.
"אבל סבְתי, מה עם המחבת השחור? האם גם הוא ימות אי פעם?"
"שטויות, ילד," ענתה. "איך יכול משהו למות אם היה מת מהתחלה?"
"אבל כף הבחישה והמחבת לא מתים," אמר הילד הקטן, "אני יודע שהם לא מתים, בבוקר כשאני מתעורר אני תמיד שומע אותם מדברים."
כמה טיפשי מצדו: לפלוט כך את הסוד שנודע רק לו. כי הוא לבדו גילה, שבמשך מה שהיה אולי, הפרק הנפלא ביותר של היום, השתנו הסירים והמחבתות ושאר כלי המטבח והפכו לגברים ולנשים. השכם בבוקר, כשהתעורר לפני כל האחרים, היה שומע אותם משוחחים זה עם זה בכובד ראש ובאוצר המילים המרשים היאה לכלי מטבח. ולא במקרה הזכיר קודם כל את כף הבחישה, כי כף הבחישה היא סוג של אצולה המורמת משאר הכלים; רק לעיתים רחוקות משתמשים בה, ותמיד למרק בשר, התבשיל הטעים ביותר. את רוב זמנה היא מבלה בבטלה קישוטית, כשהיא תלויה על הקיר כולה נקייה ומצוחצחת. וגם כשמסירים אותה יש לה עדיין תפקיד ייחודי וראוי לציון. ולפיכך רחש לה הילד כבוד מיוחד והרגיש שאיש אינו משתווה לכף הבחישה מלבד אשתו של מנהל האחוזה. ואילו הַסיר השחור המלא לעתים קרובות כל כך עד שפתו, שלפעמים היה קרום שרוף על רצפתו ופיח מתחתיו, הסיר השחור לא היה אלא מנהל האחוזה של מיירי שפיו תמיד גדוש בטבק. גם הוא נוטה להתרתח מדי פעם ודי ברור שיש בו אש ושהוא זקוק לבחישה מאשתו של מנהל האחוזה כדי שלא יעלה על גדותיו במהלך תפקידו. וכך גם שאר כלי הבישול: בחשיכה הם היו נהפכים לגברים ולנשים, חלקם עשירים ונכבדים, אחרים מעוטי יכולת וחשיבות; הסכינים היו כפריים מכוערים שעוררו בו פחד ותיעוב, הספלים היו נשים צעירות שמנמנות ששושנים מצוירות על סינריהן, הילד חש מעין בושה למראה השושנים הללו; ובמשך היום, בזמן הארוחות, נמנע מלגעת באנשים האלה, ובקושי לכסן את עיניו לעברם, שמא יקראו בפניו את כל מה שידע על הרפתקאותיהם. בלילות הם היו שאננים ומלאי חשיבות עצמית, ובאור היום הם היו מרושלים ומזוהמים, אורחים עלובים שיושבים ללא נוע מרוב מבוכה ומושכים בחוטמם – הוא, שזכה להתוודע אליהם בחֵירוּתם הלילית, הצטער מאד על שיעבודם באור היום.
מתוך "אנשים עצמאיים" מאת הלדור לכסנס (בתרגומי)
בעצם הכול התחיל מהציור של בלתוס שלמעלה. רציתי לכתוב על דרמת החפצים שלו, כמה לא דומם הטבע-הדומם שצייר. ונזכרתי בהלדור לכסנס.
אחת משפות האם שלי היא חפצים. הקטע שלמעלה הוא גם על ילדות ועל אמנות, אבל קשה להגיד שהוא מייצג את הספר האֶפּי והאירוני והקריר וקורע הלב, הריאליסטי עד העצם והלגמרי מיתולוגי הזה.
התוודעתי אליו לפני שנים, כשנמלטתי מקיץ תל אביבי צפוף ומיוזע. גרנו אז בקומה שלישית בלי מזגן והג'וקים היו מתעופפים לתוך הדירה כמו ציפורים. ברחתי לאיסלנד בגלל הספרות; בגלל הסאגות (למשל, וגם למשל) וגם בגלל הלדור לכסנס שהיה עדיין בחיים וכל מי שפגשתי התייחס אליו בתערובת של פמיליאריות והערצה. שני בחורים אפילו לקחו אותי לביתו, פשוט דפקנו על הדלת והוא לא יצא. אולי לא היה בבית. כפיצוי הם לקחו אותי לחממה שבה גידלו חשיש וגם למקום שבו למדו מבנאים ישישים את אומנות הבנייה בכבול.
כולם הכירו את תחנת האטום הנפלא וגם את גם הדג ישיר שתורגמו בשעתו לעברית (אף שהאחרון נקרא במקור "תקופת ברקוקוט" והאיסלנדים צחקו ברוגזה על ההתפייטות). וכולם ללא יוצא מן הכלל שאלו אם קראתי את "אנשים עצמאיים". שוב ושוב שמעתי שהתרגום לאנגלית אזל ואפשר להשיג אותו רק "בשוק השחור של ניו יורק תמורת ארבע מאות דולר", וגם מבלי להאמין הבנתי שלא כל ספר יכול להמציא על עצמו אגדה כזאת. מאז קראתי ספרים רבים ושונים של לכסנס שהיה בתקופות שונות בחייו, קתולי, סוציאליסט, אקספרסיוניסט וסוריאליסט, סתירות שמבטיחות עושר ומגוון. הייתי שמחה לו תורגמו לעברית גם אור העולם המעולה וסַלְקָה וַלְקָה כובש הלב. אבל לו נגזר עלי לקרוא רק שלושה ספרים בחיי, אחד מהם היה ללא ספק אנשים עצמאיים.
עוד באותם עניינים – על שפת חפצים
מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות
שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)
עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)
דניס סילק – הקדמה וכן הלאה והלאה
*
סיפורים מן הסאגות האיסלנדיות
הסיפור על האיש שנתן דוב לבן במתנה
וגם בשבח הכוסון
*
לפעמים סבון הכלים מפריח בועות קטנות בדרך מהבקבוק אל הספוג
בנפיחה קטנה של מפגש בין יד עמלה למיכל פלסטיק.
מעל לכיור מתפשטת עליצות של רגע חגיגי;
טבע דומם פותח פה ומפיק מרגליות.
אחרי שקראתי אותך, מייד חיפשתי בקטלוג של הספריה הציבורית (מצאתי!). לא הכרתי אותו, תודה.
ולגבי חפצים – בעיני, הם לעולם לא דוממים; כל עוד אנחנו לא.
והתרגום שלך? תרגמת את כל הספר? מזה הייתי מזמינה עותק מראש…
הקטע נפלא, נתפסתי מאוד לאוצר המילים המרשים היאה לכלי מטבח, בטח שלי מדברים כמו ערסים כי הם כל הזמן מלוכלכים בכיור…
טלי, זה מקסים ומחייך. הספר של לקסנס לעומת זאת יקרע את לבך.
לי, לא הייתי מעזה לתרגם את הספר. כבר בשמו הייתי נתקעת, כי בעצם השם המדויק צריך להיות "אנשים בלתי תלויים" וזה נשמע כל כך נוקדני, תרגמתי רק את זה לצרכי הפוסט, זה רגע קטן (לא על זה הספר) אבל נפלא, מצחיק ופיוטי וכבד ראש בקסם הסוגסטיבי שלו, בַּדיוק הפסיכולוגי, בנגיעה האירוטית, בתנועה שבתוכו. אני נתפסתי לכפריים שמאובנים מרוב מבוכה ורק מושכים בחוטמם 🙂
יש לי את "גם הדג ישיר". סופר מיוחד וטוב. המליץ לי עליו בעבר חבר יקר שהוא מעריץ שלו. תודה
לשבור את הכלים, לפי באלתוס
לצאת מהכלים, לפי לכסנס
חבל שמלאכת התרגום שלך לא תהיה מנת חלקינו. אבל את הספר אחפש. לא הכרתי. עוררת את סקרנותי
תודה
מיד נזכרתי בזה:
אם הבעיה היא רק בשם הספר, נראה לי שאפשר היה למצוא לזה פתרון (אולי בכיוון של "ברשות עצמנו" או פשוט "עצמאים"?), אבל גם תרגום מתווך דרך האנגלית עלול להיות בעייתי (למרות שהוא כנראה לא הפריע לג' אריוך = ג' ברוידא בתרגומים הקודמים). אפרופו תרגום של ספרי זוכי נובל אם עדיין לא ראית: http://italkit.wordpress.com/2014/02/16/ebook/
רוני, שמחתי לראות שיש דברים שעליהם אנחנו מסכימים… לול
להת, מלכת שווא
נ.ב. התכוונתי לנושא התרגום המתווך שמוסבר יפה על ידי שירלי בקישורית שהבאת
איך שראיתי את הכותרת ידעתי איזה ספר זה יהיה. קניתי מזמן בהמלצתך אך עדיין לא הגעתי אליו. אולי באמת הגיע הזמן.
מרית כן הלדור לכסנס
אני זוכר שכשקראתי את תחנת האטום שלו כאבו לי השיניים מרוב עונג
והכלים המדברים זה אלתרמן מעשה בחנוכה
שרון, גם הדג ישיר (כלומר "תקופת ברקוקוט") זו התחלה טובה 🙂
דורית, הבלתוס הוא די זירת רצח, לא?
דניאל (דניאל!) 🙂
רוני, צריך לקרוא את הספר כדי להבין את הטריקיות. הכי קרוב מן הסתם זה "אנשים חופשיים", ובכל מקרה הספר הזה גדול עלי. הוא כתוב מהמון פרספקטיבות בו בזמן, נע ביניהן בטבעיות שלעולם לא תהיה לי. אני מבינה לעומק את צד המיתוס והשירה והנפש שלו, אבל הבסיס הפוליטי כלכלי שלי לא מספיק.
דבי, לא בכוונה יצא לי טיזר מעולה בשבילך.
דודו (התגעגעתי!) כאב שיניים מרוב תענוג, גם לי, בדיוק. ובאשר לכלים, בטח, זה אלתרמן והיפה והחיה שדניאל הביאה וכמובן אנדרסן מלך תיאטרון החפצים, אבל לא רק; זה גם ראי של כל הדקויות שהילד קולט מן האנשים סביבו. ובסופו של דבר כשהוא מצר על הפער בין החופש הלילי של הכלים לשעבוד של היום, לכסנס עומד מאחורי גבו ומחזיר את זה לאנשים (כלומר לנו, לי לפחות) לפער בין הפנטזיות הליליות למגושמות ולאזלת היד של אור היום והמציאות.
באלתוס לגמרי פילם נואר. חשבתי בכלל על לשבור את הגלים
אבל גלים לרוב לא שוברים עם סכינים. וזה, שלו, מאפיל על כל הסצינה
היי,
חברה הפנתה אותי לכאן, מאוד נהניתי לקרוא. לפני כמה שנים כתבתי תזה על שירת החפצים של לאה גולדברג שאני מעבדת למאמר. אם תרצי, אשמח לשלוח לך.
רינה ברוך
טוב, גם אני הגעתי, קראתי את "פעמון איסלנד" שלו, רק הואיל וידעתי ש"אנשים עצמאיים" הוא אחד הספרים שאת הכי אוהבת, ושאפילו התגלגלת פעם לאיסלנד בעקבותיו.
אני חושב שהדבר שלמדתי מן הספר הזה על לכסנס הוא שיותר מאשר הוא אוהב את האפוסים האיסלנדיים, היתה לו תודעה של מאגיקון.
נהדר. קראתי לפני שנים רבות את "גם הדג ישיר"
רינה, תודה וברוכה הבאה. הכוונה לשירי הילדים שלה? כשכתבתי את הפוסט חשבתי בין השאר על מפוחית הפלאים שמרקידה את כל הבית (אולי בגלל השורות "ופתאום מתחיל לצרוח מטאטא בקול בוכים: אין לי כוח, אין לי כוח, רחמו עלי אחים!" שגורמות לי הזדהות עמוקה בימים לחוצים אלה). אשמח אם תשלחי לי את המאמר – כתבי לי דרך הכתבו אלי למעלה, גם אם יקח לי זמן לקרוא מפאת העומס.
שועיקי, בלבלת הכול! נסעתי לאיסלנד בעקבות "תחנת האטום" ו"גם הדג ישיר" ושם למדתי על קיומו של הספר דרך אגדת ה400 $ בשוק השחור… "פעמון איסלנד" הוא ספר טוב אבל לטעמי יש תרגומים דחופים וגם מענגים ממנו… ולכסנס הוא הרבה דברים, זה אחד מקסמי הכתיבה שלו, השכבות.
איתמר, איזה כיף לך שעוד לא קראת את "תחנת האטום" 🙂
מרית, דווקא לא! בטבעות עשן יש לגולדברג קבוצת שירים שבהם ישנם חפצים דוברים (שעון, מנורה) שגרמו לי לתהות על פשרם. ומצאתי דרכם גם קשר לשירת האהבה שלה (שמפנה מהקריאות הביוגרפיות הרבות לקריאה קצת אחרת). אשלח לך בשמחה. 🙂
תודה,
רינה
טוב, תמיד הייתי שילוב בין המפוזר מכפר אז"ר בקרון המנותק ובין בולבול אקבולבול המנווט את דרכו בעזרת פנס סכנה ופעמון אזעקה… (-:
רינה, מעולה. תמיד הסתייגתי מהשירה שלה, אולי דווקא דרך החפצים יקרה החיבור. תודה.
…שוב נורית זרחי (מקווה שמחסה לשפנים לא ייתלה אותי על עץ גבוה או ישאיר אותי על הר באמצע המדבר). זה בכלל אלבום לא ייאמן של גרוניך:
רינה ומרית, עד כמה שאני זוכר גולדברג תמיד היתה מסויגת מ"טבעות עשן". בצעירותה, משום ששלונסקי הדפיס אותו עם יותר מדיי שגיאות הגהה מה שהסב לה עוגמת נפש רבה (בכל זאת, ספרהּ הראשון), ואח"כ (כלומר כשהיתה מבוגרת יותר) מפני שהיא ראתה בו עוד משהו בוסרי. לא יודע האם היא צדקה (גולדברג גם היתה מבקרת שנונה ונדמה לי שידעה גם לא לחוס על עצמה), אבל כך היא הביעה את עצמה.
מה רע בבוסריות? וזה שהיא הסתייגה ממנו, זה נכון חלקית, היא בחרה להכניס רק שירים מעטים ממנו לאוסף שערכה. ומה אם הסתייגה? לא מבינה איך זה קשור
רינה
רינה, את קוראת אותי באופן מחמיר מדיי. לא כל דבר יש לקרוא כביקורת נוקבת, אלא התכוונתי לסוג של הערת-שוליים או הערת-הרחבה.
מתנצלת, לא התכוונתי להתנפל. רק לציין שזה בעייתי להתייחס לבחירותיו או שיפוטיו של יוצר לגבי יצירותיו שלו. מתנצלת שוב על טון הדברים, זה לא היה מכוון או במקום. רינה
רינה, אין על מה להתנצל (גם לא היה). כיוונתי אך ורק לטוב ואני יודע שכך גם את.
שועיקי, נשמע מקסים (ושוב התבלבת, מחסה לשפנים לא יודע מה זה עונש ואיך משתמשים בו)
שופכים פה את דמי!

תסתכלי עלי,מרית. רק שוטה (בלי להעליב) לא ייתקף פיק ברכיים מול המראה המצמית הזה:
כזה אני: כביר, עשוי ללא חת, מטיל אימה ופועל תמיד -שימי לב – בשיטת הגזר והגזר, הנוראה שבשיטות.
שפן, הו בי-די-בם-בם, תשמע זה דומה לאחד הפורטרטים המאוחרים של רמברנדט.
הדוקטרינה הנוצרית של אב הכנסיה פילון זאגורוס (היה לו מנזר בסיני שתושביו התפרנסו מהפקת מיץ גזר בחצר האחורית ומכירתו לתיירים שהגיעו לצלול או לבקר בג'בל מוסה) נכתב כי הבריאה כולה איננה נזר הבריאה כי אם גזר הבריאה. הבריאה כולה לדידו שקועה עמוק בטיט יוון, ופעם היא תישלף משם (מן הערוגה) על ידי הבורא, כתומה וארוכה שכמותה, והבורא יאכיל בה את כל שפניו הרעבים והצמאים לחסד.
יש אומרים כי זאגורוס היה בן הדת האורפאית שהתנצר, שכן שמו נושא את שמו של האל פאנס זאגורוס, ראש המיתולוגיה האורפאית, הבורא-המאיר. אני חושב שמדובר בפרודיה בת הזמן העתיק וכי שמו של הנזיר היה פילה גזר(וס), שכן דבריו מעידים בעד עצמם כי הוא לא היה סתם חלק מן הגזר, אלא הפילה שבו.
בכתביו של פילון זגורוס הובא גם כי ישוע לא נצלב על עץ אלא על גזר הבריאה, ויש אומרים, הוא-הוא הגזר, שכל השפנים הרעבים עתידים לנחול.
שועי, איך הוצאת לי את המילים מהפה, בדיוק מה שרציתי להגיד. שכחת רק שאחרי שהשפנים אכלו את הגזר, כתמי הבריאה נעלמו לגמרי. שמים מוכתמת, מקבלים תמה. כתם פז.
אורנה, אצל השבתאים נהוג היה להציג מול גזר הבריאה את רגז הבריאה. כאילו יש צד בבריאה שניתן להיאכל ויש צד אחר בבריאה שנוטה לאכול את עצמו (שיטה מאוד דומה מוצגת אצל נתן העזתי בספר הבריאה)
אצל השקנאים לעומת זאת, אין כל מקום לגזרים, אפילו גיזרי ים סוף אף פעם לא עניינו אותם.
תמיד תהיתי על מערכת היחסים בין שבתי צבי ובין שקנאי צבי. שני משיחים שהתעוררו בערך באותו זמן. הראשון חירב את תקוות היהודים; השני– את שמחת הדגים. והקשר ביניהם: הגפילטע פיש, שהריי נהגו יהודי מזרח אירופה לעטר את ראש הגד הממולא בכתרים העשויים גזרים. אבל איש לא טען כי סעודת גפילטע פיש מזרזת את ימות המשיח.
שועי, פירוש המילה גד הוא חצייה או חריצה, ומכאן שגורל הדג כבר נחרץ בבית דין של מעלה. סעודת הגפילטע פיש עשויה לקרב את הגאולה אם יוסיפו לה נתחי לווייתן אפויים בשמן זית זך ונסוכים ביין לבן משובח. השקנאי, אימת הדגים, מתגלה כתאומו של ישו הנוצרי כאשר הוא מאכיל את בניו הקטנים בגופו שלו, לפי פיוטו הנורא של הרומנטיקן אלפרד מהמאה הי"ט. ובתנאים אלה הוא מגלה בכל זאת עניין בגזרים.
.
שועי ומרית, אם לחזור להלדור לקסנס ולאחיו של נושא הפוסט, גם אני קראתי (לצערי, הסתבר) רק את "פעמון איסלנד" שלו (שנימה לגלגנית-קנדידית שורה עליו) וליוותה אותי אז בעיקר מחשבה אחת: כמה טוב שאני שייך לעם שהושעה לפחות חלקית מן ההסטוריה, ושנחסכו ממנו 2,000 שנות תרבות של בניית ארמונות שיש וצינוקים עמודי תלייה ומכשירי עינויים משוכללים בכל מיני השכלול. (אבל בסוף אפילו לטוב שבשפנים נמאס מלהיות נרדף ומופשט מעורו בכל הזדמנות, והוא חזר לחיק ההסטוריה: לשפן יש בית (אבל האם בעל בית הוא עדיין שפן?)
הי, הבאתי היום לתלמידים שלי את סיפור המיטה שהתאהבה בכסא, מאת רבקה מרים. איך לא נזכרתי בו קודם בהקשר לדיון בחפצים חיים?
"כל המנוחה שהיתה בה קודם נעלמה", היא כותבת. וגם: "וכדי לראות את הכסא דחקה המיטה הצידה גם את החלומות של רחלי, שהיו מסתובבים כל ערב בשמחה בחשכת החדר, והם התבלבלו, החליקו ארצה ולא מצאו כיוון. כך, באמצע הלילה, גיששה רחלי את דרכה, יחפה, למיטת ההורים, נדחקה בין שניהם כמו קו של עיפרון בציור ונרדמה". [מתוך: וגם סיפור על מיטה שהתאהבה בכסא, הוצאת אבן חושן, רעננה, 2008]
אצל סבתא שלי היה סיר שחור מצופה מבפנים ומבחוץ במזכרות מבישולים של ימים עברו, והיא אמרה לי שאם תסיר את שכבת הזכרונות הסיר כבר לא יבשל טוב.
מחסה, מעניין אותי במיוחד מה תחשוב על "תחנת האטום" שאין דומה לו.
טלי, נכון! כשמו של המאמר של דניס סילק על תיאטרון חפצים – "כשאנו המתים נעור".
אביב, אני בטוחה שהיא צודקת.
תודה, מרית
להוציא את שלושת-המתורגמים לעברית, לא קראתי את ספריו האחרים.
אנסה להשיג.
אני מקנאה בך שעוד לא קראת אותם 🙂
[…] הספר הנפלא ביותר […]
[…] ברובד השני, המטאפורי, זו ילדה-חפץ, ילדה-גיטרה: ידה האחת של המורה אוחזת בשערה כמו בצוואר של גיטרה וידה האחרת פורטת על הירך. ובהמשך לכך – הפסנתר הפתוח נראה כמציץ מבוהל מן הצד. (וכבר נגעתי פעם בבלתוס המנפיש, דרמטורג החפצים) […]