מוקדש באהבה (ובקריאה למרד) לכל המאיירות והמאיירים
*
"מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות."
"הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!"
…
"טוב," אמר הדובון, "אבל אנחנו הרי בעלי זנבות אנחנו. עלינו לעשות משהו."(מתוך "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס)
מי שקרא את "המסע אל האי אולי" יודע שבלבו של הספר (או שמא בזנבו – האם לספרים יש לבבות או זנבות?) נמצאת בין השאר, סוגיית הזנבות והלבבות: הזנבות על פי "המסע אל האי אולי" הם הלב הרגשי הגלוי והמדבר בעד עצמו של בעלי החיים, בעוד שהלב האנושי חבוי בתוך הגוף ועצם קיומו מוטל בספק וטעון הוכחה.
מן הרשימה שהקדשתי לאיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי" נשמט הפרט הראשון שמשך את תשומת לבי. הוא מופיע בכמה איורים. למשל כאן:

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.
.
מה "לא בסדר" בתמונה הזאת? טוב, כבר נתתי רמז עבה ומכופל – לקוּץ הדוב אין זנב.
כשהזכרתי את זה באוזני בתיה קולטון (לא כבקורת, זה ריתק וריגש אותי כפי שתיכף אסביר) היא החווירה כאילו גיליתי גופה בחדר האמבטיה שלה. ומיד התגוננה ומנתה איורים שציירה מחדש בשם הנאמנות לטקסט. ובכלל, מלבד אלישבע, קוּץ הוא הדמות האהובה עליה ביותר בספר, הוא צוייר בדמות "דובי גוסטבו" של ילדותה, אמרה, והוסיפה עוד כהנה אבחנות על האנטומיה של דובי צעצוע. היא דיברה במהירות ונראתה אשמה כאילו עברה על אחד מעשרת הדברות של אומת האיור.
היא עשתה את זה לא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".
הרשימה הזאת לא נועדה להגן על בתיה קולטון. הזנב האבוד של קוּץ הוא רק משל וטריגר למחשבות על איור בכלל ועל איור עכשווי בפרט. הן רבות מכדי להידחס לפוסט אחד. זאת ההתחלה.
לדובים קלסיים אין זנב (ראו את פו למעלה). במקרים המעטים שהמעצבים התעקשו להצמיד להם אחד זה נראה זר ואפילו מגונה. מרים ילן שטקליס שכחה או התעלמה מזה; זה שיבש לה את התזה היפה (באמת יפה) על "מותר הבהמה מן האדם".
אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא איך משפיעה סתירה כזאת על הקריאה, הגילוי שלקוּץ המדבר גבוהה על מותר הזנבות אין בכלל זנב. אני יכולה להעיד על מה שקרה לי: קוּץ נהפך לדמות מורכבת. טוב הלב שלו נותר בעינו, אבל הוא נהיה גם קצת מגוחך. הדוגמטיות שלו בלטה פתאום לעין, ההתהדרות במשהו שאולי היה פעם במקור לאבות אבותיו (עם הסגולה של הדובים החיים) ובמשך הזמן נשר מבלי שיבחין בכך. הפער ערער על תקפותם האוטומטית של סממנים חיצוניים; טוב הלב של קוּץ כמו של אמא של דני, אינו נגזר מזנבם אלא מהתנהגותם. ולקינוח חשבתי קצת, כל הפוסל במומו פוסל.
ובשורה התחתונה, הפער בין הטקסט לאיור מוסיף עומק ומורכבות. זה אחד הדברים שהופכים את האיור לראוי לטקסט, שהוא עמוק ומורכב על אף פשטותו כפי שהראה עמוס נוי.
מילת הגנאי האולטימטיבית בעולם האמנות היא "אילוסטרטיבי". להגיד "אילוסטרטיבי" זה כמו לומר "חסר כל עומק ומורכבות". בתרגום לעברית אילוסטרטיבי זה איורי, אבל זה לא חל על האיורים ככלל אלא בדיוק על התפיסה (המיושנת, ועל כך בהמשך הסדרה) הזאת שהאיור צריך להיות אחד לאחד עם הטקסט, ולפעמים – כשהסופר חי, זה גם אחד לאחד עם מה שלא כתב, רק ראה בעיני רוחו. ואני תוהה כמה חזק הציווי הזה שנאכף על ידי סופרים ועורכים וגם על ידי המאיירים עצמם, שהפנימו את הדיכוי. מתי הם ימרדו?
אומרים שילדים הם פשטנים, שהם לא מסוגלים להבחין במורכבות. ובו בזמן מתעלמים מן המאמצים שמשקיעים בלשכנע אותם שהעולם פשוט. כל מיני סוגים של מאמצים, בין השאר בחפיפה בין האיורים לטקסט. זה מוצג כערך חיובי: "נאמנות לטקסט", אבל בעיני זה דומה יותר ל"תיאום עדויות" שמשבש את הצדק והאמת.
כבר כתבתי כאן על "שירים לעמליה", איזה אושר גרמו לי הסתירות הקטנות בין הטקסט לאיור. המחברת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת "זכרה" את זה קצת אחרת.
העולם הוא מקום מורכב ומלא פערים – בין מה שאנשים מצהירים למה שהם עושים, בין האופן שבו הם רואים דברים, ובכלל – איפה שיש אנשים יש הפתעות, טובות ורעות. זאת לא רק תובנה בוגרת. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בתור ילדה (על אף הפשטנות שיוחסה לי). הרומן שלי "טבע דומם" נפתח בזיכרון מכונן מגן הילדים:
מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
זה קרה בבת אחת; הַפְּליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.
אני לא יכולה כמובן לדעת מה הייתי חושבת על קוּץ של קולטון בילדותי. נדמה לי שהייתי שמה לב, שהייתי חושבת על זה, שהייתי מרגישה באותנטיות, בהדהוד שמתחת לסתירה.
ואי אפשר לסיים הפעם בלי הסיפור הטאואיסטי המופיע בפתח הרימו את קורת הגג, נגרים של ג'יי. די. סלינג'ר.
הדוכס מוּ מסין אמר לפּוֹ-לוֹ: "אתה כבר בא בימים. האם יש במשפחתך אדם שאוכל להעסיקו כאחראי על סוסי במקומך?" ענה פו-לו: סוס טוב ייבחר על פי מבנהו הכללי ומראהו, אבל סוס עילאי – כזה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר עקבות – הוא משהו חולף וערטילאי, חמקמק כאוויר פסגות. כשרונותיהם של בני מצויים בדרך כלל במישור נמוך יותר: הם מסוגלים להבחין בסוס טוב הנקרה בדרכם, אבל לא בסוס עילאי. אבל יש לי חבר בשם צ'יו-פאנג קאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובענייני סוסים, חוכמתו אינה נופלת משלי, אנא קרא לו."
הדוכס מו עשה כן, ואחר כך שלח את האיש לחפש סוס. כעבור שלושה חודשים הוא שב מדרכו ובישר שמצא סוס. "הוא נמצא עתה בשאצ'יו," הוסיף. "איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס. "הו, זוהי סוסה אפורה," היתה התשובה. אבל כשמישהו נשלח להביאה היא התגלתה כסיח שחור כפחם! מאוכזב מאד, שלח הדוכס לקרוא לפו-לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "שאותו שלחתי לחפש לי סוס, בלבל לגמרי את כל העניין. הוא אינו מסוגל אפילו להבחין בצבעו של בעל חיים או במינו! מה הוא כבר יכול לדעת על סוסים?" פו-לו פלט אנחה של שביעות רצון. "עד כדי כך הוא הגיע?" קרא. "אם כך הוא עולה עלי עשרת מונים. אין מה להשוות בינינו. הוא קאו, רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם לב לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. הוא כל כך מרוכז בתכונות הפנימיות שהוא אינו מבחין בחיצוניות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון הוא שיפוטו של קאו בסוסים, עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים." כאשר הגיע הסוס הוא אכן התגלה כבעל חיים עילאי.
.
טוב, מאייר לא צריך לבחור סוסים לדוכס. די שיהיה נאמן לעצמו, שלא יתבטל בפני הטקסט אלא ישוחח איתו.
ואתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.
*
עוד באותם עניינים
על גורילה של אנתוני בראון (תמיד שואלים אותי אם הוא התכוון, אבל זה לא משנה. מודעות היא בסך הכל פיגומים לאינטואיציה)
האיור הלא מתאים (שוב בתיה קולטון, הפעם בכוונה)
*
וחשוב חשוב מאד! בואו בהמוניכם, וגם שתפו והפיצו והזמינו!
וכשמציירים סוסים ככה הם עפים אחר כך, כמו בשיר של אמיר גלבע…
כידוני הפרשים נגעו בשמיים
והסוסים גאים על כך מאוד.
ואני ציירתי סוסים זקופים וגאים
ללא פרשים, ללא כידונים.
והיו סוסיי נטולי רסן, משתוללים
על נייר, ריצפה וקיר.
ואחר, משולחים עמי בעפר –
צמחו להם כנפיים.
עתה, שמתעופפים בשמיים
העליתי זכרם בשיר.
הטענה שהמאייר צריך להתמרד ולצייר מה שבא לו לא כל כך משכנעת אותי. אם יש איזו כוונה מאחורי המרד, יכולה להיות לזה משמעות, אבל במקרה כמו כאן, שהאיור השונה נובע מחוסר תשומת לב, לא ברור לי מה אפשר להפיק מזה. נדמה לי שילד אינטליגנטי עלול לחשוד שהיתה טעות באיור.
אפרופו, מתברר שבעיית חוסר הזנב אצל הדוב (או הזנב הקטן מדי) הטרידה גם את האינדיאנים, ולדעתם השועל אשם בזה. לפי אגדת עם אינדיאנית, היה לדוב בעבר זנב ארוך ומפואר אבל השועל שכנע אותו לצוד דגים באמצעות הזנב. ההמשך העצוב מפורט כאן: http://www.ilhawaii.net/~stony/lore22.html
לי 🙂 התגעגעתי.
רוני, ראשית תודה, כי אמרת את מה שרבים חושבים. אבל זאת ממש לא היתה הטענה שלי. אני נגד זלזול ורשלנות (אם כי לנונסנס יש קסם משלו). הטענה שלי היתה שמאייר צריך לשוחח עם הסיפור בניגוד ללציית לו (ואם הוא דווקא שואף לשכפל כל תג, כמו פייר מנאר של בורחס שמנסה לכתוב את דון קישוט מחדש בדיוק כמו המקורי – כמובן שאין לי בעיה, בבקשה, ובכלל, אני לא מבקשת להכחיד את הציות רק לערער עליו כנורמה וכברירת מחדל).
ובעניין ה"טעות" כבר ציטטתי את נורית זרחי. לא כל מה שלא עובר דרך המודע הוא טעות.
ילד אינטילגנטי יכול להתבונן בדובי חסר הזנב שלו ולחשוב שמרים ילן טעתה או אפילו רימתה (בהתחלה חשבתי לצלם את הדובי העתיק של בני הבכור, שגם לו כמובן אין זנב, אבל החלטתי שפו זאת ראיה יותר מוחצת). מה שלא תעשה, המציאות, הטקסט והאיור הן שלוש טריטוריות שונות, וטוב שכך, זה אמיתי וזה מעניין, למה להעלים עין ולמרוח את זה?
ותודה על האגדה 🙂
מרית קרובתי, בקשר לזה צריך לדבר פעם על "מיץ פטל" ו"המפוזר מכפר אז"ר" שתיהן קלאסיקות המאויירות בצורה בלתי מנומקת בעליל, מבחינה רבות, אפילו חתרנית, יש בהן
מעט מאוד מן המשרת את הסיפור או המזמין אליו קוראים. בעיני "מיץ פטל" הוא זבנג של צבעים (אפילו לא מבריקים או מהדהדים), על רישומים מינימילסטיים; ו"המפוזר מכפר אז"ר" נו טוב, כבר יצאה גרסה חדשה או שתיים עם ציורים "יפים". איזה בזבוז הן הגרסות החדשות! תמיד אני שואל את עצמי אם יש קשר מהותי בין חיבתי לאותם ספרי ילדים ובין חיבתי לתרבות אלטרנטיבית מאז ועד היום.
שועיקי, את המפוזר איירה גולדברג עצמה… ואתה צודק שבשני המקרים יש תחושה חזקה של שוליים ותרבות אלטרנטיבית. (אם כי, לגבי מיץ פטל יש גם דעות אחרות. אישה אחת יקרה שהיתה פעם תלמידה שלי שאלה, "הענישו כבר את מי שאייר את זה?") ואם כבר מדברים על מיץ פטל – בכתבים המעולים של בודלר על אמנות מצאתי פעם את המשפט הבא: "במשך זמן רב התגוררתי מול בית מרזח צבוע חציו בירוק וחציו באדום עז שגרמו לעיני סבל ענוג." 🙂
מרית, נדמה לי כי בודליר היה שכן של האשה באבטיח…
אני חשבתי שהוא היה שכן של מיץ פטל…
איזה כיף, תודה, גם אני ❤
וגם אני חשבתי על מיץ פטל ועל האיורים החמקמקים שבו…
ספרים בעיני מדברים על החיים והחלומות שלנו. כשאני בוחנת את חיי, לא רק שהמאייר לא התאים את עצמו לסופר, גם הסופר לא התאים את עצמו למאייר, ובכלל לא ברור מי מהם היה קודם, או אם בכלל היו.
המממ…. אני זוכר את הויכוח הסוער בענין מיץ פטל, ולא אחזור על טענות ההגנה..!
וחוצמזה שני שלשוליים:
1. מאוד אהבתי את המונח "תיאום עדויות". יצירת הסיפור נהפכת לפשע, הרחק מעיני החוק. זה מוצא חן בעיני.
2. הדב הוא….טרנסג'נדר של המינים! הזנב שלו נמצא בלבב פנימה (ומובן שזה מסבך יותר את ענין הלבבות/זנבות.)
לי, השיר נהדר! (הכידונים מחוררים את השמים; הסוסים מותחים אותם לכל העברים)
מרית, הסילוק החתרני (בעל כורחו) של הזנב מזכיר לי ראיון עם יורק בקר, הסופר של "יעקב השקרן". הוא סיפר ששמע פעם סיפור על רדיו שאנשים החזיקו באחד הגטאות בסתר, אבל כשהוא ניגש לכתוב את הסיפור, הוא החליט לסלק ממנו את הרדיו….ולהפוך אותו להמצאה בלבד. והעלילה זכתה בעוד כמה שכבות מרתקות.
….ב"עד סוף העולם" של וים ונדרס, הגיבור ניסה להמציא מכונה שמצלמת חלומות:
הניסון מעניין אבל טכני למדי, מה שחסר במכונה כזו הוא מימד חשוב וסובייקטיבי לגמרי: מימד הרגש שצובע, מטעין ומטה כל פרט בחלום. באותה מידה המאיירת לעולם לא תהיה מכונה שמצלמת את חלומותיה של הסופרת. ואם להמשיך את דבריה של תמר, ברגע שהמילים והאיור כרוכים יחדיו, קשה לומר מי מהם הוא מכונת חלומותיו של מי.
תמר 🙂 (וכדי לכסות את כל האפשרויות – לא מזמן נזכרתי במסה של ס. יזהר שבה הוא טוען שיצירת אמנות אינה שיקוף של המציאות או ביאורה אלא נטילת חומרים מהמציאות ובניית משהו שאינו קיים כלל. ושמי שמנסה לגזור ממנה בחזרה את המציאות הוא הרשע שתופס את העבד שנמלט מהמציאות אל החופש ומחזיר אותו כפות לעבדותו.)
איכר תפל, אמנות ופשע ודוב טרנסג'נדר – מאד כיף פה 🙂
ובקשר לעד סוף העולם – לא יודעת אם זה מופיע בקטע שהבאת, אבל אני זוכרת שקלייר (שמתמכרת עד כמה שאני זוכרת לצפייה בחלומותיה שלה) חולמת בין השאר ציורים חיים של ורמיר, מה שמחזיר אותנו לאמנות ולא לחלומות פרטיים.
מרית, גם אני רוצה לחיות עם דב טרנסג'נדר! או להיות כזה 🙂
בשבילי המציאות מעולם לא היתה מציאותית במיוחד…..גם היא תמיד היתה סוג של חלום. את מכירה את הסוג הזה של חלומות שבהם בורחים ממשהו, ופתאום מחליטים להסתובב לאחור ולאמץ את התוקף..? גם זה דבר שהאמנות עושה. לעניות דעתי, כמובן.
אגב דובים טרנסג'נדרים, יש שני סופים שאני מאוד אוהב: את הסוף של "המכשפות" של רואלד דאל, שבו הגיבור הילד הופך לעכבר ונשאר כזה (!):
ואת הסוף של "אחי הדב", כמובן 🙂
מרית, כשאמרתי שהמאיירת היא לא מכונה שמצלמת את החלומות של המאיירת, לא התכוונתי לחלומות הפרטיים!….אלא לטקסט שלה. הטקסט הוא החלום של הסופרת, והאיור – החלום של המאיירת. והשתיים הן לא מכונות צילום זו של חלומה של זו.
ובעקבות השמים המחוררים בכידוני הפרשים של לי, (ואמיר גלבע כמובן), נתקלתי בשיר הבא של סובלוס בליסופוס:
הרקיע:
יריעת בצק מרודדת דק דק
טבחת זקנה
מטילה אותה לאוויר במדויק
שם היא נשארת תלויה, רופפת
מעט מכופפת
אזי הטבחת נוטלת מזלג
עשוי זהב שחוט
דוקרת דוקרת את השמים,
כמחט שאין בה שום חוט.
http://countingshadows.tumblr.com/elephant&sheep
איכר תפל, גם לעניות דעתי. לפעמים רואלד דאל מזכיר לי אותך אבל אין לו טוּב כמו שלך. ובאשר לשירי שמיים, הכי אני אוהבת את האפולינר הזה (אמנם בצרפתית אבל פשוטה).
Les anges les anges dans le ciel
L'un est vêtu en officier
L'un est vêtu en cuisinier
Et les autres chantent
Bel officier couleur du ciel
Le doux printemps longtemps après Noël
Te médaillera
D'un beau soleil.
Le cuisinier plume les oies
Ah! tombe neige
Tombe et que n'ai je
Ma bien-aimée entre mes bras
דבי 🙂 (אין זה אלא כובע)
[…] הזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? […]
countingshadows, אין בעיה, זו כבשה, אבל למה עם שלוש עיניים?! 🙂
מרית, אני לא.. אבל לא משנה…. ותודה על השיר!
לחביבה פדיה בשיר "עש" (מתוך "דיו אדם") יש תיאוריה קוסמולוגית משלה, עזה במיוחד, לשמים המכוכבים:
"…כמו לילה שהרגע צחצח נעליו לפני שהוא יוצא לבדו
לאפלת הסוף הזורח להצגה שאיש לא יראה מלבדו
וביריעת שַחֲרוּתוֹ כוכבים הם חורים חרוכים
מִכְווֹת סיגריות עֲשֵנות שכּוּבּוּ
על הגוף הרך של הבוקר שהתמסמס מזמן….."
אוי, איזה תיאור אלים ועצוב! (גם אם יפה)
אני מעדיפה את התזה של דיויד ברמן:
I believe the stars are the headlights of angels driving from heaven to save us
באמת כיף פה נורא.
דב טרנסג'נדר (אולי זה יהיה הכינוי הבא שלך, איכר תפל?), כיף שהסוסים נהיו שלי פתאום, ויש לחן אדיר (אף שחולקים עלי בעניין הזה) של כספי-גרוניך בביצוע סוזן ופראן.
"עד סוף העולם" היה הסרט האהוב עלי, ואני קצת פוחדת לראות אותו שוב.
ואשמח לפירוט על האמירה המצמררת עורף – "הסוג הזה של חלומות שבהם בורחים ממשהו, ופתאום מחליטים להסתובב לאחור ולאמץ את התוקף..? גם זה דבר שהאמנות עושה. לעניות דעתי, כמובן."
countingshadows, זה נורא אלים, אבל איזה אומץ, במיוחד כשזה מתעמת בתודעה עם "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך… ירח וכוכבים אשר כוננתה" וכולי….
ופנסי המלאכים פשוט מלבבים. הייתי רוצה כ"כ טרמפ….!
לי, את מכירה את החלומות האלה, כשנסים באימה ממשהו ופתאום גומלת איזו החלטה פנימית ומסתובבים ומתמלאים באיזו אהבה עצומה כלפי התוקף, והכל משתנה, והאיום כבר הרבה פחות מאיים…..?
אמנות היא בין הדברים היחידים שמסתובבים ומישירים את מבטם למדוזה בלי להתאבן או לקפוא. אולי בגלל זה החפץ היחיד שאפשר להתבונן בה דרכו הוא הראי. האמנות היא זו שמחבקת ומאמצת את הנחשים, את המוות, את האימה, את העזובים והעצובים, את האלימות, השרירותיות, השנאה והפחד, בקיצור – את כל מה שמאיים עלינו ותוקף אותנו, מבחוץ ומבפנים.. (לא שאני מחדש לך או מש'ו, רק מסביר את עצמי 🙂 )
אולי זה ישמע משונה, אבל נזכרתי פתאום בסיפור על רבי חסידי אחד שהיה מתלבש בבגדים הכי יקרים, נוהג במרכבה מהודרת וכולי, וכשאחד מחסידיו תהה על כך, הוא הסביר שזו דרכו לנצח את היהירות שלו. כי דווקא כשהוא מסתגף ומצטנע, היהירות שלו זוקפת ראש ואומרת "ראו כמה אני צנוע!…" והאמנות, אפילו במופעים הכי יהירים שלה, היא זו שמעזה לרדת לשבילים הכי חשוכים, הכי פחות נגועים.
התיקר האפל, איזה כיף לי שביקשתי פירוט. מכירה את החלומות האלה, יש תקופות שנדמה לי שאני מתמחה בהם. וההערה שלך על המבט דרך הראי, והסיפור על הרבי החסידי – נפלאים. קראת את "אמנות שפה זרה" של הפנר?
לא מכיר….. על מה זה..?
(ותודה!)
על אמנות… זה כמו שיחה שמה שדיברנו עכשיו יכול להיות חלק ממנה.
לי; אני אחפש את הספר. הוא נשמע נורא מעניין.
אנא חפש, וספר לי אחר כך. השיחות של הפנר זה קצת דומה לשל מרית חוץ מזה שזה שונה לגמרי כי כל אחד מהם הוא לגמרי עצמו.
איזו תגובה יפה. תודה תודה
האיכר והדוב, אלה החלומות הכי מופלאים וככה זה אמנות, אתה צודק.
ש××× ×ר×ת
××× ××× ×××ש×× ×× × ×§×ר×ת ××¢×× × ××שת××ת ××ער×× ×¢×××§× ×ת ×רש×××ת ש×× ××¢×ר
×××שר
××¢×ש×× ×× × ×¨××¦× ×ש××× ×©×××:
×× × ×שתתפת ×ער××ת ××××× ×©×××§×ש ××××× ××ש×ררת ×× ×¤×××
×פת××× ×ש×ת×, ×××× ×ª×¨×¦× ××ת×× ×ש×× – ×× ×ש×ר×× ×©×× ×§×¨×××× ×××× – ××××
×ת××× × ×ת ××¢××× ×××××× ×©××, ×× ×××× ×'רש×××ת ××ר×' ש×× ×©× ×××× ×ספר 'צפ×ר
××××ת קס×' ש××¦× ×× ××××, רש×××ת ××פ×××ת ×¢× ×ת××ס×ת × ×××¨× ××××פת ×××××ֹת
ש××× ××××ת ××××××ּת.
× ×©×× ×¢× ××× ×× ×ת××× ××.
× ×¢××
נעמה (איזה מזל שיש מי שמקדד כתבי סתר) תודה גדולה על המילים ועל ההצעה המפתה, אבל בימים אלה אני לא יכולה להכיל שום פרויקט חדש בגלל נסיבות משפחתיות.
[…] פוסט המשך של מרית ישראל (הקודם שאל אם מאיירים חייבים להיות צייתנים): "האם איור זאת […]
[…] המשך של מרית ישראל (הקודם שאל אם מאיירים חייבים להיות צייתנים): "האם איור זאת […]
[…] והערה אחרונה על האיורים – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? […]