אני לא מאמין שאי פעם כתבתי ספר ילדים. אני לא יודע איך כותבים ספר ילדים. איך ניגשים לדבר כזה? איך מתיישבים לכתוב ספר ילדים? זה שקר.
מוריס סנדק (ארץ יצורי הפרא וכולי) בראיון שלמטה.
זה לא סוד שעיר-האושר מופקדת בין השאר על פתיחת המעברים מילדות לבגרות. ההפרדה מקפחת את שני הצדדים ופוגעת בשלמותם האנושית. בדרך כלל התנועה חד-סטרית, קל יותר לחשוף את המורכבות הפואטית והרעיונית של יצירות שנועדו לילדים, או שמתויגות ככאלה. רק לעתים רחוקות יוצא לי לנסוע בכיוון ההפוך. אולי כאן במידה מסוימת, או כשאתגר קרת ודוד פולונסקי הגישו לי את זה על מגש.
והפעם מבחר משירי נתן זך למבוגרים (מתוך "שירים שונים" ו"כל החלב מהדבש") שהם בו-בזמן גם שירי ילדים אקזיסטנציאליסטיים, מלאי מוסיקליות, רגש, דמיון.
זאת גם הצעה לשיחה, וגם לסֵפר.
*
אני יושב על שפת הרחוב
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמִסְתַּכֵּל בָּאֲנָשִׁים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים
שֶׁאֲנִי בָּהֶם מִסְתַּכֵּל.הַאִם כָּךְ מִסְתַּכֵּל בָּנוּ הָאֵל,
מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,
מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל?אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.
לְפִי שָׁעָה
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמִסְתַּכֵּל.
*
ענק
אֲנִי עֲנָק וְרַק
אֲנִי עֲנָק. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵרִים
אֶת רֹאשִׁי, כּוֹכָבִים
נוֹגְעִים בְּרֹאשִׁי. כַּאֲשֶׁר אֵינֶנִּי מֵרִים,
אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵשִׂים
אֶל לִבּוֹ, שֶׁאֵינֶנִּי מֵרִים.
*
השיר הבא מתכתב עם "מיכאל" של מרים ילן שטקליס (שגם הוא כפי שהראיתי, עומד בכל הקריטריונים של שירה איכותית למבוגרים).
לבדו
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מתמהמה והוא לבדו
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא
*
תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך
שאול שומע מוסיקה.
שאול שומע.
איזו מוסיקה שומע שאול?
שאול שומע מוסיקה
אשר נותנת לו רפאות.
שאול שומע מוסיקה.
מוסיקה שמוע שאול.
והאנשים סביבו אינם, כאילו
נעלמו, נאלם כל העם.
כי שאול שומע מוסיקה.
האם זאת היא המוסיקה
ששאול צריך היה לשמוע
לעת כזאת?
כן, זאת היא המוסיקה ששאול
צריך היה לשמוע לעת כזאת
כי אין אחרת עכשיו
ואולי לא תהיה
עד הגלבוע.
*
ציפור שנייה
רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.
הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.
צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוֹם מוֹתִי.
עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.
אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.
מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ
לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.
*
פרדה סופית
כאשר הלכה ממני נערתי
לבשתי את חליפתי החדשה
וירדתי לקפה.
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה,
שמן
ורזה.
ולשמן היו שני פרחים אדומים
על החזה.
כאשר נכנסתי וראו אותי,
קם הרזה
והכריז:
זהו
זה.
*
כשהלכה ממני נערתי
כשהלכה ממני נערתי,
כתבתי פעם,
הלכתי לבית הקפה
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה, שמן ורזה
ולשמן היו שני פרחים אדומים על החזה.של השמן (אך לא
של הרזה).
למעשה,
כשנכנסתי, לא הרגישו בי.
יש רגע כזה:אדם נכנס ויושב
ואילו אחר חושב
שרק רוח סובבה את הדלת
או אפילו לא זה.
*
מעבר לקסם של השיר הבא, החידתיות שלו קרובה גם למעשיית נונסנס של האחים גרים
לרוברט פרוסט
כשהייתי בשולי היער, אבל לא הייתי.
שמעתי ציפור קוראה בשמי.
מי, כל כך מאוחר, כאן, ביער.
יכולה להיות ציפורי?הציפור פרשה כנפיה.
לשאלותי הותירה אותי.
אני שבעגלה לא באתי.
נסעתי משם בעגלתי.
*
(באמת יש דואג האדומי בספר שמואל ובתהילים)
שיר לדואג האדומי
אם יש דואג
הוא יכול גם להיות מזרע אֱדום:
הוא ידאג לחתולים האדומים שלא ידרסו ברחוב.
העיקר שידאג טוב.אם יש דואג
אסור שלבו שלו ידאב.
הוא יכול לעלות בלילה יחידי על הר
אבל אסור שלבו שלו יהיה מר.
הוא חייב לדאוג במידה שווה
למה שמעורר ולמה שאינו מעורר בלבו דאבה.הוא יכול להיות חיוור מבושה, או מתאווה אדום.
אבל אל לו לדאוג לעצמו היום.
הוא חייב לדאוג לרחוק ולקרוב.
העיקר שאם הוא דואג,
שידאג טוב.
*
איך זה שכוכב
אֵיךְ זֶה שֶׁכּוֹכָב אֶחָד
לְבַד מֵעֵז. אֵיךְ הוּא מֵעֵז, לְמַעַן הַשֵּׁם.
כּוֹכָב אֶחָד לְבַד.
אֲנִי לֹא הָיִיתִי
מֵעֵז. וַאֲנִי, בְּעֶצֶם,
לֹא לְבַד.
*
שמונה השורות האחרונות של השיר הבא הן חגיגה פסיכדלית (נוסח לוסי ברקיע היהלומים) למאיירים
חוני המעגל
חוני המעגל מופיע באגדה. הוא
נקרא מעגל משום שהיה עג סביב עצמו עוגה, עגול. רגל איש
לא דרכה שם מעולם באותו עיגול אך כל ילד עלול היה
בנקל להיקלע אל תוכו. חוני היה אז בשקט ובנימוס
טופח לו על כתפו, אומר לו 'חבר' או 'ילד ילד,
תיזהר.' זה היה חוני וכזה היה. אומרים
שגם בימי חמה ידע להוריד גשמים. הוא גם הפך
לב אנשים: מלב אבן ללב שביר. נשבר. חוני היה
נועץ עיניו באיש במבט מהורהר וראה זה פלא:
האיש כבר היה אחר, שונה. עדיין לא היה סיפק בידו
להחליף את בגדיו, לרחוץ את בשרו אך
צבעים אחרים כבר פרחו בעיניו, לילה טיפש בגרונו ולחש
באוזניו דברים כמוסים, אפלים, דברים שאדם מעלים
אפילו מבני ביתו. כי לא שווא שבתו
של חוני בעיגולו.
הוא כמעט לא היה יהודי. הוא לא שוטט,
הלוך ושוב, סביב העיגול ולא השתוקק לראות
כיצד נראה עיגולו מבחוץ או לבדוק
אם אמנם אין עוד עגולים כשלו בחוץ. משום כך גם זכה
בכבוד גדול: שמו נקרא מעגל. אומרים שבאותם ימים
היו בישראל עוד עיגולים אחרים. אבל איש מבעליהם לא זכה
שיהיה שמו בישראל מעגל על שם עיגולו, שכן רק
עיגולו של חוני היה באמת רק שלו. באחרים ישבו בשניים
או בשלושה, או בהרמת ידיים. או בגנבה, או ישבו
ביחידות רק למראית עין.
לא כן חוני. מעיגולו לא יצא
בשנים בהן עוד הביט וראה ובשנים
בהן כבר ישן וחלם. כל זוהר העולם קרן
מפניו. נהרי נחלי יהלום גלשו מעיניו. באופלו
היה מאופל הפחם. דבר מה שלא מהכא ולא מהתם. עוברים
ושבים היו מהלכים על בהונות בחרדת קודש ואב
היה פונה אל בנו בלחישה: זהו חוני. הוא לא
כמוך או כמוני. הוא מעגֵל. והבן היה מסתכל ומוסיף:
ועכשיו הוא ישן.
*
ויש עוד הרבה מועמדים. מפזמון (כלבלב הו בי די בם בם) שהוא בטח הראשון שעלה בדעתכן, ועד גמל המלך שלמה (הרהור זואולוגי-פילוסופי במסגרת שלושה שירים מן האנציקלופדיה), שירים תנ"כיים כמו לפעמים מתגעגע (אלוהים על עבדו המתוק איוב) או את שערו של שמשון, וגם שיר קטן לערש, כמו חול, צער אינו משאיר סימנים, ועוד. עדיין לא החלטתי מה עמדתי לגבי חלקי שירים – למשל מתוך שיר ארוך ומפורק, מטולא חלקים-חלקים כמו "השיר על הזמיר". זהו אחד הבתים החביבים עלי:
שקר השרץ, אמת האמה.
רק הצפרדע אינה נרדמה.
אינה נרדמה וחושבת חשוב:
כל העולם רטוב.
*
ולסיום:
אני יכול
אני יכול לצייר
אך אינני יודעאני יודע לנגן
אך אינני יכולואם יבוא מישהו ויאמר לי
שכל העולם במה –אירק לו ישר בפרצוף.
*
תוספת מאוחרת, שני שירים מתוך "כיוון שאני בסביבה"
מִזעוּר
תִּשְׁרֵיצִ'יק
חֶשְׁוָנְצִ'יק
כִּסְלֵוְצִ'יק
טֵבֵתְצִ'יק
שְׁבָטְצִ'יק
אֲדָרְצִ'יק
נִיסָנְצִ'יק
אִיָּרְצִ'יק
סִיוָנְצִ'יק
תַּמּוּזְצִ'יק
אָבְצִ'יק
אֱלוּלְצִ'יקשָׁנָה טוֹבָה!
*
אני כלב
אֲנִי כֶּלֶב, אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ לְבַד.
אֲנִי עוֹבֵר בְּמַעֲבַר חֲצִיָּה אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר,
הַכֹּל לְפִי הַצְּרָכִים וְהַחֵשֶׁק. אֲנִי לֹא יָכוֹל
לִקְנוֹת בַּחֲנוּת, לֹא מְנַגֵּן אָקוֹרְדְיוֹן, לֹא
מֵבִין בְּמוּסִיקָה, נוֹבֵחַ, קָשׁוּר לַאֲנָשִׁים בִּרְצוּעָה.
זֶה לֹא תָּמִיד קַל. הָעוֹלָם קָשֶׁה,
לֹא כֻּלָּם מִתְחַשְּׁבִים בְּכֶלֶב וְיֵשׁ גַּם
שֶׁפּוֹחֲדִים. יֵשׁ כְּלָבִים טוֹרְפִים כְּמוֹ
אֲנָשִׁים.אֲנִי כֶּלֶב וְיֵשׁ לִי צַוָּארוֹן לָבָן עַל הַצַּוָּאר.
הַפַּרְוָה שֶׁלִּי מְחַמֶּמֶת אוֹתִי בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִהְיֶה
לִי קַר. מַפְרִיעָה קְצָת בַּקַּיִץ.
אֲנִי חָשׂוּף לְכָל קַרְצִיָּה וּפַרְעוֹשׁ. הֵם מוֹצְצִים אֶת דָּמִי.
הֵם מַכְאִיבִים לִי. כְּשֶׁאֲנִי מִתְגָּרֵד
אֲנָשִׁים מוֹצִיאִים אוֹתִי מֵהַבַּיִת.אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה, כְּבָר אָמַרְתִּי, אֲבָל שׁוֹמֵעַ
טוֹב מְאֹד כְּשֶׁקּוֹרְאִים לִי וְאָז אֲנִי בָּא.
שׁוֹמֵעַ אֶת הַלַּיְלָה, כָּל קוֹל יֵשׁ לוֹ הַקּוֹל שֶׁלּוֹ. מְזַהֶה
אֶת הַמָּנוֹעַ שֶׁל אֲדוֹנִי. מַה שְּׁלוֹם כְּבוֹדוֹ?
זְנָבִי כְּבָר מְכַשְׁכֵּשׁ. הַרְבֵּה זְמַן כִּמְעַט לֹא הִשְׁגִּיחַ
בִּי, גַּם לוֹ יֵשׁ צָרוֹת, מָה אֲנִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חָסֵר לוֹ לִטּוּף.
אֶת הַשֵּׁרוּת לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שֶׁלָּמְדוּ מֵהוֹרֵיהֶם, זֶה אֶצְלֵנוּ
בַּמִּשְׁפָּחָה. הַמָּסֹרֶת מְסַפֶּרֶת שֶׁבִּתְקוּפָה עַתִּיקָה
הָיִינוּ זְאֵבִים לְכָל דָּבָר אֲבָל אֲנִי לֹא זוֹכֵר.אֲנִי כֶּלֶב קָטָן, אוּלַי לֹא כְּדַאי לִטְרֹחַ הַרְבֵּה בִּגְלָלִי.
מִי אֲנִי וּמָה הָעוֹלָם הַגָּדוֹל הַזֶּה הַמָּלֵא בְּעָלִים.
אֲבָל יֵשׁ לִי בַּיִת, אֲנִי מְחֻנָּךְ, רַק אַל תַּשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַכְּלָבִים
לְעֵת זִקְנָה. לֹא נוֹלַדְתִּי לִהְיוֹת מֻשְׁלָךְ, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ
שֶׁאֶסְתַּדֵּר.
אֲנִי מְקַוֶּה לְטוֹב.
אָנָּא, אַל תִּדְרְסוּ אוֹתִי.
*
והנה עוד ציטוט של מוריס סנדק מאותו ראיון:
העבודה שלי תמיד נחשבה בלתי הולמת, והספרים שאני אוהב אמנם, אלה שהכי עובדים לדעתי כיצירות אמנות וכספרים, הם בלתי הולמים.
לא שאני מאמינה שספר ילדים עם שירים "לא הולמים" כאלה יפורסם באקלים התרבותי הנוכחי ובתפריט הדל והקונפורמיסטי של ספרות הילדים. אני רק מצביעה על האפשרות, ההזדמנות. (לדודה יוכבד, אחותו הבכורה של סבי, היה ביטוי כזה, "אני רק מציינת…")
*************************
ויש גם המשך!
************************
עיר-האושר 