יש לי כבוד גדול לחלומות; הם כבר גילו לי סודות, הזהירו אותי מסכנות ופתחו לי דלתות אמנותיות, אבל מעולם לא שאלתי את עצמי איך מציירים חלום?
איך מציירים את החיזיון יחד עם מי שצופה בו? האם עיניו פקוחות או עצומות? במציאות אפשר גם וגם אבל בציור צריך להחליט.
ואיפה נרקם החלום? האם הוא מתרחש מאחורי הקלעים של הנפש או מציג את התיאטרון שלו לפניה?
האם הוא מגיע מבפנים או מבחוץ? הרי הגוף הוא המקום שבו קורית הנפש. מאיזה איבר הוא בוקע, או לחלופין – ננעץ?
השאלות האלה עלו בדעתי בזמן שהתבוננתי בפליאה, בכובד ראש ובשעשוע גובר, בייצוגים השונים והמשונים של חלום יעקב (אחרי שהבליח בפוסט הקודם והשתלט לי על התודעה). כך זה מתואר במקור:
השילוב בין ההבטחה האלוהית לדימוי הפלאי של סולם המלאכים העולים והיורדים שבה את ליבם של אמנים רבים כַּעֲפַר הָאָרֶץ. כל אחד מהם ענה על השאלות בדרכו, מי במודע ומי בתמימות (וכמו שאמרה נורית זרחי ועוד לא נלאיתי מִצטט: לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת), ולכל בחירה כזאת יש השלכות על המשמעות.
ועוד שתי הערות לפני שנגיע למבחר (שצומצם באכזריות כדי למנוע הצפה המביאה לרככת המוח): לא התייחסתי לייצוגי האלוהים ביצירות, זה שדה אידאולוגי ותיאולוגי שחורג מגבולות העניין והיידע שלי. ולא נכנסתי כלל לפרשנויות של הטקסט אף שחלקן מרתקות ומלבבות, השארתי את הבמה לפרשנות הציורית.
וזה קשור גם למיקום של החלום ביחס לחולם; חיזיון חזיתי הוא מוחצן, גלוי וראוותני מעצם טבעו. הציור המפעים של בלייק מתרחש מאחור, מאחורי הקלעים של הנפש, בתת מודע.
ושאלת השאלות: האם החלום מגיע מבחוץ כמו החלום העתיק או מבפנים כמו החלום המודרני? הציורים בקפאונם, שומרים את התשובה לעצמם.
אם חלום יעקב של בלייק מגיע מבחוץ אפשר לומר שכל כובדן של המדרגות מונח על כתפיו וזרועותיו. (המילה סולם כפי שלמדתי, מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך. באכדית לעומת זאת, השורש ס.ל.מ. מתייחס לגרם מדרגות). ומצד שני אפשר לראות איך החלום פורץ מראשו של יעקב.
שווה מאד לשאול לאיזה איבר מקושר החלום, הממצאים נפלאים בגיוונם.
גם החלום הבא מגיע מן הראש, ודומה שהוא מלווה בלחץ, בכאב או בפחד. עיני יעקב נפקחות אבל לא לכיוון הצפוי, וזה נפלא בריאליזם, במורכבות.
הנביא יעקב, בקתדרלת Hajdúdorog היוונית קתולית, הונגריה, סוף המאה ה-18 מקור ותנאי רישיון
אנחנו עדיין בגוף, אבל המסתורין והחוויה נשארו מאחור. יעקב מחזיק את הסולם ביד כמו דגל ואפילו פחות, כמו אביזר מזהה. זה מזכיר לי את הזאב בהצגה מינימליסטית של כיפה אדומה, שהחזיק זנב ביד; "זה עם הזנב" היה הזאב, "זה מהחלום על הסולם" הוא יעקב.
ובתהלוכת קורפוס כריסטי בוולנסיה, הסולם הוא כבר על הכתף. המלאכים מסומנים על ידי ראשים וכנפיים. הם לא זקוקים לסולם ולא יכולים להשתמש בו, אין להם רגליים, הם שם כדי שלא נטעה חלילה, ונחליף את "זה מהחלום על הסולם" בפועֵל פשוט.
ב"קיר סולם יעקב" של דני קרוון בכנסת נותר רק הסולם, ונוספה לו המילה "שלום" בשלוש שפות. וזה מה שהוא אמר על זה בשיח גלריה במליאת הכנסת 2013:
"כששואלים אותי, למה שלום? למה היצירה מדברת על שלום? הרי אין בה עלי זית, אין יונה. אני משיב שזה מוקדש לשלום. אני מקדיש יצירה לדברים שאני מוצא כראויים, לערכים שאני חולם עליהם".
החלטתי להמליץ על ספר בכל פוסט (בתקווה שאעמוד בזה) כי לקרוא זה אושר בסכנת הכחדה, זה מזון לנפש שמורעלת מהחדשות ומתבזבזת על שטויות. בחיי. ובהמשך לכך, אם צחוק אכן מאריך חיים כפי שטוענים המחקרים, אז הספר הכה אנגלי הזההאריך את חיי, וכך או כך הוא יספק כמה שעות של שחרור מהמציאות וחידוש כוחות.
ואם כבר: נורית זרחי מתראיינת על כישרון לציפייה הספר החדש והנפלא שלה למבוגרים.
*
את טרילוגייתבנות הדרקון אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות. מארזשל הטרילוגיה בהנחה מיוחדת אפשר לרכוש באתר ההוצאה, וישנה גם גרסה דיגיטלית, למשל כאן.
תמונה 1 כריכת הספר "ג'וליאן הוא בת ים" מאת ג'סיקה לאב. תרגמה בפשטות מושלמת, עטרה אופק, הוצאת צלטנר.
בקיצור גדול: ג'וליאן הוא ילד קטן שממש אוהב בנות ים. יום אחד הוא פוגש בנות ים ברכבת. הוא מבין שגם הוא בת ים וחש לממש את הפנטזיה. אה, ויש לו גם סבתא. היא שם כשכל זה קורה.
צריך אולי להוסיף שבנות הים שהוא פוגש אינן בנות ים מלידה וגם לא פרי דמיונו. בארצות הברית יש תת תרבות שלמה של בנות ים (יש גם בני ים, אבל פחות) שצוללות באקווריומים ענקיים עטויות זנבות מפוארים וקישוטים מנצנצים.
תמונה 2 מתוך MerPeople, סדרה תיעודית של נטפליקס על סצנת בני הים של פלורידה. לחצו להגדלה
אז על מה הספר בעצם, על זהות? ביטוי עצמי? יצירתיות? נזילות מגדרית? קבלת האחר? כן, בטח, אבל זה רק גרגר החול שעליו מתגבשת הפנינה. והפנינה בספר הזה היא אהבה. סבתא של ג'וליאן רואה אותו ואוהבת אותו. ומי שחווה אהבה כזאת יודע שאלה מי חיים.
ג'סיקה לאב (כשמה כן היא, LOVE) שיצרה את הספר, חוסכת במילים. היא לא מספרת למשל מאיפה ג'וליאן וסבתא שלו מגיעים לרכבת. היא סומכת עלינו שנבחין בבריכה המצוירת בפורזץ לפני שהספר מתחיל או במגבת המשתלשלת מתיקה של סבתא.
זהו למשל הדיאלוג הארוך ביותר בספר:
"סבתא, ראית את בנות הים?"
"ראיתי אותן מותק".
"גם אני בת ים, סבתא".
"אני הולכת לעשות אמבטיה. תתנהג יפה".
(אמבטיה כמובן, אחרי בריכה)
לא רק ג'סיקה לאב, גם סבתא של ג'וליאן ממעטת במילים. פניה רציניים וכמעט זעופים, אבל היא תמיד שם, בקרבתו, מתבוננת בו בתשומת לב אוהבת, מניחה לו לחלום בהקיץ.
נסתפק בשני מבטים כדי לא לטרחן (ואפשר גם לציין את גזרת זנב הדג של הסבתא בעלת הישבן הרחב והקרסוליים הדקים, ואת תיקה הכחול והתכלכל כאילו היא נושאת איתה מים לכל מקום).
תמונה 3
ועוד דוגמא אחת: ג'וליאן מתבונן בבנות הים. איך לא? הן תיאטרליות, קסומות, מרהיבות. ותשומת ליבה של סבתא? נתונה רק לג'וליאן. הטקסט קובע: "ג'וליאן ממש אוהב בנות ים". והאיור מוסיף בלי מילים: וסבתא ממש אוהבת את ג'וליאן.
תמונה 4
הטקסט כאמור – מינימלי. אבל האיורים, הו האיורים היפהפיים, הנדיבים, שנעים בין תודעתו של ג'וליאן למציאות, חוגגים את האהבה הזאת על כל עומקה ופלאיה.
נתבונן בשלוש הכפולות שבהן חולם ג'וליאן בהקיץ, בעקבות המפגש עם בנות הים. ומיד אחריהן, במה שקורה מאוחר יותר, כשסבתא נמצאת באמבטיה וג'וליאן ניגש למימוש הפנטזיה.
תמונה 6 החלום מתפתח. על קיר הבריכה יש גרפיטי דהוי של נחיל דגים (קטע ממנו אפשר לראות למעלה, ברקע של תמונה 3). ג'וליאן חלף על פניו בדרך לרכבת, ועכשיו בדמיונו, הוא נולד מתוכו מחדש כבת ים. לחצו להגדלה
העטרה הושלמה. רק הזנב חסר. מממ… הווילון המתנופף יכול…
סבתא בקשה מג'וליאן להתנהג יפה ועכשיו היא יוצאת מהאמבטיה ורואה פרעות בעציץ, פרחים בתסרוקת, שלא לדבר על הווילון.
בדף הבא היא יוצאת מהחדר בלי אף מילה. יכול להיות שהיא כועסת?
ואז היא חוזרת:
בוא אליי, מותק, היא אומרת. פניה חסרי הבעה. אבל מי שקורא ציורים מצטחק לו בשקט, כי סבתא לבושה בדיוק כמו הדג מהפנטזיה, זה שנתן לו מחרוזת כשחלם בהקיץ. בעולם הפנימי של ג'וליאן סבתא היא דג משאלות. זה מה שחלם שתעשה: היא תִּראה שהוא בת ים ותיתן לו את המחרוזת היפה שלה.
ובפורזץ האחורי, לא רק ג'וליאן הוא בת ים, גם סבתא וכל חברותיה צוללות בבריכה. בגדי הים שלהן הפכו לזנבות ססגוניים אבל הן עדיין חובשות את כובעי הים שלהן כמובן.
*
ובשולי הדברים, ניסיתי להתרחק מהמלחמה אל האהבה ואל איורים עדינים יפהפיים, ונזכרתי שגם מעבר לגבול יש סבתות שאהבתן היא מי חיים. פורום המשפחות השכולות הוא מקור של השראה ותקווה לימים אחרים.
הערה ארוכה על "הקוף למד לארוג" מאת בתיה קולטון ורוני פחימה. אוצר יובל סער, ליווי אמנותי ליאור שביל. בתוך "ספרו לי עוד – מהלכים באיור עכשווי", אשכול תערוכות במוזיאון הרצליה, 22 ביולי 2023 – 30 בדצמבר 2023
*
לתאר משהו זה כמו להשתמש בו – זה מקלקל. הצבעים נמחקים, הקצוות מאבדים את חדותם, ובסופו של דבר מתחיל האובייקט המתואר לדהות, להיעלם. זה נכון במיוחד לגבי מקומות. ספרות המדריכים חוללה נזק גדול: כמו פלישה, כמו מגפה. … על כן יש לשים לב. מוטב לא להשתמש בשמות. מוטב להסתיר, להימנע, להיזהר במתן כתובות, כדי לא לפתות איש לעלות לרגל למקום. כי מה יימצא שם? מקום מת, אבק, גלעין שהתייבש.
תשאלו מה לזה ולתערוכת שבעת הסיפורים הארוגים העוסקים באריגה? אז זהו, ש"הקוף למד לארוג" זה לא רק תערוכה אלא עולם, תרבות אבודה או חזיונית שהתרקמה מאחורי גבן של בתיה קולטון ושל רוני פחימה בזמן שעסקו במלאכה.
"ספרות המדריכים" שהועמדה לרשות המבקרים בה היא מקיפה ויעילה: לצד תיאור התערוכה באתר המוזיאון מוצעים עזרים שונים: מדריך קולי של פחימה וקולטון, מפת התערוכה, תקצירי הסיפורים שעליהם היא מבוססת, ומאמר יפהפה של שמעון אדף (עמ' 12 בקטלוג) שמציף את הכוונות הגלויות והכמוסות בתשתית היצירה. כל זה מחדד ומעמיק את חוויית הצפייה אבל בו בזמן גם מצמצם את הנס, כי זה לא פחות מנס כשיצירה מקבלת חיים משלה, חלקיה מתרחבים ומתחברים לשלם ססגוני ומסתורי שאינו מחויב לנקודת המוצא או לפחות עולֶה על גדותיה. הסיפורים כמו העלו את עצמם בחזקה, השתחררו מהמקור כמו בסוג עילאי, חלומי, של תרגום גוגל ויזואלי. האם זו סדרה של שטיחי קיר מסוג הגבירה והחד קרן או רקמה אֶפּית כמו שטיח באייה, פרסקאות על כותלי מערה מרובעת, או גרפיטי ארוג?
אוקסימורוני? ודאי, כמו כל המרחב העתיק והעתידני בו בזמן. יש משהו פיקסלי באריגה ויותר מקבין גרפיטי באסתטיקה. הארכיטקטורה צעצועית כמו בנייה בקוביות ובו בזמן מודרניסיטית וכמעט סטרילית, הפוכה לחום העז של הצבעים, לעמלנות הפולקלוריסטית, לצורות הפרועות הפנטסטיות.
הקוף למד לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה, הכּניסה. לחצו להגדלה
הקוף למד לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה
הקוף למדה לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה, לחצו להגדלה
הקוף למד לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה, לחצו להגדלה
למטה: מפת התערוכה, מבט-על ארכיטקטוני, לא פולשני.
הקוף למד לארוג, בתיה קולטון ורוני פחימה
וישנן גם המילים התלושות שנותרו על הביתנים: חברושקה, קסבה – כלומר, תלושות וסוגסטיביות עד ש"ספרות המדריכים" מקצצת את מחלפותיהן כמו דלילה ומקימה לתחייה את "המחבר", זה שרולאן בארת קבר עוד ב-1968, או לפחות הפקיע ממנו את הבעלות על הטקסט והעביר אותה לקורא (במקרה הנוכחי, "הצופה"). בארת טען שהכול ניתן להבהרה, אבל שום דבר אינו ניתן לפענוח. שאפשר לשוטט בתוך יצירה אבל לא לחדור אליה, שהסירוב לנעילת המשמעות הוא אנטי תיאולוגי, זאת כפירה בכל סוג של סמכות. (תשאלו: ומה איתי? הרי אני עצמי מפרשת כל הזמן. ואענה שגם אני מתנגדת לסמכות, עיר האושר היא לא מדריך נסיעות אלא יומן מסע).
"הקוף למד לארוג" הוא כמו חיזיון מן העתיד או פיסת עבר שהשתמרה באורח פלא, תרבות שעוד לא פוענחה, או שהתקיימה מספיק זמן עד שהמוסרות התרפו, שיבושים התקדשו וקיבלו חיים משלהם (כמו שקרה למשל להגדה של פסח), והתוצאה מרהיבה, מסתורית, פרועה, מעוררת רגשות, מחשבות, השתאות, צחוקים. ואת החוויה החלומית הזאת העזרים (ובראשם תקצירי הסיפורים) מרסנים עד כדי מחיקה.
זו הסיבה שנמנעתי עד כה מלכתוב על התערוכה, נמנעתי אפילו מלרמוז עליה בתמונה. פחדתי לכווץ את חדוות ההתגלות. אלא שאלֵה לא באמת עתיקות או עתידות כמו שהבנתי לבסוף, זו פאטה מורגנה שתיעלם ב-30 לדצמבר. והסוד ממילא נחשף, כתבו עליו וצילמו אותו מכל הכיוונים, ומה שכתבתי הוא בסך הכול אזהרת מסע ליצירה הבאה, או קריאה להשהייה של התלות במדריכים.
אמנות חתומה ומתבדלת יש עד בלי די, אבל אוסף כזה של דימויים שבהם הנפש ששה לקנן – עדיין נדיר שבנדירים.
*
ובשולי הדברים:
גם נינו ביניאשווילי מציגה במוזיאון הרצליה הרחבה פיסולית של על שפת הים השחור, ספר שאיוריו אוצרים עולם ומלואו, על המסע שעברתי בתוכם כתבתי פה.
את שניהם כמו את טרילוגיית בנות הדרקון אפשר להשיג גם בחנויות הספרים המובחרות. מארזשל הטרילוגיה בהנחה מיוחדת אפשר לרכוש באתר ההוצאה, וישנה גם גרסה דיגיטלית, למשל כאן.
וגם: "תריסר ספרים" היא תחרות עיצוב ספרים חדשה שתיערך מדי שנה בחגי תשרי. לרגל השקתה ייערכו בסופ"ש הקרוב שלושה ימים של אירועים בטחנת הקמח של שער העמקים. חמישי-שישי-שבת, 5-7 באוקטובר. כרטיס ליום – 30 ש"ח. לתוכנייה והנחיות הגעה לחצו כאן.
"על שפת הים השחור": חמש אגדות גיאורגיות על קדושים, מלכים, אמנים ולוחמים, מסופרות מחדש ומאוירות על ידי נינו ביניאשוילי, שמתבוננת בחותם שהטביעו בה ובוראת אותן מחדש כסיפורים פרטיים ואישיים.
הספר יצא לראשונה ב-2017, זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ב-2018 ואזל בדפוס.
למהדורה השנייה של "על שפת הים השחור" (2023) נוספה אחרית הדבר שכתבתי על האיורים. זו היתה הזדמנות לזקק, להעמיק ולחבר את כל מה שכתבתי על הספר למהלך אחד. וזה מה שיצא, בשינויים קלים. זה קצת ארוך אבל שהדי במרומים שהאיורים שווים כל מילה.
*
אֶלִיאַס היה בירושלים כאשר ישו נצלב. הוא קנה את הגלימה שלו מחייל רומאי בגבעת הגולגולתא והביא אותה הביתה. בכניסה למצחֶתה חיכתה אחותו סִידוֹנְיַה. היא בירכה אותו לשלום ולקחה ממנו את הגלימה הקדושה. בעת שסידוניה חיבקה את הגלימה אחזה בה התרגשות רבה והיא נפחה את נשמתה. במשך שבעה ימים ניסו לשחרר את הגלימה מידיה אך לא הצליחו. היא נקברה יחד איתה. על קברה של סידוניה צמח ארז.
כך נפתח הסיפור הראשון באסופה. והאיור מסכם זאת בראשי פרקים, המונחים זה מעל זה בשכבות כמו גיאולוגיות:
בשכבה התחתונה ישו המת, מעליו הסוסה השבה הביתה, ומעליה העץ הצומח מן הקבר. הכרונולוגיה מצטברת בשכבות עוקבות, בזמן שסכֵמַת המרחב נפרעת: האדמה שעליה צומחים העצים מרחפת מעל לסוסה הדוהרת, כמו חשרת עננים.
האמן דורון ליבנה רשם פעם (1977) על לובן קיר צירופי לשון שעוסקים במרחב, ורק שיבש אותם קצת, כבדרך אגב, ועִרבּב עליונים בתחתונים; צירופים שקשורים לעננים, למשל, הושאלו לאדמה: "אדמת הנוצות", "אדמת הכבשים", הוא כתב בתחתית הקיר, שהפך לציור נוף פואטי-מושגי, כך שתנועת העין הקוראת מתהפכת כל הזמן בניסיון לתאם בין המילים למרחב. ונינו עושה את זה בדימויים: החיוּת של הרישומים נובעת, בין השאר, מן ההיפוכים: מן הסתירות בין הסֵדר הכרונולוגי לַמרחבִי, ומן הרב־ממדיות של הכיוונים: העצים צומחים אל-על, הסוסה דוהרת שמאלה לרוחב הדף, כפות רגליו של המת פונות לקורא. הרגליים הן, כמובן, ציטוט ומחווה לאנדראה מַנְטֶנְיָה.
אנדראה מנטניה, "הקינה על מות ישו", בין השנים 1501-1457
והסיפור נמשך:
במאה הרביעית הקדושה נינו החליטה להקים מקדש על שבעה עמודי יסוד מעץ ארז. מהעמוד השביעי זרם נוזל מרפא מחלות. אנשים היו באים למקדש להבריא. מאז המקדש נהרס ונבנה מספר פעמים, בגלל רעידות אדמה ומלחמות. במאה האחת עשרה החליט המלך גֵאוֹרְג הראשון לבנות במקום כנסיה, לא כי הוא היה אדוק בדתו אלא כדי לספק את רצון אשתו מרים המלכה. המלך היה טרוד באותו הזמן בשורה של בעיות, בעיקר מצד מורדים פגאנים משבטי ההרים. פעם יצא המלך לציד עם חבריו, לבוש כמו אדם עני. הם צדו, שתו, ורדפו אחרי נשים. לקראת הדמדומים, ראה המלך שד רץ לעברו. הוא נבהל. למחרת חזר לחפש את השד. הסתבר שזה היה איש צעיר, קל תנועה ורב אמן ידוע באזור. המלך היה מהופנט. הוא הזמין את הצעיר לבנות את המקדש. הבניה ארכה כעשור, וכל אותו הזמן דמותו של הצעיר כשד מתרוצץ לא נתנה לגאורג מנוח. כשהבניה הסתיימה, המלך הורה לכרות את זרועו הימנית של הצעיר, כדי שלא יוכל להקים מבנה יפה יותר מזה. [סוף]
זו דרכם של סיפורים היסטוריים, ועוד כאלה שמתפרשֹים על פני מאות שנים; הם מצפצפים על אחדוּת העלילה ופשוט משייטים להם כה וכה, עד שהם מגיעים אל סופם. ובכל זאת, במבט-על מסתמנת איזו תבנית שאפשר לקרוא לה "גלגוליו של מעיל" (סליחה, קדיה), או של גלימה. וביתר פירוט:
גלימת המת נקנתה, חובקה עד מוות, נקברה והתגלגלה בעץ ארז שצמח מקברה. הארז התגלגל במקדש שבעת העמודים. המקדש נבנה ונהרס עד שהתגלגל בכנסייה; ואפשר גם לטעון – בכפוף למידת הדתיות או היעדרה – שהכנסייה התגלגלה ביד כרותה.וכך או כך, הושלם פה מעגל משונה, שתחילתו וסופו בקורבן חף מפשע: מישוע הצלוב לאמן שידו נכרתה.
ונתחיל דווקא מן הסוף, מן היד הכרותה:
תבליט היד הכרותה על קיר קתדרלת סוֶוטיצחוֹבֶלי (Svetitskhoveli), המאה הרביעית
אני יכולה רק לדמיין את הרושם שהותיר הסיום על ילדה (ועוד ילדה־אמנית), שנחשפת גם ל"איור" הפומבי שלו – ליד המסותתת על קיר הכנסייה. אותי עצמי הובילה היד הכרותה אל הנערה ללא הידיים של האחים גרים: אביה כרת את ידיה,מלך נדיב נתן לה ידיים מכסף, אבל רק אחרי שבּילתה שבע שנים בלב יער, בבקתה שעליה כתוב: "כאן גר חופשי כל אחד", ידיה צמחו מחדש.
וייתכן שלא רק אני גלשתי מן האמן לאישה דרך הפטריארכיה; כשאני חוזרת אל האישה המצוירת בשער הסיפור, אני שמה לב שזרועהּ חסרה.
ובכפולה שבה המלך וחבריו הציידים שותים ורודפים אחרי נשים, זרועהּ של חשופת החזה נחתכת בקו האמצע של הספר, וכמו בחלום אני מגלה את התותב שהוצמד לה בדף שממול: יד גברית שעירה של רֵעַ לשתייה.
מקרי? בספק. נינו ציירה אינספור גרסאות לכל דף, במטרה להפנים את הציורים כשם שהפנימה את הסיפורים. הגרסאות הסופיות הן תוצאה של סינון ובחירה, ו"לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת", כפי שאמרה נורית זרחי בחוכמתה; הכול אצור בה, ביד הכרותה: הפצע, האיום בסירוס (איום כפול, כאישה וכאמנית), המסתורין והמַרְפּא הכמוס בסיפור, ביצירה.
"היא שייכת לי היד הכרותה, אשר לפני שנים רבות / בגן מצאתי, בערוגת עגבניות … שלי היא. יד שלישית. בלעדיה לא אכתוב אפילו אות", כתב המשורר אברהם סוצקבר. גם נינו מציירת ביד שעל קיר הכנסייה.
כששאלתי אותה מי האישה המצוירת בשער הסיפור, היא ענתה שלא כיוונה לדמות מסוימת, זה פתיח של אווירה ורמיזה לדרמה. ואני מוסיפה שהאישה רבת-הכיוונים – המבט נישא לכיוון אחד, השדיים פונים לאחֵר, כף היד פונה לכיוון שלישי וכן הלאה – היא הנוף שמתוכו צומח הארז הפלאי. ולחלופין אפשר לראות בָּארז המְרַפֵּא כותפת חילופית לכותפות הגנרלים.
כותפות – מימין, פרנץ קרוגר (Franz Krüger), דיוקן הצאר ניקולאי הראשון (1852)
אבל אני עדיין בכפולה הקודמת, בשתי הנשים המצוירות למטה משמאל: הכפופה שאוספת את שערה, והרחוקה יותר שמתרוצצת כמו תרנגולת ערופה – כך זה נראה לפחות, כאילו היא אוחזת את שערה המקורקף בידה. הן החזירו אותי לכחול זקן של פינה באוש (1977): בגרסת התיאטרון-מחול שלה מתגודדות הנשים המתות סביב הרוצח ומצליפות בו בשערן הארוך. (ראו למטה, דקה 40 בערך כולל התהלוכה שאחרי).
נינו ציירה כל דף שוב ושוב כדי לשנן ולהפנים את האיורים, ובו בזמן אִתגרה את עצמה כשבחרה דווקא בדיו, כי "קשה לשלוט בו"; לשחזר ציור בדיו זה כמעט כמו לשחק קרוקט עם פלמינגו חי במקום מחבט, סוג של הרפתקנות וקריאת תיגר על עצם השינון וההפנמה.
ובחזרה לסידוניה שמתה באהבתה לישוע וברגישותה הטלפתית לסבלו – יש בכתמי הדיו של הנערה הגוועת גם ממד אקספרסיוניסטי, כמו ברישומים של אביבה אוּרי או ברימונים המדממים של הקולנוען הארמני-גיאורגי, סרגיי פרג'נוב.
משמאל, אביבה אורי, דיוקן עצמי עם צלב (1976) לחצו להגדלה
הדיו של "על שפת הים השחור" גונבת את הגבול בין עולם הכתב לעולם הרישום. ובהמשך לכך, סידוניה הגוועת לא רק חורגת מן השורה (המקבילה לשורות שנינו ציירה למילים), אלא גם שוקעת או טובעת בה.
קראתי שהעמוד השביעי של המקדש, זה שהטיף נוזל פלאי, סירב להינעץ בקרקע. הוא התרומם שוב ושוב לאוויר, עד שנינו הקדושה שִכנעה אותו לרדת לאדמה. אם תִּמְנו את העמודים באיור, תגלו שיש רק שישה. העמוד השביעי, המרחף, המְרַפֵּא, הוא נינו עצמה, הניצבת כמו עץ, על רגל אחת, בזמן שהיא סועדת חולה.
עמודי הארז הם קווים מאונכים שמדברים עם הקווים המאוזנים של השורות. ו"על שפת הים השחור" הוא בין השאר הניסיון של נינו להתחקות אחרי השורש המשותף לַכָּתוּב ולמצויר ואולי להמציא אותו מחדש. וכך או אחרת, האישה השוקעת בַּשוּרה החזירה אותי לבמה, והפעם ל"זה ייגמר בבכי" – מחול שיצר מור שני למוזיאון תל אביב, ובו צפו ראשי הרקדנים על מעקֵי המעלות, ספק קטועים ומשופדים, ספק שוחים או טובעים, ספק תווים על שורות עקומות.
מתוך "זה ייגמר בבכי", מור שני ולהקת ענבל, מוזיאון תל אביב (2017), צילם יאיר מיוחס
ומעניין שגם מור שני ניסה להתמודד עם ההיסטוריה דרך כל אותם היפודרומים, אמות מים, בתי קברות, קברי שֵיח'ים וצדיקים, שנבנו ונהרסו תוך כדי ריקוד, עד שהתנקזו בסופו של דבר לדואט אינטימי של גבר ואישה שלבֵנה לחוצה בין שפתיהם – מחברת ומפרידה ביניהם בו בזמן.
בניה והרס, "על שפת הים השחור"
לקט מתוך "זה ייגמר בבכי" צילם יאיר מיוחס לחצו להגדלה
המפגש עם "השד" ספוג בחרדת סירוס או אולי בפנטזיה על סירוס; כריתת היד מקננת כבר במגע הראשון, המקרי, בין המלך לאמן. כתמי הדיו שמתפקדים ככתמי רורשאך בדיעבד, מאפשרים לתכנים לא מודעים לחלחל לציור. שלא לדבר על הברבור הניצוד מקונן על אובדנו בשירה רבת-יופי.
נינו הוסיפה לסיפור צבוֹע שטורף את היד הכרותה. וגם האיור הזה טעון באותה תנועה כמוסה שמחיה את חבריו – הציפורים פונות לצפון-מזרח ולמערב, הצבוע פונה לדרום-מזרח, זנבו המשתלשל מוביל לדף הבא, החסום, וכף היד הכרותה פונה דרומה לאדמה, כמו הכתם הנושר; שאלתי את נינו – זו הציפור שמלשלשת או העץ שבוכה על היד? והיא צחקה ואמרה שזה כתם. ונזכרתי שוב בנורית זרחי: "מָה זֶה? / זֶה כֶּתֶם. / עַל הָרֹאשׁ? / מָה פִּתְאוֹם כֶּתֶם? / זֶה כֶּבֶשׂ. / מָה פִּתְאוֹם כֶּבֶשׂ? / זֶה לֹא כֶּבֶשׂ, זֶה כֶּתֶר. / זֶה הַכֶּתֶר שֶׁל הַמַּלְכָּה… וגו'" (מתוך "כתם כתר קטשופ אהבה").
פרט
בכפולת המשתה וצֵיד הנשים השלימה נינו את זרועהּ החתוכה של האישה בזרועו של גבר, ואילו כאן היא מדביקה את כף ידו של האמן ל"זרועו" של הצבוע כבדרך אגב, כאילו היתה כפּתו, מה שמוביל אותנו אל גאורג הקדוש ואל הסיפור הרביעי באסופה.
העלילה מינימלית וכמעט נטולת פיתולים: גאורג גדל ומתמלא בחוכמה ובחסד אלוהי. כוכבו דורך בחצר המלכות, אבל כשהוא שומע שהמלך משווה את עצמו לאלוהים, הוא פורש; הוא לא שועה לפיתויים שהמלך מציע לו ולא נרתע מן העינויים שהוא משית עליו. מסירות הנפש שלו גורמת למענים עצמם להתנצר, אבל בשובם לארמון הם נושקים את גלימת המלך.
גם בקרב קדושים מעונים נחשב סנט גאורג לחריג בכמות ובעוצמת העינויים שספג. האיור היה יכול להיות ברוקי וסדיסטי (כמו "הפסיון של ישו", סרט ההצלפות של מל גיבסון למשל), אבל דף העינויים כמעט ריק; אין אביזרי כאב, אין תליינים. רק שורות הסיפור מרחפות מעל הקדוש הכפוף, הפגיע, ומונעות ממנו להזדקף.
"על שפת הים השחור" זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור לשנת 2018. "חלומי ואוונגרדי" כך תיאר אותו חבר השופטים, ושני המרכיבים אמנם נאבקים על ליבת האיור: האוונגרד מספק סגנוּן, משחקיות והרחקה מסוימת, והחלום משחרר את הרגש.
קל להבחין, למשל, בזיקה בין איור העינויים ל"עצמי לא גמור" של גְזַבְּיֶה לֶה רוּאָה. ובשטח ההפקר בין הצורה לבין מה שהיא מייצגת – בין "הכוריאוגרפיה" שמציירת נינו לעלילת הסיפור – פורחים החלום והמיתוס: סנט גאורג לבוש לעינויים, כלומר עירום למחצה, חולצתו משוכה אל פניו, ואולי זה בעצם השק שחבשו לו המענים, הדיו לא מתחייבת, ובו בזמן הוא שרוי בעיצומה של מטמורפוזה: פלג גופו התחתון עדיין אנושי, ופלג גופו העליון, הכפוף, כבר שייך לבעל חיים שחור.
אבל מה מצויר פה בעצם? על פניו אלה המעַנים שמנסים לעקור מסנט גאורג את "מוֹתר האדם", את אמונתו ואת רוחו האנושית (וזקיפות הקומה היא ביטוי של "מותר האדם מן הבהמה" גם ביהדות. המהרש"ם מברז'אן, למשל כתב: "כי הנה כל הבע"ח קומתם כפופה יען כי ישובו לעפר אולם האדם בקומה זקופה יען כי הנשמה שבראשו חלק שמיימי"). אלא שהגלגול החייתי שמציירת נינו לא רק חושף את מטרת המענים אלא ממשיך וחותר תחת הדוקטרינה הנוצרית שבה הייסורים מזככים וגואלים, כלומר מעצימים את הרוח ואת הקדושה.
בספר הילדים היחיד שלו מונה יואל הופמן את הדברים שמוֹרים אינם מספרים; למשל, שבלילה אנשים נהפכים לחיות. כמו כל האמירות בספר, גם זאת פתוחה לפרשנות: האם זה קשור לנהמות שבוקעות מחדר השינה של ההורים, או לחשֵכה שמעוותת את צורתם של דברים, או לחלומות שבהם הכול אפשרי? ואנשים שעוברים עינויים, שואלת נינו, לְמה הם נהפכים?
המטמורפוזות של אובידיוס מלאות בדמויות שהפכו לחיות, לצמחים, לדוממים, אחרי שנקלעו למצוקה בלתי אפשרית או להצפה רגשית שהצורה האנושית לא יכלה להכיל: ליקאון שהקריב את בנו נהפך לזאב; דפנה שנמלטה מאונס נהפכה לעץ; ניובה שכלה את ילדיה ונהפכה לסלע מזיל דמעות, וכן הלאה.
האם נינו מציירת שלב בתהליך או שיבוש סופני, כמו שקרה לצְעיר הנסיכים ממעשיית ברבורי הבר? הוא קולל והפך לברבור. אחותו טוותה כתונת סרפדים כדי לגאול אותו, וכיוון שלא סיימה את מלאכתה, נותרה לו כנף במקום יד.
תקלת השרוול החסר מתוארת בפיכחון טכני, אבל התוצאה הסופית טעונה ומסתורית כמו חלום. הנסיך בעל כנף הברבור מאחד נָכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זָקָן או תאומים סיאמיים) וכוחות־על. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אָסַמבְּלָאז' של איברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באָ־סימטריות שלו, תחושה של מוּטציה, ניסוי שהשתבש. גזבייה לה רואה, אגב, הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית. את ההשראה ל"עצמי לא גמור" הוא שאב מטרנספורמציות גנטיות של תאי גוף.
ובחזרה לסנט גאורג, הקדוש הפטרון של גיאורגיה: הוא זכה לתהילה כשגבר על דרקון. אבל אף שהקדוש נולד במאה השלישית לספירה, סיפור הדרקון צץ רק במאה האחת-עשרה, ומקורו כנראה בציור אלגורי שבו נלחם הקדוש בשטן המכונה גם נחש הקדמוני. הדימוי קיבל חיים משלו והפך בדיעבד לפרט ביוגרפי. וגם לאיור הנפלא של נינו יש זהות כפולה של דימוי ושל מיתוס. וכך או אחרת, הוא פשוט שובר לי את הלב.
ומן המטמורפוזה של גאורג אל החייתיות המוחצנת של וַחְטַנְג, מלך לוחם מן המאה החמישית, שכונה "גוֹרְגַסַלִי" (מילולית, "בעל ראש הזאב"), על שום צורתה של קסדת הנחושת שחבש.
נתבונן קודם כול בשלוש כפולות לא לגמרי רציפות:
כפולה 3: וַחְטַנְג בן החמש עשרה עולה לשלטון ונהפך למצביא וכובש. לחצו להגדלה
כפולה 7: "וַחְטַנְג היה אלים. הפרסים קראו לו גוֹרְגַסַלִי – בעל ראש הזאב בשל צורתה של קסדת הנחושת שחבש." לחצו להגדלה
כפולה 4: עם בוא השלום וַחְטַנְג בונה מבצרים, חופר תעלות ומקים גשרים
ועכשיו נניח כמה פרטים מן הכפולות בצד מוטיב עיטורי מסורתי מגיאורגיה.
מלמעלה למטה: פרט מתוך כפולה 3 || מוטיב עיטורי מסורתי מגיאורגיה || פרט מתוך כפולה 7 || פרט מתוך כפולה 4 (מסובב ממאונך למאוזן)
אז מה אני מנסה לומר? שאיור הוא פעולה פרשנית, הוא משוחח עם טקסט ונבחן ביחס אליו, ואצל נינו מתקיים מארג שלם של שיחות, לא רק בין מילים לאיורים, אלא גם בין האיורים לעולמות אמנותיים ואוּמנותיים שנינו מפנימה ומפרשת. ובמקרה הנוכחי אלה עיטורים גיאורגיים מסורתיים.
איורי "על שפת הים השחור" יוצרים וכומסים גֶנֵֵֶאולוגיה (חקר אילן היוחסין) או אולי אטימולוגיה (הענף הבלשני המתחקה אחרי מקורן של מילים) ספקולטיבית של העיטורים המסורתיים. כלומר: פני השטח הדקורטיביים, אם בגילומם המושלם ואם במצבי שחיקה ופרימה, הם רק קצה הקרחון של רגשות ומשמעויות: נינו טוענת אותם בכאב של הגופות המעונים, האיברים הנמתחים, המולקים והמוּכָּשים בידי מפלצות, ובד בבד היא קוראת אותם מחדש כמין מפה מופשטת של תעלות, גשרים וכל מה שמצריך איחוי ושיקום בהפוגות מן ההרס והעינויים.
וכשהיא מרחיפה כיתוב גיאורגי מעל לעיטור, היא רומזת גם, כבדרך אגב, על דנ"א של כתב שקיים בעיטורים. ואולי להפך? אולי אלה דווקא הלולאות וסלסולי האותיות שהתפצלו מן העיטור הקדמון. ומזווית העין עדיין נשקף הסיפור הקודם, שבו ממציא המלך פַּרְנַוַואז כתב לשפה הגיאורגית וכופה אותה על עמי הממלכה.
גם איורי סיפור פַּרְנַוַואז מהדקים את הקשר בין פיתולי הכאב לפיתולי הכתב, לפיתולי העיטורים. למשל:
האם יש לתיאוריה הזאת רגליים? האומנם טמון זיכרון של מיטות סדום וגלגלי עינויים בפיתולים וסלסולים דקורטיביים של עיטורים? וזיכרון של אותיות? ומפת גשרים ותעלות?
ייתכן.
וכך או כך, בעולם שבראה נינו ביניאשוילי מצמיחים האלמנטים הדקורטיביים שכבות של משמעות ועומק רגשי. וזה נפלא
*
ובשולי הדברים: אחרית הדבר מתייחסת רק לחלק מסיפורי "על שפת הים השחור". התאפקתי כדי לא להציף. יום אחד, כשתצא מהדורה שלישית, אולי אשלים את החסר הנפלא. ועד אז אפשר לרכוש את הספר כאן.
לזכרה היקר של טלי עמית כוכבי, חבל שאני לא יכולה לדבר איתה על זה.
.
ב-2010 הרציתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני!" של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה של בצלאל על שלושה איורים נפלאים של בתיה קולטון מתוך שרשרת זהב. כל השלושה התייחדו במידה של חתרנות וחריגה משמעותית מפני-השטח של הטקסט. המפגש עם הספר הציף את הקושי שלי עם המסורת הממחישה של האיור, עם מה שנקרא "כבוד לטקסט" וקרוב באופן מסוכן ל"תיאום עדויות", ואת השאלה האם איור זאת אמנות?
האיור הלא מתאים, כך נקראה ההרצאה. מארבעת האיורים שעליהם תכננתי לדבר, נותרו שלושה: בדרך להרצאה נתקפתי דאגה לגורלו של הספר, שהיה אז חדש יחסית וכבר רכש לו מעמד של קונצנזוס וקריאת חובה. חששתי שהאיור הרביעי יעורר מחלוקת שתפגע במכירות. השנים חלפו ונדמה לי שגם הסכנה. אולי היא היתה דמיונית מלכתחילה. ונתחיל בשיר ובאיור:
איור של בתיה קולטון ל"מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, מתוך "שרשרת זהב", לחצו להגדלה
הפחד מהחושך הוליד אין ספור שירים וסיפורים (למשל את הספר המופלא הזה). ואפילו ב"שרשרת זהב", רק כמה עמודים לפני "מתחת לארון" מזדעקת לה נורית של מרים ילן שטקליס:
איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב", לחצו להגדלה
בשני השירים ובשני האיורים יש האנשה של החושך, ובזאת מסתיים הדמיון.
החושך של נורית הוא ילד רע, כלומר היא עצמה כבר מקטינה אותו. יש לה אבא שיכול לגרש אותו (אפשרות שמקבלת גיבוי מדי "באנו חושך לגרש"), ועד שיגיע היא לא לבד: אף שהבובה והדוב לא מגלים אהדה מיוחדת לפחדיה הם בכל זאת מזכים את החושך מאשמה, והאיור מאשר: נורית אמנם מבוהלת (השמיכה שבה היא מצטנפת מדגישה את הבהלה ובו בזמן מספקת לה גם איזו מעטפת, הגנה), אבל לא בודדה: לימינה, לשמאלה, לפניה ומאחוריה יש צעצועים מוכרים ואהובים, וגם החושך שעליו מצביעים הדוב והארנבת – הוא בסך הכל ילד בצבע חושך, מוצץ אצבע ונכלם. מתחשק לנחם אותו ולצרף אותו לחבורה.
ב"מתחת לארון" המצב לגמרי שונה: אין אבא שאפשר לקרוא לו, אין צעצועים מרגיעים. החדר שקולטון מציירת שומם וקשוח, אין בו שום רוך, בלגן חמים או אשליה של בית. אין לבבות קטנים של בהלה ואהבה כמו ברהיטים של נורית, רק ארון צחיח וטַפֶּט חדגוני. הגיאומטריות המאונכת שלהם אדישה ואטומה לסכנה הזוחלת בתחתית האיור. גם הגבנון השחור שפולש לשטח הטפט לא מעלה שום אדוות. אין שום הד למה שמתרחש שם למטה, והמצוקה המסתמנת גדולה פי כמה: אין די בגירוש, צריך להעלים את החושך לתמיד.
הערת ביניים:
הפרשנות פולחת הלב של קולטון מעוגנת היטב בטקסט, אבל לפני שנמשיך, חשוב לומר שזו לא הפרשנות האפשרית היחידה: אצל אורה איתן מלכת הילדוֹת העוצמתיות, הפחד מהחושך הוא מנוף לפנטזיה, משחק והרפתקה:
מתחת לארון יש אמנם שלולית של חושך עם עיניים זרחניות. אבל הילדה המציצה מקרינה יותר סקרנות מפחד; אם כבר החושך הוא זה שנראה מבוהל. הילדונת התלבשה בצבעי הסוואה כדי לבדוק את השטח: באפור של הארון ובשחור של החושך, מה שמעיד על רוח הרפתקנית ועל אינסטינקט מאגי בריא (מבלי לוותר על הסרט התכול האופטימי והמעט גנדרני). ולא פחות חשוב – בצד ימין של הכפולה היא כבר זקופה ומצוידת בקרש. היא מביטה לתוך עינינו וכמו מסמנת לנו בחיוך שהיא כבר הולכת לטפל בבעיה. וכך, במחי מבט, אורה איתן כמו מרחיבה את התמונה וכוללת גם אותנו הצופים, הקוראים. זה מתרחש אמנם במישור של המפגש עם הספר אבל זה לגמרי ממשי. ועכשיו הגיבורה הקטנה באמת כבר לא לבד.
ובחזרה לבתיה קולטון: החושך שהיא מציירת הוא לא מפלצת שמצדיקה את האימה, אלא מין דוד חביב בצבע לילה. אני מתארת לי שזה מה שעזר לאיור להישאר מתחת לרדאר ("למה לגרש החושך? והרי הוא דוד נחמד!"). אבל אם נעצור רגע, נראה שמשהו לא מסתדר: איזה כוח יש לילד מול איש מבוגר וכה כרסתני שאין שום סיכוי לדחוס אותו מתחת לארון, גם לו היו לו קרשים, ואין שום קרש במרחב הסטרילי. הסצנה כולה היא ספק משחק פתייני ספק מרדף שבו הילד נדחק לפינה: הדוד החביב כמו הודף את הארון בגופו לקצה הדף, ועוד מעט הילד המהופנט (כמו מוגלי מִקא הנחש) יילכד תחתיו (ולא להפך).
ובמילים אחרות: יש לי יש תחושה רעה שהדוד המבלבל הזה הוא תוקף מיני שבא בלילה.
זה איור מאד עדין ומרומז שנמצא רק על סף המודע. לאו דווקא בגלל צנזורה, אלא כשיקוף של החמקמקות המטרידה: הסוד, העמימות, שתיקת המרחב, המסרים הכפולים. ילד מוגן לא יבין במה מדובר. אבל בשביל ילד מותקף, איור כזה הוא אישור שמישהו רואה אותו. שהוא קיים. הוא פחות לבד בפחד, בכעס. וככה (בין השאר ועל מצוקות אחרות) הספרות והאמנות הצילו אותי.
*
ובלי קשר (ואולי בעצם עם)
ביום שלישי ה-19 בספטמבר, בשעה 19:00 אני מרצה במוזיאון הרצליה על על שפת הים השחור ספרה הנפלא של נינו ביניאשוילי. זה אירוע השקה למהדורה השנייה של הספר, שכוללת גם אחרית דבר שכתבתי על האיורים. הכרטיס כולל כניסה להילולת האיור שאצר יובל סער. שווה מאד להקדים ולבקר.
עדכון: נוסף קוד הנחה לאירוע בעלות סמלית של 30 ₪ (מחיר כרטיס רגיל למוזיאון) קוד ההנחה 2023
בּוּבּינה הוא ספר ילדים חדש שכתבה ואיירה אורה איתן, המשכו של בּוּמֶלֶך המופתי (2019).
מבקר התרבות סלבוי ז'יז'ק אמר פעם שכדי להבין מה קורה בתרבות הגבוהה הוא בודק מה קורה בתרבות הנמוכה, כי אותן מגמות מתקיימות בה, רק בגרסה יותר פשוטה וגלויה. אני כותבת על ספרי ילדים כי הפשטות שלהם מאפשרת לי גישה ישירה לאמנות.
אולי זה טירוף להתעסק בזה בימים כאלה, אבל זה עוזר לי להישאר שפויה.
וראשית התקציר של בומלך:
ילדון ושמו בומלך קם בבוקר, חובש כתר מנייר משבצות, מרכיב את משקפיו, הולך לחדר האמבטיה, ונחרד למראה כתם שחור גדול שמסתיר את פניו בראי. ולא רק הבבואה, גם ביצת העין שלו, הצעצועים, הספרים, פרחי הגן – מכוסים כולם בכתמים שחורים מכוערים. הוא משתולל מזעם על החדרנית, על הטבחית, על הגננים. הוא בועט באבן ופורץ בבכי מרוב כאב, עד שהמטפלת אוספת אותו בזרועותיה ומצחצחת את משקפיו. הכתמים נעלמים והוא נותן לה נשיקה ורץ לאכול.
הספר זכה בשעתו לשבחים מופלגים מירמי פינקוס(ידיעות אחרונות) ומעופרה רודנר (הארץ). הסקירות המלאות באתר הספרייה הלאומית, ועל רגל אחת: פינקוס קרא לו "קלסיקה חדשה, קטנה ומופתית", בזכות האינטימיות, חוסר המאמץ, הפשטות הנפלאה העל־זמנית, הדיאלוג בין הכתוב למצויר. הוא צירף את אורה איתן לשורה מפוארת של מאיירים שהם גם סופרים (קרוקט ג'ונסון למשל), והצביע על הפער בין המציאות שעליה אין לבומלך שום שליטה, למלכות המדומינת ("כי אצלנו כידוע, כל זאטוט הוא נסיך"). רודנר הרעיפה סופרלטיבים משלה, כמו "אוצר קטן ונדיר ביופיו… מאסטר פיס … מושלם", והוסיפה גם רובד של מעשיות חתרניות שנועדו ללעוג למלכים (למשל). שניהם זיהו במטפלת את האמא, וחשו בהדהוד האקולוגי של הזעם הילדי: "אני כועס על החדרנית, / אני כועס על הטבחית, / אני כועס על הגננים! / אני כועס על כולם / מפני שלא ניקו את העולם".
וזה יפה ונכון, אבל אני (מה לעשות) שוב נמשכת לצורה, למשחק שבו היא חושפת תכנים ומשנה אותם, וגם לחתוליות שלה, לאופן שבו היא שומרת על עצמאותה גם כשהיא ניזונה לכאורה מן הטקסט. אני מאמינה בעמידותה (כלומר בנצחיותה של הצורה), באפקט המצנן שלה, בכוח ההפשטה שהוא תנאי הכרחי לקלסיקה ולאמנות בכלל. וביתר פירוט:
בומלך, או על מה הסיפור?
בראיון למגזין "פורטפוליו" טענה איתן שזה ספר על ראייה: ״ראייה היא נושא שמעסיק אותי. יש לי הרבה סיפורים, שחלקם פורסמו בעיתונים וחלקם לא ראו אור, שעוסקים בנושא הזה. ישנם כל מיני אופנים להסתכל על דברים ולראות אותם״.
ובמילים אחרות: בומלך הוא ספר על נקודת מבט. באנגלית אגב, לא קוראים לו בומלך אלא LooKing, שפירושו גם "מביט", וגם "מלך בית־הכסא", עם כל הדו־משמעות והאירוניה הכלולים בצירוף.
גם פינקוס וגם רודנר ציינו שהחדרנית, הטבחית והגננים אינם מופיעים באיורים כי הם קיימים רק בתודעתו של בומלך, אלא שגם הכתמים הנוראים קיימים רק בטקסט. ייאושו של בומלך מתעצם מדף לדף, אבל אנחנו לא שותפים לאימה. רק פעם אחת, כשבומלך מתבונן בראי, איתן מאיירת את הבבואה מתוך עיניו, ובסקאלה של היקום האיורי זה שווה־ערך לאסון אקולוגי, כתם נפט שמתפשט באיור:
מתוך "בומלך", כתבה ואיירה אורה איתן
יש פער עצום (ושובר לב) בין מה שבומלך חווה למה שאנחנו רואים (טנטרום של ילד מפונק?). זה יוצר ספק, תעלומה, תהייה פילוסופית. ויש גם ילדים שהראייה מגרדת להם כמו לאיתן. לא יכולתי לנסח את זה בילדותי, אבל זו אחת הסיבות שהתאהבתי באיורים שלה כבר אז.
איירה אורה איתן, מתוך "שמלת השבת של חנה'לה"
לא רק ראייה, גם כתמים הם נושא מכונן אצל איתן. לאיור הנפלא שלה לשמלת השבת של חנה'לה הקדשתי פעם פוסט שלם, אבל לענייננו: חנה'לה של הסיפור בוכה כי שמלתה הוכתמה, אבל אין רבב על השמלה המצוירת; האם אורה איתן, מאיירת שחוזרת ומצהירה על הכבוד ה"ממש מוגזם" שלה לטקסט, "שכחה" לצייר את הכתמים? או שהשיבוש פשוט התפשט מן השמלה אל הסביבה. הנוף כולו מוכתם בצללים שחורים. זו גם עוצמת הרגש של חנה'לה שצובעת את הסובב אותה כמו בשירה, וגם מטאפיזיקה איורית: כשמעשה טוב זוכה בגמול רע זה משפיע על העולם. מה שמחזיר אותנו לבומלך ולעולמו המוכתם.
*
2. עיגוליים
דורית שרפשטיין שעיצבה את שני הספרים, הניחה את סמל ההוצאה כהד – או אולי כעוד שלב באבולוציה – של המשקפיים:
גב העטיפה של בומלך, איירה אורה איתן, עיצבה דורית שרפשטיין
וכדי להמשיך נחוץ תקציר של בובינה, ספר המשך שבו יוצא בומלך לעולם:
מתוך בובינה, כתבה ואיירה אורה איתן
בומלך נרדם וחולם על נסיכה, וכשהוא פוקח את עיניו היא ניצבת לפניו. שְמה בובינה והיא רוצה לשחק – בכדורגל, בטיפוס, בעמידות ידיים, במחבואים. בומלך מסרב: הוא פוחד שהכתר יתקמט, שמכנסיו ייקרעו. שמשקפיו יישברו, שאיש לא ימצא אותו לעולם. בובינה מתרגזת ובועטת. הכדור פוגע לו בטוסיק והזעם משכיח את פחדיו.
מתוך בובינה, כתבה ואיירה אורה איתן
בומלך יוצא למרדף, מאבד את כתרו ונופל לתוך שלולית גדולה. כשבובינה מושיטה לו יד, הוא מושך אותה לבוץ. מרוחים ברפש הם מביטים זה בזה ופורצים בצחוק. הם כבר חברים.
ובחזרה לעיגוליים: איתן רומזת אולי על פוטנציאל של חברות כשהיא מציידת את בובינה בזוג קוקיות ש"מתחרזות" עם עיגולי המשקפיים ועם פקעות התסרוקת של המטפלת.
משמאל לימין, תסרוקת העיגול הכפול של המטפלת (מתוך בומלך), המשקפיים של בומלך, הקוקיות העגולות של בובינה (מתוך בובינה).
*
3. הנשיקה
ואם כבר הגענו למטפלת: שטיחות האיור והבליטות העגלגלות של האוזניים והאפים, הופכות את פניה ואת פני בומלך לשתי חתיכות של פאזל שמתחברות באופן מושלם. נזכרתי בנשיקה של גוסטב קלימט.
הקו החופשי ("מרושל במופגן" קרא לו פינקוס) של איתן נמצא בשיחה ערה עם ניגודו: צורות גיאומטריות מושלמות: מהמשבצות על כתר הנייר של בומלך, ועד לכדור של בובינה, העשוי משושים־משושים. הגיאומטריות מופגנת כשחפצי המחמד של הגיבור והגיבורה מתפשטים אל הפורזץ (דף הבטנה של הספר): נייר המשבצות הצהוב משמש כפורזץ של בומלך, וחוזר ומופיע בפורזץ של בובינה כרקע לכדורגל המשוכפל.
משמאל לימין: הפורזץ של בומלך, הגדר שממנה הוא יוצא אל העולם בבובינה, הפורזץ של בובינה. (גם הגופן היפהפה של עודד עזר מצדד במשבצות).
המשבצות מייצגות את בומלך המרובע, החרד מכל לכלוך והפרת סדר. הן חוזרות ומופיעות גם בגדר שממנה הוא יוצא אל העולם "המסוכן" והבלתי צפוי של בובינה. המשושים השחורים על הכדורגל של בובינה הם מעין .הפשטה של כתמים, מאולפים מספיק כדי להשתלב בעולמו המסודר של בומלך.
*
5. הדף והשלולית
בומלך הוא ילד חרד ונמנע. הוא משתוקק לצאת לעולם אבל לא מעז להשתתף בו. בובינה החברותית, השובבה, האימפולסיבית, גואלת אותו בבעיטת כדור (קצת פחות אלימה מן הנסיכה שמטיחה את הצפרדע בקיר והופכת אותו לנסיך. ובזאת מסתיים הדמיון בין שתי המעשיות).
.
בומלך יוצא למרדף.
.
הוא מדלג מעל תהום.
.
הוא צונח לשלולית ומושך את בובינה לתוכה, כלומר יוזם משחק מלַכלֵך משל עצמו.
.
מרוחים בבוץ, הם פורצים בצחוק ומגלים שהם כבר חברים. המהפך קורה ברגע, כמו בספר הקודם. ככה זה לפעמים.
איתן מציירת רק את מה שצריך, אין לה עניין ברקע. ואחרי שהתרגלנו לדפים הצחים כשמנת של בובינה היא פתאום מטנפת אותם בנתזי בוץ. כלומר – לא רק את בומלך ובובינה היא מטנפת, אלא גם את הדף עצמו, את האיור. וכך נסגר לו מעגל שנפתח בכתמים מבהילים על משקפיו של ילד בודד, והסתיים בכתמי המשחק והחברות של השלולית.
מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי
1.
מל רוזנברג-נבו כתב ספר חכם ומצחיק על ילדה שמחפשת מקום בעולם. ילדה נבונה, אמיצה ומחוברת לרגשותיה. אורית מגיע-שולב ציירה את הילדה הזאת בדיוק.
לא רק ילדים רוצים להשתייך ולהישאר הם עצמם. (אני רק מציינת, כמו שדודה יוכבד שלי נהגה לומר)
זהו גם התקציר של איך נולדה עיר האושר.
2.
הדלתות בסיפור אמנם לא נפתחות, אבל דלתות הספר נפתחות בזו אחר זו. זה ספר של ראשית קריאה. פלא הדפדוף עוד טרי ומוחשי. כל דף שהופכים בזמן הקריאה הוא גם דלת שנפתחת ונוטעת תקווה בלב הקורא הצעיר. ובמילותיו של הנלבב רפאל ספורטה:
(כמעט כיפה אדומה) מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי
.
לידית של הדלת החמישית היא בכלל לא מגיעה (את דלת "לא לגילך" הכי שנאתי בילדות).
הדלת השישית נועדה לאנשים שמדברים ממש בשקט (ראו הוזהרתן: ילדות בלי קול מוחקות את עצמן).
.
מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי, לחצו להגדלה
אמילי ממשיכה ללכת עד שהיא מגיעה למרחב בלי דלתות, ושם היא מציירת דלת ונכנסת לעולם הצבעוני שיצרה. מישהו מתדפק על הדלת היפה ומוזמן פנימה בחיוך: הדלת פתוחה.
4.
הפיתרון מזכיר את הסיפור על הקיסר שהטיל על אדריכל להקים לו ארמון. כשהגיעה השעה, פרש האדריכל ציור נהדר של ארמון לפני הקיסר. הקיסר התרתח ואיים להוציא אותו להורג, ובתגובה פתח האדריכל את הדלת המצוירת ונעלם בתוך הארמון.
אמילי שונה מהאדריכל וגם מאהרן בעל העיפרון הסגול (אף שאורית מגיע-שולב מכירה אותו).
הסיפור על האדריכל הוא סיפור על עיוורונו של הקיסר. אהרן מתקיים בתוך בועת הציור שלו. אמילי לא מתריסה או מסתגרת. היא מחפשת קשר, ואם אין קהילה מתאימה, היא תייסד לה אחת משלה.
והיא לא נדבקת במחלת ההדרה: היא לא יוצרת למשל, דלת לילדות שלא מצאו את הדלת המתאימה. הדלת שלה פתוחה וזה נפלא: סיפור (חף מדידקטיות!) שמתחיל בלא מספיק כחול ומסתיים בשלל צבעים, שנפתח בגזענות והדרה ומסתיים בסובלנות ופתיחות. מה עוד אפשר לבקש?
מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי
.
אורית מגיע-שולב בחרה לצייר את סדרת ההתדפקויות מן הצד; הדלתות מופיעות כקו ומשמשות להקת חימום לקו שממנו תתחיל אמילי את הדלת שלה. בכרכוב הדלת מהדהדת התסרוקת המשולשת שלה.
5.
סוף טוב הכל טוב. אבל העולם שבו אנו חיים מעודד כיתתיות, לאומנות, שנאת זרים. האינטרנט מפציץ אותנו בתכנים דומים לאלה שכבר מצאנו. ואני כמו אמילי מתגעגעת לפתיחות, לשיחה המפרה עם בני אדם. ב"אודות" של עיר האושר כתבתי שהיא נוצרה בשביל "השיחה עם מי שדומה ועם מי ששונה ופותח דלתות חדשות במקום שבו היה קודם קיר". אני כבר לא בטוחה שזה קורה.
מתוך "אמילי ראתה דלת" מאת מל רוזנברג-נבו, איורים אורית מגיע-שולב, הוצאת טל-מאי
בחודשים האחרונים נהפכתי לאבקת חושך מפֶּרוּ. יש דבר כזה בספרי הארי פוטר; ברגע שזורים אותה משתררת עלטה. האופטימיות שלי השתחררה לאטמוספרה כמו בלון הליום שחוזר רק כדי לחנוק את הדגים. כל דבר מלבד חושך נראה לי מלאכותי. אולי בגלל זה נעלמתי, לא רציתי להחשיך את עיר האושר. ואז נתקלתי באגדות מארץ עוד יותר רחוקה שחיברה ואיירה אולה קרבצ'נקו.
דבר ראשון רפרפתי על האיורים. זה ארך קצת זמן, כי איורי הכפולות (הלא מעטים, בסביבות עשרים), לא נפרשים על פני הספר הפתוח כמקובל, אלא נחבאים בתוך קפל כמו סוד כמוס. כך שבמקום לפרוט על הספר, יצא שפתחתי וסגרתי דלתות נייר, ועוד לפני שקראתי מילה אחת קלטתי את התמצית, את המהות העקשנית של הספר: האפלה מתחשרת, מזדחלת, מכתרת, אבל בלב ליבה זורח אור.
יש אפילו דלת כפולה (כלומר שני דפים מקופלים זה מול זה, כלומר איור שמשתרע על פני ארבעה עמודים). כש"הדלת" הימנית נפתחת נראה שהחושך ניצח:
מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו
אבל האור כבר ממתין מעבר לדלת השמאלית (האיור הכפול והמכופל למטה, כדאי ללחוץ להגדלה).
הכפולה הכפולה בשלמותה: השד מוביל את שמשית אל מעבה היער. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו. לחצו להגדלה
אפילו באיור שבו שולף הנחש את שיריה של הגיבורה מתוך ליבה, האור כה זוהר ומסמא שלא ייתכן שיכבה:
מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו.
הפוסט הזה מתייחס רק לשתי האגדות הראשונות המהוות את חלק הארי של הספר. האגדה השלישית היא מפלנטה אחרת, ואין לערבב עצב בעצב.
*
2. אנה: "ילדות לא נועדו להיות פריטים באוסף".
בשתי האגדות הראשונות נחטפת ילדה: "אנה מממלכת הכוכבים", ילדה קסומה שמרפאת בנגיעה קלה "כל מחלה, שריטה, וזנב שהתעקם", נחטפת על ידי מלך אטום ואכזר שמחפש מרפא לאשתו. ב"שתי אחיות" נעלמת ילדה בשם שמשית – מלך שד פיתה אותה לרדת לארמונו שמתחת לאדמה – ולֵילית אחותה יוצאת לחפשה.
אנה עשויה מקצף רך, שירה ואור כוכבים. אין לה שום שריון או נשק למקרה שתותקף. גם לשתי האחיות מן הסיפור השני אין שום אמצעי הגנה. לכל אחת מן השלוש יש הורה רב עוצמה: הים הוא אביה של אנה, השמש היא אמה של שמשית, והירח אביה של לֵילית, ושלושתם חסרי אונים כשזה מגיע לבנותיהם: הים נאלץ לשתף פעולה עם החוטף, הירח לא מבחין בחטיפה המתרחשת מתחת לאפו, והשמש עם כל תועפות אורה לא מצליחה לאתר את בתה. "רק רוח קטנה וביישנית, רוח ששמה הארוך עומד ביחס הפוך לקטנותה – משב-אוויר-הנוצר-כשדברים-נופלים-בטעות", היא לבדה מבחינה בטיפת האור הקטנה שנשרה מעינה של שמשית.
אולה קרבצ'נקו ממשיכה פה מסורת סיפורית של סיוע מיצורים לא נחשבים, אבל כוחות העל של הילדות נמצאים במקום אחר.
אנה נסה מפני הפלצור המכושף של החוטף. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו.
*
3. לי זה נשמע כמו אשמה
המלך שחוטף את אנה מתואר כ"אטום כמו באר שנחתמה באבן", דימוי שאוצר קצת תקווה, כי את האבן הרי אפשר לגולל מפי הבאר. גם שמו "סָגוֹר" מכיל אפשרות של פתיחה (ובסוגרי סוגריים: סָגוֹר נשמע לי כמו דחיסה של הצירוף – סָגִי נָהוֹר, שפירושו המילולי "רב אור", ומשמש במין הפוך על הפוך כינוי לעיוור. אני משאירה את זה פה כאינטואיציה חסרת אחריות, בלי להיכנס לפיתולי הלמה). אכזריותו של סָגוֹר נובעת מייאושו, מחוסר אונים שלו מול מחלתה של רעייתו, שבה הוא נוהג בכל הרוך והעדינות שבעולם. ברגע שהיא נרפאת, עיניו נפקחות: הוא מחוויר ומגמגם ומתבייש במעשיו.
החוטף השני הוא שד אפל ושפל שליבו מלא קנאה, חמדנות ותאוות כוח. הוא "מתרשע להנאתו", וגם שמו, "חורש רע", מעיד על עיסתו. ואפילו הקביעות הנחרצות האלה נסדקות פה ושם: כדי לפתות את שמשית הוא מתחפש לנסיך פצוע. הוא מספר לה שקוסם מכוער ערמומי וחוצפן חטף את אחותו הענוגה – כלומר, מסגיר את תוכניותיו בלי משים, ומכנה את עצמו קוסם מכוער וחוצפן, ובו בזמן הוא קורא לשמשית אחותו. הוא נמשך אל האור שלה. גם האוצר שנשדד ממנו כביכול – סוס לבן כשלג בעל פרסות זהב, שבכל מקום שהוא רוקע נובע מעיין צלול שמרפא מחלות ויבלות – לא נשמע כמו המצאה של מוח חמדני ותאב כוח אלא של לב כָּמֵהַ לריפוי. אחרי שהוא מאבד את שמשית הוא גוזר על עצמו מאסר עולם במעבה האדמה. המספר טוען שהוא עשה את זה מרוב כעס אבל לי זה נשמע כמו אשמה.
"חורש רע" מפתה את שמשית. מתוך "אגדות מארץ עוד יותר רחוקה", כתבה וציירה אולה קרבנצ'נקו. כדאי ללחוץ להגדלה
ולא רק שאין בספר דמוניזציה של נבלים, החמלה מתגלה ככוח-על. טוב ליבן (נטול הקורבניוּת) של הילדות הופך את ליבם של אופורטוניסטים. בזה אחר זה הם מתביישים ומחליפים צד.
מזמן לא נתקלתי בחסד כזה, שמקורו בעומק הלב ולא בעודף סוכר. (אולי בספרי המבוגרים של סלמה לגרלף)
*
.
.
.
עכביש המְסַפֵּר נגיע כבר בפעם אחרת, ועד שנגיע, המיתוס של ארכנה.
.
.
.
*
4. עולם הנפש
כמו בשירה הלירית, העולם שבו מתרחשות האגדות הוא שיקוף של העולם הפנימי.
כשהמלכה האהובה שוכבת על ערש דווי, הממלכה כולה נופלת למשכב: שדות קמלים, נחלים מתייבשים, יערות מתעבּים עד מחנק.
כשאנה נחטפת מממלכת הכוכבים היא מותקפת ונבזזת: הנחש מזנק ושולף את שיריה מליבה, חיית היער שולפת את דמעותיה הקסומות, ורוח השָׂדֶה גוזלת את אורה. זה לא סתם מזל רע, זה בלתי נמנע: אלה כאבי העקירה מממלכת התמימות אל ממלכת המחלה והאובדן שמרוקנים אותה. וכל מה שנגזל אכן חוזר אליה בדרך חזרה (כי בסופו של דבר, איש לא יכול לגזול את תמצית מהותך). נדיבותה וטוב ליבה מצמיחות לה כנפי פרפר ומזכות אותה בשני זרעים: האחד, זרע עצום פועם מרוב חיים, מצמיח לה יער שלם עשיר בצמחים ופירות, והאחר, דמעת זכוכית של נחש (עוד אחד שרשעותו נסדקה), מצמיח לה דיונה קטנה, ועל הדיונות באגדה הזאת אפשר גם לרכוב.
בעידן התמימות היתה אנה בתם של הים ושל אור הכוכבים. הזרעים קושרים אותה גם לאדמה. הם כרוכים בשברון לב, אבל אין דבר יותר שלם מלב שבור.
האיור שלמעלה גם הוא נפתח כמו דלת. מעבר לקיפול ממתינה כפולה שכולה אור.
שנזכה כולנו בקצת אור וחמלה.
גם אולה. בהצלחה, במשפט הדיבה שלה נגד אדיר חבני, ירום הלוי, ויוצרי צל של אמת.
מה שאני מרגישה בימים אלה גדול עלי בכמה מספרים. לרגעים נדמה לי שכל האברים הפנימיים מסתחררים לי בתוך הגוף ואני רק מתפללת שיחזרו למקומם בשלום.
שני פרוייקטים שליוו אותי במשך שנים ארוכות הסתיימו פתאום ביחד, בבת אחת. בפוסט הקודם כתבתי על 17 שנות בנות הדרקון, אבל את שש השנים האחרונות ביליתי במסע דילוגים בינן ובין תום זיידמן-פרויד מאיירת גאונית, פורצת-דרך שפעלה בברלין בשנות ה-20.
ספר תום שערכתי יחד עם עדה ורדי – שגם עיצבה אותו לעילא – הוא יומן המסע של כל אחת מאיתנו ביצירתה המסעירה, בצד כותבים נוספים, חיים ומתים, שהצטרפו אלינו להרפתקה.
כריכת ספר תום, מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד. עורכות מרית בן ישראל ועדה ורדי. שיתוף פעולה בין "אסיה" ו"מנגד", הוצאות לאור. כותבים וכותבות: מרית בן ישראל, עדה ורדי, גיל וייסבלאי, ולטר בנימין, ענת פרי, רונלד שטארק. עורכים נוספים: שי מנדלוביץ, תמי מיכאלי. מתרגמים – מאנגלית: עטרה אופק. מגרמנית: גדי גולדברג, ענת פרי.
*
לספר תום יש חשיבות היסטורית: הוא גואל אוצר תרבותי שכמעט אבד, אבל בשבילי הוא אפילו חשוב יותר כמקפצה לעתיד, כהצעה עכשווית לנער, להפרות ולהרחיב את גבולות האיור.
למשל? הגישה המסורתית, המקובלת עד היום, רואה באיור אמצעי המחשה ותיבת תהודה למילה הכתובה, אבל למה לצמצם את המאייר לתפקיד ההד של הסופר? הרי אין שני אנשים, ולו גם ידידי נפש, שמרגישים וחושבים באופן זהה. והדבר הזה שמתוייג בחיוביות כ"נאמנות לטקסט" הוא גם סוג של "תיאום גרסאות" שמשבש את האמת.
חדשנותה עוצרת הנשימה של תום נובעת בין השאר מחסינותה המפליאה לכל סוג של סמכות, אפילו לסמכותו של הטקסט. האיורים שלה קשובים לטקסט, אבל לא מסכימים איתו בהכרח. וגם זו דרך לחלוק לו כבוד: לשוחח איתו, להזמין כל ילד וכל ילדה, להצטרף לשיחה, לחשוב, לגבש דעה עצמאית. ריבוי הקולות שהיא מציעה חוגג את העושר של העולם עם כל הכאב הכרוך לפעמים בחגיגה הזאת. אני לא יודעת איך היתה הילדות שלכן, אבל שלי לא עברה בריקודים. ותום זיידמן־פרויד היא בין השאר המרים ילן־שטקליס של האיור. היא נותנת מקום לכאב, לטראומות, לא באופן סטרילי ודידקטי אלא בתעוזה ובעדינות אמנותית שנוגעת בעומק הנפש ומקטינה את הבדידות.
ויש לה יכולת מפליאה להזין ולהפרות את שפת האיור בתפיסות מאמנויות אחרות.
התיאטרון למשל מבוסס על הפער בין טקסט לסבטקסט. את הטקסט מספק המחזאי, אבל כדי לממש אותו נדרש גם סַאבְּטֵקְסְט (subtext), שאותו נדרשים השחקנים לגלות בעצמם, בעזרת הבמאי. הסאבטקסט הוא הטקסט הסמוי, המושתק, שמבטא את רגשותיהן המוכחשים או המוסתרים של הדמויות. מן המתח בינו ובין הצהרותיהן הגלויות נולדות דמויות מורכבות ומלאות חיים. ותום מתרגמת את הכפילות הזאת לאיור. גם כשהאיור הגלוי מגבה כביכול את ההצהרות של הטקסט, ה"סַאבְּאיור" מסגיר את מה שנכבש והודחק (איך בדיוק זה קורה? הכל כתוב ומודגם בספר תום). האיורים שלה מנפצים את תקרת ה"אילוסטרטיביות", שוברים את קללת האחד-לאחד כשהם זוכים בתת-מודע.
וכמו התיאטרון כך גם המחול, הגותיקה, האקספרסיוניזם, הרומנטיקה, המודרניזם, האוונגרד, שכולם מוטמעים ביצירתה בתקופות שונות. זה הקסם שלה, אחד מהם, הקלות שבה היא מבליעה תרבות מבוגרים בספרי ילדים מבלי שייראו כמו נחש בריח שבלע פיל.
חידושיה הרבים פרושים על פני מאות עמודי הספר ומלווים בלמעלה משלוש מאות איורים שובי לב. ההתפתחות האמנותית שלה מסחררת כמו רכבת הרים בלונה פארק, כאילו ידעה שזמנה קצוב (היא מתה בטרם עת, בגיל 37). ברגע שהיא מפצחת איזו תגלית היא ממשיכה להרפתקה הבאה. והמשותף לכולן הוא כבוד מוחלט לבני האדם הצעירים שקוראים להם ילדים, ליכולותיהם ולחוויותיהם, לתשוקת המשחק שלהם ולכאבם.
באחד מחלומותיו של "דיוויד החולם" (ספר מופלא שאיירה) הוא נתקל בחומה שחוסמת את דרכו, ואז מגיע שער, עוצר מולו לרגע כמו אוטובוס בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה. כולנו מוקפים חומות, חלקן בלתי נראות, שחוסמות את דרכנו, ואני מקווה שספר תום יהיה מין שער כזה, שיעצור לכל אחד ואחת בתחנה החלומית שלה.
"זה פרויקט כל כך מרהיב, כל כך יוצא דופן, שכל ניסיון לסכם אותו בכמה משפטים הוא כמעט בגדר חוצפה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתעכב על "ספר תום" — כינוס מקיף ראשון ליצירתה הווירטואוזית של המאיירת הנשכחת תום זיידמן־פרויד, מלווה במאמרים פרשניים, וירטואוזיים לא פחות, של מרית בן ישראל, ומעוצב באופן וירטואוזי על ידי עדה ורדי. מאיה בקר, הנבחרים, הארץ 26 באוקטובר, הטקסט המלא כאן.
היצ'קוק הסביר פעם לבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," אמר, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מן ההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."
זהו תיאור הוגן ומדויק של "סצנת המיטה" הנודעת מ"כיפה אדומה"; ילדים הלא שומעים כל סיפור שוב ושוב, כך שהם יודעים בדיוק מתי יטרוף הזאב את הילדה: קודם היא תשאל על האף: "סבתא, למה יש לך אף ארוך כל כך?" והזאב יענה: "כדי שאוכל להריח אותך, ילדתי החביבה." ואז יגיע תורן של העיניים, ושל האוזניים, ורק אז היא תגיע לפֶּה ו… הדיאלוג מתַפקד כמו אותו שעון, שהיצ'קוק משלב בתפאורה; השאלות והתשובות הקצובות, הזהות בצורתן ובאורכן, הן המקבילה הסיפורית לשנתות השעון. ככל שה"מחוג" מתקרב לפה, מתעצמים המתח והחרדה. (מצוטט בשינויים קלים מסיפורים יכולים להציל, שיחת היצ'קוק טריפו בתרגומי).
איור, גוסטב דורה (1883-1832)
קשה להתחרות באיור האיקוני של דורֶה, באבסורד, באינטימיות המשונה, האמון, התמימות, האימה (ונגיעת הדראג וההומור האפל שמספקת מצנפת השינה של הסבתא). ואז הגיע תורה של יואננה קונסחו לאייר את כיפה אדומה. היא בחרה לאייר שתי גרסאות ברצף: קודם את גרסת שארל פֶּרוֹ (1697) שבה כיפה אדומה נטרפת לתמיד בתוספת אזהרה מזרים וזאבים חנפים שאורבים לילדות יפות, ואחריה את הגרסא הנפוצה יותר של האחים גרים (1812, 1815) שבה מחלץ הצייד את הסבתא והנכדה ואבנים כבדות נתפרות לתוך בטן הזאב.
כיפה אדומה, איירה יואננה קונסחו, כריכת הספר בתרגום הצרפתי (במקור הוא יצא לאור בקוריאה)
כשאני מאיירת אני כותבת את הסיפור מחדש באמצעות דימויים. אני לא חושבת שהאיור אמור לשרת את הטקסט. בשום פנים. מעניין אותי ליצור דיאלוג בין הטקסט לתמונות, כך שכשישובו וייפגשו במרחב של ספר, הם יוכלו לבטא דבר מה חדש ובלתי צפוי, לפלס דרכים חדשות, להציע אפשרויות חדשות לפרשנות, להפתיע, להפריע, להטריד, לעורר שאלות. וזה אפשרי לטעמי רק כשהטקסט והדימויים נותרים חופשיים ונבדלים זה מזה, כשהאהבה השוררת ביניהם לא מטשטשת את המובהקות של כל אחד. כמו שניים שנותנים ידיים כשהם פוסעים בדרך; היופי הוא במפגש, במערכת היחסים. ככה זה בשבילי גם בספר.
כשהיא משחררת את איורי כיפה אדומה מן הריקוד הצמוד עם הטקסט, היא פותחת עולם ומלואו של עושר ומורכבויות; ראשית היא מוותרת על הברדס האדום (שכבר חרוט מן הסתם בזוויות העין של הקוראים, נעדר-נוכח כמו רוח רפאים).
בגרסת שארל פרו, היא מחליפה את הברדס בשני חוטי צמר אדומים הנקשרים כסרטים לקוקיותיה של כיפה אדומה. אחד הסרטים נמשך אחריה כמו חוט אריאדנה ומסמן את דרכה בתוך היער, ובהדרגה, במהלך שעשועיה עם הזאב (משחק מחבואים שמדגדג הסתתרות אמיתית של אימה, ומשחק קפיצות שבו הזאב המתחזה אוסף את חלק גופו התחתון כמו שהילדה אוספת את שלה לתוך שמלתה), החוטים נפרמים והולכים לאיבוד. כשאחד מהם צץ בתקריב על כפתו השעירה, חדת הטפרים של הזאב, כבר ברור שהיא אבודה.
ובגרסת האחים גרים האבולוציה האדומה נמשכת: סרטי השיער מתגלגלים בפקעת צמר. כיפה אדומה יושבת על ברכי הזאב הענקי (כמו ילדונת על ברכי סבתהּ) ועוזרת לו לגלגל את החוט לפקעת כדורית. הרתיעה והבהלה שמעורר הציור מנערות את האבק מסצנת המיטה (שבכל זאת נשחקה מעט במהלך השנים). בהמשך הסיפור יהפוך חוט הצמר לחוט של דם הניגר מפי הזאב, לחוט שבו נחסם פיו ונתפרת בטנו, וגם לחוט שבו תרקום כיפה אדומה את סיפורה.
יש הרבה איורים נפלאים בספר. הנפלא מכולם (אולי בגלל חולשתי המוּלדת לצמות) הוא זה שבו הזאב קולע את צמתה של הילדה. וכיוון שהסריקה לא צלחה נתבונן בסקיצה מוקדמת:
יואננה קונסחו – מתווה לאיור, כיפה אדומה
הכל נמצא כאן: האמון השערורייתי שבו היא מפנה את גבה לזאב, התמימות הנוראה, האינטימיות שבה הוא אוחז קווצת שיער בפיו במהלך הקליעה. כדור הצמר האדום שעליו הוא דורך כדי למנוע ממנו להתגלגל. קצהו האחר של החוט כרוך על קרסולה של הילדה, והופך את כדור הצמר לתואֵם כדור ברזל שאוזק אותה פן תברח. באיור הסופי המלא, יש מאחורי הזאב סבך אפל של עלים מוארכים ומאיימים כמו זנבו, ועציצים לבנים מנופצים, בעוד שלפני הילדה הסבך מבוית והעציצים שלמים. אבל גם לסקיצה יש יתרונות משלה:
אני אוהבת לצייר על פיסות נייר ישנות שאני מוצאת … פיסות נייר שהיו בשימוש, שכבר חיו, שהזמן הותיר בהן עקבות, דמעות, כתמים, קיפולים. ניירות שהצהיבו באור, או להפך – דהו … שאנשים מיששו, ואף כתבו עליהם.
כך אומרת קונסחו באותו ראיון (בדומה להוראות של יהודה עמיחי למלצרית: "אַל תּוֹרִידִי אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצַּלָּחוֹת / מִן הַשֻּׁלְחָן. אַל תִּמְחֲקִי / אֶת הַכֶּתֶם מִן הַמַּפָּה! / טוֹב כִּי אֵדַע: / חָיוּ לְפָנַי בָּעוֹלָם הַזֶּה.")
הזאב המחוק ברישום מתפקד כסוג של אנימציה ותנועה לעבר הילדה.
ובסוף הספר, כשכיפה אדומה רוקמת את סיפורה על מפית, הסימביוזה בינה לבין הזאב עולה מדרגה: לא ברור האם הוא מושך לה בצמה (עם כל האהבה-תשוקה הנשרכת אחרי המחווה), כלומר האם זו בכלל קווצה משערה שהוא אוחז בפיו, או אולי הלשון ארוכה שבה הוא מלקק את ראשה.
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 
