"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.
עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.
התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.
זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).
אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.
אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)
*
האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום
מאת עמוס נוי
דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")
.
לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")
הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").
"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952
במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.
שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).
הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).
האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)
.
בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:
"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".
גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –
ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?
כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…
מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)
*
על האיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי"
והערה אחרונה על האיורים – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?
*
עוד באותם עניינים
כל הכלים השלמים דומים זה לזה (ממש בהמשך לפוסט, אף שנכתב מזמן, אין מוקדם ומאוחר בשיחות)
על הילדה אילת (הפוסט על האי אולי הוא סגירת מעגל של השיחה שהתחילה שם, בתגובות)
שמלת הכאב של רבקה הורן (ובעצם כל סדרת "שמלות של כאב")
על שירים לעמליה (או – מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?)
איך נראית ילדות, על איור אחר של בתיה קולטון
*
עוד אישה (חיה הפעם) שמשמשת לוח קליעה למטרה לבעלה (כמו בסיפור המצוטט בהתחלה, רק אחרת)
שני קטעים מתוך "כחול עם זנב" סרט שעשיתי פעם עם המלחין איתן שטיינברג בעקבות "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'
וכמובן – קופיקו בעיר האושר, מאת עמוס נוי
.
*****************************************************************************
ובלי שום קשר – ארבע הודעות:
1. יואל אמר
"יואל אמר" הצגה מוסיקלית בהשראת ספרו של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים"
לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה בשבת הקרובה , ה-27 בספטמבר, ב11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב.
רכישת כרטיסים בטלפון 6077020 03 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון!
והכי משמח, יהיה כבר דיסק! (כלומר 99.9%)
ההצגה זכתה בכל ארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל חיפה האחרון:
פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס המחזה, פרס המוסיקה ופרס הבימוי (אני ביימתי).
רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון
*
2. נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.
חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!
ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.
אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה –
מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il ואפשר גם בטלפון 02-5618514 שלוחה 119.
.
*
3. כנס הפנקס
ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:
*
4. "הגלוי, החבוי והקרבן"
ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ' אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.
סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעהreutshiva@gmail.com 052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014
מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'
תודה לך. תודה לכם. מעין מתנת חג של זכרונות, קסם,כאב ותובנות.
מרית קרובתי, לא מכיר את הסיפור. כילד חשבתי שיש שתי מריים ילן הלא הן שתי קֶלִיס. אורה הכפולה מעולם לא היתה לבד.
עמוס יקר, בילדוּת המתרחקת הייתי שר כדלהלן: נורית לקחה התפוח/והתרחקה במהירות/ והלכה עם צה"ל/ לכבוש את בֵּירוּת (אני יודע שזו נשמעת המצאה מאוחרת אבל הייתי ילד בן 8 או 9 ומניין החללים היומי עשה אותי יותר ויותר עצוב. עד היום אני חושב שזו היתה החווייה המעצבת של תודעת השמאל שנולדה בי בתוך הבית האולטרא-ימני שבו גדלתי).
מקסים מקסים, תודה על העושר הזה. את הספר "מסע אל האי אולי" מ1952 מצאתי זרוק בשוק הפשפשים. בעצם כבר לא בטוחה אם היה מושלך או שמכרו לי בחמישה ש"ח (שזה פחות או יותר אותו דבר). עכשיו אלך לקרוא שוב, ואחזור אל הפוסט…
איזו מתנה רגישה, עמוקה ויפהפייה קיבלתן ליומולדת, את ומי"ש. תודה שחלקת איתנו ♥
כמה מחשבות.
הלא מרים ילן שטקליס קיבלה קצת נקודות רעות מפמיניסטיות על הפסיביות המיושנת של אלישבע שנזקקת לחבורת גברים שיסיעו אותה במקום ליזום את המסע בעצמה, והנה בסיפא מתברר כמה היא חדה ועדכנית. הבובות המתוקנות כל כך דומות לכוכבי המייקאובר הפלסטי בטלוויזיה עם פני הבוטוקס הבובתיים שלהם, הסנטרים המושתלים, השיניים הנוצצות ומסכות האיפור ותוספות השיער והפֶן המשוכפל.
וגם – יש הרבה אגדות במזרח ובמערב שבהם הגיבור צריך לזהות את הנסיכה האמיתית מתוך שורה של נערות זהות. אני זוכרת כמה זה הטריד אותי בילדות. כי ברובן אפילו לא כתוב שזה שכפול על ידי כישוף. פשוט יש עוד המון נערות (בין שלוש עד מאה) שנראות בדיוק כמו הנסיכה. אני לא יודעת בדיוק מה רציתי להגיד בזה, אולי לפתוח את זה לשיחה. אני מבינה שנסיכים זקוקים למבחנים, אבל זה מבחן משונה, מתעתע, נוגס בייחוד של הגיבורה.
ובחזרה לאי אולי – גם מכאיב במיוחד הוויכוח אם לבני אדם יש לב, והראיה הדחוקה שנמצאת לבסוף.
על האיורים של בתיה קולטון אולי עוד אכתוב. להם יש כמובן סיפור משלהם, ולא רציתי לחלק את הקשב.
תודה לכולכם ובייחוד לעמוס.
שפע כזה. קורע לב. קשה, לרגעים מדי. אורה הכפולה שלא נדע. נהדר. תודה רבה לשניכם ומזלטוב גדול, מרית, ליום ההולדת
אף אחד לא מדבר על הפיל בחדר, וזה פיל שרגיל שלא מתייחסים אליו. אז אני רוצה ללטף אותו קצת.
קודם כל ג'ודית לואיס הרמן:
"ההשתתפות בקבוצה בינאישית יש בה משום אתגר גדול לנפגעים שהרגישו לפנים מחוץ לחוזה החברתי האנושי, ויש מהם שעמלו קשה רק כדי להגיע להרגשה שנפגעים אחרים אולי יכולים להבין אותם. עכשיו הם עומדים לפני האפשרות להצטרף לעולם רחב יותר ולרקום קשרים עם מעגל רחב יותר של בני אדם. ברור שזו משימה של שלב ההחלמה האחרון. על הנפגע להיות מוכן לוותר על ה"ייחוד" שבזהותו. רק בנקודה זו הוא יכול להתבונן בסיפור שלו כבסיפור אחד מרבים ולדמות את הטרגדיה המיוחדת שלו כחלק מן המצב האנושי."
(מתוך 'טראומה והחלמה'. בעצם זה כמעט סוף הספר אז סליחה על הספוילר)
(הו, יש לי כל כך הרבה מה לומר, איך? קוראז')
כשגדלים לתוך כאב וסבל ומתעצבים סביבם, לוותר עליהם זה לוותר על הקיום עצמו. להתאיין. (שגם זה לא הדבר הכי נורא בנסיבות מסוימות.) ולתקן את זה זה לא "פשוט מאוד", וזה לא נעשה בנשיקה על שני העפעפיים. להפך, את הנשיקה אפשר לקבל (משהו בי רוצה לכתוב 'לסבול') רק אחרי תהליך ארוך של ריפוי, והעיקר בתהליך הריפוי זה לא הידיים והרגליים והשיער החדש אלא האנשים (הדובים, הכלבים, הגמדים) שמתעקשים להישאר ולראות ולהקשיב (הרי זה הדבר העיקרי שעושה הרופא הגדול) ולקבל ולאהוב.
כשמותנים להאמין – לא להאמין בראש, להאמין בבשר ובדם ובעצמות ובגידים – שהאמת זה רק מה שכואב וקרוע וסודי, מה שאין לו בכלל מילים מרוב שהוא סוד, צריך לעבור מטמורפוזה כדי להאמין שיכולה להיות אמת גם במה שנרפא ותוקן. ומנקודת המבט של מי שלפני המטמורפוזה, מה שאחרי תמיד ייראה כמו שקר. ולפעמים הוא באמת שקר, כשאין ריפוי אמיתי אלא רק התניה ויישור לקודים הסטנדרטיים. גם ריפוי אפשר לזייף. אבל מנקודת המבט של מי שלא נרפא, וזאת נקודת המבט שממנה נכתב המסע אל האי אולי ועמוס הראה את זה באותות ובמופתים, הריפוי לעולם ייראה כמו שקר ולעולם אי אפשר יהיה להוכיח שהוא יכול להיות אמיתי. צריך לרצות להאמין, ולקוות שהאמונה והריפוי יבואו בעקבות הרצון, עם מעט עזרה מידידים (שאותה המסע מתאר נהדר. רק בסוף הוא מתחיל לחרוק כי הדמיון של מי"ש נתקל בגבולות האכזריים שלו).
האם הינדיק יכול להיות אצל השולחן? כן. אבל מישהו צריך להתפשט ולהיות אתו למטה קודם.
תודה עמוס
תודה רבה דורית.
דבי, כתבת יפה ונכון, ולכן מן הסתם הוא נקרא אולי, כי הוא אי של פנטזיה ושל ספקולציה, עוד אין לו שורשים של מציאות. ואפשר היה לקרוא לו גם "אילו" בשיכול אותיות, ולצטט שוב את המשפט הנפלא המסיים את "שלוש אחיות" של עגנון, משפט שנפתח ב"הוי, אילו…" ומפנטז את התנאים שבהם היתה נמנעת הקטסטרופה, ומסתיים באנחה כפולה: "אבל אין הכל עשוי יפה בעִתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעִתו… עדיין אין כאן משום נחמה גמורה." https://maritbenisrael.wordpress.com/2010/03/10/3-sisters-agnon/
ואם כבר מדברים על זה, אצל יוצרים (ואולי גם אצל מרים ילן שטקליס עצמה) יש עוד שכבה מסבכת, האמונה שהכאב מזין את היצירה, ואם חלילה יירפא יאבד הקסם, ולכן צריך לשמור על הפצעים ולגדל אותם בשביל האמנות, כאילו שאין מספיק כאב בעולם וכאילו שכל כך קל לתקן אותו.
(כתבתי על זה פעם בהרחבה http://wp.me/pSKif-hVN)
כן. בגלל זה אני אוהבת את דיויד לינץ' שתמיד מתעקש לפרום את הקשר הגורדי הזה. ומרק שטיינר אמר פעם באיזה כנס בפילוסופיה לפני מליון שנה – אני לא חייב לבעור כדי לחקור אנרגיה תרמית. ויש גם הקלטה יפה של טרומן קפוטה בעניין הרגש והיצירה, אבל עכשיו אני צריכה לרוץ ולא יכולה לחפש וגם לא לקרוא את הפוסט שקישרת אליו.
מסכימה. הדבר היחיד בערך שצריך לבעור על מנת ליצור – ודאי מזהות של כאב-כרוני-כזה-שאפשר-כבר-לוותר-עליו-כי-אינף-איז-אינף – זו אש התמיד בעצמות. בלאו הכי היתר זו עבודה שחורה, כמו שאומרים. אולי מהפיח שמצטבר בקרקעית
מזל טוב כל כך לך ולנו שנולדת ושאת איתנו, ואת הרווחים בין המלים קחי במתנה.
וואו דבי, כמה יפה וחכם מה שכתבת
תודה לך ולעמוס. כל-כך יפה ונוגע. הטקסט, האיורים, ההפניות.
יפה…
דבי, את דיוויד לינץ' אני מאד אוהבת, בזכות הרבה דברים כולל המיזוג המפתיע בין אופל לאור, אבל למה את מתכוונת בפורם את הקשר? איך הוא עושה את זה?
מ', תודה רבה. ואת לא יודעת כמה קלעת במתנה, רווחים בכלל ובין המילים בפרט זה בדיוק מה שאני צריכה.
עידית, זה עמוס, אני רק האמרגן 🙂
חה, קראתי את הפוסט ההוא בזמן אמת, זה מוכח 🙂
עטרה, תודה!
(לא מצליחה למצוא את ההקלטה)
אה, סליחה, הכנסתי תגובה בהשהיה ובינתיים גם את הגבת ולא ראיתי
דיויד לינץ' סיפר בהמון ראיונות איך המדיטציה הטרנסצנדנטלית הפכה אותו לאדם לא סובל (כמובן אין חיים בלי סבל, אבל את יודעת למה הכוונה). היית חושבת שזה קרה נגיד בעשור-שניים האחרונים, אבל בדיוק לפני כמה ימים חבר אמר לי שהוא עושה מדיטציה עוד מלפני אירייסרהד! מה שאומר שלאורך כל קריירת הקולנוע שלו, המנוע היצירתי שלו פועל על אנרגיה שאיננה סבל פעיל, והוא מתבטא הרבה בראיונות על כך שהקשר בין יצירה לסבל הוא לא מחויב המציאות ואפילו שקרי. הנה דוגמא די אקראית:
HuffPost: So you don't believe that you have to be in a dark space to create dark material.
Lynch: Negativity is the enemy to creativity. If you're truly suffering, you can't get out of bed, let alone create. It's so much bullshit and wrong understanding to think that the artist has to suffer to create. The artist has to understand suffering. The artist has to understand the human condition. You need to be filled with energy, the ability to solve problems. Filled with happiness and then those ideas have a way better chance of flowing. It's common sense.
http://www.huffingtonpost.com/2012/05/04/david-lynch-meditation_n_1475799.html
עכשיו, מדובר בדיויד לינץ', כן? לא איזה במאי של סרטי פיל-גוד, לא מישהו שמפחד לגעת בג'יפה של החיים והמוות. והנה.
ובכל זאת אני מרגישה צורך לסייג ולומר שהקישור בין סבל ויצירה כנראה מורכב יותר, בעיקר כי הוא לא ישיר. אם יצירה נובעת ממקורות הזהות, והזהות בנויה על סבל וכאב, אז ויתור על הכאב הוא גם ויתור על היצירה. החוליה הקריטית היא הזהות, והניתוק היסודי שצריך לעשות הוא בין זהות וכאב, לא בין כאב ויצירה. והקשר בין זהות לכאב – טוב, כבר אמרתי. ועמוס אמר קודם.
אני גם תמיד נורא מתעודדת משפינוזה, שאמר שכל יסוד שהורס את העצמי הוא בהכרח חיצוני וזר לו ולא פנימי וזהותי. העבודה הקשה היא להפריד בין החיצוני והפנימי.
טוב, חפרתי די. שנה טובה.
מסכימה. סיכמת את זה יופי
תודה דורית. אני מאוד אוהבת את הבלוג שלך. והזדהיתי מאוד עם "קשה, לרגעים מדי" שכתבת שם למעלה.
תודה רבה. לא קשה היה לזהות שיש שם מין משהו, שממנו באות האמירות שלך.
ועמוס? מנתח לב פתוח. איזמליו בקרחנה, כאומרים: ״לא, את״.
ומרית? מנצחת על כל התזמור הזה בחכמת שני החז״לים ההם על מרפסת החבובות. אולי שועי ינסח זה מדוייק ממני
תענוג. כבר אמרתי?
דבי, דורית, אָמן על דברי דייויד לינץ' ושפינוזה. גם זהות יכולה להשתנות וגם יצירה, קיבוע זו תקיעות וסבל בפני עצמו. ריפוי זה לא הקהיית חושים וכריתת אונות, אלא חיים ומרחב וחופש, תנאים חדשים ליצירה. והעצב אין לו תחתית. ואם יש לא הגעתי אליה.
מסכימה ופועלת משם. ואם בכלל יש לו תחתית – היא כפולה. בדקתי
×©× × ×××× ×ר×ת, ×©× × ×××× ×¢××ס × ×× ××× ×ק×ר×××!
ת××× ×¢× ××ª× ×ª ××× ×××××ת ××ר×ת, ×13.9 ×× ×× ×ש ××× ××××ת ××× × ×ר×××©× ×©×× ×× ×
ק×××ª× ××ª× × ××××× ×¢×××. ××× ×קר××× ×× × ×ר×× ×¡×פ×ר××. ××× ×××¢× ×קר×× ××ר×× ×ת
××× ×××× ××קר×× ××¢×ר×ת. ××ס×פ×ר×× ××× ×פ×× ××××××× ×¢××× × ×××× ×× ×××ר××
×פ××. רק ספר×× ×××××× ××× ××¢×ר×ת. ×××× ×××, ש×× ×¨×× ×§×××ª× ×××× ××××ת ×©× ×ª×××
××× :ספר ×× ×" ××××× ××××ª× ×××ª× ×× ×××× ×¢×©×¨×× ×שת××× ××¢× ××××.
×ש××××ª× ×××¨× ×ספר×ת ××©× ×ת ×ש××¢×× ×××××ª× ×ת ספ××¨× "שקר?" ש×× ××××× ×¨×¦×ת×
שת××××× ×פ××©× ××ת×. ×ת××ª× ××. ××× ×ת×× ×× ××¦×¢×¨× ××× ××ר ××××רת ××××× ×× ×¡××¢
×× ×× ×¨××ק ×× ×ª×©×× ×× ×××× ××קר ××ת×. ×××ת×. ×××× ×תר××©×ª× ××¤× × ×פ××ש×
××ש××ª× ×× ×××× ××× ×פת×? ××× ××ר××¢ ×©× ×× ×¡×ª× ×ש××× ×¤×©×× ×§××× ×××××. ××× ×©×××
××× × ×¢× ××ª× ××× ×××× ×©×××ª× ×× ×¡×¤×¨×ª× ×ש×× ×××× ×¡××¤×¨× ×ס××¤×¨× ×¢× ××××ת×, ×¢×
×שפ××ª× ××××× ××××× ××¢× ×©××××ק קר××ס ×××× ××ש ××¢× ××× ××××. ש××× ×× ×× × ×××ר×
××ש×× ×©×ª×¡××× ×××ר ×צ×× ×××× × ×פ××× ×¨×§ ×× ××××ת ×× ×× ×××. ××××ª× ××××× ×©×ש
×ר×× ×¡×××× ×××ת ×ספר×ת ש×ס××××.××× ×¨×¦×ª× ×תת ×× ×××ª× × ×ת ×¡×¤×¨× ×× ××ר ××¢×× ××
"×××× ××××××" ×××ס××××ª× ×××¨×ª× ×× ×©××ר ×§× ××ª× ×××ª× ××× ××× ××ª×¢×§×©× ××× ××ת ×תת
×× ×¡×¤×¨ ש×× ×××ר ×× ×××¨×ª× ×©×ש ×× ×ת ×× ×ת××× ××× ××× ××¢× ××§× ×× ×ת "××סע ××
××× ××××" ××× ×××§×©× ×©×××× ×©××, ש××××× ×××××ת×. ××× ×××¨× ××× ×××× ×©×× ××
ר×××ª× ×× ×× ×¢×× × ×ת ×××©× ×ק×× × ××××××× ××× ×ת ××ש×ררת ×××××× ×©××××× ××ר ××
ת×××ר ×× ×× × ×ש×××× ×©×× …. ×ת ×××××ª× ××××ª× ×¢× ×©××ר ×× ×××××ª× ×ק×××× ××× ×
×צ×ערת ×¢× ×× ×¢× ××××.
צ××¨×¤×ª× ××× ×××ר ש×ת××ª× ×¢××× ××ר××× ×©×¢×¨× ×××× × ×©.×ר×ס××: "ספר×ת ××××× ×× ×ער"
××× ×ת ×ק××©×ª× ×ספר "××סע ×× ××× ××××" ש××××¢×× ×ש××ª× ×©×××ת ××× ××× ×ת×××
××, × × × ×© × ×¢, ש×× ×"××××" ××סע ××× ×ר×××× ×× ××ר×ר ×××××× ××××× ××××
×ש××¢×, ×ק×× ××××§× ×××ª× ××× ×.
××ר×ת ××ר ×ת××× ××××
×××ש××¢
â
scan0001 ××× ×××ר××.jpg
ââ
scan0002.tif
ââ
scan0003.tif
ââ
scan0004.tif
â
אלישבע? כתבת בצופן סודי.
שיואו, נהניתי נורא, גם מהפוסט וגם מהתגובות (כולל הצופן הסודי!…..)
אני חושב שהכריכה של כאב ויצירה היא גלגול של רעיון האלכימיה, כלומר הרצון להפוך חומר שנחשב גס ונחות, לחומר אחר, מעודן ויקר ערך.
עצב, בקצה הדכאוני באמת שלו, הוא הדבר שמכבה את מתגי המוחין בזה אחר זה. ובאמת לא מאפשר כמעט ליצור . אבל מה עם הכאב בחלקים האחרים של הסקאלה….? חיות שמתפלשות בבוץ מספקות משום מה הוכחה ש"חיות הינן מלוכלכות", בעוד שזו דווקא ראיה להרגלי ההיגיינה הקפדניים שלהן. באותה מידה אני מרגיש שההתפלשות בכאב – ההתכסות בו – היא לפעמים חיונית. אולי גם הוא כיסוי מגן בפני טפילי היומיום, מפני הוויית פני השטח, שדקות עוביה הוא כאב בפני עצמו. יש רגעים שקל יותר לשאת את מאסת המעמקים, ולנשום בתוכה, מאשר את הוויית פני השטח.
ב"מדע העליז"* ניטשה סובר שבמחיר של כאב עצום ניתן להשיג תענוג עצום לא פחות. אבל העיקר, לעניות דעתי, הוא ההרחבה של הסקאלה שנמתחת ביניהם, ולשם כך יש צורך במי שידחפו וירחיבו אותה, כל אחד לכיוונו.
אודיסאוס עמד בכאב ושמע את הסירנות. נדמה לי שזו התאווה הסמויה של כל בעל כאב.
ואני רוצה להזכיר קטע נהדר מ"בכבלי השכחה" של היצ'קוק, שמתיחס לפחד הזה מהחלמה. גרגורי פק שואל את אינגריד ברגמן, "האם תאהבי אותי גם כשאהיה נורמלי….?" והיא עונה לו, "הו, אני אשתגע עליך….". הנה זה, בדקה ה-7:52:
אופס, הקטע מהסרט הוא בחלק השביעי, בדקה הנ"ל
תורם, היצ'קוק באמת כרה זהב מהצלקות שלו. ועדיין, אני חושבת שלדימוי ההחלמה כמחיקה או כניתוח פלסטי לנשמה אין קשר למציאות. זה פשוט מאפשר לפתוח את הצלקות כמו רוכסן ולצאת החוצה. הן עדיין שם, אבל יש בחירה, אפשר להתבונן בהן גם מבחוץ. (ול – יש רגעים שקל יותר לשאת את מאסת המעמקים, ולנשום בתוכה, מאשר את הוויית פני השטח – אני מסכימה לצערי).
מרית, עכשיו תקוע לי המראה הזה בראש, של היצ'קוק עומד ופותח רוכסנים בזה אחר זה ושולף מהם זהב 🙂
אין דרך לומר אם מרים ילן שטקליס היתה כותבת אחרת, או היתה כותבת בכלל, לולא הפגיעות, העלבונות. אבל על האמונה המצויה ש"על האמן לסבול" אפשר אולי להסתכל מכיוון אחר, שהיא מגלמת תקוה שלפחות האמן יוכל לעשות עם זה משהו, כלומר להפוך את הכאב שהוא מנת חלקם של כולם, בסופו של דבר, לדבר מה אחר.
מצחיק לדבר בשמה של האמנות כאילו היתה איזו ישות מוגדרת, אבל אם אפשר, אז היא (גם) מתן קול לנאלם. כלומר כל מה שחש ומרגיש ולא מסוגל לבטא זאת. כל מה שלא חשב שיגיע אפילו לכלל דיבור, מוצא את עצמו בא לכלל שירה.
הומרוס באודיסאה (שיר שמיני, שורה580) כבר סיבב תוצאה בסיבה כשכתב ש
"אותה גזרו האלים, והמה חרצו על אדם
אובדן, למען יוסיף ויחיה בָּשירה….."
או כמו שאמר את זה וולט ויטמן:
"פייטן הגוף אני ופייטן הנשמה אני,
תענוגות גן עדן איתי ויסורי תופת
איתי,
ראשונים ארכיב ואעצים בתוכי, אחרונים אתרגם ללשון חדשה"…….
[…] (הבלוג של מרית בן ישראל) […]
[…] והפולח לב של עמוס נוי, יקיר העיר שכתב על קופיקו ועל המסע אל האי אולי (ועוד היד נטויה). "שלום לאדון העורב" ממשיך את שיחת […]
[…] עמוס נוי, על "המסע אל האי אולי" […]