"כל דבר הוא פורטרט וכל דבר הוא אוטוביוגרפיה, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט. כל שכן "דבר החטיבה" שנכתב ברגע מכונן. זה נפתח בפאתוס אמיתי של רגשות שעוד לא נקרשו לססמאות (אני מדמיינת את זה נלחש או ממולמל באפלה, לא ננאם בראש חוצות). הנה כמה פסקאות מן הפתיחה:
… בשלביה האחרונים של המלחמה נתגשמה שאיפת חיָלנו לפגישה פנים אל פנים עם האויב. נרכשה לו זכותנו לחטיבה לאומית בשמה היהודי המפורש, סמלה ודגלה, נוצר יסוד לצבא עברי נוקם ומשחר
אנו רואים את עצמנו כשליחי עָם שהובל לטבח, נושאי הנקמה בצלב-הקרס, סמל ההשמדה של עמנו והעריצות בעולם – הרוצים לנתֵץ את כוחו על אדמתו.
אנו הולכים בעקבות הרצח האיום מכל איום והנורא מכל נורא. בשמם של הנרצחים הננו נכנסים לחפירות, למען האודים הניצולים הננו אוזרים כוח, לפגישה זו הננו צמאים.
אנו מביאים להם את בשורת הנקמה: בשורת השחרור והגאולה, נקמת הצלה של חיי יהודים, נקמת העצמאות העברית במולדת, חיי חרות ועבודה לשארית דור כליָה.
וזה מידלדל בהדרגה להטפה וגווע ב:
מצפון האומה לא יסלח לנוער היהודי את העדרו במערכה בשעה שהוכרה זכותנו להלחם עם האויב.
כשהסתיימה המלחמה הצטוו חיילי הבריגדה לחזור ארצה. אבי נשאר באירופה בזהות בדויה (כפיל נשלח ארצה במקומו כדי שלא ייחשב עריק), לאסוף ילדים יהודים ממנזרים ומחבואים ולהעלות ארצה את שארית הפליטה. הוא למד יידיש (ושלל שירי גטו) מן הפרטיזנים של אבא קובנר, והתחבר באחת למורשת היהודית הגלותית. אבי, שגדל כצבר במשפחה חילונית, מעולם לא אמר פגשתי איש נחמד, אלא פגשתי גוי נחמד או יהודי נחמד, גם כשזה היה מובן מאליו, נניח מישהו שהכרנו, הוא היה אומר, כן, הוא יהודי נחמד מאד. לא סבלתי את ההפרדה המשונה בין יהודים לגויים, את הערנות הגבוהה שלו לאנטישמיות שבצבצה ברגעים לא צפויים; אם נדרש נניח, נגר לביצוע איזו עבודה, הוא היה מעיר, שלנו היהודים, אין מזל עם נגרים, ברמיזה ליוסף אבי ישוע. רק עכשיו, כשאני כותבת, אני מבינה עד כמה זה נטוע ומוביל אל המפגש עם שורדי השואה שנחרט עמוק בנפשו.
*
ב-2018 יצא לאור ספרו של המשורר אלכס בן ארי, "התקווה 69", שבו הוא מחליף את כל אחד משמות העצם בהימנון הלאומי בשם העצם שנמצא מקום אחד אחריו במילון, ובפעם הבאה – שני מקומות אחריו במילון, וכך הלאה. "התוצאה היא 69 גרסאות מוזרות, מצחיקות, מאירות עיניים ומפתיעות. טקסטים שהם עמוקים וחתרניים דווקא משום שמי שחיבר אותם אינו אדם אלא ספר – המילון". (מתוך דף הספר)
אף שאהבתי את הספר והיה לי מה להגיד עליו, אמרתי לאלכס שלא אכתוב, כי לכתוב על התקווה ככה, זה פוסט-מורטם בשבילי, ויתור סופי על מדינת ישראל, ואני עדיין לא שם. האופטימיות המולדת שלי, איזו אמונה משונה באדם (שנאחזת למשל בטקסט הזיכרון הישראלי-פלסטיני) עדיין ממאנת לסגור את הדלת. אלכס הופתע מן הנימוק, הוא הרי כתב את הספר כדי להתקרב להמנון… התמימות שלו הצחיקה אותי והכמירה את ליבי. הוא כלל לא הבין איך יגיב על הספר מי ש"התקווה" זורמת בעורקיו.
הוא לא גדל כמוני בבית ציוני אידיאולוגי. בכל פעם שאמי היתה פותחת את דלת הבית, אחותי היתה קופצת ושואלת, לאן? והתשובה היתה תמיד אחת: לארץ ישראל. במשך שנה שלמה היא למדה בגמנסיה את ספרו של פיירברג "לאן?" זאת השאלה שיהודי הגולה שאלו את עצמם, והתשובה: לארץ ישראל, הפכה אצלה להתניה פבלובית. למשפחת אמי היו שורשים עמוקים בארץ (אני דור שביעי), והציונות שלהם היתה לפיכך, עמוקה ואגבית בו-בזמן. הציונות של סבתא ציפורה אמנם קיבלה רוח גבית ממפגש עם ז'בוטינסקי, בעוד שסבא גדליה היה מעט מסויג; פלישת יהודים לבתים שננטשו על ידי ערבים סתרה את הקוד הפנימי שלו. ואף על פי כן, הוא חגג כמו כל בני משפחתו, את נר חמישי של חנוכה, היום שבּו שבו ארצה מן הגירוש לדמשק.
הוריו של אבי לעומת זאת, עלו מגלות של פרעות. אבי חשב שהם גדלו בפרוורי קישינב, כלומר נחשפו לפרעות של "על השחיטה" וב"עיר ההריגה". על פי הגרסה המדויקת יותר של בת דודו נמלטו סבו וסבתו וחמשת ילדיהם מפרעות בפולין והשתקעו בבלץ, כמאה ועשרים קילומטרים צפונית-מערבית לקישינב. כך או כך יש פרעות בסיפור ויש סבא רבא מיתולוגי שהיה פעיל בהגנה היהודית. לסבתי מצד אבי לא היה ראש לססמאות וגם געגועיה למרחבי ברית המועצות, בצבצו מדי פעם, כמו חולצה שמשתחררת מהמכנסיים. אבל בבית סבי ואישתו השנייה, הציונות היתה אתוס ופולחן, מיזוג אולטימטיבי של גבורה, קורבנוּת וארץ ישראל. בסוף כל יום הולדת של סבי מצד אבי, היו הגברים במשפחה (חבורת הברושים כמו שאחותי כינתה אותם פעם, בגלל הגבהים שאליהם התנשאו, בייחוד כשהיינו קטנות) נעמדים במעגל ושרים את "לא נזוז מפה", שיר שנפתח בסדרה אינסופית של לאווים: "לא, לא, לא, לא, לא, לא…" (בזמרשת כתוב X33 אבל אני משוכנעת שהיו יותר, תמיד היה מישהו שהתבלבל בספירה וכולם נשאבו אל הלופ), וההמשך: "לא נזוז מפה./ כל אויבנו ומשנאינו,/ הם יילכו מפה./ רק אנחנו, עם קשה-עורף,/ לא, לא לא לא… וגו'.
ביצוע של בת עמי זימרי מרדיו זמרשת (בשינויים קלים. ועדיין)
בערוב ימיו, כששאלתי את אבי על ילדותו, הוא תיכף אמר, "אני רק זוכר שהייתי חושב איך העם הקטן הזה, מה הוא עשה ובנה… כן, אני זוכר שזאת היתה מין מנטרה שחזרתי עליה בכל מיני צורות." הציונות היתה מקור של עוצמה ותקווה בשבילו. את אמרותיו של הרצל, "אם תרצו אין זו אגדה" ו"כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות," הוא נצר כמו פתק מרופא, מאיזו סמכות עליונה, שגם הוא, הקטן, הנידח והפגוע, יגדל ויגשים את חלומותיו. הלאומיות שלו היתה שעטנז של להט אוטופי וחרדה קיומית, יידישקייט, סימני קריאה, ותשוקה חסמב"אית לצפנים, משחק והרפתקה.
כשמלאו לו שלוש-עשרה שנים הוא קבל אקדח במתנה. כל המשפחה התכנסה סביב השולחן שעליו הונח האקדח, שטאייר אוסטרי גדול וכבד, והאזינה לנאום שבו הנחיל לו אביו את "תמצית ערכי המשפחה והלאום" (מצוטט מהאוטוביוגרפיה של אבי). זו היתה חגיגת הבר מצווה שלו.
אין פלא שיזם אם כן, את הקראת מגילת העצמאות בסוף ארוחות השבת שלנו. כל שבוע הייתי קוראת פיסקה ואבי היה מפרט ומפרש אותה. היוזמה גוועה בסופו של דבר, כמו יוזמות חינוכיות אחרות שלו אבל המהות נותרה: אבהות היתה בשבילו הנחלת ערכים, וזאת לא היתה סתם פראזה אלא פרקטיקה חינוכית שנועדה להזריק את השקפת עולמו לתוך הלב ולבער כל סטייה.
בכיתה ב' הנוראה התחלתי לחלום שאני נשאבת לתוך בתים ומוסדות עלומים או מורחפת לתוך מרפסות על ידי מכשפה שזוממת לרוקן את ראשי ולמלא אותו בכרוב. ההשראה המיידית לסיוט היתה הגמד חוטם אבל לקח לי שנים להשתחרר מן הפחד להימחק. התוצאה המובהקת והמעט אירונית של המכבש החינוכי שהופעל עלי היא סלידה גמורה מאידאולוגיות, חיסון מוחלט מהבטחותיהן, מעוורונן לילדה החד-פעמית שאותה הן מנסות לדחוס או לחתוך על פי תבניתן ולא שמות לב שהיא מדממת. ובו בזמן קלטתי, לא רק שכלית, את המקום העמוק בנפש שהציונות יכולה לתפוס.
*
מדי כמה זמן מתחוללת מהומה כשמישהו מסתייג ממילות "התקווה" ומסרב לשיר או לעמוד דום, אבל כל היוזמות לשינוי (הבולטת שבהן מצד שמאל היא ההצעה להחליף אותו בשירו של טשרניחובסקי שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי כדי לשתף את כלל האזרחים) כשלו. כי כפי שמסביר המלך לנסיך הקטן, אפשר לתת רק פקודות הגיוניות, וזה פשוט לא מציאותי.
לפני כחמש שנים, בעיצומה של המהומה התורנית, עלה בדעתי שאפשר פשוט להוסיף בית לתקווה (השיר המקורי של נפתלי הרץ אימבר הוא בן 9 בתים), שמי שרוצה פשוט ימשיך לשיר אותו אחרי הפזמון. לא בית שמוחק או מבזה את המילים המקוריות אלא מוסיף עוד שכבה. ואפילו כתבתי אותו, אבל לא עשיתי עם זה כלום, ובינתיים גברו הקיטוב והשנאה, ואפילו המעט הזה נשמע לי בלתי אפשרי.
*
הנה צד א' מתוך "דבר החטיבה". אחותי ואני נשמח להעביר אותו למוזיאון הבריגדה או לכל ארכיון היסטורי רלוונטי.
*
עוד באותם עניינים
פוסט ליום השואה (הקורבנות כגבורה)
על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)
מה יותר גרוע, חוק הלאום או חוק הנאמנות בתרבות?
על חרוזים אדומים של פניה ברגשטיין
סיפור על אדמה וחושך (הסיפור הזוועתי מהמקראה)
עיר-האושר 