הצייר הפרה רפאליטי והסופרת הצרפתייה

1. "אישה מוחזקת" ברגע של התעוררות רוחנית

ויליאם הולמן האנט, "המצפון מתעורר" (1853) לחצו להגדלה

ויליאם הולמן האנט, אמן פרה רפאליטי, צייר "אישה מוחזקת" ברגע של התעוררות רוחנית. איך יודעים שהיא פילגש? על פי התפאורה הנובורישית, חסרון טבעת נישואין בין הטבעות שהיא עונדת, והיעדר המחוך לעומת לבושו המלא של הג'נטלמן.

"המצפון מתעורר" כך נקרא הציור עתיר הסמלים: על הטפט (שנראה מרחוק כמו קשקוש – האם היה גרפיטי במאה ה-19?) ישן קופידון בזמן שציפורים זוללות את החיטה ואת הענבים. החתול המשתעשע בציפור שבורת הכנפיים מתחת לשולחן הוא הגבר המשתעשע באישה השבורה. החוטים הפרומים והכסיה המושלכת מסמלים את העתיד המצפה לה כזונה. השיר שמעורר את מצפונה ("בלילה השקט" של המשורר הרומנטי תומאס מור) עוסק בגעגוע לטוהר האבוד של הילדות. כשהיא שומעת אותו היא מנסה להיחלץ מחיקו של הגבר אל הגן המואר המשתקף במראה שברקע. האור הנשפך על תחתית התמונה מייצג את הגאולה, וכן הלאה; מבקר האמנות הוויקטוריאני ג'ון ראסקין ייחס משמעות אפילו לשולי שמלתה, "אם נחשוב כמה מהר עלול הלובן הטהור להזדהם באבק ובגשם, כשרגליה המגורשות ימעדו ברחוב".

ויליאם הולמן האנט, שני פרטים מתוך "המצפון מתעורר", לחצו להגדלה

2. התעוררות נוסח קולט

"היד" מאת הסופרת הצרפתייה קולט הוא סיפור אימה קצר שכלום לא קורה בו לכאורה. הוא נפתח בכלה צעירה ומאוהבת שמתקשה להירדם מרוב אושר. בעלה ישן, זרועו תחת מתניה וידו מציצה מעבר לגופה, והיא מתאמצת לא להכביד על הזרוע המתפתלת תחתיה. "כאילו שכבתי על איזו חיה", היא מהרהרת ומתבוננת ביד המוארת באור הכחלחל של המנורה: נקבוביות העור, המפרקים, הוורידים, השערות האדמוניות בשורשי האצבעות, המתעקמות כולן לכיוון אחד כשיבולים למשב רוח, הציפורניים המבריקות, מתוארים בפרטי פרטים. היא מצטעקת למראה האגודל ה"נזקף ארוך להפחיד…" צופר של מכונית חולפת טורף את שנתו של הבעל. היד מתרוממת, מתכווצת, סרטנית, נכונה לקרב, מתרפה ושוב "ניתרת, נתירות קלושות כבעת גסיסה. הציפורן השטוחה והאכזרית של האגודל הארוך מדי הבריקה שוב. הופיעה איזו עקימה בזרת…" וכך זה נמשך עד שמגיע סוף סוף הבוקר. על המגש עם הקקאו המקציף והלחם הקלוי צצה שוב "היד האדומה-האדמומית". "האגודל המתועב נשען על ניצבו של סכין" כשהבעל מציע להכין לה פרוסה. האישה נחרדת ומתאמצת להסתיר את פחדה. וכאן מתחילים "חיי הכפילות, הוויתור, הדיפלומטיה השפלה והעדינה, בהרכינה את ראשה ובנשקה בהכנעה ליד האיומה". (סוף)

תרגם תיאודור התלגי, בתוך "סיפורים צרפתיים בני זמננו" (1979) שערך אהרן אמיר. במבוא המביך שמציג את קולט כתוב: "ברגעי התלהבותה וברגעי דכדוכה היא 'מבארת' לגבר את אשר הוא אוהב לכנות בשם "האבסורדיות של הנשים" (Say no more, אמר בני הצעיר).

3. "היד" גרסת ויליאם הולמן האנט

עם כל הכבוד לרשימת הסמלים, העיניים שלי התמגנטו דווקא לפרט שלא הוזכר באף מקור שבדקתי. היד המנגנת שמעוררת את האישה, מנותקת מגופו של הגבר. גופה של האישה (כמו אצל קולט) קוטע את הרצף, והכסיה הצהבהבת הנבדלת מצבע עורו מדגישה את הנתק. אגודלו של הגבר לוחץ על הקליד. שוליו של הקליד הסמוך מחזירים איזה אור.

ההבזק שנדמה במבט חטוף לציפורן חייתית, טופר בקצה האגודל, מחולל מעין מטמורפוזה כבושה, מיתממת עם אליבי מציאותי, פליטת פה ציורית. הטורף מבליח מבעד לכסיה שעטה.

ויליאם הולמן האנט, "המצפון מתעורר" (פרט) לחצו להגדלה

4. ציפורניים

למטה: סטיל מתוך "נוספרטו, סמפוניית אימה" הגרסה הקולנועית של מורנאו לדרקולה (1922). ציפורניו המבעיתות של הערפד מהדהדות בשלבים של סולם החבלים, ואפילו יותר, בחבל המלפף את התורן (מתוך הפוסט הזה).

ומתחת לצילום – אדוות או הֵדֵי ציפורניים ברהיטי "המצפון מתעורר" (פרט).

5. שפת הפרחים הוויקטוריאנית

גם מסגרת התמונה, שעוצבה על ידי האנט, כולה סמלים:

הכוכב מסמל התגלות
הפעמונים מסמלים אזהרה
ופרחי ציפורן החתול מייצגים צער.

ויליאם הולמן האנט, פרט ממסגרת הציור, "המצפון מתעורר". לחצו להגדלה

באנגלית קוראים לפרח marigold, זה קשור בוודאי לצבעו הזורח. השם העברי נגזר מפירותיו המאונקלים כציפורניו השלופות של חתול. הזוהר השמשי הזה שכמו מתנוון במהלך הזמן, מאבד את צבעו ומתעקל אחראי מן הסתם לזהותו כפרח הצער הוויקטוריאני.  

פניה של האישה היו מיוסרים כשצויירו לראשונה. האנט "תיקן" את הבעתה כדי לרצות את הקונה.  

משמאל לימין: ציפורני חתול – הפרח והפרי, "המצפון מתעורר" (פרט), טפרים של גריזלי (החלפתי לגריזלי, כי התאורה השטוחה של טפרי החתול נטרלה את הברק) לחצו להגדלה

6. הפי אנד (עובדה)

אנני מילר ששימשה כמודלית לדמות האישה היתה ברמנית שהאנט פגש בגיל 15, דאג לחינוכה וביקש לשאתה לאישה. היא נהפכה למודלית מבוקשת של הפרה רפאליטים בניגוד לרצונו, נישאה לאריסטוקרט וחיה באושר עד גיל 90.

דנטה גבריאל רוזטי, אנני מילר, סביבות 1860

*

עוד באותם עניינים:

האישה הבלתי נראית

MeToo בן אלף שנה (על שטיח באייה)

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על האונס של דגה

רנה מגריט ואלבר קאמי

ציור אחד נפלא – פאטמה שנאן

קיזט בוורוד של תמרה דה למפיקה

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

*

בלי קשר אבל שווה וחשוב:

תערוכת המכירה השנתית – אמנים.ות למען ספריית גן לוינסקי 

בעוד כשבועיים, ביום רביעי ה- 10/4 בשעה 11:00, תפתח תערוכת המכירה השנתית שלנו.

במיוחד השנה בחרנו להמשיך לעמוד על הערכים החשובים לנו של שוויון, סולידריות חברתית וזכויות אדם, ולהציע לכם.ן אמנות מצוינת במחיר חד פעמי תוך הזדמנות לתמוך באופן ישיר בפעילות הספרייה ובקהילת האמנות הישראלית.

אתר המכירה יהיה זמין ופתוח למשך ארבעה ימים בלבד עד יום שבת ה- 13/4 בשעה 22:00. תוכלו למצוא באתר מעל ל-500 עבודות אמנות מקוריות של מיטב האמנים.ות הישראלים במחיר אחיד של 2,000 ₪ לעבודה.

ספריית גן לוינסקי הינה עמותה מוכרת לצרכי מס ומחזיקה בטופס 46 אשר מזכה את התורמים (אתם.ן!) ממס הכנסה בגובה 35% מסך תרומתכם. 

קישור לאתר המכירה (שיפתח ב- 10.4 בשעה 11:00) >>> https://levinskyartsale.co.il/ 

לאיבנט התערוכה בפייסבוק בו תוכלו למצוא בימים הקרובים דימויים של העבודות.

בברכה, צוות ספריית גן לוינסקי

ציור אחד נפלא

פרנאן פלה, Grimaces et misère "העוויות ואומללות" הידועה גם בשם "האקרובטים" (במובן הרחב הכולל בדרני ירידים ואמני קרקס) 1888 לחצו להגדלה.

פרנאן פֶּלֶה (Fernand Pelez) היה צייר צרפתי ממוצא ספרדי שפעל בפריז. "העוויות ואומללות" היא יצירה פנורמית שאורכה למעלה משישה מ' ורוחבה למעלה משנַיים (תקריבים בהמשך), המתארת אנשי קרקס בשעה שהם מגייסים – או לפחות מנסים לגייס – קהל למופע שיתקיים עוד מעט מעבר למסך האדום.

פרט מתוך העוויות ואומללות, פרנאן פלה 1888 לחצו להגדלה

פרט מתוך העוויות ואומללות, פרנאן פלה 1888 לחצו להגדלה

לכל אחת מן הילדות יש אישיות מובחנת. הקטנה המפוכחת והאמפטית ניחנה בשקט פנימי, אחריה הקורבנית מגלגלת עיניים, משלבת ידיים בפאסיב-אגרסיב, ואחריה הבוגרת האחראית הלא אהובה שלחייה עוד רטובות מדמעות.

זה ציור ריאליסטי עד כדי הקמטים בגרביונים. ובו בזמן גם פואטי; אם נתקרב לשורת הרגליים, נראה שגם למעמדי העץ של התופים יש "ברכיים"; הילדים מוחפצים והחפצים מואנשים או לפחות חולקים אותו גורל.

פרט מתוך העוויות ואומללות, פרנאן פלה 1888 לחצו להגדלה

ומעבר לריאליזם (המגיע לכדי ראשי פרקים לרומן על היקשרויות ותככים בלהקה) זו גם אלגוריה חברתית, חיי אדם: מן הילדון (התינוק) הנולד בבכי משמאל, דרך אחיותיו הערוכות לפי הגובה כמו בתרשים אבולוציוני. במרכז האישה הבוגרת הנדחקת לאחור והתוכי הפורש כנפיים אל שלושת הגברים: הננס שראשו עטור בכתר יושב על הרצפה כאילו אין די בקומתו הנמוכה כדי להחצין את מקומו בתחתית, מעליו יהיר ותמים מתנשא הליצן הלבן, ומעליו מנהל המופע הזחוח והשתוי (על פי גון פניו ואפו) שדורך בכוח על רגלו כדי למנוע ממנו לרדת.

למעלה, פרט מתוך "העוויות ואומללות". למטה, פרט מתוך פספס ביזנטי של הקיסר יוסטיניאנוס בין אנשי חצרו. כל מי שחשוב יותר דורך על רגלו של הנחות ממנו. 

הפספס המלא

הבגרות היא מאבק על פרנסה, נראוּת ושליטה. בגדיו של מנהל המופע מזכירים מדים, הפעמון המונח בין רגליו המפושקות כמו סימן קריאה, מוסיף תו של אלימות מינית. וזהו עדיין השלב היחיד בתמונה שיש בו פוטנציאל או אשליה של מוצא – דרך המדרגות או המסך המופשל מעט. וכל התשוקות, הפיתויים והחטאים.

מימין, פרט מתוך "העוויות ואומללות". משמאל, פרט מתוך שבעת החטאים של הירונימוס בוש, סביבות 1500 לחצו להגדלה (על ציור החטאים כתבתי פה)

ולבסוף הזִקנה בדמות שלושה נגנים סחופים וחשוכים, אורם כבה. השלט נוטה למטה ואפילו הקופיף הקשור בשרשרת מפנה להם את אחוריו. החיים שנפתחו בתיפוף זהוב (ובבאנר הזורח כשמש בצד של הילדים), מסתיימים בנשימות האחרונות של הנשפנים. 

פרט מתוך העוויות ואומללות, פרנאן פלה 1888 לחצו להגדלה

הצלמת המופלאה דיאן ארבוס העירה פעם ש"כולנו מתחפשים כדי לסמן לעולם מה לחשוב עלינו, אבל יש פער בין מה שאתה רוצה שאנשים יידעו עליך ומה שאינך יכול למנוע מאנשים לדעת עליך". אי אפשר להסתיר את ההעוויות והאומללות מתחת לתלבושות המנצנצות עד פנטסטיות וההזמנה לצחוק ולקסם.

דיאן ארבוס, מלך ומלכת נשף גיל הזהב 1970 לחצו להגדלה

"לבש את התחפושת ופדר את הפנים … האנשים משלמים, והם רוצים לצחוק … צחק, ליצן, על האהבה שנסתלקה! צחק על היגון המכרסם את לבך!" שר קאניו באופרה "ליצנים" (בכורה ב-1892 אותה תקופה) שיצר רוּג'רו ליאונקוואלו  ברוח הווריזמו – סגנון אופראי שדגל בדרמות "מן החיים". כתבתי עליה קצת בפוסט הזה, וזוהי גם תמציתו של שיר הליצן של בני ברמן שהיה פולח לי את הלב בילדות. החיים כך הרגשתי, נדונו לכישלון, לריפוט ציפיות, והליצן הצוהל על אף העצב, הנאחז בזוהר, בקסם, במשהו נפלא יותר ממה שיש למציאות להציע, כמו החצין אמת רגשית. מה שמביא אותי למחזותיו נטולי הסבטקסט של חנוך לוין, כלומר לא בדיוק נטולי, הסבטקס פשוט נאמר בקול, מה שעושה את הטקסט יותר חשוף וגם יותר פיוטי.

אני נאחזת באמנות כדי לא להישאב ללופ של החדשות, לאימת החטופים, הילדים הרעבים, המתים, המנהיגים המושחתים קרי הלב. אבל העניין הוא שאמנות אינה אי. וחנוך לוין פתח את הדלת למשב של מציאות. במחזהו "המביט" מוצג הבידור הקרקסי כהד קליל ונסבל של זוועות שלא ישוערו.

הרוצח שמכה את "המביט" בסיום המחזה מחליף את הפטיש האמיתי שבו השתמש בפטיש צעצוע, את נוזל ההצתה ששפך על קורבנותיו במי שופכין. המביט מחייך בהקלה כי זה בסך הכל קצת חרא. "דבר כזה ראינו פעם בקרקס בילדותנו!" אומר הרוצח. "הוי, ילדות! וכמה זה מתוק הכל, אתה צוחק וגם אנחנו, הצחוק גובר, בסוף נפסק, כי כמה אפשר … מי לא היה רוצה לעבור את החיים האלה ולומר 'קרקס … הגבול האלוהי בין הפשטות לשטות!'"

לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים

רשימת הליצנים

על פליקס קרול, וידויו של מאחז עיניים

קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל

נשף המסכות של אלכסנדר קלדר

על אויסטר  מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

בפורים הראשון שאני זוכרת התחפשתי לליצן – זיכרון עתידני

רוני סומק ויהודה ויזן

פוסט עם מזל

איך מציירים חלום? (בעקבות חלום יעקב)

1. בכובד ראש, בפליאה, בשעשוע גובר

יש לי כבוד גדול לחלומות; הם כבר גילו לי סודות, הזהירו אותי מסכנות ופתחו לי דלתות אמנותיות, אבל מעולם לא שאלתי את עצמי איך מציירים חלום?

איך מציירים את החיזיון יחד עם מי שצופה בו? האם עיניו פקוחות או עצומות? במציאות אפשר גם וגם אבל בציור צריך להחליט.

ואיפה נרקם החלום? האם הוא מתרחש מאחורי הקלעים של הנפש או מציג את התיאטרון שלו לפניה?

האם הוא מגיע מבפנים או מבחוץ? הרי הגוף הוא המקום שבו קורית הנפש. מאיזה איבר הוא בוקע, או לחלופין – ננעץ?

השאלות האלה עלו בדעתי בזמן שהתבוננתי בפליאה, בכובד ראש ובשעשוע גובר, בייצוגים השונים והמשונים של חלום יעקב (אחרי שהבליח בפוסט הקודם והשתלט לי על התודעה). כך זה מתואר במקור:

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה  וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ." (בראשית כח')

השילוב בין ההבטחה האלוהית לדימוי הפלאי של סולם המלאכים העולים והיורדים שבה את ליבם של אמנים רבים כַּעֲפַר הָאָרֶץ. כל אחד מהם ענה על השאלות בדרכו, מי במודע ומי בתמימות (וכמו שאמרה נורית זרחי ועוד לא נלאיתי מִצטט: לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת), ולכל בחירה כזאת יש השלכות על המשמעות.

ועוד שתי הערות לפני שנגיע למבחר (שצומצם באכזריות כדי למנוע הצפה המביאה לרככת המוח): לא התייחסתי לייצוגי האלוהים ביצירות, זה שדה אידאולוגי ותיאולוגי שחורג מגבולות העניין והיידע שלי. ולא נכנסתי כלל לפרשנויות של הטקסט אף שחלקן מרתקות ומלבבות, השארתי את הבמה לפרשנות הציורית.

2. עיניים עצומות לרווחה

ויליאם בלייק, חלום יעקב 1805 לחצו להגדלה

ויליאם בלייק, חלום יעקב 1805 (פרט) לחצו להגדלה

לראות בעיניים עצומות זו חידה ועמימות מיסטית. העיניים הפקוחות לעומת זאת, שייכות לקוטב הנגדי הנאיבי השטוח, הנצמד לתוכן על פני החוויה.

חלום יעקב, כתב יד 1430

וישנו כמובן מי שמהלך על החבל בין שתי האפשרויות, שמצייר את רגע הביניים שבו המלאכים רומזים לחולם שהם שם. לפעמים זה קסום ומסתורי:

פרדיננד בול, חלום יעקב, המחצית השנייה של המאה ה-17 לחצו להגדלה

ולפעמים נאיבי וקצת קומי, כשמלאך נוקש בעדינות על ההילה המוזהבת של החולם:

חלום יעקב, פרסקו יווני מהמאה ה-16 לחצו להגדלה

וזה קשור גם למיקום של החלום ביחס לחולם; חיזיון חזיתי הוא מוחצן, גלוי וראוותני מעצם טבעו. הציור המפעים של בלייק מתרחש מאחור, מאחורי הקלעים של הנפש, בתת מודע.

3. רוח, רגש, יֵצר

ויליאם בלייק, חלום יעקב (פרט) לחצו להגדלה

ושאלת השאלות: האם החלום מגיע מבחוץ כמו החלום העתיק או מבפנים כמו החלום המודרני? הציורים בקפאונם, שומרים את התשובה לעצמם.

אם חלום יעקב של בלייק מגיע מבחוץ אפשר לומר שכל כובדן של המדרגות מונח על כתפיו וזרועותיו. (המילה סולם כפי שלמדתי, מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך. באכדית לעומת זאת, השורש ס.ל.מ. מתייחס לגרם מדרגות). ומצד שני אפשר לראות איך החלום פורץ מראשו של יעקב.

שווה מאד לשאול לאיזה איבר מקושר החלום, הממצאים נפלאים בגיוונם.

גם החלום הבא מגיע מן הראש, ודומה שהוא מלווה בלחץ, בכאב או בפחד. עיני יעקב נפקחות אבל לא לכיוון הצפוי, וזה נפלא בריאליזם, במורכבות.

חלום יעקב, Adam Elsheimer 1597-8 לחצו להגדלה

ויש מי שהחלום מעיק על חזהו או בוקע מליבו:

חלום יעקב, כתב יד

חלום ראש מכוון לרוח, חלום לב לרֶגש, והיֵצר הוא הקומה התחתונה בשילוש.

חלום יעקב, כתב יד 1256

למעלה, קומיקס גותי תמציתי: משמאל – החלום, מימין – הבוקר שאחרי. החולם שוכב בגבו אלינו, ואם ננסה לשער איפה בגופו נטוע סולם המלאכים, נגלה ש(במודע או לא) הוא ממשיך או מחליף את אבר המין. וזה לא רק הראש המלוכלך או החסך המולד שלי ביראת כבוד: המילה "זרעך" חוזרת שלוש פעמים בנאום אלוהים: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ … וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ.

 יש קשר בין מיסטיקה למין, ובפרסקו הבא הסולם הוא כבר סוג של אורגזמה שמיימית.

חלום יעקב, פרסקו על תקרת כנסייה אוסטרית 1682 לחצו להגדלה. מקור ותנאי רישיון

4. "זה מהחלום על הסולם"

הנביא יעקב, בקתדרלת Hajdúdorog היוונית קתולית, הונגריה, סוף המאה ה-18 מקור ותנאי רישיון

אנחנו עדיין בגוף, אבל המסתורין והחוויה נשארו מאחור. יעקב מחזיק את הסולם ביד כמו דגל ואפילו פחות, כמו אביזר מזהה. זה מזכיר לי את הזאב בהצגה מינימליסטית של כיפה אדומה, שהחזיק זנב ביד; "זה עם הזנב" היה הזאב, "זה מהחלום על הסולם" הוא יעקב.

ובתהלוכת קורפוס כריסטי בוולנסיה, הסולם הוא כבר על הכתף. המלאכים מסומנים על ידי ראשים וכנפיים. הם לא זקוקים לסולם ולא יכולים להשתמש בו, אין להם רגליים, הם שם כדי שלא נטעה חלילה, ונחליף את "זה מהחלום על הסולם" בפועֵל פשוט.

מתוך תהלוכת קורפוס כריסטי, ולנסיה, לחצו להגדלה. מקור ותנאי רישיון

5. שלום חלום

דני קרוון, "קיר סולם יעקב", כנסת ישראל 1994

ב"קיר סולם יעקב" של דני קרוון בכנסת נותר רק הסולם, ונוספה לו המילה "שלום" בשלוש שפות. וזה מה שהוא אמר על זה בשיח גלריה במליאת הכנסת 2013:

"כששואלים אותי, למה שלום? למה היצירה מדברת על שלום? הרי אין בה עלי זית, אין יונה. אני משיב שזה מוקדש לשלום. אני מקדיש יצירה לדברים שאני מוצא כראויים, לערכים שאני חולם עליהם".

איפה זה ואיפה אנחנו. שובר לי את הלב.

*

עוד חלומות בעיר האושר

חלום קצרצר בהקיץ (איור אחד נפלא של אנונימי)

אנטומיה של חלום (או משהו כזה)

חלום המלך הצעיר של אוסקר וויילד

האישה שרצתה להיות מלך

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

קורוסאווה חולם על ואן גוך

וגם – חמישים גוונים של הזדהות, או איך מציירים את חוויית הקריאה?

החלטתי להמליץ על ספר בכל פוסט (בתקווה שאעמוד בזה) כי לקרוא זה אושר בסכנת הכחדה, זה מזון לנפש שמורעלת מהחדשות ומתבזבזת על שטויות. בחיי.  ובהמשך לכך, אם צחוק אכן מאריך חיים כפי שטוענים המחקרים, אז הספר הכה אנגלי הזה האריך את חיי, וכך או כך הוא יספק כמה שעות של שחרור מהמציאות וחידוש כוחות.

ואם כבר: נורית זרחי מתראיינת על כישרון לציפייה הספר החדש והנפלא שלה למבוגרים.  

*

את טרילוגיית בנות הדרקון אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות. מארז של הטרילוגיה בהנחה מיוחדת אפשר לרכוש באתר ההוצאה, וישנה גם גרסה דיגיטלית, למשל כאן.

זכרונות מעזה

דברים שאמרתי בערב "אבדות ומציאות" שערכו חברי האהובים רונית קנו וג'וזף שפרינצק בביתם.

*

באבדות אין מחסור בימים האלה, אבל איך שלא סובבתי את המציאוּת לא הצלחתי לגלות אפילו מציאה אחת. במסכת סנהדרין מוזכרים שלושה דברים שמגיעים בהיסח דעת: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה וְעַקְרָב. וזוהי שעתם הגדולה של המשיחים והעקרבים.

ובזמן שתרתי אחרי מציאות צפו בליבי או במוחי, שני זכרונות מעזה של מלחמת ששת הימים. נקרא להם, "התמונה" ו"הסולם". אני לא בטוחה איך הם קשורים לְנושא הערב, אבל המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת: מה שעולה הראשון זה הנכון.  

1. התמונה

אבא שלי שאהב את אמא שלי אהבת נפש, הביא לה מתנה מעזה: תמונה לא גדולה של מגזרת נייר מסולסלת בירוק ובזהב. קשה לי לדמיין את אבא שלי נכנס לבית זר ומוריד תמונה מהקיר. נדמה לי שהמחשה כזאת של המושג "ביזה" היתה נתקעת לו בגרון החינוכי. אולי רכש את התמונה (לא מאד סביר אבל גם לא בלתי אפשרי) או "מצא" אותה ברחוב, בהקשר שהגדיר אותה מחדש כנחלת הכלל. הייתי אז בת עשר, משקיפה סמויה על הסתירות בין הצהרות המבוגרים למעשיהם. תהיתי אם זה שלל, ואם כן, במה השתמש אבי בינו לבינו, כדי לטהר את השרץ.

התמונה נתלתה באמצע הבית, מעל מכשיר הטלפון מול דלת הכניסה, ופעמיים, על ידי שני זרים שונים – פועל שביקש כוס מים או קורא מונים או מדביר שהוזעק לטפל במתקפת טרמיטים, נשאלתי בפליאה אם אנחנו מוסלמים. צחקתי ואמרתי, מה פתאום. ושניהם נדו בראשם והעיפו מבט ספקני בתמונה הנוצצת.

רק שנים אחר כך, כשערכתי את קולה של המילה, קלטתי שזה לא היה סתם סלסול אוריינטלי אלא בִּסְמִלָה, ההתגלמות המקוצרת והקליגרפית של המנטרה המוסלמית "בשם אללה הרחמן והרחום".

.

בִּסְמִלָה

2. הסולם

בתום המלחמה הוצב אבא שלי ברצועה. אני לא זוכרת את ההגדרה המדויקת של התפקיד שהיה פוליטי יותר מאשר צבאי (אף שהועלה בדרגה לכבודו, העלאה זמנית שבכל זאת שמחה את ליבו). נדמה לי שהיה אחראי על הקשר עם האו"ם. האווירה היתה אופורית. ברדיו דיווחו על פרחים וממטרי אורז שקדמו את פני החיילים, דיווחים שעוררו בי פליאה, כי למה שישמחו? כובשים אותם. (ואולי רק העמידו פנים כדי שלא יכעסו עליהם? מעצם המחשבה התכווצתי. הבנתי לליבם, או לפחות חשבתי שאני מבינה).

יום אחד הוזמנתי עם כל משפחתי לביתו של ראשד א-שאווה, שהיה אז נכבד עזתי ולימים ראש העיר. אבי היה אמור להמתין לנו בעזה ואמי לא היתה מרוצה. היא לא סמכה על הוראות הנסיעה שלו, ולא היתה שותפה לבטחונו שלא נשקפת לנו כל סכנה. אני זוכרת ויכוח שהסתיים בנצחונה: אקדח ישן שלא היה ברור אם הוא יורה או לא, צץ השד יודע מניין, והונח על לוח המחוונים.

על אף החששות הגענו בשלום לבית שנדמה לי כארמון מאלף לילה ולילה: מן התקרה הגבוהה לאין שיעור השתלשלו נברשות בדולח, מרחב האירוח היה עתיר כרים ושטיחים, והדלת העצומה הפתוחה לרווחה, נשקפה אל גרם מדרגות מלכותי. לרגלי המדרגות השתרעה חצר שגבולותיה לא נראו לעין. עצים צעירים ניטעו במרחק זה מזה, וביניהם התקבצו ילדים שאיתם נשלחתי לשחק.

עמדתי בראש המדרגות, לבושה בבגדים חגיגיים: חצאית פליסה לוחצת קצת במותן, חולצת טרילין מגרדת וגרביים לבנים נוזלים. הוריי עודדו אותי להצטרף לילדים. ירדתי כמה מדרגות והילדים צעקו לי "תעלי, תעלי". צייתתי במבוכה ועליתי כמה מדרגות. הוריי שישבו בחברת המבוגרים דרבנו אותי לרדת. ירדתי כמה מדרגות, והילדים צעקו לי, "תעלי", ושוב עליתי, ושוב ירדתי. עליתי וירדתי כמו מלאך בסולם יעקב.

את הסולם ראה יעקב אבינו בחלומו אחרי שגנב את הברכה מעשיו. הוא נמלט לארם נהריים ובדרך נרדם וראה מלאכים עולים ויורדים בסולם שרגליו בארץ וראשו בשמיים. זה היה גם החלום שבו נתן לו אלוהים את הארץ והבטיח לו שירבה את זרעו ושכל האנושות תתברך בו.

לימים למדתי ש"תעלי" בערבית, זה "בואי".

.

חלום יעקב ילדי מן המאה ה-15 לחצו להגדלה (סולם יעקב זה נושא מרתק, יום אחד עוד אכתוב על כמה מהסולמות שמצאתי)

*

זה מה שאמרתי בערב הקודם שהוקדש לנחמה ונקמה.

ותזכורת: את כישרון לציפייה הספר החדש והנפלא של נורית זרחי למבוגרים, אפשר לרכוש בחנויות או באתר ההוצאה.

ואם כבר: את טרילוגיית בנות הדרקון אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות. מארז של הטרילוגיה בהנחה מיוחדת אפשר לרכוש באתר ההוצאה, וישנה גם גרסה דיגיטלית, למשל כאן.

ואת הלווייתן של סבא קראתי בנשימה עצורה. לא חסרים סבים ונכדים בספרי ילדים ונוער אבל גיבורי הספר הזה חפים מכל קלישאה. ובעצם הספר כולו כזה, עניין נדיר עד כדי פלא (ואין לי שום היכרות עם העוסקים במלאכה). במהלך הקריאה תהיתי אם זאב סמילנסקי המחבר יצליח להשלים את המהלך שעשה והסרתי את הכובע בסופו.
בלינק אפשר לקרוא את פרק ראשון.

לקרוא זה אושר בסכנת הכחדה, זה מזון לנפש שמורעלת מהחדשות ומתבזבזת על שטויות. בחיי.

כישרון לציפייה – נורית זרחי למבוגרים

בחודשים האחרונים הרעים והעצובים לאין שיעור היתה נקודה אחת של אור ושמחה בחיי.

בתוך האבל והשיתוק נפרץ ערוץ של הרפתקה, של נשימה, בזכות כישרון לציפייה, ספר של נורית זרחי למבוגרים שערכתי וגם כתבתי לו אחרית דבר.

נדמה לי שנחוץ עכשיו יותר מתמיד קצת כישרון לציפייה.

זה מה שכתוב על גב הספר (אני אחראית על כל מילה):

לחצו להגדלה

ואם זה נשמע כמו ספר עב כרס וכבד ראש – כלל וכלל לא; הוא דקיק ומרווח ושופע וקריא ומענג. וכך הוא נראה מלפנים:

למעלה: כישרון לציפייה מאת נורית זרחי, הדימוי היפהפה של אסנת בן דב. החמאס השמיד את התערוכה שלה בגלריה בארי ב-7.10 וזה ניצן של תחייה. העיצוב היפהפה של נדב שלו, וההפקה המוקפדת של הוצאת אסיה ומרב שאול שאין כמותה. עריכה לשונית שלומית הרלינג (תענוג בפני עצמו). עריכה ואחרית דבר, כבר אמרתי.

ביום שישי הקרוב, ה-16.2 בין השעות 10:30-12:00 נורית זרחי תהיה ב"סיפור פשוט", תחתום על ספרים (גם על ספריה האחרים) ותשוחח, וגם אני אהיה שם, ואסנת בן דב ושלומית הרלינג ומרב שאול כי זו שמחה יקרה ונדירה.

עוד צילום של אסנת בן דב שנראה מושלם לספר ששמו כישרון לציפייה, אבל סירב להפוך לכריכה.

צילום, אסנת בן דב, לחצו להגדלה

זה הפוסט השבע-מאות (700) בעיר האושר. כך יצא.

צנזורה של טעם? (הפוסט ה-300)

אצל אלביס בגרייסלנד, עשרים שנה למותו (הפוסט ה-100)

*

עוד ספרות בעיר האושר (כמה מתוך המון):

יוקו אונו או מלכת השלג

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד (או "זה יותר מדי אידיוטי בשביל להיות סכיזופרני")

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

על שלום לאדון העורב של עמוס נוי (שירה)

*

על נורית זרחי לילדים ומאייריה:

על אהבתן של נורית זרחי והילה חבקין למר חס (וחלילה)

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

איור אחד נפלא של לנה גוברמן לנורית זרחי

הכי יפה של רותו מודן ונורית זרחי

*

את כישרון לציפייה אפשר לרכוש בחנויות או באתר ההוצאה.

ואם כבר: את טרילוגיית בנות הדרקון אפשר להשיג בחנויות הספרים המובחרות. מארז של הטרילוגיה בהנחה מיוחדת אפשר לרכוש באתר ההוצאה, וישנה גם גרסה דיגיטלית, למשל כאן.

ואת ספר תום על המאיירת הנפלאה מכל אפשר לרכוש בחנויות הספרים המובחרות או באתר ההוצאה

דימוי אחד נפלא (עדן אורבך עפרת)

6 הערות על דימוי מהפנט של עדן אורבך עפרת מתוך "פרויקט מליסה":  

עדן אורבך עפרת, דימוי מתוך "פרוייקט מליסה" 2022

1.

זה לא פוסט על "פרויקט מליסה". אני לא מחויבת להקשר. כמו שאמרה לי פעם מכשפה שטיפלה בי ולא התעניינה בסיפור קורותיי ומצוקותיי: מה שאני רואה אני ממילא רואה, ומה שלא – לא יעזור אם תגידי.  

2.

לימינה ולשמאלה של אורבך עפרת יש שלדים של פרים הנפרשים ככנפיים. אין רצף "אורגני" בין הכנפיים לגוף האמנית, הם מתחברים בלב הצופה בזכות התנועה המסונכרנת.

במרכז, פרנסיס בייקון, "דמות עם בשר", מחווה (אחת מרבות) לדיוקן האפיפיור אינוקנטיוס העשירי של דייגו ולסקז (סביבות 1650). מימין ומשמאל פרנסיס בייקון עצמו עם כנפי בשר, צילם ג'ון דיקין, ל"ווג" (1962).
לחצו להגדלה

לְעצמות יש איכות רישומית לעומת כנפי הבשר של פרנסיס בייקון (למעלה). הן מרחיבות את זמן היצירה מן ההווה להיה היה.

3.

עדן אורבך עפרת מתפקדת כמפעילה בתיאטרון בובות. כנפי העצמות הן מריונטות, בובות-איברים שהיא מנפישה בעזרת חוטים גלויים. 

4.

או לחילופין כרקדנית בתיאטרון מחול מדיטטיבי שמזכיר התנדנדות בגן משחקים. ידיה המורמות אוחזות בכבלי הנדנדה, גופה נע אחורה וקדימה, הרגליים מתקפלות (פְּלִיֶה) ומתיישרות וחוזר חלילה. וכיוון שהתנועה מפעילה את הכנפיים, דומה שהאמנית מנסה להמריא, שוב ושוב מתעוררת תקווה לנסיקה אבל לא. (ככתוב באמא אווזה: אני דוהר על גב סוס עץ / שמתנדנד ומקפץ, / דוהר במרץ כל היום / וכלל לא זז מהמקום. תרגם אורי סלע)

חמור של בית בד כותש זיתים, צועד במעגל אינסופי כשהוא רתום לאבן הממל

5.

אורבך עפרת רתומה ל"כנפיה" כמו שחמור של ריחיים או של בית בד רתום לאבן שהוא מסובב. היא מוסיפה אחות רביעית, מאוחרת. לשלישיית החוטאים המיתולוגית: סיזיפוס שמגלגל סלע ענקי לראש הר ובכל פעם שהוא כמעט מגיע הסלע חוזר לנקודת ההתחלה, טנטלוס הרעב והצמא שניצב בטבורה של בריכה תחת עץ מאכל – בכל פעם שהוא מנסה לקטוף פרי הענף בורח למעלה וכשהוא מתכופף לשתות המים בורחים למטה, ופרומתיאוס הכבול (כמו האמנית לחוטיה) שעיט מנקר את כבדו מדי יום, ובמשך הלילה הכבד צומח מחדש והכל חוזר על עצמו.

אוטומטה של סיזיפוס

העונשים המיתולוגיים הם בעצם גיפים חיים, או להפך: הגיפים הם סוג של עונשי מקלדת מיתולוגיים.

אני תמיד מאושרת כשתבניות חוזרות ומופיעות במהלך ההיסטוריה, ממניעים אתיים ואסתטיים שונים, לתכליות שונות.

רבקה הורן, מתוך "נוגעת בקירות בשתי הידיים בבת אחת" (1974)  

6.

חזרות הן עדיין מסתורין בעיני; הן יכולות להיות מעצבנות כמו צלצול טלפון, משעממות ומנכרות כמו הטיול (הנפלא בדרכו) של האישה הוויטרובית בין הקירות, אבל גם מדיטטיביות ואפילו ממכרות כמו רונדו של פינה באוש. ובמקרה הנוכחי, על אף התלייה והמעוף הנכזב הן חפות מניכור, משיממון, ממריטת עצבים. בהיתי בגיף של אורבך עפרת עד שתפסתי שזה לא רק מעוף מתוסכל אלא נשימה: התנועה האינסופית קדימה ואחורה היא גם תנועת ההתרחבות וההתרוקנות של הסרעפת. הקו החוצה את חולצתה של האישה כמו שידרה, ממגנט ומספח את כלובי הצלעות של הפָּרים שהופכים לצלעותיה שלה. נשימה היא גזֵרה רפיטטיבית שלא יכולה לשעמם, לנכר או לעצבן, זה מקור של חיים ותקווה.

*

היה לי עוד קטע על "פרויקט מליסה" כולו וגם על מה שמציק לי בכתיבה על אמנות אבל עדיף לקצר ולנשום.

*

עוד כנפיים

אלוהים, סטרפטיז

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

האישה הוויטרובית

עוד על הקשר בין אמניות גוף לגיבורים

דימוי שרודף אותי (נכתב ב2015 ולא מפסיק לרדוף אותי גם היום)

להתבונן בתצלום של אלי סינגלובסקי

איך מסבירים מחול עכשווי לארנבת מתה?

נשף עצי הטקסוס

מוקדש באהבה לידידי היקר אילן נוי, שנולד בט"ו בשבט

*

לו הייתי שושקה

בימים כתקנם אני לא מתקרבת לפוליטיקה. אין לי אמון במערכת, בשום מערכת, והילדות שלי חיסנה אותי מאידאולוגיות שמנסות להחליף סימני שאלה בסימני קריאה, ובני האדם בססמאות. אני קוראת חדשות ברפרוף בלי לקחת לריאות, ובשבעה באוקטובר הרפרוף נהפך למשהו בין דשדוש לצלילה.  

לו הייתי שושקה (זאב אנגלמאיר) הייתי מצליחה לדבר על החטופים. הייתי מצליחה לחבר את ההתעסקות הבלתי פוסקת בכאב, בכעס, בחרדה, באשמה, למֵי-חיים של בכי והומור, פיוט, אהבה, ופנטזיה (מהסוג שהפסיכואנליטיקאית היונגיאנית קלאריסה פינקולה אסטס הגדירה כגלידה למוח).

שתיים מן הגלויות היומיות של שושקה (זאב אנגלמאיר), לחצו להגדלה

לו הייתי שושקה לא הייתי משתעבדת לַמצב, שרק לוקח ולא מחזיר. אבל אני מה שאני, והציווי – הפנימי או החיצוני (אני כבר לא בטוחה איך זה מתחלק) – לכתוב על המצב השתלט לי על חופש הכתיבה. אני מרגישה איך הוא מדלדל אותי, ויום אחד כשגם זה יעבור (כי הכל עובר) אני אהיה ריקה.

קונסטנטין סטניסלבסקי (אבי שיטת המשחק הקרויה על שמו) העיר פעם לשחקן שגילם דמות נרגנת: "כל הזמן הנך מתלונן ונראה שכל דאגתך היא שמא חס ושלום לא יהיה זה נרגן. אבל למה לך לדאוג לכך, הרי לזה כבר דאג המחבר? והתוצאה – הנך צובע כל הזמן בצבע אחד … [שים] קצת לבן ומזגהו עם צבעי הקשת. יהיה ניגוד, רבגוניות ואמת."  

ובהמשך לכך: אני לא מנסה להתנתק מהמציאות, וגם אי אפשר – היא כאן: הכאב, הכעס, החרדה – להם כבר דאג המחבר (בלי שמות), ואני מחפשת את ההפך, את הדבר האחרון שנתקע לי בראש לפני שהכל קרס.  

Charles-Nicolas Cochin, "נשף עצי הטקסוס" 1745 (כשליש מן התחריט המקורי, כדי שתוכלו לראות משהו) לחצו להגדלה

בתמונה למעלה, נשף מסכות שנערך בארמון ורסאי בלילה שבין ה-25 ל-26 בפברואר 1745, לרגל כלולותיו של יורש העצר בן החמש עשרה עם האינפנטה מריה תרזה בת השבע עשרה מספרד.

שמונת אלפים נרות, תזמורות, מזנוני ענק (ללא בשר כי זו תקופת התענית, רק דגים פירות, ממתקים ועוגות כיד המלך) ו-1,500 קרואים – הנשף היה פתוח לכל, בתנאי שיתלבשו כראוי (הגברים חייבים לחגור חרבות) ובתנאי שנציג אחד מכל חבורה יחשוף את פניו.

בעיצומה של החגיגה נפתחו הדלתות ותהלוכה משונה נכנסה לאולם: בראש צעד הזוג הצעיר, יורש העצר וכלתו מחופשים לגנן ולמוכרת פרחים, ואחריהם שמונה דמויות זהות מחופשות לעצי טקסוס גזומים, שנעו כאיש אחד והגיבו באותן מחוות לגברות שצבאו עליהם.  

אחד העצים היה לואי ה-15 שיזם את האירוע כדי שיוכל לשוטט אינקוגניטו. הוא היה אז בן שלושים וחמש. פילגשו מאדאם דה שאטורו מתה לא מזמן וכל הנשים (קשה להאמין אבל כך אומרים) השתוקקו לתפוס את מקומה.

אני לא יודעת למה דווקא "נשף עצי הטקסוס" נתקע במוחי או לכד את דמיוני. אולי בגלל הפעמון שמצטלצל לי בלב בכל פעם שמופיע עץ, לא כל שכן נשף עצים, מה עוד שטקסוס נקרא בצרפתית if, ואף שזה לגמרי מקרי, זה עדיין נשמע לי כמו עץ משאלות.

ואולי זו היכולת להשתכפל, כמו סלב שרוצה לחמוק מפפרצי רק בהפרזה מלכותית. אני עדיין מעדיפה את הרון אלררשיד, הכליף שהתחפש לשם הרפתקה ועניין בחיים האמיתיים של נתיניו, אבל גם בשכפול יש קסם.

"נשף עצי הטקסוס" (פרט) לחצו להגדלה

אוסקר שלמר, רישומי הכנה לבלט הטריאדי (1922-1912)

או בגלל שהגיזום הגאומטרי של העץ מקרב אותו לבלט הטריאדי של אוסקר שלמר, ומחבר באופן מפתיע בין הגננות המצועצעת של המאה ה-18 לקווים הנקיים של הבאוהאוס. כשקצוות מתלכדים זה מוסיף לתחושת הפלא של העולם. אני מדמיינת את ריקוד העצים של אוסקר שלמר, ובאופק עדיין מחוללים הפרחים של מרג'ה והקסם שהילכו עליי בילדותי.  

ליביקו מרג'ה, איור ל"פרחיה של אידה הקטנה" מאת אנדרסן

ואולי זו תקוות התרבות והאמנות (הכה חבולות עכשיו) שצצה פה כמו נקודת חן, כי האלמונית שמשוחחת עם אחד העצים (ומסומנת בעיגול אדום באיור השלישי מלמעלה) היא ז'אן אנטואנט פואסון, רעייתו של גובה מיסים פריזאי, שעקפה את יריבותיה האצילות במרוץ לפילגשות והפכה למרקיזה דה פומפדור, פטרונית הספרות והאמנות. זוהי, על פי המיתוס, פגישתה הראשונה עם המלך.

פרנסואה בּוּשֶׁה, המרקיזה דה פומפדור, בין 1750 ל1758

למטה: הבלט הטריאדי, אוסקר שלמר 1912-1922

*

עוד באותם עניינים

מזרקות הקסם של לואי ה-14

עצים, אמנות, עצים

חיילים מתעלפים

סינדי שרמן מתחפשת לציורים

ציור אחד נפלא של אדואר מאנה

עוד ציור של אדואר מאנה נתקע לי בראש.

אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותו, אבל הוא מפריע לתנועה.

אני מנסה להבין למה, כדי להשתחרר ממנו.

אדואר מאנה, בחממה (1879) לחצו להגדלה

1. ניתוק וסיפוח

אי-הנוחות מתחילה מכף היד השמאלית השמוטה על גב הספסל, מן התעתוע החולף (או לא), למי היא שייכת בעצם?

על פי האנטומיה זו ידה השמאלית של האישה, על פי התחרה היא נתונה בשרוול שמלתה. אבל מאנה עושה כל מה שאפשר בגבולות הריאליזם, כדי לנתק את כף היד מהאישה:

אדואר מאנה, בחממה (1879) פרט

חלקו העליון של השרוול נראה ריק כאילו אין שם זרוע. האמה נוכחת רק ברמז בגלל האַקצרה (תחבולה ציורית שיוצרת אשליית מרחב). צבע השרוול משתנה בגלל הצל ומתקרב לצבע העלווה. קל יותר להאמין שהיד בוקעת מתוכה.

אבל מאנה מספח אותה לגבר: הוא ממקם אותה לצד כף ידו, כשכף ידו השנייה לא קיימת בתמונה. שתי הידיים מקבילות, קרובות בגודלן, כף ידה האחרת של האישה רחוקה ועטויה בכסיה צהובה.

במיון הגס שהעין עושה (כמו בזיווג גרביים אחרי הכביסה), כפות הידיים העירומות מזווגת זו לזו, והיד הצהובה נותרת לבדה.

.

2. השאלת איברים

זו פרקטיקה מקובלת בתיאטרון הבובות המודרני: מפעיל משאיל איבר מאיבריו לבובה. וגם שם התעתוע הוא חלק מהעוצמה, המפגש הקולאז'י בין הגוף החי, האנושי, לחומריות הדוממת של הבובה, הפרופורציות הלא-מדויקות, השלמוּת והזרוּת שבהכלאה.

סרגיי אוברזצוב, מאבות תיאטרון הבובות העכשווי, משאיל את ידו לבובה.

3. סימטריה

מאנה תיעב סימטריה. "האסון של זמננו הוא החיפוש אחרי הסימטריה", הוא אמר. אפשר לראות בתמונה הזאת שיבוש מכוון, מחאה ארס-פואטית נגדה.

.

4. תפאורה

דמות האישה הקפואה הבובתית מזכירה לי את בתו של פרופסור ספלנצאני מתוך איש החול של א. ת. א. הופמן:

אישה תמירה, דקת גו, בנויה לתלפיות ולבושת הדר … פניה יפות כפני מלאך. דומה שלא השגיחה בי, ובכלל, משהו קפוא היה בעיניה, כמעט הייתי אומר שמשוללות הן כוח-הראייה – כאילו ישנה בעיניים פקוחות".

(תרגמה נילי מירסקי)

בהמשך תתגלה היפהפייה כבובה ממוכנת. בדמות של מאנה יש גם נגיעה של בובת מין, ומאנה מעצים את חפציותה בשלל זיקות שהוא יוצר בינה לבין הדומם והצומח בסביבה; באמצעות חגורתה הכחולה כהה והתפרים המודגשים על שרוולה הוא מבסס קרבת משפחה בינה לבין הספסל הכחול וסורגיו, התפרחת הצהובה של כובעה משתלבת בשורת התפרחות הוורודות של החממה, (לא מתחשק לי לטרחן, אבל יש עוד). הרקע ככלל יותר מלא חיים ותנועה ממנה, וגם זה מבלבל. היא דמות ובו בזמן חלק מהתפאורה: רקע קדמי (אוקסימורון שהוא חלק מהתעלול של מאנה).  

.

5. חיזור מטריד

וישנו גם הגבר שאצבעו מתגנבת אל ידה, כמו מימוש המטפורה השחוקה ההיא, "לבקש את ידה", שקיימת גם בצרפתית "demander sa main". בעידן שבו נולד הצירוף, ביקשו את היד מאביה; האישה היתה רכוש שעבר מגבר לגבר (העברית שימרה את זה בזיקה בין שפחה למשפחה). לבקש יד של מישהי זה הרבה דברים גרועים שאין לי חשק לפרט, זה שב ומחזיר אותי לנערה ללא הידיים.

ואם נניח שיד האישה בציור היא בעצם היד המשלימה של הגבר, יוצא מין נרקיסיזם כזה, שבו הוא מאוהב בעצמו.

.

6. עכשוויות

אדואר מאנה, ארוחת בוקר על הדשא 1862–1863

לתחושת הפירוק יש גם שורש טכני: מאנה נהג לצייר כל מודל בנפרד, בזה אחר זה, הם לא באמת ראו זה את זה, רק העמידו פנים, הביטו לנקודה משוערת שבה היה מישהו אמור להיות. לפעמים, כמו בארוחת בוקר על העשב, זה נוכח ולא נוכח כמין צרימה עמומה, ולפעמים, כמו בסצנת החיזור, זה כמעט מוטח בפרצוף. וכך או כך, הנגיעה הזאת של ניכור אורבני מחברת את מאנה ישירות לימינו, לפייק, לפוטומונטאז', למציאות רבודה.

לירון קרול, חצר אחורית מס' 1 לחצו להגדלה

*

ואי אפשר כנראה בלי המלחמה: לפני 15 שנה בעיצומה של מלחמה אחרת, פרסמתי מכתב שכתבה נתיבה בן יהודה לאביה ב-1948. היא היתה אז קצינת חבלה ולוחמת פלמ"ח והמילים הפשוטות וחודרות הלב שלה ראויות להיקרא שוב ושוב עד שיופנמו. את מה שכתבתי בהקדמה אני חושבת גם היום.

*

עוד בסדרת ציור אחד נפלא

ארבע נערות ובובה של איש, פרנסיסקו דה גויה

האונס של דגה

הסיפור המופלא על החנות של אנטואן ואטו

המנדלה של פאטמה שנאן

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

הולדת אדוניס, טיציאן

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

ועוד

מה אומרים האיורים על ג'וליאן הוא בת ים?

תמונה 1 כריכת הספר "ג'וליאן הוא בת ים" מאת ג'סיקה לאב. תרגמה בפשטות מושלמת, עטרה אופק, הוצאת צלטנר.

בקיצור גדול: ג'וליאן הוא ילד קטן שממש אוהב בנות ים. יום אחד הוא פוגש בנות ים ברכבת. הוא מבין שגם הוא בת ים וחש לממש את הפנטזיה. אה, ויש לו גם סבתא. היא שם כשכל זה קורה.

צריך אולי להוסיף שבנות הים שהוא פוגש אינן בנות ים מלידה וגם לא פרי דמיונו. בארצות הברית יש תת תרבות שלמה של בנות ים (יש גם בני ים, אבל פחות) שצוללות באקווריומים ענקיים עטויות זנבות מפוארים וקישוטים מנצנצים.

תמונה 2 מתוך MerPeople, סדרה תיעודית של נטפליקס על סצנת בני הים של פלורידה. לחצו להגדלה

אז על מה הספר בעצם, על זהות? ביטוי עצמי? יצירתיות? נזילות מגדרית? קבלת האחר? כן, בטח, אבל זה רק גרגר החול שעליו מתגבשת הפנינה. והפנינה בספר הזה היא אהבה. סבתא של ג'וליאן רואה אותו ואוהבת אותו. ומי שחווה אהבה כזאת יודע שאלה מי חיים.

ג'סיקה לאב (כשמה כן היא, LOVE) שיצרה את הספר, חוסכת במילים. היא לא מספרת למשל מאיפה ג'וליאן וסבתא שלו מגיעים לרכבת. היא סומכת עלינו שנבחין בבריכה המצוירת בפורזץ לפני שהספר מתחיל או במגבת המשתלשלת מתיקה של סבתא.

זהו למשל הדיאלוג הארוך ביותר בספר:

"סבתא, ראית את בנות הים?"

"ראיתי אותן מותק".

"גם אני בת ים, סבתא".

"אני הולכת לעשות אמבטיה. תתנהג יפה".

(אמבטיה כמובן, אחרי בריכה)

לא רק ג'סיקה לאב, גם סבתא של ג'וליאן ממעטת במילים. פניה רציניים וכמעט זעופים, אבל היא תמיד שם, בקרבתו, מתבוננת בו בתשומת לב אוהבת, מניחה לו לחלום בהקיץ.

נסתפק בשני מבטים כדי לא לטרחן (ואפשר גם לציין את גזרת זנב הדג של הסבתא בעלת הישבן הרחב והקרסוליים הדקים, ואת תיקה הכחול והתכלכל כאילו היא נושאת איתה מים לכל מקום).

תמונה 3 

ועוד דוגמא אחת: ג'וליאן מתבונן בבנות הים. איך לא? הן תיאטרליות, קסומות, מרהיבות. ותשומת ליבה של סבתא? נתונה רק לג'וליאן. הטקסט קובע: "ג'וליאן ממש אוהב בנות ים". והאיור מוסיף בלי מילים: וסבתא ממש אוהבת את ג'וליאן.

תמונה 4

הטקסט כאמור – מינימלי. אבל האיורים, הו האיורים היפהפיים, הנדיבים, שנעים בין תודעתו של ג'וליאן למציאות, חוגגים את האהבה הזאת על כל עומקה ופלאיה.  

נתבונן בשלוש הכפולות שבהן חולם ג'וליאן בהקיץ, בעקבות המפגש עם בנות הים. ומיד אחריהן, במה שקורה מאוחר יותר, כשסבתא נמצאת באמבטיה וג'וליאן ניגש למימוש הפנטזיה.

תמונה 5 ג'וליאן חולם בהקיץ לחצו להגדלה

תמונה 6 החלום מתפתח. על קיר הבריכה יש גרפיטי דהוי של נחיל דגים (קטע ממנו אפשר לראות למעלה, ברקע של תמונה 3). ג'וליאן חלף על פניו בדרך לרכבת, ועכשיו בדמיונו, הוא נולד מתוכו מחדש כבת ים. לחצו להגדלה

תמונה 7 החלק השליש של הפנטזיה לחצו להגדלה

ומאוחר יותר, בבית, כשסבתא נכנסת לאמבטיה, לג'וליאן יש רעיון:

לחצו להגדלה

העטרה הושלמה. רק הזנב חסר. מממ… הווילון המתנופף יכול…

סבתא בקשה מג'וליאן להתנהג יפה ועכשיו היא יוצאת מהאמבטיה ורואה פרעות בעציץ, פרחים בתסרוקת, שלא לדבר על הווילון.

בדף הבא היא יוצאת מהחדר בלי אף מילה. יכול להיות שהיא כועסת?

ואז היא חוזרת:

בוא אליי, מותק, היא אומרת. פניה חסרי הבעה. אבל מי שקורא ציורים מצטחק לו בשקט, כי סבתא לבושה בדיוק כמו הדג מהפנטזיה, זה שנתן לו מחרוזת כשחלם בהקיץ. בעולם הפנימי של ג'וליאן סבתא היא דג משאלות. זה מה שחלם שתעשה: היא תִּראה שהוא בת ים ותיתן לו את המחרוזת היפה שלה.

מימין, הדג מהפנטזיה. משמאל המציאות. לחצו להגדלה

ובפורזץ האחורי, לא רק ג'וליאן הוא בת ים, גם סבתא וכל חברותיה צוללות בבריכה. בגדי הים שלהן הפכו לזנבות ססגוניים אבל הן עדיין חובשות את כובעי הים שלהן כמובן.

*

ובשולי הדברים, ניסיתי להתרחק מהמלחמה אל האהבה ואל איורים עדינים יפהפיים, ונזכרתי שגם מעבר לגבול יש סבתות שאהבתן היא מי חיים.
פורום המשפחות השכולות הוא מקור של השראה ותקווה לימים אחרים.

*

עוד ספרי ילדים, אהבה ואיורים מדברים

שיר ערש לאמא, על לואיז בורז'ואה, וגם: שני איורים נפלאים מתוך אותו ספר

על נפש אבודה, אולגה טוקרצ'וק ויואננה קונסחו

העץ הנדיב (הפוסט הנצפה ביותר, בדרך ל40,000 צפיות)

עוד שלוש בנות ים בעיר האושר:

על בת הים הקטנה

על הדייג ונשמתו של אוסקר ווילד

הכי יפה של רותו מודן

*

ואם כבר חדוות התחפשות 

אופטימיות

הרבה זמן לא הייתי פה. הורדתי את הראש עד שזה יעבור אבל זה לא עובר. הצילומים של הנופלים ממשיכים לחייך אליי מהעיתונים, ואני מנסה להחזיק תקווה לחטופים, וקצת משתגעת מהביחד ננצח הזה שניבט אליי מכל כיוון, חלול ונוצץ ולא קשור לכלום. חשבתי איזה ביחד היה מתקבל על דעתי. אולי ביחד נתקן, אבל זה צנוע מכדי לתפוס.

זה שחמאס אכזרים לא הופך אותנו לצדיקים וטהורים. אשמתם לא מבטלת את חלקנו במה שהיה, לא נותנת לנו פטור ממה שיהיה. אני לא יודעת איך צריך לפעול כרגע, אבל מי שרוצה פתרון אמיתי צריך לשאול את עצמו איך כל ההרס וההרג, משרתים את זה.

אני עורכת עכשיו ספר נפלא של נורית זרחי למבוגרים ("כישרון לציפייה", הוצאת אסיה בפברואר הקרוב). "קרבות, כפי שיודע כל מי שגדל בארץ הזאת" (היא כותבת), "אינם פותרים דבר ורק מזמנים את המלחמה הבאה, אף כי שִכחת הרגע נדמית כניצחון". וביתר פשטות: "תפסיקו את זה! אתם לא רואים שזה חוזר?"

ואני משתגעת גם מתנועת ההתפכחות. אני מבינה אותה כתגובה אימפולסיבית לזוועה, אבל אימפולסיבי זה קצר מועד, וההתפכחות הזאת שנתקענו בה היא מילה נרדפת לייאוש. אז רק שיהיה ברור: אני לא מתפכחת, לא מפסיקה להאמין באנושיות, בחירות, בדו קיום.

ואני אהיה בעצרת ביום חמישי

*

משמאל, "איש אמיתי בתוך מסך טלוויזיה" מתוך הקרנבל של ניב תשבי. מימין, עמוד קלון, המאה ה-13 לחצו להגדלה

*

עקב מחסור זמני באופטימיות טרייה, מבחר אופטימיות משומשת (מכל הסוגים):

ידיים על גוף קשה (אופטימיות פוליטית מן ההפקר)

הילדים שרצו לקרוא (בצוק העיתים שכחנו את צרת הספרים, אז קצת אופטימיות קריאתית)

כל הכלים השלמים דומים זה לזה (מחשבות על תיקון)

פרימו לוי אמר, "זה קרה ולכן זה יכול לקרות שוב". גם זה קרה!

נקמה ונחמה

קצת סקס אסקפיסטי מבית אלף לילה ולילה

גני השררה (צחוק על שררה חיוני לבריאות)

ניסים ונפלאות מהסוג האמנותי

על החושך מאת למוני סניקט

קצת אסקפיזם יפני מהמאה העשירית

וכמה אגדות מהסוג המואר:

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

 אגדה פשוטה ומנחמת (נפתחת ברע מכל ומיד מתמסרת לנחמה ארוכה ומפורטת) 

עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים
אגדה קומית וקסומה שבה כל פעולה שננקטת נגד הגיבורה מובילה לשיפור במצבה (הלוואי עלינו)

*

אוטוטו שנה חדשה (סוג של). שנזכה כולנו לפגוש את אלת המזל