
אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)
התמונה שלמעלה צולמה בבסיס חיל האוויר האמריקאי בפיליפינים. הנגריטוס התגוררו בשוליו והתפרנסו מן האשפה שלו. ליבוביץ' היתה בת תשע עשרה כשצילמה את התמונה (כשבאה לבקר את אביה ששירת בבסיס) אבל רוב הדברים שיאפיינו את צילומיה הבוגרים כבר ניכרים בה: משיכה להפרזות וניגודים, הומור נטול רשעות, נדיבות וחוסר סנטימנטליות, גרפיות על גבול הקומיקס וחוש לדימויים חזקים וקליטים ששאריות של מציאות מתגוללות בקצותיהן.
*
שש הערות על חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס
1. ניגודים
התמונה כולה ניגודים ישירים ומצטלבים: שלושה גברים גבוהים ואישה קטנטנה, שלושה גברים צעירים ואישה זקנה, שמחזיקה בידו של אחד מהם כמו ילדה (ואולי זה רק נראה כך בגלל הפרשי הגובה). הם בהירים והיא כהה, ובבגדים הניגוד מתהפך: הם כהים והיא צחורה.
במחשבה נוספת זה דיוקנה של האישה. סדרת הגברים המנוגדים מבליטה את ייחודה; היא הסולנית, הגיבורה, השלגייה בין שלושת הענקים. הילד הזעיר שכמעט נבלע ברקע משמאל ושני הראשים הענקיים שמצבצבים מקצה התמונה מעצימים את הבדלי הגדלים. ובו בזמן הם חותרים נגד השטיחות של התמונה; ליבוביץ' העמידה את המצולמים בשורה על "במה" צרה בין המבנה לתחתית התמונה. בין הילד הזעיר לראשים העצומים נמתח ציר עומק מוזר על אפה ועל חמתה של הדו ממדיות.

בובות כפפה מהצגת שלגייה, איור בתיה קולטון, מתוך חפץ לב. את הבובות המקוריות עצבו יהודה לוי ובתו רותי רביב.
*
2. אחווה
מצד אחת זו תמונה נדיבה של אחוות עמים ומעמדות; המלכה אוחזת בידו של חייל אחד וסמוכה מאד לחברו. עד כדי כך סמוכה שנוצר מעין תעתוע שבו זרועו מתמזגת עם זרועה לזרוע אחת ארוכה-ארוכה.
*
3. פירוק
ובו בזמן יש זרות עמומה באחווה, כמו ב"ארוחת בוקר על הדשא" של אדואר מאנה, תמונה קבוצתית שכל אחד ממשתתפיה צוייר בסטודיו, בנפרד.

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה, 1962-1863. כל דמות צוירה בסטודיו בנפרד.
*
4. אחורי הקלעים
"התפאורה" גרפית ומינימליסטית: קווי המבנה והעמוד החתוך פשוטים וגיאומטריים כמעט א-ל-קזימיר מלביץ' או לפחות ג'ספר ג'ונס ודגליו הסומים.

מימין, קזימיר מלביץ', משמאל, אנני ליבוביץ' (פרט), למטה, ג'ספר ג'ונס (זה מחזיר אותי ללבן על לבן של סדרת הצילומים הנפלאה של שרון רז)

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)
בימין התמונה שולטים הסדר והזוויות הישרות. משמאל לעומת זאת, נחשף בלגן של אחורי קלעים או של תת מודע. אולי אני קצת מגזימה בהשפעת החלונות שאחד מהם בהיר וחסום והאחר פעור וחשוך.

אנני ליבוביץ', מימין, אנדי וורהול, על הצילום המרתק הזה כבר כתבתי בהרחבה. כאן הוא מופיע בגלל אחורי הקלעים שמבצבצים מן הדשא ומקצה הנייר. משמאל, ג'ון לנון ויוקו אונו. גם על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה. כאן הוא מופיע בגלל המזרן וקצה הג'ינס שלא מטואטאים מן התמונה.
*
5. כוריאוגרפיה
מורי ורבי יוסף הירש היה אומר שהאמן צריך להוליך את העין של הצופה: "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום והיא במסלול של חצי קוף חצי ציפור." הוא לא דיבר על קווי מתאר, אלא על הקצב הפנימי של התמונה, שמזמין את תנועת העין.
הצילום הזה של אנני ליבוביץ' הוא מופת של כוריאוגרפיה, ריקודי שורות: ארבעת הראשים של המצולמים הם כמעט עיגולי תווים שיוצרים מנגינה על הדף. אפשר לחצות את הצילום בדילוגים מאחד לשני כמו שחוצים נחל בדילוגים מאבן לאבן. אפשר לבחור בכוריאוגרפיה של קווי הזרועות, או לדלג בין הפאוצ'ים השחורים (בין פּוּנְדה לפונדה – כך הם נקראים בעברית) ולנוח לרגע על קופסת השימורים החלומית שהמלכה מחזיקה מתחת לזרועה. הרבה מן השמחה שמשרה התמונה קשורה לתנועה הזאת.
(עוד מוסיקליות תיאטרלית שכזאת – אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי)
*
6. השפעה?
ולסיום תמונה דומה ושונה של מיכל חלבין.

מיכל חלבין, נטאשה
*
עוד באותם עניינים
על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' (פוסט ראשון בסדרה)
לא לבושה ולא עירומה, על סינדי שרמן המוקדמת
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה
על הגביעים היורקים של אביב יצחקי
*
ובלי שום קשר – שתי הודעות משמחות:
בקרוב בתל אביב
על כל צרה שלא תבוא
23 מחשבות על קונפליקט
יצירה מאת ובביצוע: דניאל כהן לוי ונמר גולן
משתתפים יוצרים: גיל לביא ותומיליו מינץ
"ההצגה על כל צרה שלא תבוא, שעתידה כנראה להפוך להצגת פולחן חדשה"
(צבי גורן, אתר הבמה)
תאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב
15/12 יום שלישי 20:00 – 16/12 יום רביעי 20:00
להזמנות: 03-5611211
ההצגה זכתה בפרס השפה הבימתית הייחודית (ככה זה כשלהטוטן, שחקנית, אקרובט ומוסיקאי יוצרים ביחד) וכן בפרס התאורה ובפרס עיצוב הפסקול בפסטיבל עכו האחרון. אני התרגשתי במיוחד מן הרוח האנושית הטובה והנדירה הנושבת ממנה (וגילוי נאות והכרחי – נמר גולן הוא בני).
פייסבוק
***
*
בסופ"ש הבא – תערך מכירת ההתרמה החמישית למען ספריית גן לוינסקי
בגלריית מקום לאמנות ברחוב שביל המרץ 6, ת"א.
אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות. כפי שתראו בהזמנה המצורפת, מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר ויש לנו מעל 150 עבודות יפיפיות, אשר כולן נמכרות במחיר אחיד של 1500 ₪.
ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.
ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. הספרייה פועלת בשכונת נווה שאנן הסובלת מהזנחה מתמשכת מצד הרשויות ומהעדרם של מרכזים קהילתיים המשרתים את כלל תושבי השכונה.
לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות
איזו תמונה מופלאה! ונוסף על כל התובנות הנהדרו שציינת אני 'נתפסתי' על האקדח והסכין של החייל הגבוה, היוצמך עם הכובע שלא ממש מתאים והמשקפיים העבים מימין, שנראים כמו שתי ידיות של פך (חנוכה משפיע), תפוס בהן ומשוך והזז את האיש להיכן שתרצה בתמונה.
וברכות לנמר! וכמה נחת.
מרית ק', קודם כל ברכות לנמר. כבר צפיתי בקדימון באיזה מקום אחר, ונדמה כמופע חזותי-תזזיתי לעילא (אשתדל להפציע, זאת אומרת, אם יש כניסה לחתולים).
והנה שיר ערש קט לבנהּ של מלכת הנגריטוס [השיר מדבר אם אני זוכר נכון על כך שאם לא יירדם יבוא השד ויכרסם בו; וזה קצת מצחיק, כי זה גם קצת מבוסס מציאות– כלומר אין שדים
מכרסמים, אבל חרדה צפה (ממושכת) לפעמים מקשה על האדם לישון– כך שמחברי השיר הבינו משהו עמוק, אבל לא עמדו על היחס הסיבתי. מחשבת-שוליים,תמיד אתהה על כך שיש כל-כך הרבה שירי ערשׂ מעוררי חרדה; אם אני זוכר נכון כבר דנת בזה פה פעם]
[תת ההכרה נפתחת] כמו מניפה, ((( 🙂 )))
אישה שעבדה איתי פעם בבית הילדים טענה שאוזני הילדים הן הידיות שאלוהים התקין למען המטפלות. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התמונה הזאת היא פשוטה לכאורה אבל זרועה בהפתעות. יש בה משהו משמח, בגלל זה כתבתי עליה. (עשיתי שריר כדי לא לכתוב על הגרפיטי שצויר על בית משפחת דאוובשה. מרגע שמתחילים לחשוב על זה לא מפסיקים). ותודה תודה על הכל.
שועיקי, זה מוגדר מופע פרפורמנס וקרקס חדש, יש מצב שהוא מתאים גם לחתולים.
אין מפתים משירי הערש מעוררי החרדה. הצחוק דווקא קצת מפוגג אותה (ואני לא בטוחה שאין שדים מכרסמים אבל אפשר להרביץ להם במטאטא).
ההגדלה של הצילומים לא עובדת? או שזה המשקפיים שלי…
באמת לא עובדת ואין לי מושג למה או מה עושים…
תנסי אולי כדלהלן:
בעמוד עריכת הפוסט תסמני את התמונה.
תופיע אז איזו אפשרות לעריכת התמונה.
תכנסי לשם, ותסמני את קישור התמונה (היכן שהו תופיע שם אפשרות בחירה) אל קובץ המדיה או אפשרות סביאה אחרת.
מקווה שזה יצליח…
זה מה שאני עושה בכל פעם… לפעמים יש תקלות מוזרות כאלה בוורדפרס שחולפות מעצמן (וגם דיאן ארבוס אמרה פעם שכשיש תקלה במצלמה אם מסתכלים הצדה ולא עושים עניין זה איכשהו מסתדר מעצמו… בחיי, זה מצוטט במונוגרפיה הנפלאה שלה).
🙂
בדיוק הסתכלתי על תמונות של דיאן ארבוס…
למרות סמיכות תאריכים, בערך באותו זמן של הצילום של ליבוביץ הייתה תערוכה לארבוס בניו יורק… לא נראה לי שיש השפעה…
הנה בינתיים התמונה ברזולוציה גבוהה.
אני חושב שלחיצה פעמיים תגדיל אותה…
http://www.popphoto.com/sites/popphoto.com/files/styles/medium_1x_/public/import/2009/files/_images/AnnieL-015.gif?itok=knolGGkt
אני רוצה להוסיף לדברייך רק פרט קטן.
לייבוביץ העמידה את המצלמה בגובה חגורות החיילים… כך בעצם כולנו בגובה של המלכה, היא הופכת למרכז הצילום והחיילים הם ענקים…
טוב, עוד פרט:
החייל לא מחזיק ביד המלכה אלא היא בידו ולא בכף ידו…
צילום מצוין לדעתי אבל קשה לי להאמין שבגיל 19 אפשר בכוונה להוציא כזה צילום…
🙂
נכון על גובה המצלמה, איזה יופי של הערה. אולי בגלל זה התמונה כל כך משמחת, כי הקטנה חשובה, היא הקנה מידה.
ותודה על שירותי ההגדלה 🙂
ובקשר להערה האחרונה, נו, כמו שאמרו הג'וקים של נורית זרחי ואני לא מפסיקה למלמל בזמן האחרון, לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת. התמונה הזאת כל כך שלה, כל מה שליבוביץ תהיה כבר נמצא בה, עובדה.
מרית, אני מסתובב כבר כמה ימים עם התמונה הזאת בראש. יש בה כל כך הרבה מפגשים מכל כך הרבה סוגים. אבל המפגש שאותי הכי מעניין הוא המפגש בין הגילים- החיילים הצעירים והמלכה הזקנה נראים כמו שייכים לשתי תרבויות שונות מעצם גילם; אחת מהן היא תרבות חוצנית כמעט, אבל מי…..? החיילים נראים מצד אחד כבני אלים, מצד שני גם המלכה הישישה נראית כמו אלה שמהלכת על פני האדמה.

נזכרתי בסיפור של אאוס ("ורודת האצבעות") אלת השחר וטיתונוס בן התמותה. בסיפור אאוס מבקשת בשבילו חיי נצח, אבל שוכחת לבקש נעורים. טיתונוס מזדקן לאיטו אבל לא מת, הוא מתכווץ ומצטמצם עד שהוא הופך לחגב. אני חושב שהתחתית של הסיפור הפוכה, זקנים מופלגים – ככל שהם מצטמצמים כך הם זוכים בחיי נצח. יש דבר מה נצחי במראם. הזמן נחרת בהם עמוקות כל כך שהוא מאבד את משמעותו.
הנה אאוס וטיתונוס בציור של carpioni הבארוקי:
הו, איזה יופי של תגובה! הכתיבה על התמונה היתה מתסכלת, לא הרגשתי שאני מצליחה ללכוד את השפע והנדיבות שאני מרגישה, והתגובות כל אחת בדרכה משלימות את החסר. תודה! (ומה פשר ראשי התיבות שאפילו במאה שערים לא ראיתי כמותן?)
תודה! זהו, שבאמת יש שם שפע…. ומוזר, בראשי הצטייר לו גם ניגוד הצבעים ירוק-לבן. (וראשי התיבות הם תוצאה ישירה של הפוסט 🙂 )
תמיד הייתי גרועה בחידות 🙂
אגב, מרית, "כוריאוגרפיה של חצי קוף וחצי ציפור" זו ממש ההגדרה לאמנויות לחימה 🙂
יש המון הדגמות נהדרות, הנה אחת מהן:
🙂
תודה 🙂
גם לך צבי 🙂
תודה מרית, תמיד תענוג לקרא את ההגיגים שלך.
והתמונה של מיכל חלבין ממש הזכירה לי את התמונה הזאת של ג'רמי דלר
http://www.theguardian.com/artanddesign/2013/oct/13/artist-industrial-revolution-popular-culture
תודה לך! באמת מזכיר אף שהצילום של דלר הרבה יותר פראי (וכמו במשחק טלפון שבור, הולך ומתרחק מהתמונה של אנני ליבוביץ, אבל לא ניתק לגמרי, זה עדיין קשור אליה באיזו זיקה הפוכה ועקומה).