Feeds:
רשומות
תגובות

ABA

כבר כתבתי כאן פעם איך התחלתי לפקפק בקיומו של "סיפור הנסיך המשותק" וכבר חשבתי שחלמתי אותו, ופתאום גיליתי את הסיפור ממש בתחילת הגרסה המלאה של "אלף לילה ולילה" (בכרך הראשון מתוך 30). והוא היה בדיוק כמו שזכרתי: צבעוני ומסתורי וחנוק ומלא חיים ואושר, ממיר את הפחדים הכי גדולים שלי בדימויים עוצרי נשימה. אני זוכרת שקראתי לאט כדי לא לבזבז, ואז בעיצומו של הלילה התשיעי כשמסתיים "סיפור הנסיך המשותק", שהרזד מצהירה:

ואולם אין זה נפלא יותר ממה שאירע לסַבָּל.

אני זוכרת שצחקתי כשקראתי את ההבטחה הזאת. צחוק של אי אמון ושמחה. ובעודי צוחקת התחלתי לקרוא את "סיפור הסבל ושלוש העלמות".

הוא נפתח בסבל רווק (כך כתוב במפורש) שנשען על הארגז שלו בשוק של בגדד וממתין ללקוחות. אישה יפהפייה והדורה ניגשת אליו ומורה לו ללכת אחריה והסבל המאושר מברך את מזלו. כמה עמודים דחוסים מוקדשים לשופינג של פירות ופרחים, דברי מתיקה, בשרים, בשמים והשד יודע מה עוד. כשהארגז עולה על גדותיו הם מגיעים לארמון. האישה המסתורית נוקשת בדלת שנפתחת על ידי יפהפייה רמת קומה המתוארת לפרטי פרטים (עד לטבורה "שיכול להכיל אוקיה של משחת לובן-יבה" (!). הסבל לא יודע את נפשו, וכבר צצה יפהפייה שלישית, וכל השלוש (המכוּנות, עקרת הבית, השוערת, והעלמה) פורקות את משאו ומשלמות לו בנדיבות. ואחרי משא ומתן הן מסכימות שיישאר, בתנאי שיציית ולא ישאל שאלות (זה חרוט גם על השער במי זהב: "אל תשיח במה שלא מעניינך, שלא תשמע מה שלא יהיה לרצונך"). במרכז הארמון יש אולם עם בריכה ומשתה נערך על שפתה.

"סיפור הסבל ושלוש העלמות" מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974) אצל פאזוליני הסצנה כמעט אגבית, עדינה וכמעט מלנכולית על אף הצחקוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

"סיפור הסבל ושלוש העלמות", מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974). אצל פאזוליני יש בסצנה משהו אגבי, עדין וכמעט מלנכולי על אף הצחוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

אני מצטטת מתרגומו המלבב של יוסף יואל ריבלין (אביו של נשיאנו):

"…לא פסקו לשתות והסבל ביניהן. היו מרקדות ומשחקות ומזמרות זמירות ושירים ושירי לעג. התחיל הסבל מתעסק איתן, נושק ונושך, מלטף ומגפף ומלפף אותן ועושה כל מיני תעתועים. היתה האחת תוחבת תופינים לתוך פיו והשנייה מלטפתו; זו מטפחת לו על גבי לחייו וזו מטילה פרח כלפיו, והיה מתמוגג בתוכן מתענוג, מתמוגג, כאילו היה שוכן בגן עדן עם הבתולות שחורות העין.

… כשגברה עליהן השכרות קמה השוערת ופשטה שמלותיה, עד שעמדה ערומה ועריה. פרעה שערה ונפל על גווה כמסך, והטילה עצמה לתוך הבריכה. שחקה במים וצללה כברווז וזוררה. נטלה מן המים לתוך פיה וזרקה אותם על הסבל. אחר כך רחצה את אבריה ובין ירכותיה. קפצה ועלתה מן המים, והטילה עצמה בחיק הסבל, ואמרה כשהיא מראה על חיקה: "אדוני, מה שֵׁם זה?" אמר: "רחמך." אמרה: "כיצד? כלום אי אתה מתבייש?" תפסה בצווארו וטפחה לו עליו."

והסבל ממשיך ומנחש: פַרְג' שלך, כּוּס שלך, זֻנבּוּר, וכן הלאה, ובכל פעם שהוא טועה מכות אותו כל השלוש, "עד שצבה צווארו מן הטפיחות, ושמו אותו בזה מטרה לצחוקן. אמר להן: "ומה כינוי אתן מכנות אותו?" אמרה העלמה: "דינדנה של אמיץ הלב." אמר הסבל: "תודה לאל שניצלתי. דינדנה של אמיץ הלב."

הם חוזרים לשתות, ועד מהרה מתפשטת גם השנייה וקופצת למים ויוצאת ונשכבת בחיק הסבל, ורומזת "על בית סתרים שלה" ושואלת, "אור עיני, מה שם זה?" והוא שוב מנחש וטועה. בצר לו הוא מנסה שוב ושוב את ה"דינדנה של אמיץ הלב", אבל זאת לא התשובה הנכונה, והן ממשיכות להתגלגל מצחוק ולהכות עד שהוא אומר: "אחיותי, ומה שמו?" "השׂוּמְשָׂם הקלוף," הן עונות, וארבעתם חוזרים לשתות עד שקמה השלישית והיפה מכולן, והסבל משפשף את עורפו המסכן ואומר: "עורפי וכתפותי, בידך אלוהים אפקיר אותם." וגם היא מתרחצת ומתיישבת בחיקו "ורמזה על אותו מקום ואמרה: "אדונדוני, מה הוא זה?" והסבל כמובן מנחש וטועה וסופג עד שלבסוף הוא נכנע ושואל, ונענה: "מלונו של אבו מנצור".

ואז קם הסבל עצמו ומתפשט ומתרחץ בדיוק כמותן, ונשכב בחיקן המשולש ומצביע על אברו ושואל מה שמו. והן מתפקעות מצחוק ומנחשות וטועות וחוטפות נשיכות וחיבוקים. באמצע הסצנה הזאת שהרזד משתתקת, כי נגמר הלילה, וכמובן ששהריאר לא מוציא אותה להורג. ולמחרת, כשהסיפור מתחדש, מתברר שהזין של הסבל הוא הפֶּרֶד שפולש לדינדנה (אחו) של אמיץ הלב, "השומשם הקלוף מאכלו, ובמלון אבו מנצור יבלה לילו." וכולם צוחקים עד שהם נופלים על גבם.

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני אעצור פה, אף שזו רק פתיחת הסיפור. תיכף יתדפקו על הדלת שלושה קבצנים פרסים שזקניהם ושער ראשם וגבותיהם מגולחים ושלושתם עוורים בעינם השמאלית, ואחריהם יגיעו גם הכליף והמשנה שלו מחופשים לסוחרים מטבריה (כן, טבריה!), והסיפור יסתעף ויתרחק משמחת הפתיחה.

יש משהו שמח בסקס של "אלף לילה ולילה", לא מתחסד ולא פוריטני ולא רציני עד מוות (מכה בפני עצמה). זה לא כל כך פשוט כמובן; לפניו ומאחוריו ומשני צדדיו של הסקס השמח הזה יש תועפות של כעס ועצב וכאב; התשוקה הפרועה של שלוש נשים אחרות (שתי מלכות בוגדות וחטופה אחת עם אובססיית נקם) היא שמניעה את סיפור המסגרת ומספקת לו דלק עלילתי ורגשי לאלף לילות. ובמחשבה נוספת – אפילו החטופה מסיפור המסגרת שאונסת את שני המלכים ומסובבת על אצבעה מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות, כמספר הגברים שאיתם הצמיחה קרניים לשד, נשמעת לי פתאום כמו אנבל צ'ונג על כל מה שמשתמע מזה.

גם לשלוש המתרחצות יש סודות כבדים שייחשפו בהמשך. אבל זה לא פוגע בחיות, בחושניות ובתשוקת המשחק המשותפת לכולם: לעלמות, לסבל ולמספרת. ותשוקת המשחק מחזירה אותי לצורה, שאינה מכזיבה (אותי, לפחות) אף פעם.

בחממה של תיאטרון הקרון אנחנו עוסקים עכשיו במבנים סיפוריים, ביחוד במבנים סדרתיים שנפוצים מאד בספרי ילדים, בזכות האיזון המענג בין הצפוי (האלמנט החזרתי בסדרה) והמפתיע. ולפנטזיה האירוטית של הסבל ושלוש העלמות יש מבנה סדרתי מושלם עם סוף פיוטי ומצחיק, מבריק כמו פתרון חידה; כל מה ש"תלוי על הקיר" במערכה הראשונה, מתחבר במערכה האחרונה לתמונה מפתיעה וצפויה (בדיעבד) כאחד.

אני אוהבת צורות, תמיד אהבתי. וזה מרגש אותי, הסובלנות והגמישות והעוצמה והניטרליות של הצורה שלא מפלה בין מזרח למערב, שיכולה להכיל פנטזיה אירוטית ושיר ילדים באותו חן. כי מבחינת המבנה, סיפור הסבל ושלוש העלמות כמעט זהה לשיר הילדים הידוע מ"אמא אווזה":

אילו כל הימים היו ים אחד
איזה ים גדול זה היה!
אילו כל העצים היו עץ אחד
איזה עץ גדול זה היה!
אילו כל הגרזנים היו גרזן אחד
איזה גרזן גדול זה היה!
אילו כל האנשים היו לאיש אחד
איזה איש גדול זה היה!

ואילו לקח האיש הגדול
את הגרזן הגדול
וכרת את העץ הגדול
אל תוך הים הגדול -

איזה בום גדול זה היה!

(תרגם אורי סלע)

*

עוד בסביבה

היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג (חלק ראשון) לחלק השני

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

"זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני" על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

בפנטזיות שלי אני גבר

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

*

מוקדש באהבה (ובקריאה למרד) לכל המאיירות והמאיירים

*

"מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות."
"הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!"

"טוב," אמר הדובון, "אבל אנחנו הרי בעלי זנבות אנחנו. עלינו לעשות משהו."

(מתוך "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס)

מי שקרא את "המסע אל האי אולי" יודע שבלבו של הספר (או שמא בזנבו – האם לספרים יש לבבות או זנבות?) נמצאת בין השאר, סוגיית הזנבות והלבבות: הזנבות על פי "המסע אל האי אולי" הם הלב הרגשי הגלוי והמדבר בעד עצמו של בעלי החיים, בעוד שהלב האנושי חבוי בתוך הגוף ועצם קיומו מוטל בספק וטעון הוכחה.

מן רשימה שהקדשתי לאיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי" נשמט הפרט הראשון שמשך את תשומת לבי. הוא מופיע בכמה איורים. למשל כאן:

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

.

מה "לא בסדר" בתמונה הזאת? טוב, כבר נתתי רמז עבה ומכופל – לקוּץ הדוב אין זנב.

כשהזכרתי את זה באוזני בתיה קולטון (לא כבקורת, זה ריתק וריגש אותי כפי שתיכף אסביר) היא החווירה כאילו גיליתי גופה בחדר האמבטיה שלה. ומיד התגוננה ומנתה איורים שציירה מחדש בשם הנאמנות לטקסט. ובכלל, מלבד אלישבע, קוּץ הוא הדמות האהובה עליה ביותר בספר, הוא צוייר בדמות "דובי גוסטבו" של ילדותה, אמרה, והוסיפה עוד כהנה אבחנות על האנטומיה של דובי צעצוע. היא דיברה במהירות ונראתה אשמה כאילו עברה על אחד מעשרת הדברות של אומת האיור.

היא עשתה את זה לא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

הרשימה הזאת לא נועדה להגן על בתיה קולטון. הזנב האבוד של קוּץ הוא רק משל וטריגר למחשבות על איור בכלל ועל איור עכשווי בפרט. הן רבות מכדי להידחס לפוסט אחד. זאת ההתחלה.

ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

איור: ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

לדובים קלסיים אין זנב (ראו את פו למעלה). במקרים המעטים שהמעצבים התעקשו להצמיד להם אחד זה נראה זר ואפילו מגונה. מרים ילן שטקליס שכחה או התעלמה מזה; זה שיבש לה את התזה היפה (באמת יפה) על "מותר הבהמה מן האדם".

אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא איך משפיעה סתירה כזאת על הקריאה, הגילוי שלקוּץ המדבר גבוהה על מותר הזנבות אין בכלל זנב. אני יכולה להעיד על מה שקרה לי: קוּץ נהפך לדמות מורכבת. טוב הלב שלו נותר בעינו, אבל הוא נהיה גם קצת מגוחך. הדוגמטיות שלו בלטה פתאום לעין, ההתהדרות במשהו שאולי היה פעם במקור לאבות אבותיו (עם הסגולה של הדובים החיים) ובמשך הזמן נשר מבלי שיבחין בכך. הפער ערער על תקפותם האוטומטית של סממנים חיצוניים; טוב הלב של קוּץ כמו של אמא של דני, אינו נגזר מזנבם אלא מהתנהגותם. ולקינוח חשבתי קצת, כל הפוסל במומו פוסל.

ובשורה התחתונה, הפער בין הטקסט לאיור מוסיף עומק ומורכבות. זה אחד הדברים שהופכים את האיור לראוי לטקסט, שהוא עמוק ומורכב על אף פשטותו כפי שהראה עמוס נוי.

מילת הגנאי האולטימטיבית בעולם האמנות היא "אילוסטרטיבי". להגיד "אילוסטרטיבי" זה כמו לומר "חסר כל עומק ומורכבות". בתרגום לעברית אילוסטרטיבי זה איורי, אבל זה לא חל על האיורים ככלל אלא בדיוק על התפיסה (המיושנת, ועל כך בהמשך הסדרה) הזאת שהאיור צריך להיות אחד לאחד עם הטקסט, ולפעמים – כשהסופר חי, זה גם אחד לאחד עם מה שלא כתב, רק ראה בעיני רוחו. ואני תוהה כמה חזק הציווי הזה שנאכף על ידי סופרים ועורכים וגם על ידי המאיירים עצמם, שהפנימו את הדיכוי. מתי הם ימרדו?

אומרים שילדים הם פשטנים, שהם לא מסוגלים להבחין במורכבות. ובו בזמן מתעלמים מן המאמצים שמשקיעים בלשכנע אותם שהעולם פשוט. כל מיני סוגים של מאמצים, בין השאר בחפיפה בין האיורים לטקסט. זה מוצג כערך חיובי: "נאמנות לטקסט", אבל בעיני זה דומה יותר ל"תיאום עדויות" שמשבש את הצדק והאמת.

כבר כתבתי כאן על "שירים לעמליה", איזה אושר גרמו לי הסתירות הקטנות בין הטקסט לאיור. המחברת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת "זכרה" את זה קצת אחרת.

העולם הוא מקום מורכב ומלא פערים – בין מה שאנשים מצהירים למה שהם עושים, בין האופן שבו הם רואים דברים, ובכלל – איפה שיש אנשים יש הפתעות, טובות ורעות. זאת לא רק תובנה בוגרת. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בתור ילדה (על אף הפשטנות שיוחסה לי). הרומן שלי "טבע דומם" נפתח בזיכרון מכונן מגן הילדים:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
זה קרה בבת אחת; הַפְּליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

אני לא יכולה כמובן לדעת מה הייתי חושבת על קוּץ של קולטון בילדותי. נדמה לי שהייתי שמה לב, שהייתי חושבת על זה, שהייתי מרגישה באותנטיות, בהדהוד שמתחת לסתירה.

ואי אפשר לסיים הפעם בלי הסיפור הטאואיסטי המופיע בפתח הרימו את קורת הגג, נגרים של ג'יי. די. סלינג'ר.

הדוכס מוּ מסין אמר לפּוֹ-לוֹ: "אתה כבר בא בימים. האם יש במשפחתך אדם שאוכל להעסיקו כאחראי על סוסי במקומך?" ענה פו-לו: סוס טוב ייבחר על פי מבנהו הכללי ומראהו, אבל סוס עילאי – כזה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר עקבות – הוא משהו חולף וערטילאי, חמקמק כאוויר פסגות. כשרונותיהם של בני מצויים בדרך כלל במישור נמוך יותר: הם מסוגלים להבחין בסוס טוב הנקרה בדרכם, אבל לא בסוס עילאי. אבל יש לי חבר בשם צ'יו-פאנג קאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובענייני סוסים, חוכמתו אינה נופלת משלי, אנא קרא לו."
הדוכס מו עשה כן, ואחר כך שלח את האיש לחפש סוס. כעבור שלושה חודשים הוא שב מדרכו ובישר שמצא סוס. "הוא נמצא עתה בשאצ'יו," הוסיף. "איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס. "הו, זוהי סוסה אפורה," היתה התשובה. אבל כשמישהו נשלח להביאה היא התגלתה כסיח שחור כפחם! מאוכזב מאד, שלח הדוכס לקרוא לפו-לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "שאותו שלחתי לחפש לי סוס, בלבל לגמרי את כל העניין. הוא אינו מסוגל אפילו להבחין בצבעו של בעל חיים או במינו! מה הוא כבר יכול לדעת על סוסים?" פו-לו פלט אנחה של שביעות רצון. "עד כדי כך הוא הגיע?" קרא. "אם כך הוא עולה עלי עשרת מונים. אין מה להשוות בינינו. הוא קאו, רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם לב לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. הוא כל כך מרוכז בתכונות הפנימיות שהוא אינו מבחין בחיצוניות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון הוא שיפוטו של קאו בסוסים, עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים." כאשר הגיע הסוס הוא אכן התגלה כבעל חיים עילאי.

דבורה בטרפילד, סוס

דבורה בטרפילד, סוס

.

טוב, מאייר לא צריך לבחור סוסים לדוכס. די שיהיה נאמן לעצמו, שלא יתבטל בפני הטקסט אלא ישוחח איתו.

ואתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.

*

עוד באותם עניינים

יש לי משהו עם אוטיסטים

על גורילה של אנתוני בראון (תמיד שואלים אותי אם הוא התכוון, אבל זה לא משנה. מודעות היא בסך הכל פיגומים לאינטואיציה)

איורי נפש – תמצית האמנות

האיור הלא מתאים (שוב בתיה קולטון, הפעם בכוונה)

*

וחשוב חשוב מאד! בואו בהמוניכם, וגם שתפו והפיצו והזמינו!

המכירה השנתית של ספריית גן לוינסקי נמשכת עד שבת ב- 17:00.
המכירה מאפשרת את קיומה של הספרייה והמשך פעילותה בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב לשנה נוספת.
מעל – 200 עבודות נפלאות של אמנים נפלאים, בינהם/ן: סיגלית לנדאו, ציבי גבע, איציק לבנה, אביטל כנעני, דוד עדיקא, Klone, מתן בן טולילה, גלעד רטמן, ארז ישראלי ועוד רבים טובים במחיר מציאה!
אנחנו מתארחים השנה בגלריית P8 שנמצאת ברחוב יהודה הלוי 79 (בחצר האחורית של הבניין, מאחורי הדלייקטסיין). שעות הפתיחה הן בין 11:00 ל- 17:00.
הזמנה מעודכן 3.12*

זמן המיצג הוא זמן השעמום. זה קשור לאתיקה שלו, לאנטי מסחריות. "לשעמם" בניגוד ל"להקסים", "להזנות", "ללחוץ על בלוטות ההזדהות". עד כדי כך שאפשר להשתמש בשעמום כמדד: אם זה לא "משעמם" זה לא מיצג. השעמום הגלוי של המיצג הוא ההפך הגמור מהשעמום הבידורי של הטלוויזיה. המיצג אינו מחזר אחרי הקהל (הנוטה לפרש את השעמום כקוצר יד אמנותי או כזלזול – למה שאטרח להקשיב למי שלא טורח לעניין אותי). הוא מטיל את הצופה אל לבו של מרחב עצום וריק עם גרעין של רעיון, ומזמין אותו לחשוב עליו בזמן שהוא משתעמם, להפוך אותו לכל הכוונים, למדוד אותו על עצמו, להשתמש בו.

(מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ולמה נזכרתי פתאום? בגלל "הרמת מסך" 2014.

"הרמת מסך" הוא פסטיבל שנועד להצמיח אמנים בתחום המחול. השנה מלאו לו 25 שנה ובזכות המנהל האמנותי איציק ג'ולי הוא נטה – כל כך חזק עד שכמעט התהפך – אל עולם המיצג.

מיצג זה לא על סיפוקים מיידיים (מיידיות בכלל אינה סמן של איכות). ויש הבדל עצום בין שיעמום לטווח קצר לבין שעמום לטווח ארוך.

ראיתי את רוב העבודות (למעט מיכל סממה, מאיה וינברג ומעבדת המחקר של ארקדי זיידס וטליה דה פריס שהחמצתי לצערי). היה שווה. וביתר פירוט:

*
"כי מה" מאת שני גרנות ונבו רומנו

תשעת הילדים שנמצאים על הבמה הם לא רק המבצעים של "כי מה" אלא גם נושא העבודה: "ליקטנו אנשים קטנים לחוויה משותפת," כותבים שני גרנות ונבו רומנו בתוכנייה. "אנחנו מאחורי הקלעים, והם מלפנים, נעמדים בשורה. יש מספיק זמן ואור כדי להתבונן בפנים שמתגלות. אין בהן רמז לקמט שמסגיר הבעה שהתקבעה. לעולם לא נוכל להתחלף בתפקידים."

זהו אולי הרגע החזק ביותר בעבודה, הרגע שבו הילדוֹת (רוב מוחץ של ילדות) נעמדות מול הקהל. בלי פוזות, בלי כוריאוגרפיה. זה היה סוג של שוק בשבילי; הרי כך נראות מדונות מתקופת הרנסנס.

"חסרי הבינה האומרים ש[מיכלאנג'לו] עשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם, בניגוד לארשת הפנים של מיוסרים כדוגמת ישו." כתב היסטוריון האמנות הרנסנסי ג'ורג'ו ואסרי על הפייטה של מיכלאנג'לו. אבל ההיפוך העקשני הזה מלווה את תולדות האמנות: אימהות-ילדות עם בניהן הבוגרים חרושי הייסורים.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

*

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

אז מה ההבדל בעצם, בין זה לבין מופע סיום בבית ספר? (חקר אותי אורח יקר בארוחת יום ששי). ובכן:

הילדים של "כי מה" לא בדיוק "רוקדים" או "מציגים" אלא מבצעים פעולות שונות: למשל – חולצים את נעליהם, קושרים את שרוכיהן ומנסים להטיל אותן אל חבל שנמתח לאורך הבמה, או מתעסקים בניידים שלהם, או נושפים בועות סבון, וכן הלאה, במין הכלאה משונה בין גרסה מינימליסטית ועכשווית של "משחקי ילדים" של ברויגל, לאמנות המיצג.

נזכרתי ב"פסטיבל המחול" הקונספטואלי של יוקו אונו (1967), שבו קיבלו המשתתפים גלויה אחת בכל יום עם הנחיה לפעולה. למשל ביום הראשון: "לנשום". ביום השני: "לנשום ביחד", וכן הלאה.

יוקו אונו, היום השמיני מתוך "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967).

יוקו אונו, הנחיות ליום השמיני מתוך שלושה עשר ימי "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967). לספור את העננים ולתת להם שמות.

*
ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר המרתק ביותר שקראתי על ילדוּת בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. נודלמן מראה (אני מפשטת לצורכי הפוסט) איך כמו שהמערב הכתיב דימוי למזרח כדי לשלוט בו, כך המבוגרים מכתיבים לילדים מה זו "ילדות" כדי לשלוט בהם.

גרנות ורומנו מנסים לנטרל את השליטה הזאת; לא במקרה הם קוראים לילדים "אנשים קטנים". אבל גם הם מועדים קצת לפח היפיוף; אמנם ויתרו על תפאורה, אבל את התאורה הם קצת "מרחו": במקום אור מלא ו/או תאורה "בדרך אגב" של פנסי טלפונים (שאמנם נדלקים במהלך המופע ומתפקדים כעין צביר כוכבים), הם והתאורן (המחונן בדרך כלל והמבין באמנות!) עומר שיזף, קצת התפתו למתיקותם של הילדים וגנבו לתאורת תיאטרון שמצעפת את האדג' המיצגי. זה היה יכול להיות מוצדק כחריגה, למשל בסצנה הקונקרטית-פיוטית שבה שמי הבמה מתמלאים בריבוא בועות סבון והילדים עומדים ביניהם ותוקעים במקהלה של צפצפות נייר. אבל ככלל זה מכרסם בעבודה; זאת לא רק שאלה אסתטית אלא אתית. וזה מתחבר לתחושת ההחמצה מסוימת שלוותה את הצפייה. הבחירה בילדים מפתיעה ורעננה אבל בתוצאה יש משהו בטוח ונוח ופשוט מדי (במובן "לא מספיק מעניין"). ואולי זה לא יכול להיות אחרת כי צריך לשמור על הילדים; אולי הבחירה המבטיחה התבררה בדיעבד כממלכדת ועל כל פנים בולמת תעוזה. (את שעה עם עם אוכלי כל של רומנו וגרנות מאד מאד אהבתי).

ורציתי גם לכתוב על שם העבודה אבל צריך לעצור מתישהו.

*

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (שפע דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן==)

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (עוד שלל דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן)

ענת גריגוריו ותמר לם ב"חיות על הסף" מאת ענת גריגוריו

ענת גריגוריו ותמר לם ב"חיות על הסף" מאת ענת גריגוריו, צילם גדי דגון

"חיות על הסף", ענת גריגוריו

שתי נשים עם שיער פרה-רפאליטי (ראו בתמונה למעלה), חסרות פנים רוב הזמן, בגלל השיער המשתלשל על פניהן בזמן שהן מנערות ומטלטלות ומרעידות ומנשימות אותו. והרעד הזה מתפשט ומכייל מחדש את התנועה של כל הגוף; איברים כמו יד או רגל מאבדים את התנועה המובחנת האינדיבידואלית, ורק מגיבים לרטט וטלטול כמו קווצות שיער, וקצת אחר כך כשהרקדניות מתחברות ונכרכות זו בזו, גפיהן מתערבבים כמו תלתלים.

השיער הוא המפתח והתשתית הפורמליסטית של "חיות על הסף" (וב"תשתית" אני לא מתכוונת לנקודת המוצא של היצירה כמו אל השלד שמחזיק אותה בדיעבד). הפורמליזם הזה נמצא במתח עם "המצב הפיזי-נפשי המבעבע" שאותו חוקרת ענת גרגוריו על פי התוכנייה, ועם הליריות הפרה-רפאליטית והסימבוליות העדינה-מוזרה-מורבידית שמסתננת לתוך העבודה.

יש משהו צמחי-על-סף-החי בשתי נשים האלה, לעיתים מקונן, לרגעים אורגזמטי, לעיתים מטשטש קווי מתאר. ולרגעים (הבזקים קצרים אבל מובהקים) יש משהו טרולי ברקדניות, שאיפשר לי לנשום חיוך בתוך הרגש המבעבע והממסמס.

בובות טרול

בובות טרול

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של "חיות על הסף" הן מעין שמלות דקיקות ורחבות בנוסח הסיקסטיז עם הדפס עדין וסבוך כמו אצל קלימט.

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של "חיות על הסף" הן מעין שמלות דקיקות ורחבות בנוסח הסיקסטיז עם הדפס עדין וסבוך כמו אצל קלימט.

*
אני לא קוראת טקסטים לפני המופע. זה יכול (כמו במקרה שלמעלה) לצמצם את חופש הצפייה, ולפעמים כמו במקרה שלמטה, זה פשוט מטעה.

"הטבע טובע" של תמי ליבוביץ מתואר כמחקר ואירגון מחדש של "דימויים איקוניים מתוך פיסות היסטריה והיסטוריה". בפועל זה נשמע כמו הסבר שנכפה על עבודה, שהמהות הטבעית שלה היא של שירבוט וחלום בהקיץ. הבמה של ליבוביץ' הזכירה לי דף שמקשקשים עליו בהיסח דעת בזמן שמדברים בטלפון או מקשיבים להרצאה. ואני אומרת את זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי; הרי יש איכות מיוחדת משוחררת במרחב התודעתי המגובב הדומה יותר למחסן ולאחורי קלעים מאשר לקדמת הבמה. אפילו הדיוקן הסמכותי של פרויד נראה כמו תמונה שנתחבה לירכתי המחסן או כשירבוט, בייחוד ברגעים בהם הוסע ממקום למקום על ידי רקדנית שרק רגליה מציצות מתחתיו כמין המשך היברידי וקצת קומי לטורסו הפטריארכלי.

מתוך "הטבע טובע" מאת תמי ליבוביץ', צילם גדי דגון

מתוך "הטבע טובע" מאת תמי ליבוביץ', צילם גדי דגון

*

ואצלב ניז'ינסקי ב"אחרי הצהריים של פאון" (1912) מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

ואצלב ניז'ינסקי ב"אחרי הצהריים של פאון" (1912) מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

בשתיים מן העבודות צצה באופן מפתיע רוח הרפאים של "אחרי צהריים של פאון" (בתמונה למעלה). ואצלב ניז'ינסקי שיצר את הבלט גם רקד את תפקיד הפאון (אל יער משני מהמיתולוגיה הרומית) שמפתיע קבוצת נמפות. הן נסות מפניו ואחת מהן שומטת את צעיפה. בסוף הבלט פורש הפאון את הצעיף ומשתרע עליו בתנועת אגן יחידה ומרומזת של אוננות. זה חולל שערוריה גדולה בבכורה ב1912. אני מודה שתמיד גיחכתי על השערוריה, עד שלילך ליבנה הקרינה את הרגע בלופ על אחד מקירות המופע שלה.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 - ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 – ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

THE RE-BIRTH הוא מעין הפנינג, שבו מנסה לילך ליבנה בעזרת שלוש רקדניות להוליד את הגוף הנשי מחדש, נקי מפורנוגרפיה. זה מבוצע בעירום חלקי ומלא, צבוע בצבעים "עליזים" ומרוח בווזלין שאליו מודבקות תמונות של וגינות. ארבע הנשים הן בין השאר גירסה מעודכנת של שלוש הגרציות, חבורת הנשים הקבועה של האמנות המערבית, כולל הצעיפים המגלים טפחיים (ראו בתמונה למעלה).

תמונה ריקוד הנמפות מתוך "אחרי הצהריים של פאון" (1912), כוריאוגרפיה, ואצלב ניז'ינסקי, מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

תמונה ריקוד הנמפות מתוך "אחרי הצהריים של פאון" (1912), כוריאוגרפיה, ואצלב ניז'ינסקי, מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

כשלילך ליבנה מקרינה בלופ את התנועה האחרונה של הפאון, הוא הופכת אותו לסוטה שמאונן במרחב הציבורי, ואת הרקדניות לנימפות של ניז'ינסקי. והרקדניות של THE RE-BIRTH אמנם מצוידות  בצעיפים המשמשים ללבוש שאינו לבוש, שרק מדגיש את העירום (כמו אצל הגרציות) או כמגבות, אחרי שהן משתכשכות בבריכה המתנפחת, שגרמה לי לפחות, לחשוב על בובות מין.

המופע כולל רגעים של דיבור ישיר עם הקהל, משחקי גוף ומחשבה, וקטעי מחול שמילון התנועות שלהם לקוח מדימויים פורנוגרפיים פופולריים ואמנותיים.

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

THE RE-BIRTH היא עבודה מגויסת עם אג'נדה ישירה, עניין לא פשוט בשבילי (כמי שסבלה קשות מדיכוי אידאולוגי – כשאומרים לי מה לחשוב אני קודם כל מתנגדת). סמוך מאד לפתיחה מתבקשים כל הנוכחים לדמיין בעיניים פקוחות שהם חסרי גוף. זה נגע לי בעצב חשוף. הלא הגוף, כך הרגשתי תמיד, מילדות, הוא המקום שבו קורית הנפש. ופתאום הכעס הזה על הגוף שהופקע וזוהם על ידי המבט, התשוקה להעלים אותו, הנחישות, הכאב, המצוקה. מבחינה זו אגב, הרגשתי פער בין ליבנה לרעותיה. שלושתן פעלו באומץ ובמחויבות, אבל בלי הדחיפות של ליבנה, בלי הבערה. זה גרם (אצלי לפחות) לתחושה מסחררת של חוסר איזון.

ובשורה התחתונה – אני חושבת שזה הצליח. לפחות לרגע, הגוף של ליבנה נולד מחדש כמחשבה. אבל אני מודה שגם התגעגעתי לפיוט ולמסתורין של אז.

[עוד באותם עניינים: בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו, וגם הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (זה החלק הראשון ויש גם שני), וגם סינדי שרמן, ופינה באוש – אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף, וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן.]

*

גם בפתח "האקט" של עדו פדר צץ הפאון של ניז'ינסקי בגילומו של שחר בנימיני ("אל מחול צעיר… מן האמנות וכלוא בדימוי" כך הוא מתואר בתוכנייה). הוא רוקד וריאציה קצת אפליפטית של הכוריאוגרפיה המקורית, על רצועת הבמה הצרה שלפני המסך הסגור. זה מרחב מושלם בשבילו כי המילון התנועתי של ניז'ינסקי שמושפע מציורי כדים יווניים הוא לגמרי שטוח ופרונטלי. בשלב מסוים המסך נפתח קמעא, חלק מן ההתרחשות מוסתר. ואז, אחרי הפתיחה המסתורית המצחיקה והמעוררת מחשבה, העבודה מתמלאת במין קוצר רוח, נוטשת את השיחה המעניינת עם המרחב ועם העבר, וקופצת מדבר לדבר בניסיון להדגים את הרעיון העומד בבסיסה (מתחים מתהפכים בין האל מן האמנות לסקייטר מרדן המבקש לפרוץ גבולות ולהיות לאמן). חבל. ועדיין מעניין איך הגבר הפורנוגרפי של עבודה אחת הופך באחרת לאל מחול צעיר שכלוא בדימוי. וגם כאן בעיר האושר חוזר וצץ הפאון, כל פעם בגלגול אחר, למשל ברשומון של קורסאווה (או במקרה יותר צפוי, בפוסט על איור וכוריאוגרפיה).

*

מקס ארנסט

מקס ארנסט

מרב כהן ב"באגים"

מרב כהן ב"באגים", צילם גדי דגון

את "באגים" של מרב כהן לא אהבתי. כובד הראש היצוק שלה היה מרתיע ומיושן. אפילו רגע מקס-ארנסטי של אישה בלי ראש מדפדפת בספר (אניח לכם לדמיין איך זה) נותר צחיח בלי הומור ו/או פיוט. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא סתם נזכרתי במקס ארנסט. יש לא מעט רגעים של ראשים מחוקים או מוחלפים בחפצים בעבודה – ראש חולצה, מסכת תרמיל גב… כמו ברומן הקולאז'י של ארנסט La Femme 100 Tetes – משחק מילים שיכול להישמע כאישה בלי ראש (או בלי ראשים) / אשת מאה הראשים (ועוד כהנה אפשרויות). אולי מפגש עם ארנסט היה יכול לשחרר את העבודה? ואולי לא. הנה עוד אחד:

מקס ארנסט

מקס ארנסט

*
התכוונתי לכתוב על כל העבודות שראיתי, אבל זהו. נגמר לי הכוח (וגם לכם מן הסתם).

על "תיכף אשוב" של איריס ארז אולי עוד אכתוב בפעם אחרת. זאת פשוט עבודת מחול עכשווית ומשובחת. מודעת לעצמה ללא ציניות או התחכמות, אנושית ללא טיפת סנטימנטליות, נבונה, יומיומית, מחוייכת, וגם פיוטית, בזכות עבודת המדיה של דניאל לנדאו והתאורה היפהפייה והמדויקת של עומר שיזף.

*

איציק ג'ולי נבחר להיות המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. אם לשפוט לפי הרמת מסך יש סיכוי שהוא יציל את הפסטיבל המסויד הזה. בהצלחה.

*

עוד על מחול בעיר האושר

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אוהבים אש של יסמין גודר

חוג ריקודי פינה באוש (דווקא זה מכל מה שכתבתי עליה, אולי מישהו סוף סוף ירים את הכפפה)

פעמיים דירת שני חדרים

על שעה עם אוכלי כל

ועוד

*

לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.

וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:

קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958). הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

1. חושך ואור

טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.

המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.

לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב..." מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור - "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה, בתיה קולטון.

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

2. צעצועים

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצי להגדלה)

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצו להגדלה)

"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין.  כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.

ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.

וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.

מקבץ איניציאלים מטופלים

מקבץ איניציאלים מטופלים מספרים וכתבי יד

איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

שלושה איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

3. מפת הפנטזיה

"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."

כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?

או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?

ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."

או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.

*

ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.

*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:

אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)

פניה ברגשטיין והליצן

הספר הנפלא ביותר

דניס סילק, הקדמה

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

*

על בתיה קולטון: איך נראית ילדות

וכמובן - עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).

*

ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!

*

זהו הפוסט הרביעי והאחרון על ספר סיפורי הארנבת של תום זיידמן פרויד. תחילתו בכאב גדול וסופו בתקווה מסתורית.

*

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

בסיפור "הארנבת והבאר" מציע הצבוע לארנבת לחפור באר משותפת. הארנבת טוענת שהיא לא זקוקה לבאר, די לה בטיפות הטל על העלים. הצבוע חופר לבדו ומגלה שהיא שותה מהמים שלו. כדי לתפוס את הגנבת הוא מגלף בובה, מורח אותה בזפת ומציב אותה ליד הבאר. הארנבת נדבקת לבובה ונלכדת. הצבוע רוצה להצית אותה אך בתו מציעה להשליך את הארנבת לקוצים, וזה גם מה שהוא עושה לבסוף, לשמחתה הרבה של הגנבת.

*

הפוסט הקודם עסק בקסם העצוב של איור "הארנבת והפילים", באופן שבו הוא חולק על הסיפור; האיור לא מאמין לטקסט שהארנבת גברה על הפילים. "הסיפור של הפיל הזכיר לי את אלף לילה ולילה," כתבה אחת המגיבות. "ואולי אחשוורוש ואולי כל אותם המלכים שמתחת למיטות שלהם יש אלפי גופות של בתולות, של ארנבות בעצם. שזה דברים שנעשים בחשכה ורק הירח רואה ורועד בזעם. ואולי בגלל זה בעצם ניסו להלביש אותן." והארנבות אמנם נראות כמו ילדות עירומות ליד הפיל הזכר המגודל. הארנבת המוטלת על בטנה, משמאל, נראית לרגע כמו ילדה שוכבת על גבה.

ואם באיור "הארנבת והפילים" האביוז רק נרמז בעדיני עדינות, הרי באיור ל"ארנבת והבאר" הוא כבר כמעט מפורש.

"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (קרוב משפחתה של תום). אפילו סיפור על ארנבת ובאר. אני לא יודעת מה היה הטריגר של תום; אולי המריחה של הבובה בזפת, הזיהום שלה, אולי האימה הזאת של להיות דבוקה למישהו בלי אפשרות לברוח. אבל מה שמצויר פה זו תקיפה מינית.

הסימולטניות של איור "הארנבת והבאר" (כלומר הבחירה לאייר את הסצנות השונות באותו מרחב, בו זמנית, כפי שתיארתי בפוסט הראשון), יוצרת תחושה של חיים כפולים ונוכחות עקשנית של זכרונות.

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד (אני מביאה אותו שוב לנוחות ההתבוננות בפרטים)

הארנבת באיור מקושרת לחפצים הנקביים: הדלי שהיא נושאת בגנדרנות ארנקית, הבאר, העלה עם טיפת הטל הפנינית, ואילו הצבוע מצויד (שלא לומר מזוין) באת חפירה ובמכחול זפת שמכוון למקום מאד מסוים בבובה. יש מין מרוץ שליחים של משמעויות, מן הבובה שהיתה פעם מוארת כמו השמש, ועכשיו היא שוכבת חסרת ישע ומזוהמת בזפת (כמו בלינץ'), אל בובת המוות שלוכדת את הארנבת בתנוחה זוגית כמעט רומנטית (בניגוד לטקסט אגב, שבו הארנבת תוקפת את הבובה ונדבקת אליה תוך כדי מאבק). והצבוע הזה שגורר את הארנבת הקטנה לפינה…

התינוק הזפות

התינוק הזפות tar baby

למעשיית הארנבת והבאר יש גרסאות רבות. השם הגנרי שלה הוא tar baby, כלומר תינוק הזפת. הבובה שאיירה תום היא לא בובת תינוק אלא בובת מוות.

במרכז, הבובה המזופתת של תום, מימין ומשמאל, בובות מחג המתים במקסיקו.

במרכז, הבובה המזופתת של תום, מימין ומשמאל, בובות מחג המתים במקסיקו.

זאת ועוד: היריב המסורתי של הארנבת בסיפורי התינוק הזפות הוא השועל (ושלמה אבס אמנם תרגם "שועל" על פי הגרסה המקובלת, על אפו ועל חמתו של האיור). תום המירה את השועל בצבוע, לא יצור ערמומי-אך-חמוד, אלא נבל דוחה.

אייר פרדריק סטיוארט צ'רץ'

אייר פרדריק סטיוארט צ'רץ'

ובעצם – ככל שהתעמקתי בסיפורי הארנבת נהיה לי יותר ויותר ברור שמלבד פמיניזם, היו לה לתום סיבות נוספות להחליף את שמה לשם גברי. אני אומרת את זה בשיא הזהירות אבל גם בשכנוע פנימי של קוראת איורים. אולי היא בחרה בזהות גברית כדי להגן על עצמה מתקיפות, ולו באופן סמלי. זה שופך אור חדש, נוסף, גם על האנורקסיה שלה.

*

הערת ביניים: סיפור "הארנבת והסמור"
בסיפור זה כורתים הסמור והארנבת ברית של זוגיות ושיתוף. יום אחד הם צדים תרנגולת. הסמור אמור לבשל אותה בזמן שהארנבת מתנמנמת אבל הוא לא מתאפק וזולל את כולה. הוא מעמיד פנים שהארוחה נשרפה. הארנבת יודעת שהוא משקר. היא ממתינה שיירדם ואז היא מגלגלת אותו בעלי בננה ומפוצצת אותו במכות. הסמור לא יודע מי תקף אותו. כעבור כמה ימים הם עורכים נשף ריקודים והאמת יוצאת לאור. בזמן שהם מתקוטטים הם תולשים זה לזה את אוזניהם. וכך, על פי הסיפור, זכתה הארנבת באוזניה הארוכות. 

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

זהו האיור המבלבל ביותר בספר. כמו רבים מן האיורים הוא בו-זמני: הזלילה, התקיפה והמסיבה מתרחשות בבת אחת, סימני הזיהוי הגופניים (והמגדריים במקרה הזה) מעורבבים. הארנבת היא בעצם הסמור ולהפך. קשה מאד לדעת מי זה מי.

*

אבל נניח לרגע לתום ונעבור לילדים. בשביל מה להראות להם דברים כאלה? אולי ביאליק צודק וצריך לצנזר, להסיר, לכסות?

הסטטיסטיקה של פגיעה מינית בילדים עומדת על אחד לארבעה או אחד לחמישה (ואחד לשבעה סובל מגילוי עריות). זה עד כדי כך שכיח שמערכת החינוך נדרשת לזה. בכל גן מסבירים לילדים שאסור לגעת בהם בלי הסכמתם, בצורה שלא נעימה להם וכן הלאה. והדיבור החשוב הזה (והוא באמת חשוב) נעשה בצורה יבשה ועניינית, כאילו אין בעולם מניפולציות וסודות רעים. ומנגד ישנם הסיפורים הריאליסטיים והמגויסים שמעמידים פנים שסוף טוב הכול טוב. אלא שגם כשהסוף טוב – ולא תמיד הוא טוב – נותרות צלקות ושאלות ללא מענה מוכן. הנפש של האדם הצעיר ממש כמו של האדם המבוגר, לא זקוקה רק לעצות מעשיות. היא זקוקה להבנה, לתיבת תהודה לכאבים שלה, לאפשרות לבחון אותם מרחוק ומקרוב, לשחק בהם, לעבור דרכם.

ברונו בטלהיים (אויבי) שבכל זאת אמר כמה דברי טעם על אגדות, טען ששפת הסמלים מאפשרת לילד להתעלם מן הדברים שאליהם הוא לא מוכן עדיין ולהגיב רק לפני השטח של הסיפור. וזה חל גם על האיורים של תום זיידמן פרויד: ילדים תמימים ומאושרים (בתקווה שיש גם כאלה) לא יבחינו בפרטים המטרידים. למעשה גם מרבית המבוגרים לא יבחינו. כשהראיתי את האיורים לראשונה, בכנס הפנקס, איש לא חשב שהם מטרידים, להפך: היתה הסכמה מקיר לקיר שהם דומים לאיורים האביביים של פרייהולד.

וכבר הראיתי בפוסטים הקודמים עד כמה שטחית ההתרשמות הזאת: מדובר באיורים הפוכים. כל מה שתמים ושלם וחד משמעי אצל פרייהולד הוא מורכב וספוג בכאב ובסתירות אצל תום זיידמן פרויד. (מהיכרות חטופה עם שלמה אבס אני מוכנה לתת את ראשי שהוא לא היה מוציא את הספר אם הוא היה מבחין במה שהראיתי כאן).

דרלה ג'קסון, 2006 בהשראת התינוק הזפות

דרלה ג'קסון, 2006 בהשראת התינוק הזפות

דרלה ג'קסון 2005, ממה את מפחדת?

דרלה ג'קסון 2005, ממה את מפחדת?

מי שלא חווה כאב כזה, לא יבחין בפרטים המטרידים. מי שכן, יבחין גם בדמות הפלאית בפינה הימנית, מעבר לשיח הקוצים הגואל. מניין צצה ה"אבירה הזאת, על הסוס הלבן"? דווקא אבירה-אישה, שכמו מאזנת את הסצנה האפלה הדחוקה בפינה הנגדית. בצבעי הוורוד והצהוב היא מזכירה את השמש והשמיים הוורודים ואולי גם את הבובה לפני שזוהמה בזפת. האם זאת רוח החסד וההצלה? הגרעין הפנימי של הנפש שלא נוגע? יש הרבה כאב בסיפורי הארנבת אבל גם הרבה עוצמה ועושר וחסד וחיים ואפשרויות.

ABEND

*

עוד על איורים בעיר האושר

על גורילה מאת אנתוני בראון

מר גוזמאי וירמי פינקוס

על איורי הנסיך הקטן

יש לי משהו עם אוטיסטים

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (רשימה ראשונה מתוך שתיים על ברבורי הבר והאיורים של מרג'ה)

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות

ועוד

*

הניסיון מוכיח שפוסט שלישי בסדרה הוא כמו האח הצעיר באגדה; איש לא מהמר עליו (עד שהוא זוכה בנסיכה).

ההיגיון דורש לקטוע את הסדרה, אבל אני מתכננת גם פוסט רביעי.

לא רק בגלל שתום זיידמן פרויד היא אמנית מופלאה שהשתלטה לי על התודעה (ושני הדברים נכונים), אלא בגלל השאלות שהאיורים האלה מציפים; גם שאלות "חינוכיות", וגם שאלות אתיות ואמנותיות. ויש גבול כמה אפשר להעמיס בבת אחת. מקווה שתישארו.

*

הפוסט הקודם הוקדש לגלגוליה של "כלת הארנב". לאופן שבו דחף ביאליק את תום זיידמן פרויד לצעף ולהצפין את ההתעללות. אבל על פי 'חוק שימור הכאב' ("גם זה מן הדברים שהוזנחו יותר מדי," כמו שאומר השועל לנסיך הקטן) – הכאב הכבוש של "כלת הארנב" התפרץ באיורים אחרים. קחו למשל את "הארנבת והפילים".

וראשית תקציר: בשנת בצורת נודדים הפילים ובאים לשתות ממימיו של אגם קטן ותוך כדי כך רומסים את הארנבות שחיות סביבו, עד שארנבת זקנה מערימה על מנהיג הפילים. היא מסבירה לו שהירח זועם על הפגיעה בארנבות השומרות על האגם שלו. כהוכחה היא מראה לו את בבואתו הרוטטת של הירח וטוענת שהוא רועד מזעם. הפיל המבוהל אוסף את נתיניו ומסתלק.

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

האיור הקסום של תום מלא עצב ובדידות, בין השאר בגלל הבחירה המפתיעה לצייר את הארנבות המתות. בייחוד שהן נראות כל כך אנושיות. הציור הזה ממשיך למעשה, את מסורת ציורי "טבח החפים מפשע" (התינוקות שהורדוס ציווה להרוג לפי הבשורה על פי מתי).

ג'וטו, "טבח החפים מפשע" (פרט), המאה ה-15

ג'וטו, "טבח החפים מפשע" (פרט), 1304-1306 (הציור הנפלא הזה ראוי לפוסט בפני עצמו)

בני המתבגר שבא לבדוק על מה אני עובדת טען (כמו מגיב חד עין בפוסט הראשון) שאלה לא ארנבות, אלה בני אדם עם ראש ארנבת, והוא צדק. זה קשור לפרופורציות, ליציבה, לשפת הגוף ולכפות הידיים האנושיות, גם כשאין שום סיבה מעשית, כשהן לא נדרשות לאחוז בשום דבר.

וזה מביא אותנו (כמובטח) להבדל הגדול הנוסף בין הארנבות של תום זיידמן פרויד לארנבונים של פרייהולד:

מבחר ארנבונים של פרייהולד

מבחר ארנבונים של פרייהולד

הארנבונים של פרייהולד (למעלה) הם ארנבים-ארנבים או ארנבוני צעצוע. בעוד שהארנבות של תום (למטה), הן בעצם בני אדם עם מסכת ארנבת.

מבחר ארנבות של תום זיידמן פרויד.

מבחר ארנבות של תום זיידמן פרויד.

זוכרים את הגדת ראשי הציפורים מן המאה השלוש-עשרה? "ספר סיפורי הארנבת" הוא הגדת ראשי הארנבים.

מתוך "הגדת ראשי הציפורים", גרמניה, המאה ה-13 (לחצו להגדלה)

מתוך "הגדת ראשי הציפורים", גרמניה, המאה ה-13 (לחצו להגדלה)

אלא שלא כמו היהודים הלבושים של ההגדה, הארנבים של תום זיידמן פרויד עירומים. גופם האנושי מבליט את העירום. וביאליק התנגד, כזכור, לכל סוג של עירום.

מימין ומשמאל, "מטבעות הכוכבים" (פרטים), איירה תום זיידמן פרויד, לפני ואחרי ביאליק

מימין ומשמאל, "מטבעות הכוכבים" (פרטים), איירה תום זיידמן פרויד, לפני ואחרי ביאליק. על שני האיורים האלה (ועל חנה'לה, ועל שמלות אור ועל טוהר ותשוקה ועוד) כתבתי בהרחבה כאן.

אני חושדת שביאליק היה כל כך מוטרד מן הארנבים "המגונים" של תום, שכשהוא הוציא בסופו של דבר את "סיפורי הארנבת" הוא הורה לבינה גבירץ המאיירת להלביש את החיות. זהו על כל פנים, האיור שלה ל"ארנבת והפילים".

"הארנבת והפילים", איירה בינה גבירץ. ורק לשם הבהרה: אין זה ממנהגה של בינה גבירץ להלביש חיות. לשם השוואה בדקתי למשל את "אוצר המְשָלים" שאיירה. גם שם החיות מתנהגות כבני אדם אבל לא עלה בדעתה להלביש אותן.

"הארנבת והפילים", איירה בינה גבירץ. בתרגום ביאליק הסיפור נקרא "התחבולה". ורק לשם הבהרה: אין זה ממנהגה של בינה גבירץ להלביש חיות. לשם השוואה בדקתי למשל את "אוצר המְשָלים" שאיירה. גם שם החיות מתנהגות כבני אדם אבל לא עלה בדעתה להלביש אותן.

זאת ועוד: גבירץ היא מאיירת "נורמלית" שמציירת את הכתוב כפשוטו, "בלי קונצים", כמו שביאליק אהב. ואני תוהה למה ציירה ארנב זכר, אף שבסיפור מוזכרת בפירוש "ארנבת זקנה, ושמה לַמְבַּקַרְנָה, לאמור ארוכת האוזניים". האם גם זאת יוזמה של ביאליק, כחלק מן הריאקציה לתום?

ובחזרה לאיור המקורי:

האיור הנפלא של תום יוצר זיקה בין הפיל לנוף: באור הירח הבוהק על גופו של הפיל מהדהד לובן השלג הבוהק על ההר. ההר משקף את הפיל, בעוד שהירח "מתחרז" עם החט שלו. הטקסט טוען שקטנים יכולים להערים על גדולים ולגרש אותם. האיור לא משתכנע. הוא משווה את הפיל לכוחות טבע שעליהם אין סיכוי לגבור. הסצנה הלילית הקסומה ספוגה בקינה ולא בעורמה מנצחת.

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

והשאלות הגדולות וגם קצת תשובות בפוסט הרביעי והאחרון – האבירה על הסוס הלבן.

*

עוד על תום זיידמן פרויד

ילדה, חוה, צלובה

איור וכוריאוגרפיה

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות
איורי נפש, חלק שני – ביאליק נגד כלת הארנב

*

ובעניין הכאב

שמלות של כאב 2 – רבקה הורן
שמלות של כאב 3 – בנות לילית מחפשות חתן 
שמלות של כאב 4 – הקולקציה של נלי אגסי

מיצגניות וגיבורים

*

"ועכשיו," כמו שאומר פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת", "לחלקה השני של הטרגדיה."

זהו הפוסט השני על איורי "ספר סיפורי הארנבת" של תום זיידמן פרויד. וזה גם הרגע שבו סטיתי מדרך הישר. הוא קשור להרצאה באי אילו עבותות אך עומד ברשות עצמו.

ונתחיל מהתחלה.

1.

ב1922 יצא לאור בגרמניה, ספר בשם "מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), אוסף של עשר מעשיות שבחרה ואיירה תום פרויד (רגע לפני שהתחתנה והוסיפה את הזיידמן לשמה).

"מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), גרמניה 1922, בחרה, עיבדה ואיירה, תום פרויד

"מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), גרמניה 1922, בחרה, עיבדה ואיירה, תום פרויד

בין המעשיות היה "כלת הארנב", סיפור מס' 66 מאוסף האחים גרים, וזהו תקצירו:

לאישה אחת יש בת וגן כרובים. ארנב מתגנב וזולל את הכרובים. הבת נשלחת לגרש את הארנב והוא מפתה אותה לרכוב על זנבו וחוטף אותה לבקתתו. חתונתם נערכת מתחת לקשת בענן. הכלה נשלחת לבשל לאורחים אבל לא מפסיקה לבכות. לבסוף היא מכינה בובת קש, מלבישה אותה בבגדיה ונמלטת הביתה לאמא. כשהארנב מגלה את הבובה הוא מסתלק בבושת פנים.

כשהארנב מפתה את הילדה לשבת על זנבו ("זנבנבו" בתרגומו המדגדג שמעון לוי) הרמיזה המינית ברורה. ואולי אפילו קודם לכן, ברגע שבו הוא פולש לגן; הגן הוא הבבואה המטפורית של הילדה, כמו בשיר השירים: "גן נעול אחותי כלה". ואל הגן הבתולי הזה פולש ארנב ומתחיל לזלול את הכרובים… החתונה הכפויה והמנוסה הבוכייה – הופכות את הפיתוי לאונס.

האיור של תום ל"כלת הארנב" הופיע כבר על כריכת הספר, וכך הוא נראה בתוכו: כלה בוכייה שמתגוננת ממגעו של החתן. העורב הוא הכומר המשיא אותם (בסיפור יש גם שועל-שַׁמָש).

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב", מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב", מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, לחצו להגדלה

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב" (פרט), מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922,

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב" (פרט בתקריב), מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922

אבל שימו לב לזנב המפתיע המזדקר מתוך המכנסיים; זאת לא הפקעת הפונפונית המקובלת (שגם תום עצמה מקפידה לצייר באיורים אחרים) אלא זנב שמזכיר את אחד משירי הילדה הנאנסת, ב"צחוק של עכברוש" של נאוה סמל:

יש לי חבר עם זנב
ולו ארבע רגליים
גם לסטפן יש זנב
ושלו בין שתי הרגליים.

זנבות של ארנבים. איירה תום זיידמן פרויד. משמאל זנב פקעת צחור כמקובל, מימין זנב החוטף (ראו שיר למטה)

מצאו את ההבדלים: שני זנבות ארנביים, מתוך "ספר סיפורי הארנבת". איירה תום זיידמן פרויד

האיור ל"כלת הארנב" מופיע כאמור, גם על כריכת הספר וגם לצד הסיפור. אבל רק בַּפורזץ (הנייר שמודבק על הכריכה הפנימית ומחבר בינה לבין גוף הספר), בחסות הקוטן, הטַפּטיות והצדדיות, תום הרשתה לעצמה לבטא את מלוא הכאב והמשמעות:

הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד, לחצו להגדלה

"כלת הארנב", פרט ותקריב מתוך הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב", פרט ותקריב מתוך הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

החצאית מורמת, הידיים כל כך מתוחות מעל לראש שיש תחושה שהן אזוקות. הארנב מוכן להסתער. התנועה בפורזץ כולו – מלמעלה למטה – תומכת בנפילה ובהסתערות.

ואני לא יכולה להתאפק מלהוסיף את העבודה המטרידה הזאת של מיכאל בורמנס שמוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב.

מיכאל בורמנס, שמלת השטן

מיכאל בורמנס, שמלת השטן

*

2.

באותה שנה כאמור, נישאה תום פרויד ליעקב זיידמן. השניים הקימו את "פרגרין" (הלך, נווד) הוצאת ספרים לילדים. ב1922 הם פגשו את ביאליק וביחד איתו יסדו את הוצאת "אופיר" לספרי ילדים ונוער בעברית.

ב1923 תרגם ביאליק את ה"מעשיות הקטנות". הן יצאו מחדש בהוצאת אופיר, בשם "עשר שיחות לילדים".

"עשר שיחות לילדים", 1923, כך נקראו המעשיות הקטנות בעברית, בתרגום ביאליק. כריכה חדשה בתכלית, איירה תום זיידמן פרויד

"עשר שיחות לילדים", 1923, כך נקראו המעשיות הקטנות בתרגום ביאליק ובכריכה חדשה בתכלית שאיירה תום זיידמן פרויד

אם בספר הגרמני ניכרים עדיין שרידי הקו הלירי המסולסל של האר-נובו, הרי בגרסה העברית תום כבר ערקה לקו הגיאומטרי והנקי של עידן המכונה. אבל מה שחשוב יותר לענייננו הוא ש"כלת הארנב" הודחה מן הכריכה לטובת איור תמים וילדי. והפורזץ? בוטל. אומרים, כדי לחסוך בעלויות, למתן את הנופך הארכאי, השד יודע. אבל אם תשאלו אותי, ביאליק העלים את הפורזץ בגלל הסקס, בגלל האונס של "כלת הארנב".

גם האיור בגוף הספר כובס מעט: העורב המבשר רעות הוחלף בציפור תמימה, הזנב הולבן ושויף והכלה הולבשה בגרבונים כחולים (אם כי זר הכלולות חסר הצבע קצת דומה מדי לזר קוצים וגם קצת מתחרז מדי עם קרעיו המחודדים של הארנב).

"כלתו של בן הארנבת", כך תרגם ביאליק את שם הסיפור. איור מתוקן למהדורה העברית, מאת תום זיידמן פרויד

"כלתו של בן הארנבת", כך תרגם ביאליק את שם הסיפור. איור מתוקן למהדורה העברית, מאת תום זיידמן פרויד

קתרינה הקדושה מסיינה מתוארת לא פעם כשראשה עטור בזר קוצים.

קתרינה הקדושה מסיינה מתוארת לא פעם כשראשה עטור בזר קוצים.

*

3.

אין לי הוכחות, רק אינטואיציה חזקה (וראיות נסיבתיות), ש"כלת הארנב" היא שהולידה בסופו של דבר את ספר סיפורי הארנבת. ובכל מקרה – תום זיידמן פרויד לא הרפתה מן הסיפור. "כלת הארנב" נכללה גם בספר סיפורי הארנבת וזכתה לאיור רביעי:

כלת הארנב, הגרסה הרביעית שאיירה תום זיידמן פרויד, מתוך "ספר סיפורי הארנבת"

כלת הארנב, הגרסה הרביעית שאיירה תום זיידמן פרויד, מתוך "ספר סיפורי הארנבת", לחצו להגדלה

לפעמים, כשאני מתבוננת באיורים, הם נהיים דקים ושקופים, ואני כאילו רואה ושומעת את השיחות שמתנהלות מאחורי הקלעים. אני מתארת לי שביאליק הפוריטן אמר לתום, "למה שלא תציירי ארנב חמוד וטבעי במקום לצייר ארנב-איש?

ותום אמנם צייתה. לפחות לכאורה.

כמו ברוב האיורים ב"ספר סיפורי הארנבת" היא ציירה כמה סצנות בו-זמנית, ללא חציצות של קומיקס: הילדה שמנסה לגרש את הארנב הזולל היא אותה ילדה שבורחת עם אותו ארנב, והקשת של החתונה כבר ממתינה מעבר לגדר.

כשהכול מצויר באותו מרחב נוצרים קשרים חדשים בין הדימויים; הילדה בחלון כמו מזהירה את עצמה לא לברוח עם הארנב (אבל אלאס, היא לא שועה לאזהרתה).

ככלל, האיור הרביעי הרבה יותר מוצפן מקודמיו. זה לא איור מימטי (שמחקה את המציאות), אלא סימבולי ומרומז.

הזנב הצחור והעגלגל היה תמים לגמרי לולא שוכפל בכנפי הפרפר המרחף לרגלי המוט הפאלי של הגדר כמו זוג ביצים. וכיוון שבסיפור כתוב במפורש שהילדה מתיישבת על הזנב – אני אשאיר לכם לנחש מה מצויר פה בעצם.

A4Mזאת ועוד: בקתת הארנב צבועה בכחול ואדום של בגדי הילדה, והפתח שלתוכו דוהר הארנב הוא לפיכך הפתח של גופה. ובהמשך לכך: כחול ואדום הם לפי המסורת הנוצרית צבעיה של מרים הבתולה, ותום עושה כאן בין השאר, מחווה איורית לציורי הבשורה, שבהם המלאך גבריאל מודיע למרים שרוח הקודש תיכנס לרחמה.

ברוב ציורי הבשורה למרים הרחם נרמז ומסומל על ידי חפץ או אלמנט מרחבי (ראו מתומאס מאן ועד פין-אפ גרלס), למשל על ידי פתח, לעתים מוולן, שנמצא ברקע, במרכז התמונה, בעוד גן העדן של החטא הקדמון מצויר מעבר לחומה.

הנה שתי דוגמאות מתוך רבות. בבשורה של פרה אנג'ליקו (ציור מופלא שבסודותיו התעמקתי בעבר) זהו המסדרון שאליו מצביע המלאך, והגן כאמור, מעבר לחומה:

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו,

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452

ואילו אצל ויטורה קרפצ'ו אפשר לראות בפירוש איך הקו הזהוב של הרוח המעַבֶּרת חודר לפתח-רחם המוולן:

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו, 1450-1526

ייתכן שהציור של קרפצ'ו היה המודל הספציפי של תום (במודע או שלא, זה לא באמת משנה). יש משהו דומה במבנה, במרובעים האפלים, בגדר שמעבר לה נמצא החטא הקדמון: גן העדן במקרה של קרפצ'ו, קשת החתונה הכפויה אצל תום זיידמן פרויד.

האם הבשורה של קרפצ'ו משמאל, היתה המודל לאיור של תום זיידמן פרויד ל"כלת הארנב"?

האם הבשורה של קרפצ'ו משמאל, היתה המודל לאיור של תום זיידמן פרויד ל"כלת הארנב"?

הרפרנס הזה לציורי הבשורה, ספוג אירוניה חתרנית. אני לא יודעת אם תום עושה לביאליק "קרניים" מאחורי גבו (סביר שלא, היא כבדת ראש מכדי ללגלג על ההתכחשות שלו לאביוז), או שהיא משתמשת בתולדות האמנות כדי לצעף את המשמעות ולהוריד אותו מעל גבה, או שהיא באמת מנסה לרַצות את ביאליק ופשוט לא מצליחה לשקר, לכבוש את מה שהיא מרגישה.

אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.
(מתוך המאמר החשוב והמעורר של פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים")

וכך או אחרת – ביאליק סילק את המיניות מן הדלת ותום זיידמן פרויד החזירה אותה מהחלון בלבוש נוצרי.

זה אירוני במיוחד לאור המאמצים שביאליק השקיע ב"גיור" המעשיות. בתרגום של "כלת הארנב" למשל, הוא הפך את העורב ל"רב המסדר את הקידושין".

בזמן שכתבתי את הפוסט קראתי את מה שנותר מהתכתובת בין הזיידמנים-פרויד לביאליק (ושוב תודה לאילה דרורי, שהעבירה לי את המכתבים). גם הניסוחים החריפים והנואשים ביותר עוסקים בעניינים טכניים וכספיים. אבל ככל שהתעמקתי באיורים – ואני לא מתייחסת רק ל"כלת הארנב" ול"ארנב שהתחתן פעם" שנחתכו מן הספר המתורגם, אלא גם לכל מה שעוד יעלה בפוסט השלישי והאחרון – ככל שהתעמקתי באיורים השתכנעתי שהסכסוך הכלכלי הוא רק המכסה על סיר של מחלוקות אמנותיות, רגשיות וחינוכיות. ביאליק ש"גילה" ואימץ את תום זיידמן פרויד גם נטש אותה והתכחש לה, אחרי שהבין שבשתי השאלות המהותיות – מהי ילדות ומהי אמנות***? – לא שוררת ביניהם שום הסכמה.

ולא, לא שכחתי שאני חייבת לכם עוד הבדל ענקי בין הארנבות של תום זיידמן פרויד לארנבים של פרייהולד. הוא נמצא בחלק הבא בסדרה: איורי נפש, חוק שימור הכאב

*

*** כל מי שיקרא את מאמרו היפה והמשכנע של גדעון עפרת על ביאליק והאמנות, ואת הפוסט הקודם שלי תמצית האמנות, יבין שגורלה של השותפות בין תום זיידמן פרויד לביאליק נחרץ מראש. לענייננו, על רגל אחת – עפרת מתאר שוב ושוב את "סלידתו של ביאליק מהאמנות האוונגרדית" ואת תיעובו המוחלט לאקספרסיוניזם הגרמני. איך ביאליק וטולסטוי (שעם רבים מהגיגי האמנות שלו הזדהה ביאליק) "תקפו את האמנות האוונגרדית כאמנות חולנית, יצרית ומושחתת … כך, למראה ציור עירום של ז'יל פאסקין … הסתייג ביאליק מה"פורנוגרפיות" של חלק מהיצירות." [ורק תארו לעצמכם שוב, מה הוא חשב על כלת הארנב]

*

קשור (לתום זיידמן פרויד, לפורנוגרפיה, לחנה'לה ועוד)

ילדה, חוה, צלובה

*

על התעללות מינית מוצפנת וחצי גלויה באגדות ילדים

עץ השיער (הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

הנפש היא קוסמת גדולה

*

ובמבט לאחור

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

*

ותזכורת

הדסטארט לדיסק של "יואל אמר"!

סדרת מפגשי לימוד עם שועי רז

*

זאת ההרצאה שלי בכנס הפנקס השלישי והמשובח והעשיר והמעורר והמשמח שהיה היום.

*

רציתי לדבר על האיורים הנפלאים של תום זיידמן פרויד ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. ככה התחלתי. ואז, כמו כיפה-אדומה התפתיתי לפרחים בצד הדרך…

בסוף נולדה טרילוגיה. היום נדבר על איור אחד נפלא. וכל מה שקרה לי עם הזאב וכולי – יסופר בהמשך בעיר האושר.

ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; את השם הגברי תום היא אימצה לעצמה בגיל חמש עשרה, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה (בספרו של חיים באר, "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן). ביחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד יסדו עם ביאליק את הוצאת "אופיר", שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. ב1929 התאבד הבעל. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים הגרמניים היפים – לא רק לילדים – מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

ספר סיפורי הארנבת מכיל שתים עשרה מעשיות על ארנבות, שתום (אני אקרא לה כך ברשותכם, בשם שנתנה לעצמה, כדי לא לעצבן את האוזניים) בחרה, עיבדה ואיירה להפליא, איור אחד לכל סיפור.

תשע שנים אחרי מותה, תרגם ביאליק עשר מתוך שתים עשרה המעשיות ופרסם אותן בלווית איורים של בינה גבירץ, בלי שום קרדיט לתום.

ב1994 תורגם הספר כולו על ידי שלמה אבס ויצא בהוצאת עגור עם האיורים המקוריים. אני אראה עכשיו כמה מהם:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב"

"כלת הארנב" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

*

הצהרתי קודם שתום היתה חדשנית גדולה, אבל ב1908, 16 שנים לפני ספר הארנבות שלה, יצא בגרמניה ספר ארנבות אחר, מאת כריסטיאן מורגנשטרן (1871-1914) משורר גרמני חשוב ממבשרי האבסורד בספרות, עם איורים של קרל אדמונד פון פרייהולד (1878-1944).

כריכת ספר הארנבים של כריסטיאן מורגנשטרן

כריכת ספר הארנבונים של כריסטיאן מורגנשטרן

והנה כמה איורים מתוכו:

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

דומה? בטח. אפילו מעריציה הגדולים מושכים בכתפיהם בשמץ אכזבה; מה שמזכיר לי את ההקדמה לפצפונת ואנטון שבה מצהיר אריך קסטנר שמדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. "אהה, אתם חושבים לעצמכם," הוא כותב, "ומסננים דרך השיניים: אהה, קסטנר זה גנב את הסיפור. בכלל לא!" הוא מתקומם, כי זה ההוקוס-פוקוס שלו שהפך את הידיעה לספר. וגם לתום יש הוקוס-פוקוס משלה ועוד נגיע אליו, אבל ברגע הראשון אי אפשר שלא להבחין בדמיון: בקו, בצבעוניות, בקומפוזיציות הפשוטות והנקיות… פרייהולד אמנם קצת יותר עליז, אולי בגלל שהוא מאייר חרוזי שטות לפעוטות. הארנבות שלו הן בעצם ארנבוני פסחא, דמויות פולקלוריסטיות שנותנות מתנות לילדים. לפני שסופחו לנצרות (ביחד עם ביצי הפסחא), הן היו סמל של פריון בחג האביב. ופרייהולד אמנם מצייר גן עדן אביבי, תור זהב של ארנבונים וביצים.

אבל הרי לא הייתי מטריחה אתכם בשביל קצת איפוק ומלנכוליה. יש שני הבדלים עצומים בין האיורים של תום לשל פרייהולד. כדי לעמוד על הראשון צריך לבחון את היחס בין הטקסט לאיור.

נתחיל ממורגנשטרן. זה הטקסט הנלווה לאיור האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה. (תרגום מילולי איקו שמחאי).

היחס? אחד לאחד עד הפרט האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה.

עוד אחד? הנה הטקסט שנלווה לאיור שלפניו:

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי), אייר קרל אדמונד פון פרייהולד

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי, אייר קרל אדמונד פון פרייהולד)

זה דיוק משפטי כמעט, מסוג "ברחל בתך הקטנה": אנחנו (הילדים) רוקדים עם הארנבים שלנו, בזוגות, על דשא ירוק ויפה. מימין ומשמאל מנגנים.

וכך הלאה.

ועכשיו אקרא סיפור קצר מהספר של תום:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"
(תרגם שלמה אבס)

וזה האיור של תום:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

זה כבר שונה לגמרי מפרייהולד. במקום להמחיש סצנה מסוימת תום בחרה לצייר את הסיפור כולו בו זמנית. הגיבורים משוכפלים כמו בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן, כשהוא אומר על אחת הדמויות:

היא היתה "עדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … ועדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של ההתפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה."

גרוסמן עדיין נשמע חדשני ותום הקדימה אותו בעשרות שנים: הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב-המְסַפֵּר והשועל מסיפור המסגרת – מתקיימים כולם בו זמנית באותו מרחב.

מה היתה ההשראה לבחירה הזאת?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

זה הכי קרוב שמצאתי: רישום שמתעד ערב פוטוריסטי: המוסיקה, המחול, הדקלום והציור קורים בבת אחת. אפשר כמעט לשמוע את הקקפוניה. הדאדאיסטים אמנם נבדלו מהפוטוריסטים ברציונל, באווירה ובאנרגיה, אבל הקקפוניה והסימולטניות משותפות. "סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באמנות של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (במקרה שלה הסימולטניות קשורה לצבעים, לא ניכנס לזה עכשיו).

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

*

ובחזרה ל"ארנב שהתחתן פעם": גם הטקסט הוא מין שטות דאדאיסטית שחותרת תחת הסדר הקיים. לא שטות עליזה מהסוג של מורגנשטרן-את-פרייהולד, אלא שטות קיומית שמכסה על הרבה כאב. יש כמה כאלה בספר.

זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית.

האקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-1925) התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה. האמנים השליכו את העולם הפנימי שלהם על מה שציירו. זה התבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות, אלכסוניות, לא יציבות, או במשיכות מכחול תזזיתיות כמו אצל אמיל נולדה למטה.

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אני רוצה להתעכב קצת על הציור שלמעלה. כי (לפי עניות דעתי) "הנופים האפוקליפטיים" של לודוויג מיידנר השפיעו על תום ישירות. לא על ספר הארנבות אמנם, אלא על "מסע הדג", הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה.

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

"מסע הדג" נפתח בחלום של ילד שצועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב. הדג הולך וגדל עד שהצנצנת מתפוצצת. האיור של תום הוא מעין חלום עדין על הנופים האפוקליפטיים של מיידנר, גרסה בהירה ומאופקת של סרט האסונות שלו, כולל הבתים והירח.

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

וכולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק בתחתית, שדומה לדג גדול ויש לו אפילו עין של דג משמאל.

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

האיש הזועק בצד השמאלי של הציור של מיידנר וגם האבק הכחול והפסים הצהובים, כמו התמזגו לילד זועק לבוש בכחול עם פסים צהובים של שיער של תום. (וכן, אני יודעת שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל רק עכשיו, דרך ספר סיפורי הארנבת, הבנתי באמת את הזיקה של תום זיידמן פרויד לאקספרסיוניזם). "מסע הדג" נוצר בעקבות טביעת אחיה האהוב. אולי בגלל זה הכאב כל כך חשוף. אבל בדרך כלל הזיקה שלה לאקספרסיוניזם היא הרבה יותר מוצפנת.

תום זיידמן פרויד היא אקספרסיוניסטית סמויה, או מובלעת, כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, ולכן התפשט כולו ואכל שאריות מתחת לשולחן. וכולם היו אובדי עצות, עד שבא הרופא החכם והתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק (כלומר תרנגול הודו). ואחרי כמה זמן הוא סידר שישליכו להם כותנות מתחת לשולחן, והסביר שאפשר להיות הינדיק גם עם כותנת, וכך עם שאר הבגדים, ואחרי שהיו לבושים הוא סידר שיגישו להם ארוחות מתחת לשולחן, כי אפשר להיות הינדיק ולאכול מצלחות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו ואכלו עם כולם, כי "אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן".

ואילו תום מוכיחה שאפשר להיות אקספרסיוניסטית גם עם צבעים עדינים וקווים מאופקים וקומפוזיציות מאוזנות ומרווחות. היא מצליחה לבטא את הכאב והחרדה מבלי להחצין את העיוות.

אצל פרייהולד הצבעים נעימים כי התוכן נעים. הקומפוזיציות מאוזנות כי העולם מאוזן. ואילו אצל תום זיידמן פרויד הצבעים הנעימים והקומפוזיציות המאוזנות נמצאים במתח עם העלילה הסוערת והרגשות הסותרים. האיור ל"ארנב שהתחתן פעם" מכיר בשטות וגם חושף את אחורי הקלעים הרציניים שלה.

וזה מה שנפלא אצל תום זיידמן פרויד: שבניגוד לדאדאיסטים היא לא נעצרת בפריעת הערכים הבורגניים. האיור שלה הוא לא קקפוניה אלא פוליפוניה, מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים; האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. זה קונטרפונקט, מונח מוסיקלי שהיה חביב על מורי ורבי לרישום, יוסף הירש: צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו במוסיקה של באך.

האיור מקנה לסיפור מורכבות ודחיסות שירית.

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943).   (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943). (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

האופק העגול נותן תחושה של כדור הארץ, ואולי כוכב נוסח הנסיך הקטן, שמאוכלס בדמויות מנותקות; כל אחת מהן שקועה ברגע שלה. ותום, כמו "המלאך" של פנחס שדה, משקיפה מלמעלה ורואה:

… נשים מהן נעזבות ומהן נאהבות.
ורבים קונים ומוכרים ובונים בתים.
ולהם שם אשר הם חיים אבל הם מתים.
עולם זה אין לו תקומה.
המוות רוכב על סוס בשמיים בתכלת, בדממה.

פינה באוש, 1980, התיאטרון-מחול הסימולטני והפוליפוני שלה ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

פינה באוש, מתוך 1980. תיאטרון המחול הסימולטני והפוליפוני של באוש ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

הפרשנות פתוחה ותלויה במתבונן:

האם זה "הבל הבלים הכול הבל" ו"מקרה אחד יקרה את כולם" כמו אצל קוהלת?

ואולי זאת קינה על אושר ותמימות אבודה?

ואולי זאת בכלל שמחה, לפי ההגדרה של לורטה, מספר הראיונות הנפלא נהגה בחשיכה.

לורטה, ילדה עוורת בכיתה ז' עם חיים מורכבים מאד (אמא אלכוהוליסטית, אחות שהתאבדה) נשאלת על ידי הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה, מהי שמחה:

"שמחה…" עונה לורטה, "שמחה זה מגוון."
"מגוון?" שואלת הסופרת.
ולורטה אומרת: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
והסופרת: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
ולורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה14

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה-15

והערה אישית (כאילו שכל השאר לא). לצערי לא זכיתי להתוודע לאיורים של תום זיידמן פרויד בילדותי. אבל התמונה הזאת שלקוחה מספר אמנות שאיתו גדלתי, השפיעה עלי וריתקה אותי; לא רק בזכות מסתרי המלכה הבנאית. לקח לי זמן להבין שזה קומיקס בלי גבולות. שהאישה בשביס הלבן והמלכה בשמלה האדומה, מופיעות גם בבית וגם בחוץ, רק בזמנים שונים. וגם כשהבנתי זה לא הפחית מהקסם, מהאמת והמסתורין. כי הזמן הוא אולי לינארי, אבל התודעה היא מרחב פוליפוני. הזכרונות והגילים מתקיימים בו זמנית, התת מודע לא מכיר בסתירות.

ובחזרה לארנב – האם האיור הזה מתאים לילדים, האם הוא לא קודר מדי בשביל יצורים תמימים ועליזים? ובכן, הנה למשל ציור של בני הבכור  מגיל חמש בערך.

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

לגמרי מתחת לשולחן (מבחינת האקספרסיוניזם). איזה עוצמה של כאב וייאוש, והוא עוד טוען שהיתה לו ילדות מאושרת…
האיורים של תום מכירים בכאב הזה, וכמה שהם עצובים הם לא מייאשים, כי יש בהם מידה של משחק, כלומר של אמנות, על פי הגדרתו של האמן והבמאי הפולני תדאוש קַנְטוֹר. קנטור יצר בשעתו הצגה בשם "הכיתה המתה", שבה שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, מגלמים ילדים בכיתת בית ספר. וזה מה שהוא אמר על זה בראיון:

"המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות."

תום לא סתם מעתיקה את המציאות כואבת, היא עורכת אותה מחדש ומשחקת בה כמו ילדה ואמנית ותוך כדי כך פותחת דלתות וחלונות לנפש, לתודעה ולתרבות.

וההבדל השני בין תום זיידמן פרויד לפרייהולד? הו, לשם כך תצטרכו לחכות להמשך. הזמן שלי נגמר.

*

כאן מסתיימת ההרצאה.

אבל תם ולא נשלם. לפוסט המשך: ביאליק נגד כלת הארנב

*

להרצאה שלי בכנס הפנקס השני: ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

*

עוד על איורים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד רבים רבים

ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.

*

עוד הכלאות של פנטזיה ואוונגרד

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותם לענת

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*
עוד על תום זיידמן פרויד: איור וכוריאוגרפיה

תודה מיוחדת: לאיקו שמחאי שתרגמה את ספר הארנבונים של מורגנשטרן

ולאילה דרורי, נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לי את כל האוצרות.

*****************************************************************************************************

ובלי שום קשר, אבל קורה אוטוטו – ידידי היקר שועי רז, שרבים מכם מכירים מן התגובות המלאות ידע ותובנות (וגם המצחיקות מאד, תלוי מתי) בעיר האושר, ואולי גם מן הבלוג החכם והמלנכולי שלו פרא אדם חושב – פותח סדרה של 12 מפגשי לימוד רב תחומיים על שתים עשרה יוצרות, מסימון וייל ועד רות דולורס וייז, אביבה אורי, דליה רביקוביץ', ז'קלין כהנוב ועוד (וגם אותי, הפלא ופלא, הוא העמיד בשורה הנכבדה הזאת) בסיפור פשוט בתל אביב. נותרו עוד מספר מקומות. אם אתם רוצים לחשוב על אמנות לרוחב ולעומק, מתוך דיאלוג פתוח ומלא שכל ולב, מהרו והרשמו!

*****************************************************************************************************

ועוד בלי שום קשר, אבל איכותי ומבריק, מחורז להפליא ומצחיק ילדים והורים, שלא לדבר על המוסיקה!

יואל אמר, הזוכה הגדולה של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, ואוטוטו הדיסק.

עכשיו בהדסטארט. אתם מוזמנים לקנות אותו מראש ולהפיץ.

ותבואו על הברכה והתענוג.

ואתם סתם יכולים לבוא לאחת ההצגות הקרובות:

בשבת 25/10 11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב, רכישת כרטיסים: 03-6077020 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון

בשבת 8/11 11:00 בבוקר בתיאטרון הקרון בירושלים – כרטיסים בתיאטרון הקרןם: 025667880

ביום ב' 17/11 ב17:00 בבית יד לבנים בתל אביב - כרטיסים דרך תיאטרון הקרון 02-5667880

*****************************************************************************************************

אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני
אני אז מי אני בכלל
(קונילמל)

*

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

"שפן" מאת גלעד סופר, הוא סיפורו של ארנב, שכולם – החל בקוסם השולף אותו מהכובע וכלה בילדים בפינת החי – קוראים לו שפן. מצוקת הזהות מטלטלת אותו עד למדבר שבו חי השפן המקורי. השניים מחליטים להתחלף, כך יזכה כל אחד מהם בחיים המתאימים לשמו. אבל גם זה לא מצליח: הארנב משתעמם במדבר והשפן מושפל כשהוא נשלף מן הכובע ונחשב לעכברוש. לפיכך הם חוזרים ומתחלפים במקומות, והארנב הנואש כותב את סיפורו והופך לשפן-סלב שכולם אומרים עליו, "אמא, הנה השפן, זה מהספר על השפן!" וכן הלאה.

*

ארבע הערות על הספר המצחיק והחכם הזה:

*

1. "זה קורה אפילו בספרים!"

"זה קורה אפילו בספרים!" [שקוראים לארנב שפן] מתלונן הארנב של שפן גלעד סופר. אפילו בספרים של עם עובד, הוצאת הבית שלו; למטה משמאל, איור מתוך "שפן" מאת גלעד סופר שמתכתב עם הלוגו של "ספריית שפן סופר", סדרת ספרי הילדים הנכחדת של עם עובד.  "זה קורה אפילו בספרים!" מתלונן הארנב של גלעד שפן סופר, וקורץ בין השאר להוצאת הבית שלו: משמאל, מתוך "שפן" מאת גלעד סופר, מימין, הלוגו הנכחד של "ספריית שפן סופר" (סדרת ספרי הילדים של עם עובד) נסרק מעותק ישן של "מיץ פטל".

*

2. זמנים מודרניים

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

לפני כמעט שלושים שנה יצא הארנב שלא היה שפן (1986) מאת אבי כץ ושמואל בנשלום, סיפור מחורז על ארנב שמגיע לגן ומתקבל בלבביות כשפן. זה מרתיח אותו. הוא מנסה להסביר איך נראה שפן. כל פרט שהוא מציין מתאים לאחת החיות בגן, אבל השאר לא מסתדר: אוזני השפן קטנות כאוזני הנמר אבל הוא לא מנומר כמוהו אלא חום כמו הדוב, אבל לא גדול כמוהו, הוא קטן כמו העכבר, רק שזנבו קצר כשל הקיפוד אבל הוא לא דוקר, הוא רך כמו החתול… "הארנב כבר התרתח/ והנה נכנס אורח" (שפן) ו"עכשיו סוף סוף מובן/ מי ארנב ומי שפן." (במציאות אגב, זה לא קרה. למרות שחרוזיו של בנשלום מתגלגלים על לשוננו עד היום, הילדים שלי המשיכו לקרוא לארנבים שפנים כאילו כלום.)

זה לא גורע מהמקוריות של סופר, להפך. זה הזכיר לי את המעשה בזמנים מודרניים של צ'רלי צ'פלין. בעצם זה לא "מעשה" אלא השערה, לא מצאתי לה סימוכין כתובים (רק כמות גורפת של ראיות חזותיות ואחרות), אבל אני מוכנה להתערב שאני יודעת איך "זמנים מודרניים" בא לעולם.

זה התחיל ממטרופוליס (1927) סרטו האקספרסיוניסטי היפהפה של פריץ לאנג. "מטרופוליס" מתרחש בעיר דיסטופית שמחולקת לשני מעמדות: פועלים ובעצם עבדים של מכונות ענק שחיים במשכנות עוני בעיר התחתונה, ואליטה שמתענגת על חיי עונג ותפנוקים בעיר העליונה.

אני משוכנעת שצ'פלין ראה את "מטרופוליס", הוקסם וגם עיקם את אפו על הדרמטיות האפלה (כמנהג עדות האקספרסיוניסטיים) ועל הריאקציוניות הפוליטית (ה"הפי-אנד" מאשר את המבנה המעמדי, רק באופן חומל יותר), ובעיקר, ראה איך בשינויים קלים יחסית, אותם מרכיבים בדיוק יהפכו לקומיים ורדיקליים.

וכך או אחרת, בית החרושת של "זמנים מודרניים" (1936)  הוא אותה אדרת בשינוי גברת, מחווה קומית-מרקסיסטית לבית החרושת של "מטרופוליס". זו אותה סביבה משעבדת הנשלטת על ידי שעונים ומכונות טורפות. כבר שנים אני חושבת לכתוב פוסט השוואתי וקצת נרתעת מהר הדוגמאות שצריך למיין. הנה שלוש דוגמאות על רגל אחת מתמונות שגיגלתי (לא הטובות מכולן ועדיין מבהירות את הנקודה).

 משמאל, רודן מטרופוליס, גרסה אקספרסיוניסטית של הקפיטליסט של "זמנים מודרניים" מימין.

הדמיון המוזר בין השליט האקספרסיוניסטי של מטרופוליס משמאל, למנהל בית החרושת הקפיטליסטי של צ'פלין, מימין.

עדרים - משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

עדרים – משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת כצאן לטבח. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת, צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

ובחזרה לארנבים ולשפנים – יכול להיות שגלעד סופר כלל לא הכיר את ספרם של כץ ובנשלום, ויכול להיות שדווקא הכיר ואמר לעצמו, אבל זה בכלל לא כך! וכך או אחרת, נקודת המוצא המשותפת רק מבליטה את ההבדל.

"הארנב שלא היה שפן" הוא ספר ילדים מסורתי שמתגלגל מחיה לחיה עד להפי-אנד המצופה, בעוד "שפן" של גלעד סופר מזכיר יותר את הסיפור היהודי על האיש שהתלונן על גורלו לפני בורא עולם, וקיבל הזדמנות להחליף את צרור הצרות שלו בצרור של מישהו אחר, ואחרי שבדק את הצרורות של כולם, החליט להישאר עם הפֶּעקָאלֶ'ה (צרור) שלו.

"שפן" של גלעד סופר הוא קומדיה קשת-יום: כל הנפשות, כולל המנחה של קבוצת התמיכה (שבה משתתפים, טיגריס שכולם קוראים לו נמר, אווז שכולם קוראים לו ברווז, יעל שיש לו שם של בת, וכן הלאה) וכולל הארנב עצמו – הן בורות, מפוצלות, סובלות ואטומות לסבל זולתן. וגם הניסיון לתקן את השיבוש, כלומר להחזיר כל אחד למרחב "הנכון" שלו – נכשל.

הספר מממש את משפט הסיום הנפלא של עגנון בשלוש אחיות (איכשהו, לאן שאני לא הולכת אני מגיעה למשפט הזה בסוף): "הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

התסכול של לא-פה-ולא-שם מבוטא נפלא בטיפוגרפיה הכותבת-מוחקת של שם הספר, איך לעזאזל מבטאים את זה בקול? (היתה לי אותה בעיה עם החילזון של מכתבים לליאורה). ובכלל, אני זוכרת כמה רציתי שהחיים ייכתבו על דפים חלקים בלי מחיקות וקשקושים וכתמים ואוזני חמור, אבל הם הרבה יותר דומים לשפן הזה. SHAD

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

3. ועוד פעם זמנים מודרניים

מרוב צחוק (גם בן ה14 וגם האיש התגלגלו) לא מרגישים את העצב. הוא נחשף רק ברנטגן. יונית חברתי מהתיכון בכתה לאורך כל "זמנים מודרניים" של צ'פלין. כך גיליתי שמצחיק ועצוב הם לא יקומים נפרדים, הם ניזונים מאותו עורק.

ונזכרתי גם בהתקף אסטמה שחטפה אחת המשתתפות בסדנת תיאטרון קומי לפני שנים. בזמן שהמתינו לאמבולנס סירבה המנחה (מישהי מקבוצת התיאטרון הירושלמי, אולי ורדה בן חור) להפסיק את הסדנא, בטענה שזו סיטואציה קומית מושלמת.

*

4. ואיך אפשר להתאפק (או מתנה לגלעד סופר, שאותו אני לא מכירה)

"לקרוא לה שפן, או גדי, או פשוש, כמה זה מתוק וחם," כתב פנחס שדה על יעל אהובתו. וקצת אחר כך כתב לה-עצמה:

שפן, קבלתי אותך במתנה בנייר אריזה פשוט, וכלאחר יד פתחתי לאיטי את האריזה, ומצאתי בפנים שפן פלא, שעיניו זהב, זנבו דבש ולבו יהלום. אינני יכול לחשוב על המתנה הזאת מבלי שדמעות תודה תעלינה בעיני. שפן, אני נושק עכשיו את כפות רגלייך ואת אצבעותייך המצחיקות…
(מתוך היומנים של פנחס שדה, בעריכת אילת נגב ויהודה קורן)

*

ולבתי חרושת יש גם קסם משלהם

הפוטוריסטים ואני

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודויד פולונסקי

כמו ילד שגזלו מידו צעצוע

*

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 716 שכבר עוקבים אחריו