בסוף יולי הלכה לעולמה אחרי מחלה קשה, דליה יפה מעיין שניהלה את תיאטרון הקרון כמעט שלושים שנה.
לכבוד חגיגות הארבעים לקרון (שיחולו החודש) היא רקמה לו במתנה, ספר ובו ארבעים ותשעה דיוקנים של אמני ואמניות התיאטרון.
בשבת רקמה את אחרון האמנים ולמחרת כבר לא היתה איתנו.
דליה שאבה אותי לתיאטרון צעד אחר צעד, כמלווה אמנותית, כבמאית, ככותבת וכמגדלת אמנים בחממה שיזמה והזמינה אותי לנהל. עד ששמתי לב כבר הייתי עמוק בפנים. בשנים שעבדתי במחיצתה שכחתי שממסד יכול להיות דכאני. (ואיזה אושר זה היה לשכוח את זה, ולו לזמן מה.)
זה מה שכתבתי באחרית דבר לספר.
*
רקמה אנושית – על דליה יפה מעיין
"אין התערבות בנושאים אמנותיים של כל אחד מן השותפים". כך נכתב בהסכם היסוד של הקרון (12.2.81). זה מה שאיפשר לארבעת המוסקטרים, מייקל, עלינא, הדס ומריו, ארבעה אמנים שונים זה מזה ככל האפשר (כל הטווח בין אינטלקטואליות לעממיות, בין אוונגרד למסורת, בין אמנות לאוּמנות) לפעול יחד. ודליה, כאילו זינקה מלב ליבו של ההסכם כמו אתנה מראשו של זאוס, לבושה ומוכנה לניהול הקרון. החופש האמנותי היה הליבה, המצפן, ומרכז הכובד של פעילותה.
דליה שינתה את חיי כשזיהתה את מה שבוער בי, את הידיעה שכל אחד הוא יחיד ומיוחד, ששונות היא אושר ועושר. שאסור לעקם אף אחת כדי שתתאים לתבנית, שהאדם הוא יותר מכל תבנית, יותר מכל אידאולוגיה, שלא צריך ללמד שפה אמנותית אחת, אלא לגזור אותה בכל פעם מחדש, מתוך הייחוד של כל אמנית. היא השתמשה בי במובן הנפלא, ההפוך מניצול, של המילה. הגיבוי המוחלט שנתנה לי, כמו לרבים אחרים, הפיק מאיתנו את המיטב. זו היתה המתת שלה, לזהות למה אנשים זקוקים כדי לפרוח, ולהעניק את זה בנדיבות. ובכך לא רק פעלה למען רוח הקרון, אלא גילמה אותה.
האמנים הצעירים שגדלו בחממה הופתעו והתרגשו בכל פעם מחדש, מן העניין שגילו הוותיקים בעבודתם ומן הנדיבות שבה חלקו מנסיונם. דליה היא שיצרה ותחזקה את המודל הפלאי הזה שבו שוויון אינו מוביל לבינוניות אלא למצוינות. היא הפכה אוסף של אינדיוידואליסטיות לקהילה שחברותיה ערבות זו לזו מבחינה אנושית ומפרות זו את זו מבחינה אמנותית.
דיוקן קבוצתי של אמני הקרון: הרקמה נעשתה על דפים שקופים כדי להשיג שכבות ושקיפות בין אמן לאמן. כשהופכים את הדף פני האמן נפרדים לרגע ונבדלים מכל האחרים ואחר כך חוזרים ומצטרפים אליהם. מתוך "פנים" מתנת דליה יפה מעין לתיאטרון הקרון. עיבוד תצלומים, הילה פלשקס.
.
וכך אמרה בראיון ל"חפץ לב", על מריו קוטליאר ז"ל שחנך אותה: "מריו לימד אותי שרקמה אנושית אי אפשר לרקום מתוך כורח. אסור להוביל מישהו למקום שאינו שלו. הוא לימד אותי לזהות מה מתאים לכל אמן ולהציע יוזמות שירחיבו את הקיים, שלא ייכפו על האמנים אלא יגרו את תאבונם … מריו העביר אלי את האהבה הגדולה לאמני הקרון … לתת כבוד לכל מי שהוביל את המקום עד היום, ללא שיפוט, ללא דירוג. לא המוסד, אלא האדם במרכז."
זה לא רק דיוקן של מריו אלא גם של דליה עצמה. היא האמינה שהדרך הטובה ביותר להעשיר את הילדים ואת תרבותם היא לתמוך באמנים שיוצרים אותה. לא מפתיע אם כן, שרקמה את דיוקניהם כמתנת יום הולדת לקרון ואולי גם כצוואה.
.
. דיוקן עצמי, מתוך "פנים" מתנת דליה יפה מעין לתיאטרון הקרון. עיבוד תצלומים, הילה פלשקס.
.
בדיוקן העצמי שיצרה בשיתוף עם הילה פלשקס, הולחם כלוב הצלעות של מחלתה (ושל ליבה) אל צמתה האדמונית. זהו דיוקן של סוף עם טעם מיתי, כמו בסיפורו של אנדרסן על חייל הבדיל האמיץ שהותך לגוש בדיל בצורת לב ביחד עם שושנת סדקית מפוחמת.
יהי זכרה ברוך
*
בסרטון למטה שיחה מלבבת במיוחד, עם עלינא אשבל, מייקל שוסטר והדס עפרת (לרגל חגיגות ה-25), על איך נולד תיאטרון הקרון
אז ככה. מחר עולה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים הצגת הקרון האחרונה שבה אני מעורבת. (אל תשאלו ואני גם לא אענה. לזכיות ופרסים, גללו להמשך הפוסט). אחרי תשע שנים נפלאות נסגרה גם החממה שהוקמה למען אמנים מכל התחומים (ציור, פיסול, מוסיקה, להטוטנות, ריקוד, משחק ובימוי, איור, תסריטאות, בובנאות, צורפות, קולנוע ואנימציה – רשימה חלקית, מהמותן) וכל כולה הוקדשה לזיהוי וזיקוק השפה האמנותית הייחודית של כל אחד ואחת. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. לפעמים הפלא נשמר על ידי מפלצת, או קבור בעומק כזה שקשה מאד לחלץ אותו או לגרד את הג'יפה שנדבקה אליו. זה כרוך בעבודה קשה ולא פעם בדמעות כשנוגעים באמת פנימית. לא הייתי יכולה או רוצה להוביל את זה לבדי. רוני מוסנזון נלקן (זה הפוסט האחרון והנפלא שלה בעיר האושר) היא השותפה המושלמת והמשלימה. אנחנו כל כך שונות, רוני באה מהנפשה ואני מאמנות, היא מהצד של אניקה ואני מהצד של גילגי, אבל בכל הנוגע לאיך מגדלים אמנים, אנחנו תאומות זהות. מטבע הדברים, לא כל התחלה הבשילה והפכה להצגה, אבל זה היה אושר וזכות וחתיכת הרפתקה לצלול לעולמות השונים של כל המשתתפות והמשתתפים, לעזור להם לגלות את מה שהוא רק שלהם, בלי לעקם אותם לשום כיוון, וההצגות שכבר נוצרו ממלאות את לבנו בהשתאות, בשמחה ובתודה. כל אחת מהן שונה ומיוחדת מחברתה – זאת קסומה, וזאת אנרכיסטית, זאת רוקיסטית, והאחרת שופעת עדינות וחמלה, עומק נפשי, או אמנות פלסטית, וכל אחת ממוטטת בדרכה את הגבול בין אוונגרד לקומוניקטיביות. ואלה שמותיהן: מעיל הפלאים, יצירתו של אורנן ברייר || יואל אמר, יצירתה של רונית קנו || ים קטן, יצירתן של ליאת שבתאי ומעין רזניק || טיול לילי, יצירתן של מיכל בן ענת וגוני פז || למה בכה הדג? יצירתן של הילה פלשקס ודניאל כהן לוי || הכתר שהלך לאיבוד, יצירתה של אפרת הדני || הסנדוויץ הרעב, יצירתם של שי פרסיל וג'רמי רבון || טוטו וחברים, יצירתה של אורית ברגמן || האיש והתיבה, יצירתו של אורנן ברייר (כן, עוד אחת).
מתוך "מעשה בעולם", צילם כפיר בולטין
ועכשיו, כמעט ברגע האחרון, נוספה עליהן גם "מעשה בעולם" של אביב הורוביץ הנהדרת (זאת רק תחילת דרכה, עוד תשמעו עליה!). מסעה של ביצה שנסחפת מאנטרקטיקה הרחוקה ושל הפינגווין הקטן והנועז שבוקע מתוכה ומשלים את המסע בדרך הביתה. זה תיאטרון מחול שמגלה את הזיקה העמוקה בין בני אדם לבעלי חיים, בהומור, בריקוד ובאהבה לעולם. אביב מבצעת אותו ביחד עם איתי ביבס, רקדן יוצר שניחן גם בפנים נפלאים מלאי עדינות וחיוּת. את בעלי החיים שמצאה אביב על גופה עיצב מיכאל הורוביץ בכישרון, בדקדקנות ובתושייה, את המוסיקה היפהפייה הלחין גיל לביא, את התאורה עיצב אמיר קסטרו בקלות מפליאה. ואת הגרסה המצולמת יצר אוריאל יקותיאל שהופיע באמצע הלחץ כמו פיה טובה, וערכה בתשומת לב, לילך חן.
ואם כבר, נגיד גם תודה מיוחדת לוועדה האמנותית של תיאטרון הקרון בראשות שחר מרום שאישרה את ההפקה, לוועדה האמנותית של פסטיבל חיפה שהאמינה בה ולאיציק ויינגרטן שליווה אותה מקרוב ומרחוק באהבה ובעצה טובה, לרוני מוסנזון נלקן שנחלצה לעזרתנו, לתיאטרון ענבל שאירח את החזרות האינסופיות שלנו, ולהדס קלדרון מהתיאטרון הארצי לילדים ונוער שהתאהבה בהצגה וזרתה עלינו אבקת כוכבים בכל ביקור.
והנה גם שיחה, שערך איתנו אוריאל יקותיאל בסוף הצילומים (יצא קצת רקוויאם לחממה לא בכוונה)
"מעשה בעולם" זמינה לצפייה החל ממחר, יום חמישי 8/10 שימו לב, הפסטיבל הוארך! ההצגה זמינה לצפייה עד יום שבת 17/10 בשעה 23:59 היא מיועדת לכל המשפחה מגיל 4. נשמח אם תבואו לצפות! (ותחזרו שוב, כשתכלה הקורונה, לראות אותה באמת, על במה!) כאןאפשר לקנות כרטיס, ולצפות בסרטון "מחדר החזרות", שנותן טעימה מההצגה.
ולבסוף – זאת לא הבכורה היחידה של תיאטרון הקרון בפסטיבל חיפה. מחר עולה גם "הוגו שלי" מחזה עם שירים שנכתב על ידי שחר סיטנר ורונית קנו (שתי בוגרות יקרות ומוכשרות כמו שדות של החממה) ביימה נעמי יואלי ועיצב הדס עפרת (כולם חברי היקרים, גילוי נאות). ההצגה שמיועדת לבני 8 ומעלה, מבוססת על סיפור הצלתו של אבא של רונית בתקופת השואה, סיפור עצוב ושמח בבת אחת, שיש בו רק אנשים טובים ומעוררי השראה.לינק לקניית כרטיסים.
בהצלחה לכולנו!
15 באוקטובר, פרסים, פרסים (עדכון)
"מעשה בעולם" זכתה בשלושה פרסים – פרס עיצוב התנועה (אביב ואני), פרס עיצוב התפאורה והאביזרים (מיקי הורוביץ), ופרס על שפה ייחודית ומעוררת השראה, שזה הכי כיף, כי זאת העבודה האהובה עלי, לאתר ולזקק שפות ייחודיות ומעוררות השראה. "הוגו שלי" זכתה בפרס התאורה (דן קרגר היקר), בפרס המוסיקה (רונית קנו היקרה!), ובפרס ההצגה הטובה ביותר. זאת הצגה אנושית ומרגשת שכמה מחברי היקרים ביותר שותפים ליצירתה, ושמחה בשביל חברים, כפי שגיליתי, היא הרבה יותר קלה ומלאה כי לא צריך לשלם עליה שום מחיר (אבל זה באמת נושא רחב, אולי אפתח אותו בפעם אחרת).
*
ובעניין אחר, אופס, עיקר שכחתי: "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר". עמוס נוי יקיר עיר האושר, מוציא ספר שירה חדש (כאן כתבתי על ספרו הקודם, החכם, המצחיק במובן מבכה, הפולח לב, האפל כמו תחריט של גויה עם נגוהות צבעונין, היודע שהילד הוא אבי המבוגר ולרגעים גם להפך) וכך הוא כותב:
בהתרגשות גדולה אני מבקש את תמיכתכם במימון המונים לספר שירים חדש שלי, שנקרא ״קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר״. לפני כמעט שנתיים אזרתי אומץ והוצאתי ספר שירים ראשון בשם ״שלום לאדון העורב״. הוא ממשיך להימכר בקביעות בחנויות הספרים, ומה שמרגש אותי יותר מכל – אני ממשיך לקבל תגובות פרטיות עליו ועל שירים מתוכו, הרבה מהן מאנשים שאני לא מכיר בכלל, ושבחלקם רחוקים מעולם השירה וממרכזי התרבות הממוסדים. אני יכול לכתוב באריכות על הדברים המוזרים והמופלאים שקרו לי בעקבות פרסום הספר ההוא: על הסבך המבלבל של בושה, התרגשות, מבוכה, חשש, דכדוך, ושמחה שהחשיפה הזו גרמה לי, ועל ההכרה הגמלונית שבה הבנתי שאני ״משורר״, ושהעורב שלי כבר המריא לחופשי מהכלוב שבו בחרתי להחזיק אותו שנים רבות, כדי להפוך חלק מעולמם של אחרים ואחרות. ואחת התוצאות של התהליכים האלה היא הספר החדש. הוא כבר ערוך, ועומד לצאת (אם תשתתפו איתי) במתכונת דומה לספר הקודם: אותה הוצאה (עולם חדש), אותו עורך נבון ורגיש (אלי הירש), אותו מעצב נפלא (דודי בן הרוש), אבל, בניגוד לדימוי על העטיפה שאותו אני ציירתי בספר הקודם, הזמנתי הפעם עבודה מאמנית שאני מאוד אוהב (ענבר אלגזי, שהעמוד שלה שנקראה ״ינפוש״ פעיל גם בפייס וגם באינסטגרם). לצערי, יש הבדל גדול אחד בין הספרים, הבדל שהוא כלכלי אבל חיוני – הספר הקודם זכה לתמיכה נאה ממשרד התרבות. לשם הוצאת הספר הנוכחי – בצוק העתים והתקציבים והמגיפה – אני זקוק לכם במסגרת מסע מימון המונים שיאפשר לכם רכישה מוקדמת שלו, וגם שלל תשורות, כמקובל, אם תרצו ותוכלו לתמוך בספר ולהנות מהן. ביניהן, אגב, גם את ״שלום לאדון העורב״, מפגשי זום עם ה״משורר״, הרצאה שלי, או הדפסה דיגיטלית חתומה של ציור שלי. בקיצור, חברות וחברים, אשמח (ואהיה כולי תודות) אם תיכנסו לקישור למטה, תיצפו בסירטון, תקראו את התיאור ותעיינו בתשורות, תתמכו כמידת יכולתכם, אפשרויותיכם, ורצונכם, ותשתפו ותפיצו (זה חשוב) אם יבוא לכם. תודה רבה ומועדים לשמחה https://headstart.co.il/project/60441
ידידים יקרים, ההצגה יואל אמר זכתה בארבעה פרסים בתחרות הצגות הילדים של פסטיבל חיפה.
פרס המוסיקה לרונית קנו (בשיתוף עם דידי שחר שהלחין את המוסיקה ל"סוף התחלה וחתולה" ופירגן לנו בנדיבות גדולה כמו כמה מן היוצרים האחרים שהספיקו לראות את ההצגה, אני לא יודעת איך – אני לא ראיתי כלום בפסטיבל מלבד "יואל אמר" ו"יואל אמר" שמונה פעמים ביומיים).
פרס המחזאית לרונית קנו.
פרס הבמאית למרית בן ישראל (כלומר לי).
והפרס הגדול – פרס ההצגה הטובה ביותר.
בחבר השופטים היו הסופר אפרים סידון, גיל בלט מנכ"ל היכל התרבות ראשון לציון, השחקן דרור קרן, מיקי מבורך מנהלת תחום תיאטרון בתרבות לישראל, ורפי ניב המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע. וזה מה שהם כתבו בנימוקים לפרס ההצגה:
הפרס מוענק על מקוריות, כנות, גישה אינטליגנטית ועדינה לקהל הילדים בשילוב הומור, דמיון ומוסיקה, ובשל לכידות כל מרכיבי ההצגה. בעידן הרייטינג ו'זיקוקי הדינור' מצליחה ההצגה להיות מופת לאינטימיות, פשטות, מקוריות ותעוזה.
זאת הבעת אמון ענקית בהצגה והשמחה גדולה כמעט כמו ההפתעה (אני עדיין חושדת שאני חולמת את החלום הכי ארוך וריאליסטי שהיה לי אי פעם). כשחזרתי הביתה א' ישר שאל, אם זה משנה את התפיסה שלי על מקומי בעולם. כי באמת, וכמו שגם אמרתי בטקס, אני לא זאת שמקבלת פרסים. אבל זאת לא ההצגה שלי, טענתי. זה היהלום של רונית, אני רק ליטשתי אותו. ועל כך ענה א', שאפשר למצוא צידוקים לכל דבר, ואני במיוחד יכולה "אבל העובדה היא שההצגה הזאת שמדברת לשורש נשמתך ושנלחמת עליה כמו לביאה והיית מוכנה למרוט את שערות ראשו של כל מי שעמד בדרכה, זכתה להכרה גורפת ומלאה. אז אני לא אומר שמעכשיו הכול השתנה אבל משהו קרה ומוטב שתכירי בו."
יואל אמר, צילמה דליה מעין
וכך או אחרת זכיתי לעבוד גם עם סיימון סטאר שהוא מוסיקאי ואדם נהדר ופרפורמר מצחיק מרגש וחסר עכבות (בהצגה רונית שואלת אותו אם הוא מוכן להיות איטריה, והוא עונה: "איטריה?! אין בעיה." וככה הוא היה כל הזמן. תענוג), עם עומר שיזף שעיצב תאורה יפהפייה עם איכות איורית והלוואי שנצליח לשמר אותה גם בחללים אחרים, עם תום קרסני שעיצבה תלבושות ואביזרים במינון מדויק של אורבניות ותום ילדות, עם יואב גרשון שאפילו אוזני הערלות מבחינות באיכות הסאונד שהוא מגביר, ועם חברתי היקרה נעמי יואלי, הפעם היא היתה העין השלישית שלי, היה כיף להחליף תפקידים.
ושלא תחשבו חלילה שהיה קל; היו הרבה חתחתים בדרך. כמה מהם דוקרים במיוחד, אבל גם אלה שדקרו השאירו משהו יקר ערך כשהלכו לדרכם. אז תודה מעומק הלב לכולם: לוועדה האמנותית של תיאטרון הקרון שאימצה את המופע ברגע שיצא מן החממה למרות שאין בו בדל של בובה, לפסטיבל חיפה בראשות נורמן עיסא שבחר ב"יואל אמר" וליווה אותה, לחבר השופטים שנתן בה אמון ואהבה, וליואל הופמן שהתחיל את הכול.
לפעמים אני חושדת שיש פיצול בין האנשים שמגיעים לפה. יש מי שמגיע בשביל אמנות (קלסית או עכשווית), ויש מי שבא בשביל הילדוּת: איורים, ספרי פעוטות, אגדות (שצריך לקרוא להם מעשיות בגלל טיפשותם של הקובעים) וכיוצא באלה.
בשבילי אין הבדל. כבר אמרתי פעם שגילים לא מתחלפים, הם רק מצטברים, וככל שמתבגרים אמנם צומחים ומתעמקים אבל גם מתכווצים ונשחקים וננעלים.
בני אדם זקוקים לאמנות גם אם הם קטנים. וכשאני אומרת אמנות אני מתכוונת גם לספרות, תיאטרון, מחול, מוסיקה, כל החבילה, כולל הכלאות וצירופים.
הלאה הדעה קדומה, כאילו יצירות שפונות לילדים הן פחות אמנותיות או משהו. זו שטות גמורה. גם אני חשבתי ככה פעם, אולי בגלל שמהצגות ילדים מתפרנסים ומאמנות פושטים את הרגל.
נכון, יש מגבלות מסוימות על תיאטרון לילדים, אסור להראות נניח אלימות גרפית וסקס. אבל גם בטרגדיה היוונית לא העלו זוועות על הבמה. מגבלות זה כיף, זה קרש קפיצה. דווקא חופש מוחלט משתק.
פטריסיה אודונובן, סוס מרגלי כסאות
לעבוד לילדים זה שיעור ענק באמנות: על קומוניקטיביות ועל ריטוריקה (ילדים עוד לא יודעים שצריך לסבול בשביל אמנות), על ההבדל בין פשטות לפשטנות, ועל מבנה וחיפוש ומשחק.
ואלה לא סתם הרהורים קיומיים אלא פרסומת גלויה לחממה של תיאטרון הקרון. בימים אלה נפתחת ההרשמה, וכיוון שאני אהיה שם כל הזמן יש לי אינטרס שיבואו אנשים טובים.
ועוד משהו. השנה נצלול לעולם האגדות והמיתוסים. מעשיות זה עולם ומלואו. יש בהן הכל. פיוט ושטות ונפש וצורה. זה לא אומר שננתח סיפורים. זה לא קורס העשרה. הלימודים הם לגמרי מעשיים והפקתיים. האגדות יספקו השראה ובסיס לפרשנות בימתית. חכו ותראו.
בנובמבר 2012 תיפתח החממה השנייה של תיאטרון הקרון לאמנים מכל התחומים שרוצים לערוק לעולם הילדים. כל הפרטים בהמשך. ולפני כן, כמה מילים על החממה הראשונה שגם אותה היה לי הכבוד והעונג לרכז; עונג גדול באמת, כי האנשים שנבחרו בזהירות היו מוכשרים, מלאי תשוקה ורוח מוסקטרית (כולם בעד אחד, אחד בעד כולם).
בפסטיבל הבובות שיתקיים בירושלים בשבוע שבין ה5 ל10 באוגוסט, תוכלו לראות חמש מן התוצאות הראשונות:
הילדה אילתעל פי קדיה מולודובסקי, טקסט יקר ללבי במיוחד בעיבוד יפהפה שכולו נפש, של גליה שומר. התמונה אגב, אינה מסגירה את פלאי העיצוב. לכל המשפחה, מגיל 5.
יום ה' ה9.8 בשעות 11:00 ו-12:30 בתיאטרון החאן – במה 3
מתוך הילדה אילת מאת גליה שומר על פי קדיה מולודובסקי. התמונה אינה מגלה את סודות העיצוב.
*
מיקי מאוס והחייזר האיום – נמר גולן יוצר תיאטרון בובות מקורי ונלבב משלושה כדורי ג'גלינג. נמר שהוא להטוטן במקצועו, מגשים בין השאר את הפנטזיה שהולידה את החממה – על אמנים מתחומים שונים שיַפְרו את תיאטרון הבובות (ולמען הגילוי הנאות – הוא גם בני היקר).
המופע שמתאים לכל המשפחה מגיל 5, יוצג במסגרת "סברס, ערבי קברט למבוגרים ולנוער" בחצר תיאטרון החאן (חינם!)
יום ב' 6.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם הדיילות של עמית דוידסון ורותם וולק, ו-וונדרלנד של דינה גולדשטיין). יום ג' 7.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם (ביחד עם מופע הגרמופון של יעל רסולי, והסיפור על דומה ודומי של קרן דמבינסקי ומיטל רז – מי שלא ראה אותן בשנה שעברה – עונג מובטח!)
וגם – ביום ה' 9.8 בשעה 22:00 בחצר החאן, חינם במסגרת "אנגלי, צרפתי ורוסי – ערב אהבה למירי פארי" – לקט מן הערב ההוא(שבו תהפוך אמנם מיני מאוס למירי מאוס).
נמר גולן, להטוטן
נמר גולן, מתוך מיקימאוס והחייזר האיום – צולם במהלך חזרה
*
ואחרון חביב: דרקון, חייט ושתי צמות– שלוש מתנות בכרטיס אחד:
הדרקון – הוא הדרקון השחור של לאה גולדברג, זה שניסה לחטוף את בתו של צ'ן סו לין. שירה של לאה גולדברג הופך לתיאטרון מחול מוזיקלי עשיר ומינימליסטי (ואם זה נשמע כמו ניגוד – הסוד הוא בצירופים שמזכירים את העונג הצרוף שעליו כתבתי כאן). יצירתן של מיכל לוטן ואליה לוי בשיתוף עם ניר לנדא ותומר דמסקי.
מתוך "בארץ סין" של לאה גולדברג, צולם במהלך חזרה
החייט – חייט קטן עורך מסע גדול מבלי לצאת מחדרו. מסתבר שמעבר למציאות האפורה יש עוד עולם קסום ופלאי. המופע הלירי של אורנן ברייר מעורר (כמו הילדה אילת, אבל אחרת) את כוחות הריפוי של הדמיון.
החייט הקטן רוכב על סוס-מכונת תפירה – צולם במהלך חזרה
ושתי הצמות – הן של גילגי-בילבי שהולכת לקרקס. נעמה מאיר, אנרכיסטית שכולה תום, ולי מינצי המעצבת שערקה מעולם האיור (עוד אחת שמגשימה את הפנטזיה הבינתחומית של החממה!) ומצליחה להיות בו-בזמן גם מקורית וגם נאמנה לעולמה של גילגי בת-גרב, ואסף פרידמן, יצרו תיאטרון צבעוני ופראי של גוף דגדוגים וגרביים.
ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס
ולי מינצי, סקיצות לבילבי בקרקס
דרקון, חייט ושתי צמות, לכל המשפחה מגיל 4 – כ90 דקות, כולל טיול קטן בשכונת נחלאות. נקודת המפגש גן התות/בוסתן ספרדי, רח' הכרמל 26 פינת רח' מזכרת משה 4. ניתן להגיע דרך שעה הכניסה ברח' אגריפס 73 מול שוק מחנה יהודה.
יום ג' 7.8 בשעות 17:00 ו-18:00 יום ד' 8.8 בשעות 17:00 ו-18:00
*
ועוד כמה מילים לסיום: מעבר לדמיון, להומור ולפיוט, בולטת השונות בין חמש העבודות. וזה אולי משמח אותי יותר מכל. כי שונות פירושה שאיש לא התאים את עצמו לתבנית מוכנה מראש. להפך, כל יוצר חיפש ומצא את דרכו שלו. "האמנות בשבילי היא מדע החירות", אמר יוזף בויס. גם בשבילי, מרית.
וזו גם ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שלקח חלק בפרוייקט. ובייחוד לשותפתי היקרה רוני מוסנזון נלקן ולדליה יפה מעין ולד"ר נעמי יואלי שיזמו, השתתפו ותמכו בכל לב.
עוד טעימות מפרוייקטים נוספים שנולדו בחממה:
ארצ'ימבולדו הוא צייר איטלקי מהמאה ה16 (לא, הוא לא למד בחממה) אבל בהשראתו יצרו מיכל אבולעפיה ואסף פרידמן את דמותו של יצור הפרא ברמלי משלל חיות אפריקאיות. בהמשך קיבל הפרוייקט מפנה חדש, לא פחות מרתק (עוד לא הגיע הזמן לגלות).
ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16
ארצ'ימבולדו, איטליה, המאה ה-16
*
שתי תמונות מתוך עבודות של סימון שנהב
סימון שנהב, בובת איילה
סימון שנהב – עולם של נקודות בשחור לבן
*
מורן אביב, סקיצה ל"לבד על המרבד", על חתול נחמד שיושב על מרבד ועוד ועוד יצורים יותר ויותר גדולים מגיעים ומתיישבים לבדו, עד שהוא מתרגז ומבריח את כולם, ונשאר שוב לבד. בגרסה של מורן כל המשתתפים מתרוממים מן המרבד עצמו.
הילה פלשקס, סקיצה לחנה מרציפנה מאת קדיה מולודובסקי
הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל
הילה פלשקס, סקיצה ל"שוטי אמא, שוטי" מאת לין ג'ונל
*
בימים אלה החלה ההרשמה לחממה הבאה שתוקדש לתיאטרון קטן
למי זה מיועד?
לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה: ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, מספרי סיפורים, מוסיקאים, במאים, בובנאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים, שרוצים ליצור תיאטרון קטן לילדים.
מה מקבלים?
נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון קטן. היכרות עם טקסטים איכותיים, קלסיים ועכשוויים, פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.
מה זה תיאטרון קטן?
תיאטרון שמיועד לילדים קטנים, מקטנטנים בני שנתיים ועד גן חובה (למה שרק גדולים ייהנו מאמנות).
תיאטרון שנמצא בחצי הדרך בין סיפור להצגה.
"סיפור" במקרה הזה, יכול להיות גם שיר או אוסף שירים. הוא יכול להיות ללא מילים, או כמעט ללא מילים.
תיאטרון קטן משתמש בכל האמצעים של תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי, רק באופן יותר צנוע וחופשי.
כלומר, הקורס יעסוק ב: תיאטרון ספר ואיור, תיאטרון חפצים וחומרים, תיאטרון צעצוע (כמו תיאטרון חלון, רק זעיר), בובת דיאלוג, תיאטרון דימויים, תיאטרון מחול, בחירת טקסטים, עיבודם ויצירת תסריטים ללא מילים, והכל מתוך הקפדה משולשת על: פשטות הפקתית, אמנותיות ופיוט, קשב וקשר עם הקהל.
הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. אני אהיה שם כל הזמן, ולצדי יעבדו ד"ר נעמי יואלי על הגשת טקסט ועל הקשב והקשר עם הקהל, רוני מוסנזון נלקןעל בובת דיאלוג ועל סיפורי עם, גיא שרף על המוסיקה ואורחים אחרים שיוזמנו לפי הצרכים שיעלו מן העבודות.
כמו כן יתקיימו מפגשים עם אמני תיאטרון וסיפור, כמו פטריסיה אודונובן, יהונתן בן חיים, גליה לוי גרד, עלינא אשבל, ושחר מרום שישוחחו על יצירתם.
"פיראט באמבט" היא הצגת ילדים מצחיקה וחתרנית, שעוסקת בדילמות קיומיות בחיוך שיש בו גם דמעה. היא יצאה לעולם לא מזמן, בסופו של מסע שהתחיל לפני שנים, כשמרים זלצברג וציפור פרומקין קנו אמבטיה ושוטטו איתה בירושלים כמו הצמד מסרטו הקצר של רומאן פולנסקי "שני אנשים וארון" (1958).
הן רצו לעשות הצגה באמבטיה, רצוי על פיראטים. הן חיפשו בספרים ולא מצאו סיפור מתאים. בסוף הן כתבו אותו בעצמן: מחזה לפיראט ולאמבט. היה לי הכבוד והעונג ללוות את התהליך (גילוי נאות).
יכולתי לכתוב על השפה הבימתית. לא חסרות המצאות חזותיות בהצגה. אבל לב לבה של "פיראט באמבט" נמצא במחזה, בסיפור. וכדי להסביר למה הוא כל כך נפלא אני צריכה לספר אותו קודם, בקיצור ארוך ועתיר ספוילרים. ראו הוזהרתם!
*
"פיראט באמבט" – סיפור ההצגה
וכך זה מתחיל: וילון אמבטיה נפתח כמסך תיאטרון; מאחוריו מתגלים שלושה ברווזי גומי שמרקדים על שפת האמבטיה לצלילי אגם הברבורים. אל תוך ההרמוניה פולש צלצול טלפון צורמני. "הטלפון" של המקלחת רוטט כמו בסרט מצויר. יד מגששת נשלחת אליו מעמקי האמבטיה. זוהי ידו של סְמי, שודד הים המתגורר באמבטיה עם ברווזיו האהובים.
"בוקר טוב," אומר קול נשי מעברו האחר של הטלפון.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"האם אני מדברת עם סְמי הפיראט?" שואל הקול.
"כן, סְמי הפיראט."
"אבל זה לא ייתכן."
"למה לא?" שואל סְמי מבולבל.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב," עונה הקול.
הדוברת היא שרונה מאגודת הפיראטים הבינלאומית. היא מתקשרת לברר האם סְמי מחזיק בתעודת פיראט. לא? חמור מאד, בלי תעודה הוא לא יוכל יותר להיות פיראט. מה הוא צריך לעשות? למצוא אוצר, כמובן. יש לו יום אחד שבמהלכו הוא צריך למצוא אוצר ולהתנהג כמו פיראט. איך מתנהג פיראט? הו, זה קל מאד, אומרת שרונה, ומדקלמת את כללי היסוד: "הפיראט מחסל את אויביו. הפיראט מתבטל בכל הזדמנות. הפיראט לא מצחצח שיניים, לא מחליף תחתונים, והכי חשוב: אמבטיה – לעולם לא!"
יש כמה בעיות עם הכללים האלה: ראשית, סְמי מזכיר קצת את הפר פרדיננד. לבו הרך והחומל אינו נוטה לחיסולים. שנית, לא קל להתבטל כשאתה מטופל בשלושה ברווזונים. ושלישית, סְמי דווקא אוהב להחליף תחתונים, ויותר מכל הוא אוהב לעשות אמבטיה.
ובכל זאת הוא יוצא לדרך. כלומר, הוא מנסה לפחות; בכל פעם שהוא מוכן להפליג, אחד הברווזים שלו מטיל ביצה. ("עוד מישהו רוצה להטיל ביצה?" שואל סְמי המתוסכל את הקהל, בתום שרשרת עיכובים.)
בסופו של דבר הם יוצאים לדרך ומותקפים על ידי צבא יתושים. סְמי נלחם באומץ ולוכד את מפקדם שמתחנן על חייו בזמזומית וטוען שגם לו יש ברווזים קטנים בבית! סְמי משחרר אותו כמובן. הטלפון מצלצל.
"בוקר טוב," אומרת שרונה.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב!" היא נוזפת בו.
"סליחה," הוא אומר.
"פיראטים גם לא מתנצלים!" היא אומרת. "נו, איך התקדמנו?" היא מבררת, ולא מרוצה מתשובתו; כדי להרשים אותה סְמי צריך לחסל מפלצת אמיתית, ירוקה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא שואל, כולו תקווה.
"אמבטיה – לעולם לא!" היא מתרתחת ומנתקת את השיחה.
סְמי מחפש מפלצת ומוצא תנין ירוק ונשכני. הוא מפרש את הנשכנות שלו כרעב והולך להכין לו ארוחה. התנין כפוי-הטובה בולע את שלושת ברווזיו. סְמי מחלץ אותם בזה אחר זה ומשליך את הנבל מספינתו. אבל עכשיו הברוווזים שלו רעבים. הוא מתקשר להזמין פיצה. שרונה (שנמצאת בכל מקום, כמו האח הגדול) עונה לטלפון. היא לא מרוצה מזה שסְמי מחזיק ברווזים על הסיפון. מאד לא פיראטי מצדו! היא דורשת ממנו להתבטל ומנחה אותו, שלב אחרי שלב: "שכב על הגב, שים משקפי שמש, ספור את השחפים בשמיים…" וכן הלאה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא מברר.
"לא!" היא קוראת וטורקת את הטלפון.
סמי וברווזיו. איור של בתיה קולטון, בעקבות ההצגה. לחצו להגדלה!
סְמי המסכן, הוא דווקא מנסה להתבטל אבל הברווזונים הרעבים מקימים מהומה. הוא קם לבשל להם, ובינתיים עד שהאוכל יהיה מוכן הוא שם מכונת כביסה. כשהוא תולה אותה לייבוש, שחף חצוף מחרבן לו על התחתונים. הוא מחזיר אותם למכונה, וחוזר חלילה. וכך הוא מתרוצץ לו בין הברווזים לאוכל, לכביסה, עד שמותש כולו, הוא צונח ונרדם.
בחלומו הטלפון שוב מצלצל. השפופרת מתרוממת מעצמה ובולשת בספינה. ואז היא מתחילה ללחוש לו דברי חנופה ולפתות אותו להיפטר מהברווזים. "קח את הברווזים שלך, סְמי, ושים אותם על סירה קטנה. חשוב רק על התעודה…" מזמרת שרונה בקולה המהפנט. החפצים נעים מעצמם. הסירה מתרוממת לתוך ידו של סְמי. הוא משלח את הברווזים. מנופף להם בממחטה. הרוח מתגברת והופכת לסערה. אנחנו עדיין בחלום. האמבטיה מתהפכת והופכת לצוללת. סְמי מגיע לאי בודד (בעצם זה החלוק שלו שמוטל על האמבטיה ההפוכה. השרוול הריק משמש כמנהרה והכיס כמערה). הוא מוצא תיבת אוצר ופותח אותה. מן התיבה מזנקת לה שפופרת המקלחת, מסתחררת מתרוננת: "מזל טוב סְמי, מזל טוב סְמי, מצאת את האוצר!"
"שרונה? אַת האוצר?!" הוא נדהם. הוא רוצה לקרוא לברווזים שלו אבל אין יותר ברווזים. "אנחנו פה רק שנינו," היא מזכירה לו, "נפטרנו מהבעיה!" זה לא מוצא חן בעיני סְמי. עוד מעט לילה. הוא דואג. הוא בכלל לא אוהב את החלום הזה. הוא מתאמץ להתעורר בעזרת הקהל, אבל מי שמעיר אותו לבסוף הם הברווזים האהובים שמטפסים עליו ומגעגעים. סְמי מאושר. זה היה רק חלום. הוא לא איבד את הברווזים שלו. איזה סיוט, הכל בגלל שרונה, מי צריך תעודה! הוא אומר, ואז הוא קולט פתאום את ההשלכות של מה שאמר: אם לא צריך תעודה, אפשר… לעשות אמבטיה!
הוא פותח את הברז, ובמקום טיפות של מים, צונח מן הטוש אשד של אבנים יקרות. האוצר היה כמסתבר בבית, מתחת לאפו. ושוב מצלצל הטלפון: שרונה כמובן. היא מתקשרת לברך אותו על קבלת התעודה.
"איך אתה חוגג?" היא מתעניינת.
"אני מקריא סיפור לילה טוב לברווזים שלי," הוא עונה.
"הפיראט אינו מקריא סיפורי לילה טוב," היא נוזפת בו.
"אבל אני פיראט," הוא אומר, "ואני כן מקריא סיפורי לילה טוב לברווזים שלי."
הוא מניח את השפופרת על כנה, ומתחיל: "היה היה פעם פיראט שקראו לו סְמי. והיו לו שלושה ברווזים…"
*
עד כאן הסיפור (בהשמטות ניכרות וכואבות). ועכשיו נניח לרגע לרוח השטות והפנטזיה ונחזור למציאות, כלומר לאותן דילמות שהוזכרו בהתחלה, ושבהן מטפלת ההצגה בחיוך שיש בו גם אנחה או דמעה:
*
המתח בין התשוקה להתקבלות והכרה, לבין הנאמנות לעצמך
סְמי הוא פיראט; פיראט באמבט עם ברווזי גומי. אלא שהממסד (בדמות שרונה, הבירוקרטית המצמררת) אינו מסתפק בהגדרה עצמית. הוא דורש תעודה. הוא מצפה מסְמי לנהוג על פי כללים נוקשים הנוגדים את אישיותו. גם סְמי עצמו משתוקק לתעודה. הוא באמת משתדל לרַצות את שרונה. אבל אחרי שרשרת של כשלונות מצחיקים ומסויטים הוא מבין את מחיר ההכרה. הוא מחליט להישאר נאמן לעצמו ולאהוביו. ודווקא ברגע הזה של הוויתור, שבו הוא עובר על האיסור המפורש ובוחר באמבטיה, דווקא אז הוא זוכה באוצר ובתעודה!
ואם לא די בזה – הוא יוצר תקדים: מעכשיו מותר גם לפיראטים לספר סיפורי לילה טוב. הוא מרחיב ומגמיש את גבולות המיינסטרים (סיפור חיי, העסק הזה).
*
האם אפשר להיות פיראט ולשבת ליד שולחן, או איפה האוצר?
סְמי הוא פיראט-אמא וגם עקרת-בית שדואגת לבישולים ולנקיונות. אין אמא בקהל שלא מחייכת בהזדהות למראה התמונה שבה הברווזים מטפסים על סְמי הישן ומעירים אותו בגעגועים, או כשמישהו תמיד צריך פיפי (סליחה, להטיל ביצה) בדיוק כשכולם ערוכים לצאת, או כשסְמי מנסה להרשים את שרונה בקשיחותו הפיראטית בזמן שהברווזונים זקוקים לו, והוא חוזר ומסמן להם שֶ-ששש… עוד קצת סבלנות, הוא כבר מתפנה…
כל יצירה היא גם פורטרט עצמי; "מאדאם בובארי זה אני", אמר פלובר. סְמי הוא ציפור ומרים. גם הן כמוהו, מתמרנות בין חיי הבית לחיי הפנטזיה, בין האימהות לאמנות. במהלך החזרות ראיתי שוב ושוב איך הפלגות עתירות רום ומפלצות, נקטעות כשהילדים מתקשרים: זה שכח לקחת אוכל לבית ספר, וזה חייב לספר משהו. שלא לדבר על חופשות מבית הספר…
"לבנות הדרקון באשר הן", זו ההקדשה הפותחת את ספרי "בנות הדרקון" ומעוררת צחוק של הבנה והזדהות. כש"פיראט באמבט" יהפוך לספר (במהרה, אם זה תלוי בי!) אפשר יהיה להקדיש אותו לכל האמהות הפיראטיות, שמגלות את האוצר, לא במרחקים אלא בבית, מתחת לאפן.
זוכרים את סיפורו של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שנפל לשיגעון? הוא חשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו), וישב עירום מתחת לשולחן וניזון משיירי ארוחות. [הסיפור מובא במלואו בסוף הרשומה הזאת], עד שהרופא החכם לימד אותו שאפשר להיות הינדיק גם אם יושבים אל השולחן. ובחזרה לציפור ומרים: אפשר להיות פיראט גם אם עושים אמבטיה וקוראים סיפורי לילה טוב. עובדה.
*
זה לא בן, זה לא בת, זה… פיראט
הקהל של "פיראט באמבט" שמח ונהנה אבל בסוף ההצגה, כולם, ילדים והורים כאחד, שואלים: "זה בן או בת?" (הכוונה לשחקן שמגלם את סְמי, האם הוא בן או בת?).
ואני מצטטת בתשובה, את מה שאמרה ציפור בהרמת כוסית לכבוד הולדת ההצגה: "אחרי שנים של נסיונות במעבדה, הצלחנו לגדל מגדר חדש. הוא לא בן, היא לא בת, גבירותיי ורבותיי, קבלו את… הפיראט!"
ובמילים אחרות (גם הן של ציפור): "אחד הנושאים הסמויים-גלויים בהצגה, מבחינתי, הוא שאישה מגלמת תפקיד של גבר. זה עדיין לא מובן מאליו, למרות מאות ואולי אלפי שנים שבהן גברים גילמו תפקידי נשים…"
וגם זה חלק מהקסם, המורכבות, השחרור משבלונות, ססמאות ושאר מרעין בישין.
*
ולסיום, המאמר שלא נכתב
"לכוד בין לובן הלוויתן ללובן המטבח." כך מגדיר גיא בן נר את מובי דיק שלו, סרטון סלפסטיק אילם המתרחש בתוך מטבח ביתי, בהשתתפות בתו. וזה כל כך קשור ל"פיראט באמבט"… הן מצד שפת החפצים (שבכלל לא הגעתי אליה) והן מצד המתח בין הבית והמשפחה לחיי הרפתקאות. יכולתי לכתוב מאמר שלם על האופן שבו מטפלות אמניות-נשים בנושא לעומת האמן-הגבר. אבל הארכתי דיי. תהנו.
זהו פרט מתוך איור של לנה גוברמן לספרה של לבי דאון ברחוב ירמיהו. גוברמן יצרה את האיורים מפיסות בד. את קווי המתאר היא רקמה בחוט תפירה חום או בחוטי רקמה צבעוניים, לפי ההקשר.
לתַכֵּי הרקמה יש חן של רישום; גוברמן לא טיפלה בכל צורה באופן אחיד ואוטומטי אלא הפעילה מעין "רנטגן של קווים" על סביבתה; כלומר, קלטה והחצינה את הרובד הקווי של המציאות.
בתמונה למעלה מופיע קטע מדוכן המיצים של הסיפור (להגדלה – לחצו על האיור).
שימו לב לחֵן של הקשיות המתכופפות שכמו נולדו לרישום: הקווים האנכיים המוארכים והנוטים לעומת הקווקווים האופקיים של המיפרק. הצבעים העזים של חוטי הרקמה הולמים את צבעיהן התעשייתיים.
או למגדל הכוסות ההפוכות: הבד שקוף כמו הכוסות, וחוט הריקמה הכתום מחקה את השוליים היותר עבים ואטומים, הנערמים זה על זה בקווי רישום מהירים.
אבל המלבבות מכֹּל הן השריטות בקרש החיתוך; מארג הקווים שנהיה שקוף מרוב הרגל, מונכח מחדש דרך חוט התפירה הדק והמתוח כמו חתך של סכין (לעומת חוט הרקמה הדשן).
כשאנחנו מתרַגלים למשהו, טען ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-1984) אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות על פי שקלובסקי ורעיו (הידועים גם בשם "הפורמליסטים הרוסיים"), הוא להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים", "להחזיר לאבן את אבניותה".
ורק לרגע ולחיוך, גוברמן מחזירה לשריטות את שריטותן.
איור: לנה גוברמן (פרט), מתוך ברחוב ירמיהו מאת לבי דאון
למעלה: האיור האחרון של לנה גוברמן ל"ברחוב ירמיהו".
המחט הנעוצה באריג היא החוליה המחברת בין עולם הבדים של הספר לעולם החפצים שמחוצה לו (ולוּ לרגע, מוארת פתאום הזיקה בין בד לבדיה ובין בדים לסיפורי בדים).
אבל אפילו יותר מזה, המחט מזכירה למי ששכח, שזה לא ציור אלא רקמה – ותשומת הלב למבע, "ההתמקדות בשֶׁדֶר" (כלומר בחוט ובמחט על חשבון מה שהם מתארים) לפי רומאן יאקובסון, היא מאפיין מובהק של שירה.
וכמה יפה שכנפי החוט של היתוש אינן תפורות-מרותקות אל הבד. שתי הלולאות החוטיות חופשיות לנפנוף והמְרָאה.
*
ובשולי הדברים: ביום רביעי הקרוב תמריא לדרכה חממת היוצרים שיזם תיאטרון הקרון; מאיירים, אנימטורים, אמנים פלסטיים, בובנאים, מוסיקאים, שחקנים, להטוטנים ורקדנים (לשון הרבים קצת מופלגת אבל יש לפחות נציג אחד מכל תחום) יתכנסו כדי ליצור תיאטרון חזותי ותיאטרון בובות אמנותי לילדים. זו השנה הראשונה של הפרוייקט. אני מרכזת אותו וגם מלמדת בעצמי. לקראת הפתיחה החגיגית אני מאחלת לכולנו שלל הפתעות טובות.*
(*ולכל אלה שהתאכזבו כי לא התקבלו – אתם עוד תראו לנו מה הפסדנו!)
לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה, שרוצים ליצור לילדים: בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי, ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, במאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים.
מטרת הקורס:
נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. מתן כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון חזותי או תיאטרון בובות אמנותי לילדים. פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים, מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.
ועוד כמה מילים:
הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. המשתתפים יתנסו ביצירה במגוון שפות אמנותיות: תיאטרון חפצים וחומרים, תיאטרון בובות, תיאטרון דימויים, תיאטרון סיפור, תיאטרון מחול ופיסול גוף. הם יתוודעו לטקסטים שונים לילדים ויעבדו אותם לבמה. כמו כן יתנסו בכתיבת תסריטים ומחזות ללא מילים. במהלך הקורס יינתן לתלמידים לווי אמנותי אישי על פי הצורך.
*
על תיאטרון בובות אמנותי לילדים ועל האמנים שילמדו בקורס:
על האוסף הכי הכי(הצגה של תיאטרון הקרון בהשראת שירי הייקו והפוטוריזם האיטלקי)
על קרקס קוביות (תיאטרון המחול והבובות הבאוהאוסי של גליה לוי גרד שתלמד בקורס)
אוצרות הפרוייקט הן דליה יפה-מעין מנהלת התיאטרון, ונעמי יואלי שעל עבודותיה כתבתיכאן(וגםכאן).
מתוך "ציק" של ירון מילגרום (לחצו להגדלה), מלפני שלוש שנים בעבודות שכונה שאצרתי בימין משה
ג'ק שווילי ואבי כהן ב"איפה גברת גבאי?" ההצגה שנוצרה במסגרת "עבודות שכונה" בימין משה לפני ארבע שנים ממשיכה להציג עד היום. (איור על פי צילום - בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי")
רשות הדיבור לקרון (קראו בתשומת לב, ואם יש לכם ספקות הצטרפו לסיור המוקדם):
פרויקט "עבודות שכונה" יתקיים השנה בפעם השביעית, כחלק מתכנית הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות באוגוסט 2011. מטרת הפרויקט לאפשר התנסויות חדשות ובלתי שגרתיות לאמנים ותיקים וצעירים המעוניינים ליצור עבור הקהל הצעיר. היציאה מתוך גבולות ומגבלות אולם התיאטרון אל מרחב שכונתי וחללי מופע אלטרנטיביים (בתים, סמטאות, גלריות, וכו') מאתגרת בפרויקט זה לא רק את האמנים אלא גם את הקהל.
זו השנה השנייה שפרויקט "עבודות שכונה" מתארח בשכונת נחלאות ובשוק מחנה יהודה. מסלול הילדים מציע מסע בין עבודות היוצרות זיקה לתבניות הארכיטקטוניות, החברתיות והתרבותיות של השכונה, כמו גם לגירויים סביבתיים (חומרי שוק, פרופיל אנושי, סיפורי שכונה ועוד) .
תיאטרון הקרון מזמין אתכם יוצרי תיאטרון להגיש הצעות ל:
פותחים שולחן
סביב השולחן, עבודות צלחת, הופעה מעל, סביב, מתחת, הפוך,
המדיום – בינתחומי: תיאטרון חזותי, תיאטרון בובות, תיאטרון חפץ, מיצג, יצירה מוסיקלית (שגם הצד החזותי שלה מטופל). * תאריכי הפסטיבל – 14-19.8.2011 * קהל היעד – ילדים וכל המשפחה * כמות קהל – מופעים אינטימיים (עד 40 איש) * זמן מופע – עבודה קצרה (15-20 דקות) המותאמת לחלל (פתוח/סגור).
לוח זמנים:
פגישה ראשונית וסיור בשכונה עם כל האמנים המעוניינים לקחת חלק בפרויקט. המועד יפורסם בקרוב.
בשלב הראשון יוגשו הצעות שמתוכן ייבחרו מספר עבודות שיקבלו תקציב לפיתוח המופע.
מועד אחרון להגשת ההצעה: 1 לפברואר 2011.
ההצעות ימוינו עד סוף פברואר. תחילת העבודה במרץ 2011. במהלך חודש יולי סיום העבודות והתאמתן לסביבה. הופעות 16-18 באוגוסט (ג' ד' ה') במסגרת פסטיבל הבובות הבינלאומי.
חשוב מאד: ההצעות שיוגשו צריכות להיות כמה שיותר מפורטות.
תיאור כתוב (מודפס) של המדיום, האירוע, המשתתפים, האמצעים (הצנועים), הסגנון.
תיאור כמה שיותר מפורט של ההתרחשות
בתוספת סקיצות/מקט/הדגמות וכל אמצעי המחשה אחר שנותן מושג על העבודה.
נשמח להתייחס גם להצעות ראשוניות. את ההצעות אפשר לשלוח במייל ואפשר גם לשוחח איתנו ישירות.
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 