צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

בקיצור רב: "בַּ‏‏רְמַ‏לַ‏י", סיפור נונסנס מחורז, נכתב על ידי קורניי צ'וקובסקי (1927), תורגם לעברית מבריקה, פראית וממכרת על ידי נתן אלתרמן (1946) ונדפס במהדורות רבות עם איורים של יהושע קוברסקי, אזל בהוצאה ויצא מחדש בימים אלה עם איורים של דוד פולונסקי.

*

המלכודת

ונתחיל בעלילה: זה נפתח באזהרת מסע: "קטנטנות וקטנטנים,/ לא ולא, בשום פנים,/ אל תלכו לאפריקה." אפריקה היא ארץ חיות הטרף וארצו של הפרא ברמלי, "אך אַבְּבָּא ואִמְמָא נִרדָמו תחת עץ/ וגָדִידִי וִימִימְמָה – לאפריקה מהר כחץ!/" השניים מבלים ומשתוללים כדבעי עד שמופיע הפרא ברמלי, ובצעקות "קַרַבַּס! קַרַבַּסַיים!/ ארוחת הצהריים!" מדליק אש לבשל אותם. הוא לא שועה לתחנוניהם וגם לא להפצרותיו המלאות נועם של דוקטור אוֹיזֶמַר (גלגול של דוקטור דוליטל), הוא משליך גם הדוקטור לאש, אבל הדוקטור שומר על קור רוח ומבקש מן התנין הגדול לבלוע את ברמלי. בבטן התנין חוזר ברמלי בתשובה ומבטיח לאהוב ילדים, וגדי וימימה חסים עליו ומזמינים אותו לחיפה. ברמלי מאושר: "ארַקֵד ואתופפה/ כי לוקחים אותי לחיפה!" (חיפה במלעיל כמובן), ושם בחיפה הוא הופך לאופה ומחלק את רקיקיו לילדים: "כי ברמלי, כי ברמלי,/ את הילדים אוהב בלי די!/ אוהב, אוהב, אוהב, אוהב,/ אתכם קטני וקטנותי!"

והנונסנס הזה הוא מלכודת למאיירים. די להתבונן בכמה מן הברמלי'ים הישראלים המשוטטים ברשת כדי להבין את הבעיה:

ארבעה ברמלי, מימין לשמאל: יהושוע קוברסקי, גל שקדי, מרט פקר, דן אלון. שלושת האחרונים נלקחו מפה. לחצו להגדלה

אלתרמן לא כתב במפורש שברמלי הוא שחור, אבל פרא קניבל ועוד באפריקה… נו, כל המאיירים העבריים שמצאתי הבינו את הרמז: הפרא הקניבל הוא שחור והרופא הטוב הוא לבן.

ואני אומרת עבריים ואלתרמן, לא צ'וקובסקי, כי ברוסית ברמלי הוא פיראט, משלח-יד חסר צבע, ואם כבר נוטה ללבן בזכות סטיבנסון וכולי. ואילו אצל אלתרמן* ברמלי הוא "הפרא המפלצת", וכשהוא שר, "אני המפלצת, השן הקוצצת, אני הגזלן הרשע ברמלי", הגזלן מופיע בשלב כה מאוחר שהוא מתקבל כתכונה ולא כמקצוע.

וכמה שאני לא מחבבת את שוט התקינות הפוליטית ואת הנפתו האוטומטית, הסיפור הזה, על הרופא הלבן שמאלף ומתרבת את הקניבל השחור קצת מקלקל לי את התיאבון.

ומצד שני, מדובר בטקסט מרהיב, לא פחות. אני נגד צנזורות בכלל ונונסנס מאולף ומתורבת זו סתירה פנימית.

ומה עשה פולונסקי? הוא פשוט הפך את היוצרות: ברמלי שלו הוא לבן ואילו הרופא העדין הוא דווקא שחור.

איורים, דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

זה פתרון נפלא מכמה וכמה סיבות:

ראשית, הוא פשוט על גבול ההוקוס-פוקוס. פולונסקי לא נוגע בטקסט והכול נופל למקום.

שנית, קלישאות, גם כשהן לא פוגעניות, הן קצת שטוחות ומסוידות. וההיפוך הזה מזרים להן דם חדש. זה גרם לי להיזכר בהשתלחות המצחיקה של טורגנייב (הסופר הרוסי המאופק) בכתיבתו של דוסטויבסקי:

"היודעים אתם מה זה רעיון נדוש במהופך? כאשר אדם מאוהב, לבו הולם בחוזקה, כאשר הוא רותח מחימה פניו מסמיקות, וכיוצא בזה. אלה הן קלישאות שחוקות. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך. למשל, אדם נתקל באריה. מה יעשה? בדרך הטבע יחוויר וינסה לברוח או להתחבא. בכל סיפור נורמלי, לדוגמא אצל ז'ול ורן, כך היה קורה. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך: אדם רואה אריה לפניו, הוא מסמיק ונשאר עומד במקומו. לכך אני קורא קלישאה נדושה במהופך. זהו אמצעי נוח להוציא לעצמך מוניטין של סופר מקורי". (מצוטט מן הביוגרפיה של טולסטוי)

אני זוכרת כמה צחקתי כשקראתי את זה, מן ההפתעה וגם מן האמת. כי כשמסירים את שאט הנפש, כלומר את החלק השיפוטי, מן האבחנה של טורגנייב (כמו שהיו מסירים בילדותי את הקרום שנקרש על חלב חם) נחשף פה כמדומה עיקרון סגנוני, מין סוג קיצוני של הזרה שנוצר על ידי חילופי קלישאות, על ידי עקירתן מהקשרן הטבעי ושתילתן בהקשר הפוך. זה עובד נהדר אצל דוסטוייבסקי שדמויותיו תמיד קרובות אל הקצה שבו מתבטלים הניגודים. וזה עובד נהדר, רק באופן אחר, בברמלי: הסביבה הנונסנסית מתענגת על היפוכים ופניות פתאום.

זאת ועוד – לא מוכרחים לקרוא פוליטיקה – וגם אני כבר ממשיכה למחוזות אחרים – אבל גם מבחינה פוליטית ההיפוך הוא יותר מנטרול של הגזענות. הרי החמסן הגדול של אפריקה היה האדם הלבן. ואצל פולונסקי הוא מגורש מאפריקה בשיתוף פעולה בין הדוקטור השחור לילדים רחמניים. **

*

שמאן ליצן

"מי יודע אם שֵׁדה היא או אדם: למעילה נקשרו שרוכים של עור וחבלים, ומהם הטלטלו נוצות ואבנים, פעמונים ועצמות, גולגלות שבורות של חיות קטנות וגם אברו המקומט של שור. יללות זאבים, צווחות של עיטים, נהמות של דובים ונחרות של שדים עלו מתוך גרונה." (כך מתוארת השמאנית המונגולית – המבוססת על תחקיר מעמיק – בספרה של אתי בן זקן)

ברמלי של פולונסקי הוא אמנם לבן (כלומר ורוד בזוקה) אבל לפי התלבושת שלו הוא ליצן; פעמיים ליצן: בגלגולו הראשון הוא ליצן שבטי – ולא משנה כמה הוא מפחיד, אי אפשר להתייחס בכובד ראש לכרס האבטיחית שלו (אף שדוגמת האבטיח קרובה באופן קצת מדאיג למדֵי-הסוואה, ביחוד ליד הנעליים הצבאיות), ואי אפשר שלא לצחוק למראה הזנב המשתלשל בין רגליו או למראה כפות האריה הקשורות למין פפיון מתחת לסנטרו. ובקיצור, בגלגולו הפראי ברמלי הוא ליצן-שמאן, ובגלגולו המאולף הוא מוקיון מערבי עם אף אדום.

שמאנים

מימין ומשמאל, בובות ליצן אינדיאניות. האבטיח החולש על תלבושתו של ברמלי, הוא מוטיב חוזר גם אצל הליצנים האינדיאניים. לחצו להגדלה

ברמלי המתורבת, האופה, כמוקיון מערבי, כולל האף האדום. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

הפרשנות הליצנית היא ההברקה הגדולה של פולונסקי. ליצנים תמיד הידסו על הקו הדקיק בין המצחיק למפחיד ולאלים (ואגב, גם באהבת הילדים של ברמלי המאולף יש משהו קצת מאיים, מצחיק עם תחתית אפלה). המופרז והנונסנסי הם הטריטוריה הטבעית שלהם. וזה לא מצטמצם לדמות הראשית, בספר כולו יש משהו קרקסי.

העימות עם ברמלי הוא לא סיפור אימים אלא נמבר ליצני קלסי, שבו הליצן המחופש לפרא (אפילו הנחש הכרוך על מותניו עשוי בד, ולראיה, העין התפורה) נבלע על ידי בובת תנין ענקית, ומזנק ממנה בדמותו העליזה המוקיונית. בתמונה למטה אפשר לראות את גדי וימימה בתפקיד שני מתנדבים קטנים שהוזמנו מהקהל, ועכשיו הם מדורבנים על ידי ליצן-רופא (הזקן המוזר של הדוקטור הוא לגמרי בדוגמת איפור של ליצן), להאזין למתרחש בבטן התנין.

כמו בקרקס. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

והבחירה הזאת לא רק מסונכרנת עם הגוזמה של סיפור אלא מקנה לו גם ריאליזם משונה. זה כבר לא סתם סיפור מופרך אלא סצנה קרקסית אמיתית. ויש עוד.

*

התת מודע האיורי

אצל פולונסקי יש גם לפנטזיה ולנונסנס מין תחתית כפולה של ריאליזם ופסיכולוגיה. האיורים לא מסתפקים במסירת החלום הפנטסטי, אלא גם מסגירים בלי משים את המפתח לפתרונו. ואני לא מתכוונת לפתרון חלק ומושלם לחידה (כמו שמספק אנתוני בראון למשל). פולונסקי תמיד נשאר קצת על יד, קצת עמום ופתוח. הוא לא מאפשר לפרשנית לתקוע בחצוצרות. אבל זה מה שמקנה לאיורים שלו עומק ועוצמה רגשית. כל אותם רסיסי היומיום הנזרעים כבדרך אגב, שעליהם (אולי כן ואולי לא, זה מאד חמקמק כאמור) כמו על גרגרי חול, נקרשות פניני הפנטזיה.

וקצת דוגמאות כדי לסבר את העין:

קחו למשל את הדמיון העמום בין האב הישן לברמלי: הכרס, הפה הפעור, וצינור ההשקיה המגולגל שהופך לחבל של ברמלי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל יש זיקה משונה, מעין תקבולת עקומה, בין ההורים לילדים. הרגליים המצולבות של האם קשורות באופן עמום לדוגמת הצלבים בשמלת הילדה, ופסי הכסא ופסי-שורות-העיתון של האב מזינים את חולצת הפסים של הילד. (של מי החלום הזה לעזאזל, של ההורים, של הילדים?) או הדמיון המוזר בין קצות הגדר המכתרות את החצר שבה ישנים ההורים לבין טורי שיניו של ברמלי. ההורים ישנים בתוך לוע, שמבשר את שיא הסיפור, וגם את תאוות הזלילה, שעוברת כמו חוט לאורכו. תאוות הזלילה של ברמלי וגם של הילדים. (ומבחינה זו אגב, הסיפור הוא קרוב של הנזל וגרטל וגם של פטר והזאב, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

שיניים, אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל, האיור הוא מאד לועני. הספר זרוע לועות (וגלגולם הבא, בטנים), שגם הטקסט כתוב בתוכם. זה קשור לזלילה, אבל לא פחות לטקסט. כי ברמלי של אלתרמן (ואולי גם של צ'וקובסקי) הוא מופת של ספוקן וורד (על רגל אחת: טקסט שירי שנועד לביצוע חי ומתענג על משחקי מילים ומקצבים) להורים וילדים. הטקסט שמתגלגל מן הפה בשמחה כזאת, מאזן את אימת ההיטרפות. וככה זה בכלל בחיים, אצל ילדים ואצל מבוגרים, האמנות והמשחק מאזנים את אימת המוות.
למטה, שורת לועות נבחרים, לפי סדר העלילה, מחושך לאור.

לועות ובטנים נבחרים. מחושך לאור. אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה!

ואם כבר אז גם שלושה תנינים – מימין לשמאל, דוד פולונסקי ברמלי, פינה באוש והלמוט ניוטון (לא התאפקתי), פיטר פן של דיסני 1953. ספרו של ג'יימס מתיו ברי אגב, קדם לברמלי של צ'וקובסקי. ומי יודע, אולי קפטן הוק הנטרף של ברי היווה השראה לפיראט הנטרף של צ'וקובסקי.

לחצו להגדלה!

*
על היופי

והערה אחרונה בתכלית. וידוי: האיורים של דוד פולונסקי לברמלי לא "יפים" בעיני, במובן הכי מיידי ושטוח של המילה. אני לא אוהבת את הצבעוניות, את המרקם, את הציור הקצת גס ומחשבי. אז מה? זה כמו שפוגשים מישהו בפעם הראשונה וחושבים שהאוזניים שלו בולטות או שהוא מתלבש בטעם מוזר. ואחר כך כשמכירים אותו לעומק ומגלים כמה הוא חכם ועמוק ומלא רגש והפתעות, כבר לא חושבים על הטעם שלו בבגדים. חשבתי שרק עם אנשים זה ככה, שעם איורים זה אחרת. טעיתי. פולונסקי הראה לי עד כמה. וגם על כך אני מודה לו.

ללא מילים

*

* ההטיה הזאת של אלתרמן מתחברת לי למרבה הצער להבלחה הלא מחמיאה שלו בפוסט של עמוס נוי על קופיקו.
** סיוון בסקין, שאיתה ביררתי אי אלו ענייני רוסית, כתבה לי "מעניין, בכל האיורים הרוסיים שנתקלתי בהם ברמלי באמת היה לבן, למרות אפריקה. אני חושבת שבסובייטית הרשמית השחור הוא בדרך כלל קורבן הקפיטליזם וכו', אז הוא לא יכול להיות רע. מה שמאוד מעניין בשילוב עם הגזענות הרוסית העממית. " (ובכל מקרה, באיורים הרוסיים גם הרופא לבן).

*

ומכיוון שתיכף פסח

על הצד הבלתי נראה בהגדה של פסח (ולמה אני כל כך אוהבת אותה, לא מהסיבות המקובלות)