הקדמה
"השטיח של בַּאיֶה" (Bayeux), כך הוא נקרא למרות שלא נארג אלא נרקם על יריעת בד שרוחבה כחצי מטר ואורכה כשבעים מטר, מעין מגילת קומיקס, תסריט בן 58 סצנות שמגוללות את עלייתו של המלך הנורמני ויליאם הכובש לכתר. יצירת האמנות המופלאה הזאת מן המאה ה-11 לספירה מהלכת עלי קסם מאז שגיליתי אותה בילדותי בספרון בבית הורי. בימי הביניים נהגו לפרוש אותה בקתדרלה של בַּאיֶה, פעם בשנה, בחג השרידים הקדושים, כדי להנחיל להמונים שלא ידעו קרוא וכתוב את הנרטיב הנורמני. הסיפור שנפתח בערש מותו של אדוארד המאמין (שמתורגם לפעמים מילולית, כאדוארד המוודה), מסתיים בהכתרתו של ויליאם הכובש, וכולל שבועת אמונים, בגידה, מסעות וקרבות, הכתרה מפוקפקת, כוכב שביט שמופיע כאות משמיים ועוד. הצמצום החגיגי של פעם בשנה, שמר על הרקמה משרפות ומלחמות ומסתם בלאי של כמעט אלף שנה. החלק האחרון אמנם חסר, אבל מה שנותר שמור להפליא. תפרים שנפרמו הושלמו במדויק, לפי החורים שהותירו החוטים בבד (בצבע בהיר ושונה כדי להבדיל בין מקור לתיקון).
קשה להפריז ביופיה של הרקמה שכמעט לא דהתה במשך השנים, בשלמות הסגנונית הנקייה מכל נוקשות או סכמטיות. אפשר לכתוב ספר קטן על הקומפוזיציות העשירות והדינמיות, הדמויות מלאות החיים, המבנים הפנטסטיים הדומים לתיאטרונים זעירים והעצים הדמיוניים החוצצים בין הסצנות.
הרצועה המרכזית של הרקמה מוקדשת לדרמה ההיסטורית, ומעליה ומתחתיה יש שוליים קישוטיים (בעיקר חיות מיתולוגיות, שמתפקדות בו בזמן כהדהודים חזותיים, כעין אדוות של ההתרחשות המרכזית), שגולשים פה ושם גם למשָלים או לסצנות זעירות, שנעות בין הערות שוליים, להבלחות של תת מודע, נבואות לב וגרפיטי. ברגעים דרמטיים, מופקעים השוליים לטובת העלילה הראשית. (למשל כשכוכב השביט מופיע בשמיים, או כשהקרבות מתגברים וההרוגים נופלים אל העולם התחתון של הרקמה, ובעקבותיהם גם המנצחים שמפשיטים ובוזזים אותם).
כמה טעימות להיכרות:
*
93 אברי מין?
לפני כחודש נמלטתי עם אהוב לבי מן העומס הבלתי נסבל, לשמונה ימים בצרפת, לבקר את ילדינו שמתגוררים בשני קצותיה. בדרך עצרנו לראות את שטיח באייה. זו הפעם הראשונה שראיתי את היצירה בשלמותה, ושום ספר לא ישווה לצעידה הזאת לאורך שבעים המטר של הרקמה. ויתרתי על האוזניות של הסיור המודרך כדי לראותה בעיניים חופשיות. וכך קרה, שבזמן שא' שמע וראה את הסיפור ההיסטורי, אני ראיתי אברי מין, בכמות ובראוותנות לא צפויה בנרטיב היסטורי מכובד.
.
כשחזרתי הביתה, גיגלתי עירום בשטיחי בַּאיֶה, וגיליתי שג'ורג' גארנט, פרופסור מאוקספורד, ספר ומצא 93 אברי מין (של סוסים וגברים) בשטיח, והסיק שיוצר השטיח כמו מבצעיו היו גברים; גם משום שנשים (או נזירות רוקמות) בימי הביניים, לא יכלו לדעתו להכיר כראוי את איברי המין הגבריים, ובעיקר משום שהפין כסמל של כוח וגבריות, משתלב היטב בעלילה עתירת הקרבות שבה כל צד משתוקק "לזיין" את משנהו או משהו כזה. הוא אף מרחיק לכת ומייחס ליוצר השטיח הורמונליות של בנים בגיל ההתבגרות.
יש משהו בטענה על אף הרתיעה שהיא מעוררת בי. בשוליים התחתונים של הרקמה מוטלים לא מעט חללים עירומים שבגדיהם נבזזו, ולאף אחת מן הגופות לא נרקם אבר מין. וכבר גיליתי פעם, בהזדמנות אחרת, כמה דק הגבול בין בגידה פוליטית לבגידה מינית, כמה קל לחצותו (ראו אימהות חורגות, נשים בוגדניות ובתולות קדושות). סוסי הקרב, שרבים מהם רקומים בשלבים שונים של זקפה, מייצגים מן הסתם רהב וטסטוסטרון, אבל באשר לזקפות האנושיות (הספורות, שכולן רקומות בשוליים), אני רחוקה מלהשתכנע.
*
ME TOO I
אין כמעט נשים בשטיח של באייה. רק חמש או שש לעומת כ600 דמויות גבריות (וריבוא סוסיהן). ארבע נשים רקומות ברצועה המרכזית: אם שמצילה ילד מבית בוער (בתמונה הראשונה למעלה), שתי נשים בקצה סצנת מותו של המלך אדוארד (ואולי רק אחת? הן כל כך זעירות ודחוקות זו לזו שקשה להחליט. נוכחותן מיוחסת לביוגרפיה מן התקופה שבה אדוארד הגוסס מפקיד את אשתו בידי הרוזן הרולד, שהוא גם גיסו). אישה נוספת בשם אאלפגַייווה (Aelfgyva) מוטרדת מינית על ידי "איש דת מסוים" כפי הוא מכונה בכותרת הרקומה, שפולש למרחב שלה ושולח יד[יים]. במשך השנים הועלו גם סברות שהוא סוטר לה כמכשפה או כמופקרת, אבל השוליים מסגירים אותו: תמונת ראי של המטריד (בדיוק באותה תנוחה) משתופפת למטה בעירום. ואפשר להוסיף עליה את הצלב השלוף לימינו, ואת המגדל הפאלי המתנוסס לימין גרסתו הלבושה.
.
ME TOO II
שתי הנשים הנותרות שייכות לשוליים. זאת שמשכה את תשומת ליבי רקומה בשוליים התחתונים. גבר עירום מתקדם לעברה בידיים מושטות, ענקיות, אדומות, שלא לדבר על הפין השלוף כמו נשק, הארוך כמעט כמו הזרועות שמעליו. ולעומתו האישה, מתגוננת, מסתירה את עירומה. זרועותיה נסגרות אל גופה, היא נראית אבֵלה כאילו גורשה מגן עדן. היא מתקדמת אל הגבר בלית ברירה, בהתחשב בדרקון היורק אש פאלית מאחורי גבה.
.
.
שטיח באייה נקרא לפעמים גם "שטיח המלכה מתילדה" על שם המלכה שלה הוא מיוחס. רוב המלומדים פוסלים את השיוך וקטונתי מלחלוק עליהם. אבל גם אם המכלול הוא יצירתו של גבר, קשה לי להאמין שזה חל על הסצנה האילמת שלמעלה. מה שנרקם שם זה רגע לפני אונס מנקודת מבטה של אישה. אין שום דבר בסצנה הראשית שקשור לזה ולו באופן קלוש.
בשטיחי הקילים (שהם באמת שטיחים) יש מוטיב מסורתי של "יד". כדי להנציח מישהו יקר להן – כך קראתי פעם – נהגו האורגות לארוג את אחת האצבעות בצבע חריג. ובחזרה לבאייה – נדמה לי שהרוקמות נצלו את שטח ההפקר של השוליים, את החיבור הפתוח והרופף לעיתים בין המרתף לעלילה הראשית, כדי להגניב את נקודת מבטן הטעונה בכאב ובאירוניה.
*
נ. ב. העתק שלם של שטיח באייה מוצג במוזאון רדינג באנגליה. אגודת הרוקמות של ליק יצרה אותו בסוף המאה ה-19. בוויקיפדיה העברית שכחו לציין שזה העתק מצונזר: הסוסים סורסו. איברים מוצנעים הועלמו או הולבשו (ולא באשמת הרוקמות הוויקטוריאניות, הן עבדו לפי צילומים צבועים שרוטשו על ידי הצלמים). ועוד דבר השתנה: פס קישוט שלישי נוסף בתחתית הרקמה, ובו חתמה כל אחת את שמה, כלומר רקמה אותו מתחת לחלק שלה ברקמה.
*
עוד באותם עניינים
עיר הגבירות של כריסטין דה פיזן (אישה מן המאה ה14 שיצאה נגד הטענה שנשים נהנות כשאונסים אותם)
סיי שונגון, פמיניסטית יפנית מן המאה העשירית
"את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו" (פרויקט מרי דה מורגן)
האישה הוויטרובית (על רבקה הורן)
למה המלכה תמיד מנצחת? (על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ)
בפנטזיות שלי אני גבר (סופי קאל)
ועוד
עיר-האושר 
וואו, איזה מרהיב השטיח הזה עם אברי המין המתנופפים. וההתאמה בין הזקפה של הסוס וחרבות האבירים הרקומות באותו צבע. בזמן שהיית בצרפת הייתי בקורפו . סתם פרט לא חשוב יותר מדי. וגם אשרי הגץ הזה שבער בסתרי לבבות. יום אחד אני עוד אתרגל אליו (:
רשימה מרתקת, מעוררת מחשבות, והמוצגים כל כך יפים על-אף הגסויות והמסר שעולה מהם. הופתעתי. תודה רבה !
דודו, תודה! לגמרי מרהיב ומלא הדהודים, בדיוק מסוג החרבות והסוס!
ומילא אתה, גם אני עוד מנסה להתרגל 🙂
תרצה, תודה רבה! חלק מהקסם ומהעושר ומהחיים של הרקמה נמצא בדיוק שם, בתנועה בין עידון, יופי וחן אינסופי לגסות ולעליבות. חלק מרקמות השוליים קרובות לגרפיטי על קירות של שירותים ציבוריים.
ברור לי שאף ספר לא ישווה לצעידה הזו ושויתרת על אוזניות הסיור המודרך ונתת דרור לעינייך להתבונן בשבעים המטרים הרקומים הללו. המשפט הזה שעשע אותי במיוחד:
"וכך קרה, שבזמן שא' שמע וראה את הסיפור ההיסטורי, אני ראיתי אברי מין, בכמות ובראוותנות לא צפויה בנרטיב היסטורי מכובד." תשומת הלב שלך לפרטים תמיד היתה ועודנה חלק חשוב מהספציאליטה הייחודי שלך.
מרתק! חשבתי גם על פעולת הרקמה שהיא טכניקה מעט אלימה, כמו השימוש בחרבות גם כאן הטכניקה היא של נעיצת סיכה בבד.
מדהים, תודה ששיתפת. פעם ראשונה שרואה באמנות דימוי כל כך חזק של הקשר בין כלי זין לזין זקוף. 🙂 החרבות מקבלות את אותה טקסטורה וצבע של אבר המין של הסוס, וגם מכוונות לאותו כיוון. ממש אי אפשר להתעלם. באיזה מוזיאון נמצאת היצירה הזאת? חייבת לראות אותה יום אחד. 🙂
רשימה מרתקת, מרית. תודה.
אני רואה הרבה נפנופי אגן ואזור החלציים לא רק על אנשים (לבושים) אלא בחפצים ועצמים עצמם.
הדימוי עם החפץ הלא פתור שמתחתיו ההוא שבונה ספינות, למשל. תנועת האגן היא פריז בכל הסיקואנס הרקום הזה שהוא אודה לשורש ז.י.ן ופעליו.
אקרא עוד על הריקמה הזו, אבל (אני חושבת בקול רם) לחשוב כמה זמן ארכה מלאכת הריקמה הסיזיפית (ועוד עשו לה רפליקה..), כמה אנרגיות הושקעו בהילולת הזין הזו..
הג'סטות בסצינה עם הפרה-אונס מדוייקות ומכאיבות. גירוש מגן העדן אינדיד.
תודה!
(דורית הלא אנונימית אבל מי אני שאקבע)
תודה מרית כמו תמיד פוסט מרתק ומעורר מחשבות. הכפייה הגברית באה לביטוי לא רק במה שנרקם אלא שהנשים הרוקמות "הוכרחו" אולי לרקום את המחזה הקשה הזה. למרות שאולי שישבו והתגלגלו מצחוק כשרקמו את הפינים הללו . לעולם לא נדע.
מירי פארי
שרון רז, מי שמדבר! העין שלך לפרטים זה נס בפני עצמו!
שרון בועז, זה גם וגם… פעם, בפוסט על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה, ציטטתי אותה:
"כשהייתי קטנה כל הנשים בבית שלי השתמשו במחטים," (להוריה היה בית מלאכה לתיקון שטיחי קיר), "מחטים תמיד הקסימו אותי, הכוח המאגי שלהן. המחט משמשת לתיקון הנזק. זוהי תביעה לסליחה."
אבל כמובן שגם אם מתעלמים מהדוקרנות של המחט, ומסכנותיה המשוננות באזני ילדים – סימני האיחוי של "שבע במיטה" הם בעצם צלקות (אֶנְעַץ בַּבַּד הַמַּחַט – / בַּלֵּב הִיא לִי נִתְקַעַת / וְאֶת לִבִּי פּוֹצַעַת. מתוך "שיר החוט" של ורשבסקי).
ורד, נכון, בדיוק. הרקמה נמצאת בעיר באייה בצרפת, במוזאון משלה https://www.bayeuxmuseum.com/en/the-bayeux-tapestry/
דורית הבכלל לא אנונימית, הצחקת אותי עם ה"אודה לשורש ז.י.ן ופעליו". כמו שכתב פעם נחום גוטמן מתחת לאיור: זה מצחיק? לא, זה מכאיב!
מירי, אני לא חושבת שהן "הוכרחו". רוקם או רוקמת בימי הביניים זאת פרנסה, מקצוע מבוקש. ערך של בגד נקבע בין השאר על פי מספר הרוקמים שעמלו עליו. וכיוון שהמלאכה ארכה זמן רב, הן בטוח פיתחו הומור שחור או לבן. אנרי ברגסון אומר שכל מה שחוזר על עצמו שוב ושוב – מצחיק. הן בטח צחקו וגם לגלגו וגם כעסו וגם בכו. היה מספיק זמן ומספיק רוקמות בשביל הכל.
תודה מרית. כתמיד, את מעוררת ניחוחות עלומים.
אלגיבה היתה אצילה סכסונית שלא נעתרה לבישוף החזק אודו. כעונש הוא צרב סימן בפניה והיגלה אותה לאירלנד. יוהאנה בוייס Joanna Mary Boyce ציירת הקשורה לפרה-רפאליטים יצרה דיוקן קסום שלה ב 1855 שהוצג באקדמיה וזכה לביקורת משבחת מג'ון רסקין. שם הוא כתב על הכאב והצער הכבוש הספוגים בפניה.
דוד תודה, (ניחוחות עלומים…? 🙂 )
הזיהוי נשמע מאד משכנע וממוסמך, אבל שני דברים מבלבלים אותי.
ראשית, ששני הספרים שברשותי, הקטן והנושן מבית הורי שיצא ב-1945 https://www.abebooks.com/Bayeux-Tapestry-King-Penguin-No.10-Maclagan/30509818989/bd
והגדול והחדש שקניתי עכשיו בזכות התיעוד השלם של השטיח (ונדפס לראשונה ארבעים שנה אחרי) https://www.amazon.co.uk/Bayeux-Tapestry-David-M-Wilson/dp/0500251223
טוענים שאין להם מושג באיזו אלגייווה ובאיזה איש דת מדובר. זו רכילות אבודה לדעתם, שהיתה ידועה לבני התקופה. ושנית – ולא פחות חשוב – נטען שהבישוף אודו שהיה אחיו למחצה של ויליאם הכובש, היה מזמין השטיח. וזה אפילו יותר מבלבל, האם הוא חשב שהפרשה תוסיף לו כבוד? אתה יכול לשפוך עוד קצת אור על הבלגן?
מרית יקרה,
תודה רבה על המאמר המרנין, מרחיב הדעת, מעורר חיוכים וגם כאבים…
לא הייתי רוצה להרחיב, כי הרבה דברים חכמים אין לי כאן להגיד, בעיקר מהסיבה הלא שגרתית, שהמאמר שלך העלה במוחי בעיקר דימויים של צנצנות זכוכית…
צנצנות זכוכית!
מוזר, אני יודע, אבל מה אפשר לעשות…. זה בדיוק מה, שחשבתי עליו בזמן קריאת המאמר.
צנצנות זכוכית.
😦
ממש לא יודע למה…
כאילו…
חשבתי על פלטה של צנצנות, מצנצנות של מלפפונים חמוצים ועד צנצנות של ריבה. ( פעם היו שמים בצנצנת אפילו יוגורט. תארי לך. אבל אופנה זו חלפה לה למצער ממזמן ).
כאילו…
בצד אחד יש את צנצנת המלפפונים, שנועדה לתבל את חיינו, ומנגד צנצנת ריבה, שממתקת אותם.
וכמובן שזו אשליה. כי זה כלל לא קשור לחיים שלנו. המלפפון שבצנצנת רק ממליח לנו את המזון, כדי שלא נרגיש את טעמו, והריבה ממתיקה בעצם את פרוסת הלחם העבשה, שאנו בדמיוננו רואים בה קינוח. זה לא קשור לחיים…
אבל בדרך כלל זה כך, שצנצנות קשורות למשהו עם אשליה…
וכן, אלו שני קטבים של העניין… צנצנת ריבה, וצנצנת מלפפונים. המתוק והמלוח.
וזה מעלה כמובן קטבים אחרים.
בצנצנות הזכוכית יש משהו בורגני, אולי משהו המוני אפילו, במובן הזול של המילה. יש בהן מין ביטול של כל טקסיות מענגת, ביטול של כל מה, שאנחנו במדעי הרוח מעניקים לו חשיבות, והם במדעי הטבע מספרים. והן, הצנצנות, הן כאילו ביטול של הרווחים בין שלוש הנקודות, שבסוף פיסקה…
כאילו…
קשה לדמות גיבור מערבונים יושב באמצע האין, ליד סוסו, בחשכת ליל, ליד מדורה רוחשת, ומוציא צנצנת ריבה מאמתחתו…
גם לא צנצנת מלפפונים.
הוא הרי ישלוף מהאוכף מארז מגולגל, קשור בשרוך כהה, וברוב טקס יפרוס אותו בעדינות, עדינות, שהיא קונטרסטית לגסות כפות ידיו, שאך לפני דקות ספורות אחזו במושכות הסוס, וישלוף מתוך פנים המארז, שנגלה בהתגלגלותו כפלא, לחם רך, אותו יבצע בידיו לפיסות פריכות, ויאכל.
ותאמיני לי, אין ארוחה טובה מזו. מניסיון.
ואחזור רגע לקוטביות, אז מה שקוטבי לצנצנת ולכל האמור לעיל, היא כמובן הוויטרינה.
גם הוויטרינה, כאחותה החורגת- צנצנת הזכוכית, עשויה זכוכית. והייתי אפילו מרחיב ואומר, שלהוציא צנצנת הזכוכית שתיהן הרי שטוחות, ולהוציא הוויטרינה שתיהן מעוגלות הן.
אבל הקוטביות מתגלה גם במקום אחר.
בעוד צנצנת הזכוכית שומרת על דברים רחוק ממגענו וממבטינו, הרי, הוויטרינה, שהיא עצמה מלאת קוטביות כרימון, מכריזה לכולם ״שופוני!״, ״קחוני!״. צנצנת הזכוכית מנסה לשמור על דברים, והוויטרינה למוסרם. הוויטרינה אומרת לנו – קחו ותהינו, צנצנת הזכוכית – אמרתי לכם שכדאי לשמור ליום מחסור…
המהות של הוויטרינה היא שהמוצג בה עוזב אותה…
כאילו… אם לא היו ריקודים, ולא מוזיקה, ולא ארמונות, הרי, ששמלת הנשף השחורה שבוויטרינה, הייתה כמו הארנב של בוייס, לא?
לדעתי בכל אופן זה כך…
אז בעניין הזה, אם חשבת כעת, מרית יקרה, על היכל הספר, הרי חשבת נכון…
הנה באו הציונים היהודיים החכמים, לקחו צנצנת זכוכית פשוטה, ובעזרת לחשי כשף סודיים, משחות מאגיות באושות, תפילות וקריעות תענית נוראיות, נוסחאות מסובכות ממכון וויצמן, זיווגו אותה, את הצנצנת, בטקס רב רושם, עם וויטרינה שמצאו משוטטת תימהונית ברחוב יפו שבירושלים.
והשכילו הם, והצליחו הם, הציונים היהודיים החכמים, לקחת הן מן הצנצנת, והן מן הוויטרינה, את הרע שבשתיהן, וכמקובל, לאחר תשעת ירחי לידה ( או ירדי ליחה? איך אומרים בעצם? ) נולד לזוג הנ״ל, שהוא מפשוטי העם, מהקומץ, משואבי המים, צאצא, והוא אציל. בן אצולה שאינו בן… הצינצנטרינה!
ולצינצנטרינה הקימו היכל, היכל הספר, במרכזו הציבוהה, מתעגלת כצנצנת, שטוחה כווטרינה. מציגה ללא טקס את מרכולתה, שאינה מרכולת אלה סמל. מראה לכול את מחלצותיה, שאינם אלא חלציה, ואיש לא מגלל יותר מגילותיה, וגליליה לא מגוללים יותר, וגליליה לא מכתימים ידיים בדיו, ולגליליה אין ריח, ואין צבע ואין צורה, ואיש לא קורא את כתביה, וכתביה סתומים. והיא כמו צנצנת השומרת מוח מעוות בפורמלין, כמו הוויטרינה של בוייס, שהארנב בה מת.
והנה ראיתי ברשת, בזמן קריאת מאמריך הנפלא, שהשכילו הצרפתים, וייבאו מן הציונים היהודיים את הצינצנטרינה, ושיכנו בה אחר כבוד את היצירה המרנינה הזו, שכתבת עליה כאן. ובטלו הטקסים, ובטלו הגלגולים השנתיים, ובטל קסם ההתגלות וחגיגת ההמונים, ובטלו שלוש הנקודות, ובטלו כל דבר שאנו במדעי הרוח אוהבים, והנה גם היא, צינצנטרינת הצרפתים, אוצרת במעיה קרעי תמנון נדיר מופלא ממעמקי האוקיינוס בפורמלין, משומר עד איון…
וגיבור המערבון מוציא מאמתחתו צנצנת ריבה עשירת סוכר, קלוריות, וחומרים משמרים, מביט בנו ישר בעיניים, אבל דרך הזכוכית, ואומר בקול עמוק – ״הריבה של ג׳ונסון את מורסון ממתיקה לי את החיים, וגם לכם…״
והכול, כמו תמיד, אך כדי לרצות את תאוות הבצע שלנו, בני האדם…
ומה שנשאר להגיד זה, נראה לי, ילדים, היזהרו מהצינצנטרינות!
****
לא רציתי להרחיב, מרית יקרה, והנה הרחבתי.
לא התכוונתי להיות מלנחולי, והנה הייתי.
אתך הסליחה.
חולי
מעניין מאוד!
הגעתי לבלוג שלך כעת מפרפרים ונראה לי שאשאר 🙂
הערה אחת – נזירות ודאי ראו איברי מין של סוסים ולעיתים גם של גברים מכיוון שככל הידוע לי רבות מהן טיפלו בחולים ופצועים
חוליהו, במשך רוב התגובה שלך פשוט בהיתי בפליאה במסך עד שסוף סוף הבנתי… אתה לגמרי צודק, ומצד שני – מה יהיה על קסמו של טקס ההתגלות בכנסייה כשהמוני התיירים יידחפו אל השטיח? אני לא הייתי מגלה, כי אם צריך להידחף אני לא משחקת. ובכלל, אני מודה שבכל הנוגע לצפייה באמנות, נוחות הצפייה גוברת על ערכים נעלים בהרבה (גם בעיני). אני משלה את עצמי (או סומכת עלי?) שאני כבר אשלים את האותנטיות בדמיוני. ובינתיים אני מעדיפה לטהר את הצינציטרינה ולחשוב עליה ולו הפעם, כעל ארון הזכוכית של שלגייה… ותודה!
מוטי, תודה רבה וברוך הבא והנשאר! אתה צודק לגמרי ואפילו מעבר לזה – לא ברור לי מה עדיף, האשליה הגברית שנשים הן חסודות ותמימות והיהירות ומחיקת המיניות שלהן שבאים בעקבותיה, או הגישה ההפוכה שמשגשגת באלף לילה ולילה, שם כל מלך בטוח שאשתו פוצחת באורגיות עם המוני עבדיו, ברגע שהוא מפנה את ראשו, והפרנויה הרצחנית שנגזרת ממנה.
בתמונה למטה על כריכת הספר, נזירות ימי ביניימיות קוטפות פרי זין מעץ.
מרית שלום ותודה על תגובתך לשאלתי על ספר ילדים בנושא עץ חלומות… נזכרתי בשם הספר, אלו ביצי חלומות ושם הספר הוא: מומו וביצי החלומות, מאת טאקאנו מומו. אם במקרה אינך מכירה – ממליצה ביותר. והלוואי שתבחרי גם לכתוב עליו (:
תודה על הבלוג המצוין,
שרי
שלום מרית יקרה מאוד,
אני חושב, שהגיע הזמן להודות, שאנחנו מיעוט נרדף….
לאחר, שהזכוכית הגדולה נשברה, ומרסל דושם איחה את השברים, הוא טען ,ששבירת התמונה בדרך מהתערוכה היא חלק מהיצירה.
בצניעות הראויה, גם בעיני זה כך, ובמישור רחב יותר, יצירה אמנותית לעולם לא נגמרת. כמו שיצירה מוזיקלית משתנה מביצוע לביצוע, וכל עוד מנגנים אותה, היא תמיד תתחדש (לטוב או לרע). כך נראה לי גם אמנות פלסטית. חלק מהיצירה של מכאלאנג׳לו בסיסטינית זה גם הצטברות פייח הנרות עליה, וגם ניקיונה על ידי משחזרים בשנים האחרונות. חלק בלתי נפרד מהמהות של נפארטיטי בברלין, זה, שהיא בברלין…
היצירה היא, נראה לי, כל מה שעובר עליה עד עכשיו…
לכן גם במקרה של האריג כאן, חלק בסיסי של היצירה זה, לדעתי, שפעם בשנה היו גוללים את האריג בטקס. אבל אסור להתעלם מכך, שגם זה, שאיפסנו את היצירה בצינצנטרינה – זה חלק מהיצירה. ואין סיבה בעצם לקבל אחד ולדחות אחר…
אבל לקטר מותר, וזה מה שעשיתי… כי אנחנו מיעוט נרדף, בסכנת הכחדה, שתחום המחיה שלו הולך ונכבש על ידי מינים פולשים… התיירים.
ומה שכואב זה, שזה לא סימטרי, אני לא פולש בהמוני לרוויו או להיכלי ספורט… אבל הם כן פולשים באלפיהם למרחב חיי הרוח שלנו…. 😦
🙂
שרי, תודה! נשמע מעניין. ראיתי גם שנורית זרחי תרגמה אותו. (ורק תעלומה אחת נותרה, איך הגעת מביצי חלומות לעץ שצומח מהראש?)
חוליהו, נכון, יצירות אמנות באמת ממשיכות לחיות ולהשתנות ולהתחדש!
אבל באשר לחיי הרוח – הם של כולם. אי אפשר להחליט מראש של מי כן ושל מי שלא, כי איפה שיש אנשים יש הפתעות. גם מי שמגיע בלי להתכוון עדיין יכול להשתנות.
תודה על הפוסט, מרית. ודאי היה נפלא לראות סוף-סוף את שטיח באיה.
הרגשתי רק צורך להזכיר, באשר לנזירות התמות, את דבריה של האחות תיאודורה ב"האביר שלא היה ולא נברא" של קאלווינו (בתרגום גאיו שילוני): "אנו הננו רק נערות כפריות, גם אם מוצאנו מבית אצילים, ותמיד פרושות היינו מהעולם, בטירות נידחות, ואחרי כן במנזרים; ולבד מטכסי דת, תפילות, תחינות, עבודות שדה, קצירים, בצירים, הלקאות עבדים, גילויי עריות, שריפות, תליות, פלישות צבא זר, ביזות, מעשי אונס, מגיפות – לבד מכל אלה אנחנו לא ראינו דבר. ומה תוכל נזירה עלובה לדעת על העולם הגדול?"
זה היה באמת נפלא ומפתיע ונפלא.
וזה ציטוט פשוט מושלם. תודה לך ולקאלווינו ולאחות תאודורה!