מחר יחול יום הולדתה ה88 של אמי רות.
הפוסט הזה מוקדש לה באהבה רבה.
"ניסיתי לחנך את השופטים על מנת שיבינו שיש דבר מה שגוי ברעיון (המובע בשיר ילדים מהמאה ה19) שלפיו ממתקים ובשמים, כל מה שנעים, מזה עשויות ילדות – שכן החשיבה הזו כשלעצמה מגבילה את ההזדמנויות ואת השאיפות של בנותינו."
רות ביידר גינסבורג (מצוטטת באחרית דבר ל"ואני אומרת, לא!" הביוגרפיה המרנינה שלה).
הקדמה:
בשנים האחרונות יוצאות לאור ביוגרפיות רבות של גיבורות תרבות המיועדות לילדים, ובעצם לילדות. זה חשוב ומבורך כנגד הזרם שגורף אותן לכל מה שנעים, אלא ש… אג'נדה אינה ערובה לעומק, למורכבות, לחיים, לאמת. אג'נדות נוטות להמיר אירוע חי של ספרות ואמנות בדיבור על, במשהו שפועל על המודע אבל הנפש לא מגיבה לו.
ובאופן מדויק יותר, הנשים הגדולות מן הביוגרפיות, הרי לא פעלו (בהכרח, או אפילו במידה רבה) בשם העצמה נשית; והאג'נדה מצמצמת אותן בלי משים כדי שיתאימו לנעל שלה, כלומר חוזרת בדרכה שלה על חטאי הפטריארכיה. דמיינו למשל ביוגרפיה של ציירת שנכתבת בלי שום הבנה או עניין אמיתי ביצירתה (אני לא אנקוב בשמות אבל התעצבנתי), ויש למרבה האושר גם דוגמאות נפלאות הפוכות כמו זאת או זאת.
אבל "סיפורה של השופטת האגדית רות ביידר גינסבורג" יחיד ומיוחד, כי החופש והשוויון לנשים (ולכל מי שמודר ומופלה) מצויים בלב לבם של חייה הפרטיים והציבוריים. זה מקנה לספר יושרה משחררת, הזמנה לחגוג את האג'נדה מבלי לשלם שום מחיר. ובעצם, לא רק את האג'נדה הוא חוגג אלא גם את הדעתנות.
הַשּׁוֹפֶטֶת הַיְּהוּדִיָּה רוּת בֶּיְדֶר גִינְסְבּוּרְג נֶחְשֶׁבֶת לְגִבּוֹרָה, וְלֹא רַק מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְכַהֶנֶת בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן שֶׁל אַרְצוֹת הַבְּרִית. בִּסְפָרִים וּבִסְרָטִים הַמְּסַפְּרִים עַל חַיֶּיהָ מְכַנִּים אוֹתָהּ "כּוֹכֶבֶת" וּ"מַלְכָּה", כִּי הִיא חוֹלְלָה שִׁנּוּי בְּמַעֲמָדָן שֶׁל נָשִׁים וְשִׁנְּתָה תְּפִיסוֹת עוֹלָם נֻקְשׁוֹת … וַאֲנִי אוֹמֶרֶת, לֹא! מְסַפֵּר אֵיךְ יַלְדָּה אַחַת, עַצְמָאִית, נְחוּשָׁה וְאֵיתָנָה בְּדַעְתָּהּ, שִׁנְּתָה אֶת חַיֶּיהָ וְאֶת חַיֵּי כֻּלָּנוּ צַעַד אַחַר צַעַד, הִתְנַגְּדוּת אַחֲרֵי הִתְנַגְּדוּת.
(מתוך גב הספר)
(פעם, לפני שנים, התעמתתי עם איש שהטריד אותי באוטובוס, והוא התרגז וקרא לעברי, "עזת פנים, מצח נחושה!" נזכרתי בזה שוב ושוב בזמן הקריאה).
אבל כדי לכבוש את לבי אין די בתוכן, נחוצה גם צורה.
ונתחיל בטקסט. זה לא טקסט שקוף שמסתתר מאחורי התוכן. שורה של פעלים מדרבנת ומובילה אותו: התנגדה, חלקה, הסתייגה, התווכחה (בצד, ערערה, מחתה, התקוממה וכן הלאה, כל המילים הנרדפות). זה הופך את הטקסט לממוקד ודינמי, ובו בזמן, משחקי, מלא הומור ועזוז.
כך למשל (אחד מיני רבים) מתוארים המפגש של רות עם בעלה לעתיד והחלטתם ללמוד משפטים:
מרטי היה גבוה ומצחיק. רות היתה נמוכה ורצינית. מרטי ידע להצחיק אותה. הם התאהבו ורקמו תוכנית: הם ילמדו משפטים … [ויאבקו] נגד אי צדק, עוולות ודעות קדומות. אנשים חשבו שזה רעיון מצוין שמרטי ילמד משפטים. הם לא חשבו שזה מה שרות צריכה לעשות. אישה עורכת דין? אנשים הסתייגו מהרעיון. רות הסתייגה מהמסתייגים. גם מרטי.
(ההדגשה שלי)
וזה לא רק הפינג-פונג של ההסתייגויות שמשעשע ומנכיח את אישיותה העשויה ללא חת. אפילו התחביר פמיניסטי. לשים את הבחור ככה בקיצור, בסוף המשפט, מממש את לבת הספר. זו החלטה של רות אם תהיה עורכת דין. היא הנושא הפעיל של המשפט. ומרטי? כן, הוא לגמרי בעד.
זה ספר מצחיק ובו בזמן רציני עד העצם ומלא כבוד לקוראות הצעירות. כך מתואר למשל מה שארע בסיום התיכון. רות שהיתה תלמידה מצטיינת נבחרה לנאום בשם הבוגרים:
אבל היא הסתירה מכולם סוד גדול: אמה חלתה במחלה קשה. יום לפני טקס הסיום סיליה בידר מתה. עם העובדה הזאת לא היה אפשר להתווכח. על העובדה הזו לא היה אפשר לחלוק. זה פשוט… קרה. רות לא השתתפה בטקס הסיום. היא לא נשאה את הנאום. ועם זאת, רות ידעה מה אמא שלה רצתה. שלושה חודשים לאחר מכן היא עזבה את הבית והחלה ללמוד באוניברסיטה.
(ההדגשה שלי)
בניגוד למה שמלמדים ילדות, הדעתנות וההתנגדות של רות לא הפריעו ואפילו הזינו את הזוגיות המוצלחת עם מרטי (56 שנה, על פי ויקיפדיה, עד מותו), ואת החברות האמיצה עם השופט העליון אנטונין סקאליה. (בשנת 2013 הופקה בארצות הברית אופרה קומית בת מערכה אחת, על החברות בין היריבים האידאולוגיים. המוטו שלה הוא "We are different. We are one")
ומן הטקסט לאיור.
פעם כשהייתי ממש קטנה, לקחו אותי למשרדו של אבי (שהיה עורך דין באותה עת). וכשחזרתי שאלו: "איך היה בעבודה של אבא?" ואמרתי: "אבא לא עובד, הוא רק מדבר בטלפון." ולא סתם נזכרתי בסיפור הזה, כי גם רות ביידר גינסבורג לא "עבדה" במובן הסוציאליסטי והכוריאוגרפי של המילה, משהו שעושים עם פטיש או מחרשה. היא רק דיברה: כעורכת דין, כמרצה, כשופטת.
טכנית, זה לא מאד מפתה או משעשע לצייר אנשים מדברים, גם כשהמילים משמעותיות ומשנות חיים. הרי אי אפשר לראות את הקולות.
ואליזבת באדלי המאיירת אמנם נענתה לאתגר. המילים בשבילה הן לא רק צלילים, הן אירועים, הן פעולות, הן מעצבות את הסביבה פשוטו כמשמעו.
באדלי מניחה את מילות ההתנגדות כנגד השלטים הפוגעניים שרות הילדה קולטת במרחב הציבורי. שלטים שעליהם הצליחו המילים שלה לגבור (ולו חלקית).
דפים רבים בספר נראים כמו ה"מילים בחופש" של הטיפוגרפיה הפוטוריסטית:
ומעבר לפוטוריזם המילים של אליזבת באדלי מהדהדות כמו מילים-צלילים של קומיקס. אבל לא לפי הצליל הפיסי שהן משמיעות, אלא לפי הצליל הפנימי, ההדהוד שלהן בנפש ובתודעה.
הקומיקס הוא זה שזימן את הקווקווים המקיפים ואולי פורצים מראשה של רות באיורים רבים. הקווקווים הם סוג של הגברה וזוהר (עד כדי נזרה של אלת החירות מהפסל). מעניין שבכתב התמונות האינדיאני (אל תשאלו איך הגעתי לזה) קווקווים כאלה סביב ראשו של מישהו פירושם "חכם" ובאופן כללי גם "הרבה".
וכמו הטקסט גם הקומיקס מפיק צחוק שמרכך תסכולים ואכזבות ומנטרל את סכנות הקדוּשה ויראת הכבוד המאבנת (ראו בתמונה למטה). ובו בזמן הוא הופך את רות ביידר גינסבורג לגיבורת-על (ודי להמחיש פה כל פרט, תסתכלו בספר).
*
וכמה מילים אחרונות על אימהות ועל קריאה:
הנה הכפולה שבה רות מתנגדת בעוצמה להשקפותיהם החשוכות של שופטים:
והמאיירת מזכירה בעדינות את המקור לעוצמה הזאת. תראו כמה הן דומות: משמאל, רות הבוגרת המתנגדת. מימין, אמה המתנגדת.
ובאשר לקריאה: האיור הבא הוא האיור הכי מלא רוך וחלום בספר. וראו זה פלא (כמו שהיו כותבים בספרי ילדותי) הילדה המצוירת הפכה בעצמה לדמות בתוך ספר שנותנת השראה ומזינה את חלומותיהן של ילדות אחרות.
*
לכבוד יום האישה החל בסוף השבוע (כך יצא, לא בכוונה)
על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה ה-10
"את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו" על סיפור של מרי דה מורגן אהובתי. והנה גם נסיכת הצעצוע, סיפור שלה שתרגמתי לאתר מעבורת
הנערה ללא הידיים ואני (או קצץ את ידיה, אחרת לא אוכל לפגוע בה)
על פינוק ופמיניזם – הציירת ברת מוריזו
טוב די. אין לזה סוף.
עיר-האושר 