זהו הפרק השלישי במיני סדרה "שמלות של כאב"
*
בנות לילית מחפשות חתן
יש פתגם כזה ביידיש "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אני לא בטוחה לגבי החיים, אבל לפחות באמנות – אני אוהבת תקלות, אוהבת את השיבוש, את אובדן השליטה, את משיכת החבל בין החיים לאמנות. (גולת הכותרת של סעודת הפיות למשל, היתה בשבילי קפיאת הלב של הדס עפרת והמאמץ שנדרש לביתורו).
הסכנה תמיד קיימת. כל שכן כשמערבים את הקהל במופע. את פותחת דלת ואת לא באמת יודעת מה ייכנס. לפעמים את מנחשת, או נותנת הוראות; כמו יוקו אונו למשל, שהזמינה את הקהל לגזור את בגדיה, או מרינה אברמוביץ שערכה על שולחן את מכשירי העונג והכאב שלה וכתבה את הפתק הגורלי שמסיר כל אחריות מהקהל למשך שש שעות.
אבל לפעמים, כמו אצל פול אוסטר את מתחילה משהו, ואין לך מושג לאן זה יוביל.
אי אז, בסוף המאה הקודמת, חברו רות גרון, עדי לירז וקרן בית אש לשלישייה בשם "בנות לילית", שארגנה מסיבות של מוסיקה אלקטרונית סביב נושא מתחלף. עדי וקרן היו אחראיות על המוסיקה. רות (שהיתה אז תלמידה שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי) טיפלה בצד המיצגי; המסיבות התרחשו בלוקיישנים לא שיגרתיים והתאפיינו בשמות מתגרים; "הבנות מלקקות את הפצועים", כך נקראה המסיבה הצבאית שהחמצתי. אבל את "הבנות מחפשות חתן" אני זוכרת היטב, כולל הפער בין התוכנית למציאות.
הלוקיישן שנבחר היה אולם חתונות מפוקפק בנמל תל אביב, הרבה לפני ששופץ (כשרות תשלח את התצלום, תראו בעצמכם). את הקישוטים, המיצבים, הוידאו והמוסיקה אני זוכרת במעומעם. אבל כמה מהכלות "נחרתו לי בזוויות מחטים בחודי העין", כמו שאומרים באלף לילה ולילה.
*
ראשונה
ראשונה היתה כלת המרנג. היא ניצבה על עגלה, לבושה בקרינולינה של נשיקות מרנג. העגלה נדחפה אל תוך הקהל על ידי חתן שהיה בו משהו מן הסוחר, ואפילו מן האלטע זאכן, ומשהו מן הכוהן-תליין. זה היה מודע; אני זוכרת דיבורים מעורפלים על קורבן, ומין שילוב מוזר בין קיטש לסקס, כמו אצל הצמד האמנותי פייר וז'יל (ראו בהמשך). אבל כלת המרנג יצאה וחזרה בשלום. הקטע הזה עבר ללא אירועים מיוחדים.
שנייה
ואז הגיע תורה של כלת גביעי היין. טלי קרן (הרביעית מגרון עמוק) לבשה שמלת סאטן לבנה ישרה וארוכה, שאליה הוצמדו עשרות גביעים אמיתיים מלאים ביין אדום. היא דמיינה איך תסתובב בין האנשים, תקטוף גביע מגופה ותעניק אותו למי שתבחר. שפת הגוף המתוכננת היתה אדנותית. היא ראתה בעצמה מעין מלכה שמרעיפה מטוּבהּ על ההמון. אני זוכרת שמישהו תהה מה ייעשה למי שינסה לקחת גביע בשירות עצמי. טלי ענתה שבמקרה כזה היא תכה באצבעותיה על כף ידו (ביהירות קלילה וצוננת) כדי לסמן שזה אסור.
בערך באמצע המסיבה היא יצאה ונעמדה בראש המדרגות שירדו מהגלריה לאולם. באותו זמן עמדתי בקצה האחר של החדר. בגלל המרחק לא ראיתי את הגביעים השקופים, רק את האדום הבוהק של היין שכמו קולף מן הזכוכית (ובעצם מן הפלסטיק – גביעי הזכוכית הכבדים הוחלפו בפלסטיק הקל). היין החשוף רטט בגלל הבאסים כאילו היו בו חיים. הרושם היה מוזר: שמלת סאטן צחורה ועליה מעין ספק-פרחים-ספק-פצעים רוטטים ומנצנצים.
טלי עמדה איזה זמן ללא נוע ואז התחילה לרדת בחגיגיות, מדרגה-מדרגה עד שהגיעה לקהל. האנשים לא המתינו שתבחר, שתגיש, שתקטוף. הם שלחו ידיים ותלשו את הגביעים מהגוף שלה. מחוות האיסור הקרירות נבלעו במהומה הכללית. טלי נבהלה והיכתה על ימין ועל שמאל, מה שלא הרתיע את האנשים. הם צבאו עליה מכל העברים וקרעו את היין מהבטן, מהתחת, מהגב. היא נמלטה משם בפאניקה, כמו שלגייה, והגיעה אל אחורי הקלעים פרועה ומתנשפת, שמלתה מוכתמת באדום.
וולט דיסני, שלגייה נסה על נפשה
.
הנערה שזה עתה נאנסה, או סטייה קטנה ומתבקשת מהמסיבה של בנות לילית
חייה ואמנותה של הדס גרטמן (שגם אותה היה לי העונג ללמד בשעתו), זרועים בשמלות. ב"אופנוביוגרפיה" שלה היא מספרת איך נהגה לעלעל ב"לאישה" בנעוריה ולגזור משם תמונות אופנה. לפעמים צורף לתצלום כיתוב. פעם נתקלה בתמונה של צעירה פרועה ומלוכלכת שבגדיה שסועים, ומתחת היה כתוב: "דיוקן הנערה שזה עתה נאנסה".
בחיי. בחייה.
VOODOO GIRL, איור ושיר – טים ברטון. וזו הקללה שלה, אומר השיר, כשמישהו מתקרב אל נערת הוודו, הסיכות רק ננעצות עמוק יותר בלבה…
.
הכלה החסרה
ובחזרה למסיבה: באוויר, במקום השמור בדרך כלל לנברשת, נתלתה כלה, כלומר שמלת כלה. השמלה היתה מעט דחלילית ומעוותת ממשקל הזיקוקים שהיו נעוצים בה כמו בחפץ וודו, או כמו החיצים שננעצו בבשרו של סבסטיאן הקדוש. כולם חיכו שיציתו אותם. כמו שמחכים לאקדח של צ'כוב, זה שמופיע בהתחלה ויורה בסוף.
.
אנטונלו דה מסינה, סביבות 1430, סבסטיאן הקדוש. החיילים ירו בו חצים כה רבים עד שנראה כמו קיפוד אנושי. אבל דווקא מן המתקפה הזו הוא החלים. יותר מאוחר אמנם, הולקה למוות.
לורנצו קוסטה, סבסטיאן הקדוש, 1490
אל גרקו, סביבות 1600, סבסטיאן הקדוש
מאנטניה, סביבות 1506, סבסטיאן הקדוש
סבסטיאן הקדוש של הים, פייר וז'יל (קיטש וסקס)
סיגלית לנדאו, מתוך הפיתרון האינסופי. אצל לנדאו החצים לא יוצרים קיפוד אנושי אלא טווס
.
ובחזרה לשמלת הזיקוקים
מתישהו בשיא המסיבה הודלקו הזיקוקים. השמלה שנתפרה כפי שהתברר, מבד סינתטי, התלקחה מיד. האש ניתקה את החוטים שעליהם נתלתה והיא צנחה ארצה בוערת כולה. מיד הסתערו עליה גברים מבאי המסיבה, ורמסו אותה ברגליהם עד שהאש כבתה.
על זה רציתי לכתוב. על האלימות (לא רק נגד השריפה, גם בהמשך לכלת גביעי היין). על הניגוד בין הפנטזיה על שמלת הכלה הצחורה המרחפת כמו לוסי בשמי היהלום של הזיקוקים, לבין הגברים הרומסים בכוח את השמלה הבוערת המשחירה. כמו ביוב שפורץ החוצה בהפתעה. הצפה מהתת מודע. שמלת השבת של חנהל'ה, רק בכוון הפוך.
***
עוד באותו עניין
בנאלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל
על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)
פוסט הכאב הגדול של מרינה אברמוביץ
חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון
*
שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים
.
*************************************************************
*************************************************************
ולא קשור אבל חשוב מאד בראשון לינואר לא יהיו יותר ספרים.
מצגת של תמונות מספריית גן לוינסקי ביוטיוב
ספריית גן לוינסקי, צילם יותם גדרון
***************************************************************
***************************************************************
כן, מרית, אכן כאלה אנחנו "הגברים" פותרים כל בעיה באופן ישיר ואם אפשר אז גם באלימות.
חז"ל מספרים סיפור נהדר על ההבדל בין דרך הגבר להתמודד עם קושי לדרכה של האישה:
"אותם בריונים שגרו בשכנות לר' מאיר היו מצערים אותו רבות.
(לר' מאיר היו בשכונה פרחחים שעשו הרבה רעש בזמן שרצה ללמוד. בכל זאת טברינים)
רצה ר' מאיר לבקש רחמים עליהם, שימותו (ר' מאיר התפלל למותם. מוטב להם שימותו, משיחיו וימשיכו לחטוא).
הנה ככה פועל גבר גבר בחיים, אפילו שהוא רב, מפריעים, אז שימותו.
אמרה לו ברוריה אשתו: על מה מבוסס רצונך? האם מפני שנאמר "ייתמו חטאים מן הארץ…"?! והרי לא כתוב חוטאים, אלא חטאים! ועוד, קרא את סוף הפסוק- "…ורשעים עוד אינם", כיוון ש"ייתמו חטאים"- "רשעים עוד אינם"! (כלומר הרשעים יחדלו מלחטוא ולכן לא יהיו עוד רשעים) לכן, עליך לבקש עליהם רחמים, שיחזרו בתשובה. ואכן, ביקש עליהם ר' מאיר רחמים, וחזרו בתשובה".
וכך פועלת האישה. אתה רוצה שייתמו חטאים מהארץ? חנך את החוטאים במקום להשמיד אותם.
נדמה לי שמהדברים עולה שברוריה הבינה יפה משהו שהוא מסובך מדי לגבר (לכל גבר ובכל תקופה. מלבד קארל מארקס) שההוויה קובעת את התודעה. ומי שרוצה לשנות באמת את התודעה יפעל לשינוי ההוויה.
דודו, נסיבות מסוימות מבליטות גברים מסוימים. והסיפור על ברוריה נפלא.
מרית קרובתי, משהו כאן היה תזזיתי מדיי עבורי, אבל יכול
להיות גם ששתיתי היום יותר מדיי יין במשך היום.
סנט סבסטיאן הוא סיפור הרבה יותר אכזרי מכפי שהתמונות מציגות אותו
כלומר מדובר בליגיונר רומאי בכיר שהחליט להתנצר, כתוצאה
מכך החליטו להוציא אותו להורג (מדובר ברומא שלפני הנצרות)
תחילה הוציאו אותו להורג על ידי כתת יורים של חצים, ואח"כ כאשר בדרך נס
שב לחיים (לפי חלק מן המקורות, שלושה ימים כמו ישו) היכו
אותו הלגיונרים הרומאיים למוות. הפעם בהצלחה. הוא לא קם יותר.
והייתי מציין גם את לורקה ודאלי שהעריצו את דמותו (אפילו ניהלו התכתבות עניפה בעניינו, ולורקה גם צייר סנט סבסטיאן משלו). גם מומוס בחר להציג את עצמו
כסנט סבסטיאן בפתח אלבומו הראשון Circus Maximus
(1986).
איי, עכשיו הבחנתי כי הזכרת שסנט סבסטיאן הולקה
אחרי הירי… לא שמתי לב בקריאה הראשונה (טוב, כפי שציינתי,
אני מעט מבוסם).
על האגדה שהביא דודו כדאי לעיין גם בתלמוד ירושלמי
מסכת סנהדרין פרק ד' הלכה ט' בסוף הגמרא שם ובביאורו
של בעל 'קרבן העדה' (ר' דוד פרנקל, רבו של הפילוסוף משה
מנדלסון, איש ברלין, בן המאה השמונה עשרה), הכותב על דברי הגמרא
'אף מפלת הרשעים אינה שמחה לפני המקום' דטוב טוב
היו אם היו חוזרים בתשובה לפני יתברך. כלומר, עדיף שבעיניי
הקב"ה שאנשים ישובו מדרכיהם הרעות וייטיבו מעשיהם,
ולא ייפלו בזדונם.
עוד דבר, האגדה שהבאת דודו, שאני חושב שמקורה הוא התלמוד הבבלי,
מנוגדת לדמותו של ר' מאיר כפי שעולה מכמה וכמה מקורות ארץ ישראליים (משנה, מדרשי הלכה, תלמוד ירושלימי, בראשית רבה).
כן שועי, אני מודע לכך שחכמי ישראל עוברים
טרנספורמציה כאשר הם עוברים מהירושלמי לבבלי
טרנספורמציה זוהי סובלימציה (-:
פעם עוד אכתוב על כמה וכמה עלילות שנתקבעו
בזכרון היהודי לדורי דורות, שאין להם כל יסוד
במקורות ארץ ישראליים הקרובים יותר לתקופת
התנאים ועל פניהם אם אכן התרחשו אי-פעם היו
ודאי צריכים להיזכר היכנשהו.
בכלל לטעמי הבבלי הוא טקסט תיאולוגי-פוליטי, שבא
לאחד את קהילות ישראל תחת מרותן של ישיבות בבל.
בתקופת הסבוראים ותחילת הגאונים (עריכות התלמוד)
הטילו חרם על כל קהילה שלא קיבלה את מרות הבבלי ואת פסקי הסבוראים/גאונים, קרי: הוציאו מכלל ישראל קהילות שנלחמו על מנהגיהן הישנים
ועל הזכות לקיימן.
שועי, באמת זכרתי שלורקה צייר את סבסטיאן אבל לא מצאתי את הרישום!
ולפי אביעד קליינברג – סבסטיאן היה כבר נוצרי מלכתחילה ופיקד על קוהורטה כדי לחזק את המעונים על נצרותם.
לפי הרושם המאד לא מדעי שלי, יש יותר ציורים של סבסטיאן משל כל קדוש אחר, אם בזכות הדקורטיביות התכשיטית של החיצים ואם בזכות המוניטין שלו כקדוש המגן מפני מגפות – קודם הדבר ואז המגפה השחורה.
שלום שועי
מעניין איך הירושלמי מטפל בסיפורים על סמכות חכמים. למשל, כשרבן גמליאל מכריח את רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל בחשבונו. אני לא טובה בחיפושי מקבילות בירושלמי. גיליתי את זה השבוע וזה ציער אותי מעט.
מרית, לפי ההצלחה של סבסטיאן בימי המגפה השחורה
הייתי לוקח לי פטרון אחרים להגנה… האיור של לורקה הובא באסופה שערכה רנה ליטוין חלום וברונזה (הספריה החדשה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2001)
ויש גם את הציור של דאלי שהחל את ההתכתבות. לא יודע על מה קליינברג הסתמך בקובעו כי סבסטיאנוס היה נוצרי לכתחילה (צריך לזכור כי לחלק מאבות הכנסיה היה קשה להזכיר את עברם הפגאני של קדושיהם; למשל, אילולא פרסם אוגוסטינוס מהיפו ב"וידויים' שלו
את היותו מאניכאי-פגאני שעבר לנצרות, מסופקני האם הכנסיה היתה טורחת להעלות עובדה זאת על ראש שמחתה).
רוני, המקור ההוא שהבאת מקורו במשנה (מסכת ראש השנה
אם אני עוד זוכר נכון). אין מה להצטער. הספרות היהודית
מליאה בכל מיני טיפוסים, בכל מיני מצבים. מה שקשה לי
יותר הוא שההיסטוריה היהודית כמעט ולא סופרה. רוב היהודים
חיים מפיהם של מיתוסים כאלו ואחרים שלעתים הקשר בינם ובין
המצויאות מקרים בהחלט. כל כך הרבה דברים רחומים ואכזריים
נמחקו מכל מיני סיבות מן הזיכרון היהודי שזה מדהים למדיי.
קליינברג טוען שלפי כל המקורות הוא היה נוצרי מלכתחילה (ואם קדושים וצדיקים היו נשפטים לפי ביצועיהם, הם היו מחליפים ייעוד).
ובאשר ללורקה – נכון, נכון! איכשהו אני לא מרבה לפתוח את הספר הזה (אני שפוטה של אליעז). וב"אוברס קומפלטס" שלי לא מצאתי. מסתבר שהוא כולל את כל הטקסטים של לורקה אבל רק חלק מהציורים ומהמוסיקה שהלחין.
מרית, אני יודע כבר את דעתך המהורהרת באשר למרטירים
של אמנות; כנראה שלורקה הוא אחד מהם. קשה שלא לחשוב
עליו כסוג של סבסטיאנוס.
לאליעז יש את היופי שלו, אבל ככל שחולף הזמן, אני חי יםה
גם עם סערי. וליטווין ככל הנראה תרגמה נאה את הדואנדה,
אז גם עליה אין להלין.
והספר שלך הספרדי הוא באמת שכיית-חמד//המאסף הלורקאי
הטוב ביותר שראיתי בחלד.
שועי, אני לא חושבת עליו כעל מרטיר. בשבילי הוא על החיים, לא על קורבנות וכפרה.
סערי עדיין זר לי. אצל ליטווין אימצתי את הדואנדה וגם את "ככלות חמש שנים". היתר עוד לא נדבק.
ובל נשכח שבין דפי הספר הספרדי שלי (כלומר של לורקה) נח יסמין מיובש מחצר הבית בגרנדה. הייתי שם עוד בימי פרנקו. השכנה פתחה לי את הבית. וכשחשה באהבתי קטפה יסמין ותחבה לידי. וזהו צאצא של היסמינים שריחם היה כה עז בלילה, על פי לורקה, שהוא היה מתעורר בבוקר עם כאב ראש לירי.
(-:
וישנה גם אפשרות רביעית…
("כס הדמים" של קורוסאווה. לא יודע מי הוסיף את הפסקול, שהזכיר לי את תכניות בני היל בערוץ הראשון של שנות השמונים, אבל זה ללא ספק מצליח לרכך את האימה, ועד החץ האחרון זה נדמה כאילו להיות מפגן תנועה וירטואוזי מן הסוג שאפיין את באסטר קיטון ואת צ'רלי צ'פלין… מה שהחלפת מוסיקה מעוללת לטושירה מיפונה חמור הסבר)
(( 🙂 ))
מרית, מפתיע בכל פעם מחדש הסחף הזה אצלך, מ"תקלות" במייצגי אומנות, דרך שלגיה המורובידית ועד החיצים הנעוצים בגוף המדמם (עוד דימוי ועוד ועוד- הפיכת החץ הנעוץ לבגד והפכו) ועד ברוריה הנהדרת (זה כמובן שייך לדוד)
מרתק מרית ומזעזע מה שעברה טלי קרן, גם בשל הפולשנות שנהגו בה, גם בשל הפער בין הציפייה לממש. מרותקת לתנוחת הדמויות בחלק מהציורים, תנוחה מסורתית שוודאי אינה מתארת את שפת הגוף של מי שחדור חיצים.
איריסיה, סחף זו מילה קצת טעונה וגורלית. זה יותר דומה לגלישה בתחושה 🙂
סמדר, לא רק שפת הגוף. למעט מאנטיה גם להבעות הפנים אין שום קשר למציאות. אני כל כך רגילה שלא שמתי לב. תודה שהצבעת.
מרית, כדי להתפוגג לרגע מן הכאב הטמון בשמלות,
להלן קטע בובנאי משובב נפש, חסר עומק, שטחי
ומבדר באופן עמוק מני חקר. מוזמן, כל מי שרוצה
לנוח לרגע משמלות הכאב. אחר כך אפשר לשוב
אליו (לכאב), כי הוא תמיד יהיה שם לפתח רובץ:
http://www.facebook.com/#!/photo.php?v=178685052185062
דודו, אם כבר בובות אני מעדיפה את שיבוב הנפש הזה… (ויש גם חלק שני ושלישי)
מרית, כבר באמצע השורה הראשונה הייתי חייב לעצור, ועקב אמירתך "אני לא בטוחה לגבי החיים, אבל לפחות באמנות – אני אוהבת תקלות, אוהבת את השיבוש, את אובדן השליטה, את משיכת החבל בין החיים לאמנות." – אני חייב לתת לך את הלינק של האתר שלי בבנד-קמפ, שמה כל יצירותי בנויות על העקרון הזה: https://rajul.bandcamp.com/. זה בדיוק ההסבר שאני נוהג לתת בע"פ ליצירתי שם, ובקרוב, אני מקווה, אעלה אותו על הכתב שם.