לחברתי עלינא שקוננה בפני על "כל הטקסט הזה של ההגדה" (שאת תגידי דבר כזה?)
ככלל נדמה לי שהרבה אנשים, אפילו אלה שאוהבים לקרוא בהגדה, מכוונים בעיקר לאיזה "מסר" שמסתיר מהם את הטקסט, שהוא (לפחות בדיעבד) סוּפר-נסייני, מגובב, טלוא, משחקי, מלא פערים, רמות לשון, נקודות מבט, גוונים רגשיים, שירים והוראות במה וטקס.
תכנים אידיאולוגיים – דתיים, לאומיים וכלל אנושיים – הם רק חלק ממה שההגדה מציעה. בוודאי לחילונים כמוני, אבל גם לאחרים בהתאמה מסוימת. אין בכוונתי להתעכב על המובן מאליו, רק לרפרף על כמה כניסות (ויציאות) שנשכחו.
*
ונתחיל מהילדות, הילדים
ההגדה, בין שאר מאפייניה-מעלותיה, היא אחד הטקסטים הבודדים למבוגרים, שילדים נחשפים אליהם מדי שנה, הרבה לפני שהם מבינים את תוכנה.
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
הסיפור הקצר הזה הוא קודם כל ובעיקר רשימה של שמות המשתתפים שאליה מודבק זנב של עלילה. השם המרגש ביותר, לפחות בילדותי, היה כמובן רבי טרפון, עם ראש התנין שדמיינתי לו בהשראת היאור וכולי. את רבי (סבא) אליעזר דמיינתי יושב בחברת הגזר הכתום הענקי שלו (כמו ילד עם חפץ מעבר), רבי יהושוע היה כמובן יהושוע הפרוע, על אלעזר בן עזריה פחות או יותר דילגתי; ביחד עם אליעזר זה נשמע לי משחק מילים, מין "שרה שרה שיר שמח" שהשתרבב לסיפור, ורבי עקיבא… ובכן, אני מתייחסת לתקופה קדומה עכשיו, לפני שלמדנו עליו בבית ספר – שמו הזכיר לי עקבים, כלומר דמיינתי אותו נוקש בנעלי העקב האדומות שלו (דווקא אדומות!) מתחת לשולחן. עכשיו רק תארו לכם את החבורה המשונה הזאת, מסבה לשולחן ומספרת ביציאת מצריים.
זאת לא מין בדיחה על חשבון ההגדה. זה דיווח של מאזינה צעירה שעדיין קיימת בתוכי. הטקסט הזה היה ונותר גם סך כל הפעמים הקודמות ששמעתי/קראתי אותו, והשכבה הההיא, הרחוקה, של הנונסנס עדיין גורמת לי לחייך.
*
ואם אנחנו כבר בילדים – ארבעת הבנים עדיין נראים לי כמו שריד ממשחק רביעיות שאותו אפשר וצריך לנחש.
יהושוע הפרוע של היינריך הופמן, בהחלט יכול להיות אחד הבנים מקלפי הרביעיות האבודים.
*
אמא אווזה (ואתם, שלא מחשיבים שירי ילדים, חכו מעט, עוד כמה דוגמאות ואני עוברת לדברים אחרים)
כל שירי המשחק האלה שכמו יצאו מאמא אווזה… למי שלא בקיא – הנה למשל שיר דמוי חד גדיא (כל התרגומים מאמא אווזה מאת אורי סלע) :
זה הבית שבנה מר צמח.
זה שק הקמח
שהיה בבית שבנה מר צמח.זה העכבר
שזלל את כל הקמח
בבית שבנה מר צמח.זה החתול
שטרף את העכבר
שזלל את כל הקמח
בבית שבנה מר צמח. [וכך זה נמשך ונמשך…]
או שיר דמוי "אחד מי יודע" שנפתח ב:
ביום הראשון
שלח לי אהובי
פסיון על עץ אגס.ביום השני
שלח לי אהובי
שתי יונים
ופסיון על עץ אגס. [וכך הלאה עד ליום השנים-עשר…]
מבנה השאלות ותשובות חביב מאד על ההגדה וסביבותיה, מ"מה נשתנה?" ועד בכלל. אצלנו למשל תמיד שרו (בהטעמה אשכנזית ששרדה מן היידיש המקורית) על הסעודה הגדולה שתיערך כשהמשיח יבוא:
ומה נאכל בסעודה זו?
שור הבר ולוויתן,
שור הבר ולוויתן אכול נאכל
בסעודה זו.ומה נשתה בסעודה זו?
יין המשומר,
יין המשומר שתה נשתה,
שור הבר ולוויתן אכל נאכל
בסעודה זו.ומי יאמר דברי תורה בסעודה זו?
משה רבינו,
משה רבינו יאמר תורה
שור הבר ולוויתן אכל נאכל [וכך הלאה והלאה…]
והנה למשל שיר שאלות ותשובות מאמא אווזה (ובאותה הזדמנות, אם מישהו חשב שאמא אווזה זה רק שירי משחק ניטרליים במשקל נוצה – אז לא):
מי הרג את אדום החזה?
"אני," אמר הדרור,
"אני בחץ הזה
הרגתי את אדום החזה."מי ראהו במותו?
"אני," אמר הזבוב,
"אני ראיתי בעיני
וזה היה עצוב."מי יתפור לו תכריכים?
"אני," אמרה החיפושית,
"אני אתפור לו תכריכים
אם זה מה שצריכים." [וזה ממשיך כך על פני בתים רבים.]
*
רשימות
ההגדה, כמו כל טקסט נסייני ראוי לשמו, מלאה רשימות: של המכות, של ראשי התיבות, של הבנים וכן הלאה. אפילו סאי שונגון, אשת החצר היפנית שהקדימה את זמנה, היתה מאשרת אותה (וכאן אפשר לקרוא על שיגעון הרשימות האוונגרדי שלה).
*
תיזאורוס ומאגיה
לפעמים זה בכלל לא קשור לְמשמעות. סתם לאהבת מילים.
למשל התזאורוס הזה של פעלי ההלל "להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעַלה ולקלס…" (ולא, לא ממש איכפת לי את מי, די בשפע הזה של העברית). או המאגיה של "כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם", לחש-נחש מעל ומעבר למשמעות. וגם המילים הנהדרות והמפתיעות של יהודה הלוי, שׁוּבִי, נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי / כִּי יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי!) ויכולתי להביא עוד ועוד דוגמאות, אני מתאפקת כדי לא להאריך.
והמסתורין הו המסתורין של "ויהי בחצי הלילה…"
*
תיאטרון חפצים
ויופיין המופרך של הוראות הבמה המדוקדקות: "שותים רוב כוס שני בהסבת שמאל", "לוקחים כזית מן המצה התחתונה וכורכים בכזית מרור…" "מכסים את המצות ומגביהים את הכוס ואומרים בקול", וכך הלאה, והכוס שמוזגים לאליהו הרואה ואינו נראה (בשנים מסוימות נוסף גם כסא ריק ליהדות ברית המועצות). ומעל לכל תיאטרון החפצים המשונה שבו החסה נקראת מרור, והחרוסת היא בעצם טיט, ורגל של עוף מסמלת את הזרוע החזקה של אלוהים (זה כבר גובל בנונסנס גם בלי המסננת שלי. למעשה, זה מזכיר לי את "אינטימי אינטימי" גרסת החפצים המטורפת שיצר ז'אק טֶמְפְּלֶרוֹ לכיפה אדומה: כיפה אדומה היתה תפוח קטן ירוק עם סרט אדום על הזלזל שחיבר אותו לעץ, הסבתא היתה תפוח אדמה מבושל והזאב הוא ראש אמיתי וקצת מסריח של דג טורף עם שיניים חדות, והו, הייתם צריכים לראות את הרגע שבו הבובנאי מעך את הסבתא המהבילה לתוך פי הזאב!).
צלחת הפסח היתה ההשראה לחגיגת "מופעי הצלחת" שערכתי עם תלמידַי בחזותי, בכל סוף שנה. וכאן, בסעודת הפיות, אפשר לראות את הגלגול האחרון שלה.
ואם כבר מדברים על זה, גם התהילים היפהפה המשובץ בהגדה: "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן" הוא תיאטרון בובות מיסטי.
סוונה רוקדת, מתוך "מלך האריות" של ג'ולי טיימור
*
לואיס קרול
רבי יוסי הגלילי אומר. מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות… [וכן הלאה והלאה פירוט החישובים]
רבי אליעזר אומר. מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של ארבע מכות… [וגו']
רבי עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של חמש מכות… [וגו']
וכל פינת המתמטיקה ההזויה הזאת היא כל כך לואיס קרול ואליס בארץ הפלאות. כאן אצלנו, כל שנה בליל הסדר.
*
ולמה אני כן אומרת את "שפוך חמתך"
וישנם גם הגוונים הרגשיים. לאו דווקא אלה המוצהרים ומשוכפלים (עברה וזעם וחרון אף וכן הלאה).
קחו למשל את שיכרון הכוח של 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ולא אחר…'
אני יודעת שזה אלוהים שדובר ואצלו זה לא סתם שיכרון כוח ואגו טריפ, אבל הטקסט מדבר בעד עצמו. (למעשה, מדובר בגרסא עוצמתית וקודרת של מונולוג הטווס אצל עודד בורלא: "מי אני? אני. מה אני? אני." וכן הלאה.)
או "דיינו" (עוד שיר במתכונת אמא אווזה) שאותו שרים אצלנו במין לחן קופצני, הוא צבר במשך השנים כאב ותמיהה. איך אפשר לשיר כך "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם…" לתמיהה היו שני פנים: אתיים ופואטיים; שהרי ברגע שנפער הסדק בין המילים למנגינה מיד מתגלגלים לתוכו כל מיני דברים חדשים כמו אירוניה ומקבריות.
וכמובן: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו: כי אכל את יעקוב ואת נווהו הֵשָׁמוּ.
אני מבינה ומוקירה אנשים שנמנעים מקריאת הטקסט הזה, אבל את מבחן ה-אני-קוראת-רק-דברים-שאיתם-אני-מזדהה, אפילו "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם בורא פרי הגפן" לא היה עובר. אלוהים אינו הנמען שלי בשום רגע של ההגדה. כשאני קוראת את "שפוך חמתך", אני מקשיבה למה שהרגיש מי שחיבר אותו. וזה תמיד נראה לי כמו ילד מושפל שמדרבן את אחיו הגדול להרביץ לילדים שהציקו לו. המניפולטיביות של "אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו" כל כך שקופה, "הם לא סופרים אותך!" הוא אומר כדי לחמם את אחיו הגדול, ואז "כי אכל את יעקוב ואת נווהו הֵשָׁמוּ," המתיילד; זה תמיד נשמע לי כמו ילד קטן שכינויי גוף למיניהם הם עדיין מופשטים מדי בשבילו, והוא קורא לעצמו בשם שכל האחרים קוראים לו.
"שפוך חמתך" בשבילי, הוא פיסת תיעוד, מעין רפליקה במחזה היסטורי, שמעוררת מחשבות על היעקוב הזה ועל הקשר בין מסכנות לאלימות.
*
אני לא אוהבת טקסטים מטוהרים ומוחלקים ומצונזרים, שלא לומר מסורסים.
הקיבוצים למשל, ניסו את זה. הם חיברו לעצמם הגדה אלטרנטיבית, סינתטית, טהורה ואידאולוגית. זה היה נחמד כמו כל צעצוע חדש ונוצץ, אבל לא עבר זמן רב, הרוח קצת השתנתה וההגדה הקיבוצית הזדקנה ונהייתה אנכרוניסטית, פני השטח התפוררו ולא היה כלום מתחת, שום דבר שבו אפשר להאחז.
הגדת קיבוץ רגבים, מודפסת על סטנסיל
ההגדה המסורתית היא כמו דמות בשבילי; אספנית, ילדותית-אוונגרדית, חובבת צורות ומשחקים, טקסית עד כדי OCD ותיאטרון חפצים, רבת ימים ושכבות ומשקעים ואידאות ושלדים בארון ומחוצה לו. זה מה שעושה אותה כל כך עמידה ומעניינת, האפשרות להקשיב לכל מיני תדרים.
מיתוסים וזכרונות הם תמיד מלאי סדקים וסתירות, וטוב למעוד לתוכם מאשר לחפש את המסר המושלם ולדחוס אליו בכוח את כל הדברים שמשתרבבים, או לקצץ אותם כי הם לא שייכים.
ועם שמחת היציאה לחירות ועם הדחף לזכור ולספר – עם זה אני פשוט מזדהה ומאמצת.
***
עוד בסביבה
איזו קריאה חכמה ורגישה. גם השנה חשתי לא מעט מתחושותייך, במיוחד בכל הנוגע לאירוניה והמקאבריות, לחגיגה של העברית ולאלימות. ועדיין, הארת לי כמה פינות חשוכות. אהבתי את האופן בו הוצאת לחירות את השעבוד שהטקסט נתון בו (והוא בהחלט נתון, לדעתי).
כלומר, הוצאת לחירות את הטקסט המשועבד….
מסכימה איתך לגמרי שדילוג על שפוך חמתך מפספס בגדול. צריך לקרוא ולחשוב על זה, כפי שעשית כאן.
בסדר שלנו אחי הבכור חלק איתנו בשנים האחרונות גם סיפור פרטי שחיבר על ההגדה – סיפור אימה סביב הציורים הנהדרים שראה של "מכת בכורות". אנחנו מקפידים להיזכר בסיפורו מסמר השיער בכל פעם שאנחנו מגיעים לפיסגה הזו בעשר המכות.
הסדר הזה החלטתי לנסות ולהחדיר לתאטרון החפצים תפוז לצלחת הסדר וכוס מרים, לצד גביעו של אליהו, בהשראת מדרשים פמיניסטיים שהתגלגלו אלי במייל [אישה-רב היא כמו תפוז בצלחת הסדר! מסתבר שאמר איזה רב אורתודוכסי קדורני! וכוס מים מרים על שום הבאר הפלאית שליוותה לפי אחד המדרשים את בני זישראל המהלכים במדבר, שדאגה לה נביאתנו] זה היה נחמד. לא הרגיש יותר מדי מטוהר. אבל ניסיון להוסיף טקסט "על ארבע בנות", היה מודרני מדי, לפחות בגירסה שהגיעה לידיי, לא ממש נדבק. ואולי אכן לא צריך להדביק, או שפשוט, כמו עיבוד טוב של כל הצגה / יצירת אמנות, יש להוסיף מה שמוסיפים בזהירות, לרקוח בשום שכל.
תודה על העקבים האדומים של ר' עקיבא. מעתה אקיש בהם גם אני מתחת לשולחן.
מאוד יפה הזוית שהבאת, מאוד עשירה. הזדהיתי עם ההתרגשות מהשפה. בכל פעם שאני קוראת את ההגדה אני מצטערת בלבי על העילגות בימינו אנו.
אני קוראת את ההגדה כשילדי עושים אתי את הסדר, בדרך כלל אצל אחותי. וזה בעצם כינוס משפחתי מבחינתי
כשילדי אינם עמי, אינני מוצאת טעם בקריאת ההגדה, גם כשאני קוראת את המילים היפות הללו שאני מתקנאה בעושרן: להלל לקלס לשבח… וכו' וכו', הן כחצצים בפי.
אני לא מאמינה במסר של ההגדה, מעבר ליציאה משעבוד, אני לא מאמינה שאיזה אלוהים הוציא אותנו משום מקום. אני לא מאמינה בקיומו של האל הזה שכל ההגדה מתעסקת איתו. ובאמת מבחינתי הוא שווה לשוק של תרנגולת. אלא ששוק ראויה לאכילה, ואילו אלוהים אפילו לא ראוי לזה.
לכן אני בכל פסח כמהה להגדה אלטרנטיבית, שתבטא עולם אקטואלי, אבל מה התוכן הראוי ליציקה באותה הגדה, זה נושא בפני עצמו.
חג שמח.
מרית, אהבתי מאוד את הפוסט ובכלל את תיאטרון החפצים שהכנסת לתוך הסדר (תמיד חשבתי שישנה סתירה מאוד גדולה בין "החירות" שהחג מסמל לבין "הסדר" שמעצב אותה), וגם כמובן אימא אווזה הבלתי נילאית (החודרת לכל מקום, כמו יחידת עילית של מסתערבים, בלי לבקש רשות בכלל).
אני שייך לאלה שאינם יכולים לומר את המשפט הנורא "שפוך חמתך על הגויים שלא ידעוך" ולא בגלל שהוא מייצג את הילד הקורא לאחיו הגדול להכות בבריונים השכונתיים המכים אותו, אלא משום שלילד הקטן הזה יש היום את הצבא הכי חזק במזרח התיכון (בנוסף למה שיצחק שמיר מכנה "ברירת שמשון" שהיא הזיקפה הגרעינית שאמורה להעיד על גבריותנו הלאומנית).
לשפה ישנה תכונה מוזרה. למרות שאנו רוצים להאמין במאגיות הרבה האצורה במילים, ההקשר תמיד חזק מהן. אולי משום שההוויה באמת קובעת התודעה. כאשר רבי שמעון בר יוחאי אומר את המשפט האיום "הטוב שבגויים הרוג" (גם הוא בא בהקשר יציאת מצרים וההגדה) אני מתקומם כנגד המשפט הזה בכל רמ"ח אברי ובכל שס"ה גידי, אך אני יודע שרבי שמעון הרוויח ביושר את הזכות לומר את המשפט הנורא הזה. הוא אמר אותו כאשר סרקו את בשרו במסרקות ברזל וכשעל צווארו מונח היה מגף של קלגס רומאי.
כאשר הרב לווינגר והרב דב ליאור אומרים את המשפט הזה היום למרות שהם משתמשים באותן מילים בדיוק, הם אומרים למעשה משפט אחר לגמרי. משום שגם המגף כמו הקלגסיות הם שלהם.
ולכן גם היום (בעיקר היום) אינני אומר את המשפט "שפוך חמתך…"
וכך זה כמובן יימשך עד שיכון שלום, או עד שנסיר את המגף מצווארם של שכנינו.
מה שיבוא קודם. וכמו שזה נראה אף אחד משניהם לא יתרחש בקרוב.
(הסוגריים הם כמובן לכבודך).
יותם, חן חן! וגם זה רק "כזית" כמו שאומרים בהגדה 🙂
כרמית, בטח, אני בעד תוספות (בניגוד לצנזורה). וההגדה היא ממילא מעשה טלאים, היא פשוט מזמינה את זה. התפוז מצחיק ובארה של מרים קסומה, ובאמת צריך להיזהר, לדאוג שיהיה גם דמיון ורגש כדי להנשים את ה"תעמולה".
יודית, תודה. למה חצצים? בגלל הכעס על האלוהים הלא ראוי? ובאשר להגדה האלטרנטיבית, לא מאמינה שאפשר ליצור משהו כזה לפי הזמנה. כן, לאירוע חד פעמי, אבל לא משהו שישרוד.
כי אני לא מאמינה לטקסט. זה אירוע שלם שאין לי איתו את חיבור הבסיס. אי אפשר להלל משהו שלא קיים מבחינתך. ואפילו זה מזוייף לעשות כך. לכן הפשרה שלי עם הטקסט היא דרך המפגש עם ילדי, המשפחה, והאוכל הספרד הדשן.. אבל זה נשאר ברמה הזאת. הייתי רוצה טקסט רוחני חווייתי שגם אתחבר אליו. למשל במקום להעמיד את אלוהים במרכז, להעמיד את רוח האדם במרכז.
זה היתרון שלנו, אנשי הצורה, אנחנו פחות תלויים בתוכן 🙂
ובנימה רצינית יותר – קשה לי לדמיין טקסט רוחני חווייתי שיהיה מוסכם עלי ועל כל העם, או אפילו על קבוצה גדולה של אנשים. ועד אז אני מתנחלת כמו הומלס משוכלל, בשטחי ההפקר בין הטקסט היפהפה לתוכן המוצהר והמוסגר.
יפה מאוד. נדמה לי שהדיון יכול וצריך להיות לאו דוקא על הקריאה המסויימת הזו שלך (שהיא יפה, כאמור, וגם קשורה לרבים מאיתנו, ולתיאטרון החושים והחפצים החווייתי הטוטאלי שנקרא "ילדותנו"…) אלא בעיקר לאפשרות ריבוי הקריאות הגמישות, הפרשניות, היוצרות, החותרות
מורתי ורבתי פרופ' חזן-רוקם השתמשה באותה הגדה בביקורת (כלומר, דיון מופתי) על ספר של עדי אופיר (ב"הארץ", ואיני מוצא אותה כרגע ברשת) כדי לעמת את קריאתו המונוליטית, האידיאולוגית, הפוקויאנית (והמעניינת – הוא משרטט את "אלוהים על פי ההגדה" – כלומר, כפי שהיא מראה, על פי קריאתה אצל יהודים ישראלים חילוניים – כרמטכל-על!) עם גישות אחרות, של באחטין (לא יעזור לכם! ככה אני כותב את שמו!) ושל דה-סרטו (שניים גדולים גדולים גדולים), ועם התבונניות מחקריות שלה עצמה אצל חרדיות ויחסן להגדה. ונדמה לי הניגוד ירושלים-תל-אביב הוא מטפורה נאותה במקרה זה להבדל שבין דוגמה ליברלית נוסח אופיר ובין הפתיחות הירושלמית נוסח חזן-רוקם (ודי לחכימא ברמיזא)
במלים אחרות, לא מדובר בתחרות בין פרשנויות על "מי נכונה יותר", אלא בין שיטות וגישות (מתודולוגיות, דיסציפלינות) – בין הקריאה האחת, המונוליטית, הכוחנית, המזהה יחסי כוח (ולכן משעתקת אותם, כפי שאמרו "קוראות" פמיניסטיות, למשל, בתנך ובתלמוד) ובין התפיסה של קריאה יוצרת ופרשנית כפעולה במציאות ההווה, של רב-קוליות (בו-זמנית) המאפשרת קריאה, הקשבה ל-, והעצמה של קולות חתרניים, קרנבליים, מושתקים, רפים, מוחלשים, שותקים, אחרים…… הקריאה מעוררת המחשבה והרגש (וגם זכרון חושי עמוק) היא כזו
דודו, לפני שנים כשגרנו בארצות הברית הכנתי קערת פסח משפחתית (כלומר ציירתי על צלחת קרמיקה). כל המרכיבים היו שם, רק הבלגן שבו ציירתי אותם הסגיר את ההתנגדות שלי למילה "סדר"…
ואני האחרונה שאגיד למישהו מה להגיד ומה לא. אני מדברת על עצמי, ובשבילי, הנימוק שנתת הוא עוד אזהרה מסַכַּנות המִסכְּנות ומן הכוח של העבר (עַוָר?) לעוור את עינינו.
היחסים בין המילים למשמעותן והקשרן הם סבוכים מדי בשביל שורה תחתונה. ובכל מקרה, לא בא לי להפקיר את המילים לרב ליאור ודומיו (וחן חן, כמובן).
עמוס, תודה, וברור; ריבוי קריאות והלאה הצמצומים והטיהורים! (והו, באחטין! אבל מי זה דה סרטו?)
ובמחשבה נוספת – המסקנה "אלוהים כרמטכ"ל-על" נשמעת לי מוכתבת-אידאולוגיה (נגד המיליטריזם הפושה וכו'), כזאת שמנפחת משהו שאכן קיים במציאות על חשבון ההתבוננות.
אחח מרית, מתה עלך.
בשבילי ההגדה תמיד נמתחה בין "והיא שעמדה" ל"ויהי בחצי הלילה" ובעיקר "קרב יום". יש כמה פסגות ביניים באמצע, אבל רק שתי אלה נבלעות בעננים.
עם השנים הבנליות המשפחתית הקהתה והדהתה את העוצמה של הרגעים האלה בילדות, ועכשיו קצת החזרת לי אותם. תודה.
אגב, שובי נפשי וכו', זה רבי יהודה הלוי מצטט מתהילים קטז, אחד המזמורים היפים ביותר אם לא הא.
מרית יקירית, חוץ מזה שמתגעגעת, הזכרת לי למה כל כך אהבתי את הסדר למרות (ובזכות) כל הבלגן שבו. לא הבנתי כלום, אבל היה סדר: מרור וחסה, כלומר, פטרוזיליה ומרור, כלומר, מצה וחזרת… סדר מופלג. בלגן מאורגן. שוב ושוב אותן מילים לא מובנות. הטקס הזה הכניס בבת אחת מסתורין ובטחון, סדר ותוהו מוחלט. ובחגיגיות. פשוט אהבתי אותו.
ז'ניה 🙂 "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה" זה הכי! איך שכחתי אותו? (לקראת הערב יש שעה כזאת, ואם אני קולטת את הכחול המדוייק של השמיים תמיד נדמה לי שהזמן יתקע בו וככה זה יישאר) אבל למה ו"היא שעמדה"?
רוני!!! (הסימני קריאה זה קפיצות השמחה שלי, כמנהג הנערות בסרטים אמריקאיים) זהו בדיוק. ותוסיפי על זה את סבא וסבתא שלי. מושלם.
לא יודעת, בעיני יש איזו סימטריה בין שני השירים האלה. קודם כל כי המנגינות מהדהדות זו את זו, אבל גם כי יש הקבלה מסוימת בתוכן: והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, ולעומתו – קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה, שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה, רם הודע כי לך היום אף לך הלילה. בשניהם יש את הממד של השמירה הנצחית, שמעל לזמן. הראשון נטוע יותר בהיסטוריה והשני כבר מושך לכיוון הנצח, אבל בשבילי אלה תמיד היו שני צדדים של אותה מטבע. אבל מה שיצר את ההקבלה היה בראש ובראשונה המנגינות.
אגב, ברית בין הבתרים, "היא שעמדה", התקיימה בדיוק בשעה שאת מדברת עליה 🙂
הצחקת אותי עם ה OCD הזה ובכלל
ואיזו תמונה נהדרת עם "סוונה הרוקדת"
והכי התחברתי ל"וטוב למעוד לתוכם מאשר לחפש את המסר המושלם " -ובאיזשהו מקום גם הכתיבה שלך היא כזו
מרית קרובתי,
אני חושב כי לו היית מצויה במקומי החברתי היית מבינה טוב יותר מדוע איני אומר 'שפוך חמתך'. אני מניח כי בסביבתך החברתית המצויה לא רבים שופכים חמתם על הגויים מדי יום ביומו ברגשותיהם ובהגיון לבבם. לעומת זאת, אני מכיר רבים וטובים (שאינם מחבריי), אם להתבסס על אמירותיהם, שהיו נוקמים, מגרשים, מחרפים וכיו"ב קהלים בלתי-יהודיים לו רק הותר. בשעתו, למשל חילצתי איזה עו"ד שהגן על מרוואן ברגותי מקהל אלים שאיים לעשות בו שפטים; קהל אחר נוהג לשיר בשמחת תורה מדיי שנה בשנה 'יום טוב לישראל יום נקם בישמעאל' (בכלל קהל זה מצויים גם בני חמישים ומעלה).
אני מוקיר גם אותך, אך גם כנכדם של פרטיזנים (ברובם, פרט לאחד יהודים-חילונים) שיצאו לתור אחרי המלחמה את כל אותם גויים שהשתתפו ברצח המשפחה, כנסום וירו בהם למוות, באמירת 'אל נקמות ה' אל נקמות הופיע' (סיפור אמיתי כנראה, שאף פורסם בעיתונות הישראלית של שלהי שנות הארבעים), ועוד יותר, כנכדו של סב שהטמין עשרות מטעני חבלה והוריד מן הפסים כמה וכמה רכבות של הצבא הגרמני (גם זה מתועד), אני לא מסוגל להוציא מפי 'שפוך חמתך על הגויים'. לא מתאים לי.
תודה על הפוסט מרחיב הלב, ועל ההגדה ועל 'שפוך חמתך' כבר כתבתי היכן שכתבתי.
שועי,
קראתי בבלוג שלך על "שפוך חמתך" וזה העלה אצלי תהיה לגבי המקום שאנחנו נותנים לרגשות נקמה בחיים שלנו. ממש חשוב להיות אדם טוב וסובלני, כך תמיד חשבתי. לשם אני שואפת. אבל לא כדאי להשאיר איזו פינה לנקמה? קטנה. למקרה שנצטרך. לא לעקור לגמרי. לעדן אותה קצת, להגביל אותה לשפוך חמתך. שלא תיקבר מתחת לפני השטח לגמרי והעטיפה שלה דקה ומאפשרת לה להתפרץ בחוזקה אם רק יהיה גירוד. למשל, בפינה הזו אני מוכנה לשים את "שפוך חמתך". גם כי אני מאמינה בפינה ולכן צריך להיות בה משהו וגם כי זה תחום כל כך יפה: הנקמה היא בתחום אחריותו של אלהים, שהוא די מבוגר אחראי, בסופו של דבר, ויש לו מסננות די חזקות, ואם הוא לא רוצה לשמוע ולנקום, הוא לא יעשה את זה.
מרית, קראתי בשקיקה [כרגיל] ושהקטע שהכי הקסים אותי [הקסים היא מילה לא מדוייקת, אני לא מוצאת אחרת] היה על העקבים של רבי עקיבא. ממש רציתי שזה יהיה הדמיון הראשון שלי. תודה רבה לך
ועוד משהו למען הסדר הטוב, ב-והיא שעמדה – ראיתי תמיד שתי רגליים עומדות בשמש כמו שני עמודים (שלא אחד בלבד, לכן שתי רגליים) ובסוף ראיתי שהקדוש ברוך הוא מצל עלינו עם היד שלו (לא יודעת למה כתוב שם מצילנו מידם. אני ראיתי שהוא מנפנף בידו להצל עלינו, כלומר מצילנו בידו).
ומה שכתבת ז'ניה מאוד נוגע לי – וגם השיר הזה שכרגיל לא הבנתי, אבל השרה עלי תחושת קסם וכישוף – קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה
רוני,
אני לא חושב, למיטב הבנתי, כי האלהות, תהא אשר תהא, כוללת בחובה אגף נקם.
אני לא חושב גם כי האלהות היא מבוגרת ו/או אחראית. האל לדידי הוא נעלם גדול. לא מושא-אמונה. אפילו איני יודע אל נכון מה קשר לו לריטואלים דתיים או רוחניים כלשהם. אני נוהה כמיטב הכרתי אחר הנעלם מתוך מקומי המדוד בעולם אני אף רואה בו אפשרות שבקיום יותר מאשר קיום ("יש" אונטולוגי).זה הכל.
איני מעלה על דעתי מעשי רצח או נקם לא מפני שכך כתוב בתורה, אלא מפני שאני חושב, מתוך נסיוני בעולם, כי מעשים כאלו מגלמים מידות שפלות, המקפחות את אפשרויותיו של האדם, לתקן דרכיו ולהיטיב עם סובביו.
עם זאת, אני חושב כי מקומם של רוצחים הוא מאחורי סורג ובריח. לא משום שכליאתם היא מציאות מיטבית (דווקא היהדות הרבנית מעולם לא דגלה במערכות מאסר וכליאה), אלא משום שיש להרחיק במידת האפשר אנשים המעוניינים לפגוע בחפים מפשע (אזרחים שלווים) את האפשרות לפגוע בחיים בכל דרך כלשהי.
איזו תגובה מעניינת רועי.
לדעתי אם יש אל, הוא לא מחובר אלינו באמות של צדק, מוסר, נקמה, וכל תכונה אנושית אחרת. אולי קיים כח אדיר של קיום, שאני הנמלה קטונתי מלהבין. אבל אני יכולה להעריץ את העולם שנוצר, מהעלה הקטן למרחבי השמיים העצומים.
לכן, אני מסכימה איתך. וזה קצת מוזר, כי אני כנראה מעין סוג של אתיאיסטית ואתה מעין איש דתי, עד כמה שנדמה לי. ואני אומרת זה חלק מיופיו של העולם, חלק מרבגוניותו. ובעצם העולם רבגוני, זה המוח האנושי שאיננו רבגוני, או שמא זו הפסיכולוגיה האנושית, הפחדים לחשוב במסלולים חדשים, אחרים, שונים.
ומרית, אני יכולה לעשות משהו רק כשאני מחוברת למהות. השאר זה הקישוטים.
לכן, הנחמה שלי כשאני ממלמלת פסוקים שלא אומרים לי הרבה, היא שלפחות אני עם ילדי בחג יהודי. בכל זאת, הייתי רוצה שיכירו את השורשים שלנו.
אבל הגיע הזמן לקחת את השורשים היהודים למאה העשרים ואחת ליצוק להם תוכן עכשווי ממשי.
שהרי בסופו של דבר היהדות מתנוונת, היא לא משכילה להתחבר להווה, רוב האנשים חוגגים את החג הזה בארוחה. זה מה שנותר. אוכל. כמו בתוכניות הבישול שחונקות את המרקע ערב ערב. אוכלים כמו בהמות. אוכל הוא אפילו לא מזון כבר. אוכל הוא תרבות.
רועי הכוונה לשועי..
אוי, איזה קסם. שתי רוני. אני השנייה (בתגובות דלעיל) ורוני השנייה היא הראשונה – והיא שעמדה! שועי, אני מבינה שההתייחסות שלך היא לרוני השנייה, כלומר, הראשונה.
תודה על העלאה באוב של רוחות ליל הסדר מהילדות.
ומה יותר מאגי מבובת הוודו המדממת: "שדיים נכונו ושערך צימח… ואומר לך בדמיך חיי"
ז'ניה, לא ידעתי, אבל לגמרי מתאים לברית בין הבתרים. זה קטע כל כך מסתורי ומכושף (ואיכשהו תמיד הרגשתי שגם אני במבותרים).
איריס, נכון, הסדקים האלה הם הבית ומגרש ומשחקים.
שועי יקרי, אני באמת חושבת שלו הייתי במקומך החברתי הייתי מתקשה. ובכל מקרה, זה רק חלק קטן ממה שניסיתי להגיד. אני חושבת שההגדה ככלל קצת נהייתה מובנת מאליה, עד כדי כך שבמקום להתבונן ולהקשיב לטקסט המרתק והמגניב הזה רואים משהו דרכו. וזה חבל.
רוני (עם האייקון הסגול, רבי יהודה היה נותן בכן סימנים) 🙂 ותודה!
רוני (עם האייקון התכול שכתבה איתי את "חפץ לב"), והיא שעמדה שלך הוא לגמרי מוחשי והגיוני, רק אות היחס ל' נהיית מסתורית. מה זאת אומרת לעמוד למישהו?
משה 🙂 לגמרי!
ובכלל, רוני (מוהיא שעמדה) ומשה, התגובות שלכם הן גם כל כך אליס בארץ הפלאות.
כרמית, אם את חוזרת לביקור, אני עדיין חושבת על התפוז בצלחת ליל הסדר שלך. יש ז'אנר כזה באגדות של תנאים מופרכים שמתקיימים ואז… כמו היער הצועד של מקבת (נדמה לי). אז אולי אימרתו של האורתודוכס הקדורני שאישה רב זה כמו תפוז בצלחת ליל הסדר, היא סוג כזה של תנאי מופרך, ועכשיו שיהיו תפוזים בצלחת ליל הסדר תרבינה גם הנשים הרבּות.
רוני יקרה,
הבחנתי בין רוני ובין רוני, כמעט אפשר לשמוע את קולך דרך המחשב, כלומר אם מטים אוזן לאורך הצג (-:
וגם אם הרוני השניה אין לי כל פולמוס, באשר אני מתבונן באלהות כנעלמת, אני יכול לקבל בד בבד עמדה אורודוכסית שבאורתודוכסית (השגחה על הכל מכל כל) וגם עמדה אתאיסטית לחלוטין (חוסר אלהות, עולם מקרי לחלוטין). אני קרוב וגם רחוק לכל אחת מן העמדות האלה במידה שווה.
מרית,
חזרתי לומר כי הפסקה הראשונה היא מבריקה לגמריי, ומעמידה שוב על נטייתך החזותית. מעניין, כי בילדותי אני קראתי את אותה פסקה ממש מתוך הקשבה, כלומר מתוך תשומת לב למימדיים השמיעתיים (אודיונאליים) של הפסקה הזאת.
כבר אז הבנתי, כי בחיים, בכל סיטואציה כמעט, יימצא המשגיח מטעם עצמו, שינסה להכריז בקולי קולות מה צריך להיעשות ולאיזו תכלית ויפריע לחבר'ה להינות מן ההסבה המשותפת, שלאו דווקא מובילה לאיזה מקום.
וגם השופט בן זומא (הריהו כבן שבעים שנה ולא זכה שתיאמר יציאת מצריים בלילות) זכור לטוב. אני רק לא מצליח ככלות השנים לזכור למי הוא שרק את הפנדל.
יוּדית, קשה לי להגדיר עצמי כיהודי-מאמין וקשה לי להגדיר את עצמי באותה מידה כאתאיסט. מרצה בפקולטה למדעי החברה ניסה לערוך לאחרונה באמצעותי ניסוי חברתי (בחיי, סיפור אמיתי). הוא שאל עוברים ושבים שתי שאלות. אחת מהן היתה לגבי דתיותי, שניה לגבי מצבי המשפחתי. מבין עשרים עונות (כמעט ולא היו עונים) לא היה אחד שסבר שאני דתי ומעטות בלבד העלו בדעתן כי אני נשוי ואבא. זה אפילו הפתיע אותי. אני מקיים מצוות מבלי להסתתר, זה כן. אבל מעבר לכך, אני באמת חושש כי קשה לדתיים ולחילונים כאחד להבין היכן אני עומד.
מא ענדה עתיק מא ענדה שדיד אומר פתגם עראקי (בבלי) די ידוע, כלומר: מי שאין לו ישן אין לו חדש. זה יפה. אבל נתון להרבה מאוד פרשנויות. מי שרוצה לחדש יחדש. מי שרוצה לשמר ישמר. מי שרוצה כם לשמר וגם לחדש גם ישמר וגם יחדש. ומי שרוצה לעזוב את העבר– יעזוב את העבר ואולי גם יצמח לו ציץ חדש ונאה, נגד הפתגם ומאמרו. אבל ישנן גם כל כך הרבה ברירות בין הארבע האלו. וכללו של דבר, לכל אדם יש את דרכו שלו בחיים לעשות.
לא רק את שירי אמא אווזה הם מזכירים, אלא גם ובמיוחד אחרי 4 כוסות, שירי בית מרזח.
(ותודה על הקריאה)
שועיקי, חיוך ודמעה. וביתר פירוט: נכון שאני חזותית (אם כי גם הקשבתי לג'יבריש המתנגן של אליעזר-אלעזר-עזריה, כלומר, גם כשזה מגיע להקשבה שמעתי קודם כל את הצורה, בייחוד בגיל שבו התוכן לא היה נגיש. הרי לא ידעתי מהי קריאת שמע, מבחינתי זו היתה מן הסתם קריאה לשמוע). אבל מעניין שהרגישות הגבוהה שלי לדיכוי לא הבחינה במה שאתה הבחנת. אני חושבת שאלה התלמידים שהרגיעו אותי. כי תלמידים הם בסך הכל ילדים, הם לא באמת יכולים להחליט על המבוגרים ולהגיד להם מה לעשות.
אלון, לאחרונה אני באמת חושבת לכתוב על הצד הזימתי (והבוגר בכלל) של שירי אמא אווזה ושירי משחק למיניהם. וכבר נפגשנו על המשבצת הזאת בסופרקאליפרג'וליסטי…
(ותודה גם לך)
מרית,
יהושע הפרוע נראה לי פתאום כמו ישוּשע הפרוע, וחסרות רק הסטיגמטות, בכדי לצרפו למנזר הפרצ'יסקני. מצד אחר, הוא יכול להצטרף לכל הפקה עתידית של Hair, קלוד הופר בוקובסקי, מנצ'סטר אינגלנד אינגלנד.
[זה מעניין כי ביום הראשון של חוה"מ פסח אירע יום הצליבה (הפסחא אצל עמיתנו),
והיהודים כזכור בחרו לחון את בר אבא השודד, ולהשאיר את יהושע (ישושע) על הצלב. מאז בר אבא פגש את מוני, עשה קריירה בזהו זה, בערב חד פעמי (על שלל גרסותיו), בברונו, ועוד בכמה חזיונות אחרים, אבל תמיד נותר בו האפיל החרדתי, של מי שנדון ונתלה, והורד מהצלב] (-:
איזה יופי ! נהניתי עד כדי ציחוק בקול בספריה
תודה מרית. זו קריאה ראשונה שלי בבלוג שלך ונהניתי הנאה גדולה. ממש חדוות קריאה.
אני, נכחתי בסדר שבו ההגדה נכתבה לבד, על ידי אחותי, מבוססת כולה על הפסוקים הרלוונטיים מספר שמות. מצד אחד, איזו הקלה, שנה אחת בלי טרפון, בן זומא וחבריהם. מצד שני, הם חסרו לי. ממש כמו משפחה "לא מתפקדת" כמו שאומרים באמריקה.
שוב תודה,
דורית
שועי, 🙂
ואפרופו קריירה, זה לא פלנגן שעשה קריירה מכאב, המסמר שתקע באבר המין שלו הוא רק הד של הד של הצליבה. ותזכיר לי פעם לספר לך על הפסיון שראינו באיטליה, הצגה של שלושה ימים בלוקיישן אמיתיים, פעם בשנתיים בפסחא כבר כמה מאות שנים.
ערן, איזה יופי, בייחוד שלפי הפוסטים הקודמים כבר חששתי שאני טובעת בבִצת העצב… תודה, וברוך הבא!
דורית, תודה לך (אם כי לי הם נראים יותר כמו אושפיזין משונים של פסח, 🙂 ) וברוכה הבאה לכאן! (אני הצצתי בשלך ועוד אחזור).
תודה, אנונימי. הרבה יותר חינני מהחד גדיא שציטטתי!
תודה, יוחנן אנונימוס, נהניתי משרשרת המזון, וגם מן הזקנות הבולעניות. קצת מפחיד הקהל, ששר בדביקות ואושר רב: I guess she died.
נסיתי לחפש שיר של מומוס כדי להשיג גמולכם, אבל אין ב-Youtube.
ולפיכך, הנה שיר משומש קמעא של ה-Pixies שעדיין עושה את העבודה ההיררכית:
והנה גם תרומתי הצנועה לשרשרת המנג'סת הזאת:
פיט סיגר שר בקלילות שכמעט מעלימה את הטוויסט החתרני שלו.
בעוד שהשיר המקורי מסתיים בזה שהזקנה בלעה סוס ומתה, כמובן! (באנגלית זה מתחרז), אצל פיט סיגר היא בולעת גם קרנף ואין בעיה. אבל אז היא בולעת מיניסטר (בתפקיד מלאך המוות מההגדה), וזה באמת הסוף שלה.
מרית, אז הנה עוד שיר שרשרת של קורט וייל וברטולד ברכט (כדאי לצפות, פי ג'י היא אמנית במה נדירה)… וגם עוד תירוץ לא לומר 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך' בליל הסדר:
היא מאד מצאה חן בעיני, אבל גם אצלה וגם קודם אצל הפיקסיז אני לא מצליחה לקלוט את המילים.
הנה המלים (ברכט):
What was sent to the soldiers wife
From the ancient city of Prague ?
From Prague came a pair of high heeled shoes,
With a kiss or two came the high heeled shoes
From the ancient city of Prague.
What was sent to the soldiers wife
From Oslo over the sound ?
From Oslo he sent her a collar of fur,
How it pleases her, the little collar of fur
From Oslo over the sound.
What was sent to the soldiers wife
From the wealth of Amsterdam ?
From Amsterdam, he got her a hat,
She looked sweet in that,
In her little Dutch hat
From the wealth of Amsterdam.
What was sent to the soldiers wife
From Brussels in Belgian land ?
From Brussels he sent her the laces so rare
To have and to wear,
All those laces so rare
From Brussels in Belgian land.
What was sent to the soldiers wife
From Paris, city of light ?
From Paris he sent her a silken gown,
It was ended in town, that silken gown,
From Paris, city of light.
What was sent to the soldiers wife
From the South, from Bucharest ?
From Bucharest he got her this shirt
Embroidered and pert, that Rumanian shirt
From the South, from Bucharest.
What was sent to the soldiers wife
From the far-off Russian land ?
From Russia there came just a widows veil
For her dead to bewail in her widows veil
From the far-off Russian land,
From the far-off Russian land.
עוד מעט אחפש את הפיקסיז.
והנה הפיקסיז, בחלופה לאחד מי יודע, או למתמטיקה של כמה מכות לקו מצרים על הים:
"Monkey Gone To Heaven"
there was a guy
an under water guy who controlled the sea
got killed by ten million pounds of sludge
from new york and new jersey
this monkey's gone to heaven
the creature in the sky
got sucked in ahole
now there's a hole in the sky
and the ground's not cold
and if the ground's not cold
everything is gonna burn
we'll all take turns
i'll get mine, too
this monkey's gone to haven
if man is 5
then the devil is 6
and if the devil is 6
then god is 7
this monkey's gone to heaven
הטקסט של הברכט נשמע כמו וריאציה על שיר ערש עצוב, האבא תמיד מביא מתנות עד שהוא לא חוזר. את של הפיקסיז עוד לא הצלחתי לפצח, ומצד שני אני לא במיטבי, כרגע שמעתי שדון ויטו מגיע ארצה ליומים וחצי באמצע מאי! הו סחרחורת. אפילו לא אמרתי תודה שטרחת ומצאת. תודה!
אקונצ'קי בארץ הקודש והעולם שותק ?!
היכן הוא יתארח? הנצא לשיר לו סרנדות תחת חלונו? (אני כבר הולך לחפש את הבנג'ו הסמוי שלי). איזה מיניסטר ילווהו להטמין פתק בשדמות הכותל גם לבקר ביד ושם?
את הפיקסיז לא צריך לפצח; השיר הזה הוא כמו פיסטוק חלבי ירקרק שלא מצליחים להסיר ממנו את קליפתו. או כמו צלופח שקשה מאוד לתפוס, ובעצם מה הטעם לכתחילה ללכוד צלופח?
עוד לא, עוד לא, הוא בא רק ליומיים ורבע באמצע מאי, פרטים בקרוב. ואת הצלופחים נשאיר לבנות צלפחד.
מרית,
האוטוביוגרפיה של צלפחד נקראה: "צלופחו של אף אחד". היא היתה רב מכר בקרב הנוודים במדבר. לכן נאלץ משה לחלק בין בנותיו אדמות, כי בכל זאת היה מדובר בבנותיו של איש תרבות ידוע, שספרו תורגם לחיווית, יבוסית, וגרגשית, עוד בחייו. היה לספר כריכה חיצונית מנייר צלופחד מרשרש, פיתוח של הכותב, שברבות הימים ושיבושי ההגיה הפך מוכר יותר כנייר צלופחן, ורק קרוב לזמן החדיש והסתאבותן של השפות העתיקות נקרא: נייר צלופן.
מרית יקירתי,
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי (אבל אולי בהשראת חד גדיא ודיינו וכל אלה, לחזור על עצמי זה דוקא בסדר) אבל אני משתאה ונפעמת ומחייכת ו-וואו! איזה יופי!
כאילו לקחת טקסט שחור-לבן והזרקת לתוכו שלל פיגמנטים של צבע (פעם הוא היה צבעוני אבל זה דהה). זה נפלא בעיניי. הכי הכי הרבנים שישבו עם הגזר ויהושוע הפרוע והכל אבל גם כל השאר וגם התפוז של כרמית מקסים אותי, למרות שלא יכולתי שלא לחשוב שאם במשפחתה של כרמית יאמצו את המנהג, הרי שבעוד שלושים- ארבעים -חמישים שנה, תפוז בקערת הפסח ייראה לילדי המשפחה כעוד משהו משעמם ואנכרוניסטי…
אני לא יכולה להוציא מפי את המילים שפוך חמתך, זה המקום הסרבני-חתרני שלי מהסיבות ששועי ודודו היטיבו לנסח, אבל ממש אוהבת את הפרשנות שלך ואת חדוות הפרשנות גם.
אה! ועיקר (כמעט) שכחתי! מי חושב שאמא אווזה זה סתם שירים קלילים במשקל נוצה? (אני שוקלת לשלוף עבורם את פינת הנקמה הקטנה של רוני…).
(סתם. לא באמת. אני מעדיפה לוותר עליה, אבל יש גם משהו חמוד בלדמיין אותה כמו "אוזניים" מקופלות של ספר).
מרית יקרה ואהובה. פשוט נהדר לקרוא (אם כי באיחור מסויים…:) וכמו שאחד המגיבים כתב באמת הוצאת לחירות את הטקסט מהשיעבוד שהוא נתון בו. ופשוט מרנינה חדוות הפרשנות שלך שמעיפה לכל כך הרבה כיוונים. הייתי שמחה אם היית ממשיכה ומפרטת עוד. ההגדה הזאת כל כך מעיקה עליי, כבר שנים. שנים שאני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להבין את התוהו והבוהו של הסדר הזה…איך לא קלטתי קודם, שכל המשתה הזה הוא בעצם מסיבת התה של עליסה מארץ הפלאות. כמה חופש. תודה על היותך "איש צורה המשוחרר מכל תוכן… המתנחל כמו הומלס משוכלל, בשטחי ההפקר בין הטקסט היפהפה לתוכן המוצהר והמוסגר". (אהבתי את ההגדרה)
גם אני אוהבת אותך קרן 🙂
[…] מדוע מרית בן ישראל כן אומרת "שפוך חמתךָ"? […]
בלת"ק. רשימה יפה ומעוררת מחשבה.
אני רק הערה: "שובי נפשי למנוחיכי וכו'" הוא מתהלים, ולא מיהודה הלוי (ואגב, באותו פרק הביטויים הנפלאים: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי", "האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאוד", "אתהלך לפני ה' בארצות החיים").
אודיה, תודה, גם על התיקון ועל המובאות היפהפיות מתהילים.
אם כי – גם וגם: http://benyehuda.org/rihal/rihal10_3_2.html
שלום מרית
בליל הסדר נזכרתי בתובנות שלך לגביו, ובקשר שלו אל המבנים של שירי ילדים. אחותי חילקה דף לילדים שהיו עליו שני רצועות איור של חד גדיא, שורת דמויות שכל אחת מכה את קודמתה, והיה צריך למצוא את ההבדלים הזעירים שבין שני האיורים. איכשהו זה תפס בבלי דעת את רוח ההגדה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה בוריאציות, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, כמו בשיר משחק סדרה אינסופי, כל פעם הצורר והצרה לובשים פנים אחרות, אך מבחינה מהותית הסיפור הוא אחד. לנו נותר רק להשתעשע במציאת ההבדלים הקטנים.
(הצרה היא שלא תמיד כל המסובין תופסים את פני הדברים בקלות דעת שכזו, והם מתיחסים להגדה ול"היא שעמדה" בכבדות ראש ובפשטות. אבל במחשבה שנייה זה רק הופך את כל העסק למשעשע עוד יותר…)
ההיזכרות הזאת הצליחה לחלץ אותי מהמועקה בה הייתי שרוי במהלך הסדר עד אז והוציאה אותי מעבדות הטקס וההרגל אל חירות המחשבה. נראה לי שגם אצל שאר המשתתפים משהו השתחרר, ונכנסה רוח חדשה לשולחן, אחרי שסיפרתי את הרעיון שעלה לי (לא כולל ההערה בסוגריים…)
תודה
יונתן (הקטן)
יונתן הקטן!, איזה אושפיז משמח ואיזו תמונת גרווטאר יפהפייה (שווה ללחוץ עליה, אבל רק פעם אחת, הפעם הראשונה מגדילה והשנייה מקטינה כמו באליס). תובנה יפה ומעציבה על חד גדיא… גם בשבילי זה בלתי נסבל שיש רק אפשרות אחת. אני חושבת שזה מה שגרם לי להתאהב בויטו אקונצ'י, הוא כמו קוסם שמושך אפשרויות מהכובע, הכי חירות שאני מכירה… (בגלל זה יש לך סולם על הראש).