Feeds:
רשומות
תגובות

יונג אמר שהבית שרואים בחלום הוא הנפש. הבתים של לואיז בורז'ואה שייכים גם לקימורים של הגוף.

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה,  THE CURVED HOUSE, 1990  לחצו להגדלה

לפעמים הם נוטים כמו מצבה שבורה. לשיש יש עורקים אבל הוא קר ועגול כמו איגלו:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, לחצו להגדלה

ולפעמים הוא ורדרד כמו סוכר.
ככה זה מלפנים:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה

וככה מאחור:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה. לחצו להגדלה

וכאן זה מסתובב.

האם זה בגד או מסכה? באבולציה של האישה-בית – היד מתנוונת ונהיית דקה כמו ארובה:

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, FEMME MAISON

(בדיקת סי. טי)

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, FEMME MAISON, 1994  לחצו להגדלה

או הרגליים או הראש, אין מקום לכל הגוף.

לואיז בורז'ואה

לואיז בורז'ואה, J'Y SUIS, J'Y RESTE, 1990

ולפעמים הברק פוגע ופוער את הבית ללוע עם שיניים חדות:

לואיז בורז'ואה, בית שנפגע על ידי ברק.

לואיז בורז'ואה, בית שנפגע על ידי ברק.

עוד על לואיז בורז'ואה

ועוד על הארכיטקטורה של הנפש:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית הפולני של אתגר קרת)

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' ויש גם מוסר השכל

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

על ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים

*

וכיוון שאוטוטו פסח: על הצד האחר של ההגדה של פסח (ולמה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר"

רונית קנו וסיימון סטאר, בחזרות ל"יואל אמר"

לפני כמעט שלושים שנה נכתב בפברואר כדאי לקנות פילים ספר הילדים היחיד של יואל הופמן. הספר הוא בעצם רשימה של 140 דברים שמורים אינם מספרים. למשל: שלסירים יש רגליים, שלפני מותו שועל מבקש לראות אווזים, שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אישה בתפוח, שאסור לגרש זבובים מפצע (אחרים יבואו במקומם), שאפשר להתחתן עם עץ, וכן הלאה…

 

דורותיאה טנינג, Primitive Seating, 1982 (אם לסירים יש רגליים אולי לכסאות יש זנבות)

דורותיאה טנינג, Primitive Seating, 1982 (אם לסירים יש רגליים אולי לכסאות יש זנב)

כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי תולה את הרשימה על לוח המודעות עם הוראות לתלמידים: ללעוס משפט אחד לפני השינה (לחיזוק החשיבה הדימויית). בשנה שעברה נתתי אותה גם לאמני החממה ואז התחיל הבלגן… בכל פעם שהמוסיקאית רונית קנו נגעה במשפט, נולד שיר. והשירים התחברו עד מהרה למחזה מוסיקלי עם שלושה גיבורים: רונית קנו בתפקיד רונית, יואל הופמן בתפקיד יואל החבר הדמיוני, וסיימון סטאר בתפקיד סיימון.

רונית קנו וסיימון סטאר, "יואל אמר"

רונית קנו וסיימון סטאר, "יואל אמר", צילם ז'ראר אלון (איזה יופי הצל של רונית על הקונטרבס)

"יואל אמר", כך נקרא המופע ואני מביימת אותו. זה מאד נדיר שאני מביימת. אני מעדיפה את החופש של הליווי האמנותי. את הנוכחות הקלה והזוהרת של פיה סנדקית.

ככה אני מעדיפה (מן הפוסט הזה==)

ככה אני מעדיפה (התמונה מהפוסט הזה)

אז איך קרה שמצאתי את עצמי מעורבת עד צוואר, ועוד בהצגה מוסיקלית שמנערת מעצמה בשיטתיות כל בדל של עיצוב?

אני חושדת שזה קשור לקסם שבו נולד הטקסט מתוך המילים של יואל הופמן. רונית קנו כותבת על עצמה אבל זה גם הסיפור של ילדותי, הסיפור של המחשבות שלי שנפגשו במחשבות של סופרים, ואיזה קסם מחיה ומציל זה היה.

המוסיקה מעולה, סיימון (שכשמו כן הוא – סיימון סטאר) ורונית שרים ומנגנים על גיטרה, קונטרבס, יוקלילי, חצוצרה, חליל צד ושלל צעצועים. הטקסט פרוע ומבריק, מתחרז מעצמו, שטותי ורציני בו בזמן, כמו אצל דוקטור סוס. ויש אפילו סוף טוב עם חבר נוכח וממשי, כזה שאפשר לחבק.

אומרים לנו שזה מופע יוצא דופן שלא דומה לשום דבר. אז אומרים. בסתר לבי אני לא באמת מבינה על מה הם מדברים. לי הוא נראה צלול וטבעי, מצחיק ומרגש.

הבכורה בקרוב, בפסטיבל חיפה. תוכלו לשפוט בעצמכם. "יואל אמר" היא אחת מחמש הצגות התחרות. ובינתיים מרב יודילוביץ' מוואינט בקרה בחזרה, וגם ביס משיר המפלצת:

יואל אומר, שיש מפלצת שבולעת את עצמה.
יואל אומר, שהיא אומרת, "איכס, אני לא טעימה…
הזנב שלי חריף והצוואר שלי מר,
שמישהו מהר יוסיף לי סוכר!"
ואף אחד לא מתקרב, אף אחד לא מעז,
והמפלצת מאוד רוצה להתרגז,
אבל היא לא מתרגזת, היא לא יכולה,
כי היא כבר בעצם בתוך הבטן שלה…

וככה בערך זה נשמע.

רינגו בים המפלצות, מתוך "צוללת צהובה".

רינגו בים המפלצות, מתוך "צוללת צהובה".

יואל אמר, דמיונות ומנגינות בהשראת "בפברואר כדאי לקנות פילים" של יואל הופמן

מגיל 5 לכל המשפחה

כתיבה ולחנים: רונית קנו
שירה נגינה ומשחק: סיימון סטאר ורונית קנו
בימוי: מרית בן ישראל
עיצוב תלבושות ואביזרים: תום קרסני
עיצוב תאורה: עומר שיזף
יעוץ: נעמי יואלי
הגברה: יואב גרשון
הפקה: תיאטרון הקרון

תודה: יהוא ירון, טיאה לוי, אילן סביר והמרכז לתיאטרון בובות, חולון

הצגות ראשונות ב16 וב17 באפריל, בחיפה. כאן אפשר להזמין כרטיסים

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר"

רונית קנו וסיימון סטאר, בחזרות ל"יואל אמר". להתראות בפסטיבל

*

ומכיוון שכמעט פסח – על הצד הבלתי נראה של ההגדה (ולמה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

מבחר מהצגות ילדים שליוויתי בשנים האחרונות

קו נקודה המינימליסטית על גבול המופשט.  *  מעיל הפלאים ההצגה הראשונה שיצאה מהחממה וגם היא משתתפת בפסטיבל ואפשר להזמין כרטיסים.  *  קרקס קוביות בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס  *  פירט באמבט שייצא בשנה הקרובה כספר עם איורים של שמרית אלקנתי המעולה.  *  השושנה ישנה היפהפייה הנרדמת של נעמי יואלי חברתי היקרה. יש לי העונג והכבוד ללוות גם את העבודות שלה למבוגרים. למשל.

*

כתמי אור

אמנם קוראים להם "כתמים" אבל הם לא מתנהגים כמו כתמים. הם נופלים על גופים אבל לא נדבקים אליהם. קרצופים וחומרי ניקוי לא יועילו במאום אבל די בתזוזה קטנה כדי שיחליקו לדרכם. ומלבד זאת הם זקוקים להזנה מתמדת; ברגע שאספקת האור נחלשת הם מִטשטשים ונעלמים.  

הדס רשף, מחווה לאדוארד הופר

הדס רשף, מחווה לאדוארד הופר

אדוארד הופר, שמש בוקר (1952)

אדוארד הופר, שמש בוקר (1952)

*

כתמי שמש

וישנם כמובן גם כתמי שמש, מנמשים עד כוויות. אבל גם הם לא נחשבים; כתם קטשופ עשוי מקטשופ, כתם פיח עשוי מפיח וכן הלאה. אבל כתם שמש לא עשוי מאור. האור הוא מעין נשק כמו ברזל מלובן. הוא מכה וצורב אבל הוא לא החומר שמכתים.

דניס אופנהיים, Reading Position for Second Degree Burn 1970, מיצג: ספר, עור, אנרגיה סולארית, זמן חשיפה: 5 שעות, חוף ג'ונס, ניו יורק.

דניס אופנהיים, Reading Position for Second Degree Burn 1970, מיצג: ספר, עור, אנרגיה סולארית, זמן חשיפה: 5 שעות, חוף ג'ונס, ניו יורק.

*

כחול זקן והבתולה הקדושה

לא הייתי מתחילה לחשוב על כל זה לולא האחים גרים. מכירים את סדרת סיפורי כחול זקן שלהם? איש מתחתן עם נערה ונוסע לעסקיו. הוא משאיר לה צרור מפתחות לכל חדרי הבית. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. וכשהיא לא מתאפקת היא מגלה שהוא מלא בגופותיהן המבותרות של קודמותיה. מרוב פחד היא שומטת את המפתח שמוכתם בדם. היא לא מצליחה לקרצף אותו ובעלה מגלה ש"חטאה".

הסוף טוב, אבל נניח לו כעת, זאת היתה רק ההקדמה הפעם, ל"ילדתה של מריה" אחת המעשיות המפתיעות באוסף האחים גרים. גיבורת הסיפור היא ילדה ענייה שמאומצת על ידי מריה הקדושה שמגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. כשהילדה מגיעה לגיל ארבע עשרה מריה יוצאת למסע (נשמע מוכר?) ומפקידה בידיה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, וכשהסקרנית הקטנה מתפתה ופותחת, היא רואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש.

"היא עמדה שהות קטנה והתבוננה בחיזיון בהשתאות, אז נגעה בקצה אצבעה בזוהר, והאצבע נהפכה כולה זהב. מיד נתקפה פחד נורא, טרקה בכוח את הדלת וברחה. אך הפחד לא הרפה ולא עזר כל מה שנסתה… הזהב נותר על האצבע ולא נעלם אף ששפשפה וקרצפה ככל יכולתה."

כשמריה חוזרת העבריינית הקטנה משקרת במצח נחושה אבל כתם האור חושף אותה. היא מושלכת לאדמה, ושם היא סובלת מקור ומרעב. היא מאבדת את כל בגדיה ורק שערה הארוך מכסה את גופה כגלימה. ואם לא די בזה היא לא יכולה להוציא הגה מפיה, אפילו לא לצעוק. לבסוף (כמו במעשיות ברבורי הבר) היא מתגלה על ידי מלך צייד שנושא אותה לאישה. בכל פעם שהיא יולדת מופיעה מריה ושואלת אותה אם פתחה את הדלת האסורה, וכשהיא ממשיכה לשקר מריה לוקחת ממנה את התינוק. כך שלוש פעמים עד שכולם בטוחים שהיא טורפת תינוקות וקושרים אותה למוקד. וברגע האחרון, ממש לפני ששורפים אותה היא מתוודה לפני מריה שמחזירה לה את קולה ואת ילדיה.

האחים גרים, "ילדתה של מריה", מריה מצילה את המלכה מהמוקד ומחזירה לה את הילדים שגזלה ממנה. איור:Heinrich Lefler  & Joseph Urban, 1904

האחים גרים, "ילדתה של מריה", מריה מצילה את המלכה מהמוקד ומחזירה לה את הילדים שגזלה ממנה. איור:Heinrich Lefler   Joseph Urban, 1904  לחצו להגדלה!

*

ספרות נסיונית ומדע פיוטי

יש הרבה מה לומר על משמעות הסיפור (וחלק מן הדברים ייאמרו מן הסתם בתגובות). אבל לי לא ממש איכפת מהתוכן החינוכי. הסיפור תמיד הפליא והצחיק אותי בנסיינות הספרותית שלו, בקלות הדעת המשחקית הכמעט-בורחס-בואכה-ז'ורז'-פרק, שבה מוחלף הבעל הרצחני בבתולה הקדושה (שמלוהקת אמנם בהמשך גם לתפקיד החמות האכזרית).

וגם החומריות מרגשת אותי; הכימיה (או האלכימיה) האלטרנטיבית, שבה זהב הוא בעצם מצב מוצק של "גז" האור. האלכימיה הזאת, שנגזרה מן הסתם בדיעבד, מהילות הזהב של האיקונות, זוכה למימוש אקסטרימי בסיפור.

ואגב – "כתם" בעברית, הוא לא רק לכלוך אלא גם מילה נרדפת לזהב מובחר; כתם פז, כתם אופיר.

*

תמונה חתומה של שירלי איטון, מתוך גולדפינגר (1964)

תמונה חתומה של שירלי איטון, מתוך גולדפינגר (1964)

והערה אחרונה בשולי הדברים: יום אחד אכתוב פוסט על האצבעות של האחים גרים. אני חושדת שהיה להם פֶטיש לאצבעות. הן זרועות בהמון סיפורים; מן האצבע הצחורה בידה המטונפת של כל מיני פרוות ועד לגיבורת "שבעת העורבים" שאצבעה החתוכה משמשת כמפתח להר הזכוכית, שלא לדבר על הקטע ההזוי ב"האדון סנדק" שבו חבורת אצבעות מתות משוחחת עם הגיבור. וכן הלאה. אבל לעת עתה אנחנו עדיין באצבע המוזהבת של "ילדתה של מריה". ואי אפשר לי לסגור את דלת הפוסט בלי להזכיר את "גולדפינגר" הנבל הג'יימס בונדי שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, ובלי המלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית, שנגע בבתו והיא נקרשה והפכה לזהב (ובהקשר הנוכחי זה משפט מצמרר).

מגע מידאס, תכשיט של

מגע מידאס, תכשיט של Mahtab Hanna

עוד באותם עניינים

על הזהב של אוסקר ויילד

דם, דמעות וצבעי מים

בואי אמא

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (על ברבורי הבר)

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים

*

אצל סינדי שרמן דווקא כל יום פורים. התיאטרליים מכל תצלומיה הם אולי ה- History Portraits שצולמו בשנים 1989-1990, סדרת תמונות שבהן התחפשה לציורי דיוקן מן המאה החמש עשרה עד המאה התשע עשרה. למשל:

סינדי שרמן, 1980. לחצו להגדלה

סינדי שרמן, 1980. לחצו להגדלה

אם אני צריכה לנחש – התמונה שלמעלה צולמה בהשראת הפורטרטים הרבים של מרתה וואשינגטון (אשתו של הג'ורג'). אפילו בבול שהנציח אותה היא חובשת מצנפת מכווצת וצווארון לבן מחודד עוטף את צווארה.

באמצע סינדי שרמן, מימין ומשמאל מרתה וואשינגטון (ארבע מתוך רבות)

באמצע סינדי שרמן, מימין ומשמאל מרתה וואשינגטון (ארבע מתוך רבות)

הוא כמעט נורמלי הדיוקן הזה; הידיים אמנם חתוכות, במניפה הכמעט סגורה יש סדק אפל (אבל זה ממש למטה בקצה), וגם האף קצת מבהיק ויש פס לבן מדי מעל לשפה העליונה אבל כל השאר נראה חסוד ומכובד. עד שבוחנים את הרקע; כי בדיוק מאחורי ראשה של הדמות נפרקת לה עגלת חציר. הסוס כמו עומד על כתפה של הגברת. וזה כבר מגוחך, כמו מישהו שעושה לה קרניים מאחורי הגב. ואם לא די בזה צבעם של הסוס והחציר זהים לצבע שערותיה של הגברת, מה שהופך אותם למין תוספת שיער גסה וסרבנית שספק מודבקת למצנפת ספק מתפרצת מתוכה.

*

סינדי שרמן, 1990

סינדי שרמן, 1990. Untitled #225 לחצו להגדלה

בדיוקן שלמעלה השיבוש הרבה יותר מוחצן. שרמן מתחפשת לבתולה המניקה את ישו התינוק, רק שאין שום תינוק בתמונה והכול מבוים ומזויף; השיבולים, הפאה, השד התותב, הפיטמה הקשורה בחוט למשהו מחוץ לתמונה, טיפת החלב הקרושה, וכן הלאה.

בצילום הקודם השוותה שרמן את שערה של הגברת לחציר. האלמנטים המקיפים את המדונה הרבה יותר מחמיאים, לפחות לכאורה; השיבולים "בוקעות" מקודקודה כמו כתר (אחד המקורות האמנותיים אגב, לתמונת המדונה הנוצרית, הוא תיאור יווני-רומי של דמטר אלת הדגן כשבתה קורה-פרספונה יושבת על ברכיה). אבל בראש ובראשונה השיבולים נמצאות שם כדי להלל את צמתה של המדונה. צמות בלונדיניות תמיד מושוות לשיבולים זהובות. זה ה"עטור מצחך זהב (שחור)" של שרמן. הפנינים משכפלות את טיפת החלב, והבקבוק עם הפיטמה המופרזת המונח על אדן החלון משמאל – "מתחרז" עם השַׁד; הזיקה בין הווילונות התלויים בחלון ליריעות הבד התלויות על גוף האישה – מחזקת את הקישור. הנה כמה תקריבים.

פרטים מתוך, סינדי שרמן, Untitled #225. 1990

שיבולים, בקבוק, שד, צמה. מתוך, סינדי שרמן, Untitled #225

אלא שכל הכמעט קלישאות האלה יוצאות איכשהו ליטרליות מדי וקצת עקומות. סינדי שרמן כהרגלה מִתממת ומשתמשת בדימויים ב"חוסר רגישות" שמקלף את ההילה המצעפת אותם:

השיבולים האמיתיות נראות חומות וקשות ומיובשות. הצמה שמנסות להידמות להן דקה מדי.

ההשוואה בין חלב אם לפנינים מוסיפה לו מעין יוקרה אבל פנינים זה מאד לא מזין וגם מסוכן לתינוקות.

והבקבוק הבודד הכחלחל-רפאי – כמו מדגיש את השד הבודד והמלאכותי התחוב כמעט מתחת לבית השחי של המדונה, ואין לו בכלל בן זוג מתחת לאריג הכחול.

מתוך "המוצצת הנוצצת", מיצג של הילה לולו לין, 1998

בולעת הפנינים מתוך "המוצצת הנוצצת", מיצג של הילה לולו לין, 1998

יוליה טימושנקו נשיאת אוקראינה לשעבר.

יוליה טימושנקו נשיאת אוקראינה לשעבר.

ליוליה טימושנקו יש צמה ראויה לשמה, כזאת שהמשוררים משווים לזהב השיבולים, ולא מתכוונים לשיבולים בודדות שתקועות באגרטל על אדן החלון אלא למרחבי שדות בשמש (זוכרים את "עין הזהב אשר לשיבולים" של הנסיך הקטן?)

לכמה מהפורטרטים ההיסטוריים של שרמן יש מקור מובהק. למשל:

משמאל, לה פורנרינה, רפאל, 1520. מימין סינדי שרמן Untitled #205, 1989

משמאל, לה פורנרינה, רפאל, 1520. מימין סינדי שרמן Untitled #205, 1989

למדונה עם כתר השיבולים אין מקור בלעדי. אני על כל פנים, לא הצלחתי לאתר כזה. היא מעין הכלאה-הטלאה של שברי מריות מניקות. פניה – ובייחוד החלק התחתון, השפתיים והסנטר וגם הקודקוד העצום – מזכירים את המדונה המלכותית של ז'אן פוקה (1450). הכתר המשובץ פנינים של של פוקה מתפצל אצל שרמן לכתר שיבולים ולמחרוזות הקלועות בצמה.

ז'אן פוקה, מדונה מוקפת מלאכים מניקה את בנה התינוק (1450) (אולי על המלאכים האלה כתב פנחס שדה "מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב") לחצו להגדלה

ז'אן פוקה, מדונה מוקפת מלאכים מניקה את בנה התינוק (1450) (אולי על המלאכים האלה כתב פנחס שדה "מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב") לחצו להגדלה

6 Jean Fouquet 1450 D

תלתלי הבלונד של שרמן קרובים למדונה החושנית מסדנתו של דירר. וגם השיבולים היבשות הן אולי גלגול של הקוצים והחרולים (והאירוסים) שצומחים ברקע של דירר.

מימין, סינדי שרמן (פרט), משמאל, אלברכט דירר (פרט)

מימין, סינדי שרמן (פרט), משמאל, אלברכט דירר, המדונה עם האירוסים, תחילת המאה השש עשרה (פרט)

המדונה עם האירוס, סדנתו של אלברכט דורר, תחילת המאה השש עשרה.

המדונה עם האירוסים, סדנתו של אלברכט דורר, תחילת המאה השש עשרה.

האצבעות האוחזות בשד הושפעו אולי מלה פורנרינה של רפאל (ראו תמונה למעלה) והכיוונים הסותרים, המבט שאינו ממוקד בשום דבר מתבקש, מזכירים את המדונה של יוס ון קלווה (אם כי שרמן לא זקוקה למודל בשביל מבטים מתכחשים כפי שהראיתי כאן וגם כאן. לולא ידעתי שוון קלווה חי במאה השש עשרה הייתי חושדת שהוא הושפע מסינדי שרמן).

יוס ון קלווה, 1525

יוס ון קלווה, 1525

ותמונה שלישית ואחרונה להיום:

סינדי שרמן, 1989, Untitled #198

סינדי שרמן, 1989, Untitled #198

אני לא יודעת מה ההשראה לדיוקן הזה, מרובה הפטמות-עיניים, המבלבל בין אף לפריפה, אבל הוא מזכיר לי את המגריט הזה.

רנה מגריט, האונס, 1934

רנה מגריט, "האונס", 1934

*

זה הפוסט ה400 בבלוג. כך יצא. סוג של ציון דרך והזדמנות להגיד תודה לכל מי שבא לכאן, על השיחה הסמויה והגלויה.

לפוסט ה100 – אלביס פרסלי לנצח (זכרונות מאמריקה) (כולל צילומים רבים של חקיינים)

לפוסט ה200 – הפוסט הראשון של הכאב הגדול על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

לפוסט ה300 – צנזורה של טעם?

*

תוספת מאוחרת – פתאום גיליתי: סיפורים יכולים להציל  ב 50% הנחה!

אולי בגלל העומס והבלגן של החיים בזמן האחרון נזכרתי בציור הזה של ג'ובאני די פאולו (1403-1482) שבו קלרה הקדושה מצילה טובעים מסערה.

ג'יובאני די פאולו, קלרה הקדושה מצילה ספינה נטרפת

ג'ובאני די פאולו, קלרה הקדושה מצילה ספינה נטרפת, לחצו להגדלה

מה שמשך אותי לפני הכול הוא הסערה המסודרת עם הגלים המשוכפלים. זה גם הצחיק וגם הקסים אותי המתח בין הנושא הכאוטי לבין הסדר שבו הוא מתואר.

הסערה של ג'יובאני די פאולו כ"בסטה של גלים" שהזכירה לי את האבטיחים המרובעים שפותחו על ידי היפנים.

הסערה של ג'יובאני די פאולו כ"בסטה של גלים" שהזכירה לי את האבטיחים המרובעים שפותחו על ידי היפנים.

ויליאם טרנר, סופת שלג – ספינת קיטור שולחת אותות במים הרדודים מחוץ לפתח הנמל (1842) על התמונה הזאת ונסיבותיה כתבתי כאן== וגם כאן==.

ויליאם טרנר, סופת שלג – ספינת קיטור שולחת אותות במים הרדודים מחוץ לפתח הנמל (1842), לחצו להגדלה. על התמונה הזאת ונסיבותיה כתבתי כאן וגם כאן.

זאת לא הסערה ה"נורמלית" של ויליאם טרנר אלא "בסטה של גלים" שנמצאת בדיוק על קו התפר בין הנאיבי למופשט-מתימטי-אוונגרדי. שמזכירה לי את התביעה הפוטוריסטית לביטול שם התואר, "מפני ששם העצם העירום משמר את ערכו המהותי, ולשם התואר יש אופי של המעטה ושל גיוון" (מתוך "מניפסט טכני של הספרות הפוטוריסטית" 1912).

לג'ובאני די פאולו יש נטייה חזקה לנוף משוכפל. ראו למשל את הרקע בציור הקצת זוועתי שבו קלרה הקדושה מצילה ילד מזאב. הגיאומטריות הנאיבית (לכאורה ולא רק) מחצינה ומקצינה את המתח השורר לטעמי בכל יצירת אמנות, בין הרגש והיצר המתפרצים לבין הסדר שמציעה-מביאה הצורה.

ג'יובאני די פאולו, קלרה הקדושה מצילה ילד ממלתעות זאב

ג'ובאני די פאולו, קלרה הקדושה מצילה ילד ממלתעות זאב, לחצו להגדלה

הדבר השני שחיבב עלי את הציור הוא המאגיה המובלעת בו. סנטה קלרה מצוירת בצבעי הסערה והספינה הנטרפת. האפור והלבן של לבושה הם צבעי הגלים, הקצף והמפרשים. צבע עורה זהה לצבע קורות העץ של הספינה. המכנה המשותף מדגיש את עוצמתה של הקדושה. הסערה לא שולטת בה: קרעי המפרשים המתפתלים ברוח מדגישים את הקפלים השלווים של מטפחתה, הקשיחות הגיאומטרית של קרני האור הבוקעות מגופה מנוגדת לנחשיות של החבלים המתפרעים בסערה. האפור חסר החמוקיים של גלימתה מדגיש את הגופניות והיצריות של הגלים, שנראים בין השאר, כתערוכה של אברי גוף שעירים בלתי מזוהים. הראשים שהיא מושה מן המים מחזקים את הזיקה בין הבשר לגלים. קשה מאד להבחין בין שיער ראשם לבין הגלים שבתוכם הם טבועים.

קלרה עצמה פטורה לגמרי מן היצר והחטא. אין לה בכלל חלק תחתון. כולה פנים וזרועות וחיק אימהי רחום. זה מתואר באופן ברוטאלי כמעט, על גבול הפריקיות. גופה של הקדושה נראה שבור כמו התורן שלמרגלותיו, מה שיוצר מעין זיקה בין השניים. בזכות הטוהר המוחלט שלה היא תוכל לאחות את השברים.

דמויות מתוך Freaks סרט הקאלט של טוד בראונינג (1932) שגיבוריו הם "פריקים" המשתתפים בהופעות ראווה בקרקס.

דמויות מתוך Freaks סרט הקאלט של טוד בראונינג (1932) שגיבוריו הם "פריקים" המשתתפים בהופעות ראווה בקרקס.

*

ג'יובאני די פאולו, ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת

ג'ובאני די פאולו, ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת, לחצו להגדלה

לג'ובאני די פאולו יש גם ציור שבו מתואר ניקולאוס הקדוש כשהוא מציל ספינה אחרת בסערה. לכאורה, כל מה שמתקיים בתמונה של קלרה מתקיים פה ביתר שאת; הסערה של ניקולאוס היא כמעט מושגית מרוב סדר. זוהי מעין ספירת מלאי: 2 תרנים שבורים, X גלים גבוהים (לא היתה לי סבלנות לספור), 4 מפרשים חטופים, 9 נוסעים-מלחים מתפללים, 1 אישה טבועה. הסערה הזאת היא מופת של יציבות; שום דבר לא נרטב או מתנדנד. האנשים כורעים ברך כמו בכנסייה. הספינה נעוצה בין הגלים המפוחלצים ומוארת לגמרי על אף החושך שמקיף אותה. הכל כל כך ערוך ומסודר עד ששתי אצבעותיו הזקופות המתוות את הצלב נדמות לרגע כסופרות…

ואז הופיעו הספקות: ראשית, בעוד שקלרה מצילה במגע ישיר, כלומר נאחזת בחבלים הקרועים לתמיכה כשהיא מושה את הטבועים בציצית ראשם, הרי ניקולאוס מציל "בלי ידיים". יד אחת שלו תפוסה בענף של שושן צחור והאחרת מתווה את הצלב. הריחוק בולט שבעתיים על רקע תיאור הנס ב"הגדת הזהב", קובץ פופולארי של סיפורי קדושים מן המאה ה-13:

יום אחד כאשר נקלעו מספר מלחים לסכנה, התפללו כך בדמעות: "ניקולאוס, עבד האלוהים, אם אמת הדברים ששמענו עליך, הבה נדעם כעת!" מיד הופיע בפניהם מישהו בדמותו ואמר: "הנני! קראתם לי." הוא החל לעזור להם לטפל בחבלים, במפרשים ובשאר כלי הספינה ומיד חדלה הסופה לסעור. (מצוטט בספרו של אביעד קליינברג, "רגל החזיר של האח ג'ינפרו")

"הקדוש אינו מחלץ את המלחים מן הסערה 'מן הצד'," כותב קליינברג בהמשך, "הוא מפשיל שרוולים ומטפל בחבלים ובמפרשים כבקיא ורגיל".

קליינברג חוזר ומדגיש את הארציות והריאליזם של סיפורי ניקולאוס. הוא קורא לו "עושה ניסים מצליח", "פונקציונר" ו"ספק שירותים מקצועי שאינו מערב בדרך כלל ענייני דת ומוסר ביחסיו עם לקוחותיו".

זאת ועוד: לקלרה של די פאולו אין בכלל חלק גוף תחתון, לניקולאוס דווקא יש, והוא פקוק על ידי ענן שמודבק אליו בזווית משונה. ביד אחת הוא נושא אמנם את סמל הבתולין (שושן צחור) והאחרת עסוקה במחוות קודש, אבל החבל הנחשי המשתלשל ממותניו מצביע בקו ישר אל הטבועה ארוכת השיער והעירומה, כמו באיזו תוכנית מתיחות.

 ג'יובאני די פאולו, ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת, קו ישר מקצה החבל לאישה

ג'ובאני די פאולו, ניקולאוס הקדוש מציל ספינה נטרפת, קו ישיר לטבועה היפה

הסבטקסט של התמונה הזאת / התת מודע שלה / המטען הסמלי (תלוי מאיזה דלת נכנסים) הוא עוצמת הפיתוי ומצולות החטא (אפשר לצרף אותה בקלות לסדרת אנטומיה של חלום). למעשה כשמסירים מן הציור את כותרת הנס ומביטים בו בלי דעות קדומות, אפשר לחשוב שהקדוש הוא זה שפירק את הספינה במכת קרטה, בדרכו לטבועה היפהפייה. ריימונד צ'נדלר כתב פעם על איזו בלונדינית שהיא "יכולה לגרום להגמון לפרוץ ויטראז' בבעיטה". נזכרתי בו כשהסתכלתי בניקולאוס הקדוש.

פול קליי, ספינות אחרי סערה

פול קליי, ספינות אחרי סערה

ואם כבר מדברים על שברים וסערות מסודרות: במהלך כתיבת הפוסט גיליתי שסגנון מסוים של "עבודת טלאים" (קווילטינג) נקרא "סערה בים".

סערה גיאומטרית ומבויתת (שמכסה בכל זאת על מיטה). נלקח מפה. http://pratie.blogspot.co.il/2010/07/finally-finished-my-storm-at-sea-quilt.html

סערה גיאומטרית ומבויתת (שמכסה בכל זאת על מיטה). נלקח מפה.

*

עוד באותם עניינים

גברים במיצג

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

אנטומיה של חלום (או משהו כזה)

ילדה, חוה, צלובה

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מתומאס מאן עד פין-אפ גירלס

*

ולקראת פורים – מחסן התחפושות של עיר האושר  פתוח כרגיל

*

כמה הערות על "הבוהמה הביתית, פואמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ספרון של שיר אחד שכתבה אפרת מישורי "ברגע של שבר בחיי הנישואים".

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג עיגולים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג חישוקים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

*

השם, הדש

1. אוקסימרון: ביתיות ובוהמה הם עניינים סותרים. הבוהמה היא צוענית והביתיות בורגנית.

2. במרחק אות: הבוהמה נמצאת במרחק אות מן הבהמה. בהמות מבויתות דווקא יש למכביר.

3. מבטא: "הבוהמה הביתית" קרוב ל"פואמה הביתית" במבטא ערבי. על הדש כתוב שהספר נרקח מ"תערובת משפחתית מרוסקת, מתובלת ב'ביטים' מערביים דאדאיסטיים ובקולות בטן אותנטיים מן המזרח." בדף הפנימי מתורגם שם הספר לאנגלית (כמקובל) וגם לערבית (הרבה פחות מקובל). וגם שמו של מתרגם השם לערבית נזכר: אלטייב ע'אנאים.

4. אהרון שבתאי: "הבוהמה הביתית" היא מחווה משונה (פסיב-אגרסיב שכזאת) ל"פואמה הביתית" של שבתאי. יש ריבוא הבדלים אבל די בציטוט המתבקש של הבית ה14:

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

(מתוך "הפואמה הביתית", אהרון שבתאי. גם הם התגרשו בסוף)

*

22

התכווצות

לפני "הפואמה הביתית" קראתי רק את "שירים 1990-1994" הקובץ הראשון שפרסמה אפרת מישורי.

"שירים 1990-1994" היה ספר גבוה ורחב בכריכה חומה מחוספסת של נייר אריזה, ששמה של המחברת הודפס עליו באותיות ענק בעברית ובאנגלית (אבל לא בערבית, עוד לא).

"הבוהמה הביתית" הוא ספר קט ועדין. שמה של המחברת צף על תכלתו באותיות קטנות ולבנות כמו ענני קיץ.

ההתכווצות גרמה לי לחשוב על עליסה בארץ הפלאות. גם תמונת העטיפה תרמה את שלה; השולחן המצויר על הכריכה עגול כמו השולחן שעליו מצאה עליסה מפתח זעיר ובקבוקון עם פתק "שתי אותי". למשקה היה "מין טעם מעורב של עוגת דובדבן, פודינג, אננס, תרנגול הודו צלוי, טופי וטוסט חם בחמאה". כשעליסה סיימה ללגום היא התכווצה "כמו טלסקופ".

מתוך עליסה בארץ הפלאות

מתוך עליסה בארץ הפלאות (היא קצת דומה לאפרת מישורי)

בדרך כלל אני לא נמשכת לספרונים. חמידוּת עושה לי כאב שיניים. אבל הקוטן התכול של "הבוהמה הביתית" משך אותי כמו העין הכחולה הקטנה שצמחה על גבעול מורכן-רקפתי בסיפור על עץ השיער. כשהגיבור שלח יד לקטוף אותה היא פרצה בבכי. אולי זה הוואקום שבתוך הספר ששאב אותי. אולי זה קסם ההתכווצות. כי באמת באמת – מישורי היא לא משוררת קטנה וענוגה אלא משוררת פוטוריסטית שכושפה לתוך ספרון (וכמה צער נדרש כדי לחולל את הכיווץ הזה)

*

פוטוריזם או סוגריים גדולים:

מישורי היתה מאז ומתמיד משוררת פוטוריסטית (ולא איכפת לי שהיא אומרת "דאדא" על עצמה). זה קשור למודעות הטיפוגרפית לצורת המילים ולמיקומן בדף, וגם לווליום, לעתידנות רובוטית ולאנרגיה אגרסיבית (ואני אומרת את כל זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי, לבי עם הפוטוריסטים).

ב2003 יצרו אפרת מישורי והרקדנית-כוריאוגרפית ענת שמגר את "יסודות התחביר", ארבעה "שירי-תנועה". כתבתי עליהם בשעתו בקולה של המילה. אני מצטטת מן "התסריט" בהשמטות ניכרות:

1. 'נפטש'
מבוסס על השילוש נפש-נפץ-נפל ומגיע לשיבוש המכוון: נפטש (כמו קטשופ). הגוף של מישורי מתפקד כמטרונום שיורה לסירוגין את המילים האלה. הגוף של ענת מגיב אליהן ויוצא ל'ריקוד' משלו…

2. קדימה לכי על זה
משפט שלם (קדימה לכי על זה) שנפרש בהדרגה ותוך פירוק להברות (ק-ק-ק… די-די-די) המשפט נהגה במגומגם ובמאמץ מתוך מצב של כמו עצירות, וכמו מקיא-מחרבן את עצמו החוצה…

3. לבי איתך
טקסט מושר, מפורק להברות, שנפרש אף הוא לאטו, תוך חזרות והכפלות…

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תי-טי-די-טי-תי

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תך-טח-טח-טח-טח X3

וכן הלאה.

ממרח ה"נפטש" של השיר הראשון הושג על ידי פיצוץ ומעיכה. גופה של מישורי "ירה" מילים ל"ריקוד" של שמגר. ה"קדימה לכי על זה" התפרק-השתכפל-התגמגם-הקיא וחירבן את עצמו (כולל ק-ק-ק מפורש). וה"לבי איתך" מסתיים במטח של דידיטי וטח טח טח של תופים או יריות.

זה הזכיר לי את זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ שיר המלחמה שכתב ודקלם מָרִינֵטִי מראשי הפוטוריזם האיטלקי. אצל מרינטי אמנם, אין משמעות למילים, אלה סתם צלילי קרב כמו ה"פִּיוּ פִּיוּ" של ילדים. ואפילו יותר מזה נזכרתי ב"מחול מכונת היריה" שלו; אני מצטטת מן ההוראות שכתב מרינטי לרקדנית:

תנועה ראשונה – הרקדנית תחקה ברגליה (כשידיה מתוחות קדימה) את הנקישות המכניות של הטק-טק-טק-טק-טק-טק של מכונת היריה. בתנועה מהירה תציג הרקדנית שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האויב 700 מטר לפניך."

תנועה שניה – כשידיה מעוגלות בצורת גביע (האחת עמוסת ורדים לבנים, השנייה עמוסת ורדים אדומים) היא תחקה את "פריחת" האש בצאתה מקנה מכונת הירייה. הרקדנית תחזיק בין שפתיה פרח סחלב לבן ותציג שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האיויב 500 מטר לפניך."

וכן הלאה. סך הכל שש "תנועות".

ההבדל הגדול בין מרינטי למישורי, הוא שמרינטי באמת מתעניין במכונת הירייה ומתענג על יופיה האלים. הוא "משחק במלחמה" בהתלהבות של ילד קטן. גם מישורי ילדותית פה, אבל משחקי המלחמה שלה הם תחליפי כאב ודרך הישרדות, ככתוב במוטו לספר השירים הראשון שלה:

"הצלקת על חיי היא מחרבה של אמי בהגינה על חייה" (ציטוט עצמי)

6

*

בּוֹעֶטיק

גם ל"בוהמה הביתית" יש מוטו:

כל העולם הוא הוא והשירה
היא גשר צר מאד
I want you
to be boetic, not bolitic

לְמה התכוונה המשוררת, שכל העולם הוא מה שהוא, והשירה היא רק גשר צר? או שכל העולם הוא הוא (כלומר הבעל משֶׁבֶר הנישואים) ביחד עם השירה, ואילו היא (האישה) היא רק גשר צר מאד על שניהם?

ומי זה שדורש ממנה להיות פואטית ולא פוליטית, באנגלית במבטא ערבי ("ביטים מערביים + קולות בטן אותנטיים מהמזרח")? ושמא זו בכלל עברית מאונגלזת (ראו אהרון קליינפלד): בּוֹעֶטיק כלומר בעטנית (ולא בוליטיק, כלומר בולטת?). בפרטים הביוגרפיים אגב, כתוב שמישורי "חוקרת את חיי הנפש של המילים."

*

אישה-חפץ

אז ככה
אני ישנה כל לילה:
הוא חובט אותי על המזרון בניעור השמיכה מעלי
ורוכן לתת לי נשיקה

(מתוך הבית הראשון של "הבוהמה הביתית")

סקס אלים בין המזרון הנחבט והשמיכה המנוערת של הפואמה הביתית. מישורי של הספר הזה ממוזערת וחרישית, אישה מוכה שמפצירה בעצמה להיות בּוֹעֶטיק, או אולי פואטית, או שניהם בבת אחת. שמדברת בפרדוכסים במשפטים מעגליים "מפוספסים": "אני אשקר אם אומר/ שרע לי.// רע לי." או: "אני רוצה להחטף מחיי.//  הם מפריעים לי לחיות." או "אני אדונית קטנונית/ שכבולה בידי משחרר גדול." וכן הלאה והלאה.

בהתחלה נדמה היה לי שגם הספר-כחפץ הוא לגמרי מעגלי, שהדלת הקדמית זהה לדלת האחורית, ולא היא; הכיתוב כולל שם המחברת נותר זהה (בתמונת ראי) אבל השולחן הקטן של הכריכה הקדמית תפח על הכריכה האחורית כאילו לגם מהבקבוקון שכתוב עליו "שתי אותי". זה טוב או רע שהשולחן גדל? אתם מוזמנים להגיד.

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

*

עוד באותם עניינים

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

קולה של המילה

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

ובלי שום קשר – כולכם מוזמנים לתערוכת צילום:

Free to See

פליטים ומהגרי/ות עבודה בתערוכת צילומים

ספריית גן לוינסקי בשיתוף גלריית חנינא שמחים להזמין לתערוכת גמר קורס צילום CEC (Communitiy Education Center). הצילומים בתערוכה מהווים סיכום של תהליך עבודה מחצי השנה האחרונה של קבוצת סטודנטים/יות מקהילות מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. הצילומים מתעדים רגעים משמעותיים מחיי היומיום של הסטודנטים/יות בישראל. הצגת הצילומים מאפשרת לצופים/ות לחוות מציאות זו כפי שבחרו להציג אותה הצלמים, כמו שהם רואים אותה דרך עיניהם.

פתיחה: יום חמישי, 6 במרץ, בשעה 20:00 * גלריה חנינא, י.ל. פרץ 31, תל אביב
אוצרות: יעל פינקוס וליאת שחר * האירוע בפייסבוק

בלתוס, טבע דומם 1937

בלתוס, טבע דומם 1937

.

"אבל סבְתי, מה עם המחבת השחור? האם גם הוא ימות אי פעם?"

"שטויות, ילד," ענתה. "איך יכול משהו למות אם היה מת מהתחלה?"

"אבל כף הבחישה והמחבת לא מתים," אמר הילד הקטן, "אני יודע שהם לא מתים, בבוקר כשאני מתעורר אני תמיד שומע אותם מדברים."

כמה טיפשי מצדו: לפלוט כך את הסוד שנודע רק לו. כי הוא לבדו גילה, שבמשך מה שהיה אולי, הפרק הנפלא ביותר של הבוקר, השתנו הסירים והמחבתות ושאר כלי המטבח והפכו לגברים ולנשים. השכם בבוקר, כשהתעורר לפני כל האחרים, היה שומע אותם משוחחים זה עם זה בכובד ראש ובאוצר המילים המרשים היאה לכלי מטבח. ולא במקרה הזכיר קודם כל את כף הבחישה, כי כף הבחישה היא סוג של אצולה המורמת משאר הכלים; רק לעיתים רחוקות משתמשים בה, ותמיד למרק בשר, התבשיל הטעים ביותר. את רוב זמנה היא מבלה בבטלה קישוטית, כשהיא תלויה על הקיר כולה נקייה ומצוחצחת. וגם כשמסירים אותה יש לה עדיין תפקיד ייחודי וראוי לציון. ולפיכך רחש לה הילד כבוד מיוחד והרגיש שאיש אינו משתווה לכף הבחישה מלבד אשתו של מנהל האחוזה. ואילו הַסיר השחור המלא לעתים קרובות כל כך עד שפתו, שלפעמים היה קרום שרוף על רצפתו ופיח מתחתיו, הסיר השחור לא היה אלא מנהל האחוזה של מיירי שפיו תמיד גדוש בטבק. גם הוא נוטה להתרתח מדי פעם ודי ברור שיש בו אש ושהוא זקוק לבחישה מאשתו של מנהל האחוזה כדי שלא יעלה על גדותיו במהלך תפקידו. וכך גם שאר כלי הבישול: בחשיכה הם היו נהפכים לגברים ולנשים, חלקם עשירים ונכבדים, אחרים מעוטי יכולת וחשיבות; הסכינים היו כפריים מכוערים שעוררו בו פחד ותיעוב, הספלים היו נשים צעירות שמנמנות ששושנים מצוירות על סינריהן, הילד חש מעין בושה למראה השושנים האלה; ובמשך היום, בזמן הארוחות, נמנע מלגעת באנשים האלה, ובקושי לכסן את עיניו לעברם, שמא יקראו בפניו את כל מה שידע על הרפתקאותיהם. בלילות הם היו שאננים ומלאי חשיבות עצמית, ובאור היום הם היו מרושלים ומזוהמים, אורחים עלובים שיושבים ללא נוע מרוב מבוכה ומושכים בחוטמם – הוא, שזכה להתוודע אליהם בחֵירוּתם הלילית, הצטער מאד על שיעבודם באור היום.

מתוך "אנשים עצמאיים" מאת הלדור לכסנס (בתרגומי)

בעצם הכול התחיל מהציור של בלתוס שלמעלה. רציתי לכתוב על דרמת החפצים שלו, כמה לא דומם הטבע-הדומם שצייר. ונזכרתי בהלדור לכסנס.

אחת משפות האם שלי היא חפצים. הקטע שלמעלה הוא גם על ילדות ועל אמנות, אבל קשה להגיד שהוא מייצג את הספר האֶפּי והאירוני והקריר וקורע הלב, הריאליסטי עד העצם והלגמרי מיתולוגי הזה.

התוודעתי אליו לפני שנים, כשנמלטתי מקיץ תל אביבי צפוף ומיוזע. גרנו אז בקומה שלישית בלי מזגן והג'וקים היו מתעופפים לתוך הדירה כמו ציפורים. ברחתי לאיסלנד בגלל הספרות; בגלל הסאגות (למשל, וגם למשל) וגם בגלל הלדור לכסנס שהיה עדיין בחיים וכל מי שפגשתי התייחס אליו בתערובת של פמיליאריות והערצה. שני בחורים אפילו לקחו אותי לביתו, פשוט דפקנו על הדלת והוא לא יצא. אולי לא היה בבית. כפיצוי הם לקחו אותי לחממה שבה גידלו חשיש וגם למקום שבו למדו מבנאים ישישים את אומנות הבנייה בכבול.

כולם הכירו את תחנת האטום הנפלא וגם את גם הדג ישיר שתורגמו בשעתו לעברית (אף שהאחרון נקרא במקור "תקופת ברקוקוט" והאיסלנדים צחקו ברוגזה על ההתפייטות). וכולם ללא יוצא מן הכלל שאלו אם קראתי את "אנשים עצמאיים". שוב ושוב שמעתי שהתרגום לאנגלית אזל ואפשר להשיג אותו רק "בשוק השחור של ניו יורק תמורת ארבע מאות דולר", וגם מבלי להאמין הבנתי שלא כל ספר יכול להמציא על עצמו אגדה כזאת. מאז קראתי ספרים רבים ושונים של לכסנס שהיה בתקופות שונות בחייו, קתולי, סוציאליסט, אקספרסיוניסט וסוריאליסט, סתירות שמבטיחות עושר ומגוון. הייתי שמחה לו תורגמו לעברית גם אור העולם המעולה וסַלְקָה וַלְקָה כובש הלב. אבל לו נגזר עלי לקרוא רק שלושה ספרים בחיי, אחד מהם היה ללא ספק אנשים עצמאיים.

IPעוד באותם עניינים – על שפת חפצים

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על הדוממים החיים של אנדרסן

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

דניס סילק – הקדמה וכן הלאה והלאה

*

סיפורים מן הסאגות האיסלנדיות

הסיפור על האיש שהמלך אהב

הסיפור על האיש שנתן דוב לבן במתנה

וגם בשבח הכוסון

*

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

חמוטל פרידברג, בנות הדרקון, 2007 (פרט)

.
ב2007 יצא לאור החלק הראשון בטרילוגיה שלי "בנות הדרקון". מאז חלפו כמעט שבע שנים, כפי שמזכירים לי מדי פעם קוראים יקרים, ומה עם החלק השני?

לפעמים יש בתזכורות מידה מסוימת של תוכחה (סליחה, דפנה קירש, על "הקצוות הפתוחים").

אחרים, כמו ליאור, בעלה של נעמה (ככה הוא קרא לעצמו) הצחיקו אותי: "אצלנו בבית," הוא כתב לי, "יש ריטואל קבוע: מדי מספר שבועות אישתי אומרת 'נו, מתי הוא יוצא כבר' ושולחת אותי אל המחשב לבדוק מתי יצא הספר ההמשך של 'בנות הדרקון'. בכל פעם מחדש אני נאלץ לאכזב אותה ולהגיד שאת עובדת על פרוייקטים אחרים, אבל בינתיים, לא דרקון ולא יער. מתי סוף סוף אוכל לבשר לה בשורה משמחת?"

קיבלתי אפילו "בקשה, בצורת קרקס-דרקון-אינטראקטיבי-זעיר, לכרך הבא בטרילוגית בנות הדרקון". הפֶּלֶא הזה – אנימצית פלש של ילדה עם ראש דרקון שמבצעת חמישה להטוטים שונים כשמסיעים עליה את העכבר – נוצר על ידי תמר הוכשטטר עוד לפני שהכרתי אותה, לפני היות הפנקס. רציתי להעלות אותו לכאן ללא הצלחה. הנה התמונות לפחות, באדיבות תמר (שימו לב לצללים הדרמטיים, המטרייה מימין למטה זאת האש שהוא יורק).

.

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

תמר הוכשטטר, קרקס דרקון אינטראקטיבי.

.

ובכן, דפנה, ליאור, תמר, וכל האחרים שלא שכחו את בנות הדרקון:

ראשית, השלמתי את כתיבת החלק השני. הוא נקרא "אבא'לה", והוא מתרחש בשנה שבה מרתה ואמל נדדו עם מופע הדרקון, סרח רדף אחרי לילי, ונועה חזרה הביתה לתל אביב.

שנית, החלק השני מסתיים במתח גדול לאין שיעור מן הקצוות הפרומים של החלק הראשון. ובהמשך לכך החלטתי לא לפרסם אותו כעת.

שלישית, אני כותבת את החלק השלישי בכל דקה פנויה. בקצב הנוכחי הוא יושלם תוך שנה. ומכיוון שספרות זה מדיום זחלני, תעבור בטח שנה נוספת עד שהכל הכל ייצא לאור. זה נשמע רחוק אבל זה כבר כאן, בחיי.

סליחה על האיחור ותודה על הסבלנות.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו.

זה ציור מימי הביניים, אבל אם תשאלו אותי אלה הרוחות של הילדות המתות בתוך הפה שלו. לחצו להגדלה

הבלוג הזה הוא בין השאר גם יומן הקריאה המאוחר של ילדותי, ואין הרבה סיפורים שהטביעו עלי חותם (או חשפו חותם שהוטבע) לטוב ולרע, הבעיתו אותי וגרמו לי לחשוב ולדמם, כמו "הגמד חוטם" של וילהלם האוף.

התוודעתי אליו בכיתה ב' הנוראה. גרנו אז בדירה שכורה ברח' המייסדים בירושלים. הדיירים הקודמים הותירו אחריהם כמה ספרי ילדים. אני זוכרת בעיקר את "חכמי חלם" (וכמה זה בלבל והקסים אותי שקראו להם חכמים) ואת האגדות של וילהלם האוף בייחוד את "הלב הקר" ואת "הגמד חוטם".

כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

כריכת "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

זה סיפור ארוך, כמעט שישים עמודים. קשה לתקצר אותו באופן הוגן ובכל זאת אנסה:

מעשה בנער בן שתים עשרה ושמו יעקב, בנם של סנדלר חסר פרוטה ומוכרת ירקות נקייה ומסודרת. יעקב הוא נער נאה ונחמד. לפעמים הוא עוזר ללקוחות לשאת את סלי הקניות והם גומלים לו במתנות קטנות. יום אחד מגיעה לשוק ישישה מתועבת בעלת אף ארוך, צוואר מתנדנד והליכה רעועה וצולעת. היא מתחילה לרחרח ולמשמש ולמעוך ולהעליב את הסחורה של אמו. יעקב הקטן קם להגנתה. והנה ההמשך (כדאי לקרוא, לחצו להגדלה):

TEX

מעבר לחזית הרעועה שוכן ארמון מפואר שבו מתרוצצים משרתים שפנוניים לבושים בבגדים אופנתיים ונעולים בקליפות אגוז. גם המכשפה מחליפה את נעליה בקליפות אגוז, וברגע שהן נוגעות ברגליה היא משליכה את מקלה וגולשת על הרצפה. היא מושכת אחריה את יעקב בכוח אדיר ומושיבה אותו בפינה, שמה לפניו שולחן כך שאינו יכול לזוז ואומרת: "שב לך פה, כי הנה כבד המשא שהיה עליך לשאתו, כי אין ראשי האנשים קלים כלל, קלים כלל."
יעקב מוחה, הלא רק ראשי כרוב נשא, הם נקנו בדוכן של אמו, והמכשפה צוחקת ומרימה את מכסה הסל ומושכת מתוכו ראש אדם כשהיא מחזיקה בציציתו.

אחר כך היא מבשלת מרק נפלא (בעזרת סנאים לבושים בבגדים טורקיים). יעקב אוכל ונרדם, ובחלומו מפשיטה אותו הזקנה ומלבישה לו עור סנאי והוא מתחיל לעבוד אצלה. בהתחלה בצחצוח קליפות נעליים, ואז בסינון אבק שמש שממנו היא אופה את לחמה, בליקוט טל הוורדים שהיא שותה, במירוק הרצפות ובבישול. ויום אחד אחרי שבע שנים הוא מריח עשב לא מוכר שמזכיר לו את המרק הנפלא, וכבר הוא מתעטש ומתעורר על הספה בבית המכשפה. הוא לא יודע שחלפו שבע שנים, הוא מרגיש קצת אשם שהתנמנם במקום לעזור לאמו. צווארו תפוס משום מה ואפו נתקל בדברים, אבל לא מקדיש לזה יותר מדי מחשבה עד שהוא מגיע הביתה ואמו לא מזהה אותו. מתברר שכושף ונהפך לגמד נטול צוואר וארך חוטם. גם אביו הסנדלר לא מזהה אותו. הוא מציע בבדיחות הדעת, לתפור נרתיק לחוטמו, וכשהוא מגלה שהגמד המכוער מתיימר להיות בנו הוא מפליא בו את מכותיו.

זה בערך אמצע הסיפור. אחסוך מכם כרגע את פיתולי ההמשך שבו מסרב יעקב להיות פְריק לראווה. בזכות ההכשרה שקבל במטבח המכשפה הוא הופך לשף ואחרי עוד כמה תהפוכות הוא נגאל על ידי אווזה מכושפת וחוזר לזרועות הוריו.

פורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

הפורזץ של "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

אחרי שקראתי את "הגמד חוטם" התחלתי לחלום על המכשפה. היא היתה אורבת לי במרפסת הקומה השנייה של בית רגיל כדי למלא את ראשי בכרוב כבוש. לפעמים היא היתה מסתתרת באיזה מוסד, ספק קונסבטוריון ספק בית אבות. הייתי נדחפת לדלתו או נסחפת-מעופפת למרפסת שבה השקתה את העציצים, ומקיצה בדפיקות לב איומות רגע לפני הניתוח הנורא. החלום חזר בתדירות לא קבועה. לפעמים כמה פעמים באותו שבוע, לפעמים אחת לכמה חודשים. מכל הספרים האפלים והקודרים של ילדותי רק "הגמד חוטם" גרם לתגובה כזאת. זה לקח שנים – אולי שלוש, אולי חמש – עד שהסיוט נפסק. הפוסט הזה הוא ניסיון להבין באיזה עצב הוא נגע.

*

דינה קופלמן, מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. דינה תרגמה את הסיפור ואיירה אותו במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה ,dkopelman@gmail.com

מתוך "מוק הקטן", סיפור אחר של וילהלם האוף. תרגמה ואיירה דינה קופלמן במלוא הכבוד והעוצמה (ונדחתה על ידי הוצאות בטענה שהוא קודר ואפל מדי וכן הלאה). אם אתם רוצים לדעת יותר אתם מוזמנים לפנות אליה  dkopelman@gmail.com

*

"הגמד חוטם" הוא מעשה אמנות. הוא לא היה מחלחל עמוק כל כך לולא העוצמה הדימויית של וילהלם האוף. כל האירוניה שבעולם (ובחלק השני של הסיפור יש לא מעט אירוניה) לא יכולה להחריש את אנקתם של הכרובים הנמעכים בין אצבעות המכשפה, לנטרל את הנזילוּת של המציאות, את הזיקה המאגית בין המילים לעולם: רגע אחד יעקב חושש שראשה של המכשפה ינשור מצווארה הדק אל סל הכרובים, ברגע השני הכרובים מתחלפים בראשים, וברגע השלישי כבר אין ליעקב עצמו צוואר.

מה שמייחד את הסיוט של האוף (בין השאר) הוא הביתיות שלו. ראשי האנשים מבליחים רק לרגע, אבל ככלל לא מדובר במכשפה של הנזל וגרטל או של בת הים הקטנה. היא גרה בבית נקי ומצוחצח, משרתים אותה ארנבים וסנאים בתחפושות עליזות (בניגוד לשרצים מסורתיים כמו קרפדות ועטלפים). היא לא מפטמת את יעקב כדי לטרוף אותו. להפך: היא מלמדת אותו לבשל. כשהיא מחליקה על קליפות האגוז, זאת ספק מעידה מפוארת ספק בלט על הקרח שבו היא גוררת את הפרטנר שלה יעקב ומעמידה אותו בפינה. ואז היא חוסמת את מנוסתו – לא בפקעת נחשים או בחרב מתהפכת, אלא בשולחן.

אולי כבר הבנתם לאן אני חותרת, ובכל מקרה אגיד זאת במפורש. במישור הגלוי, הדבר הנורא ביותר בסיפור היה שיתוף הפעולה בין האם למכשפה. אף שהאם מבועתת ולבה מבשר רעות היא מאלצת את בנה להתלוות למכשפה, וכשהוא משלם את המחיר ונהפך לגמד מכוער היא מתכחשת לו.

אבל מבלי לבטל את מה שנאמר (התת מודע אינו מכיר בסתירות, וגו') המכשפה היא גם השיקוף המזוקק והמוקצן של האם: האם מתוארת כנקייה ומסודרת וביתה של המכשפה ממורק עד כדי החלקה. הירקות שלה עולים על הירקות היפים של האם. כבר הזכרתי את המשרתים המפתיעים – דיסני היה מלהק אותם לשירות של פֵיה. וגם הדייטה שלה – טל ורדים ואבק שמש – מאד לא אופיינית למכשפה. והאוף לא מסתפק באם, גם האב מיוצג: בתחילת הסיפור הוא מתואר כסנדלר כה עני שאין לו כסף לקנות עור לנעליים. בבית המכשפה כולם נועלים קליפות אגוז, יש דגש שלם על העניין הזה.

ובשורה התחתונה, זה כמו בהערה של רוברט דרנטון על כיפה אדומה: "בחסכנות המוסרית של הנפש, יכולות אמהות לשמש סבתות, והבתים משני צדי היער הם למעשה אותו הבית עצמו." ובתרגום ל"גמד חוטם": האם היא המכשפה והבתים המטים לנפול בשני קצות העיר הם אותו בית עצמו.

אם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall

האם המתכחשת מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר: Bertall

הערת ביניים:
אצל טובה ינסון יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.
"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.
כל כך יפה כתבה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות. (מתוך הפוסט הזה).

מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון

מומינטרול המכושף, רק אמא שלו מזהה אותו. איירה באהבה טובה ינסון

*

יעקב הוא ילד טוב ונאמן. הוא מגן על אמו מהוונדליזם של המכשפה. הוא דואג שיאסרו אותה בגלל הראש בסל. כשהוא מתעורר אחרי שבע שנים הוא נוזף בעצמו שהתנמנם במקום לעזור לה. והוא משלם מחיר על צייתנותו, הוא משתנה עד כדי כך שאפילו הוריו לא מזהים אותו.

*

מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט של זאב אנגלמייר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו). http://fiftybyseventy.net/?p=2077

מתוך "היה ילד טוב" גרסה עברית חינוכית שבה הופך יעקב הגרמני לזכריה הילד הירושלמי התימני. עוד על העיבוד האקסטרימי הזה בפוסט הזה של זאב אנגלמייר (שחושב אותו בטעות לגרסה של פינוקיו).

*

גם אני הייתי ילדה טובה כמו יעקב וכמוהו הסתובבתי תמיד בתחושת אשמה. הייתי מוכנה לעשות הרבה כדי לזכות בשבחים ואהבה. "הגמד חוטם" הזהיר אותי (לעולם לא מוקדם מדי) מפיתויי הציות ונשיאת החן. הוא חשף את הפחד שלי להימחק ולהפוך לראש כרוב. על אף הסיוטים מעולם לא התחרטתי על קריאתו. כבר בתוך ילדה הרגשתי, בלי יותר מדי מילים, שהסיפור נוגע במשהו משמעותי, שהוא מגלה לי משהו חשוב על העולם ועל עצמי. לפעמים יש משהו מכאיב בלגלות את עצמך. אבל הכאב הזה הוא לא רק חוסם אלא גם פותח ומציל.

יעקב אינו חדל להתגעגע להוריו. זה שיגע אותי. למה הוא רוצה לחזור אל ההורים שהסגירו אותו למכשפה? "הסוף הטוב" של הסיפור עורר בי קוצר רוח מכאיב. הוא לא פתר שום בעיה: ההורים שמחו בצעיר היפה והעשיר שחזר אליהם. הם לא התביישו בהתנהגותם ולא התנצלו על עיוורונם. לא החשבתי את הסוף הזה, אבל עכשיו שהתבגרתי אני רואה בו צדדים נוספים. אני מבינה (אולי) שההורים לא היו לגמרי רעים, שיחד עם הדיכוי הם נתנו לו גם כוחות לרפא את עצמו. ואולי אני מדברת על עצמי. בעזרת הבישול שלמד מן המכשפה הוא הגיע אל העשב הגואל. תחילה העיר אותו העשב מחלומו וגילה לו שהוא גמד מכוער, ואחר כך גם החזיר לו את עצמו.

אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

אבולוציה הפוכה, מתוך "הגמד חוטם" מאת וילהלם האוף, אייר מוריס סנדק

*

והערה לסיום

וילהלם האוף, כפי שגיליתי בזמן הכתיבה, מת בגיל 25 מטיפוס. אני יכולה רק לדמיין לאן הוא היה מגיע לו חי עד זקנה ושיבה או אפילו עד שנות הארבעים כמו א. ת. א. הופמן. פעם, בעקבות איזה פוסט, שלח לי רועי כנען (איש שאני לא מכירה) את תרגומו ל"צאכס הקטן הנקרא צינובר" של א. ת. א. הופמן. התכתבנו קצת על הכפלות והשתקפויות, על הצד האפל והמבעית של הקסם והצחוק. יש הרבה זיקות בין הופמן להאוף אבל לא הייתי מזכירה את צאכס לולא ההקדשה המופיעה בפתח הסיפור:

התרגום מוקדש להורי, שמעולם לא בקשו למסור אותי לפיחלוץ.

*

הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger

הגמד חוטם מאת וילהלם האוף, איירה בעצב עמוק lisbeth zwerger

*

עוד באותם עניינים

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין

צרחות של דגים, על נסיכה צעצוע מאת מרי דה מורגן

בדיוק כפי שזכרתי – על עיבוד מוקדם לילדה אילת מאת קדיה מולודובסקי

ילדה, חוה, צלובה

פרוייקט מרי דה מורגן

הילדים שרצו לקרוא

ואם כבר מדברים על "הגמד חוטם" איך אפשר בלי דודה יודית שגזרה את האפים שלה מכל התמונות באלבום

*

אמנות היא בין השאר, מציאת הכלי המדויק לכאב, כזה שמאפשר להחזיק בו מבלי שישרוף, להתבונן בו, להתרחק ממנו ולצלול לתוכו באותה נשימה. המתח הזה בין הכאוס של הרגש לסדר של הצורה.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)

רוחיר ון דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)

אחרי אינספור צליבות הדיפטיך הזה של ון דר ויידן (1400-1464) בכל זאת תפס אותי בהפתעה. נתקלתי בו לפני שנים, במוזיאון לאמנות בפילדלפיה ולא הצלחתי להינתק. לא האמנתי שצוייר במאה החמש עשרה.

כדי להבין עד כמה התמונה חריגה די להשוותה להורדה מהצלב שוַן דר ויידן עצמו צייר יותר מעשרים שנה קודם לכן.

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435

שתי הסצנות מתרחשות בשעה שהיא לא יום ולא לילה – השמיים שחורים אבל הדמויות מוארות היטב. שתיהן מתרחשות בצמוד לקיר, אותם צלבים נטועים באותה קרקע סלעית מכוסה בפלומה דקה של עשב או טחבים, שעליה מוטלות עצם וגולגולת. אבל המשותף רק מבליט את ההבדל בין הצפיפות ועושר הפרטים של התמונה המוקדמת לבין הריק החשוף של הצליבה המאוחרת.

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)

רוחיר ון דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)

למעלה תקריב של חלק מההורדה. שימו לב לדוגמאות, לקישוטים, למרקמים השונים; לבטנת הפרווה, לגרביונים ונעלי הבובה של יוסף הרמתי, לעשבי הבר הדקים הצומחים ליד העצם. לעומת כל זה הצליבה של 1460 היא כמו חוברת צביעה לפעוטות: משטחים גדולים של צבע אחיד. שום קישוטים, ניחומים והסחות דעת. נזר-הקוצים והשיער הם רצף אחד עם החום-כהה של הצלב. אפור, שחור, ירקרק, חום ואדום עז. התכלת והוורוד של בגדי יוחנן ומריה דהויים עד כדי וריאציות על צבע הגוף והעצם, צבעי לווין של הבד הלבן העוטף את אזור החלציים.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט, אותו חום)

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט)

במבט נוסף מתברר שהקיר אינו יצוק או מטוייח אלא מסורג בקווים ישרים של לבֵנים. באריגים האדומים נותרו סימנים של קיפול מדוקדק. בכל הקווים המאוזנים והמאונכים האלה מהדהד הצלב. ועוד לא אמרנו כלום על הצלב הגדול החולש על כל התמונה, כשכרכוב החומה מצטלב בקו המפריד בין חלקי הדיפטיך.

הזרימה של אזור החלציים מטעה, הקצוות המתנפנפים משלימים את קו הזרועות של הצלוב למין איקס שמשפד אותו, ומצטלב גם עם האלכסון שבו מריה גולשת לגולגולת (ויוחנן לא מצליח לבלום אותה). מסגרת הדיפטיך "חותכת" את כנף שמלתה. נטיית ראשה מצטלבת עם נטיית ראשו של בנה, וכן הלאה. הקומפוזיציה כולה מורכבת מאיקסים וצלבים מפורשים ומובלעים.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים

מורי ורבי יוסף הירש אמר שצהוב זה הצבע של החיים. אבל אין צהוב בצליבה הזאת, ואין זהב. הדמויות קרובות לקיר עד כדי תבליט וכמעט מסומרות אליו. וברקע האדום העז והבהיר  שאי אפשר להסיט עין ממנו, כאב מקופל שנפרש וכמו מרחיב עשרת מונים את החוטים הדקיקים של הדם.

זה לא האדום של "תיאטרון הלחם והבובה" שכולו העצמה של זעקת הסובל, העולם כולו הוא תיבת תהודה שלה. וגם לא האדום של הצליבות האקספרסיוניסטיות של פרנסיס בייקון (אף שבייקון הושפע מן האדום של ון דר ויידן מן הסתם).

"תיאטרון הלחם והבובה" (מתוך מופע מחאה כנראה, על הדיכוי הצבאי באל סלבדור).

"תיאטרון הלחם והבובה" (מתוך מופע מחאה כנראה, על הדיכוי הצבאי באל סלבדור).

פרנסיס בייקון, צליבה, 1965

פרנסיס בייקון, צליבה, 1965 (לחצו להגדלה)

המבט הקליני של ון דר ויידן לא מפלה בין המסמר שמחבר את בסיס הצלב לאדמה לבין פניהם העצובים של האנשים. יוחנן ומריה תחומים במסגרת נפרדת. רק כנף בגדה של האם משתרבב לטריטוריה של בנה (אפילו לא כדי שמיכי של חמלה). זו צליבה כפולה ומכופלת, ריאליסטית עד כדי צינה ובו בזמן מופשטת במין תיאטרון מודרניסטי ללא אלוהים.

הכי קרוב לזה אינגמר ברגמן של זעקות ולחישות. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתי בת שבע עשרה. בכיתי כל הלילה מהמועקה, מהכאב. אחר כך לימדתי את הסרט כחלק מסדנא על צבע ורגש. הנה הטריילר שלו. האדום מעט חיוור ועדיין נותן מושג (זה רק שתי דקות, ממש כדאי).

"זעקות ולחישות" הוא סרט אדום, עם קצת לבן שמתחלף לעתים בשחור. השימוש בצבעים גורר את הסרט לגבול המופשט. האדום, כמו אצל ואן דר ויידן, עז אבל גם גרפי ותָחום בנוקשות, ממוסגר על ידי משקופים לבנים שלא מניחים לו לזרום ולהתפרץ. רק עכשיו, בזכות ון דר ויידן, פתאום שמתי לב עד כמה "זעקות ולחישות" גדוש בדיפטיכונים וטריפטיכונים, בדימויים נוצריים של חמלה וצליבה, פייטות ומטפחות ורוניקה.

פייטה מתוך "זעקות ולחישות" אינגמר ברגמן, היישר לרשימת הפייטות==

פייטה מתוך "זעקות ולחישות" אינגמר ברגמן, היישר לרשימת הפייטות

ואחרי כל האדום הזה, רק תארו לכם איזו רווחה זאת בסוף הסרט, כשמגיע הירוק.

מתוך "זעקות ולחישות", אינגמר ברגמן

מתוך "זעקות ולחישות", אינגמר ברגמן

*

עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בואי אמא

על הלובן של התפוז המכני

כחול הוא צבע שערך הצהוב

הצבעים של טרנטינו (על כלבי אשמורת)

ועוד

*

ובלי שום קשר, שתי הודעות:

קייג', אקונצ'י, ועוד ביום שלישי הקרוב, 4.2.14
בשעה 20:00, אמניות הקול ענת פיק ואתי בן-זקן במופע קולי ובו יצירות סאונד-טקסט עפ"י טקסטים מאת ויטו אקונצ'י, ג'ון קייג', דיק היגינס וטקסטים מקוריים.
בשעה 20:30, האמנית גבריאל נויהאוס תציג את "יפה" – מיצג בן רבע שעה שבו היא מרכיבה דמויות נשיות מקיפולי נייר.

מספר המקומות מוגבל, דמי כניסה 30 ש"ח, לפרטים: ציפי אדר, מוזיאון בית ראובן, ביאליק 14 תל אביב 054-5584810

*

ולמי שעוד לא ראה את מיטל רז וקרן דמבינסקי  – שני מופעים קצרים של תיאטרון נונסנס מלבב לילדים ומבוגרים כאחד!
הסיפור על דומי ודומה, עובר שם סוס
בתיאטרון הידית בפרדס חנה - יום שלישי ה-4.2  ב 17:00 כרטיסים לידית 077-5301381 (מבוגרים חינם)
בתיאטרון החנות בתל אביב בשבת ה-8.2 ב 11:00 – לרכישת כרטיסים בחנות   עדכון: אזלו הכרטיסים להופעה בשבת ב11:00 אם רציתם לבוא – התקשרו למיטל וקרן 0544-611492  יתכן שתפתח הצגה נוספת ב12:00

*

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 619 שכבר עוקבים אחריו