זה קצת מורכב מה שאני רוצה להגיד (על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד). פשוט אבל מורכב. אז קצת סבלנות.
*
א. "זום" מאת אישטוואן באניאי
לפני עשרים שנה בקירוב יצר אישטוואן באניאי, מאייר אמריקאי ממוצא הונגרי, את "זום" שהפך כמעט בן לילה ללהיט עולמי עם ספרי המשך ובכלל. הוא "תורגם" לעברית ב1996 ויצא מחדש לאחרונה ב"מהדורה חגיגית מוגדלת" (שיהיה). אני כותבת "תורגם", כי הדפדוף אמנם מימין לשמאל והקרדיטים בעברית. אבל זהו, כל השאר מסופר בתמונות.
כך נפתח "זום" מאת אישטוואן באניאי
למי שלא מכיר, הנה תקציר (ספוילרים למכביר!): זה נפתח בתקריב של צורה אדומה משוננת. בדף הבא "המצלמה" מתרחקת מעט ומתברר שזאת כרבולת של תרנגול. התרנגול כפי שיתגלה עוד מעט, נשקף מחלון של בית חווה. אבל כש"המצלמה" ממשיכה ומתרחקת פולשות ידיים ענקיות לתמונה. מתברר שזאת בסך הכל חוות צעצוע. אבל גם הילדה שמשחקת בחווה אינה אלא תמונה על קטלוג של צעצועים. נער אוחז בקטלוג. הוא נרדם על סיפונה של ספינת שעשועים, וגם הספינה אינה אלא תמונת פרסומת על אוטובוס, וגם האוטובוס עצמו לא ממשי, הוא מוקרן בטלוויזיה שבה צופה קאובוי בודד. וגם הקאובוי בסך הכול מצויר על בול של מדינת אריזונה. הבול מודבק על מכתב שנמסר לראש השבט בחוף אקזוטי. "המצלמה" ממשיכה להתרחק, וראו זה פלא – דווקא השבט והחוף "אמיתיים". הסצנה כולה נשקפת מחלון של מסוק. הזום אאוט נמשך והמסוק הולך וקטן, וגם כדור הארץ שבשמיו הוא מרחף הולך וקטן עד שהוא הופך לנקודה בהירה ביקום שחור. סוף.
והנה גם יוטיוב מדפדף בספר:
*
חמש הערות על "זום" של אישטוואן באניאי:
1. פורמליזם
"זום" הוא פיקצ'רבוק ש"עלילתו" מבוססת על חוקיות צורנית. זהו ספר ילדים על-גילי ורב-גילי ("מגניב!" אמר עליו בני המתבגר והבררן). באתר של "כתר" הוא ממוקם ב"אלבומים ופנאי".
*
2. מתח
בדרכו הייחודית "זום" הוא גם ספר מתח, חידה מתגלגלת שבאה על פתרונה לקראת הסוף. ברגע שמבינים את העיקרון אי אפשר להתאפק מלנחש את השלב הבא.
*
3. פופ-ארט
"זום" הוא מחווה מבריקה לאמנות הפופ.
הפופ-ארט נולד בעידן קפטליסטי מתוך תרבות צריכה ושיווק, פרסומת ותקשורת המונים. כבר בקולאז' המוקדם והמכונן של ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956), מורכב המרחב הביתי מדימויים שנגזרו ממגזינים (ובהקשר הנוכחי, הוא כולל טלוויזיה, טייפ, קומיקס, קולנוע וכרזת פרסום שנשקפת מהחלון). "זום" מתנהל בטריטוריה הזאת בדיוק. הוא מצטט ומשטיח ומטשטש את הגבולות בין גבוה לנמוך ובין מציאות לדימוי כמו כל אמנות פופ ראויה לשמה.
ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)
פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים
מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה
פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס
מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי
פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)
אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט
וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)
רוי ליכטנשטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל
רוי רוי ליכטנשטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)
אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)
פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.
*
4. משחק חשיבה
ובהמשך לכך "זום" אינו סתם "גימיק" אלא ניסוי בחשיבה בקורתית. הוא מזמין את הקוראים (גם הצעירים שבהם) להרחיב את המבט, להטיל ספק באשליות שמוכרים לנו, כי מה שנראה כל כך אמיתי הוא אולי רק אחיזת עיניים ו"ריאליטי" ופיתיון. זה קורה מעצמו באגביות מענגת, בלי חומרה ויומרה חינוכית.
איירה רותו מודן
אין לי מושג באיזה הקשר נוצר האיור שלמעלה, אבל זו התמצית של התמצית, ברגע שמסיטים מעט את המבט נחשפת העליבות של הפרסומת. זה שונה ככל האפשר מן המעשייה הסינית על האדריכל שהוזמן לבנות ארמון מושלם, וטרח עליו שנים רבות וכשהגיעה השעה הציג לקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר הזועם איים להרוג את האדריכל החצוף, והאחרון פשוט פתח את הדלת המצוירת ונעלם לבלי שוב. הסיפור הסיני הוא סיפור על אמנות.
*
5. הפתעת האותנטיות
מאז שמגריט התכחש למקטרת שלו בטענה שזאת לא מקטרת, התאמצו אמני הפופ להוכיח שזאת דווקא כן מקטרת, לא פחות מהחפץ המקורי. הפופ ארט דחה את האותנטיות והמקוריות והעדיף עליהן את הציטטה והשכפול.
איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.
הפופ-ארט הוא תופעה אורבנית. הילדים של רובנו לא גדלים בטבע בראשיתי אלא בעולם של צריכה ותקשורת. אני מצטטת מתוך פוסט ישן על האיור של בתיה קולטון ל"דני גיבור" ("אינני בוכה אף פעם") של מרים ילן שטקליס: "אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן. ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול, בעולם אחר, מתחתם, איזה סיכוי יש לו עם נורית"?
הסיום של "זום" תפס אותי בהפתעה: המשחק הצורני נקטע בבת אחת והעלילה עוברת לעולם האמיתי. ואם לא די בזה, החפץ הסופי, זה שמכיל את כל עולמי העולמות של תקשורת ההמונים הוא דווקא חפץ מיושן ורומנטי: בול שמודבק על מכתב שנשלח לעולם עוד יותר מיושן ורומנטי, שבו יש עדיין ראש שבט וטבע ויקום.
זה סוף חמים ולא צפוי, כמו בשיר של "אמא אווזה": "יש בית קטן ירוק/ ובבית הקטן הירוק/ יש בית קטן חום/ ובבית הקטן החום יש בית קטן צהוב/ ובבית הקטן הצהוב יש בית קטן לבן/ ובבית הקטן הלבן יש לב קטן אדום,/ מלא אהבה וחום."
*
ב. "כוס התה שלי", כתב: דרור בורשטיין, צייר: מאיר אפלפלד
צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין
ילד חולה שוכב במיטה. אביו מכין לו כוס תה ומבטיח לחזור בעוד רבע שעה. הילד שותה ותוהה לאן נעלם התה. מחשבותיו נודדות לפועלים שהכינו את השקיות, לדבורים שיצרו את הדבש, לפרחים שסיפקו להן צוף, למי התהום, לרוח, לשמש, לכל מי שהיה לו חלק – ולוּ רחוק וקדום – בכוס התה שלו. בינתיים חולפת לה רבע שעה ואביו חוזר כפי שהבטיח עם כוס תה חדשה, וגם אותה הוא שותה. וזה הסוף.
יש משהו מקסים בעושר של המחשבות ובחופשיות שבה הן זורמות בין נושאים ובין רבדים: שאלות מדעיות המנוסחות לפעמים בהזרה ילדותית ("איך עושים ענן? מה רשימת החומרים?"), ואקולוגיות (יחסי הדבורים והפרחים למשל), תהיות אתיות (האם אנחנו לא גונבים בעצם, את הדבש של הדבורים?) הבלחות של האנשה ודמיון (הדבורה ששואלת אם התה מתוק דיו, או פנטזית השיט על מי התהום), וגם רגעי אמנות ופיוט טהור. (כשאדי התה מצעפים את משקפיו של הילד והאב אומר, "יש לך ענן במשקפיים", לא יכולתי שלא לחשוב על "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי, שהפואטיקה שלו אמנם רחוקה ככל האפשר מהחרישיות של דרור בורשטיין. ועדיין).
יש משהו מקסים בטבעיות שבה מתמזגים ב"כוס התה שלי" מערב ומזרח, סקרנות ילדית וההתבוננות מדיטטיבית, אגוצנטריות של ילד שמציב את עצמו ואת כוס התה שלו במרכז היקום (פיאז'ה מרחיק וטוען שילדים הם חסרי מוסר) וחמלה בודהיסטית לכל היצורים החיים, לערבות הדדית שמשחררת מן הבדידות והניכור: "ואז, בבת אחת הרגשתי שעבר לי העצב של המחלה, כי ידעתי שהם שם, איתי. כולם. בכוס התה שלי. הכוכבים והדבורים והפרחים והגשמים והתהום וציפורי התהום."
צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין
בלטוס, החדר
מלבן האור של החלון הוא אחד הציורים האהובים עלי בספר. רגע של ציפייה לתיאטרון הפיוטי של המילים: "השמש יצאה מאחורי ענן ונכנס מלבן של אור לחדר. הרמתי יד ועשיתי צל של ציפור (או ציפור של צל?). הציפור נִקרה בתוך המלבן."
וככלל, האיורים שנוצרו בטכניקת הסקרצ' בורד שבה מגרדים חושך וחושפים אור, מעצימים את המסתורין ואת הממד הרגשי והרוחני של הספר. בעוד שהטקסט הוא לגמרי לילדים, הציורים לא תלויים בגיל. זה ספר אמנות לכל דבר (והפוסט הזה שכתבתי לאחרונה הוא לגמרי על השחור של אפלפלד, לא בכוונה).
צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין
ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)
.
"כוס התה שלי" הזכיר לי את "מן החלון" (1989) של שאול שץ, שגם הוא עוסק בקשר בין הבית לעולם. האניגמטיות הפיוטית של שץ אמנם קיצונית יותר משל בורשטיין ואפלפלד. ("מן החלון" יצא אף הוא בעם עובד, ואני רואה שהוא עדיין נמכר ב7 ש"ח בלבד!)
מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ
.
שאול שץ קרוב לדרור בורשטיין ומאיר אפלפלד, ואישטאוון באניאי רחוק. לכאורה קשה לדמיין שני ספרים שונים יותר מ"זום" ו"כוס התה שלי": אחד צבעוני ומבריק והאחר שחור-לבן ומט. אחד שטוח ופופי והאחר לירי ופילוסופי, אחד "גימיקי" ולינארי והאחר משוטט בזרם התודעה, אחד מוחצן ומבדר והאחר מופנם ומחפש הארה, אחד עוסק בדימויים והאחר בדברים "ממשיים", לאחד שם טכנולוגי ולאחר שם אישי ומיושן, וכך הלאה והלאה.
ומתחת לכל זה ישנה הקִרְבה. מדובר בשני אחים שגודלו בסביבות הפוכות. לו היינו מצמצמים את "כוס התה שלי" למבנה מופשט, אפשר היה לקרוא לו "זום" (לכוס תה), ולו היה באניאי שואף להיות יותר חם ואישי הוא היה קורא לספרו "מכתב מאריזונה", או אפילו "הבול שלי" (זה שעליו תרדם הדבורה של דרור בורשטיין כעבור שנים; "לפעמים הדבורים טועות בכתובת ונכנסות לישון בתיבת הדואר של אחד השכנים, נשכבות על בול ונרדמות.").
אם דרור קורא את זה עכשיו, הוא בטח מתהפך על כסאו. השמות החדשים הלא משנים את המשקל הסגולי ומזיזים את קו פרשת הנפש. אבל אני שמאמינה בַּצורה, מזהה את הדמיון. את החיפוש המשותף אחרי חיבור וזיקה, את התשוקה להביט לתוך הדברים ומתוכם עד אינסוף. שני הספרים מזכירים לי את המען המתרחב שהייתי רושמת בשיעורים משעממים (מרית בן ישראל, רח' ברק 9, שכונת רסקו, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, היקום), כמו את הזום-אִין השואב המשותף לדמיון ולמדע.
כי הרי אם קוראים את "זום" ברוורס, זו פשוט בהייה לתוך בול שפותחת עוד ועוד עולמות. עולמות אורבניים נגועים, אין מה לדבר על שַיִט במי תהום, השַיִט כבר הזדהם בפרסומות לספינות שעשועים, אפילו לקאובוי יש טלוויזיה. זה העולם שבו אנחנו חיים, מקולקל ולא טהרני, אבל הדמיון הוא שרדן גדול, הוא משתמש במה שיש.
ולסיום סרטון מופלא שכבר הבאתי פעם, זום מדעי ופנטסטי כאחד לתוך כנף של פרפר.
*
עוד באותם עניינים
על גדי של שמוליקיפוד (עוד ילד חולה שנשאר לבדו)
*
אנני ליבוביץ מצלמת את אנדי וורהול
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
*
עיר-האושר 