מתברר שהדבר של אלבר קאמי* הפך לרב מכר בזכות הקורונה. קראתי אותו אי-אז בתיכון ואני לא זוכרת הרבה: כמה תיאורים אפקטיביים של עכברושים גוססים, ופקיד ששואף לכתוב יצירת מופת. הוא מראה לרופא גליונות רבים כתובים בכתיב זעיר, וקורא לו את המשפט הראשון:
בוקר נאה אחד של חודש מאי, ואמזונה הדורה עברה על גבי סוסה נהדרה, אדמדמת-חומה, בשדרות הפרחים של בואה-דה-בולון.
(תרגום יונתן רטוש)
כשהרופא מסתקרן ומבקש לשמוע את ההמשך, הפקיד אומר שזאת לא הגישה הנכונה. המשפט הזה הוא רק בערך, הוא רחוק מלמסור את התמונה שהוא רואה בדמיונו, את קצב ריצת הטיול של הסוסה. יש בו עדיין משהו שגרתי, זאת לא פתיחה שעליה אפשר לומר, הסירו כובע! הוא מדמיין את עורך הספר פונה לעוזריו ואומר, רבותי, הסירו כובע!
קאמי מקדיש פסקאות רבות לחיפושיו של גראן (זה שמו של הפקיד) אחרי המילה הנכונה. לפעמים הוא נראה יותר עייף מהרופא. במשך שבועות הוא תר אחרי שם התואר המדויק לסוסה; "בריאת בשר" אמנם מוחשי אבל יש בו טעם לגנאי, "מבהיקה" לא מתאים למקצב, "סוסת-שחום" לא די מובן, אולי "סוסה שחומה מעין השחור"? לרגע הוא מצטהל כי שחור תמיד מרמז על הידור, אבל גם זה נפסל לבסוף בגלל חוסר דיוק. "אתם רואים כמה זה קשה?" הוא מתפעם. בעצת שומעיו הוא שוקל את "מפוארת" ומתחייך, ואז המילה "פרחים" מתחילה להטריד אותו. מעולם לא ביקר בבואה-דה-בולון והוא מנסה לברר איך הם בעצם שתולים. הרופא לא זוכר פרחים בבואה-דה-בולון אבל אמונתו מתערערת מול בטחונו של הפקיד; "רק אמנים יודעים להתבונן," הוא אומר לעצמו. בפעם אחרת הוא מוצא את גראן נרגש כולו, הוא החליף את הפרחים ב"מלאות פרחים", וסוף-סוף רואים אותם, מריחים אותם, הסירו כובע רבותי! אבל כשהוא קורא את המשפט המתוקן בקול, פתאום צורמות לו המילים הנקביות שמסתיימות ב"אה", והוא מִדּכדך ומבקש רשות לפרוש, להרהר.
למה נחרטו דווקא גראן ויציאת המופת שלו בזכרוני? יש לכך סיבות רבות. ראשית, התמונה הזאת של האמזונה ההדורה הרוכבת על סוסה נהדרה ביום אביב הקסימה אותי. אולי ברחתי אליה מן הדֶבֶר (בדפדוף חוזר מתברר לי שגם לרופא היא מספקת הפוגה. מה שלום האמזונה? הוא שואל מדי פעם, ונענה שהיא, אצה, אצה, על סוסתה.) ואולי פשוט הזדהיתי עם הפקיד. "מזל הוא, מזל הוא," הוא אומר (פעמיים כי טוב), שהוא יכול לכתוב. אולי זו שקידתו שנגעה ללבי, המרדף האינסופי אחרי המילה שתממש את החיזיון, הפנטזיה הילדותית על שלמות, על הכרה – כל אלה מוכרים לי מבפנים. ואולי זו דווקא האירוניה של קאמי שמפקיד בידי גראן את מלאכת הכתיבה שלו ביחד עם ספקותיו בערכו, בערכה.
הציור הזה של מגריט (שנקרא משום מה, צ'ק פתוח) תמיד ייצג בשבילי את משפט הפתיחה של גראן, כולל השאיפה הסיזיפית לשלמות, כי כל מילה שזזה ממקומה פוערת סדקים חדשים.
רנה מגריט, צ'ק פתוח, 1965 לחצו להגדלה
.
אני באמת לא זוכרת הרבה מ"הדבר". רק רושם כללי, של הומניזם קצת חבול ולא מצוחצח. אבל אני בטוחה שבין כל שכבותיו מסתתרת (בקושי) גם מסה על כתיבה. גראן הוא פקיד תברואה, תפקיד אפרורי וצנוע ובו בזמן חיוני. וכך גם הכתיבה למי שכותב ולמי שקורא – גם, ואולי דווקא בימים שכאלה. ובמילותיו של המספר:
כן, אם אמת הוא שבני האדם מתעקשים להציב לעצמם דוגמות ומופתים, שאותם הם מכנים גיבורים, ואם הכרח הוא שיהיה כיוצא בהם בסיפור דברים זה, הנה מציע המספר דווקא גיבור זה הבלתי-נחשב ומטושטש-הדמות, שאין לזכותו כי אם מעט טוב-לב ואידאל שהמגוחך בו בולט לעין.
(תרגום יונתן רטוש)
—
*והסליחה עם מאדאם רוזנברג מורתי היקרה לצרפתית, שמתהפכת בקברה וספק זועקת ספק גועה, קאמווווו,ּ קאמוווווּ…!
*
עוד באותם עניינים (כלומר רומנים אחרים)
על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)
כמה הערות על נוטות החסד (או "זה יותר מדי אידיוטי בשביל להיות סכיזופרני")
למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר
עוד על קריאה וכתיבה:
צירוף מקרים – שלשום התחלתי לקרוא שוב את ״הדבר״ אחרי ארבעים וכמה שנים מאז שלמדנו אותו בתיכון (וגם אני לא זוכרת כלום מאז). את הספר מצאתי בערימה שהונחה על המדרכה ביפו לפני כמה חודשים. אספתי אז גם את אלנה פרנטה (״החברה הגאונה״) ואת חניף קוריישי (״כל היום חצות הליל״) שכבר סיימתי לקרוא. עכשיו הגעתי אל הספר של אלבר קאמי, תודה על הפוסט היפה, נראה אם יהיה לי משהו להוסיף כשאסיים… בגרסה שבידי התרגום של אילנה המרמן. והציור של רנה מגרית נהדר. למה קרא לו ״צ׳ק פתוח״? 🙂
תודה על 'שדרות הפרחים' ועל שחזרת אל עיר האושר
מרית (איזה כיף!), יכול להיות שהציור הוא מעבר חצייה של אֶלפים…..? 🙂
אכן, 'הדבר' מאד אקטואלי! אין סיכוי שאהיה מסוגלת לקרוא אותו בשנית.. נזכרתי בספר המתיש נפשית "על העיוורון" איך תושבים של עיר שלמה נהפכים לעיוורים! תודה לפוסט שמזכיר נשכחות
מעניין, אני זוכר דווקא את הסוף של הדבר, שהוא בעיני אחד הסופים היפים ביותר שקראתי: "ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדבר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת". (אלבר קאמי הדבר)
ורד, זהו, שאני דווקא זוכרת בפרטי פרטים את גראן ויצירת המופת שלו 🙂 מה שזוכרים אחרי עשרות שנים זה מה ששלך. כל הדברים האחרים השתפשפו ונשרו. שמות התמונות של מגריט זו חתיכת תעלומה. עוד לא התחקיתי אחרי המנגנון, ואני דווקא אוהבת שמות של תמונות. (למשל http://wp.me/pSKif-e0K) תחזרי לספר איך היה לך.
מיכל, כיף לחזור. אני עדיין מסתגלת 🙂
שט ומפליג, זה שם נפלא, אבל בשבילי הוא יהיה תמיד אמזונה הדורה על סוסה נהדרה. (ובכל מקרה, לא צ'ק פתוח). בעצם זה המשך של הצעתך מהפוסט הקודם, לשדך בין טקסטים לתמונות קיימות 🙂
אורה, זהו, החלטתי להיות אקטואלית…
דודו, מה שאמרתי לורד. אתה זוכר את מה ששלך. יש דווקא כמה סופים שאני זוכרת. למשל את הסיום של "באבי יאר" של אנטולי קוזנצוב. בגרסה המצונזרת (והראשונה שתורגמה לעברית) הוא אומר: ולסיום ספרי הריני מאחל לכם שלום. ובגרסה השלמה הוא אומר: ולסיום ספרי הריני מאחל לכם שלום וחירות.
תודה מרית. אחד התסכולים הגדולים שלי זה שאני לא זוכרת תוכן של ספרים אלא רק את ההרגשה שהשאירו אצלי (החוויה) ואת האווירה הכללית ."רק אמנים יודעים להתבונן" הזכיר לי את השיעור הראשון שהעביר לנו מיטש בקר, בתלמה ילין בשיעור פיסול. הוא נכנס לכיתה ואמר שאנחנו לא יודעים להתבונן ממש. ויצא מהחדר. ואז שאל מבחוץ מה צבע העיניים שלו. בודדים ידעו לענות. האירוע הותיר בי רושם. המורשת שלו מבחינתי היא התבוננות, השהיית המבט, והשאלה "מה אני רואה"
תודה מרית, תענוג לקרוא אותך. והציור של מגריט מציע סוג של תובנה והגיון במצבנו הנוכחי.
לוסי, תודה על התגובה. ישנו המשפט של גתה שחרוט על לבי: המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות. מיטש בקר צודק כשהוא אומר שאנחנו לא מתבוננים, אבל האם צבע העיניים שלו תמיד חשוב? אנשים לא נועדו להיות סורק שמתעד מה שמניחים לפניו בלי אבחנה. יוסף הירש, המורה הגדול שלי, טען שיש הבדל בין מסמן למסומן; כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה, צריך לחפש מה המסומן אומר לך, הוא היה אומר.
זיכרון זה נושא מרתק. אני כל הזמן חוזרת אליו. האופן שבו את זוכרת דברים הוא ייחודי ויש לו גם יתרונות שאין לשום זיכרון אחר.
גליה, התגעגעתי.
כן, בהחלט כדי לצייר סוס לא צריך כל פרסה ופרסה. צריך לחפש את הסוסיות. אבל אני חושבת שלציירים כן חשובה תכונת סריקה, לאסוף את האינפורמציה, לדעת את הפרטים.לפחות בשלב לימוד…מיטש בקר היקר, דרך אגב כבר ז"ל, שכחתי לציין.
כמה שמחתי שבחרת במשפט הזה על האמזונה כדי לדבר על "הדבר"! כשנחתה עלינו הקורונה וכולן נזכרו בספר, רציתי לכתוב על המשפט הזה, ורק עליו. אבל הדברים לא התגבשו ונזרקתי אל הרשתות והזום ונטשתיו. והנה, הפוסט הנפלא שלך בבלוג המשובח מכולם, הצליח לנסח להפליא את הבהובי המחשבות הללו. והתמונה של מגריט, הו! אולי קאמי הכירהּ ולכן הכניסהּ לספרו? אולי מגריט חלם את "הדבר"? תמיד נפלא לי להיכנס לעיר האושר ותמיד ממאנת לצאת.
יעל, תודה רבה! שמחת ונגעת בלבי.