למעט כמה אנשים, עצים הם הדבר האהוב עלי בעולם. עוד מעט ט"ו בשבט, חג לאילנות. הנה כמה מן האמנות, להשראה.

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם – רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות).

Linda Molenaar, Tree Pose 2011 – התמונה נלקחה מכאן

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ – כאן.

עץ מניק איש, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה בסדרת עץ השיער (שיש בו גם מיניאטורה פרסית של עץ ראשים)

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, התצלום הזה שלקוח מפה שומר על מידה של שקדיוּת).

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על העץ שהנציח את סיפורם של הנאהבים האומללים – כתבתי כאן.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט הפעם. עוד על התלבושת בפוסט הזה.

andy goldsworthy מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם (1998). כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992
למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם. ובהמשך לכך (וגם בלי שום קשר) – "האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה. ומנגד, הממשלה ממשיכה להתנכל לזרים. תמר ורטה זהבי (אישה שאני קצת מכירה ומוקירה) וליאת סיגל כתבו על זה לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:
עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.
אני חתמתי בתור "הורה". אם אתם רוצים להיות שותפים – היכנסו, חיתמו והפיצו.
ותוספות מאוחרות:

גיא בן נר, "ערכת בית עץ". על העץ הזה כתבתי כאן

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, מתוך הפוסט, עצים מטרידים, עצים מחרידים
*

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.
ועוד כמה עצים מהיער של עיר האושר:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב.
עץ השיער (הפרק הראשון ואחריו ההמשכים).
עוד סיפור של מרי דה מורגן על ילדה ועץ
זרעי האהבה (ובעצם עץ האהבה – הפרק הראשון ואחריו ההמשכים)
פניה ברגשטיין והליצן ("מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה…")
תולעת ספרים (מריה פרייברג וסיגלית לנדאו)
*
פוסט מופלא, עשיר ומרתק. שיתפתי בפייסבוק. עצים- הנושא כל כך מדבר אלי, וגם לי יש פוסט בראש בנושא הזה, בקרוב יצא אל המקלדת.:)
כמובן שמהפוסט שאכתוב אקשר גם אל הפוסט המסעיר שלך.:)
מרית קרובתי, דווקא מתקתק לי לכתוב לנטע, יותר מהרגיל. השאלה היא מה המשקל של החזותיות בעבודות המבוקשות. אני יודע לייצר סיפור וצלילים, הדמיון החזותי שלי, צריך ריפוי בעיסוק, או לחלופין: מפתח שימתח את הקפיץ עליו הוא מושתת (-:
ורד, תודה רבה! עצים זה הכי. היה כל כך קשה לבחור… אשמח לראות את הפוסט שלך (אלא אם כן הוא בפייסבוק, לשם אין לי כניסה…)
שועיקי, אתה מוזמן לכתוב לנטע! אני מיילדת עכשיו הצגת קרון שעיקרה טקסטים ומוסיקה, כך שיש יוצאי דופן אבל זה נדיר מאד מאד, המשקל של החזותי הוא גדול. ומצד שני אפשר לשתף פעולה עם אמן מצד הדמיון חזותי.
על העצומה לשר החינוך (מתי כבר יהיה שר החיוך?) כבר חתמתי בשבוע שעבר, אבל אולי כדאי לארגן עצומה אחרת, קצת פחות חשובה, אבל עקרונית (לכל מן דבעי), על זכותם של אוהבי- עצים (יש משהו מהפנט בצמרות) לגדל ציפורים בראש (-:
חזק. תודה..העצים למתי? ואפשר ציורים?אדבר עם נטע כמובן.. עצים זה חיים. זה אפילו מרגיש יותר חי מחיות, מוזר…הצמיחה.המבנה שיש לו יסודות וענפים ויציאות והתפתחויות ופרחים ופירות, כלכך תואם את המבנה הפנימי שלנו.אני התחלתי לצייר עצים לפני כמה שנים בצורה לא הירארכית אלא ריזומלית – כמו שעשב מתפשט.
בקשר לפליטים ולזרים – כל הנושא המורכב והכואב הזה: זכיתי להיות מורה לאמנות בבית-ספר שנשא את דגל הפליטות והאחרות והנתינה והכבוד לכל אחד ולכל אחר.. העבודה היתה קשה, מדהימה, מרתקת, מלמדת , מלאה בלב ועם זאת, היתה לנו תחושה – להרבה אנשים בצוות, וזה נאמר בלחישה,שבביתנו, עם כל העוולות והעוני והמצב הכלכלי והחברתי הבלת אפשרי – שלנו ,הילדים שלנו,שעזבנו כל בוקר והלכנו לתת את כולנו לילדים שנקלעו בעל כורחם לסיטואציה איומה, ששלנו מקבלים הרבה פחות, שלשלנו אף אחד לא דואג, אלא רק אנחנו נוכל לעשות כמיטב יכולתנו לצלוח את החיים הבלתי אפשריים במדינה שלנו, שיש כאן סיטואציה בלתי ניתנת לתפיסה שהפליטים, שמגיע להם כל מה שאפשר לתת ולעזור נספרים יותר מהילדים שלנו ושל אחרים שאף אחד לא עשה עליהם זום אין,אף אחד לא מאיר על חייהם.אנחו וחיינו נהיו ברורים מאליו – אנחנו חיים על אוטומטי אין לי פיתרון, אין תשובות רק מחשבות,המון זיכרונות מדהימים וקשים ועוצמתיים. ותובנות . אני חושבת שאפשר לפגוש ילדים בכל מקום היום בארץ שאם מישהו יקשיב להם ויראיין אותם – הוא ישמע מהם אותם הקולות כמו מילדי הזרים ובכלל לא רק לילדים.כמובן שכל אדם ראוי שינהגו בו במידת הצדק והכבוד המקסימליים.אני חושבת שהזרים והפליטים מדגישים את הפרדוקסליות בהתנהלות הקיום שלנו פה.
אני לומדת חינוך, ובדיוק הבוקר המתרגלת ב"מבוא לפילוסופיה של החינוך" העלתה את השאלה הזו.
השר אמור להגיע לאוני' ביום שני הקרוב, למפגש עם תלמידי החוג, וניתנה לנו הזדמנות להפנות אליו שאלות מראש. אינני יודעת מה המשך התכניות של יוזמי העצומה, אבל אולי אפשר לקשר איכשהו בין הדברים (אע"פ שלבטח תהיינה גם שאלות אחרות, והרבה, כך שאיני יכולה להבטיח שגם אם הסוגיה תעלה במפגש, היא תקבל את מלא המקום הראוי לה).
שועיקי, עוד לא אסרו את זה…
בת חן, יש הרבה עוולות בעולם ואני לא בטוחה שאני רוצה להיכנס לשיחה הזאת, מי שמתאים לו יחתום ומי שלא – לא. ובכל זאת אענה לך בקיצור.
אישית אני חושבת שעם שחלקים נכבדים ממנו נרדפו לא כל כך מזמן והיו פליטים ועקורים וניצלו על ידי חסידי אומות עולם, צריך לגלות רגישות גדולה יותר לאנשים שנמלטים על נפשם (בגין למשל הבין את זה בשעתו).
אבל לא בזה מדובר כרגע, אלא בשר החינוך שמתיימר לחנך לסובלנות ולחמלה בסיסמה "האחר הוא אני" בזמן שהממשלה שהוא חלק ממנה מסיתה נגד האחר ודוחפת אותו לקצה וכולאת אותו רק משום שהוא אחר. במקרה הטוב זה חוסר רגישות שדורש חשבון נפש. במקרה הרע זאת צביעות וגזענות. ובכל מקרה זה לא חינוך לערכים. (ויש הרבה דברים שאפשר היה לעשות לטובת מבקשי המקלט ולטובת תושבי הדרום שאני לא מזלזלת במצוקתם).
גלי, אשמח מאד אם תחזרי לספר מה קרה.
מרית, מול הבית שלי יש תרנגולת ענקית., וירוקה. אני מתבונן בה ארוכות כשהיא מתנועעת ברוח. רק לאחרונה הסב בני את תשומת ליבי לעובדה שהתרנגולת מורכבת משלושה עצי אורן שונים ולא מעץ אחד, כמו שחשבתי לתומי. התאכזבתי קצת. אבל אם עץ אחד יכול להחליט שהוא, פתאום, תרנגולת, למה ששלושה עצים לא יחליטו כך?
והרי זה מגביר את הסיכוי שנתקל יום אחד בביצת אורן על השביל. בפנים, על מצע של מחטים ירוקים ורכים, יצטמח -מה? אין לי מושג. אבל אני מחכה לזה בכליון עיניים.
מחסה לשפנים, כך בדיוק החל המיתוס על המפלצת מאגם לוך נס (-: או נאמר, El Coloso
לפרנצ'סקו גויה. אני זוכר שקראתי פעם עדות של עיתונאי שסיפר כי הפטריה האטומית שנראתה מעל הירושימה נדמתה כדינוזאור אדמדם ענק.
אני משוכנע שהתרנגולת הזו מטילה ביצי חופש. היא כמעט החופש המוחלט.
הו שועי, ביצי חופש!
ביצת חופש נראית לי ממש כמו הגבנון של הקבצן החמישי – מעט המחזיק את המרובה. (ועכשיו מצטייר לי הקבצן החמישי כמו עוף גדול שביצה גדולה נדחקת ונדחפת לו תחת שכמותיו. ככה אני מדמיין, סליחה, את המוות -ביצת הגוף מתפקעת מאותו מרובה שכבר אין להכילו.)
…ויש את מבחן העץ:
אם אתם שוןמעים את זה –
– ולא קמים לרקוד, אתם עשויים מעץ, בניאדם 🙂
מחסה לשפנים, הלכתי לדפדף בסיפור המעשה שכן הדבר היחיד שאני זוכר ממנו את הבעטליר השלישי כבד הפה היודע לספר חידות ושירים נפלאים.
וחוץ מזה לא זכרתי כמעט שום דבר. בכלל לדאבוני הרב, דברי תורה מן הבעש"ט וממשיכיו נכנסים לי באוזן אחת ויוצאים מן השניה בד"כ, כאילו שלא נוצרתי כלל לחסידוּת. יש אנשים לא מעטים שהטקסטים האלה הם מרכז חייהם, ובכל זאת אין לי אליהם זיקה כלל (זה אינו זילזול חלילה, פשוט דוגמא מובהקת לכך שהאדם לא נוצר לכל דבר).
על היו-טיוב ששלחת אני מוכרח לענות בקטע הבא:
ואין זה אלא המעט המחזיק את המרובה.
שועי, הקטע חמוד, אבל בלתי רקיד…… (אבל אם יסמפלו אותו – אל תחנוק אותי – אני בטוח שיכול לצאת מזה משהו)
אני לא יודע אם הטקסטים האלה הם במרכז חיי, אבל נדמה לי שאם הם שם הם הגיעו לשם בכוחות עצמם. כשהייתי ילד קטן אבא שלי היה מנגן לי בכינור לפני השינה מוזיקה חסידית (גם כינור עשוי מעץ..) ואחד התקליטים הבודדים שנוגנו אצלנו בבית היה "איש חסיד היה". שני אלה שרפו את דרכם ללבי כמו יי"ש 🙂
מ. לשפנים, שמעתי שאם מסמפלים את ההווה יוצא פרזנט סימפול (-:
אם כבר מזרח-אירופה, אני הייתי מעדיף לרקוד עם זה:
🙂
זהו, שאני לא יודע אם העתיד הוא הסמפלר של העבר או שהעבר הוא הספוילר של העתיד….
אני אוהב להקות שמתחילות באוי , (הן יודעות שלפעמים כל נשיפה היא אוי) אבל אני הולך מערבה מכאן, מאביצ'י (די ג'יי שבדי שנורא דומה לבנם המתוק של חברים שלי) והקאנטרי האוס שלו לקאנטרי של פיט סיגר בשיר בן 50 ועדיין רלבנטי , איזה באסה, למערכת החינוך בארצנו. גם את זה אפשר לרקוד אם רוצים:
לחם השפנים (לחם שיפון ולחם הפנים), שלפת את בוב סיגר, כיתתי רגליי להביא את זה מן האחוּ:
פיט סיגר התחבר לי עם בוב דילן… זה כמו לחבר את ג'ואן באאז עם מהייליה ג'קסון (ולקבל את ג'ו ג'קסון).
נחשפתי לבלוג שלך רק לאחרונה . מרתק . אני נהנית מכל רגע , (וגם משתמשת בבית הספר)
בין השאר אני עוסקת בגינון טיפולי , ולאחר שקראתי מה שכתבת על העצים , שיתפתי את הבלוג שלך גם בפורום המטפלים בגינון
איזה כיף, ברוכה הבאה ותודה רבה!
את יודעת אם יש עדיין אפשרות להזמין את המופע "האוסף הכי הכי" ?
אני רואה שהוא כבר מלפני כמה וכמה שנים אבל מאוד מתאים למה שאני מנסה לעורר ביישוב .
סיכוי טוב שאפשר. תשאלי בתיאטרון הקרון.