זה קצת מורכב מה שאני רוצה להגיד (על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד). פשוט אבל מורכב. אז קצת סבלנות.
*
א. "זום" מאת אישטוואן באניאי
לפני עשרים שנה בקירוב יצר אישטוואן באניאי, מאייר אמריקאי ממוצא הונגרי, את "זום" שהפך כמעט בן לילה ללהיט עולמי עם ספרי המשך ובכלל. הוא "תורגם" לעברית ב1996 ויצא מחדש לאחרונה ב"מהדורה חגיגית מוגדלת" (שיהיה). אני כותבת "תורגם", כי הדפדוף אמנם מימין לשמאל והקרדיטים בעברית. אבל זהו, כל השאר מסופר בתמונות.
כך נפתח "זום" מאת אישטוואן באניאי
למי שלא מכיר, הנה תקציר (ספוילרים למכביר!): זה נפתח בתקריב של צורה אדומה משוננת. בדף הבא "המצלמה" מתרחקת מעט ומתברר שזאת כרבולת של תרנגול. התרנגול כפי שיתגלה עוד מעט, נשקף מחלון של בית חווה. אבל כש"המצלמה" ממשיכה ומתרחקת פולשות ידיים ענקיות לתמונה. מתברר שזאת בסך הכל חוות צעצוע. אבל גם הילדה שמשחקת בחווה אינה אלא תמונה על קטלוג של צעצועים. נער אוחז בקטלוג. הוא נרדם על סיפונה של ספינת שעשועים, וגם הספינה אינה אלא תמונת פרסומת על אוטובוס, וגם האוטובוס עצמו לא ממשי, הוא מוקרן בטלוויזיה שבה צופה קאובוי בודד. וגם הקאובוי בסך הכול מצויר על בול של מדינת אריזונה. הבול מודבק על מכתב שנמסר לראש השבט בחוף אקזוטי. "המצלמה" ממשיכה להתרחק, וראו זה פלא – דווקא השבט והחוף "אמיתיים". הסצנה כולה נשקפת מחלון של מסוק. הזום אאוט נמשך והמסוק הולך וקטן, וגם כדור הארץ שבשמיו הוא מרחף הולך וקטן עד שהוא הופך לנקודה בהירה ביקום שחור. סוף.
והנה גם יוטיוב מדפדף בספר:
*
חמש הערות על "זום" של אישטוואן באניאי:
1. פורמליזם
"זום" הוא פיקצ'רבוק ש"עלילתו" מבוססת על חוקיות צורנית. זהו ספר ילדים על-גילי ורב-גילי ("מגניב!" אמר עליו בני המתבגר והבררן). באתר של "כתר" הוא ממוקם ב"אלבומים ופנאי".
*
2. מתח
בדרכו הייחודית "זום" הוא גם ספר מתח, חידה מתגלגלת שבאה על פתרונה לקראת הסוף. ברגע שמבינים את העיקרון אי אפשר להתאפק מלנחש את השלב הבא.
*
3. פופ-ארט
"זום" הוא מחווה מבריקה לאמנות הפופ.
הפופ-ארט נולד בעידן קפטליסטי מתוך תרבות צריכה ושיווק, פרסומת ותקשורת המונים. כבר בקולאז' המוקדם והמכונן של ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956), מורכב המרחב הביתי מדימויים שנגזרו ממגזינים (ובהקשר הנוכחי, הוא כולל טלוויזיה, טייפ, קומיקס, קולנוע וכרזת פרסום שנשקפת מהחלון). "זום" מתנהל בטריטוריה הזאת בדיוק. הוא מצטט ומשטיח ומטשטש את הגבולות בין גבוה לנמוך ובין מציאות לדימוי כמו כל אמנות פופ ראויה לשמה.
ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)
פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים
מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה
פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס
מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי
פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)
אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט
וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)
רוי ליכטנשטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל
רוי רוי ליכטנשטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)
אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)
פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.
*
4. משחק חשיבה
ובהמשך לכך "זום" אינו סתם "גימיק" אלא ניסוי בחשיבה בקורתית. הוא מזמין את הקוראים (גם הצעירים שבהם) להרחיב את המבט, להטיל ספק באשליות שמוכרים לנו, כי מה שנראה כל כך אמיתי הוא אולי רק אחיזת עיניים ו"ריאליטי" ופיתיון. זה קורה מעצמו באגביות מענגת, בלי חומרה ויומרה חינוכית.
איירה רותו מודן
אין לי מושג באיזה הקשר נוצר האיור שלמעלה, אבל זו התמצית של התמצית, ברגע שמסיטים מעט את המבט נחשפת העליבות של הפרסומת. זה שונה ככל האפשר מן המעשייה הסינית על האדריכל שהוזמן לבנות ארמון מושלם, וטרח עליו שנים רבות וכשהגיעה השעה הציג לקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר הזועם איים להרוג את האדריכל החצוף, והאחרון פשוט פתח את הדלת המצוירת ונעלם לבלי שוב. הסיפור הסיני הוא סיפור על אמנות.
*
5. הפתעת האותנטיות
מאז שמגריט התכחש למקטרת שלו בטענה שזאת לא מקטרת, התאמצו אמני הפופ להוכיח שזאת דווקא כן מקטרת, לא פחות מהחפץ המקורי. הפופ ארט דחה את האותנטיות והמקוריות והעדיף עליהן את הציטטה והשכפול.
איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.
הפופ-ארט הוא תופעה אורבנית. הילדים של רובנו לא גדלים בטבע בראשיתי אלא בעולם של צריכה ותקשורת. אני מצטטת מתוך פוסט ישן על האיור של בתיה קולטון ל"דני גיבור" ("אינני בוכה אף פעם") של מרים ילן שטקליס: "אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן. ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול, בעולם אחר, מתחתם, איזה סיכוי יש לו עם נורית"?
הסיום של "זום" תפס אותי בהפתעה: המשחק הצורני נקטע בבת אחת והעלילה עוברת לעולם האמיתי. ואם לא די בזה, החפץ הסופי, זה שמכיל את כל עולמי העולמות של תקשורת ההמונים הוא דווקא חפץ מיושן ורומנטי: בול שמודבק על מכתב שנשלח לעולם עוד יותר מיושן ורומנטי, שבו יש עדיין ראש שבט וטבע ויקום.
זה סוף חמים ולא צפוי, כמו בשיר של "אמא אווזה": "יש בית קטן ירוק/ ובבית הקטן הירוק/ יש בית קטן חום/ ובבית הקטן החום יש בית קטן צהוב/ ובבית הקטן הצהוב יש בית קטן לבן/ ובבית הקטן הלבן יש לב קטן אדום,/ מלא אהבה וחום."
*
ב. "כוס התה שלי", כתב: דרור בורשטיין, צייר: מאיר אפלפלד
צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין
ילד חולה שוכב במיטה. אביו מכין לו כוס תה ומבטיח לחזור בעוד רבע שעה. הילד שותה ותוהה לאן נעלם התה. מחשבותיו נודדות לפועלים שהכינו את השקיות, לדבורים שיצרו את הדבש, לפרחים שסיפקו להן צוף, למי התהום, לרוח, לשמש, לכל מי שהיה לו חלק – ולוּ רחוק וקדום – בכוס התה שלו. בינתיים חולפת לה רבע שעה ואביו חוזר כפי שהבטיח עם כוס תה חדשה, וגם אותה הוא שותה. וזה הסוף.
יש משהו מקסים בעושר של המחשבות ובחופשיות שבה הן זורמות בין נושאים ובין רבדים: שאלות מדעיות המנוסחות לפעמים בהזרה ילדותית ("איך עושים ענן? מה רשימת החומרים?"), ואקולוגיות (יחסי הדבורים והפרחים למשל), תהיות אתיות (האם אנחנו לא גונבים בעצם, את הדבש של הדבורים?) הבלחות של האנשה ודמיון (הדבורה ששואלת אם התה מתוק דיו, או פנטזית השיט על מי התהום), וגם רגעי אמנות ופיוט טהור. (כשאדי התה מצעפים את משקפיו של הילד והאב אומר, "יש לך ענן במשקפיים", לא יכולתי שלא לחשוב על "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי, שהפואטיקה שלו אמנם רחוקה ככל האפשר מהחרישיות של דרור בורשטיין. ועדיין).
יש משהו מקסים בטבעיות שבה מתמזגים ב"כוס התה שלי" מערב ומזרח, סקרנות ילדית וההתבוננות מדיטטיבית, אגוצנטריות של ילד שמציב את עצמו ואת כוס התה שלו במרכז היקום (פיאז'ה מרחיק וטוען שילדים הם חסרי מוסר) וחמלה בודהיסטית לכל היצורים החיים, לערבות הדדית שמשחררת מן הבדידות והניכור: "ואז, בבת אחת הרגשתי שעבר לי העצב של המחלה, כי ידעתי שהם שם, איתי. כולם. בכוס התה שלי. הכוכבים והדבורים והפרחים והגשמים והתהום וציפורי התהום."
צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין
בלטוס, החדר
מלבן האור של החלון הוא אחד הציורים האהובים עלי בספר. רגע של ציפייה לתיאטרון הפיוטי של המילים: "השמש יצאה מאחורי ענן ונכנס מלבן של אור לחדר. הרמתי יד ועשיתי צל של ציפור (או ציפור של צל?). הציפור נִקרה בתוך המלבן."
וככלל, האיורים שנוצרו בטכניקת הסקרצ' בורד שבה מגרדים חושך וחושפים אור, מעצימים את המסתורין ואת הממד הרגשי והרוחני של הספר. בעוד שהטקסט הוא לגמרי לילדים, הציורים לא תלויים בגיל. זה ספר אמנות לכל דבר (והפוסט הזה שכתבתי לאחרונה הוא לגמרי על השחור של אפלפלד, לא בכוונה).
צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין
ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)
.
"כוס התה שלי" הזכיר לי את "מן החלון" (1989) של שאול שץ, שגם הוא עוסק בקשר בין הבית לעולם. האניגמטיות הפיוטית של שץ אמנם קיצונית יותר משל בורשטיין ואפלפלד. ("מן החלון" יצא אף הוא בעם עובד, ואני רואה שהוא עדיין נמכר ב7 ש"ח בלבד!)
מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ
.
שאול שץ קרוב לדרור בורשטיין ומאיר אפלפלד, ואישטאוון באניאי רחוק. לכאורה קשה לדמיין שני ספרים שונים יותר מ"זום" ו"כוס התה שלי": אחד צבעוני ומבריק והאחר שחור-לבן ומט. אחד שטוח ופופי והאחר לירי ופילוסופי, אחד "גימיקי" ולינארי והאחר משוטט בזרם התודעה, אחד מוחצן ומבדר והאחר מופנם ומחפש הארה, אחד עוסק בדימויים והאחר בדברים "ממשיים", לאחד שם טכנולוגי ולאחר שם אישי ומיושן, וכך הלאה והלאה.
ומתחת לכל זה ישנה הקִרְבה. מדובר בשני אחים שגודלו בסביבות הפוכות. לו היינו מצמצמים את "כוס התה שלי" למבנה מופשט, אפשר היה לקרוא לו "זום" (לכוס תה), ולו היה באניאי שואף להיות יותר חם ואישי הוא היה קורא לספרו "מכתב מאריזונה", או אפילו "הבול שלי" (זה שעליו תרדם הדבורה של דרור בורשטיין כעבור שנים; "לפעמים הדבורים טועות בכתובת ונכנסות לישון בתיבת הדואר של אחד השכנים, נשכבות על בול ונרדמות.").
אם דרור קורא את זה עכשיו, הוא בטח מתהפך על כסאו. השמות החדשים הלא משנים את המשקל הסגולי ומזיזים את קו פרשת הנפש. אבל אני שמאמינה בַּצורה, מזהה את הדמיון. את החיפוש המשותף אחרי חיבור וזיקה, את התשוקה להביט לתוך הדברים ומתוכם עד אינסוף. שני הספרים מזכירים לי את המען המתרחב שהייתי רושמת בשיעורים משעממים (מרית בן ישראל, רח' ברק 9, שכונת רסקו, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, היקום), כמו את הזום-אִין השואב המשותף לדמיון ולמדע.
כי הרי אם קוראים את "זום" ברוורס, זו פשוט בהייה לתוך בול שפותחת עוד ועוד עולמות. עולמות אורבניים נגועים, אין מה לדבר על שַיִט במי תהום, השַיִט כבר הזדהם בפרסומות לספינות שעשועים, אפילו לקאובוי יש טלוויזיה. זה העולם שבו אנחנו חיים, מקולקל ולא טהרני, אבל הדמיון הוא שרדן גדול, הוא משתמש במה שיש.
ולסיום סרטון מופלא שכבר הבאתי פעם, זום מדעי ופנטסטי כאחד לתוך כנף של פרפר.
*
עוד באותם עניינים
על גדי של שמוליקיפוד (עוד ילד חולה שנשאר לבדו)
*
אנני ליבוביץ מצלמת את אנדי וורהול
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
*
עיר-האושר 
סיפור סיני? זה לא סיפור של עגנון? צ'רקה עשה לו מחווה מאוירת בספר שיצא לאחרונה בשוקן.
אשיג את הספרים ואז נדבר
אגב, מאיפה לקוח הציור של רותו מודן?
מרית קרובתי,תודה במיוחד על פיטר בלייק שלא הכרתי. לגבי Zoom יש לי הרגשה משונה שעיינתי בו עוד בימי נעוריי לפני עשרים שנה ויותר, כאשר קרוב משפחה אמריקני (במקרה חובב ג'ז וזן בוהיזם) הביא אותו לארץ באחד מביקוריו. אני זוכר ספר כזה בדיוק.
אחת המעלות הגדולות בהיותנו יחסיים ותלויי קונטקסט היא ההבנה כי איננו "מוחלטים". אתמול נכחתי באיזה אירוע ומישהו אמר לי אחר-כך שאחד הדברים הייחודיים בי הוא שאני לגמריי נטול-אגו. בדרך הביתה חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שמילדוּת חוויתי את העולם באופן יחסי אבל בלתי-הייררכי. כאשר מתבוננים על זה כך, מה שאתה מעלה בדעתך שמוּר לנקודת ההתבוננות שלך על העולם בלבד, ותמיד נוכחת האפשרות כי האחר/ים יבינו את הדברים אחרת לחלוטין ממךָ.
היה מרתק מכל הכיוונים. ובאמת גם בניאי וגם הפוסט נקרא לי כמו ספר מתח ונורא הייתי מבסוטית מעצמי כשניחשתי דברים מההמשך: למשל רעיון הקריאה ההפוכה בזום, והדמיון שבין הספרים. ותודה על כל העושר! שתי הערות מקומיות – הציור של בתיה קולטון הזכיר לי אינטרנט – השניים שמחזיקים ביד 'אוואטרים' של עצמם; והציור המדהים בעיני של בלטוס נראה לי כמו אמירה על הורות – כאילו הילדה אומרת לאמא, אין לך זמן להיות עירומה וישנה (להתמסר להוויה נשית, אולי – למרות שהתנוחה שלה גם מדאיגה קצת), את צריכה להיות אמא!
(כן, אני יודעת, רק על עצמי…)
תודה מרית על כל מילה ותמונה בפוסט הזה! הסרט על הפרפר ריגש אותי ממש ויש בו מעבר יפה מצבעוניות לשחור לבן. ויש בו בבשחור לבן שבאיורים שהבאת בפוסט גם משהו שמאוד הזכיר לי את הרישומים של יוסף הירש.
בהמשך לדברים של לי – שהאיור של בתיה קולטון מזכיר לה אוואטארים – כמעט כל האמנות כאן מושפעת באופן מהותי מהטכנולוגיה. הזום משתמש בסוג הצילום שהתחיל כמדומני עם הטיסות לחלל בשנות השישים. הנה סרטון מ-1977 שמדגים את העיקרון הזה: http://www.youtube.com/watch?v=0fKBhvDjuy0
היצירות של המילטון ופיטר בלייק הן מין קולאז' – טכניקה שנהייתה אפשרית עם הדפסות הצבע והפכה לפופולרית עם מגזיני הכרומו הצבעוניים (שתחילתם אם אינני טועה בשנות ה-1950).
גם הציורים של מאיר אפלפלד משתמשים באלמנטים טכנולוגיים – ציור כוס התה מזכיר טלוויזיה שחור לבן עם הפרעות בקליטה ושאר הציורים שלו מזכירים ציור באמצעות מחשב (דומה קצת ל-ascii art) ולתבניות פוטושופ וכד'.
השאלה שעולה אצלי היא מהו באמת הערך של אמנות כזאת, כלומר כמה ממה שהאמן מביע בציור הוא מקורי שלו, וכמה הוא בסה"כ חיקוי לטכניקות רווחות (או שימוש בטכניקות רווחות) – שזה בוודאי מאמץ לא קטן לחקות אותן, אבל מבחינת הערך המוסף האמנותי אני לא בטוח שהוא רב.
יהודה, אני מכירה את הסיפור מילדות, מאיזה קובץ מאגדות העולם. עגנון אימץ (שלא לומר ניכס) אותו.
נניח, קדימה! (אני שומעת איך אתה יורק אל כפותיך ומשפשף אותן!). היתה לי דעה מסוימת מראש והיא קצת זזה תוך כדי כתיבה, והיא עדיין בתנועה. זה כמו הפשרת הקרחונים. אין לי מושג מאיפה לקוח האיור של רותו, חיפשתי ולא מצאתי. אולי שמרתי אותו מהזמנה לאיזו מכירה…
שועיקי, פיטר בלייק זה פופ ארט מופנם ושחוח ולא שטוח. זה פלא כמה שונות יש בתוך הכללים הברורים לכאורה. אנשים תמיד מצליחים להערים על השיטה. ואיזה מזל שלא כולנו מסתכלים מאותה נקודה, קשה לי עם צפיפות.
לי, תודה. לגמרי אווטארים. והצחקת אותי מאד עם נאום הילדה.
תודה, אלישבע, גם אני חשבתי על הירש! (ואסרתי על עצמי להזכיר אותו, שלא יימאס…).
רוני, באמת הכוס מזכירה הפרעות בקליטה ויש משהו בסקרצ' בורד שמזכיר גם את המלבן השרוט של הקולנוע של פעם ושל סרטים ביתיים ב8 ו16 מ"מ. אבל לגבי מחשב אני ממש לא מסכימה. זה כל כך רגשי ואישי וחד פעמי ואפילו רליגיוזי. תחושה של "הכוכבים ממסילותם" וגם שורה של פנחס שדה שנתקעה לי, השד יודע מאיזה שיר היא לקוחה: הו, העצים רועדים באיזה כוסף…"
ובאשר למקוריות – הפופ ארט לא מתרגש ממנה אבל כמו שכתבתי לשועי, אנשים תמיד מצליחים להערים על השיטה. חלק מאמני הפופ מרגשים (ומצחיקים) אותי ואחרים מעוררים בי מחשבות. זה נושא רחב מדי בשביל תגובה, אבל בפוסט על הסרטון של מוניקה גאלאב ניסיתי להסביר איך וכמה וורהול (דווקא וורהול) לא סתם רלוונטי לי אלא משקף מנגנונים רגשיים http://wp.me/pSKif-ijp
מרית, נאום הילדה עוד יותר מצחיק אם שמים אותו במרכאות ומוסיפים אחר כך פסיק ו'נאום הילדה'. :))
נחום גוטמן צייר את עצמו ב"שביל קליפות התפוזים" מזנק משרפרף בזמן ששלוש דבורים עוקצות אותו. ומתחת הוא כתב: "זה מצחיק? לא, זה מכאיב." (או משהו כזה, הכל מהזיכרון)
מקסים 🙂
בקשר למה שרוני אמר, נזכרתי בסיפור על רבי – לא זוכר את שמו -שפירש לחסדיו את המהות הסמלית של הטכנולוגיה בימיו. על הטלפון, למשל, אמר שהוא מלמד כי "האדם מדבר כאן, ושומעים אותו שם…" בקיצור, אפשר גם לראות באמן מן צדיק שכזה המצדיק את העולם, שנוטל את ההמצאות הכי חדשות ובונה להן קומת משמעות (או מגדלים פורחים באויר, לפי גרסא ב'.)
וזה מוליך אותי משום מה לסיפור על הנברן מ"מגבעת המכשף", שתמיד שקוע לו בספר שנקרא "על אי נחיצותם של כל הדברים", עד שהספר נעלם. אבל אז הוא מקבל במתנה ספר אחר, ושמו: "על נחיצותם של כל הדברים"…..
יפה! תודה
מרית, תודה על הקריאה. שום התהפכות לא הורגשה כאן, זה מאוד מדבר אלי. לפחות הזיקה לציור של בלתוס היא מודעת ומאיר ואני שוחחנו על ציור זה כשהעברנו סדרת שיחות ב"עלמא" ומקומות אחרים על ציור. זה היה בפרק על חלל פנים והתעכבנו ארוכות על הציור הזה.
ויש גם הקישור הזה: http://htwins.net/scale2/lang.html
מה שיפה כל כך בסרטוני ההגדלה האלו שהבאת הוא ביטול ההבחנה בין "קטן" ו"גדול". כלומר ברור שהר גדול מכנף פרפר, אבל מבחינת המורכבות אין ביניהם הבדל. הכנף היא עולם אינסופי כמו הר. ה"חדרים" קטנים יותר אבל אין פחות חדרים בטירת כנף-הפרפר. כלשונו של ג'ונג דזה, "אין דבר גדול יותר מקצה השערה של פרוות חיה בסתיו".
שלום דרור, יפים ונכונים הדברים שכתבת. בעקבות הפוסט של מרית הלכתי לקנות את הספר ובאף חנות הוא נמצא. אז? תוציא אותו שוב? יש מקום שאתה יודע שניתן בו להשיגו? רציתי אפילו כמה עותקים, עבור אחיותיי. ולא מצאתי אפילו אחד. אבא שלנו אמר לא פעם בהנאה עם סיום שתיית כוס תה: "אין דבר טוב יותר מכוס תה חם". אפילו עשיתי פעם קרש חיתוך למטבח ההורים עם הציטוט הזה. הקרש נשבר לאחרונה וגם הורי כבר אינם. והספר שלך בא בזמן בשבילי. כולו. הרעיון הציורים והתפיסה. אם תוכל ליישע אותי איפה ניתן להשיגו אודה לך גם על זה.
אלישבע, אני חושבת שאני יכולה ליישֵע אותך ׁ(יש לך כשרון לפליטות מקלדת פיוטיות). הספר נמצא מן הסתם בחנויות הספרים המובחרות, אבל הכי פשוט (וזול) להזמין אותו ישירות מההוצאה http://www.am-oved.co.il/htmls/page_1813.aspx?c0=21753&bsp=13486
תודה מרית! זה עתה הזמנתי בכתובת שנתת.
בסטימצקי ובצומת ספרים – אזל. הם היו לפני ספירת מלאי. איפה כתבתי ליישע?
בקשת מדרור ליישע אותך איפה ניתן להשיג את הספר 🙂
מחסה לשפנים (מה עוד?), זה מקסים וגם קרוב למה שניסיתי להגיד. לא משנה מה נופל לידיים של אנשים, הם תמיד עושים מזה כלי ומוצאים דרך להשתמש בו.
דרור, אני שמחה מאד. חשבתי שאתה יותר פגיע. משום מה המחשב שלי חוסם את הקישור, אבל שמחה שקלעתי! מלבני אור יקרים ללבי, כתבתי עליהם בבואי אמא (בלי בלתוס, איתו חידשתי את הקשר רק לאחרונה). בשבילי סרטון ההגדלה הוא פלא, כמו הסיפור של קלי לינק על כפר שלם שנכנס לתוך ארנק מעור של כלב שחור. אבל גם הגדול-קטן מאד מדבר אלי. לוולטייר יש סיפור בשם מיקרומגאס (נדמה לי) שבו הוא מלגלג על האדם הזעיר שחושב שהכל עליו ולמענו. קראתי אותו אי אז בתיכון. הוא צודק בדרכו אבל הוא גרם לי לחשוב דווקא על ההררכיה חסרת השחר של הגודל.
מרית, על המעבר מגדול לקטן אמר רבי בונם מפשיסחה שהאדם צריך – כמו כל סוכן חשאי טוב – שני כיסים. באחד יש פתק שעליו כתוב "בשבילי נברא העולם", ובשני "ואנוכי עפר ואפר", ועליו להשתמש בכל פעם בפתק אחר, לפי הצורך. בזה הוא הקדים ב-50 שנה בערך את עליסה בארץ הפלאות ועוגיות שינוי הצורה שלה…..
[בציורים של מאיר אפלפלד אני מוצא פתאום את העולם-בגווני-אפור שלי. אבל הם כ"כ שונים בעיני מהרישומים של מורנדי. אצל מורנדי אני תמיד חש דבקות משפחתית בחפצים שלו, כאילו היו נפשות בודדות שמוצאות חום רגעי בצורת ההעמדה שלו, ואצל מאיר אפלפלד זהו עולם של פוטנציאלים, דק ועדין ולח שעוד לא גמר לצאת מהכח אל הפועל ('כח' בעברית הוא גם 'אֵל', עולם שמציץ מחשכת האלהות ועוד לא בטוח אם הוא רוצה להתגשם במלואו.)
שני הפתקים זה נפלא וחכם, וגם החיבור המתבקש לעליסה… ראייה מבהיקה ויפה ל-great minds think alike.
תודה (גם בשם השפנים כמובן).
לי, תודה! אבל אני חושש שהדמיון בין מוחותינו מתבטא רק על דרך ההיפוך (ראש מלא קש בהחלט מוּעד לניצוצות, שלא לדבר על התלקחות של ממש (ראי "הברקות בימי שרב, או: כיצד משפיעה ההתחממות הגלובלית על זרם התודעה של דחלילים", מחקר בהחלט מקיף בעניין)
אה, אז משם אתה מוכר לי… (הולכת לשמן את המפרקים).
לי 🙂
לידיעתך , דייסת האור ודייסת החושך נתקעו בראשי, ואני מחפש את המזנון שמוכר אותן הלוך ושוב על הדרך הצהובה (אומרים שהוא נמצא ממש ליד "שִימוֹן מִפרקים ופחחות", איפה שהדוכן של טוטו)
זה כבר באחריות הבת שלי, שהיא באמת גאון, אבל עכשיו היא לא מוכרת דייסה כי היא עסוקה בארגון התפייסות בין פנס הרחוב לצלצול של בית ספר…
[הדוכן של טוטו… LOL]
לי, שתי הדייסות נתקעו בראשי אולי כי (אני טמבל, ואולי כי) הן מזכירות לי אמבטיה אנגלית עם שני ברזים – ברז חם וברז קר, ומחזירות אותי לאחת השאלות העתיקות: האם יש שתי רשויות (של טוב ורע. ולמה לגרש החושך והרי גם הוא ילד טוב?),. תראי לאיפה הגעתי. חוצמזה , אני מתנצל. מה פתאום מזנון? מוכרים אותן רק במסעדה שבסוף היקום, תחת נברשות בדולח, על שולחנות בדולח, עם מלצרים מבדולח.
(בעניין דחלילים, הגיע הזמן לנסח את 3 החוקים שלהם, בדיוק כמו שיש לרובוטים. אני מתנדב לנסח את הראשון:
1. לעולם יהא דחליל ניצב כשלידו דלי מים. גם הצתה מאוחרת (ואפילו מאוד מאוד מאוחרת) יכולה להבעיר ראש מלא קש.)
נראה לי שחלק מהגאונות של האמירה על הדייסות הוא שהיא מעלה מיד את המחשבה הזאת על שתי רשויות, והאמנם. גם על חושך היא אמרה משהו, אבל אני מרגישה כבר שאני צריכה להפסיק לפזר את מטבעות הגאונות של ילדתי, זה בכל זאת לא שלי.
אז הדחלילים צריכים מים, ואנשי הפח צריכים שמן, בטוח צריך גם נושא כלים. (נושאי שיחה תמיד יש, אבל איפה נושא כלים טוב?)
מחסה לשפנים, ישר חשבתי על עליסה 🙂 ואתה לגמרי צודק (ומבריק) בקשר לציורים של אפלפלד. כבר רציתי להתכחש למורנדי, אבל הוא בכל זאת שייך לחתונה הזאת, מצד הטקסט.
בינתיים – ו'או לכל רוחב היריעה
אני עושה עיקוף כ-זה גדול ומביאה את זה, של מישל קנודסן מתוך "אריה הספרייה"
אם לא יועיל, סביר שלא יזיק
מר נַקְדִּי רץ במסדרון אל המשרד של הספרנית הראשית. "גברת דפני!" הוא צעק.
"אסור לרוץ", אמרה גברת דפני בלי להרים את העיניים. "אבל יש אריה!" אמר מר נַקְדִּי. "בספריה!".
"האם הוא עובר על אחד הכללים?", שאלה גברת דפני. היא הקפידה מאוד על כללי ההתנהגות.
"אה. לא" אמר מר נקדי. "לא ממש".
"אז תניח לו".
כאן בהקראה אנגליתית:
ותודה על פוסט מדליק
🙂 ותודה גם לך! מצאה חן בעיני הגוזמה (?) של גיוס שלושה שחקנים להקראה של ספר קטן.
מגיע להם, לספר הקטן ולאריה ששאג בקול גדול
אז את בארשבעית…? משיכון 40?
(גמני…מתי חיית בב"ש? )
כיף של פוסט, ובהרחבה:
1. הקריאה בזום הזכירה לי שני שיר כשהיינו ילדים (ועדיין לא נתינים של הפוליטיקל קורקט). הראשון הוא, כמובן, "כושי קטן הלך לגן איזה גן? גן חיות, איזה חיות? חיות טורפות, איזה טורפות? טורפות בן אדם, איזה בן אדם? בן אדם שמן, איזה שמן? שמן דובון, איזה דובון? בלע סבון, איזה סבון? סבון רחצה, איזה רחצה? רחצה של ים, איזה ים? ים המלח, איזה מלח?? מלח של בישול, איזה בישול?? בישול של עוף, איזה עוף??? תקבל אגרוף".
2. ואחר כך בא להתארח בקופסת המוח הורטון של ד"ר סוס, הפיל שהאמין שבגרגר אבק יש עולם שלם וכמעט שילם בחייו על האמונה הזאת. (אבל הגרינץ' לא הצטרף, הרי השלגים הפסיקו לרדת והשבוע חם מהרגיל)
3. ואז, שני זיכרונות משיעור ביולוגיה. הראשון זה מהשיעור על מערכת העיכול, כשהתברר שכנראה חלקיק מהעור הזה היה שייך לעוף שאכלתי אתמול. השני, מעודן יותר, משיעור מאוחר יותר על ריבוזומים, כשבזמן שהמקרן הציג על הלוח תמונה שנלקחה ממיקרוסקופ אטומי ובה תא, התחדדה בתוכי במעין וודאות תמה שוודאי שיש אלוהים.
4. אבל הגילויים האלה, ההתפעלויות האלה מהברור מאליו (או מהאליו הלא כל כך ברור) אפשריות רק במוחו של ילד. הרי זאת הקנגורית האמהית שרצתה להרוג את הורטון על התבטאויותיו הבלתי חינוכיות. ונזכרתי בשעת הקריאה בגן, כשהגננת הייתה מציגה את האיור לראווה. כשאתה ילד יש לאיורים איכות קולנועית. הם יוצאים מהדף הקטן ומוגדלים על אקרני המוח פי מאה. זה המיקרוסקופ הזה שמאפשר להתפעל מכל פרט קטן, להאמין בערכו הבל ישואר ובמורכבותו.
5. והמיקרוסקופ הזה הוא כל העניין. נדמה שעדשותיו נושרות כשאנחנו גדלים אבל אלא שאנחנו שזונחים את ההסתכלות דרכן, או לפחות המשועממים שביננו.
6. ובמילים אחרות, כיף של פוסט.
נניח, כיף של תגובה על כל שש אצבעותיה! (ועשית לי געגוע לקולנועיות של האיורים)
[…] על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי […]
[…] זום זום – על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי […]
ספר מדהים. ממליצה בחום לרוץ לקנות. וקישור להזמנה למי שאין כוח לרוץ:
כריכה רכה:
http://ws-na.amazon-adsystem.com/widgets/q?ServiceVersion=20070822&OneJS=1&Operation=GetAdHtml&MarketPlace=US&source=ac&ref=tf_til&ad_type=product_link&tracking_id=ayelet-20&marketplace=amazon®ion=US&placement=0140557741&asins=0140557741&linkId=2SGMT3GPA4QVBYBB&show_border=true&link_opens_in_new_window=true
כריכה קשה:
http://ws-na.amazon-adsystem.com/widgets/q?ServiceVersion=20070822&OneJS=1&Operation=GetAdHtml&MarketPlace=US&source=ac&ref=tf_til&ad_type=product_link&tracking_id=ayelet-20&marketplace=amazon®ion=US&placement=3794139003&asins=3794139003&linkId=PKOXFZQU5HTPQ2NM&show_border=true&link_opens_in_new_window=true