החושך שהיא מציירת הוא לא מפלצת שמצדיקה את האימה, אלא מין דוד חביב בצבע לילה. אני מתארת לי שזה מה שעזר לאיור להישאר מתחת לרדאר ("למה לגרש החושך? והרי הוא דוד נחמד!"). אבל אם נעצור רגע, נראה שמשהו לא מסתדר: איזה כוח יש לילד מול איש מבוגר וכה כרסתני שאין שום סיכוי לדחוס אותו מתחת לארון, גם לו היו לו קרשים, ואין שום קרש במרחב הסטרילי. הסצנה כולה היא ספק משחק פתייני ספק מרדף שבו הילד נדחק לפינה: הדוד החביב כמו הודף את הארון בגופו לקצה הדף, ועוד מעט הילד המהופנט (כמו מוגלי מִקא הנחש) יילכד תחתיו (ולא להפך).
ובמילים אחרות: יש לי יש תחושה רעה שהדוד המבלבל הזה הוא תוקף מיני שבא בלילה.
זה איור מאד עדין ומרומז שנמצא רק על סף המודע. לאו דווקא בגלל צנזורה, אלא כשיקוף של החמקמקות המטרידה: הסוד, העמימות, שתיקת המרחב, המסרים הכפולים. ילד מוגן לא יבין במה מדובר. אבל בשביל ילד מותקף, איור כזה הוא אישור שמישהו רואה אותו. שהוא קיים. הוא פחות לבד בפחד, בכעס. וככה (בין השאר ועל מצוקות אחרות) הספרות והאמנות הצילו אותי.
*
ובלי קשר (ואולי בעצם עם)
ביום שלישי ה-19 בספטמבר, בשעה 19:00 אני מרצה במוזיאון הרצליה על על שפת הים השחור ספרה הנפלא של נינו ביניאשוילי. זה אירוע השקה למהדורה השנייה של הספר, שכוללת גם אחרית דבר שכתבתי על האיורים. הכרטיס כולל כניסה להילולת האיור שאצר יובל סער. שווה מאד להקדים ולבקר.
עדכון: נוסף קוד הנחה לאירוע בעלות סמלית של 30 ₪
(מחיר כרטיס רגיל למוזיאון) קוד ההנחה 2023
*
וגם תזכורת: ביום חמישי ה-14 בספטמבר בין 11:00 – 19:00:
את הטרילוגיה אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות, באתר ההוצאה (מארז במחיר מבצע), וגם בגרסה דיגיטלית, למשל כאן.
*
עיר-האושר 