Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘Uncategorized’ Category

חנה גוטמן היתה דודתו של אהוב לבי.

כלומר, היא לא הספיקה להיות.

את המכתב המלבב הזה היא כתבה לאחיה הגדול שעלה ארצה לבדו.

היא היתה בת שתים עשרה בערך (ט"ו טבת, תרצ"ט = ה4 בפברואר 1939).

ארבע שנים לאחר מכן היא נרצחה במיידנק.

דף עד שמילא אליעזר גולן על אחותו, ביד ושם

גם על השואה

חמסין באושוויץ

דיוקן עצמי עם פרפר

הצמידים של שירי לנטון

סיפור ליום השואה

כמה הערות על "נוטות החסד" (או – זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני)

אילנה והליצן (פניה ברגשטיין)

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון

היטלר מתנצל

*

קשור גם – על מות הילדה

*

Read Full Post »

אי אפשר לדבר על פסטיבל ישראל מבלי לדבר על מירי רגב. מתנגדיה הצעקניים מוחים (בעיקר) על שני דברים – על הקיצוץ במוסדות האליטה הלבנה לטובת הפריפריה המסורת והתרבות המזרחית, ועל ההתערבות הפוליטית בתכנים.

אני לא אזיל דמעה על הקיצוץ בתיאטראות הממוסדים או באופרה. סטגנציה זה רע לתרבות ובעלֶבַּתיות רעה לנפש.

ההתערבות הפוליטית בתכנים חורה לי מאד, וכבר השוויתי את מירי רגב לאיש שהתרגז על הראי שאמר לו שהוא מלוכלך ואיים לנפץ אותו. והראי התפלא ושאל אם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית. הסיפור הזה אגב מיוחס לבעש"ט לידיעת השרה וכל אנשי המסורת.

אבל באופן אישי מעולם לא נמשכתי לאמנות פוליטית, ואני חושבת שהנזק האמיתי שנגרם לתרבות מתרחש הרחק מן הרעש והצלצולים. ואני מתכוונת לרמיסת היצירה העצמאית, שמתבטאת בשלל פעולות של מירי רגב, מהשעיית תקציבים לעמותת הכוריאוגרפים, ועד לביטול התמיכה ביוצרי תיאטרון עצמאיים (למשל, דרך קרן רבינוביץ), ביטול חוק הספרים (במקום תיקונו) ועוד כהנה החלטות שחלקן חמקו מן הסתם מהראדר שלי, אבל הסך הכול ברור: דריסת כל החלק הנסיוני, הלא סלול והחלוצי (חלוצי במובן אוונגרד, לא במובן ייבוש ביצות) של התרבות.

מדובר באחוז קטנטן מתקציב התרבות, אבל הוא בכל זאת מופקע, לא רק משום שקשה לפקח על אמנים עצמאיים, אלא בגלל הנחת היסוד, ש"לא פופולרי" שווה ל"לא נחוץ". מי צריך מיצגים סהרוריים או ספרות שרק מתי מעט קוראים ומעריכים? אז זהו, שבטווח הארוך כולם צריכים, כולנו.

המיינסטרים שונא להסתכן ומעדיף את הבטוח והנעים והמוכר. הוא זקוק לשוליים כדי שיחדשו את נעוריו. בלי התמהיל הזה של בערה ורעב ותנועה וחיים הוא יתנוון ויתעפש. מה שדולף מן הגבולות שומרת על חיוניותו של המיינסטרים, הוא מפרה אותו ומרחיב את גבולותיה של התרבות כולה.

*

ומכאן לפסטיבל ישראל: לא די בתארים שחוקים כמו "בועט ופורץ גבולות" כדי להסביר את המהפכה שמחולל איציק ג'ולי (המנהל האמנותי) בפסטיבל ישראל. כשניסיתי למצוא משל מתאים נזכרתי בספרה של עמליה זיו מחשבות מיניות. בפרק "הוגים קוויריים, חיים קוויריים" מוזכר בין השאר ג'יקוב הייל, פרופסור לפילוסופיה וטרנסקסואל שמעז לגזור מן השוליים (הקוויריים) מבט חדש על מגדר. "ההמשגה מחדש של המרכז על בסיס המרג'ינלי," כותבת זיו, אינה מסתכמת ב"חשיפת הנקודות העוורות של האופטיקה ההגמונית – מדובר בהצעה של אופטיקה חדשה, שמכויילת על פי הניסיון המרג'ינלי."

אני חושבת שזה מה שאיציק ג'ולי מציע בפסטיבל ישראל, אופטיקה אמנותית חדשה שמכויילת על פי מבחר של פורצי גבולות. אני חושבת שזאת הצעה נהדרת. אני חושבת שזאת הזמנה ליקום חלופי, וכדאי למהר לחללית לפני שהדלתות ייסגרו.

*

ובהמשך לכך (וכשֵׁרות לציבור), מידע על מופעי המחול והתיאטרון מחו"ל ועל הנחות ומבצעים. (כולל קטעי עירום? כמובן)

פסטיבל ישראל 2016 – 26.5-11.6

תיאטרון ופרפורמנס מחו"ל

הר אולימפוס / יאן פאבר

9-10/6 – יצירה של 24 שעות

דבר התוכנייה:

יצירה חד פעמית המגולמת לתוך אירוע אקסטטי של 24 שעות בהן הבמה והתיאטרון כולו הופכים למיני פסטיבל בפני עצמו. יאן פאבר הוא מבין האמנים המשפיעים בדורנו, שפתו האמנותית משלבת תיאטרון, מחול ופרפורמנס ומותחת את הגבולות הפרפורמטיבים של קבוצת הרקדנים והשחקנים עמם הוא עובד. הר אולימפוס הוא אירוע העוסק בגיבורי הטרגדיה היוונית שמתפרש על פני יממה שלמה שבה הקהל מוזמן להיסחף ביחד עם 27 הפרפורמרים לחוויה עוצמתית, מסחררת ומרתקת של פעם בחיים.

(מעבר לסופרלטיבים השיווקיים, יצא לי לראות מופע אחר של יאן פאבר לפני שנים והיה בלתי נשכח. וגם ה24 שעות זה באמת זמן חילופי שבו הכל יכול לקרות. אפרופו מסחר הוגן).

*

המלנכוליה של הדרקונים / פיליפ קאן

2/6 – 20:00, 3/6 – 13:00

דבר התוכנייה:

חמישה רוקרים וכלב אחד נתקעים בשעת לילה עם רכבם ביער מושלג בדרכם להגשים חלום – הקמת כפר שעשועים. הם פורסים בפני אישה הנחלצת לעזרתם במהלך חזותי-פואטי, את אטרקציות כפר השעשועים המיוחל. על סט בימתי מרהיב מזכיר לנו הבמאי הצרפתי פיליפ קאן, את הצורך של כולנו בקסמים. קאן זכה למוניטין בינלאומי כיוצר בעל קול נדיר המשלב ביצירותיו הומור משובב נפש, משחקיות ויופי חזותי מהפנט.

(ובחזרה אלי – שילוב מבטיח של מלנכוליה ודרקונים, רוק ופנטזיה)

*

סופת רעמים 2.0 / וונג צ'ונג

4/6 – 5/6  21:00

דבר התוכנייה:

וונג צ'ונג, אחד הקולות הרעננים בשדה היצירה הסינית העכשווית, מציב על במת התיאטרון סט קולנועי שלם ומגולל בתוכו, בשפה בימתית עדינה ומרגשת עיבוד מודרני לסיפור סיני קלאסי. היצירה המציגה בפנינו התרחשות של אותו משלוש אהבה אסור מסופרת בשני מדיומים במקביל ובכך בוחנת את משמעות המבט שלנו כצופים ועובדת על המתח שבין תיאטרון לקולנוע.

*

מחול (מופעי חו"ל)

על שנהב ובשר – גם פסלים סובלים / מרלן מונטיירו פריטאס

2/6 – 22:00

דבר התוכנייה:

הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלן מונטיירו פריטאס מזמינה את הקהל להצצה לנשף שבו כל המשתתפים הם פסלים חיים. באמצעות שפת מחול ייחודית ומורכבת יצרה פריטאס שבט דמיוני, בעל הבעתיות מרתקת, החי על פי תכתיבים מכאניים קיצוניים. במופע המשלב מוזיקה חיה היא עוסקת באפקט פיגמליון ומתוך כך בנושאים אוניברסליים כמו תאווה, מוות וגבולות ארציים ועל הקשר של כל אלה לתשוקה אנושית.

(ובחזרה אלי – נראה לי יותר סיפורי הופמן מפיגמליון, הכלאה בין אוסקר שלמר לטים ברטון).

*

Folk-s, will you still love me tomorrow / אלסנדרו שרוני

30/31/5 – 20:30

דבר התוכנייה:

שישה רקדנים מכים בכף יד חשופה על רגליהם ונעליהם – תנועות שמקורן בריקוד הבווארי "שופלטלר" – תוך שהם יוצרים תנועה רפטטיבית ומקצב מוזיקלי ממכר. אלסנדרו שרוני, אחד מהכוריאוגרפים האיטלקים הבולטים של זמננו, משכפל את ריקוד הפולקלור הישר מהמקור שלו ויוצר טקס הישרדותי שברירי שבו נחשפים היחסים העדינים בין המופיעים והמתח שבין האישי והקבוצתי.

*

יותר מעירום / דוריס אוליך

27/5 – 15:00

דבר התוכנייה:

ב"יותר מעירום" ניצבים על הבמה שניים עשר רקדנים עירומים. הכוריאוגרפית נמצאת גם היא על הבמה ומעמדת הדי ג'יי היא מתקלטת לחבורה את המוטו "בואו נחגוג את הגוף שלנו!". דוריס אוליך, השם החם בשדה יצירת המחול האוסטרית, מפרקת את העירום ממשמעויות אידיאולוגיות ופרובוקטיביות ויוצרת מופע משעשע, משחרר ומלא בתובנות על גוף ולבוש.

(בחזרה אלי – נראה מלבב ושווה במיוחד)

*

טוורק / ססיליה בנגולה ופרנסואה שנו

28/5 – 21:00

דבר התוכנייה:

מגיל צעיר פקדו הכוריאוגרפים ססיליה בנגולה ופרנסואה שנו מועדוני ריקודים מסוגים שונים ומשונים והפכו אותם לאתרי אימון ומחקר. טוורק הינו מופע משותף של השניים בו הם חוקרים את השפעת המועדונים והתנועתיות שצמחה בהם על המחול העכשווי, תוך שילוב מוזיקה אלקטרונית לכדי שואו צבעוני  ומעורר.

(ובחזרה אלי, זה תמיד מעניין, כשמעמדות תרבותיים מתערבבים)

*

וזה רק אפס קצה. באתר הפסטיבל יש גם מופעים רבים אחרים, וגם היצע מסקרן של תיאטרון ומחול ישראלי (כולל מחווה לעדינה בר-און, אולי ותיקת המיצגניות פה).

*

ויש גם הנחות ומבצעים

חברי איגודים מקצועיים שונים 25% הנחה

סטודנטים 50% הנחה

קבוצות מעל 20 סטודנטים שנרשמים במרוכז – 60 ש"ח למופע, לכל מופעי הפסטיבל (למעט הר אולימפוס 250 ש"ח)

לרכישת כרטיסים "בימות" 6226* קוד 3070

מחיר מיוחד לאמנים: קוד 3070 יעניק לכם 25% הנחה

*

לאחרונה באותם עניינים:

למה אני כותבת על מחול (ועל אמנות בכלל)?

ומכיוון שאוטוטו ליל הסדר

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

אז ככה: אתגר קרת כתב את "לשבור את החזיר" כסיפור קצר למבוגרים. הוא יצא לאחרונה כספר ילדים עם איורים של דוד פולונסקי (ולס עם באשיר, כנס העתידנים), ועורר עליו בין השאר וכצפוי, התנגדות מסוג "זה לא לילדים" (למשל בהמשך לבקורת האוהבת של יותם שווימר בפנקס). ואני בתגובה פבלובית – נזעקתי למחות.

אבל עוד לא. קודם אכתוב על מה שיש בסיפור ובאיורים בלי קשר לילדים. ובשבוע הבא אכתוב למה כן לילדים.

אני מודעת לכך שאני מספקת כאן תחמושת למפלגת ה"לא לילדים", אבל גם כשכתבתי על הדייג ואשתו, או על הנעליים השחוקות ממחולות או על כל מיני פרוות, או לחילופין על שפן של גלעד סופר, או אפילו על פצפונת ואנטון ורבים אחרים, לא כתבתי עליהם בהכרח כעל סיפורים לילדים, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.

ואף על פי כן וגם בגלל – זה כן לילדים וכן לילדים, על כך בפוסט הבא. 

*

הטקסט מופיע במלואו בשלל אתרים, אולי משום שנכלל בחומר לבחינת הבגרות. אני מעתיקה אותו לכאן לטובת אלה שלא קראו (השאר מוזמנים לגלול):

אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון, אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא, "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום." אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק.

כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת (לפולונסקי יש דרכים חזותיות להיות עוקצני כלפי גיבורים שהוא לא מחבב. כאן הוא משווה "בלי משים" בין המפתחות שמייצגים את האבא באיור לבין אחורי החזיר וזנבו המסולסל). לחצו להגדלה.

החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי. "אני אוהב אותך, פסחזון," אני אומר לו אחרי זה, "פייר, אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן! "

אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך בפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך." הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." "יופי, אבא," אמרתי, "בארט סימפסון על סקייטבורד, יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע." אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי," הוא אמר לאמא, ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע," אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך," אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר," אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר "נו, תשבור כבר את החזיר." "מה ?" שאלתי. "את פסחזון ?" "כן, כן את פסחזון," אמר אבא. "נו, תשבור אותו. מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו. "

פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון." החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון." "אתה לא מבין," אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך." אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא", תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל בבקשה," התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח." "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות." "כן, מודעות," אמרתי, "מחר." היו לי כבר דמעות בגרון.

אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג," לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך."

בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות," אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה, "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן." חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם.

*

ארבע הערות על הסיפור וארבע על האיורים.

נתחיל בסיפור:

אתגר קרת (מתוך כריכת

אתגר קרת (על הדש הפנימי של "לשבור את החזיר")

1. פסחזון

השם הזה, פסחזון, הוא שם מאגי כמעט, שמגונן על החזיר מראש. כמו שאבא לא הצליח למחות אותו מתיבת הדואר כך לא יצליח להשמיד גם את פסחזון עצמו. השם הוא תקציר העלילה במין קוד ובדיעבד. מכיוון שפסח הוא גם חג החירות, השם מכיל כבר גם את ההימלטות באישון לילה, מפרעה וגזירותיו אל מדבר קוצים. מבחינה צלילית סימפסון ופסחזון קרובים (אלה שמות שיכלו להתחלף בחלום, כמו סקורסזה וקורסאווה). הצליל רומז-מבשר על הצְלחת התחליף. ובו בזמן הוא מגלם את כל ההיברידיות של המציאות, את כל השעטנז הפוסט מודרני. (לקרוא לחזיר בשם כשר כמו פסח? לקרוא לצעצוע בשם של ניצול שואה מבוגר?).

*

2. אתגר קרת והנס כריסטיאן אנדרסן

"לשבור את החזיר" עד כמה שזה מפתיע, הוא סיפור-חפץ במיטב המסורת ההנס כריסטיאן אנדרסנית של הנפשה-ללא-הנפשה; כלומר סיפור שמקים חפץ לחיים מבלי לעבור על חוקי המציאות. ניתחתי את המנגנון הזה לעומק כשכתבתי על חייל הבדיל האמיץ. ב"לשבור את החזיר" הוא מתגלה במשפטים כמו: "הוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא." (מצד המציאות – ברור שהוא מחייך כל הזמן, ככה יצקו אותו. אבל יואבי מפרש את החיוך כבחירה, כביטוי רגשי אותנטי של קבלה ואהבה ללא תנאי). או כשהחזיר "מחכה בסבלנות" שיואבי יוריד אותו מהשולחן (כאילו יש לו אופציה אחרת). או "פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים" כשיואבי הנסער מחבק אותו ובוכה. ברור מי פה בעצם מקור הרעד. (עוד על המנגנון הזה וקסמו כאן)

"חזיר הכסף", הנס כריסטיאן אנדרסן, אייר וילהלם פדרסן 1855

3. לא אנדרסן, פלובר

קל מאד להשוות בין אנדרסן לקרת כי גם אנדרסן עצמו כתב סיפור על חזיר כסף ש"נמלא ונגדש כל כך עד שלא יכול עוד לקשקש, ואין חזיר כסף יכול להתעלות יותר מכך. כך היה עומד למעלה על המדף, משפיל הביט על כל אשר בחדר: היטב למדי ידע כי במה שמצוי בכרסו יכול הוא לקנות את המקום כולו" (תרגם אהרן אמיר). כלומר, החזיר של אנדרסן הוא קפיטליסט שיהירותו נובעת מכרסו המלאה כסף וממיקומו במרומי המדף, ומצד שני הוא חושב ללא הרף על צוואתו והלוויתו, כיאה למי שניפוצו נגזר מראש. אצל אנדרסן כמו אצל המרקסיסטים (וכפי שהראיתי שם),"ההוויה קובעת את התודעה": חפץ שמלא בכסף חייב לחשוב על כסף, חפץ שנועד להתנפץ חייב לחשוב על מוות. ואילו נפשו של החזיר של קרת אינה משועבדת לגמרי לחומריותו. כמו שקורה בדרך כלל עם צעצועים היא משקפת את בעליו. ויואבי קרוב יותר למשרתת פליסיטה, גיבורת סיפורו הנפלא של פלובר "לב תמים". הצורך העצום שלה לאהוב מתביית בסופו של דבר על תוכי, שמתמזג איכשהו בתודעתה עם רוח הקודש. וגם כשהתוכי הופך לפוחלץ אכול תולעים לא נגרע כלום מאהבתה. "וכשהוציאה את נשמתה, נדמה לה שהיא רואה, בשמיים הנפתחים, תוכי ענקי, מרחף מעל לראשה".

"לשבור את החזיר" הוא סיפור על נפלאות הנפש האנושית שיכולה להמיר אפילו חפץ משועתק וחומרני כמו חזיר כסף לאהבה.

*
4. ועל עוד כמה דברים (כמו כסף וחינוך וחוסר מודעות, של כל המעורבים, מקטן ועד גדול. על הקלות שבה כוונות טובות נהפכות לפעולות מרושעות. על חוסר ההבנה הטרגי בין בני אדם, למשל בין אבא לילד).

*

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של

דוד פולונסקי המאייר (מתוך הדש של "לשבור את החזיר")

ארבע הערות על האיורים:

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך

הפורזץ כפרוטאז' של מטבעות שקל וחצי שקל, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. הכסף ורוד כמו החזיר.

1. פַּטישים וכסף

מבחינה מסוימת זה סיפור על כסף, על היחס לכסף. האב רואה בבובת סימפסון רכוש שבו חושק בנו. הוא נותן לו חזיר במקומה כדי ללמד אותו לכבד כסף והוא חושב שהצליח. את הנסיון של יואבי להרוויח זמן להצלת החזיר הוא מפרש כנסיון לצבור עוד קצת כסף.

מנסיוני שלי יש שני סוגי אנשים שכל הזמן עסוקים בכסף – קפיטליסטים וקומוניסטים. לא דיברתי עם פולונסקי אבל אני מוכנה לתת את ראשי שאחד הדברים שדגדגו אותו (וקרוב לוודאי במודע) היה הפטיש המונף, המסמל את הצד הקפיטליסטי של הסיפור, כלומר את נצחון הכסף על הרגש. בעוד שכפילו כיכב עד לא מזמן באמנות הסובייטית בתפקיד הפוך. זוהי ההערה החזותית של פולונסקי על שלל ההיפוכים והאירוניות שבהם טעון הכסף בסיפור.

פטישים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך

פטישים קפיטליסטים מונפים, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת.

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (מבחר אקראי, יש בלי סוף)

פטישים מונפים מתוך כרזות סובייטיות וקומוניסטיות (שימו לב שצל הפטיש הוא לפיד חירות. מבחר אקראי מתוך המון)

2. צבעים

פולונסקי מצייר בשחור-לבן (כשהשחור מרוכך בעצם לחום ספיה). רק החזיר חורג מן הסקאלה בוורוד הבוהק שלו.

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך

להשתקף בחזיר, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. על כריכת הספר אפו של החזיר משמש כהילה (ראו למעלה, הימני בסדרת הפטישים)

ורוד זה צבע מקובל לחזירים, אבל בגלל נטרול הצבעים האחרים החזיר סופח אליו את כל המשמעויות האחרות של הצבע הוורוד, והופך לקרן שפע של אופטימיות, מתיקות ותמימות.

וזו גם הנקודה שבה הסיפור של פולונסקי שונה באופן מהותי מהסיפור של קרת (ואני לא מציינת את זה לגנאי, פשוט ככה זה). הסיפור של קרת הוא סיפור של יום. הוא מתחיל בבארט סימפסון (הילד הצהוב כמו השמש עם קווי המתאר החדים), ומתנהל בארוחות בוקר עד לליל הבריחה. פולונסקי לילי מלכתחילה. השחור-לבן הלירי-אקספרסיוניסטי שלו הזכיר לי את כריס ואן אלסברג, בייחוד את "המטאטא של האלמנה", אולי בגלל שגם שם הגיבור – מטאטא מכושף – מנופף בגרזן פטישי…

 מתוך

מתוך "המטאטא של האלמנה", כתב ואייר כריס ואן אלסברג

תובנה מאוחרת: רק אחרי שפרסמתי את הפוסט פתאום עלה בדעתי שהבחירה הצבעונית של פולונסקי היא גם מחווה (מכוונת או לא) לסרטו הנפלא והשובר לב של אלבר למוריס "הבלון האדום". סרט כמעט שחור לבן על חברות שנקשרת בין ילד בודד יום לבלון אדום בוהק ומושלם.

מתוך

מתוך "הבלון האדום" אלבר למוריס, 1956

יש דברים שנמצאים בסיפור כמעט בלי משים. הם פשוט נמצאים באוויר של המציאות הישראלית וקרת כמו מעשן פסיבי לוקח אותם לריאות. להגיד אותם במפורש זו גסות והגזמה אבל אני אגיד בכל זאת: יש בסיפור שמץ – גם של עקדה (כשאלוהים-אבא מצווה עליך להרוג את הדבר שאהבת יותר מכל) וגם של שואה. יואבי הוא סוג של חסיד אומות עולם שמבריח את החזיר ליערות באישון לילה (יחסית לגובהו של החזיר הקוצים הם לגמרי יערות) ולא תשכנעו אותי שלא. האיור המפוחם של פולונסקי מסכים עם זה בשתיקה.

איור השדה אגב, הזכיר לי את איורי Dear Milli המעשייה השוֹאתית ביותר שמוריס סנדק אייר, כשהבלוק העקום של פולונסקי מחליף את המצבות הנוטות והשבורות של סנדק.

משמאל, מתוך

משמאל, מתוך "מילי היקרה" אייר מוריס סנדק (יש מגן דוד על המצבה), מימין דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

ועוד לא סיימתי עם הוורוד, רגע.

*

3. גלגוליו של איור, או כל מיני ירחים

אייר דוד פולונסקי, מתוך

אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת

הקריירה האחרת של פולונסקי כמעצב אמנותי ומאייר של סרטים ניכרת באיורי "לשבור את החזיר". פתיחת הסיפור "מצולמת" מתוך חלון הראווה של חנות הצעצועים (ומעניין שמזווית כזאת בדיוק נפתח הסיפור שאינו נגמר – עוד סיפור על ילד ואביו המנוכר. פולונסקי הוא זה שאייר את הכריכה לתרגום החדש. האם זה חלחל?).

אבל מתחשק לי להתחקות קצת אחרי גלגוליו של האיור הזה.

למעלה מימין מתוך

למעלה מימין מתוך "לילה בלי ירח", אייר דוד פולונסקי, למעלה משמאל, מתוך "ויהי ערב" אייר חיים האוזמן.

בראשית היה חיים האוזמן שאייר את ויהי ערב. פולונסקי התכתב איתו באיורי לילה בלי ירח. פתיחת "לשבור את החזיר" היא הגלגול הבא של שניהם. באיור הזה הילד שמצחו מעוך לזגוגית מפנה את גבו להורים המבליחים ברקע (קצת יותר אמנם מן האב החומק של "לילה בלי ירח").

ההורים נמצאים באור והילד שרוי באפלה, שבה צללי הצעצועים הם כמו תרכיז הנוכחות הרגשית של ההורים. הם משכפלים את דמותם על דרך המטונימיה שהופכת למטפורה, כמעט כאילו היו צלליהם המפחידים, בעיקר הצעצועים הכוחניים שמייצגים את האב (גם בארט נראה מפחיד כמו הפושטק הגנב שאליו יואבי אמור להפוך).

מקור האור פה הוא לא הירח והכוכבים כמו ב"ויהי ערב" ולא הילד עצמו כמו ב"לילה בלי ירח". הכוכבים של האוזמן הפכו אצל פולונסקי לכוכב שחור של 50% הנחה, והאור החשמלי והקפיטליסטי קורן משלטי החנויות המוארים, שמהם מבצבצות אותיות ORE – כמעט OR שפירושו זהב (וכשהוגים את המילה בקול שומעים "אור").

אבל כן יש ירח וכוכבים ב"לשבור את החזיר", ירח וכוכבים אמיתיים בניגוד למנורות והבהקי אור. הם מופיעים בתמונה האחרונה של הספר, והם ורודים. לחצו להגדלה אם אתם לא רואים.

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך

כפולה אחרונה, אייר דוד פולונסקי, מתוך "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת. לחצו להגדלה.

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח

אייר דוד פולונסקי, מתוך לילה בלי ירח, מאת אתגר קרת ושירה גפן

ב"לילה בלי ירח" מרהיב פולונסקי באיורי חתולים ירחיים, אבל הירח הוורוד של "לשבור את החזיר" הוא שלב אחר באבולוציה, מיתוס מרומז, אפותיאוזה עדינה של החזיר שהופך לאור שמיימי או לפחות מתמזג בו (וגם זה מחזיר אותי לסיום "לב תמים" של פלובר).

*

4. ועוד על הסיום

שמעתי שקרת ביקש מפולונסקי להוסיף את הכפולה המסיימת שבה הילד מכסה את האב. הוא בקש להוסיף לסיפור קצת חמלה ופיוס. ובאמת יש חמלה ופיוס באיור, הרבה בזכות דלת המרפסת הפתוחה – הפתח הראשון בספר הסגור הזה – והירח הוורוד שנשקף ממנה.

אבל אני מה לעשות, רואה גם דברים אחרים באיור. אני רואה שהילד מכסה גם את פניו של האב כמו שמכסים את פניו של מת. ואני רואה שלראשונה בספר יש לילד צל, והצל של החזה חתוך בגלל צורת הספה כאילו נכרת לו חלק מהלב. ויכול להיות שאני רואה את זה כי זה קרה גם לי. והנה גם כל הסיבות למה זה כן לילדים. לגמרי.

*

אתגר קרת בעיר האושר

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית שלו בוורשה)

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? (על "לילה בלי ירח")

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק ראשון, בעיקר על הזיקה לאיורי גורילה האלמותי של אנתוני בראון)

על גור חתול אדם ארוך שיער (חלק שני וכל השאר)

*

דוד פולונסקי בעיר האושר

על בית חרושת לשירים של קובי מידן. וגם – כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע (רשימה שנייה על בית החרושת)

איור אחד נפלא

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על טינקרטנק של נורית זרחי

*

Read Full Post »

* כולל קטעי עירום, הערה בשולי רוב רובם של מופעי התיאטרון והמחול בתוכנייה. ככה זה.

יש לי הרגשה טובה לגבי פסטיבל ישראל השנה. ההנהלה חדשה – איציק ג'ולי (מנהל אמנותי) עמנואל ויצטום (מנהל אמנותי שותף לתחום המוסיקה) ואייל שר המנכ"ל – מהמרים על העתידני ושובר הגבולות. המבחר האיכותי והמסעיר והמחוספס יגרום אושר לאמנים מכל התחומים, לאנשים שאוהבים קצוות (ולא פוחדים להתהפך), סקרנים שרוצים לדעת מה חדש בעולם, הרפתקני תרבות ותודעה, וגם לקהל המנויים לא יזיק לטבול רגל בחומר לא מזוהה, אולי זה ישנה את חייו.

זה נפלא אבל גם מדיר שינה מעיני, כי מה אם לא יבוא מספיק קהל? זאת לא אחריותי כמובן. אבל גם קצת כן. כל כך איכפת לי שהלכתי למסיבת העיתונאים כדי לשמש כרוז וחצוצרה לכמה פלאים שונים זה מזה ככל האפשר, כל אמן והפלא שלו. אלה ההימורים שלי.

*

"עצמי לא גמור", קסבייר לה רוי

Katrin Schoof.JPG 4
"עצמי לא גמור" של הכוריאוגרף והרקדן הצרפתי קסבייה לה רוי, בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית. למה כדאי? כי זה מחול על גבול מדע בדיוני, יפהפה בדרכו הרזה והמינימליסטית כמו רישום חי בשחור לבן, מושגי ומצחיק באופן קצת אפל וחרקי.

50 דק', מכיל קטעי עירום. לאחר המופע בתאריך ה-5.6 תערך שיחה עם היוצר בשפה האנגלית

לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים

*

"מגנט מסתורי", מיט וורלופ

המופע מוגדר בתוכנייה כ"תיאטרון חזותי וחורבן בימתי". למה כדאי? כי זה נראה מצחיק, חסר עכבות, סוּפר פלסטי, נקי מסנטמנטליות, מושפע מקומיקס, גרפיטי, סייד שואו, האחים מרקס, פופ ארט, דאדא, אבסורד והשד יודע מה עוד.

50 דקות ללא הפסקה, כולל קטעי עירום. והנה גם סרטון מתוך המופע

לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים

*

X-ON הוא שיתוף פעולה בין האמן הבולגרי איוו דימצ'ב לאמן הפלסטי פרנץ ווסט. למה כדאי? בגלל שהוא נראה פרפורמר מהפנט, מתעתע, זיקיתי, בגלל החיוּת השופעת, הזרות, הצבעוניות הרגשית האמנות והשעטנז. הנה קטע.

60 דקות ללא הפסקה, מכיל קטעי עירום (על המופע הזה גם כתבתי)

לפרטים נוספים והזמנות

ואפשר גם ON-I מופע הסולו של דימצ'ב (גם הוא מכיל קטעי עירום. אין לי מושג מה משניהם עדיף)

*

"שחור על לבן", אנסמבל מודרן

מתוך שחור על לבן, אנסמבל מודרן. צילם  Christian Schafferer

מתוך שחור על לבן, אנסמבל מודרן. צילם Christian Schafferer

אני לא כותבת על מוסיקה בדרך כלל, אבל הטעימה שראיתי משחור על לבן של אנסמבל מודרן מגרמניה (מהרכבי המוסיקה העכשווית החשובים בעולם), נראתה כל כך מרתקת ויוצאת דופן מצד ההכלאה בין המוסיקה למרחב, שאני לא מתאפקת.

80 דקות ללא הפסקה (ללא קטעי עירום) עוד הרבה פרטים והזמנות.

*

עד כאן הארבעה שהכי מדגדגים לי. ויש עוד כמה שאפשר וכדאי:

*

"יוליוס קיסר", רומאו קסטלוצ'י

מתוך יוליוס קיסר, רומאו קסטלוצ'י, (בימקא זה בטח ייראה קצת אחרת, ועדיין, לוקיישן היסטורי זה חלק מהעניין)

מתוך יוליוס קיסר, רומאו קסטלוצ'י, (בימקא זה בטח ייראה קצת אחרת, ועדיין, לוקיישן היסטורי זה חלק מהעניין)

קסטלוצ'י לא מביים מחזה אלא מבצע "התערבות", כלומר, "מערים על דמויותיו של שייקספיר מכשולים המקשים עליהם את ההתבטאות, קוטעים את שטף דיבורם, מעוותים את קולם, מקרינים דימויים מתוך גופם … ויוצר פרפרזה אנושית חריפה על דמגוגיה, פוליטיקה ושררה." (מתוך התוכנייה)

קסטלוצ'י הוא אושיית תיאטרון חזותי. לא צחוק. מאלה שחייבים-חייבים. אני בטוחה שיהיה מרתק (ובכל זאת לא אלך, אני חושדת בקסטלוצ'י שאין לו הומור, אני חוששת מאוונגרד פומפוזי, אבל אולי אני סתם טועה ומעלילה, ספרו לי איך היה!).

45 דקות, באיטלקית עם כתוביות בעברית. לפרטים והזמנות (לא כולל עירום למרבה הפלא)

*

"פולחן האביב" קולקטיב She She Pop

מתוך פולחן האביב של קולקטיב שי שי פופ. ברקע, בוידאו - האמהות. צילם Doro Tuch

מתוך פולחן האביב של קולקטיב שי שי פופ. ברקע, בוידאו – האמהות. צילם Doro Tuch

She She Pop (מעניין אם שם הקבוצה מתייחס ל"שישפוש", סיפורו הנפלא של וולפגנג בורכרט) הוא קולקטיב שנוסד בסוף שנות התשעים ומגדיר את עצמו כנשי אף שהוא כולל גם גברים. השישיפופיות יוצרות את המופעים שלהן בתהליך קבוצתי ללא מחזאי או במאי, הן לא "משחקות" לדבריהן, רק "מטילות על עצמן משימות מעניינות שנפתרות על במה לעיני קהל".

כשקבוצה עובדת בדרך כה חריגה במשך שנים רבות יש סיכוי טוב למשהו ייחודי ומעניין. פולחן האביב שלהן עוסק באימהות (וכולל את האימהות האישיות שלהן שמופיעות על מסכי וידאו גדולים, ראו תמונה למעלה). האימהות "הקריבו" את עצמן למען הבעל והילדים לעומת הדור הנוכחי העסוק בהגשמה עצמית (ולכן גם לא אלך. לשמע הנושא נופלת עלי תוגת שיעורי החברה של ילדותי עם הדילמות הערכיות והטיעונים היגעים. ספרו לי איך היה!).

80 דקות ללא הפסקה. כולל קטעי עירום (הפעם הופתעתי). המופע בגרמנית עם כתוביות תרגום. בתאריך ה-8.6 תערך שיחה עם חברי הקולקטיב לאחר המופע.

עוד פרטים והזמנות

*
רציתי לכתוב על עוד מופעים וגם על אירועים מיוחדים (משתה פילוסופים ועוד) אבל כבר מאוחר, תמשיכו בלעדי, כדאי!

למעלה: אני לא מכירה את עבודתה של הבמאית עמנואלה עמיחי ואין לי מושג איך נראה העיבוד שלה לליזיסטרטה בפסטיבל. אבל הנה קטע קצרצר ומהפנט מהוידאו הפוטוריסטי שיצר רן סלוין למופע (יש לי משהו עם פוטוריסטים. תמיד היה).

*

ובלי קשר לפסטיבל והרבה לפניו, "אקס חמותי החורגת" ההצגה החדשה והמרתקת של נעמי יואלי, מגיעה שוב לתל אביב, ב-3 וב- 4 ביוני, ימים ד' וה' בשעה 20:00, בתיאטרון תמונע. רציתי לכתוב עליה קצת על ההצגה אבל גם זה יחכה לסיבוב הבא.

וגם – אירוע אמנות תת קרקעי מתרקם לו בחלל המדהים שהיה פעם בית הקירור של השוק הסיטונאי.
כאן אפשר לראות פרטים וגם לתמוך.

*
עוד באותם עניינים (מופעים פורצי דרך מכל הסוגים, חצי עיר האושר שייך להם)

על שעה עם אוכלי כל

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האישה הוויטרובית (רבקה הורן)

פעמיים דירת שני חדרים

סטרפטיזים משונים

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות (על אוהבים אש של יסמין גודר)

על ארבעה סוגים של זיכרון

מחשבות על פינה באוש – אמת או כאילו

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' ואוליי

אהבה ותיעוב ליוזף בויס

Read Full Post »

ABA

Read Full Post »

הכוריאוגרפית ענת דניאלי העניקה לעצמה מתנה. ב2008, אחרי כמעט עשרים שנות יצירה, היא החליטה על צום יצירתי של חמש שנים, הפסקה כדי לחשוב ולהתבונן, להמתין במקום לייצר. אחרי ששכרון החופש התפוגג קצת היא גילתה שהיא מתגעגעת לסטודיו. ומכיוון שנאסר עליה ליצור היא התחילה ללמד. סדנת הכוריאוגרפיה הקצרה התארכה ורבתה והפכה לכלים, מסגרת קבועה לעבודה ולחשיבה כוריאוגרפית. כלים במובן כלי עבודה וכלי הכלה.

1

"מקום לפעולה" הוא תיעוד של שנת מחקר אמנותי-כוריאוגרפי מתוך רצון נדיב ומשמח לשתף ולחלוק. הספר כולו מכוון למעשה היצירה ומשייט בין מעשה לתיאוריה.

התוכנית שנערכה על ידי רן בראון כללה: קורס מתודולוגי של ליאור אביצור על מודלים כוריאוגרפיים, סדנאות אמן עם רותם תש"ח, איריס ארז ונאוה פרנקל, וקבוצת קריאה של טקסטים בקורתיים עם רן בראון. אם הבנתי נכון היתה גם סדנת כוריאוגרפיה מתמשכת עם ענת דניאלי שלא מתועדת בספר. לתיעוד עצמו הוקדשה מחשבה רבה. איריס לנה וד"ר יעל נתיב הצטרפו כמשקיפות לתוכנית כדי ללוות את תהליך הכתיבה.

יש לי אהבה גדולה והערכה לתוכניות כאלה, שצומחות כמעט מעצמן מהשומקום של הסקרנות והרעב. פעמיים בחיי יצא לי ללמוד במסגרות כאלה, ואין תחליף לראשוניות, לגישושים ולהרפתקאות שהן מזמנות. ומצד שני כמורה, אני עדיין מחפשת את הדרך הנכונה והמדויקת ללמד יוצרים, כזאת שלא סוגרת ומעקמת אלא פותחת ומגלה. מטבע הדברים אני מסכימה עם חלק מהכתוב וחולקת על אחר. אבל גם הביקורת היא לא מהסוג שמוריד נקודות אלא מהסוג שמַפרה. ובקיצור, זאת לא רק סקירה של "מקום לפעולה" אלא שיחה איתו.

וביתר פירוט:

ליאור אביצור העבירה קורס מתודולוגי על מודלים כוריאוגרפיים, בהשראת ה"פואטיקה" של אריסטו ו"ההינדוס המהופך" שהוא מבצע לטרגדיה היוונית; אריסטו פירק את הטרגדיה לגורמים כדי לגזור מתוכם "חוברת הוראות" לכתיבת טרגדיה, ואביצור חוקרת את יצירתם של מרס קנינגהם, איבון ריינר, אן תרזה דה קירסמאקר ואחרים, כדי לחלץ ממנה "מודלים כוריאוגרפיים". היא שואפת להשתחרר ולשחרר מהרומנטיזציה של תהליך היצירה, להחצין את הצד האנליטי והמוסכניקי על חשבון מוזות גחמניות.

המטאמודל של תהליך היצירה שהיא מציעה הוא כזה:

מוטיבציה (רעיון, כוונה) -> מתודולוגיה (אמצעי) -> תוצאה (עבודת מחול)

אני מסירה את הכובע בפני המטרה והביצוע השיטתי (גם אני מוסכניקית גאה,  זה הפוסט שבו יצאתי מהארון).

אביצור מראה למשל איך מרס קנינגהם ששואף להימנע מייצוג, מנרטיב ומטעם אישי, משתמש באי צ'ינג (ספר התמורות הסיני) כדי להגן על עצמו מפלישתם. כל אמן זקוק למודלים כאלה, כלים שיגנו על הדברים המהותיים לו. ובהמשך לכך קצת חסר לי השלב שבו כל משתתף מנסה להגדיר עיקרון שחשוב לו עצמו, ולהמציא ולמצוא מודל שישמור עליו.

מה שקצת הפריע לי בפרק היה בלבול מסוים בין מודלים שנועדו להגן על עקרונות יסוד (כמו בדוגמא של מרס קנינגהם למעלה) לבין מודל של עבודה על יצירה חדשה.

במקרה השני, של עבודה על יצירה חדשה, הסכמה שמתחילה ברעיון ומסתיימת ביצירה נראית לי בעייתית. גם אם יש רעיון או נושא לפני הכניסה לסטודיו, ובדרך כלל יש, הוא יכול להשתנות, זו שטות להיצמד אליו (שלא לדבר על סכנת האילוסטרציה). הניסיון (שלי) מלמד שרעיונות נובעים מעבודה ולא להפך. התהליך הוא במקרה הטוב ספירלי, והאבולוציה האמנותית היא יותר מפתיעה מסלולה. ובסופו של דבר עדיף לגזור את הרעיון בדיעבד, מתוך התבוננות ביצירה. זה אמין יותר.

*

הכוריאוגרף רותם תש"ח מתעניין "במציאות כסבך כוריאוגרפיות". הוא מנסה "לחשוב על תנועה במציאות לא כעל משהו טבעי, חופשי, משחרר ואותנטי, אלא כעל משהו שתמיד כלוא בין הפטיש של הצווים החברתיים לבין הסדן של הצווים העצמיים." זה חלק המלהיב במודל שהוא מציג בסדנא שלו (אפילו נזכרתי במורי ורבי יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה). המהלך השלם שמציע תש"ח, כולל: התבוננות בתופעה מציאותית-תנועתית, ניסוח מסקנות, עיבודן לשיחה יומיומית והעלאתה לבמה על ידי מבצעים/מדגימים.

לא ראיתי יצירות של תש"ח, כך שאיני יכולה לשפוט איך הוא עצמו מיישם את המודל שלו. אבל כקוראת מן הצד היתה לי תחושה שההתבוננות והמסקנות קצת מכוונות ומוכתבות מראש. וגם הדרישה להפוך אותן לשיחה יומיומית דווקא, נראית לי מעט נוקשה. לא כל אחד הוא פוּקוֹ או אקונצ'י (מצד הברק האינטלקטואלי) או לחילופין טרנטינו או גודאר (מצד הכישרון לשיחת יומיום). בין המילים לבין מה שרואים יכולים להתקיים שלל יחסים ואפשרויות – למשל פער פיוטי כמו אצל פול קליי וכן הלאה. התחושה שעלתה מן הקריאה היתה שתש"ח מגביל אותן ללא צורך, רק כי זאת הדרך שלו.

הסדנאות אמנם הוגדרו מראש כהתנסות במודל של יוצר מסוים. ומצד שני, זאת לא יכולה להיות המטרה הסופית, כי הרי אין שום טעם בשיבוט של תש"ח או של כל אמן אחר. מכל מודל יכולים להתפצל מודלים חדשים. והיתה לי תחושה שלא הוקדשה די מחשבה לאפשרות הזאת. המודל הוגש כמופת סגור ולא כגן של שבילים מתפצלים. (בכלל קשה לי קצת עם הנופך המופתי של המילה "מודל". אני מעדיפה מושגים יותר ניטרליים כמו "דקדוק פנימי" או עיקרון/מנגנון מארגן).

*

וזה מביא אותי לאיריס ארז שמתנגדת בעצם למודלים, לשרירותיות מכל סוג.

"אני מחפשת תמיד את הגולמי," היא כותבת, "… זהו ניסיון לתפוס את הרגע, את מה שתמיד נמצא אבל חמקמק… ולכן כל מה שנוגע במקום מוכר, גמור, ודאי – מעניין אותי פחות."

המודל של הספר לא מתאים לאיריס ארז. היא קצת מתוסכלת, מתנצלת, מסייגת, ובכל זאת, כמו ילדה טובה, משתדלת לתחוב את רגלה לנעל הזאת. אני חושבת שזה נפלא שיש בסביבה "מתנגדת" שמציפה את הסדקים והספקות. אבל במקום להתפתל ולעקם את עצמה כדי להתאים לתבנית, היה עדיף לטעמי, שתכתוב את המניפסט שלה נגד מודלים. שתהפוך את השולחן במלוא החופש והתנופה.

*

נאוה פרנקל לעומת זאת, שוחה כמו דג במים של "מקום לפעולה". פרנקל, יוצרת מקורית של תיאטרון "פוסט דרמטי" (גילוי נאות: פרנקל היתה פעם תלמידה שלי ואני מאמינה גדולה באמנות שלה), מוצאת השראה בבלשנות וסמיוטיקה ונעזרת בהוגים כמו דה סוסיר, בארת וויטגנשטיין כדי להגדיר מחדש דרמה ופעולה.

בעבודות שלה היא מפרקת ומרכיבה התנהגות אנושית. ליחידה הבימתית הבסיסית (שכוללת טקסט, גוף, תנועה וכן הלאה) היא קוראת דימוי. המבַצעים לפי המודל שלה הם  "נתינים של הדימוי". היא טוענת שהפסיביות משחררת ו"בהחפצה יש מימד של גאולה", ומתכוונת שזה גואל את המבַצעים מהמטען האנושי ההתנייתי, פסיכולוגיסטי שהם סוחבים. אבל זה נכון גם לגבי הקהל, לפחות לגבי; הפורמליזם של פרנקל משחרר, על גבול הרוחני בשביל אדם א-רוחְני כמוני.

אחרי שהיא צוברת דימויים היא עורכת אותם לרצף בימתי ולא מהססת לקטוע ולנטוש דימויים. "מיצוי פוסט מודרני שונה מהמיצוי הבימתי הקלאסי," היא כותבת. "לעולם איננו סוחטים את מלוא האפשרויות הגלומות באביזר או ברפליקה אלא להפך." (כלומר כשפרנקל תולה אקדח על הקיר היא לא חייבת לירות בו כמו צ'כוב).

(ההערה הנוכחית כבר לא קשורה לספר אלא נטו לפרנקל האמנית, אבל ככה זה בשיחות, לפעמים הן יוצאות מהקווים; בלי קשר למיצוי – חבל שהרצף הבימתי של פרנקל לא נבנה בתחכום הדקדוקי/מתמטי/מוזיקלי שהיא משקיעה בבניית הדימויים. בחוט האסוציאטיבי שעליו היא חורזת אותם יש משהו מיושן ולינארי עם דליפות אנרגיה. אני מפשטת ובכל זאת)

*

ואחרון חביב רן בראון, עורך התוכנית והספר, שהנחה בין השאר את קבוצת הקריאה.

בראון מאמין שקריאה בטקסטים בקורתיים מערערת על הררכיות קפואות ויש בה פוטנציאל משחרר. קבוצת הקריאה שלו נפגשה אחת לשבועיים, סביב שולחן או במעגל כדי להימנע מהררכיה וכדי להצניע את פער היידע כפי שבראון עצמו מודה (אני לא מכירה אותו אבל מן הספר הוא מצטייר כידען קשוב וחושב, קל מאד לחבב אותו). בראון משתף את הקוראים בהתלבטויות בבחירת הטקסטים: האם להתפרש על פני דיסציפלינות שונות או להתמקד במחול? ואם מחול, אז מה לבחור מתוך ים המאמרים? בסופו של דבר הוא הרכיב רשימה על פי קטגוריות: פנומנולוגיה, הגוף הרוקד, פרפורמרנס, וכן הלאה, עם מרווח של גמישות ושינויים על פי הצורך (זה נגע במיוחד ללבי, המרחב לגמישות ושינויים). הוא בחר חלק מן הטקסטים והזמין את המשתתפות לבחור אחרים. המפגש האחרון הוקדש לשיחה, המובאת בספר בשלמותה, על קבוצת הלימוד.

כאמור, קל מאד לחבב ולהעריך את בראון. ובכל זאת, כשהוא מדבר על הסדנאות בלשון התיאוריה, כשהוא אומר למשל, על רותם תש"ח שהוא "מַבנה את עצמו כסובייקט קוגניטיבי משוחרר המערער על שוליות הדיסציפלינה," הלשון שלי מתכווצת כאילו אכלתי לימון. אני לא הייתי כותבת או קוראת ככה על מה שאני אוהבת.

*

עוד באותם עניינים

יוסף הירש או האיש שלימד אותי להסתכל

ויטו אקונצ'י או המשורר שירד מן הדף

כחול הוא צבע שערך הצהוב

להבין דרך הגוף (פוסט אורח של רוני מוסנזון נלקן)

*

על מחול יש בלי סוף, אז שלושה אקראיים

על שעה עם אוכלי כל

על אויסטר

על אוהבים אש

*

Read Full Post »

לעדיה ליברמן, באהבה

כריכה של מרי ריינולדס לLes Mains libres (הידיים החופשיות), רישומים של מאן ריי לשירים של פול אלואר

כריכה של מרי ריינולדס לLes Mains libres (הידיים החופשיות, 1937), רישומים של מאן ריי לשירים של פול אלואר. יש משהו מאד מיני, וגינלי-פאלי בכפפה העליונה, שמדבר בעקיפין עם הרישום שמתחת, הלקוח מתוך הספר.

מאן ריי, רישום מתוך הספר שלמעלה

מאן ריי, רישום מתוך הספר שלמעלה

עיר האושר היא מקום של אוונגרד ושל קסם.

לכאורה אלה שני עולמות מקבילים, מה שהופך אותי לדו-חי (פתאום אני חושבת כמה "דחוי" ו"דו-חי" קרובים צלילית), רגל אחת בקסם ואחת באוונגרד.

אני אוהבת את הישירות של האוונגרד, את הפראות הקרירה, השרירותיות, המנגנון החשוף, את הפתאומיות שבו הוא פורץ כמו אתנה מראשו של זאוס, את המרחבים החדשים שנפתחים בין הכללים השבורים.

ולא פחות מזה אני אוהבת את כמוסות הנפש של הדמיון, את המתיקות האפלה, את קפיצות הדרך. למה לשבור חומות כשאפשר לעבור דרכן?

קורה שאני מצליחה לחשוף שורשים משותפים ופעמים אחרות אני פשוט מערבבת בהשראת האקלברי פין. תמיד הזדהיתי עם געגועיו של האקלברי לחיי הנוודות ועם ההסתייגות שלו מארוחות מסודרות. כשכל מנה מוגשת בצלחת נפרדת המיצים של המאכלים לא יכולים להתערבב, ואיזה טעם יש לזה?

לעתים רחוקות אני פוגשת מישהו או מישהי שאצלה הערבוב מובן מאליו כמו אצלי. לא ניסחתי את זה במילים כשנתקלתי בספרים של מרי ריינולדס לפני כשש עשרה שנים, ב-The Art Institute of Chicago . פשוט הרגשתי את הקסם, את קיצור הדרך לנפש.

מרי ריינולדס, צילם מאן ריי, 1930

מרי ריינולדס, צילם מאן ריי, 1930

מרי ריינולדס היתה אמריקאית שהתאלמנה בצעירותה וברחה לפריס מהלחץ של הוריה להקים משפחה ולהתיישב. היא הגיעה לשם בתחילת שנות העשרים והיתה מקורבת לרוב הדמויות הפועלות באמנות ובספרות, ג'ויס, קוקטו, ברנקוזי, קלדר, מירו, אנדרה ברטון, רמון קנו, מאן ריי וכן הלאה. הרומן שלה עם מרסל דושאן נמשך כמעט שני עשורים. אנרי פייר רוֹשֶׁה, חבר קרוב של דושאן, תיאר אותה ביומנו כ"רקדנית גבוהה ויפת תואר, מלאה רוגע ואצילות". זה היה הרושם הראשון שלו, וכמה שבועות אחר כך הוסיף: "גוף דק והרואי עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מלאת רוגע. נראה שיש לה מעין תשוקה למות. היא שותה כל לילה עד שהיא משתכרת, וגם אז לא מאבדת את הקסם והאצילות… אנחנו נזהרים שאצבעותנו לא ייפגשו, גם לא דרך אגב, כשאנחנו מוסרים זה לזה ספר או חפץ." (רוֹשֶׁה, מחברו של ז'יל וג'ים שכב עם רוב הנשים של דושאן, אבל לא עם מרי ריינולדס, אם להאמין לביוגרף של דושאן). היא היתה הצד היותר אוהב וסובל ומשלים בקשר עם דושאן, ועם זאת היתה עצמאית מאד. כשהנאצים כבשו את פריס סירבה להפקיר את החתולים שלה ולברוח איתו. היא נשארה והפגינה תעוזה וקור רוח בשירות הרזיסטנס, ורק כשהגסטפו הקיף את ביתה נמלטה לספרד דרך הפירנאים. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על האמנות שלה.

אלכסנדר קלדר, מרי ריינולדס וחתוליה

אלכסנדר קלדר, מרי ריינולדס וחתוליה

היא כרכה ספרים. זה היה טרנד נשי בשנות העשרים, ללמוד כריכה. ריינולדס התמחתה בסדנתו של פייר לגראן, מעצב וכורך כוכב, ועד מהרה סטתה ממה שלימד אותה, טכנית וגם רעיונית.

 אחת היפות בכריכות שעיצב פייר לגראן, כריכת ספרו של שארל בודלר "גני העדן המלאכותיים".

אחת היפות בכריכות שעיצב פייר לגראן, כריכת ספרו של שארל בודלר "גני העדן המלאכותיים".

כאן אפשר לראות מבחר מיצירותיו של לגראן. הכריכות שעיצב הן מלבושים משוכללים ואופנתיים, ציפויים יוקרתיים לתפארת הספרים ובעליהם העשירים. הוא דגל בכריכה שמתייחסת לתוכן הספר, אבל בעדינות, שתעורר "לא את הפרח עצמו אלא את ניחוחו".

מרי ריינולדס לא הסתפקה בניחוח. הכריכות שלה קיימות בפני עצמן, כרעיונות שהתגלגלו בחפצים חיים למחצה, כמו הספרים הנושכים באגף השמור של ספריית הוגוורטס. מרסל דושאן קרא לזה אלמנט ה"פנטזיה הבלתי צפויה". זה לא קשור רק לשיטות הלא מקובלות שלה או לחריגה מן החומרים היוקרתיים של לגראן (שימוש בחרסינה שבורה למשל, בקפיצים של מחוך או בעור קרפדה – הכי אגדה) אלא אפילו יותר, לרגישות המופלאה האנטומית-ארכיטקטונית של ריינולדס למרחב הכריכה. האלמנטים שהיא מוסיפה – למשל מדחום שבור שמשובץ בשִׁדרה של ספר – כאילו היו שם מאז ומעולם.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"חורף קשה" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"חורף קשה" מאת רמון קנו

המשוואה בתמונה הבאה לא מתייחסת רק לתוכן הספר או לדרך כתיבתו, היא כמו חושפת ומפרשת מחדש את המבנה הפיסי של החפץ, את הסימטריה המובנית של כל ספר: הצד הקדמי זהה לצד האחורי כמו במשוואה, ואילו השדרה הצרה המחברת ביניהם כמו נועדה לסימן השווה (=).

כריכה של מרי ריינולדס, ל"אודיל" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"אודיל" מאת רמון קנו

כשכבר מזכירים את מרי ריינולדס (מה שלא קורה יותר מדי ועוד נגיע לזה) קוראים לה "סוריאליסטית", תיוג גס שמפספס את התמהיל החם-קר, פנטסטי-מושגי של אמנותה, את האירוניה, החוכמה, המיזוג הייחודי בין פראות לאיפוק.

הסופר הנכרך ביותר שלה (12 ספרים) הוא רמון קנו, ממייסדי "אוּליפּוֹ"."OuLiPo" ראשי תיבות של Ouvroir de litérature potentielle – סדנה לספרות פוטנציאלית, היתה קבוצה של סופרים ומתמטיקאים שנוסדה בצרפת ב1960 ודגלה ביצירת מבנים ספרותיים חדשים באמצעות אלגוריתמים וכללים שרירותיים. חבריה ראו באילוצים אמצעים לייצור רעיונות (או "מכונה ליצירת סיפורים" בלשונו של ז'ורז' פרק). (ותודה לויקפדיה)

שני אחרי רמון קנו המופשט (6 ספרים סך הכול) נמצא מהפכן מסוג אחר; יצרי, הפְרָשתי-אינפטילי ורצחני – אלפרד ז'ארי שהמלך אובו שלו נחשב למבשר תיאטרון האבסורד.

אלפרד ז'ארי, המלך אובו, סביבות 1900

אלפרד ז'ארי, המלך אובו, סביבות 1900

עבודה משותפת של מרי ריינולדס ומרסל דושאן, כריכת המחזה "המלך אובו" של ז'ארי.

עבודה משותפת של מרי ריינולדס ומרסל דושאן, כריכת המחזה "המלך אובו" של ז'ארי.

את הכריכה של המלך אובו עצבה ריינולדס ביחד עם דושאן. ואף שUBU זו מילה סימטרית וביחד עם הB הנמחצת היא חופפת למבנה הספר ולתוכנו הכוחני, יש בה משהו מוחצן וראוותני מדי לטעמי. רק פרט אחד נוגע ללבי וגורם לי לחייך: הB קצרה יותר מהאותיות שלימינה ולשמאלה, ומתחתיה מציצים דפי הספר כמין כתר הפוך. אני מוכנה להתערב שהנגיעה הזאת היא של ריינולדס.

מה שמחזיר אותי להידחקותה (כמעט*) אל מחוץ לרדאר האמנותי. זה קשור לנשיות שלה (הסיבה הרגילה) וגם לצניעות של התחום שבחרה, על הגבול בין אוּמנות לאמנות, אבל זה גם המחיר של הרומאן הארוך שלה עם דושאן. כל יצירתה נמצאת תחת החשד, שאולי זה בעצם "דושאן עשה לה". וזה מרתיח אותי.

אני מכירה ומוקירה את דושאן (כתבתי עליו כמה פעמים, למשל כאן וגם כאן). ודווקא משום כך ברור לי הייחוד של מרי ריינולדס. הפיוט האגדתי והחושני שלה רחוק מן הפיוט הרזה והמופשט של דושאן. ברור שאנשים קרובים משפיעים זה על זה, אבל עוד לא מצאתי מישהו שניסה לברר איך ריינולדס השפיעה על דושאן. לזכותו ייאמר, שלמעט כמה כריכות שהם חתומים עליהן במשותף, הוא מעולם לא ניסה לנכס את יצירתה. להפך.

כריכה של מרי ריינולדס ל"האדום והלבן" (לוסיאן לוואן) רומן של סטנדל שיצא אחרי מותו.

כריכה של מרי ריינולדס ל"האדום והלבן" (לוסיאן לוואן) רומן של סטנדל שיצא אחרי מותו.

כריכה של מרי ריינולדס ל Maison de santé (בית משוגעים) של ז'אן קוקטו.

כריכה של מרי ריינולדס ל Maison de santé (בית משוגעים) של ז'אן קוקטו.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו

קראתי שהכריכה של "Saint Glinglin" מאת רמון קנו (בתמונה מעל) "לא קשורה לתוכן האינטלקטואלי של הספר". זה נכתב בפליאה ואפילו בנזיפה מסוימת. והכריכה הזאת אמנם נאמנה ומממשת את הרגע שלפני הקריאה, כשכל מה שקיים הוא מראהו של הספר ושמו.

ריינולדס הצמידה לשדרת הספר ידית של ספל. זה מפתיע אבל גם הגיוני באופן מוזר, ואפילו מתבקש כדי לסייע בשליפת הספר מהמדף (כשם שגם כפפות העור גדי מהכריכה הראשונה בפוסט, הן לא רק הידיים החופשיות משמו של הספר, הן לגמרי צמודות לכריכה, ולו אפשר היה להכניס יד לאחת הכפפות לא היתה סכנה שהוא יישמט בזמן הקריאה… וכל זה תמיד מרומז ומשובש, לא ישיר וחד משמעי, ולכן פתוח ופיוטי).

אבל אני בגלינגלין עכשיו. אין כמובן קדוש בשם גלינגלין. סט. גלינגלין הוא יום פיקטיבי בלוח השנה הקתולי, המשמש בלשון לדחייה למועד לא ידוע ולא קיים. "ביום של הקדוש גלינגלין" כלומר, כשלתרנגולות יצמחו שיניים. שריד החרסינה כמו מממש את הצליל הזה, גלינגלין, שמתלווה לשתיית תה מנומסת. ריינולדס לא הדביקה את השבר לספר אלא חיברה אותו ברצועה שמזכירה במעורפל (בגלל המיקום שלה ובגלל צבע הספר) חגורה של נזיר. והחיבור בין כל הדברים: היוקרה הצנועה של העור החום ליד יופיו של השבר, הפונט הפשוט, הפיוט הנונסנסי המחויך עצוב של האסומבלז' הופכים את הכריכה הזאת לאהובה עלי מכולן.

*

* בכל זאת, The Art Institute of Chicago

*

עוד באותם עניינים

שירה וקסמי חפצים

הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

על הציירת ברת מוריסו

*

ועיקר שכחתי, לכבוד שבוע הגאווה – תלבושות מהממות מתחרות תחפושות של הגייז בניו אורלינס

וגם נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים (גם, גם) בתחום הספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, דפנה לוי, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – כל אחד שואל מישהו ועונה למישהו אחר, וכל הפוסטים מתפרסמים היום במקביל.

וזה מה שדפנה לוי מהמדור לאיבוד קרובים שאלה אותי:

מה דוחף אותך לכתוב דווקא ברשת? מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני, ועד כמה את מרגישה שהכתיבה שלך מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) לגבי מיהם קוראייך?

ובכן, דפנה יקרה, הכול התחיל מקולה של המילה, מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס שערכתי ב2004. אני לא זוכרת כמה עותקים הודפסו אבל משאזלו לא היה שום סיכוי למהדורה חדשה. ובמקביל התחלתי להבין שברשת אין חיי מדף, כולם יכולים לקרוא אותך, לא חשוב באיזה עיר, ארץ או שעה ואפילו לענות. ובהמשך לכך הצעתי להדס עפרת לפתוח בלוג אמנותי ביחד, "בינתחומי ובינתחומית" נקרא לו, והוא תיכף הציע שנצבע את הטקסטים שלו בוורוד ואת שלי בכחול, דיברנו על מדורים ופינות ואיכשהו זה לא קרה. ובינתיים הופרדתי מבית הספר לתיאטרון חזותי, הפסקתי לדבר על אמנות בינתחומית והתפוצצתי מרוב מחשבות ללא מוצא.

בתחילת יוני 2008 פתחתי את עיר האושר. "ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך," כתבתי בשולי הפוסט המאה (על אלביס דווקא) "כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים." וגם: בלי תיאומים ובלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גרמה לי אושר. לא רציתי סוג אחד אלא כמה שיותר נקודות מבט. נהייתי מאד מנומסת כדי שכולם ירגישו בבית (המשפחה שלי עדיין צוחקת על זה), והחלטתי לכתוב רק על מה שאני אוהבת, כי את מבינה את מה שאת אוהבת או להפך, ועוד כל מיני כללים שהסתיידו. תפסת אותי ברגע של נזילוּת וחשבון נפש. אבל לפני שאני מפרטת – תיקון טעות: אין לי מושג מי הקוראים שלי! בשנה שעברה היו 168,455 כניסות לבלוג, כלומר כ14,000 בחודש, ומתוכן אני מכירה רק עשרות בודדות כולל היכרויות וירטואליות. אני אסירת תודה על כל אחד ואחד, וגם על המסגרת למחשבה וכתיבה, מין תחזוקה של התודעה. אבל בזמן האחרון משהו נשחק או התרופף. אני רואה בעיקר את הבעיות.

למשל – אין אצלי הפרדה בין כתיבה על ספרי ילדים לבין כתיבה על אמנות, מסורתית ורדיקלית, ויש קוראים שמשתגעים מזה, משני הכיוונים; יש הזוקפים את חוטמם על האיורים ואחרים נרתעים ממיצגי הגוף האקסטרימיים. מילא מרינה אברמוביץ' שהסתננה איכשהו למיינסטרים (ההוכחה האולטימטיבית שאין דבר העומד בפני הרצון), אבל מישהי כמו אנבל צ'ונג היא כבר יותר מדי. לא פעם שקלתי ניתוח הפרדה אבל אני תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים. לפעמים אני מזהירה מתכנים קיצוניים, אבל קשה לדעת איפה עובר קו ההתראה, וכבר קרה שחסתי על תמימותם של הקוראים ועשיתי הנחות. מההרצאה שלי במוזיאון ישראל, למשל, נשמטה הזיקה המטרידה בין חנה'לה המלוכלכת לנשים בציורי פין אפ. והנה, אני בכל זאת מעלה אותה, כי אני מרגישה שעיר האושר נהייתה ממוסדת ומכובדת מדי וקצת מחניקה.

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ג'יל אלבגרין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

ויש עוד. בגלל הריק בשוק התרבות אני מקבלת המון פניות מסופרים ואמנים מכל התחומים שמקווים שאכתוב עליהם. יש משהו תובעני ומעיק בהתדפקות, לפעמים בגלל שאני מזדהה איתה, לפעמים בגלל שאני מרגישה כמו כלי. לא שאיכפת לי להיות חצוצרה לפעמים, להכריז על פלא כמו שעה עם אוכלי כל, ואז אני מתאכזבת מן התהודה, פחות משבע מאות כניסות, כשהעץ הנדיב כבר חצה את העשרים אלף.

אולי כולם בפייסבוק. ואולי זה סתם הטבע האנושי, להימשך למה שמכירים, להעדיף את הרגש על המחשבה. רק שאני לא ידעתי את זה, לא האמנתי. חשבתי שמה שמעניין אותי מעניין את כולם (את רובם לפחות), שהם תיכף יגלו. ואחרי שש שנים התברר שאני בכל זאת חייזרית לא קטנה.

סליחה על התוגה. הספקות מגרדים לי כבר תקופה ארוכה והשאלה שלך דפנה, רק שחררה אותם. אני מנסה לברר איך ולאן להמשיך.

*

רגע רגע, והחלזונות? אתם שואלים. ובכן, לפי הכללים של עדנה אברמסון עלי לכתוב פה גם את השאלה שלי לאירית וינברג מיפן מונוגטארי. איכשהו לא הצלחתי למצוא שאלה "נורמלית", וזה מה ששלחתי לה בסופו של דבר:

אריך קסטנר כתב שהקדמה זה כמו גינה קטנה לפני הבית. וגם לשאלה שלי יש גינה. כשהייתי ממש קטנה הושפעתי מהאיורים אפילו יותר מהסיפורים, הם היו יותר מסתוריים ונזילים. מאז שלמדתי לקרוא המילים מתווכות ובמידה מסוימת גם מפרידות ביני לבין האיורים, אבל לפעמים, כשאני נתקלת באיורים לטקסט בלתי קריא (לי), אני נזכרת כמה חזק זה היה. בשנה האחרונה נתקלתי בחלזונות בלתי צפויים בכתבי יד מימי הביניים (מצורפות חמש דוגמאות מתוך רבות). וכשהגיע הפרוייקט הזה הם השתלטו לי על התודעה והכחידו כל שאלה אחרת. חשבתי בהתחלה להפנות אותם לטלי כוכבי, אבל אז פתחתי את הבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה. וזהו. נגזר. (בגלל שהפוסט היפה שלך סגור לתגובות לא יכולתי להוסיף, שמה שהכי שובה את לבי בשיר, זה שגם לחילזון האיטי מכולם יש לאט משלו).

12

(כאן החילזון הוא בתפקיד בז הציד)

(כאן החילזון הוא בתפקיד בז הציד)

4

אני לא בטוחה שאני רוצה לשאול שאלה ספציפית. אני מעדיפה שתסתובבי בגינה הזאת ותבחרי מה מתאים לך. את יכולה לכתוב משהו (סיפור, שיר) בהשראת האיורים, או לכתוב על איורים שהפעילו אותך בילדותך, או לכתוב על חלזונות ויצורים קטנים בספרות היפנית. כל מה שקשור ולו בחוט, לאיורים, ילדוּת וחלזונות פלאיים.

5

לתשובה של אירית וינברג

*

ובעצם גם זה (על סיגלית לנדאו ומריה פרייברג) קשור.

ותזכורת: החלה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*

Read Full Post »

כריכת "החופשה" מאת גלעד סופר (גם לאווז יש ברווז הצלה)

כריכת "החופשה" מאת גלעד סופר (גם לאווז יש ברווז הצלה)

בעצם רציתי לכתוב על "שפן", החדש של גלעד סופר, אבל זה קצת ארוך ומורכב. ובינתיים ארבע הערות בעקבות "החופשה", ספר הילדים החכם והמצחיק שלו; שלוש הערות על ספרות בגלל הארס-פואטיקה, ואחת על החיים בגלל העצב. וקודם תקציר (ספוילרים, בטח):

אווז יוצא לחופשה. הוא משתרע בחוף זהוב עם גלידה ומשקה אקזוטי. "רק אני והים, חופשה מושלמת," הוא מכריז. בדף הבא הגלידה נשמטת, משקפי השמש מתעופפים. "מה קרה? מי הפך את הדף?" הוא מזדעק. ומכאן ואילך זה רק ממשיך ומִדַּרדר. הקוראים ממשיכים לדפדף למרות מחאותיו וכל מה שיכול להשתבש (לפי חוקי מרפי) אכן משתבש: מזוג גברתנים שמשחקים מטקות מעל לראשו (ואחד מהם גם מעשן), ועד שודדי ים קניבליים שמתחילים לבשל את הגיבור. האווז המעוצבן נוטש את הספר במחאה, והשודדים מנסים למנוע את סגירתו. הרי הסיפור שלהם רק התחיל…

*

הספר העל-גילי הזה הוא גם מסה קטנה על ספרות.

כל החופשות המאושרות דומות זו לזו
כי ספרות, מה לעשות, מתחילה במקום שבו הכול משתבש (ובפרפרזה על טולסטוי, "כל החופשות המאושרות דומות זו לזו").

*
הולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר
כי ספרות בלי קורא היא כמו עץ שנופל ביער וגו', ועל אחת כמה וכמה בעידן מות המחבר, כשהקורא, כפי שמציע רולאן בארת, הוא שאחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספר; "הולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר," כך מסתיימת המסה של בארת, ובהמשך לכך, "החופשה" מחצין את מאבק הבעלות על היצירה; האם הקורא או הסופר הוא זה שמבריח את האווז מן הספר? ובד בבד הוא עוסק גם ברטוריקה (במקרה הנוכחי פיתוי הפוך, שלוחץ על כפתור הדווקא) בתחבולות שגורמות לקורא להישאב לתוך הספר, כלומר להפוך את הדף.

*
שש נפשות מחפשות קורא
"החופשה" הוא גם הרהור על עצמאותן של דמויות מומצאות. הגיבור הראשי נוטש את הספר, ואילו שודדי הים מפצירים בקורא להישאר ולקרוא את סיפורם. יש חמישה פירטים ותוכי מדבר, ביחד שישה, במחווה, אולי, ל"שש נפשות מחפשות מחבר" (1921) המחזה הארס-פואטי של לואיג'י פיראנדלו, שבו פורצות להצגה דמויות בלתי גמורות שמחפשות מישהו שישלים את סיפורן.

מתוך "החופשה", כתב ואייר גלעד סופר

שש נפשות מחפשות קורא, מתוך "החופשה", כתב ואייר גלעד סופר

*
להגיד לרגע החולף התמהמה נא, יפיתָ כל כך
עד כאן הספרות, ובאשר לחיים, זה לא רק מצחיק, זה די טרגי שאי אפשר לעצור את הזמן. ובניסוחו היפה של גיתה ב"פאוסט", "להגיד לרגע החולף, התמהמה נא, יפית כל כך!"

*
עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

טלטלה אסתטית וקיומית, על "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי

על "זום" של אישטוואן בניאי, ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

על "העיפרון השחור" של ינאי פרי

*
וכמה הודעות:

רונית קנו וסיימון סטאר, ב"יואל אמר", צילם ז'רר אלון

רונית קנו וסיימון סטאר, ב"יואל אמר", צילם ז'רר אלון

יואל אמר הצגת הילדים (עטורת הפרסים) שביימתי, מגיעה לתל אביב!

ביום שבת ה7/6 ב11:30 בבוקר, במוזיאון תל אביב לאמנות

להזמנת כרטיסים: 03-6077020, מותר ורצוי להפיץ…

*

וגם, יצא הגיליון הראשון של גרנטה ישראל

הגיליון הראשון של גרנטה ישראל (ובו, בין השאר, קטע מספר ההמשך לבנות הדרקון)

(ובו, בין השאר, קטע מספר ההמשך לבנות הדרקון)

 *

וממש ברגע האחרון – עומר שיזף מעביר סדנא בעיצוב תאורה למופע עכשווי. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להכיר את המדיום!

תאורה למופע עכשיווי

Read Full Post »

אחד הדברים המדהימים בספר [התצלומים של אלכס ליבק] הוא הנוכחות המסיבית של הדגל, דגל ישראל: לא רק כשהוא תלוי ברחובות – את זה הרי רואים כל הזמן – אלא בצמוד לגופם של אנשים, על הגב, על הראש, על החזה, אפילו על צווארו של פודל החוצה את הרחוב, ובתפקידים שונים: כחולצה, כחצאית, כצעיף, כשמיכה, כסוכך. זו לא רק אמירה ברורה על מה שפרטי ומה שלאומי כשני צדדים של אותו מטבע. יותר משהדגל הוא אביזר שימושי לכל דבר ועניין, נדמה שכאן הוא נהפך לטלאי, ניסיון עילג להסתיר תפרים גסים של זהות מודבקת, או תחבושת על פצע שאינו חדל לדמם.

שירה סתיו, הארץ

קבלתי חינוך ציוני. על פי מסורת משפחתית שהנהיג אבי היה עלי לקרוא פיסקה ממגילת העצמאות בסוף כל ארוחת שבת, והוא היה מסביר ומפרש. "היה עלי" כי לא הייתי חולמת להמציא טקס כזה בעצמי, ומצד שני לא התנגדתי בשעתו. לא ידעתי כמה זה מוזר, ובסוף כיתה א' זה קצת מחמיא כשמפקידים בידייך טקסט של גדולים. טקסי יום שישי לא היו רק תעמולה ואינדוקטרינציה (גם, גם) אלא ניסיון כן של אבי לשתף אותנו בדבר הכי יקר ופנימי שלו. איך תופסת מגילת העצמאות את המקום הכי יקר ופנימי של מישהו, זה נושא בפני עצמו. לא אכנס אליו פה, רק אזכיר אולי ששנים רבות לאחר מכן, כשבקשתי לראיין אותו על ילדותו, אבי תיכף אמר: "אני רק זוכר שהייתי חושב איך העם הקטן הזה, מה הוא עשה ובנה… כן, אני זוכר שזאת היתה מין מנטרה שחזרתי עליה בכל מיני צורות."

*

הכחול הראשון

ובהמשך לכל זה – הספר הראשון שקבלתי מאבי היה "יגאל ואוניית הזהב", או "הגדת ישראל" כפי שהוא מוגדר בכותרת הפנימית. מדובר בלקט שירים, סיפורים והגיגים ליום העצמאות בעריכת רפאל ספורטה (כולל שיר של דליה רביקוביץ', על הילד יצחק שמפליג למדינת ישראל, ומכיוון שהוא ממהר לחוג בה את השבת, הוא רותם לוויתן לספינתו). רבים מן הטקסטים נכתבו בידי ספורטה עצמו, כשהמוסיקליות והקלילות הטבעית שלו חותרות בלי משים תחת הנוקשות החינוכית. ובדיעבד, בגלל מאגרי התום שהתרוקנו, גם הודפות אותה אל גבול הפרודיה.

אני עדיין זוכרת את המפגש עם כמה מהטקסטים; עם "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין למשל, או עם שיר הדגל:

מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה

מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה

השיר שינה את הדגל. הוא עבר איכשהו מדו ממד לתלת ממד בזכות הדברים שראו דרכו. אבל העיקר היה בצבעים. תמיד אהבתי צבעים (כתבתי על זה בלי סוף, בכל מיני הקשרים, מהצבעים של כלבי אשמורת, ועד לאדום של רוחיר ון דר ויידן ואינגמר ברגמן, לכחול הוא צבע שערך הצהוב של שוויטרס, למנסרה השחורה של ינאי פרי, ועוד). השיר הקטן של ספורטה הוא מעין מסה מחורזת לגיל הרך על צבעי הדגל.

*

הכחול השני והשלישי

נזכרתי בשיר אי אז בשנות השמונים, בדרך למפגש אמנות בינתחומית שנערך בתל חי. נסעתי בטרמפים, ובכניסה לקריית שמונה על ארבעה תרנים גבוהים, התנוססו דגלים מוכָּרים-מוזרים: הכל היה רגיל, למעט הכחול שהוחלף בוורוד. זאת היתה מחאתה של האמנית רחל גלעדי על כך שבכוונה או לא ("לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת," אומרים הג'וקים של נורית זרחי) הוזמנו רק אמנים גברים לקחת חלק במפגש.

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983

יש אומרים שהעבודה התיישנה. ייתכן. אבל רגע לפני שהטאבואים קרסו זה היה מפתיע, הנשיות הפתאומית של הדגל הלאומי, וגם מצחיק ומעורר מחשבה. הכחול כבר לא היה של געגועים ו"הר במרחקים" אלא של מגדר; ועוד בדרך לתל חי עם האריה השואג של טרומפלדור. (ואגב, רחל גלעדי גדלה במאה שערים וההיפוך שלה ממשיך ומתגלגל אחורה עד לטלית ששימשה השראה לדגל).

עשרים שנה לאחר מכן נפוצו בבתי הקפה שקיות סוכר של "שוגארט" שעליהן הודפסו תמונות וביוגרפיות קצרצרות של אישים בתולדות הציונות. המיצגנית הדס גרטמן שלחה לי את הרשימה. זה היה חלק מעבודה בשם "סוכר ציוני", וזו גם היא שצבעה את השמות, לא נגעתי.

1. יוסף טרומפלדור, 2. מנחם אוסישקין, 3. משה מונטיפיורי, 4. בנימין זאב הרצל, 5. צ'רלס וינגייט, 6. מאיר דיזינגוף, 7. א.ד. גורדון, 8. אלכסנדר זיד, 9. פנחס רוטנברג, 10. חיים נחמן ביאליק, 11. נפתלי הרץ אימבר, 12. אחד העם (אשר גינצבורג), 13. אהרון אהרונסון, 14. אליעזר בן יהודה, 15. מקס נורדאו, 16. אברהם יצחק הכהן קוק, 17. לורד ארתור ג'יימס בלפור, 18. צבי הרמן שפירא, 19. יהודה לייב פינסקר, 20. יצחק בן צבי, 21. אלברט איינשטיין, 22. חיים וייצמן, 23. יהושע חנקין, 24. ברל כצנלסון, 25. זאב ז'בוטינסקי, 26. שאול טשרניחובסקי, 27. אליהו בדש, 28. נחום סוקולוב, 29. אדמונד רוטשילד, 30. מרטין בובר, 31. דוד בן גוריון, 32. אליהו גולומב, 33. הנרייטה סאלד

אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר

אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר

.

הכחול הרביעי

בשנה שעברה מחה הרקדן אשר לב, יליד נצרת עילית, על מנשר גזעני שפרסם ראש העיר. לב שתה חלב כחול והקיא אותו תוך כדי הקראת – ובעצם "הַנְאָמָת" המנשר, הוא הפך אותו לנאום. הופעת אורח של ראש העיר ואנשיו הפכה את הפעולה המושגית המעט אוטיסטית לתיעוד כמעט מצחיק (לולא הוא היה כל כך ריאליסטי) של המצב. ובפרפרזה על פאול צלאן "חָלָב כחול שֶׁל גזענות אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים".

.

כחול זקן

ולסיום אלכס ליבק. דגלים מימי ההתנתקות. הכחול הוא בעצם כתום (כמו במילותיו האלמותיות של שדרן הספורט ניסים קיוויתי, ששועי תמיד מצטט: "לצופים בשחור-לבן – הפועל באדום"). אבל לא רק בגלל זה בחרתי בתצלום, וגם לא בגלל החושך, הצפיפות, האשפה, החד-פעמיות של הדגלים והזיקה בין פסיהם לפסי המחסום. הכול כל כך גס ואלים ופתאום דיוק: במקרה או שלא – מה שנותר מהמגן דוד הופך לזקנקן המחודד של המפגין (המתנחל).

צילם, אלכס ליבק

צילם, אלכס ליבק

*

עוד על הציונות של ילדותי

על שמלת השבת של חנה'לה, אם לא אונס שהושתק אז מה? 

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין

פוליאנה ואני

וגם הבדיחה היתה עלי (על "הגבעה" של רועי אסף)

*

*

Read Full Post »

Older Posts »