קצר על איור

שיעור קצר באיור באדיבות שטיח באייה, יוסף הירש ונחום גוטמן.

בפעם הקודמת כתבתי על שטיח באייה, יצירת אמנות מופלאה מימי הביניים, תסריט בן 58 סצנות שמגוללות את עלייתו של ויליאם הכובש לכתר, מגילת קומיקס רקומה באורך כשבעים מ' גדושים אקשן ופרטים שמתחרים זה בזה על תשומת הלב והעין.

האמן (או האמנית) שיצרה את השטיח נוקטים בשלל תחבולות חזותיות כדי למקד את מבטם של הצופים. בתמונה למטה, פרט מתוך קרב הייסטינגס:

פרט מתוך שטיח באייה לחצו להגדלה

לא מצאתי מידע על הדמות הזאת שמושכים בשערה בעיצומו של הקרב. חץ המוות שנורה לתוך עינו של המלך הרולד בסצנה שכנה (שלא מופיעה בתמונה), גנב את כל תשומת ליבם של החוקרים. אבל מה שחשוב לענייננו זה שיוצר השטיח "חרז" את זנבות הסוסים המתנופפים מימין ומשמאל עם השיער הנמשך מעליהם. ולא רק הזנבות, גם אצבעות הידיים מתחרזות עם קווי השיער, בעיקר ידיו של הקורבן, שאחת מהן כאילו אוחזת או מנסה להאחז בזנב והאחרת מקבילה לשיער שמעליה ומתחתיה (קווי המתאר של האצבעות מקנים לכפות הידיים מראה של בלוריות סגורות), וגם קצה זנבה של הציפור הרקומה בשוליים העליונים מימין, גם הוא מעין אוסף קווים כמו קווצת שיער.

יוסף הירש מורי ורבי נהג לפתוח את שיעורי הרישום שלו בהרצאה קצרה על איזה עיקרון מארגן בקומפוזיציה או פריזמה להתבוננות. בתקופה מסוימת הנושא היה הדים. הייתי הולכת ברחוב ומנסה להבין אם העננים הם הדים של הבתים, אם האנשים הם הדים של הפנסים, וכן הלאה (ממַכּר לגמרי). ופעם בתקופת ההדים, הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".

תקריב של התמונה הקודמת מתוך שטיח באייה (ואף מילה על ניצב החרב המזדקר בדיוק במקום הנכון, ואליו בעצם מושטת ידו של הקורבן. זה שייך לשורת הדהודים אחרת, מהפוסט הקודם)

הירש הזהיר פה כמדומני, מפני שעתוק טכני, שכפול שרירותי שאינו יכול לשמש תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. "שרשרת הבלוריות" משכפלת את משיכת השיער ומדגישה אותה כמו אדוות, כמו מצלול בספרות. מִצְלוֹל בשירה וגם בפרוזה הוא שם כולל לכל מה שמבוסס בעיקר על צליל המילים ולא על משמעותן. ובמקרה של הריקמה – כל מה שמבוסס על קשר בין הצורות, בין סדרות הקווים המשותפות לכף היד ולבלורית, ולא על קשר של משמעות. כי אף ששיער זה חלק גוף שמסמל עוצמה וכאב כשמושכים בו, הוא גם צורה מופשטת, קווים וגלים שמספקים קצב ותנועה וכיוון, ומכוונים את העין בעדינות, בלי משים, אל מרכז הכובד של הסצנה.  

בלוריות מתבדרות, פרט מתוך שטיח באייה לחצו להגלדה

השיער של קרבות באייה החזיר אותי אל האיורים העוצמתיים של נחום גוטמן ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד", ספר שירשתי מאימי (שקבלה אותו במתנה מפלוני, משה טוכפלד, ליום הולדתה התשיעי, על פי ההקדשה) והאיורים עשו עלי רושם עז.  

,

דוד ואבישי נסים מפני ישבי (אחיו של גוליית הפלישתי). איור של נחום גוטמן, ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד" מאת ביאליק לחצו להגדלה

.

גוטמן מצפצף על חוקי הפיזיקה. שערו של דוד מחויב יותר לרעמת הסוס ולזנבו מאשר לדהרה שמבדרת אותו, ושערו של ישבי מזדקר באופן קצת קומי מקסדתו כדי להתחרז עם זנב סוסו, בזמן שרצועה סוררת מחצאית השריון שלו מתחרזת עם הענף מעל ראשה של הסבתא רבתא שלו, עורפה (שגם שערה מתחרז עם כפות ידיה, ראו למטה בתקריב). ביאליק שונא אותה ואת כל זרעה ברמת סמוטריץ'. מצמרר לקרוא את הסיפורים האלה היום, אבל עוד לא החלטתי אם זה מדכא או אולי דווקא מעודד, שהרוח נושבת בכל מיני כיוונים.

ישבי ועורפה, תקריב, איור של נחום גוטמן, ל"ויהי היום, מאגדות המלך דוד" מאת ביאליק. לחצו להגדלה

*

ובלי שום קשר לאיור. פנייה מאחותי היקרה סביון:

אני סביון, וזאת הזמנה לתמיכה: ביום הולדתי העשרים ואחת נהרגה חברתי בתאונת דרכים טראגית. מאז גידלתי את שתי הבנות שלה. גפן היתה אז בת שנה וחצי. היום היא אמא ל4 ילדים, ואחד מהם, איתן בן ה13 חולה בלוקמיה מסוג נדיר ואנחנו במסע מעתיק נשימה להציל את חייו. אחרי שהרופאים מיצו את הטיפול הרגיל, גילינו שיש בעולם ניסוי קליני אימונותרפי פורץ דרך. הוא מתנהל בסין, סינגפור, וביוסטון טקסס. המון אנשים טובים התגייסו לעזור, ואיתן התקבל לניסוי ביוסטון. השבוע נשלחו תאי טי בריאים ממערכת החיסון שלו לבית החולים ביוסטון, שם יעברו הנדסה גנטית. ובעוד חודש כל המשפחה תיסע לשם להמשך הטיפול, שנותן סיכוי ותקווה. הטיפול הזה  יקר וגם השהות שם, ובקרוב נצא לקמפיין לאסוף את הסכום שצריך. את הקמפיין יעשו 3 אנשים שנקראים הינשופים. הם התמקצעו בזה אחרי שילד של אחת מהן חלה ופגשו את הנושא באופן אישי. הם ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצה לעזור, להצטרף לקבוצת ווטסאפ, שבה תקבלו מהינשופים הודעה כמה פעמים בחודש הקרוב לשתף את הפוסט של הקמפיין ברשתות החברתיות שלכם. כמה שיותר אנשים ישתפו, כך נגיע יותר מהר למטרה. ואם אתם מכירים עוד אנשים שיסכימו להיות בקבוצה ולשתף כשיתבקשו – נשמח אם תעבירו את הקישור הלאה. זה הקישור לקבוצת הווטסאפ. תודה רבה 

Read Full Post »

על "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד ומאיה שלייפר

התכוונתי להמשיך ולכתוב על הטירה הקסומה, ופתאום נשבה הרוח…

כריכת "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד, איירה מאיה שלייפר.

היה היה בוסתן ובו צמחו עצי פרי וזיתים.
ובין החרובים, התאנים, הרימונים והתותים
עמוד עמדו שלושה בתים.

עדן גר בבית האבן המוקף חומה.
מעין גרה בבית הבנוי מאדמה.
תמרי גרה בבקתת העץ הכתומה.

ושועל אחד קטן
גר במאורה מאחורי שיח הפטל הקוצני
בצד השני של הבוסתן.

כך נפתח סיפורה של גלית ראב"ד. שלושת הילדים הם חברים טובים בדרך כלל אבל עכשיו הם שרויים בריב. בכפתו של גור השועלים נעוץ קוץ. ואז נושבת רוח ופרי נושר על ראש כל ילד ומעורר משחק דמיון. ואחרי שגם הכעס שוכך ונעלם, כולם, כולל השועל הקטן, שמים את פעמיהם לבריכה שבלב הבוסתן. ובינתיים שוקעת השמש. הילדים נותנים לשועל הרעב את הפירות שאספו וחוזרים הביתה וגם השועל חוזר למאורתו ושם הוא מתכרבל וחולם על הילדים.

וזהו פחות או יותר: יום בבוסתן; אור מתחלף ומשבי רוח. אבק של אגדה במרחק נגיעה מכתיבה על טבע בעברית, שעל חסרונה התלונן עידן לנדו לאחרונה.

נחום גוטמן, "קטיף תפוזים בנווה צדק" 1967. אבק האגדה השורה על ציורו של גוטמן (שגם בתוכו מזדהרת בריכה) קשור לאור. חלקים מן התמונה קורנים ואחרים שרויים במין אור שהוא לא יום ולא לילה. ראו אצל מאיה שלייפר בהמשך.

.
רבא"ד מעדיפה הלך נפש על עלילות גבורה (למורת רוחה הקלה של הקוראת שוחרת ההרפתקאות) אבל מעבר לליריות מתייחדת כתיבתה בסגולה יקרה ונדירה; למילים שלה יש תיבות תהודה שמעשירות ומסמיכות את הטקסט. הראשונה והפשוטה מכולן היא שירו של אהרן אשמן, שיר כמעט עממי ברוח אמא-אווזה ללחן גרמני-עממי שהוליד מן הסתם את הסיפור:

רוּחַ רוּחַ רוּחַ רוּחַ,
בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ.
הוּא נָפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ.

אוֹי חֲבָל חֲבָל חֲבָל חֲבָל
עַל תַּפּוּחַ שֶׁנָּפַל,
שֶׁנָּפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ
וְהִתְפּוֹצֵץ!

ראב"ד מסלקת בעדינות את גרעין המוות והקינה משירו של אשמן, והופכת את הפירות הנופלים למנחות של נדיבות והשראה.

הגיבורים הקטנים מתעודדים מהופעתם אבל עוד לא נרפאו מכעסם. "רק השועל לא התרגז על כלום ולא כעס על שום חבר, כאילו מעצמו ידע שגם מה שכואב – עובר," אומרת רבא"ד. ובאותה נשימה היא מספרת ש"הרוח הסיעה ענן תפוח. צל הענן נפל על הבוסתן" וכל הרוגז נמחק. כמו בשיר השמיימי של אנדה עמיר:

על ענן כביש
רץ ענן חמור,
ועליו ענן איש
מנגן בענן כינור.
פתאום נושבת רוח,
מחמור נשאר רק צל,
האיש כולו נפוח,
ובידו מקל –
ואחר רגע קל
הכל עבר, חסל.

והשלישית והמשמעותית בתיבות התהודה שייכת לבריכה שבלב הבוסתן.

בריכה עתיקה התחבאה בלב הבוסתן,
ואותה חיפשה תמרי, וחיפשו גם עדן וגם מעין.
כל החורף נקוו בבריכה מי הגשמים,
ובאביב טבלה בפרחים – סגולים, צהובים, אדומים.
בקיץ חלמה על מים כל הימים,
ובסתיו כמו עכשיו, השתכשכו בה מי יורה חומים.

ראב"ד מתארת את השתנות הבריכה לאורך השנה ואצל מאיה שלייפר היא משתנה מאיור לאיור:

מאיה שלייפר, ארבעה פרטים מאיורי "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד. גלגולה של בריכה.

חגיגת ההשתנות הפלאית (מה שמשתנה, על פי המאגיה, יכול גם לגרום לשינוי) מובילה עד לבריכה הנפלאה של ביאליק; פיסת טבע, ילדות, חלום ויצירה, שבתי שיר שלמים מוקדשים להשתנותה: בבוקר, בליל ירח, ביום סערה, עם שחר… את השירה כולה אפשר לקרוא פה. זאת הפתיחה:

אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.

התכוונתי לקטוע את הציטוט ב"חלום עולם הפוך", כי בבריכה החולמת של ראב"ד אין דגי זהב. אבל כשרפרפתי על פני הבריכה הרחמית עד כדי אולטרסאונד של מאיה שלייפר, ועל פני השועל המשוכפל (שלייפר בחרה לצייר את מעשיו בו זמנית) נראו לי השועלים המשוכפלים כדגי זהב באפלולית בין הערביים שאופפת את הבריכה. אני מקטינה את האיור כדי לחלוק את התעתוע:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

והנה גם האיור הנפלא מכולם. לחצו להגדלה:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

שלייפר מאחדת שמיים וארץ כמו בשירה של לאה גולדברג: חתיכה של שמיים/ מצאתי ברחוב,/ … חתיכה של שמי תכלת/ עמוקה וצלולה,/ כך, פשוט, היא מוטלת/ בשלולית הגדולה. (מתוך "מה עושות האיילות"). הערב יורד על הבוסתן והבריכה עדיין תכולה וקורנת כמו סוג של הגיגית, מצרפת טבע, חלום ומשחק; אם תבחנו פעם נוספת את ההשתקפויות ההפוכות של הילדים, תגלו שהן מחופשות לבעלי חיים כמו בפורים: קוף, אריה וציפור כנף.

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד (תקריב מסובב)

השועל על פי עדותה של ראב"ד, אמנם חושב את הילדים לגורים משונים, אבל התחפושות לא שייכות לתחום המטמורפוזה אלא לתחום המשחק. הטבע מעורר את הדמיון והיצירה.

הֶרְמזים מושתלים יכולים לצאת יומרניים ומאולצים, או סתם מגניבים באופן שטחי ומעל לראשם של הילדים (כמו הבדיחות בסרטי אנימציה אמריקאיים). ההדהודים שעליהם אני מדברת אינם מעל לראש וגם לא מתחתיו. הם מטעינים את הטקסט בשכבות ומרחבים. הם השורשים התרבותיים שמזינים אותו בצד נופי הגליל. הלוואי שיוצרים רבים יותר לילדים יניחו למטען התרבותי שלהם לחלחל ליצירה.

ועוד משהו:

איירה מאיה שלייפר, מתוך "פתאום נשבה הרוח" מאת גלית ראב"ד.

.
הסוף הטוב נשחק מעט בקצוות, (לפחות לבעלי ראדר של עצב ובדידות כמו שלי). בתחילת הסיפור נראה שרבא"ד גוזרת גזרה שווה בין גור השועלים לגורי הילדים: כל אחד מהם גר בבית גידול משלו, וכל אחד מהם סובל ממצוקה זמנית של ריב או של קוץ.

סיום שמוליקיפוד. איירה שושנה הימן. בשום מקום לא רואים את אמא ואבא של גדי.

אבל בסוף הסיפור חוזר כל ילד לחיק משפחתו ורק השועלון נותר בבדידותו כמו גדי אחרי שנפרד משמוליקפוד. אמא ואבא של גדי לא נראים בשום מקום. וגם לשועלון נותר רק לחלום על חברים דמיוניים. וכמו שאמר עגנון בשעתו, "אין כאן משום נחמה גמורה."

*

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.
זה שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.

גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.
אָדָם הוּא רַק אָדָם,
הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.

אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,
לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.

מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר
קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ
לְלֹא קשִׁי נִכָּר.

אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר
מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:
שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.

(נתן זך)

*

עוד באותם עניינים:

על לשבור את החזיר מאת אתגר קרת ודוד פולונסקי

על מעיל ושמו שמואל, מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה שדיוויד הוקני לימד אותי על רפונזל

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מה לעזאזל קורה שם, באיורים של שמוליקיפוד?

*

ובלי שום קשר

Read Full Post »

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

בְּמַגְלֵב זָהָב פַּנָּס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

(מתוך "ליל קיץ", נתן אלתרמן)

יש קטע כזה ב"מאה שנים של בדידות" שבו מסתובב מלקיאדס הצועני בין בתי מקונדו עם שני מגנטים רבי עוצמה.

"והנקהלים סביבו נחרדו בראותם כיצד הסירים, הקערות, הצבתות ומחתות הגחלים מידרדרים ממקומותיהם, והקרשים גונחים מעוצמת יאושים של המסמרים והברגים המתאמצים להשתחרר, ואפילו חפצים שהלכו לאיבוד לפני זמן רב נתגלו במקומות שהרבו לחפשם, והיו נגררים בסאון ובערבוביה אחרי מטילי-הקסם של מלקיאדס. 'החפצים יש להם חיים משלהם,' הכריז הצועני במבטא מחוספס, 'העיקר הוא לעורר בהם את הנשמה.'

גם אלתרמן בדרכו הוא מין מלקיאדס שכזה, שמחיה חפצים במגנטי המשוררים שלו, מעורר בהם את הנשמה בדרמטיות שלא מביישת את מלקיאס.

מה שמרשים פה במיוחד הוא ההגיון החדש האלטרנטיבי שבו אלתרמן מנשים את התפאורה ודוחף אותה למרכז הבמה. (האם הוא מוצא את ההיגיון או ממציא אותו? לא רק השורש זהה. מדובר במילים סיאמיות שמחוברות באיברים חיוניים, קשה מאד להפריד ביניהן): קרני האור שיוצרות את הצללים הן רצועות מגלב שמפילות את הדמויות השחורות לרציף בזמן שבעליהן ממשיכים לטייל בנחת, מבלי להבחין במתרחש מעל לראשם ומתחת לאפם.

ולא, הם לא מתעלמים או מדחיקים כדי להנות מן הטיול. אלתרמן לא טוען את הפער הזה בנזיפה, הוא פשוט מפיק ממנו אנרגיה; זה ביקוע הגרעין שלו; ביקוע המציאות באמצעות המטפורה כדי לשחרר אנרגיה שירית.

.

נחום גוטמן, פנס רחוב ראשון, 1959. גוטמן הוא היפוכו של אלתרמן, הוא דוד הרבה יותר חביב, והפנס שלו לפיכך רחוק ממגלב על אף הצללים השחורים שהוא מפיל גם מפיל.

.

"הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים," כתב פעם בורחס (ועוד לא נלאיתי מצטט). וגם הדימוי הזה של אלתרמן התגלה לי מחדש לאחרונה ובעוצמה רבה, בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

ולא בכדי זה קרה דווקא שם. כי אלתרמן אמנם משתמש במילים, אבל הנפשת חפצים וגילוי חייהם הנסתרים, בהמשך לקביעתו של מלקיאדס, הם הלחם והחמאה של תיאטרון הבובות האמנותי.

ובכל מקרה, אחת מן המשתתפות עיצבה בובה לא קונבנציונלית של דמות וצלה (בלי קשר לאלתרמן או לשירו – כל הפיוט והנסיינות האמנותית של החממה מכוונים לילדים). בובה שצלה אינו סתם העדר אור, אלא כפיל שחור מוחשי שמחובר לכפות רגליה.

למטה, איור ל"המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו. גיבור הסיפור מוכר את צלו לזר מסתורי. זו הסצנה שבה מקלף הקונה את הצל מן האדמה ולוקח אותו. בהמשך הסיפור מתקיים מרדף בין האיש לצלו ששימש מן הסתם השראה לסצנה שבה פיטר פן רודף אחרי צלו שלו.

מתוך "המעשה המופלא בפטר שלימל" (1813) מאת אדלברט פון שאמיסו.

.

למטה, פיטר פן תופס את צלו הנמלט, מתוך סרט האנימציה של דיסני (1953). גם בספרו של ג'יימס בארי נתלש הצל על ידי ננה הכלבה האומנת, אבל בספר אין מרדף. הצל הופך לסמרטוט ברגע שהוא נתלש מבעליו ורק כשוונדי תופרת אותו לכפות רגליו של פיטר הוא חוזר לחיים.

.

מתוך פיטר פן, דיסני 1953

.

ובחזרה לתיאטרון הבובות: רק כשניסינו להנפיש את הצל ולסנכרן את תנועותיו עם תנועותיה של הבובה, התברר לנו פתאום איזו עבדות זו להיות צל, איזו רמת דריכות, התבטלות עצמית וגמישות על-אנושית זה דורש. הרבה יותר קל להיות בבואה; בבואה צריכה לחקות רק את מי שעומד מולה, בזמן שצל הוא משרתם של שני אדונים לפחות, של מי שמטיל אותו ושל מקור האור. כל תזוזה קלה של מי מהם מאלצת אותו להשתנות, להתמתח, להתכווץ, להתרוצץ מצד לצד. ובהמשך לכך – הפנס בדימוי של אלתרמן הוא לא רק מגלב, אלא גם האדון המתנשא מעל כולם, שלא לדבר על אורו (עורו) הבהיר.

אלתרמן כפי שמתברר, לא הרגיש בנוח עם הדימוי הזה. כשלאה גולדברג תרגמה את השיר לרוסית הוא לחץ עליה להחליש את השורות הנפלאות אם לא להשמיטן כליל. הוא חשש שהן יעוררו ב"איזה קורא יהודי (אולי גם צעיר ובעל טעם) … רושם דוחה … מחמת הנימה של האסתטיות הליטראטית המספרת על משחק הצבעים הנוצר על ידי מכשיר שימושי כמו שוט שעה שהוא צולף ומכה."

לא ברור לי למה דווקא השורות האלה הבהילו את אלתרמן. האם החרדה הפתאומית מאסתטיציזם כרוכה במין חשש עמום שיראו לו את הגזענות? (ראו סיום המסה של עמוס נוי על קופיקו). אני לא יודעת. אבל אלתרמן היה מאז ומתמיד משורר ברוטלי, חושני וראוותני. לא מתאים לו לנהוג כמו הזאב של האחים גרים שטובל את כפותיו בקמח כדי להתחזות לעז.

אדולף גומן שכתב על כל הפרשה בפירוט, גם טרח ותרגם את התרגום של גולדברג בחזרה לעברית. והנה גם הדימוי המתוקן בפוטושופ משוררי:

לְמִרְצָף הִפִּיל פַּנָּס עֲבָדִים לֵילִיִּים
בְּהִנִיפוֹ אֶת שֶׁבֶט הַזָּהָב.

לא אמנות ולא הומניזם. רק התכחשות עצמית (שלא לומר סירוס) ואסתטיציזם שקרוב יותר לאוסקר ויילד  מאשר לאלתרמן.

ואם כבר מזכירים אותו, גם אוסקר ויילד התעניין בצללים. הוא כתב בין השאר את "הדייג ונשמתו", סיפור פלאים שבו הצל אינו עבדו של הפנס אלא נשמתו של האיש.

גם לזיהוי הצל עם הנשמה יש היגיון חזותי: הצל הוא חלק בלתי נפרד מן האדם, הכפיל הערטילאי של הגוף הגשמי. אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו.

למטה, איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" של האחים גרים, אגדה שבה השועל הוא בעצם נסיך מכושף. הצל הלא תואם מסגיר את הנשמה האנושית הכלואה בגוף החיה.

איור של ג'יימי מיטשל ל"ציפור הזהב" מאוסף האחים גרים.

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד

איור אחד נפלא – אורה איתן

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האם אור יכול ללכלך?

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

*

ובלי שום קשר – הפעילות של ספריית גן לוינסקי בשנת 2016 מילאה אותי שמחה וגאווה (אף שכבר אין לי חלק בעשייה). מי שרוצה לרוות קצת נחת מוזמן. ומי שרוצה להשתתף יכול לפנות לדפנה ליכטמן מנהלת הספרייה dafna.gardenlibrary@gmail.com

וגם, אחותי היקרה (גילוי נאות וזה) מקיימת סדרת הרצאות בביתה כדי לעזור לילד אהוב שחלה בסרטן ולמשפחתו. ביום חמישי הקרוב (9 במרץ) תרצה רוני מוסנזון נלקן (המוכרת גם מעיר האושר, פעם הסבירה מה זה להבין דרך הגוף ופעם ניסתה לברר עם אלוהים איזה סוג בובה הוא מעדיף להיות). רוני, בובנאית-על והחצי השני שלי בחממה ובכתיבת חפץ לב, הפכה בשנים האחרונות למטפלת בשיטת רוזן. כאן יש פרטים על הרצאתה, וכאן על הסדרה כולה.

Read Full Post »

כתמי פיח, כתמי אור (1) – עולמה של חנה'לה

במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב נפתחת היום תערוכה רטרוספקטיבת של המאיירת אורה איתן שאצרה טלי תמיר

הספר שייצא לכבוד התערוכה יכלול מאמר של טלי תמיר על כלל יצירתה של איתן, ומאמר שלי על שמלות השבת שלה.

את הפרשנות האישית שלי ל"שמלת השבת של חנהלה" כבר כתבתי פה. המאמר הנוכחי עוסק בפרשנות המתמשכת של אורה איתן.

איורי חנה'לה של איתן הופיעו בשתי אנתולוגיות: "מפגשים", שערך אדיר כהן, עם עובד 1977-1979, ו"גן שלנו, חג שמח", בעריכת מירי ברוך, עם עובד 1988. כמו כן קיימת גירסה שלמה מאוירת, באנגלית. בצד שלושת אלה קיים גוף שלם של איורי חנה'לה בטכניקות שונות שלא פורסם מעולם.

מפאת אורכו של המאמר הוא יתפרסם בשלושה חלקים עוקבים.

"עולמה של חנה'לה" הוא החלק הראשון.

*

ישבנו באולם החשוך. אלומת אור ריצדה על קפלי המסך. צווארים וראשים נמתחו בציפייה. המסך נפתח לאט ובמרכז הבמה ניצבה חנה'לה הקטנה וצלה הארוך מרקד על תפאורת הקרטון שלא הייתה יפה ממנה בעיני, עיני ילדה בת ארבע.

לעתים נדירות עלה בידי, כבוגרת, לשוב ולשחזר את התחושה ההיא. אבל בכל חוויה עמוקה שהעניקה לי האמנות, בכל אחד מתחומיה, נכח אחד משישים של אותה היקסמות ראשונה. מאז נקשרה נפשי בנפשה של חנה'לה. ציירתי, כיירתי, גזרתי, תפרתי ואיירתי את דמותה פעמים רבות. מבלי משים הפכה חנה'לה לארכיטיפ המגלם עבורי את התום, האותנטיות והראשוניות של הילדות.
(אורה איתן, מתוך טקסט שיופיע בגיליון הבא של כתב העת לספרות ילדים עולם קטן. כל הציטוטים של איתן משם, אלא אם כן צוין אחרת).

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא אם כן, סיפור מכונן בביוגרפיה האמנותית של אורה איתן. האוצר הבלום של האיורים שיצרה בעקבותיו שופך אור על הטקסט כמו על המאיירת עצמה.
מילדות נקשרה נפשי באיוריה של אורה איתן. הכתיבה על איורי חנה'לה היא הזדמנות לברר את סודם ואת חסינותם המפליאה לפגעי הזמן.

וראשית כמה מילים על הסיפור:

כשחנה דמיאל פגשה את האחים גרים

"שמלת השבת של חנה'לה" הוא סיפור ילדים שכתב יצחק שוויגר-דמיאל בשנות השלושים של המאה הקודמת. הוא התפרסם לראשונה בדבר לילדים, וב-1938 נכלל בקובץ ככה סיפרו לי שאוייר על ידי נחום גוטמן. עלילתו בקיצור למי ששכח: ילדונת בשם חנה'לה לובשת את שמלת השבת הלבנה שתפרה לה אמה ויוצאת לטיול. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים מן השמלה החדשה וחנה'לה נשמרת שלא ילכלכו אותה. ממש לפני שהיא חוזרת הביתה יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אך לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים והנה:

הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה.

סיפורו של דמיאל הוא מעין הכלאה של שני מקורות; הראשון הוא זכרון ילדות אמיתי של רעייתו האהובה חנה דמיאל, ילידת לטביה:

זה היה ערב חג סוכות. אמא קנתה לי שמלה חדשה לחג והלכתי לשחק עם הילדים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. היתה שם גבעה גדולה ועלינו כל הילדים לשחק, ואני זוכרת שפתאום מישהו צעק, 'הנה באים הגרמנים'. כולם התחילו לרוץ ואני, במקום ללכת בשביל, קפצתי מהגבעה ונפלתי. לא יכולתי לזוז, אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו היה מה תגיד אמא על השמלה החדשה שהתלכלכה ונקרעה. הוציאו אותי משם עם עגלה רתומה לסוס ולקחו אותי לבית החולים היחידי שהיה באזור, בית חולים צבאי. אני מבית דתי ולא רציתי לאכול את האוכל שלהם ולשתות את המים שלהם. … שם היו רק קצינים רוסים, פצועי מלחמה בלי ידיים ורגליים. … כולם אהבו אותי והיו מביאים לי את המתנות שקיבלו. ההורים שלי לא יכלו להיכנס בגלל שזה היה מחנה צבאי, ולא ראיתי אותם שישה שבועות. פעם ישבתי ובכיתי ושאלו אותי למה אני בוכה. היה לי שבר ברגל אבל מה שהפריע לי זה שהיו כינים על המיטה. הם צחקו, הביאו דלי עם נפט ושפכו לי על הראש. כולם התייחסו אלי כמו למלכה. בכל פעם שהייתי במצב רוח רע והיתה לי בעיה, הם סידרו אותה. מזה למדתי כלל חשוב, שבחיים צריך להיות אופטימיסטים כי תמיד אפשר למצוא אנשים טובים שיעזרו לך, כמו החיילים הרוסים שעזרו לי. (מתוך ראיון עם אסף חיים)

המקור השני הוא "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 של האחים גרים, על יתומה ענייה בעלת לב, שנותנת לרעב את פרוסתה האחרונה ומחלקת את בגדיה לילדים קופאים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה האחרונה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

תום זיידמן פרויד, איור ל"מטבעות הכוכבים" (בקלות אפשר להתבלבל ולייחס אותו לחנה'לה). מתוך: "עשר אגדות לילדים" ברלין/ירושלים תרפ"ג (1923), שם נקרא הסיפור "הכוכבים אשר היו לדינרי זהב". לחצו להגדלה

עוד (כמה סקופים) על מטבעות הכוכבים ועל חנהלה פה.

.

יצחק דמיאל עידן את החומרנות הגסה שבה הופכים כוכבי השמיים למטבעות "קשות ונוצצות" וצמצם למינימום את הקורבנוּת הכמעט פורנוגרפית של האחים גרים ("חשוך הלילה, איש לא יראה אותך," חושבת לה היתומה הקטנה בזמן שהיא מסירה את כותנתה האחרונה ונותרת עירומה ביער). את טוהר הכותונת ואת האור השמיימי הוא חיבר לדיוקנה המלבב של אשתו כילדה מלאת עוצמה ומחוברת לרגשותיה.

*

הדימוי הציוני והאונס המוכחש

במשך השנים הפך "שמלת השבת של חנה'לה" למעין סיפור עם, בזכות השילוב בין אלמנטים ארכיטיפיים לסימבולים לאומיים; הפחמי היהודי (ללא ספק יהודי, הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) הוא מעין הכלאה של היהודי הנודד הגלותי עם אליהו הנביא בגלגולו העממי המחופש. חנה'לה היא ציון, היהודיה החדשה, הצעירה, המחוברת לטבע המיוצג על ידי עדנה הפרה, זוזי הכלב והירח.

נחום גוטמן, איור הכריכה של "ככה סיפרו לי", הוצאת למען הילד, 1938. במודע או לא – בחר גוטמן בפרשנות הציונית. האיור ממש מחולק לשניים, מעין "לפני ואחרי": על צד ימין ששייך ליהודי הנודד והתשוש חולשת תפאורת היערות האירופיים האפלים שמהם הוא מגיע, ולא פחות חשוב – שורת עצי משפחה שנגדעו על ידי צוררים. הרקע של צד שמאל הוא מושב ארץ-ישראלי. זו התפאורה של חנה'לה העומדת (קוממיות), וכל הדרכים מובילות לשם. (לחצו להגדלה)

.

והיום? זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה להתלוות אליו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי (של השמלה, כלומר הילדה) שהוכתם. בפרשנות הזאת הירח כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הכתמים/הראיות.

על קסמי הפרשנות הציונית כתבתי בהרחבה כאן, ובאשר לפדופיליה, דפנה לוי היטיבה לסכם את הנושא בתגובה: "משום שהיא שותקת, הכתמים (שהם כביכול על השמלה) לא רק נעלמים אלא זוהרים והיא מקבלת תגמול חברתי שאמור להיות מפצה מאוד. כמעט כמו טקס חניכה מחריד שהיא צריכה לעבור כדי להיות אישה."

.

"שמלת השבת של חנה'לה", גרסת האונס המוכחש, מתוך העיבוד למבוגרים של אילנית בן יעקב וורד דרור.

.

*

עולמה של חנה'לה

גם האג'נדה הלאומית וגם הניכור הפדופילי מפקיעים את הסיפור מהילדה: האחד הופך אותה לסמל והאחר מחלל את מעטה הקסם של האגדה. האיורים של אורה איתן מחזירים את הסיפור לילדוּת; כי זה מה שהוא לפני הכל: סיפור על ילדה שיוצאת למסע. לבדה – האם נוכחת רק בקצוות, בנקודת הפתיחה והסגירה. יש בו תום, סקרנות, חמלה, גנדרנות ילדותית, רגשות רבי עוצמה שמתחלפים במהירות – משמחה ליגון לשמחה – האנשה של בעלי חיים ואנימיזם (תפיסת עצם דומם כיצור חי בעל נפש) בצורת דיבור ישיר עם הירח. באחד האיורים היותר ילדותיים-פיוטיים אורה איתן מעניקה לו אפילו צל, כמו לחנה'לה.

"שמלת השבת של חנה'לה", אורה איתן, מתוך הגרסה האנגלית. לכל דבר יש צל, גם לירח.

.

הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (1980-1896) מביא שלל עדויות לאמונתם הספונטנית של ילדים שהשמש והירח מלווים אותם בדרכם. וכך גם בסיפורו של דמיאל; העולם החיצוני של המסע ספוג בעולם הפנימי של חנה'לה; האור הוא המשך של לובן שמלתה, והחושך של שְׁחור הכתמים. וגם להפך: השמלה היא פיסה של אור והכתמים הם פירורים של חושך.

באחת הגרסאות של איתן, השק השחור העגול של הפחמי הוא בעצם גם החלק החסר, האפל של הירח (ראו תמונות למטה), וזה כבר קדימון לחלק הבא של המאמר.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים". קצה השמלה מתחרז עם הירח.

"שמלת השבת של חנה'לה", איירה אורה איתן, מתוך "מפגשים".

מתוך הסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" 1920. לרבים מאיורי חנה'לה של איתן יש זיקה לאקספרסיוניזם. איתן המציאה כאן מעין אקספרסיוניזם לילדים.

לחלק הבא של המאמר: איך מציירים אור?

*

עוד על איורים:

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

עוד גילויים על חנהלה ועל מטבעות הכוכבים

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד

*

על ילדות / על ילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

המוצא של הילדה אילת

בקומה הראשונה גרה התמימות

פרוייקט מרי דה מורגן

ועוד

*

Read Full Post »

כתמי פיח, כתמי אור – על שמלת השבת של אורה איתן (חלק ראשון)

עדכון: הרשומה הוסרה באופן זמני ותשוב עם צאת התערוכה. איתכם הסליחה והסבלנות ותודה למגיבים. מרית

והנה היא חזרה לכאן

*

עוד רשימות על איורים:

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?) 

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

מה אומרים האיורים? גורילה, מאת אנתוני בראון

איך נראית ילדות? על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד ועוד

 *

Read Full Post »

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

האומנם מסתתר מאחורי המעשייה התמימה סיפור אפל על אונס שהושתק? השלישית במעשיות הילדה והירח עליהן כתבתי לאחרונה.

וקודם תזכורת: ביום ששי לובשת חנה'לה הקטנה את שמלת השבת הלבנה שלה ויוצאת לטייל. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים משמלתה החדשה וחנה'לה שומרת שלא ילכלכו אותה. לבסוף יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מאושרת לרגע ואז היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אבל לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים ו"הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה." לטקסט המלא 

*

בתגובות לפוסט על "ויהי ערב" הזכירה ז'ניה את שמלת השבת של חנה'לה הקטנה, עוד מעשיית-ילדה-וירח שכתב יצחק דמיאל שוייגר בשנות השלושים. אלא שהסיפור  התמים והחיובי על הילדה הטובה והאמיצה שאינה חסה על שמלתה היפה ובאה על שכרה, התקלקל במשך השנים. זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה ללוותו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי של השמלה (הילדה?) שהוכתם. וגם הירח הוא בחזקת חשוד, בייחוד אחרי הירח האשמאי של אנדרסן שמציץ על ילדים מתפשטים ומנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה. ובכלל, בזמן האחרון עסקתי בשיתוף הפעולה בין האב לירח (קודם ב"ויהי ערב" של פניה ברגשטיין ואחר כך בלילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת), וגם הירח של "שמלת השבת" כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הראיות/כתמים.

שמלת השבת של חנה'לה, הגירסה המקברית של האונס המושתק, שיצרו אילנית בן יעקב וורד דרור ושאותה היה לי העונג ליילד.

איירה אוה איצקוביץ. מעניין שעל כריכת הספר הירח עוצם את עיניו, כאילו גם המאייר קצת נבהל מחוסר הצניעות.

ובכל זאת, כשחזרתי לטקסט לבדוק את הפרשנות הכמעט מתבקשת, לא הרגשתי כלום. הכל התאים והסיפור איכשהו לא הגיב, לא נענה. הסוף היה יותר מדי צוחק ומואר וחיובי. היהודי הזקן מהיער (ואני אומרת יהודי כי הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) לא נראה לי כמו אנס ופדופיל אלא יותר כמו אליהו הנביא בגלגולו העממי, המחופש לקבצן. ואפילו יותר מזה כמו היהודי הנודד העתיק והגלותי.
בתמונה למטה ציורו של הירשנברג "גלות" (בראש, ידידו הכפוף של הפחמי)

הפחמי של אוה איצקוביץ'. כמה הוא דומה ליהודי הנודד מהתמונה הבאה

ועוד יותר מהירשנברג נזכרתי ביהודי הנודד של ליליין (בתמונה למטה). יש לו אפילו שק כמו לפחמי.

בתמונה למטה: "מהגטו לציון", איור מזכרת מהקונגרס הציוני החמישי, 1902. גירסתו של ליילן לדימוי הכמעט ארכיטיפי של היהודי הגלותי הכמה לאור הציוני.

לעומת הזקן הגלותי חנה'לה היא ציון, ילדה יהודיה חדשה אמיצה ומחוברת לטבע, לעדנה הפרה ולזוזי הכלב.
בתמונה למטה "נסיכה יהודיה" שצייר ליליין לכריכת "מזרח ומערב" (כתב עת ששימש במה ספרותית לתחיית התרבות היהודית בתחילת המאה העשרים). כוכבי שמלתה הציונית עדיין כרוכים בתיל הקוצני של הגלות.

הכוכבים של חנה'לה הזכירו לי את הרצל:

אין לנו דגל [כתב הרצל באלטנוילנד] אך הוא דרוש לנו, ברצותנו לנהוג אנשים רבים עלינו להרים סמל מעל לראשיהם. מתאר אני לעצמי דגל לבן ובו שבעה כוכבי-זהב: הלבן מסמל את החיים החדשים הטהורים. הכוכבים – 7 שעות הזהב אשר לעבודת יומנו, כי בשם העבודה דגלו היהודים ההולכים אל הארץ החדשה".

בגלל הסידור המשושה של הכוכבים יוצא שהכוכב השביעי נפרד, כמו ששת ימי השבוע לעומת השבת.

דגל הרצל, מתוך ויקפדיה

דגל הרצל (למטה, בסקיצה המקורית) היה סמל חילוני שייצג התנתקות מן העבר הגלותי ולאומיות חדשה. הוא נדחה בסופו של דבר לטובת הדגל הטליתי הכחול-לבן של ההסתדרות הציונית. וגם יצחק דמיאל, אגב התקרב לדת במשך השנים.

היום קשה לתפוס את הקסם והאגדתיות שאפפו את הדימויים הציוניים. בגלל אותה תמימות אני מתקשה גם היום לקרוא להם תעמולה. כתבתי על זה קצת בסוף הפוסט על פוליאנה  עוד ילדה שטוב לבה מצליחה להאיר את סביבתה (ובסוף הפוסט על הדייג ודג הזהב נזכרתי בגירסה הציונית של המעשייה, שבה ילד אילתי בשם יגאל מקבל מהדג אניית זהב ומוביל בה מעפילים לארץ ישראל). ומכל מקום – זה היה הסיפור שנגלה לי בקריאה חוזרת, על חנה'לה הילדה העברית שעוזרת לסב היהודי וחוזרת הביתה לאמא, זורחת בכל כוכבי הציונות.

***

סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עוד באותם נושאים"

עוד גילויים על חנהלה ועל שמלות אור. למשל, מצא את ההבדלים:

מימין אוה איצקוביץ. ומשמאל? ראו, "ילדה, חוה, צלובה"

עוד על שמלת השבת של חנה'לה, ועל התפיסה השונה של המאיירת אורה איתן (שונה גם מן האונס המוכחש וגם מן הגרסה הציונית): עולמה של חנה'לה
*

עוד על מעשיות ילדה (אבא) וירח:

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

*

Read Full Post »

הרהורים על איורים

כשהוזמנתי להרצות בכנס המאייר הזה הוא אני לא היה לי מושג על מה אני עומדת לדבר. זה היה תירוץ להרפתקה, מסע בין איורים שתחילתו בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל וסופו בספרייתי הפרטית. זהו חלקו הראשון של השיטוט, פוסט חופשי ואסוציאטיבי בדרך אל האיור הלא מתאים, לא מחשבות סדורות אלא אוסף של גלמים לפני שהפכו לפרפרים.

סבתא שלי והסביבון של מאטיס, תזוזות וחילופים קסומים

מתוך "לסביבון" מאת זלמן שניאור, הוצאת אמנות, פרנקפורט על נהר מיין-מוסקבה-אודסה, תרפ"ג, המאייר המשוער: יעקב אפטר.

המזנון האדום, מאטיס

האיור של אפטר מבוסס בבירור על "המזנון האדום" של מאטיס – פה ושם יש תזוזות וחילופים קסומים, גדלים, זוויות, שמאל ימין, אבל שום דבר לא נשכח: המפה האדומה, המוטיבים הצמחיים, הדמות הישובה, הכסא, החלון (שהפך ללוח שנה), סל הפרחים של הטפט (שהפך לחנוכייה), קערת הפירות והפרחים (שהפכה לסביבון).

הארון שצבע וצייר סבא גדליה

סבתא ציפורה היקרה שלי  אהבה אדום מכל הצבעים. סבי שהיה טיפוס אמנותי צבע באדום את הקיר למראשות מיטתה, וגם את ארון הבגדים שלה צבע, וצייר עליו פרחים כאילו יצא מציור של מאטיס.

שנים אחר כך, כשגדלתי, נהגתי לתת את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה לאנשים שפגשתי בחוץ-לארץ, ושרצו לשמור על קשר. הייתי מסבירה שזה הכי בטוח, כי אני תמיד נוסעת, חוזרת, מחליפה דירות, ואילו היא נשארת באותו מקום ויודעת איפה אני. עד שמישהו העיר לי בתום-לב, ואולי באירוניה, שהיא עלולה יום אחד למות.
זה הרס אותי. זה פשוט לא עלה על דעתי. עליה חשבתי שתמיד תישאר: אישה ששערה אסוף לפקעת על קודקודה, לבושה בחלוק פרחוני, כף ידה מוטלת על מסעד הכורסה ומאחוריה מעקה המרפסת, וקיץ תמיד עם שזיפים סגולים ענקיים, ורקע אדום כמו בציור של מאטיס, וצפירות אוטובוסים עם ריחות ים, קרם-ידיים ותרופות נגד עצירות.

כך מסתיים ספרי "אסור לשבת על צמות". גם ברקע שלו נמצא "המזנון האדום" של מאטיס עם קצת תזוזות וחילופים שבשיאם הופכת הדמות ברכות ובטבעיות לסבתי.

גוטמן-רוסו (עוד תזוזות וחילופים)

נחום גוטמן, מתוך "לובנגולו מלך זולו"

אנרי רוסו, הצוענייה הנמה

את הציור הזה, כפי שמעיד גוטמן על עצמו, הוא צייר פעמים רבות

ואם לחזור אל נושא הפוסט – חשבתי להרצות על התנועה מאמנות לאיור. ממאטיס לאפטר או מאנרי רוסו לנחום גוטמן. האיור הזה של גוטמן מ"לובנגולו מלך זולו" הוא וריאציה על ה"צוענייה הנמה" של רוסו. גם כאן יש היפוך שמאל ימין, הירח הפך לענן, הפסים זזו מהצוענייה לנמר, המנדולינה, כלומר המוסיקה של הצוענייה, התגלגלה במחברת הציור של גוטמן (שימו לב איך הזרוע והמחברת בתמונה הצבעונית יוצרים ביחד מעין מנדולינה) והחיה התקרבה עוד צעד, כמו בחלום.

בין רוסו לגוטמן יש זיקה ששווה הרצאה, אבל לא שלי. ו"זהה את מקור האיור", זה משחק נחמד, אבל לא מספק. המשכתי הלאה.

בחירה היא יצירה – רמברנדט ושמעון צבר

אם מישהו מהוצאת ספרים קורא את זה – הגיע הזמן להוציא את הספר מחדש

הצירוף הזה של אפטר-מאטיס-סבתא גרם לי לחשוב על אמנות ומשפחה, מה שהזכיר לי באופן טבעי כמעט את "בוא הביתה, טיטוס!", הסיפור שטווה שמעון צבר על רמברנדט ומשפחתו על פי רישומים של הצייר. בילדותי הוקסמתי מהספר שלא דמה לשום ספר אחר, שלא לדבר על המסתורין של השם: טיטוס הרשע מהחגים, נולד מחדש כילד קטן ונלבב, בנו של הצייר. לא מצאתי את "בוא הביתה טיטוס" בספריית המוזאון. אבל גם לו הייתי מוצאת לא הייתי מרצה עליו. בחירה היא אמנם סוג של יצירה ושמעון צבר כאן הוא לפחות רבע מאייר, אבל זה חוסר טקט להרצות על רמברנדט בכנס על איור ישראלי…

ההמשך בפוסט הבא

עוד פוסטים על אמנות פלסטית כהשראה וכמודל
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה (הדיאלוג הפורה של קורסאווה עם ואן גוך, עם האימפרסיוניזם ועם הקונסטרוקטיביזם)

Read Full Post »

חיוכי האתמול והמחר – כלומר לאונרדו, מרסל דושאן, יוזף בויס והמונה ליזה

המקור, לאונרדו דה וינצ'י, 1503 – 1519

*

1. לאונרדו דה וינצ'י או – למה חייכה המונה ליזה?

זה מה שמספר וסארי, היסטוריון האמנות הרנסנסי על הדיוקן המפורסם שצוייר "באופן המביא לידי חיל ורעדה כל אמן מתנשא, ויהיה מי שיהיה": לאונרדו עמל על הציור ארבע שנים מבלי לסיים אותו בעצם. כדי לשמור על טריות חיוכה של המודלית שלו הוא השתמש "בתחבולה זו: בשעה שצייר את מונה ליזה שהיתה יפהפייה, העסיק נגנים וזמרים, ובכל עת אף ליצנים כדי שתשמח; כך ניטלה מן התמונה אותה עגמומיות הניכרת בדרך כלל בציורי הדיוקנאות. בשל תחבולתו זו של ליאונרדו, היה בה שחוק כה נעים עד כי במראיתה עלה האלוהי על האנושי, ונחשבת היתה מפליאה, אם לא חיה ממש."

ואסארי מדבר בפשטות ובשמחה על תחבולתו של לאונרדו, משל היה האחרון איזה שועל ממעשייה. אבל נראה לי שהדברים חורגים מכך. אין זה מקרה שהורתו של החיוך המסתורי והמפורסם עד שקשה להבחין בו כבר מבעד להילה המיתולוגית ולכל הפרפרזות והמחוות – קרתה בנסיבות מאגיות מובהקות, מתוך בועה ענקית מתמשכת של עונג ושמחה. ארבע שנים של נגנים, זמרים וליצנים כדי להזין צל של חיוך.

חם לה בתחת, מרסל דושאן, 1919

*

2. מרסל דושאן, או – אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול

ב-1919, בשנת הארבע-מאות למותו של לאונרדו, קנה מרסל דושאן גלויה של המונה ליזה, הוסיף לה בעיפרון שפם וזקנקן, ושירבט מתחתיה L.H.O.O.Q. : – רצף אותיות חסר שחר לכשעצמו, אלא אם כן הוגים אותו בקול, ואז מתקבל המשפט  "Elle a chaud au cul" (חם לה בתחת).
וכך, במחי פרובוקציה – הוא גם הפך את יצירת המופת ל ready-made וגם לכלך אותה ב"גרפיטי". "הג'יוקונדה [כינויה של המונה ליזה] היתה כל כך מפורסמת ונערצת," הסביר, "זה היה מאד מפתה להשתמש בה כדי לחולל סקנדל".

בצד ביוגרפיה עבת כרס של דושאן, יש לי ספר נלבב ואוורירי בשם Marcel Duchamp: plays and wins –  מהדורה דו-לשונית, אנגלית וצרפתית, הכוללת בין השאר משחקי מילים של דושאן בצד ציטוטים קצרצרים שלו, או עליו. מישהו בשם ה. פ. רושֶׁה אמר על דושאן:

"כשהוא צייר את השפם האלגנטי על פניה של המונה ליזה, הוא כאילו אמר: אל תניחו לעצמכם להתהפנט מחיוכי האתמול, מוטב שתמציאו את חיוכי המחר".

מה ההבדל, איפוא, בין חיוכי האתמול והמחר? חיוכי האתמול מחקים את המציאות. הם יוצרים אשלייה, וחיוכי המחר שוברים אותה, ובאותה הזדמנות הם שוברים גם את הגבול בין אמן לצופה (דושאן המקשקש הוא ספק-אמן, ספק-צופה שמשחית את היצירה), הם חתרניים וא-הררכיים (דברים "גבוהים" לכאורה, כמו יצירות מופת והכישרון שיצר אותן מונחים באותה שורה עם גלויות בפרוטה ושירבוטים ילדותיים). ולבסוף – חיוכי המחר הם בקורתיים ושכלתניים (מלגלגים על פולחן המאסטרים ויצירות המופת ומדגישים את הצד הרעיוני, המושגי, של האמנות).

*

3. יוזף בויס או – שניים אוחזין בטלית

א.
בנובמבר 1964 תקף יוזף בויס את מרסל דושאן בשידור חי של הטלוויזיה הגרמנית, כשרשם בצבע מעורבב בשוקולד את ההכרזה: "שתיקתו של מרסל דושאן זוכה להערכה רבה מדי". מאוחר יותר הסביר שכעס על הזלזול של דושאן באמני הפלוקסוס (שעליהם נמנה בויס עצמו). דושאן אכן התייחס לחידושי הפלוקסוס כאל הערת שוליים ליצירתו, אבל דומה שמעבר לעלבון, היתה כאן יריית פתיחה במאבק על הבכורה הנונקונפורמיסטית של המאה.

ב.
כשדושאן יצר את L.H.O.O.Q. בויס עדיין לא נולד, אלא שבינואר 1965 חזרה L.H.O.O.Q.  לכותרות, בזכות פתיחה חגיגית של תערוכה שבה נכחו כל המי ומי של עולם האמנות הניו-יורקי. ההזמנה לאירוע עוצבה על ידי דושאן וכללה רפרודוקציה קטנה בגודל קלף של המונה ליזה, ללא שפם וזקנקן. דושאן חתם על ההעתק ומעל לחתימתו – חזר ורשם את אותיות "חם לה בתחת", בתוספת המילה "מגולחת".

מרסל דושאן, 1965, מגולחת

ג.
בנובמבר 1965 הציג בויס בפתיחת תערוכת יחיד בדיסלדורף את "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה". האמן שפניו מכוסים בדבש ועלי זהב, הסתובב בגלריה במשך שלוש שעות כשהוא מערסל ארנבת מתה בזרועותיו וממלמל ולוחש לה הסברים לרישומים התלויים על הקירות. תמונת המיצג כונתה "המונה ליזה החדשה של המאה ה-20", בגלל תנוחת הזרועות וכפות הידיים של בויס הכמעט זהה לזו של המונה ליזה, וגם על שום המקום שכבשה בתודעה הקולקטיבית של עולם האמנות, ובזכות יופיה המסתורי.

יוזף בויס, 1965, איך מסבירים תמונות לארנבת מתה?

בהמשך לכל מה שנאמר עד כה, אפשר לראות ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" עוד שלב, סמוי אולי, בדיאלוג של בויס עם דושאן, ובמאבק הסָפֵק-מודע על המונה ליזה (כלומר על מי מהם הוא בעצם יורשו של לאונרדו).

דושאן ניכס את המונה ליזה בקשקוש וחתימה. בויס בעל הנטיות המאגיות פשוט תפס את מקומה (והפך אותה סופית לגבר – וגם בזאת התעלה על מרסל דושאן שרק הוסיף לה שפם וזקנקן). ותוך כדי כך הוא מחק – לא רק את חיוכי המחר של דושאן אלא גם את חיוכה המקורי, המסתורי. הוא עקר את המונה ליזה מִבּועת הקסם והתפנוקים של הנגנים והליצנים, והחליף את הנוף המעורפל בחלל אורבני קלסטרופובי ובארנבת המתה של האסון האקולוגי המתקרב.

*

עוד על איך מסבירים תמונות לארנבת מתה באהבה ותיעוב ליוזף בויס

וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

*

עוד על יוזף בויס (בתוספת כמה גילויים מרעישים) בסיפורים יכולים להציל.

נחום גוטמן, 1926, יוכבד נאמן

ובשולי הדברים (תוספת מאוחרת) מונה ליזה מתל אביב הקטנה.
זהו דיוקנה של אחות סבי, יוכבד נאמן, כפי שצוירה על ידי נחום גוטמן ב-1926.
הוא התגלגל לידי לגמרי במקרה, לאחר פרסום הפוסט. לפני כן הכרתי אותו רק בגירסתו החתוכה התלויה במוזיאון תל אביב. על יוכבד נאמן עצמה כתבתי בפוסט הכלה שברחה על חמור, ושם אפשר גם לראות אותה ניצבת לצד דיוקנה החתוך.

Read Full Post »

הכלה שברחה על חמור

כמעט קראו לי שרה, על שם אמו של סבי שרה נאמן לבית מושלי (או סבתא שׂוּרֶה בכינויה המשפחתי), שנולדה ביפו ב-1872 ונפטרה בשיבה טובה קצת לפני הוולדי. סבי רצה שיקראו לי על שמה. אמי סירבה. השם נשמע לה זקן ומיושן. שרית לא מצא חן בעיניה. "הייתי קוראת לך שירה, אבל עגנון עוד לא כתב אותה." וכך נקראתי מרית על שמה של אלה מצרית.

כמו כל הסיפורים הטובים יש לסיפורה של סבתא שׂוּרֶה שתי גרסאות:
על פי הגירסה התמציתית של המיתוס המשפחתי, היא אולצה בגיל שש עשרה להנשא לאיזה אלמן מנטורי קרתא וברחה על חמור בליל החתונה, כל הדרך מירושלים ליפו. הנישואין בוטלו, ולימים נישאה שנית בהסכמתה, לעולה חדש, אבא נאמן (זיידע) הסבא רבא שלי.

סבתא שורה עם בעלה השני ותשעה מילדיה. התמונה צולמה בפוטו סוסקין של תל אביב הקטנה (זה מהשיר: "אין מקום כבר בתמונות של סוסקין / ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים)

הגירסה ההיסטורית מצויה בזכרונותיו של אחיה הקטן יעקוב, מסמך מרתק בפני עצמו בזכות תוכנו כמו בזכות סגנונו הייחודי הענייני-רוחני עם ההומור היבש. יום אחד אולי אעלה אותו לרשת. זוהי על כל פנים (בהשמטות מסוימות) גרסתו של "הדוד מושלי" לסיפור. בילדותה, הוא מספר, היתה שרה חביבתו של אביה:

"מטבעה היתה עצמאית ופעלתנית, אולם רק בהגיעה לגיל 14 או לכל היאוחר 15 נפל משהו בחייה העשוי לפגוע בצורה קשה ואכזרית בחיי אדם עצמאי ובעל רגש כבוד מפותח כמוה." אמה ודודתה מצד אביה החליטו להשיא את ילדיהן זה לזה, "וכמקובל באותם ימים לא שאלו את פי הנערה וגם התעלמו מהתנגדותה."

ביום המיועד הזמין האב כמה חסידים לשתות איתם לחיים לפני תפילת מעריב. האם שהיתה טרודה בהכנות חשה ברע.

"תקפתה עוית. בין היושבים נמצא שכננו הרוקח יהושוע. מובן שרוקח כזה לא ראה מימיו אפילו מרחוק דיפלומה של רוקחות. אבא פנה אליו ואמר 'יאשה, הואל נא בטובך ותן לה דבר מה.' יהושוע סר לביתו אשר שימש גם בית מרקחת והביא 'משהו' לאמי. לא נודע מה היה אותו ה'משהו' הזה. אפשר רק לנחש כי לאחר השתייה כדת בסוכה היה יהושוע במצב גילופין ולא הבחין כלל בטיב הבקבוקים בבית המרקחת שלו. בכל אופן, התוצאה היתה מחרידה: חצי שעה לאחר שלקחה אמא את ה'משהו' הזה – נסתלקה לעולמה."

לחלק הזה של הסיפור היה סיפא עוד יותר מחריד. האם נקברה במהירות בבית הקברות היהודי בעג'מי, שבו נחה עד מלחמת העולם הראשונה, כשהטורקים החליטו להציב תותחים בבית הקברות שנשקף אל הים. הם נתנו אורכה של עשרים וארבע שעות לכל מי שרצה לפנות את מתיו. סבא שלי (כלומר נכדהּ) חפר ומצא אותה מקופלת בתנוחה שונה מזו שבה נקברה. כנראה שלא מתה לגמרי בזמן שכוסתה בעפר…

ובחזרה לנישואין שלא בוטלו על אף מות האם:

"אחותי קרעה שמיים בדמעותיה – אולם לשוא. לפי התפיסה המקובלת בימים ההם הרי היתה התנהגותה זו התנהגות מבישה ואווילית … באורח טבעי הפך יחסה האדיש לבן הזוג שעמדו לכפות עליה – למשטמה עזה. והדבר עורר תימהון בין בני המשפחה שהיו שואלים אותה מה פגם מצאה באברך המיועד לה? הן הוא בר אוריין מובהק, ירא שמיים, ומבחינה חומרית מזונותיו מובטחים לו לאורך ימים, שכן ב'תנאים' נקבע במפורש שהזוג הצעיר יהא סמוך תמיד על שולחן ההורים [כאן אני מדלגת על פרטים נוספים הנוגעים לסידורים הכספיים, מ. ב.]. כפי הנראה שגם הסיכויים הוורודים לסידור החומרי של הזוג הצעיר לא הניעו את אחותי לשנות את דעתה…

"ולמרבית יסוריה, הוחלט כי הזוג הצעיר יתגורר בירושלים. שרה לא רצתה בחתן, ולא רצתה לעבור לירושלים. נפשה חשקה ביפו שהיתה עיר יותר חופשית ועליזה מירושלים הקודרת והקנאית. אפילו אבי שהיה זהיר בקיום כל המצוות כקלה וכחמורה נטה חסד יותר לעיר יפו למרות חייה הקלים והעליזים. הוא הרגיש ששתי הערים שונות אחת מהשנייה, והדבר היה ניכר במלבושו. ביפו חבש תרבוש כמנהג הערבים, אולם כשהיה עליו לעלות לירושלים – היה נוהג להחליף את כסות ראשו בקפלוש (כובע לבד רחב שוליים), ולפעמים כשנזקק לשבת את שבתו בעיר הקודש היה נוטל אתו גם שטריימל, כדי שיהיה לו מה לחבוש בבית הכנסת ביום השבת.
"כאמור הסיחו הצדדים את דעתם מהתמרדות אחותי. תאריך הכלולות נקבע בשעה טובה, והחתונה נערכה כדת וכדין. לאחר טקס הנישואין מקובל היה להוביל את הזוג הצעיר לחדר מיוחד ולהשאירם שם רגעים מספר. זו היתה ההזדמנות הראשונה שניתנה להם לראות איש את רעיתו … זכורני כשהובלה שרה האומללה לחדר, קרעו לפתע פתאום צעקות את חלל האויר: מהרו! הכלה התעלפה!
"אני נמצאתי אותה שעה לילד החלון וקפצתי על ספסל שעמד ליד החלון כדי להציץ באחותי. האנשים שראוני רגזו עלי ועל סקרנותי הלא הוגנת והורידוני בכוח מעל הספסל ונזפו בי. עניתי להם: 'הניחו לי! מימי לא ראיתי אדם מתעלף, ורוצה אני לראות מה זאת התעלפות.'
"כאן ישנו חלל בסיפור, כיוון שאחותי שרה אשר שימשה לי מקור נאמן לזכרונות ילדותי, נמנעה מלשוחח אתי על תקופה זו. אולם זוכר אני בבהירות שני מומנטים מאותה תקופה אשר נחרתו עמוק בזכרוני. פעם אחת בבוקר השכם, הגיעו לאוזני חילופי דברים קשים בין שתי אחיותיו של אבא, האחת חמותה של שרה, והשניה רחל, האחות האהובה על אבי. מתוך הדברים הללו נתברר לי כי אחותי מסרבת בהחלט לחיות עם בעלה. המומנט השני היה יותר דרמטי. יום אחד הופיעה אחותי שרה בביתנו מבלי שנקבל כל ידיעה קודם על כך. היא עזבה את בעלה וחזרה אל בית אביה. לשם בצוע המעשה נסתייעה בנהג פרדות, או כפי שנקרא אז באותם הימים "מוקיר". המוקירים היו מסיעים אנשים ומשאות קלים בין עיר לעיר, ודבר זה נעשה על גמלים. אחותי הכירה את המוקיר הזה והוא הסיעה ליפו.
"אירוע זה היה ללא ספק המאורע המכריע בחיי אחותי. למותר לציין כי האורחת לא נתקבלה בסבר פנים יפות בבית אביה. אבי שקל היטב את הדבר ובא לידי מסקנה שאין כאן מעשה פזיז של אדם צעיר, וזוהי החלטה נמרצת של אופי העשוי ללא חת ומוטב להשלים עם המציאות מאשר להמיט שואה על חייה. נראה לי כי התרשם מאד בעומק נפשו מאופיה החזק … כידוע לא קל להפרד בישראל, כשאין הצדדים מסכימים לכך, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. בעלה של אחותי סירב לתת לה גט, כי לדעתו לא עשה לה שום רעה שהצדיקה את מתן הגט, וביחוד שהאהבה קנתה לה אחיזה בלב בחור ישיבה זה, ובסתר לבו קווה כי יבוא יום והיא תשוב אליו, ודבר בריחתה יישכח. אולם הוא הכיר את אחותי הכרה שטחית בלבד, והעניינים נמשכו בצורה מיגעת במשך שנים, ובאין תקווה להחזיר את אחותי לביתו – הסכים סוף סוף בשברון לב להפרד ממנה …
"אחותי זכתה אמנם בנצחון אבל הוא עלה לה ביסורים ובצער. היא חזרה לעבודת הבית והיתה עוזרת לאמי החורגת [מתוך נאמנות לזיכרה של האישה האהובה, התעקש האלמן לשאת אישה עקרה אחרי מותה. מ.ב.]. בין החרדים באותם הימים הסתפקו בלימוד קריאת תפילה בלבד לנשים … אולם אחותי לא הסתפקה בזאת, ובמאמצים רבים רכשה לה ידיעות נוספות ולמדה גם לתפור וגם מלאכת מחשבת … לאחר זמן נישאה לאבא נאמן (שעליו עוד אייחד את הדיבור) ונולדו להם עשרה ילדים, מהם נשארו בחיים שמונה ילדים מוצלחים שגדלו לתפארת ולשמחת הוריהם. יודע אני כי יסלחו לי המעונינים אם אעבור בשתיקה על הישגי כל אחד ואחד מהם, אף כי הייתי עושה זאת ברצון."

ובחזרה אלי – אני שגדלתי על הגירסא המיתית, תמיד השתאיתי מאומץ לבה של הנערה-הכלה הרוכבת לבדה בדרך החשוכה מירושלים לתל אביב. אבל גירסת נהגי הפרדות או הגמלים המציאותית, אינה נופלת ממנה בהרבה. וכך או אחרת – שרה קבלה את מבוקשה. בעלה השני היה צייר, נגן חצוצרה וממציא, ובעיקר איש עדין ומלא אהבה שהניח לה לנהל את חייה מלאי הפעילות כראות עיניה.

זהו סיפור אופטימי ומעורר השראה. לו היתה לי בת הייתי קוראת לה על שמה. ובכל זאת יש לו סיפא חמצמץ שמעיב על השמחה. בתה הבכורה, הדודה יוכבד היפה הגאה וברוכת הכשרונות, לא סלחה לאמה שיצאה להגשים את עצמה והשאירה לה את הטיפול בילדים. מבחינתה שלה היא היתה רק בתו של אביה. יוכבד עצמה מעולם לא נישאה. היא גרה בתל אביב בדירה קטנה יפהפיה, בוהמיינית ומודרניסטית במידה. שום דבר לא העיד על גילה המופלג של הדיירת. לא הריח ולא הצבעים – לבן וטורקיז וצהוב וארגמן – ולא התמונות שהיו תלויות על הקירות, רקמות וקולאז'ים עשירים ומעודנים מעשה ידיה. הדירה היתה תמיד מטופחת. בלי שום כתם או רבב, ואני זוכרת את ההלם שבו קלטתי, שכל דבר שהתבלה מזוקן ומן התחזוקה חסרת הפשרות, תוקן בפלסתר רגיל של פצע. הם היו שם במקומות הכי לא צפויים, מן הכרית הרקומה שתפריה נפרמו ועד הסדק בציפוי העץ של איזה רהיט או באחת מדלתות הזכוכית של ארונות המטבח, וכמו הנשימו את הדירה כולה והפכו אותה לאנושית.

ריקמה אמנותית של יוכבד נאמן

יוכבד נאמן עם דיוקנה המצוייר בידי נחום גוטמן

תוספת מאוחרת: מתברר שהדיוקן המקורי שצוייר על ידי גוטמן ב1926 נחתך בנסיבות לא ברורות. הדיוקן המלא בתנוחת המונה ליזה מופיע  כאן בקצה פוסט על שלוש מונה ליזות: של ליאונרדו, מרסל דושאן, ויוזף בויס.

עוד סיפורי משפחה – הסיפור הרומנטי והטרגי על הצייר שהתאהב בילדה ועל יהודית שטרק בתו

*

Read Full Post »