שבוע עץ השיער, היום השני

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" של מרי דה מורגן הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.

תרגמתי את הסיפור לכבוד יום הולדתי, והוא יתפרסם כאן במשך 6 ימים, כל ערב חלק, ואחר כך אכתוב עליו כמה דברים.

לחלק הראשון של עץ השיער

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק שני)

תרגום: מרית בן ישראל

.

המלך לא התמהמה. הוא זימן את שריו וסיפר להם את חלומה של המלכה. פרס של מאה אלף לירות הובטח למי שיביא למלכה זרעים מעץ השיער, או ימסור, לכל הפחות, מידע שיביא לאיתורו – כך קרא הכרוז שנשלח להפיץ את הבשורה. מודעות ענק נתלו בכל רחבי הממלכה. העץ המסתורי הפך לשיחת היום. כולם תהו היכן הוא צומח כי כולם השתוקקו לזכות בפרס, ובו בזמן הם התקשו להאמין שהעץ הנפלא גדל בגבולות הממלכה.

והנה קרה שמלח עני בשם רופרט נתקל באחת מכרזות הפרס. רופרט היה צעיר וחזק אך יתום מאם ומאב, לא היו לו אחים או אחיות והוא היה כל כך בודד שלא היה איכפת לו מה יעלה בגורלו.

כשקרא על הפרס הגדול שהוקצב לכל מי שיביא חדשות מעץ השיער, מיד שאל את עצמו איפה גדל עץ השיער והאם יוכל למצוא אותו.

"מאה אלף לירות זה סכום גדול מאד," הוא אמר לעצמו. "וגם אני יכול לזכות בו כמו כל אחד אחר. למה שלא אצא לחפש את העץ. נכון שיש כאן הימור, אבל אולי יהיה לי מזל."

הוא ארז כמה דברים והפליג בסירה קטנה הרחק צפונה; שם, כפי שזכר, שוכנת ארץ זרה ומוזרה שבה החיות דוברות כגברים וכנשים, ולצמחים יש זרועות ועיניים; והוא אמר לעצמו שאֵיפֹה אם לא שם, צומח העץ המופלא.

ובינתיים, יצאו מחצית מצעירי הממלכה למרדף אחרי עץ השיער ואחרי הפרס הגדול. הם פנו מזרחה, הם פנו מערבה, הם פנו צפונה, הם פנו דרומה; הם חיפשו בכל מקום ובכל ארץ אפשרית. כמה מהם התעייפו עד מהרה ושבו על עקבותיהם בטענה שהעץ לא קיים. אחרים המשיכו הלאה ושאלו כל אדם שבו פגשו אם שמע על עץ השיער ואם ראה אותו, ואף שלא מצאו כל זכר לעץ לא ויתרו ולא חזרו הביתה בידיים ריקות, אלא המשיכו הלאה והלאה. וכך נקפו החודשים וראשה של המלכה נותר חשוף.

כדי שהוד מלכותה לא תושפל למראה שערן של נשים אחרות בזמן ששלה אבד, צווה המלך על כל הנשים לחבוש כיפות קטנות שהשתפלו על מצחן; איש לא חיבב את הכיפות האלה, הכול סברו שהן מכוערות להפליא, ולפיכך השתוקקו גם הגבירות האחרות, כמעט כמו המלכה עצמה, שעץ השיער יימצא במהרה וששערה ישוב ויצמח.

למעלה: תחתית של דף מתוך הספר ההוא שעשיתי בגיל 19 (אפשר ללחוץ להגדלה). בעיבוד של יצחק לבנון הוחלפו הכיפות המשתפלות בכובעים מכוערים שהנשים הוכרחו ללבוש. החלק הזה של הסיפור עורר בי את הצד היהודי, אפילו האיור נראה לי כמו דף של תלמוד, וכך כתבתי בסגנוני המסולסל דאז: "וכל נשות הממלכה חבשו כובעים מכוערים ומהודקים ומעוקמים נורא להסתיר את שערן הנפלא [קצת כמו נסיכות של עור צפרדע] והמראה היה דומה למה שרואים בקו 1 כשנוסעים לכותל, אבל שם הנשים בכלל לא מבינות למה זה עצוב, והנשים של אגדת עץ השיער בכו והרגישו רע ועצוב, וכל האנשים במדינה ובמיוחד האוהבים שהסירו בחדרי חדרים [כמו האנוסים של ספרד] את המצנפות הכעורות מראשי אהובותיהן… וגו'."
סגנון הקווקווים בהשראת תחריטים, כמו תופר את הדמויות אל הדף.

*

ובאשר לרופרט, הוא הפליג והפליג צפונה עד שהרגיש שהוא מתקרב לארץ המכושפת שעליה שמע. ימים רבים לא ראה יבשה, והנה הבחין פתאום באי קטן ובודד בלב ים. האי לא הצמיח עשב או פרחים, רק שלושה עצים ניצבו בטבורו: האחד נראה כמו עץ אגוז רגיל, רק שהאגוזים שצמחו עליו היו אדומים ונוצצים. על ענפיו של העץ השני צמחו אבנים טובות מכל הסוגים, אבני אודם, ברקת, פנינים ויהלומים; אבל המוזר מכול היה העץ השלישי; ענפיו חשׂוּכי-העלים הבריקו כמו נחושת ממורטת. למעלה, בדיוק במרכז העץ, צמח לו תרמיל עצום שהצביע לעבר השמיים. יותר מכל דמה התרמיל לתוף כביר עשוי מנחושת קלל.

עץ מצרי מניק. לדה מורגן יש חיבור מאד עמוק לעצים. היא כתבה חורש שלם ופלאי (וגם בשבילי עצים שניים רק לבני אדם ולא בפער גדול. אולי הגיע הזמן לערוך את" רשימת העצים").

רופרט גרר את סירתו אל החוף וקפץ ליבשה. הוא מילא את כיסיו באבנים יקרות ובאגוזים אדומים, ועמד איזה זמן מול התרמיל הענקי, תוהה מה אצור בתוכו. עודו מתבונן נשמע רעם מחריש אוזנים, האוויר הזדעזע כשהתרמיל נבקע לשניים ותריסר אגוזים עגולים זהובים ומבריקים נשרו לאדמה. ובאותו רגע ממש, קמל העץ כולו כאילו הוכה בברק וענפי הנחושת צנחו ממנו.

רופרט נבהל מן הרעש וכבש את פניו בקרקע, אבל כשחזר השקט התרומם בזהירות ובחן את האגוזים החדשים. הם היו כל כך יפים וזוהרים שהחליט לקחת אותם למזכרת. הוא הניח אותם לצדו על מושב הסירה. כשעזב את האי כבר היה ברור שהוא מתקרב לארץ הפלאות, בגלל הדגים שלא ברחו מן הסירה אלא השתרכו בעקבותיה בשובל ארוך, וכשרופרט השליך את חכתו הם לא נגסו בפיתיון, רק התקבצו לרגע סביב הקרס והתפזרו בצחקוקים חרישיים מלאי בוז. רופרט עדיין בהה בהם, מבולבל עד עומק נשמתו, והנה נשמע משק כנפיים ונשר גדול וצהוב הופיע מעל לראשו. הנשר חג מסביב לסירה ולבסוף נחת על חרטומה והתבונן במלח בסקרנות.

גוסטב קלימט, דג זהב, 1901

"האם אלה אגוזים שאני רואה בכיסך?" שאל הנשר כעבור כמה דקות.

"כן," אמר רופרט, ותוך כדי דיבור חפן כמה מהאגוזים האדומים והושיט אותם לציפור.

"קודם עליך לקלוף אותם," אמר הנשר.

רופרט ציית, חושש לסרב, זוכר את העונש הנורא שהוטל על המלכה בעוון חוסר נימוס לציפור. הנשר לעס את האגוזים ולבסוף אמר:

"לאן פניך?"

והמלח סיפר לו בתשובה, על גסותה של המלכה ועל נקמנותו של הנשר שהשמיד את שערה.

"אני יודע, זה הייתי אני," גיחך הציפור. "תן לי עוד כמה אגוזים."

רופרט ציית והמשיך וסיפר לציפור את חלומה המוזר של המלכה ואת כל מה שהתרחש בעקבותיו, איך המלך הציע פרס למי שימצא את עץ השיער, ואיך הוא עצמו יצא לחפש את העץ הנהדר.

"אתה לא תמצא אותו כל כך מהר, אם אתה שואל אותי," אמר הציפור בפה מלא אגוזים. "אם המלכה תחכה עד שתמצא את העץ, היא תצטרך להסתדר בלי שיער כמעט עד יום מותה. אני מתאר לעצמי שעכשיו היא מתחרטת על חוסר הנימוס שגילתה." עודו מדבר, הבחין הנשר באגוזים האחרים, הזהובים, המוטלים על המושב. הוא עט עליהם בצרחה אבל רופרט היה זריז ממנו; הוא תחב את האגוזים לצרורו והרחיק אותו מן הציפור.

"מה זה היה?" נאנק הציפור. "איפה השגת את האגוזים האלה? דבֵּר מייד."

"הם היו," אמר רופרט ולפת את הצרור ביתר שאת, "בתוך התרמיל היחיד שצמח על עץ חסר עלים שענפיו כמו נוצקו מנחושת. העץ גדל על אי קטן לא הרחק מכאן." לשמע הדברים פלט הציפור קריאה חרישית. הוא קרטע לקצה הספסל ולטש עיניים זועמות וחמדניות ברופרט ובצרור הלפות בידיו. "אלה אם כן, אגוזיו של עץ הזירבל," אמר לבסוף; "והתרמיל נפתח דווקא כשלא הייתי שם. במשך אלפיים שנה המתנתי להבשלתו ועוד אלפיים שנה יחלפו עד שישוב ויבשיל. זהו עץ הזירבל החי היחיד בעולם ושום דבר אחר עלי אדמות לא ישווה לאגוזיו."

כשרופרט ראה את הנשר משתופף בפינת הספסל, ראשו מושפל ונוצותיו מזדקרות, וזכר את הנזק שגרם, התחשק לו להתנפל על היצור ולמלוק את ראשו אבל הוא התאפק ואמר:

"אתה יכול להזדקף. אלה האגוזים שלי ואני מתכוון לשמור עליהם; אבל אם תענה על שאלה או שתיים, אולי תזכה באחד."

לשמע הדברים זקף הנשר את קומתו, החליק את נוצותיו וסקר את רופרט בחשד.

"אתה טוען שאתה הוא הציפור שהעלים את שערה של המלכה. אם תאמר לי איך לרפא את הקללה אתן לך אגוז."

"מה!" קרא הציפור, וניער בכעס את כנפיו. "שאני אספר לך איך להחזיר למלכה את שערה? לעולם לא – גם אם לא אטעם עוד אגוז, כל ימי חיי."

"בסדר גמור," אמר רופרט. הוא הניח אגוז מוזהב בכף ידו ופשט אותה בהזמנה. "אמור לי רק לאיזה כיוון עלי לחתור כדי למצוא את הארץ שבה צומח עץ השיער, ואתן לך אגוז בתמורה."

הנשר היטה את ראשו והתבונן ברופרט בדממה, ופתאום התרומם בצווחה ונעלם עוד לפני שהמלח הבחין בתזוזה.

רופרט כעס בהתחלה, אבל כיוון שהציפור נעלם לא היה טעם לחשוב על כך, ובכל מקרה למד על ערכם של האגוזים המוזהבים. אם הנשר באמת חושק בהם, אולי הוא יחזור.

והוא צדק. כל היום וכל הלילה היטלטלה הסירה הקטנה בלב ים, אבל למחרת בבוקר, עם עלות השחר, הסתמן לו באופק פס מעורפל של יבשה, ובאותו רגע בדיוק נשמע משק כנפיים והנשר חזר ונחת על דופן הסירה.

רופרט המשיך בשלו, כאילו לא הבחין כלל בנוכחותו של האורח, ששבר לבסוף את השתיקה ב:

"האם אתה עדיין עומד מאחורי הצעתך? כי אני מוכן להראות לך את הכיוון תמורת אגוז זירבל."

המלח הוציא אגוז מכיסו ואמר:

"דבֵּר ואז תקבל."

"הגעת לארץ שבה צומח עץ השיער," אמר הציפור. "היא משתרעת לפניך. רבים מגיעים אליה ומעטים חוזרים."

"ולמה?" שאל רופרט ונתן לציפור את האגוז.

"למה?" חזר הציפור ותפס את האגוז במקורו. "נו, אתה כבר יודע היכן צומח העץ, את השאר תגלה במהרה…"

רופרט הרהר עוד קצת ואמר: "אם תגיד לי איך להגיע לעץ השיער ואיך לחזור משם בשלום, אתן לך ששה אגוזים שלמים בדרך חזרה. ואם תסרב אירה בך."

הציפור צחק בבוז. "לא תוכל לפגוע בי," אמר; "אתה מוזמן לנסות. לולא אגוזי הקסם שבכיסך, לא היית מגיע כל כך רחוק. רק פרי הזירבל מגן עליך מלחשי. אבל ייתכן שאמלא את בקשתך ואספר לך איך למצוא את עץ השיער, אם אמנם תבטיח לתת לי את האגוזים בשובך."

המלח שב והבטיח והציפור המשיך:

"כשתגיע ליבשה לך קדימה, לא חשוב מאיזו נקודה, לך ישר קדימה. אתה תגלה שכל בעלי החיים יכולים לדבר; אבל אני לא מציע לך לפתוח בשיחה. בייחוד עליך להיזהר מן הצמחים והפרחים; לכולם יש ידיים וזרועות והם ינסו לתפוס אותך, ואם במקרה יצליחו שום אגוז קסם לא יושיע אותך. אתה צריך לצעוד היישר קדימה עד שתגיע לחומה גבוהה שבה קבוע שער ברזל כבד ועליו כתוב:

רק מי שיודע יכול לעבור
רק מי שאין בו פחד יכול לדעת.

ואתה צריך לעמוד לפני השער ולומר:

אני יודע, אני יודע,
בפנים הרוח מתפרע,
בפנים המים זורמים.
אני יודע, אני יודע,
כך עץ השיער צומח,
בלילות ובימים.

ואז ייפתח השער, ומעבר לו תמצא את עץ השיער. את היתר תצטרך לגלות בעצמך. אני מלאתי את חלקי בהסכם, ואתה אל תשכח את שלך."

כשסיים את דבריו פרש הנשר את כנפיו ונעלם.

***

לפרק הבא של הסיפור

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

ועוד מאותה תקופה, עם קסם קצת שונה טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************

*