Feeds:
רשומות
תגובות

זאת ההרצאה שלי בכנס הפנקס השלישי והמשובח והעשיר והמעורר והמשמח שהיה היום.

*

רציתי לדבר על האיורים הנפלאים של תום זיידמן פרויד ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. ככה התחלתי. ואז, כמו כיפה-אדומה התפתיתי לפרחים בצד הדרך…

בסוף נולדה טרילוגיה. היום נדבר על איור אחד נפלא. וכל מה שקרה לי עם הזאב וכולי – יסופר בהמשך בעיר האושר.

ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; את השם הגברי תום היא אימצה לעצמה בגיל חמש עשרה, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה (בספרו של חיים באר, "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן). ביחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד יסדו עם ביאליק את הוצאת "אופיר", שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. ב1929 התאבד הבעל. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים הגרמניים היפים – לא רק לילדים – מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

ספר סיפורי הארנבת מכיל שתים עשרה מעשיות על ארנבות, שתום (אני אקרא לה כך ברשותכם, בשם שנתנה לעצמה, כדי לא לעצבן את האוזניים) בחרה, עיבדה ואיירה להפליא, איור אחד לכל סיפור.

תשע שנים אחרי מותה, תרגם ביאליק עשר מתוך שתים עשרה המעשיות ופרסם אותן בלווית איורים של בינה גבירץ, בלי שום קרדיט לתום.

ב1994 תורגם הספר כולו על ידי שלמה אבס ויצא בהוצאת עגור עם האיורים המקוריים. אני אראה עכשיו כמה מהם:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב", איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

*

הצהרתי קודם שתום היתה חדשנית גדולה, אבל ב1908, 16 שנים לפני ספר הארנבות שלה, יצא בגרמניה ספר ארנבות אחר, מאת כריסטיאן מורגנשטרן (1871-1914) משורר גרמני חשוב ממבשרי האבסורד בספרות, עם איורים של קרל אדמונד פון פרייהולד (1878-1944).

כריכת ספר הארנבים של כריסטיאן מורגנשטרן

כריכת ספר הארנבונים של כריסטיאן מורגנשטרן

והנה כמה איורים מתוכו:

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

דומה? בטח. אפילו מעריציה הגדולים מושכים בכתפיהם בשמץ אכזבה; מה שמזכיר לי את ההקדמה לפצפונת ואנטון שבה מצהיר אריך קסטנר שמדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. "אהה, אתם חושבים לעצמכם," הוא כותב, "ומסננים דרך השיניים: אהה, קסטנר זה גנב את הסיפור. בכלל לא!" הוא מתקומם, כי זה ההוקוס-פוקוס שלו שהפך את הידיעה לספר. וגם לתום יש הוקוס-פוקוס משלה ועוד נגיע אליו, אבל ברגע הראשון אי אפשר שלא להבחין בדמיון: בקו, בצבעוניות, בקומפוזיציות הפשוטות והנקיות… פרייהולד אמנם קצת יותר עליז, אולי בגלל שהוא מאייר חרוזי שטות לפעוטות. הארנבות שלו הן בעצם ארנבוני פסחא, דמויות פולקלוריסטיות שנותנות מתנות לילדים. לפני שסופחו לנצרות (ביחד עם ביצי הפסחא), הן היו סמל של פריון בחג האביב. ופרייהולד אמנם מצייר גן עדן אביבי, תור זהב של ארנבונים וביצים.

אבל הרי לא הייתי מטריחה אתכם בשביל קצת איפוק ומלנכוליה. יש שני הבדלים עצומים בין האיורים של תום לשל פרייהולד. כדי לעמוד על הראשון צריך לבחון את היחס בין הטקסט לאיור.

נתחיל ממורגנשטרן. זה הטקסט הנלווה לאיור האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה. (תרגום מילולי איקו שמחאי).

היחס? אחד לאחד עד הפרט האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה.

עוד אחד? הנה הטקסט שנלווה לאיור שלפניו:

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי), אייר קרל אדמונד פון פרייהולד

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי, אייר קרל אדמונד פון פרייהולד)

זה דיוק משפטי כמעט, מסוג "ברחל בתך הקטנה": אנחנו (הילדים) רוקדים עם הארנבים שלנו, בזוגות, על דשא ירוק ויפה. מימין ומשמאל מנגנים.

וכך הלאה.

ועכשיו אקרא סיפור קצר מהספר של תום:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"
(תרגם שלמה אבס)

וזה האיור של תום:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

זה כבר שונה לגמרי מפרייהולד. במקום להמחיש סצנה מסוימת תום בחרה לצייר את הסיפור כולו בו זמנית. הגיבורים משוכפלים כמו בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן, כשהוא אומר על אחת הדמויות:

היא היתה "עדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … ועדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של ההתפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה."

גרוסמן עדיין נשמע חדשני ותום הקדימה אותו בעשרות שנים: הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב-המְסַפֵּר והשועל מסיפור המסגרת – מתקיימים כולם בו זמנית באותו מרחב.

מה היתה ההשראה לבחירה הזאת?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

זה הכי קרוב שמצאתי: רישום שמתעד ערב פוטוריסטי: המוסיקה, המחול, הדקלום והציור קורים בבת אחת. אפשר כמעט לשמוע את הקקפוניה. הדאדאיסטים אמנם נבדלו מהפוטוריסטים ברציונל, באווירה ובאנרגיה, אבל הקקפוניה והסימולטניות משותפות. "סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באמנות של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (במקרה שלה הסימולטניות קשורה לצבעים, לא ניכנס לזה עכשיו).

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

*

ובחזרה ל"ארנב שהתחתן פעם": גם הטקסט הוא מין שטות דאדאיסטית שחותרת תחת הסדר הקיים. לא שטות עליזה מהסוג של מורגנשטרן-את-פרייהולד, אלא שטות קיומית שמכסה על הרבה כאב. יש כמה כאלה בספר.

זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית.

האקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-1925) התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה. האמנים השליכו את העולם הפנימי שלהם על מה שציירו. זה התבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות, אלכסוניות, לא יציבות, או במשיכות מכחול תזזיתיות כמו אצל אמיל נולדה למטה.

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אני רוצה להתעכב קצת על הציור שלמעלה. כי (לפי עניות דעתי) "הנופים האפוקליפטיים" של לודוויג מיידנר השפיעו על תום ישירות. לא על ספר הארנבות אמנם, אלא על "מסע הדג", הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה.

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

"מסע הדג" נפתח בחלום של ילד שצועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב. הדג הולך וגדל עד שהצנצנת מתפוצצת. האיור של תום הוא מעין חלום עדין על הנופים האפוקליפטיים של מיידנר, גרסה בהירה ומאופקת של סרט האסונות שלו, כולל הבתים והירח.

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

וכולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק בתחתית, שדומה לדג גדול ויש לו אפילו עין של דג משמאל.

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

האיש הזועק בצד השמאלי של הציור של מיידנר וגם האבק הכחול והפסים הצהובים, כמו התמזגו לילד זועק לבוש בכחול עם פסים צהובים של שיער של תום. (וכן, אני יודעת שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל רק עכשיו, דרך ספר סיפורי הארנבת, הבנתי באמת את הזיקה של תום זיידמן פרויד לאקספרסיוניזם). "מסע הדג" נוצר בעקבות טביעת אחיה האהוב. אולי בגלל זה הכאב כל כך חשוף. אבל בדרך כלל הזיקה שלה לאקספרסיוניזם היא הרבה יותר מוצפנת.

תום זיידמן פרויד היא אקספרסיוניסטית סמויה, או מובלעת, כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, ולכן התפשט כולו ואכל שאריות מתחת לשולחן. וכולם היו אובדי עצות, עד שבא הרופא החכם והתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק (כלומר תרנגול הודו). ואחרי כמה זמן הוא סידר שישליכו להם כותנות מתחת לשולחן, והסביר שאפשר להיות הינדיק גם עם כותנת, וכך עם שאר הבגדים, ואחרי שהיו לבושים הוא סידר שיגישו להם ארוחות מתחת לשולחן, כי אפשר להיות הינדיק ולאכול מצלחות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו ואכלו עם כולם, כי "אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן".

ואילו תום מוכיחה שאפשר להיות אקספרסיוניסטית גם עם צבעים עדינים וקווים מאופקים וקומפוזיציות מאוזנות ומרווחות. היא מצליחה לבטא את הכאב והחרדה מבלי להחצין את העיוות.

אצל פרייהולד הצבעים נעימים כי התוכן נעים. הקומפוזיציות מאוזנות כי העולם מאוזן. ואילו אצל תום זיידמן פרויד הצבעים הנעימים והקומפוזיציות המאוזנות נמצאים במתח עם העלילה הסוערת והרגשות הסותרים. האיור ל"ארנב שהתחתן פעם" מכיר בשטות וגם חושף את אחורי הקלעים הרציניים שלה.

וזה מה שנפלא אצל תום זיידמן פרויד: שבניגוד לדאדאיסטים היא לא נעצרת בפריעת הערכים הבורגניים. האיור שלה הוא לא קקפוניה אלא פוליפוניה, מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים; האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. זה קונטרפונקט, מונח מוסיקלי שהיה חביב על מורי ורבי לרישום, יוסף הירש: צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו במוסיקה של באך.

האיור מקנה לסיפור מורכבות ודחיסות שירית.

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943).   (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943). (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

האופק העגול נותן תחושה של כדור הארץ, ואולי כוכב נוסח הנסיך הקטן, שמאוכלס בדמויות מנותקות; כל אחת מהן שקועה ברגע שלה. ותום, כמו "המלאך" של פנחס שדה, משקיפה מלמעלה ורואה:

… נשים מהן נעזבות ומהן נאהבות.
ורבים קונים ומוכרים ובונים בתים.
ולהם שם אשר הם חיים אבל הם מתים.
עולם זה אין לו תקומה.
המוות רוכב על סוס בשמיים בתכלת, בדממה.

פינה באוש, 1980, התיאטרון-מחול הסימולטני והפוליפוני שלה ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

פינה באוש, מתוך 1980. תיאטרון המחול הסימולטני והפוליפוני של באוש ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

הפרשנות פתוחה ותלויה במתבונן:

האם זה "הבל הבלים הכול הבל" ו"מקרה אחד יקרה את כולם" כמו אצל קוהלת?

ואולי זאת קינה על אושר ותמימות אבודה?

ואולי זאת בכלל שמחה, לפי ההגדרה של לורטה, מספר הראיונות הנפלא נהגה בחשיכה.

לורטה, ילדה עוורת בכיתה ז' עם חיים מורכבים מאד (אמא אלכוהוליסטית, אחות שהתאבדה) נשאלת על ידי הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה, מהי שמחה:

"שמחה…" עונה לורטה, "שמחה זה מגוון."
"מגוון?" שואלת הסופרת.
ולורטה אומרת: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
והסופרת: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
ולורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה14

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה-15

והערה אישית (כאילו שכל השאר לא). לצערי לא זכיתי להתוודע לאיורים של תום זיידמן פרויד בילדותי. אבל התמונה הזאת שלקוחה מספר אמנות שאיתו גדלתי, השפיעה עלי וריתקה אותי; לא רק בזכות מסתרי המלכה הבנאית. לקח לי זמן להבין שזה קומיקס בלי גבולות. שהאישה בשביס הלבן והמלכה בשמלה האדומה, מופיעות גם בבית וגם בחוץ, רק בזמנים שונים. וגם כשהבנתי זה לא הפחית מהקסם, מהאמת והמסתורין. כי הזמן הוא אולי לינארי, אבל התודעה היא מרחב פוליפוני. הזכרונות והגילים מתקיימים בו זמנית, התת מודע לא מכיר בסתירות.

ובחזרה לארנב – האם האיור הזה מתאים לילדים, האם הוא לא קודר מדי בשביל יצורים תמימים ועליזים? ובכן, הנה למשל ציור של בני הבכור  מגיל חמש בערך.

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

לגמרי מתחת לשולחן (מבחינת האקספרסיוניזם). איזה עוצמה של כאב וייאוש, והוא עוד טוען שהיתה לו ילדות מאושרת…
האיורים של תום מכירים בכאב הזה, וכמה שהם עצובים הם לא מייאשים, כי יש בהם מידה של משחק, כלומר של אמנות, על פי הגדרתו של האמן והבמאי הפולני תדאוש קַנְטוֹר. קנטור יצר בשעתו הצגה בשם "הכיתה המתה", שבה שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, מגלמים ילדים בכיתת בית ספר. וזה מה שהוא אמר על זה בראיון:

"המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות."

תום לא סתם מעתיקה את המציאות כואבת, היא עורכת אותה מחדש ומשחקת בה כמו ילדה ואמנית ותוך כדי כך פותחת דלתות וחלונות לנפש, לתודעה ולתרבות.

וההבדל השני בין תום זיידמן פרויד לפרייהולד? הו, לשם כך תצטרכו לחכות להמשך. הזמן שלי נגמר. החלק הבא של איורי נפש, ביאליק נגד כלת הארנב, יפורסם בסוף השבוע.

*

להרצאה שלי בכנס הפנקס השני: ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

*

עוד על איורים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד רבים רבים

ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.

*

עוד הכלאות של פנטזיה ואוונגרד

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותם לענת

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*
עוד על תום זיידמן פרויד: איור וכוריאוגרפיה

תודה מיוחדת: לאיקו שמחאי שתרגמה את ספר הארנבונים של מורגנשטרן

ולאילה דרורי, נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לי את כל האוצרות.

*****************************************************************************************************

ובלי שום קשר, אבל איכותי ומבריק, מחורז להפליא ומצחיק ילדים והורים, שלא לדבר על המוסיקה!

יואל אמר, הזוכה הגדולה של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, ואוטוטו הדיסק.

עכשיו בהדסטארט. אתם מוזמנים לקנות אותו מראש ולהפיץ.

ותבואו על הברכה והתענוג.

ואתם סתם יכולים לבוא לאחת ההצגות הקרובות:

בשבת 25/10 11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב, רכישת כרטיסים: 03-6077020 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון

בשבת 8/11 11:00 בבוקר בתיאטרון הקרון בירושלים – כרטיסים בתיאטרון הקרןם: 025667880

ביום ב' 17/11 ב17:00 בבית יד לבנים בתל אביב - כרטיסים דרך תיאטרון הקרון 02-5667880

*****************************************************************************************************

אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני
אני אז מי אני בכלל
(קונילמל)

*

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

"שפן" מאת גלעד סופר, הוא סיפורו של ארנב, שכולם – החל בקוסם השולף אותו מהכובע וכלה בילדים בפינת החי – קוראים לו שפן. מצוקת הזהות מטלטלת אותו עד למדבר שבו חי השפן המקורי. השניים מחליטים להתחלף, כך יזכה כל אחד מהם בחיים המתאימים לשמו. אבל גם זה לא מצליח: הארנב משתעמם במדבר והשפן מושפל כשהוא נשלף מן הכובע ונחשב לעכברוש. לפיכך הם חוזרים ומתחלפים במקומות, והארנב הנואש כותב את סיפורו והופך לשפן-סלב שכולם אומרים עליו, "אמא, הנה השפן, זה מהספר על השפן!" וכן הלאה.

*

ארבע הערות על הספר המצחיק והחכם הזה:

*

1. "זה קורה אפילו בספרים!"

"זה קורה אפילו בספרים!" [שקוראים לארנב שפן] מתלונן הארנב של שפן גלעד סופר. אפילו בספרים של עם עובד, הוצאת הבית שלו; למטה משמאל, איור מתוך "שפן" מאת גלעד סופר שמתכתב עם הלוגו של "ספריית שפן סופר", סדרת ספרי הילדים הנכחדת של עם עובד.  "זה קורה אפילו בספרים!" מתלונן הארנב של גלעד שפן סופר, וקורץ בין השאר להוצאת הבית שלו: משמאל, מתוך "שפן" מאת גלעד סופר, מימין, הלוגו הנכחד של "ספריית שפן סופר" (סדרת ספרי הילדים של עם עובד) נסרק מעותק ישן של "מיץ פטל".

*

2. זמנים מודרניים

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

לפני כמעט שלושים שנה יצא הארנב שלא היה שפן (1986) מאת אבי כץ ושמואל בנשלום, סיפור מחורז על ארנב שמגיע לגן ומתקבל בלבביות כשפן. זה מרתיח אותו. הוא מנסה להסביר איך נראה שפן. כל פרט שהוא מציין מתאים לאחת החיות בגן, אבל השאר לא מסתדר: אוזני השפן קטנות כאוזני הנמר אבל הוא לא מנומר כמוהו אלא חום כמו הדוב, אבל לא גדול כמוהו, הוא קטן כמו העכבר, רק שזנבו קצר כשל הקיפוד אבל הוא לא דוקר, הוא רך כמו החתול… "הארנב כבר התרתח/ והנה נכנס אורח" (שפן) ו"עכשיו סוף סוף מובן/ מי ארנב ומי שפן." (במציאות אגב, זה לא קרה. למרות שחרוזיו של בנשלום מתגלגלים על לשוננו עד היום, הילדים שלי המשיכו לקרוא לארנבים שפנים כאילו כלום.)

זה לא גורע מהמקוריות של סופר, להפך. זה הזכיר לי את המעשה בזמנים מודרניים של צ'רלי צ'פלין. בעצם זה לא "מעשה" אלא השערה, לא מצאתי לה סימוכין כתובים (רק כמות גורפת של ראיות חזותיות ואחרות), אבל אני מוכנה להתערב שאני יודעת איך "זמנים מודרניים" בא לעולם.

זה התחיל ממטרופוליס (1927) סרטו האקספרסיוניסטי היפהפה של פריץ לאנג. "מטרופוליס" מתרחש בעיר דיסטופית שמחולקת לשני מעמדות: פועלים ובעצם עבדים של מכונות ענק שחיים במשכנות עוני בעיר התחתונה, ואליטה שמתענגת על חיי עונג ותפנוקים בעיר העליונה.

אני משוכנעת שצ'פלין ראה את "מטרופוליס", הוקסם וגם עיקם את אפו על הדרמטיות האפלה (כמנהג עדות האקספרסיוניסטיים) ועל הריאקציוניות הפוליטית (ה"הפי-אנד" מאשר את המבנה המעמדי, רק באופן חומל יותר), ובעיקר, ראה איך בשינויים קלים יחסית, אותם מרכיבים בדיוק יהפכו לקומיים ורדיקליים.

וכך או אחרת, בית החרושת של "זמנים מודרניים" (1936)  הוא אותה אדרת בשינוי גברת, מחווה קומית-מרקסיסטית לבית החרושת של "מטרופוליס". זו אותה סביבה משעבדת הנשלטת על ידי שעונים ומכונות טורפות. כבר שנים אני חושבת לכתוב פוסט השוואתי וקצת נרתעת מהר הדוגמאות שצריך למיין. הנה שלוש דוגמאות על רגל אחת מתמונות שגיגלתי (לא הטובות מכולן ועדיין מבהירות את הנקודה).

 משמאל, רודן מטרופוליס, גרסה אקספרסיוניסטית של הקפיטליסט של "זמנים מודרניים" מימין.

הדמיון המוזר בין השליט האקספרסיוניסטי של מטרופוליס משמאל, למנהל בית החרושת הקפיטליסטי של צ'פלין, מימין.

עדרים - משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

עדרים – משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת כצאן לטבח. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת, צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

ובחזרה לארנבים ולשפנים – יכול להיות שגלעד סופר כלל לא הכיר את ספרם של כץ ובנשלום, ויכול להיות שדווקא הכיר ואמר לעצמו, אבל זה בכלל לא כך! וכך או אחרת, נקודת המוצא המשותפת רק מבליטה את ההבדל.

"הארנב שלא היה שפן" הוא ספר ילדים מסורתי שמתגלגל מחיה לחיה עד להפי-אנד המצופה, בעוד "שפן" של גלעד סופר מזכיר יותר את הסיפור היהודי על האיש שהתלונן על גורלו לפני בורא עולם, וקיבל הזדמנות להחליף את צרור הצרות שלו בצרור של מישהו אחר, ואחרי שבדק את הצרורות של כולם, החליט להישאר עם הפֶּעקָאלֶ'ה (צרור) שלו.

"שפן" של גלעד סופר הוא קומדיה קשת-יום: כל הנפשות, כולל המנחה של קבוצת התמיכה (שבה משתתפים, טיגריס שכולם קוראים לו נמר, אווז שכולם קוראים לו ברווז, יעל שיש לו שם של בת, וכן הלאה) וכולל הארנב עצמו – הן בורות, מפוצלות, סובלות ואטומות לסבל זולתן. וגם הניסיון לתקן את השיבוש, כלומר להחזיר כל אחד למרחב "הנכון" שלו – נכשל.

הספר מממש את משפט הסיום הנפלא של עגנון בשלוש אחיות (איכשהו, לאן שאני לא הולכת אני מגיעה למשפט הזה בסוף): "הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

התסכול של לא-פה-ולא-שם מבוטא נפלא בטיפוגרפיה הכותבת-מוחקת של שם הספר, איך לעזאזל מבטאים את זה בקול? (היתה לי אותה בעיה עם החילזון של מכתבים לליאורה). ובכלל, אני זוכרת כמה רציתי שהחיים ייכתבו על דפים חלקים בלי מחיקות וקשקושים וכתמים ואוזני חמור, אבל הם הרבה יותר דומים לשפן הזה. SHAD

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

3. ועוד פעם זמנים מודרניים

מרוב צחוק (גם בן ה14 וגם האיש התגלגלו) לא מרגישים את העצב. הוא נחשף רק ברנטגן. יונית חברתי מהתיכון בכתה לאורך כל "זמנים מודרניים" של צ'פלין. כך גיליתי שמצחיק ועצוב הם לא יקומים נפרדים, הם ניזונים מאותו עורק.

ונזכרתי גם בהתקף אסטמה שחטפה אחת המשתתפות בסדנת תיאטרון קומי לפני שנים. בזמן שהמתינו לאמבולנס סירבה המנחה (מישהי מקבוצת התיאטרון הירושלמי, אולי ורדה בן חור) להפסיק את הסדנא, בטענה שזו סיטואציה קומית מושלמת.

*

4. ואיך אפשר להתאפק (או מתנה לגלעד סופר, שאותו אני לא מכירה)

"לקרוא לה שפן, או גדי, או פשוש, כמה זה מתוק וחם," כתב פנחס שדה על יעל אהובתו. וקצת אחר כך כתב לה-עצמה:

שפן, קבלתי אותך במתנה בנייר אריזה פשוט, וכלאחר יד פתחתי לאיטי את האריזה, ומצאתי בפנים שפן פלא, שעיניו זהב, זנבו דבש ולבו יהלום. אינני יכול לחשוב על המתנה הזאת מבלי שדמעות תודה תעלינה בעיני. שפן, אני נושק עכשיו את כפות רגלייך ואת אצבעותייך המצחיקות…
(מתוך היומנים של פנחס שדה, בעריכת אילת נגב ויהודה קורן)

*

ולבתי חרושת יש גם קסם משלהם

הפוטוריסטים ואני

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודויד פולונסקי

כמו ילד שגזלו מידו צעצוע

*

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזות).

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" הגרסה הצבעונית והאופטימית של סיפור כחול זקן

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
היא עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, היא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן==

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במחן, מגיע תורה לתת לו הוראות וכללים משלה: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה של כנס הפנקס לחצו כאן.

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

נועה אסטרייכר שלחה לי את "התמונה החיה" (tableau vivant) הזאת, סצנה מתוך "כחול זקן", שצולמה על ידי צלם חובב מפילדלפיה בסביבות 1866. שוב תודה, נועה.

"כחול זקן", צילם ג'ון קוטס בראון, סביבות 1866

"כחול זקן", צילם ג'ון קוטס בראון, סביבות 1866 (לחצו להגדלה)

לפני שאני כותבת עליה – תקציר הסיפור (גרסת האחים גרים):

מלך במרכבת זהב רתומה לששה סוסים מחזר אחרי נערה. אין בו כל פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". היא מתרצה אבל חוששת ומבקשת מאחיה לעמוד על המשמר. זמן מה אחרי החתונה יוצא הבעל למסע ומשאיר לה צרור מפתחות לכל הבית וגם מפתח קטן מזהב לחדר אסור, שהיא בכל זאת פותחת "וכשנפתחה הדלת שטף כנגדה זרם הדם ומסביב על הקירות ראתה נשים מתות תלויות ומכמה מהן נותר השלד לבדו." מרוב בהלה היא שומטת את המפתח. הוא מתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. בעלה מסכים שתתפלל קצת לפני שתצטרף לנשים הרצוחות (בגרסת שרל פרו מוקצבות לה שבע וחצי דקות בדיוק). בזמן שהוא משחיז את סכינו היא מזעיקה את אחיה שמכים אותו למוות, תולים אותו בחדר הדמים ויורשים את אוצרותיו.
לאחים גרים יש אגב, עוד שתיים וחצי גרסאות ל"כחול זקן": בסיפור "ארמון הרצח" יורדת הכלה הטרייה למרתף ומוצאת ישישה שמקרצפת קרביים ומבשרת לה שמחר תקרצף גם את קרביה שלה… וב"ציפור כנף" יש כלה רבת תושייה, דמיון והומור תיאטרלי שמערימה על חתן הדמים. (ובאשר ל"חצי" גרסה – זה התשליל המוזר שעליו כתבתי פה.)

*

אז ככה:

ה-tableau vivant בעברית "תמונה חיה", היא אמהּ הקדמונית של המסֶכֶת, צורה תיאטרונית שכולנו מכירים מטקסי בית הספר (ופתאום אני מהססת – אולי זה כבר לא כולנו? האם הצורה נכחדה?). ובכל מקרה, זה ה"הנה מוטלות תלויות גופתינו" של "כחול זקן", הנערה והנער של "מגש הכסף", נטו, בלי הציונות.

*

התיאטרליות וההעמדה גלויות וחשופות, זה מעצים את הפאתוס ובולם אותו בו בזמן, שלא לדבר על העליבות, האלתור והזיוף: הרקע הביתי התלוי בחובבנות, הקרשים המייצגים את הרצפה קצרים מכדי לכסות את הדשא. אנני ליבוביץ' עושה את זה בכוונה, בדיוקן המפורסם של אנדי וורהול. מה ששוב מוכיח שאנחנו חגים במעגל שבו הכי מפגר זה הכי מתקדם (עוד על הדיוקן של וורהול בפוסט הזה).

אנדי וורהול, צילמה אנני ליבוביץ'

אנדי וורהול, צילמה אנני ליבוביץ'

מלמעלה למטה לפי הסדר: הקצה העליון של תצלום אנני ליבוביץ', הקצה העליון של תצלום "כחול זקן", החלק התחתון של תצלום אנני ליבוביץ', החלק התחתון של תמונת "כחול זקן"

הקצוות הפרומים של האשליה. מלמעלה למטה לפי הסדר: הקצה העליון של תצלום אנני ליבוביץ', הקצה העליון של תצלום "כחול זקן", החלק התחתון של תצלום אנני ליבוביץ', החלק התחתון של תמונת "כחול זקן"

*

כדי ליישר את שורת הראשים התלויים, הועמדו ה"נרצחות" על במה מדורגת, מכוסה באותו אריג שממנו נתפרו הכותנות שלהן. הכיסוי יוצר תחושה של סוד וגם של נסיעה ארוכה שבה מכסים את הרהיטים. בהקשר הנוכחי גם הנסיעה טעונה במוות. וישנו גם המנהג לכסות את המראות בבתי הנפטרים.
מאחורי הכלה החיה יש עוד פריט מכוסה, אולי רהיט שלא הצליחו להזיז. לרגע מתעתע הוא הופך לחלק מגופה. היא נראית בהריון.

*

הקורבנות של כחול זקן תמיד תלויות בחדר הדמים (חוץ מאשר בגרסת ציפור כנף שבה איבריהן המבותרים מושלכים לקערה).

בעיבוד של פינה באוש הנשים מטפסות על הקירות, וכך הן – גם תלויות, וגם מרחפות כמו רוחות רפאים, וגם מנסות להימלט ונתקעות בקיר.

מתוך פינה באוש, "כחול זקן" (1977)

מתוך פינה באוש, "כחול זקן" (1977)

ובעצם גם התמונה הזאת מתוך Walzer של פינה באוש קשורה, אבל כבר כתבתי עליה ולא אחזור.

מתוך Walzer של פינה באוש

מתוך Walzer של פינה באוש

*

מתברר שזה היה שעשוע נפוץ, לשחק ב"כחול זקן". היו פטנטים כדי להשיג את אפקט הראשים הכרותים, התלויים על הקיר כמו מזכרות ציד (ואני לא יכולה לשכוח את שרלוט קורדיי, המתנקשת שהוצאה להורג, ואחד מעוזרי התליין הרים את ראשה הערוף וסטר לו).

למטה שרטוטי עזר, לפני ומאחורי הקלעים. ככה זה נראה מצד הקהל:

"כחול זקן", ככה זה נראה מצד הקהל, תחריט של וינסלו הומר 1868

"כחול זקן", תחריט של וינסלו הומר 1868

וככה זה נראה מאחורי הקלעים; אפילו יותר מבהיל, כי לפי תנוחת הגוף הן נראות כאילו הן ממשיכות להתרוצץ בלי ראש.

"כחול זקן", ככה זה נראה מאחורי הקלעים, תחריט של וינסלו הומר 1868

"כחול זקן", ככה זה נראה מאחורי הקלעים, תחריט של וינסלו הומר 1868

*

"כחול זקן", צילם ג'ון קוטס בראון, סביבות 1866

"כחול זקן", צילם ג'ון קוטס בראון, סביבות 1866

הנרצחות נתלו בסרטי שערן. גם לכלה החיה יש סרט כזה. ובמבט נוסף המתות הן בסך הכול ילדות. שערותיהן ההפוכות נראות כמו כובעי ליצן של פעם. בכותנותיהן הלבנות הן שלגיות וגמדים בו בזמן, מה שמוסיף פדופיליה לעצב. ובכלל, יש משהו בילדות מתות, אפילו מתות בכאילו, ש – (אין לי מילים להשלים את המשפט הזה).

התחלתי בזקן כחול ואני מסיימת בחתול כחול. הוראות במה מן המחזה של לורקה, "ככלות חמש שנים":

מן הדלת השמאלית מופיע הילד המת עם החתול. הילד לבוש בגדי לבן של סעודת הקודש הראשונה, וכתר ורדים לבנים בראשו. בפניו, פני שעווה צבועה, מתבלטות עיניו ושפתיו כחבצלת מיובשת. הוא נושא בידו נר נשמה קלוע ופלצור ארוך, שזור פרחי זהב. החתול כחול ושני כתמי דם ענקיים על חזהו הלבן-אפור ובראשו. הם מתקדמים לעבר קהל הצופים. (תרגמה רנה לטווין).

דיאן ארבוס, ללא כותרת

דיאן ארבוס, ללא כותרת

*

עוד באותם עניינים

ברונו בטלהיים מאשים את הנשים של כחול זקן

האם אור יכול ללכלך?

דם, דמעות וצבעי מים

חיילים מתעלפים

זיגפריד והנדה (עוד כחול זקן של ילדוֹת)

בקומה העליונה גרה התמימות (על ציור של גויה)

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

*
ותזכורת ועדכון: במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה השבוע על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי הקרוב, ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעה: reutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.

עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.

התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.

זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).

אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה - רק היא משתקפת במים, לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהוב לשמאלה.  מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

*

האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום

מאת עמוס נוי

דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")

.

לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")

הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, מימין בתיה קולטון, משמאל איזה הרשקוביץ

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952

במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.

שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).

הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב"

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)

.

בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:

"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".

גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –

ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?

כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ להגדלה)

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה (ממש בהמשך לפוסט, אף שנכתב מזמן, אין מוקדם ומאוחר בשיחות)

על הילדה אילת (הפוסט על האי אולי הוא סגירת מעגל של השיחה שהתחילה שם, בתגובות)

שמלת הכאב של רבקה הורן (ובעצם כל סדרת "שמלות של כאב")

על שירים לעמליה (או – מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?)

בואי, אמא

איך נראית ילדות, על איור אחר של בתיה קולטון

*

עוד אישה (חיה הפעם) שמשמשת לוח קליעה למטרה לבעלה (כמו בסיפור המצוטט בהתחלה, רק אחרת)

שני קטעים מתוך "כחול עם זנב" סרט שעשיתי פעם עם המלחין איתן שטיינברג בעקבות "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'

וכמובן – קופיקו בעיר האושר, מאת עמוס נוי

.
*****************************************************************************

ובלי שום קשר – ארבע הודעות:

1. יואל אמר

"יואל אמר" הצגה מוסיקלית בהשראת ספרו של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים"

לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה בשבת הקרובה , ה-27 בספטמבר, ב11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב.

רכישת כרטיסים בטלפון 6077020 03 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון!

והכי משמח, יהיה כבר דיסק! (כלומר 99.9%)

ההצגה זכתה בכל ארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל חיפה האחרון:

פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס המחזה, פרס המוסיקה ופרס הבימוי (אני ביימתי).

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

*

2. נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!

 ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.

אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה -

מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il‏ ואפשר גם בטלפון  02-5618514 שלוחה 119.
.

*

3. כנס הפנקס

ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:

תוכנית-הכנס-לפרסום-1

*

4. "הגלוי, החבוי והקרבן"

ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעהreutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

אחרי שקראתי את "מוות במשפחה" של קרל אובה קנאוסגורד גיגלתי את שם הספר וכל מה שעלה בחכה (למעט אריק גלסנר) היה מסויג עד עויין ומזלזל. הופתעתי וקצת נעלבתי. כבר כתבתי אמנם את שבחי השעמום, אמנות זה לא על סיפוקים מידיים, לא בהכרח על כל פנים, אבל "מוות במשפחה" ריתק אותי במובן הכי מיידי של המילה, כמו במשפט מן הניו יורק טיימס המצוטט על הכריכה: "יצירה מצוינת שהקורא לא יוכל לעצור את עצמו מלשקוע לתוכה, וגם לא ירצה." ובמחשבה נוספת, גם בניסוח הזה יש משהו מוזר וסיבובי, כאילו המחמאה לא יצאה כמו שצריך ונדרש תיקון או הבהרה.

KN

אני לא מרבה לכתוב על ספרים למבוגרים. מדי פעם אני קוראת ספר שלא דומה לאחרים; "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, או "שמי הוא אדום" של אורהאן פמוק, או "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק, ומתחשק לי מאד לכתוב עליו, אבל תוגת ההסברים-למי-שלא-קרא מרַפה את ידי. לפעמים אני מנסה להערים עליה בעזרת ציטוט.

הנה כמה שורות מתוך "מוות במשפחה".

כשהתמונה הכללית של העולם מתרחבת, לא רק הכאב שהוא מסב פוחת, אלא גם המשמעות. להבין את העולם פירושו להתייצב במרחק מסוים ממנו. את מה שקטן מדי לראות בעין בלתי מזוינת, כמו מולקולות ואטומים, אנחנו מגדילים, ואת מה שגדול מדי, כמו מערכות עננים, שפכי נהרות, מערכי כוכבים, אנחנו מקטינים. ואחרי שהתאמנו אותם לטווח החושים שלנו, אנחנו מקבעים את ראייתנו. למקובע אנחנו קוראים יידע. לאורך כל שנות הילדות וההתבגרות אנחנו שואפים למצוא את המרחק הנכון לדברים ולתופעות. אנחנו קוראים, אנחנו לומדים, אנחנו חווים, אנחנו מתקנים. עד שיום אחד אנחנו מגיעים לנקודה שבה כל המרחקים החיוניים נקבעו, וכל המערכות החיוניות הוקמו. מאותו רגע מתחיל הזמן להאיץ. הוא לא פוגש במכשולים נוספים, הכול קבוע, הזמן חולף בחיינו כשיטפון, הימים נעלמים במהירות מסחררת, ולפני שנבין מה מתרחש אנחנו כבר בני ארבעים, חמישים, שישים… משמעות זקוקה לשפע, שפע זקוק לזמן, זמן זקוק להתנגדות. יידע הוא מרחק, יידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות. במילים אחרות, תמונת אבי שנחקקה בי באותו ערב ב1976 היא כפולה: מצד אחד אני רואה אותו כפי שראיתי אותו אז, בעיניו של ילד בן שמונה, בלתי צפוי ומפחיד, מצד שני אני רואה אותו כבן גילי היום, כמי שהזמן נושב בחייו ותולש מעליו פיסות הולכות וגדלות של משמעות.

קורה שסופר מתערב בשיחות שלך עם עצמך כאילו שמע, וזו שמחה גדולה (לפחות לרגע, עד שאת מגגלת ומגלה שמדובר בשעמום יומרני). הקטע שלמעלה הוא לא רק על הפיחות שבהתבגרות (גם, גם), ולא רק על התחושה האישית שלי, שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, אחרת איך אפשר להסביר את עומק הפצעים. קנאוסגורד מסביר בלי משים את הבעיה שלי עם רומנים ריאליסטיים: "המרחק הנכון" והמקובע סותר את תחושת החיים והמציאות שלי. בבקורות המצקצקות הוא ננזף על חוסר פרופורציות. אבל זה בין השאר, מה שעושה את "מוות במשפחה" לספר כל כך מרתק: הקרטוע בין הפרספקטיבות, בין שכבות התובנה. ההתנערות מכיול והתאמה. הוא נגרר לשם רק כשהוא מדבר על אחיו, רק אז הוא מתפתל ומחפה, וגם במעידה הזאת, בזיוף הקטן, יש משהו חושפני.

ועוד רגע, של הירדמות, מתוך הספר:

נצמדתי אליה ושבתי והנחתי את ידי על בטנה. מהמסדרון נשמעה חבטה בחריץ המכתבים. משאית חלפה ברחוב בחוץ, נראה שהיתה גדולה, חלונות הבית רעדו. עצמתי את עיניי. עד מהרה, כשכל המחשבות והתמונות של התודעה החלו להתנועע בכיוונים שלא היתה לי שליטה עליהם ואני רק שכבתי והתבוננתי בהם כמו איזה כלוב רועים עצל של המחשבות, הבנתי שהשינה ממתינה לי בקרבת מקום. כל שעלי לעשות הוא להוריד את עצמי אל חשכתה.

*
עוד רומנים למבוגרים בעיר האושר

כמה הערות על "נוטות החסד" (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

הספר הנפלא ביותר

על הרוקי מורקמי

ניר ברגמן ואני, על ספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן וכמובן כל סדרת "כתוב בגוף"

*
וקשור גם, רק אחרת:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

הכוריאוגרפית ענת דניאלי העניקה לעצמה מתנה. ב2008, אחרי כמעט עשרים שנות יצירה, היא החליטה על צום יצירתי של חמש שנים, הפסקה כדי לחשוב ולהתבונן, להמתין במקום לייצר. אחרי ששכרון החופש התפוגג קצת היא גילתה שהיא מתגעגעת לסטודיו. ומכיוון שנאסר עליה ליצור היא התחילה ללמד. סדנת הכוריאוגרפיה הקצרה התארכה ורבתה והפכה לכלים, מסגרת קבועה לעבודה ולחשיבה כוריאוגרפית. כלים במובן כלי עבודה וכלי הכלה.

1

"מקום לפעולה" הוא תיעוד של שנת מחקר אמנותי-כוריאוגרפי מתוך רצון נדיב ומשמח לשתף ולחלוק. הספר כולו מכוון למעשה היצירה ומשייט בין מעשה לתיאוריה.

התוכנית שנערכה על ידי רן בראון כללה: קורס מתודולוגי של ליאור אביצור על מודלים כוריאוגרפיים, סדנאות אמן עם רותם תש"ח, איריס ארז ונאוה פרנקל, וקבוצת קריאה של טקסטים בקורתיים עם רן בראון. אם הבנתי נכון היתה גם סדנת כוריאוגרפיה מתמשכת עם ענת דניאלי שלא מתועדת בספר. לתיעוד עצמו הוקדשה מחשבה רבה. איריס לנה וד"ר יעל נתיב הצטרפו כמשקיפות לתוכנית כדי ללוות את תהליך הכתיבה.

יש לי אהבה גדולה והערכה לתוכניות כאלה, שצומחות כמעט מעצמן מהשומקום של הסקרנות והרעב. פעמיים בחיי יצא לי ללמוד במסגרות כאלה, ואין תחליף לראשוניות, לגישושים ולהרפתקאות שהן מזמנות. ומצד שני כמורה, אני עדיין מחפשת את הדרך הנכונה והמדויקת ללמד יוצרים, כזאת שלא סוגרת ומעקמת אלא פותחת ומגלה. מטבע הדברים אני מסכימה עם חלק מהכתוב וחולקת על אחר. אבל גם הביקורת היא לא מהסוג שמוריד נקודות אלא מהסוג שמַפרה. ובקיצור, זאת לא רק סקירה של "מקום לפעולה" אלא שיחה איתו.

וביתר פירוט:

ליאור אביצור העבירה קורס מתודולוגי על מודלים כוריאוגרפיים, בהשראת ה"פואטיקה" של אריסטו ו"ההינדוס המהופך" שהוא מבצע לטרגדיה היוונית; אריסטו פירק את הטרגדיה לגורמים כדי לגזור מתוכם "חוברת הוראות" לכתיבת טרגדיה, ואביצור חוקרת את יצירתם של מרס קנינגהם, איבון ריינר, אן תרזה דה קירסמאקר ואחרים, כדי לחלץ ממנה "מודלים כוריאוגרפיים". היא שואפת להשתחרר ולשחרר מהרומנטיזציה של תהליך היצירה, להחצין את הצד האנליטי והמוסכניקי על חשבון מוזות גחמניות.

המטאמודל של תהליך היצירה שהיא מציעה הוא כזה:

מוטיבציה (רעיון, כוונה) -> מתודולוגיה (אמצעי) -> תוצאה (עבודת מחול)

אני מסירה את הכובע בפני המטרה והביצוע השיטתי (גם אני מוסכניקית גאה,  זה הפוסט שבו יצאתי מהארון).

אביצור מראה למשל איך מרס קנינגהם ששואף להימנע מייצוג, מנרטיב ומטעם אישי, משתמש באי צ'ינג (ספר התמורות הסיני) כדי להגן על עצמו מפלישתם. כל אמן זקוק למודלים כאלה, כלים שיגנו על הדברים המהותיים לו. ובהמשך לכך קצת חסר לי השלב שבו כל משתתף מנסה להגדיר עיקרון שחשוב לו עצמו, ולהמציא ולמצוא מודל שישמור עליו.

מה שקצת הפריע לי בפרק היה בלבול מסוים בין מודלים שנועדו להגן על עקרונות יסוד (כמו בדוגמא של מרס קנינגהם למעלה) לבין מודל של עבודה על יצירה חדשה.

במקרה השני, של עבודה על יצירה חדשה הסכמה שמתחילה ברעיון ומסתיימת ביצירה נראית לי בעייתית. גם אם יש רעיון או נושא לפני הכניסה לסטודיו ובדרך כלל יש, הוא יכול להשתנות, זו שטות להיצמד אליו (שלא לדבר על סכנת האילוסטרציה). הניסיון (שלי) מלמד שרעיונות נובעים מעבודה ולא להפך. התהליך הוא במקרה הטוב ספירלי, והאבולוציה האמנותית היא יותר מפתיעה מסלולה. ובסופו של דבר עדיף לגזור את הרעיון בדיעבד, מתוך התבוננות ביצירה. זה אמין יותר.

*

הכוריאוגרף רותם תש"ח מתעניין "במציאות כסבך כוריאוגרפיות". הוא מנסה "לחשוב על תנועה במציאות לא כעל משהו טבעי, חופשי, משחרר ואותנטי, אלא כעל משהו שתמיד כלוא בין הפטיש של הצווים החברתיים לבין הסדן של הצווים העצמיים." זה חלק המלהיב במודל שהוא מציג בסדנא שלו (אפילו נזכרתי במורי ורבי יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה). המהלך השלם שמציע תש"ח, כולל התבוננות בתופעה מציאותית-תנועתית, ניסוח מסקנות, עיבודן לשיחה יומיומית והעלאתה לבמה על ידי מבצעים/מדגימים.

לא ראיתי יצירות של תש"ח, כך שאיני יכולה לשפוט איך הוא עצמו מיישם את המודל שלו. אבל כקוראת מן הצד היתה לי תחושה שההתבוננות והמסקנות קצת מכוונות ומוכתבות מראש. וגם הדרישה להפוך אותן לשיחה יומיומית דווקא, נראית לי מעט נוקשה. לא כל אחד הוא פוקו או אקונצ'י (מצד הברק האינטלקטואלי) או לחילופין טרנטינו או גודאר (מצד הכישרון לשיחת יומיום). בין המילים לבין מה שרואים יכולים להתקיים שלל יחסים ואפשרויות – למשל פער פיוטי כמו אצל פול קליי וכן הלאה. התחושה שעלתה מן הקריאה היתה שתש"ח מגביל אותן ללא צורך, רק כי זאת הדרך שלו.

הסדנאות אמנם הוגדרו מראש כהתנסות במודל של יוצר מסוים. ומצד שני, זאת לא יכולה להיות המטרה הסופית, כי הרי אין שום טעם בשיבוט של תש"ח או של כל אמן אחר. מכל מודל יכולים להתפצל מודלים חדשים. והיתה לי תחושה שלא הוקדשה די מחשבה לאפשרות הזאת. המודל הוגש כמופת סגור ולא כגן של שבילים מתפצלים. (בכלל קשה לי קצת עם הנופך המופתי של המילה "מודל". אני מעדיפה מושגים יותר ניטרליים כמו "דקדוק פנימי" או עיקרון/מנגנון מארגן).

*

וזה מביא אותי לאיריס ארז שמתנגדת בעצם למודלים, לשרירותיות מכל סוג.

"אני מחפשת תמיד את הגולמי," היא כותבת, "… זהו ניסיון לתפוס את הרגע, את מה שתמיד נמצא אבל חמקמק… ולכן כל מה שנוגע במקום מוכר, גמור, ודאי – מעניין אותי פחות."

המודל של הספר לא מתאים לאיריס ארז. היא קצת מתוסכלת, מתנצלת, מסייגת, ובכל זאת, כמו ילדה טובה, משתדלת לתחוב את רגלה לנעל הזאת. אני חושבת שזה נפלא שיש בסביבה "מתנגדת" שמציפה את הסדקים והספקות. אבל במקום להתפתל ולעקם את עצמה כדי להתאים לתבנית, היה עדיף לטעמי, שתכתוב את המניפסט שלה נגד מודלים. שתהפוך את השולחן במלוא החופש והתנופה.

*

נאוה פרנקל לעומת זאת, שוחה כמו דג במים של "מקום לפעולה". פרנקל, יוצרת מקורית של תיאטרון "פוסט דרמטי" (גילוי נאות: פרנקל היתה פעם תלמידה שלי ואני מאמינה גדולה באמנות שלה), מוצאת השראה בבלשנות וסמיוטיקה ונעזרת בהוגים כמו דה סוסיר, בארת וויטגנשטיין כדי להגדיר מחדש דרמה ופעולה.

בעבודות שלה היא מפרקת ומרכיבה התנהגות אנושית. ליחידה הבימתית הבסיסית (שכוללת טקסט, גוף, תנועה וכן הלאה) היא קוראת דימוי. המבַצעים לפי המודל שלה הם  "נתינים של הדימוי". היא טוענת שהפסיביות משחררת ו"בהחפצה יש מימד של גאולה", ומתכוונת שזה גואל את המבַצעים מהמטען האנושי ההתנייתי, פסיכולוגיסטי שהם סוחבים. אבל זה נכון גם לגבי הקהל. לפחות לגבי. הפורמליזם של פרנקל משחרר, על גבול הרוחני בשביל אדם א-רוחְני כמוני.

אחרי שהיא צוברת דימויים היא עורכת אותם לרצף בימתי ולא מהססת לקטוע ולנטוש דימויים. "מיצוי פוסט מודרני שונה מהמיצוי הבימתי הקלאסי," היא כותבת. "לעולם איננו סוחטים את מלוא האפשרויות הגלומות באביזר או ברפליקה אלא להפך." (כלומר כשפרנקל תולה אקדח על הקיר היא לא חייבת לירות בו כמו צ'כוב).

(ההערה הנוכחית כבר לא קשורה לספר אלא נטו לפרנקל האמנית, אבל ככה זה בשיחה, לפעמים היא יוצאת מהקווים; בלי קשר למיצוי, חבל שהרצף הבימתי של פרנקל לא נבנה בתחכום הדקדוקי/מתמטי/מוזיקלי שהיא משקיעה בבניית הדימויים. בחוט האסוציאטיבי שעליו היא חורזת אותם יש משהו מיושן ולינארי עם דליפות אנרגיה. אני מפשטת ובכל זאת)

*

ואחרון חביב רן בראון, עורך התוכנית והספר, שהנחה בין השאר את קבוצת הקריאה.

בראון מאמין שקריאה בטקסטים בקורתיים מערערת על הררכיות קפואות ויש בה פוטנציאל משחרר. קבוצת הקריאה שלו נפגשה אחת לשבועיים, סביב שולחן או במעגל כדי להימנע מהררכיה וכדי להצניע את פער היידע כפי שבראון עצמו מודה (אני לא מכירה אותו אבל מן הספר הוא מצטייר כידען קשוב וחושב, קל מאד לחבב אותו). בראון משתף את הקוראים בהתלבטויות בבחירת הטקסטים: האם להתפרש על פני דיסציפלינות שונות או להתמקד במחול? ואם מחול, אז מה לבחור מתוך ים המאמרים? בסופו של דבר הוא הרכיב רשימה על פי קטגוריות: פנומנולוגיה, הגוף הרוקד, פרפורמרנס, וכן הלאה, עם מרווח של גמישות ושינויים על פי הצורך (זה נגע במיוחד ללבי, המרחב לגמישות ושינויים). הוא בחר חלק מן הטקסטים והזמין את המשתתפות לבחור אחרים. המפגש האחרון הוקדש לשיחה, המובאת בספר בשלמותה, על קבוצת הלימוד.

כאמור, קל מאד לחבב ולהעריך את בראון. ובכל זאת, כשהוא מדבר על הסדנאות בלשון התיאוריה, כשהוא אומר למשל, על רותם תש"ח שהוא "מַבנה את עצמו כסובייקט קוגניטיבי משוחרר המערער על שוליות הדיסציפלינה," הלשון שלי מתכווצת כאילו אכלתי לימון. אני לא הייתי כותבת או קוראת ככה על מה שאני אוהבת.

*

עוד באותם עניינים

יוסף הירש או האיש שלימד אותי להסתכל

ויטו אקונצ'י או המשורר שירד מן הדף

כחול הוא צבע שערך הצהוב

להבין דרך הגוף (פוסט אורח של רוני מוסנזון נלקן)

*

על מחול יש בלי סוף, אז שלושה אקראיים

על שעה עם אוכלי כל

על אויסטר

על אוהבים אש

*

למעלה - אנג'לינה, ישראל 2003, צילמה מיכל חלבין. למטה - מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest

למעלה – אנג'לינה, ישראל 2003, צילמה מיכל חלבין. למטה – מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest

שתי תמונות, שני עולמת: אנג'לינה של מיכל חלבין היא חלק מסדרת אמני במה מעיירות קטנות (אותה סדרה של התמונה הזאת). מוכרת הסרטים האלמונית צולמה על ידי Heinz Joest בגטו ורשה 1941. רק בראש שלי הן קשורות.

נתחיל דווקא ממוכרת הסרטים (אלטרנטיבה לטלאי הצהוב). מרגע שראיתי אותה היא לא יוצאת לי מהראש. ריאליסטית לגמרי ובו בזמן ארכיטיפית. יש בה משהו אגדתי כמו במוכר בלונים ביריד, בדמות שמופיעה בחלום או על קלף טארוט. הפנים מותשות ודהויות כמו המודעות המתפוררות ברקע. כתמי האור שנוגהים עליהן מתחרזים עם קרעי הנייר על הקיר האפור. היא לבושה בשמלה פרחונית שמעליה מעיל כהה פתוח. בגלל תעתועי הצילום התלבושת מתהפכת בחלק הגוף התחתון, לחצאית כהה שמעליה סינר. וגם זה מרחיק אותה בזמן – מי לובש סינר ברחוב מלבד דמויות מצוירות בספר?

3

לחצו להגדלה

משמאל, קצב בסינר עם משור, סביבות 1875, באמצע ילד על אופניים, תדאוש קנטור, מימין, נגן רחוב מתוך ויילופולה ויילופולה של תדאוש קנטור

משמאל, קצב בסינר עם מסור, סביבות 1875, באמצע ילד על אופניים, תדאוש קנטור, מימין, נגן רחוב מתוך "ויילופולה ויילופולה" של תדאוש קנטור, אמן הריאליזם הארכיטיפי של הזיכרון

הפנים של מוכרת הסרטים סחוטים, הגוף מרוקן, המרחב מתפרק. הכול אומר עצב ותבוסה, רק הסחורה חדשה ושופעת, מנוכרת וצחורה להכעיס. הסרטים משתלשלים על החזה כמו שדיים רבים, אחד מעמיד פני חפת מעומלן. אחרים מגובבים למין אשכול חלול. לרגע מוזר הם מתחזים לשביסי אחיות, עד שהמיקום והתאריך חושפים אותם; גטו ורשה 19 בספטמבר 1941.

אנג'לינה של מיכל חלבין היא לכאורה ההפך הגמור. מלאכית (כמו שמה) פֵייתית של ויהי אור, עומדת בפתח המסנוור של הסלון והחיים. הווילון-מסך שקוף כמו מים וכולו אדוות-אדוות, עיגולים שנוצרו ממגע הסרט הקשור למתניה, מן הצל המעוגל של יריכיה מבעד לשמלה. אדוות מלאות פרחים מרוב טוהר ושמחה, כמו בסרט מצויר. בשולי התחרה של הווילון מהדהדים שולי שמלתה ואצבעות רגליה היחפות. ורק למטה בתחתית הקיר כבר מחכים החושך והטיח המתקלף. אולי גם מוכרת הסרטים מגטו ורשה היתה פעם חנה'לה בשמלת השבת כזאת. אולי ככה זה, לפני ואחרי.

מיכל חלבין, אנג'לינה, ישראל 2003

מיכל חלבין, אנג'לינה, ישראל 2003, לחצו להגדלה

עוד על צילום

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

על הדיוקנאות ההיסטוריים של סינדי שרמן

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

ועוד ועוד

*

ובלי שום קשר

קול קורא לפרסום יצירות (טקסטים) בגְרָנְטַה, כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית, גיליון II

וגם קול קורא לפרסום יצירות אמנות בגרנטה II

אני זוכרת כמה הופתעתי כשאחותי קשקשה על הדף שבו ג'ו מסרבת להתחתן עם לורי. בלי לנסח את זה במילים ידעתי שהספר הזה, "נשים קטנות", הוא נגדי. הקפדתי לשמור אותו במרחק בטוח מהלב. ועכשיו אני מבינה גם למה.

הייתי צריכה לכתוב באיפוק, למשוך לצדי את אוהבות הספר לאט ובסבלנות אבל זה לא בכוחי. הספר הזה הוא דרקון עם שלושה ראשים. ואף ש"כפפות הן הדבר החשוב ביותר" כפי שקובעת מג בעמ' 30, אני בכל זאת מתכוונת להסיר אותן.

כל הציטוטים הם מהתרגום הישן של שלמה ערב. עדכנתי רק את הכתיב הארכאי של השמות.

ועוד הערה אחרונה: נשים קטנות הוא קלסיקה. הפוסט הארוך הזה פונה ל[א]נשים שקראו את הספר, שוב ושוב מן הסתם. אין בכוחי לסכם את עלילתו ואני גם לא בטוחה שזה יעזור. מי שבכל זאת רוצה להבין במה מדובר יכול להעזר בויקיפדיה (ואפשר גם לדלג ולחכות לפוסט הבא).

*

הראש הראשון: למה לא יכלה ג'ו להינשא ללורי, או שלושת המחנכים

א: ג'ון ברוק, מחנכו של לורי, נושא לאישה את מג האחות הבכורה, והופך למחנכה שלה:

"חייב אני להיות סבלני כלפיה," הוא אומר לעצמו, "וללמד אותה כיצד להשתלט על רגשותיה" (276).

"אך אישה פעוטה זו קמה ועשתה דבר שהיה למורת רוחו של ברוק עשרת מונים יותר" (278).

המספרת מאמצת את נקודת המבט המחנכת ומכנה את מג "אישה פעוטה" (278, כלומר, לא רק בילדותן, גם כשהן נישאות הן נותרות "נשים קטנות").

ואם למישהי נותרו ספקות:

"בכל פעם שג'ון היה מדבר בנימת שליט, צייתה מג ולא הצטערה מעולם על כך." (384)

המשפט האחרון נאמר בסמוך ובזיקה לחינוכו של דמי הקטן בנם של מג וג'ון:

"…דעת האב היתה כי יש לחנך לצייתנות עוד בגיל הרך. הנה כי כן למד דמי הצעיר חיש מהר כי בכל מאבק עם אבא ידו תמיד על התחתונה. ובכל זאת, על הדרך האנגלית, כיבד התינוק את האיש שהכניע אותו ואהב את אביו שה'לא' החמור שלו עשה רושם יותר מכל לטיפותיה הרכות של האם" (382)

(ולא, אני לא אפתח את פי להגיד את דעתי על לאווים חמורים של אבות, פן תפרוץ אש מהפוסט ותשרוף את המחשב שלכם. מתי נרפאים הפצעים האלה? אגיד לכם כשאדע).

ב: מר מארץ' – בראש הפירמידה האנושית והחינוכית של הספר עומד מר מארץ', הכומר הצבאי, הקדוש הנעדר-נוכח, "ראש המשפחה, מצפון הבית, עוגן ההצלה שלו ומנחמו בצר; שכן אליו פנו הנשים בעתות צרה, ומצאו בו בעל ואב במובנן הטהור והאמיתי של המילים" (237). גם פליטת הפה הזאת כורכת את האם על בנותיה בחבילת "הנשים" הנזקקות.

כשגברת מארץ' מנסה לעזור לג'ו להשתלט על "מזגה הנורא", היא מספרת לה כיצד למדה והיא עדיין לומדת להשתלט על מזגה שלה בעזרת בעלה המושלם (הנמצא, אליבא ד"נשים קטנות" רק מדרגה אחת מתחת ל"אבינו שבשמיים"):

"אביך, ג'ו, לעולם אינו יוצא מגדרו – לעולם אינו מפקפק או מתלונן – אלא מלא תקווה תמיד, עובד ומחכה ברוח כה טובה … הוא עזר לי וניחמני. והוכיח לי כי חייבת אני לקיים בפועל את כל המידות הטובות שמבקשת אני להעניק לבנותי…"

…"אשתדל אמא," עונה ג'ו, "באמת אעשה הכול. אך מוכרחה את לעזור לי, להזכירני ולשמור עלי שלא אצא מגדרי. לא פעם ראיתי כשאבא שם אצבעו על שפתותיו ומתבונן אליך בארשת פנים טובה אך מפוכחת. ואת תמיד כיווצת את שפתייך כווץ היטב או שהסתלקת לך; כלום היה זה אות מוסכם ביניכם?" (84, ר' יהודה היה נותן בהם סימנים).

ג: פרופסור בר, המחנך השלישי, זוכה בג'ו. כלומר היא זו שזוכה בבעל ובמחנך משל עצמה:

"ג'ו נכשלה לא פעם בטעויות מגוכחות אך הפרופסור החכם עמד ליד ההגה וניהג את ספינתו אל מי מבטחים" (463).

וכך אגב, מסוכמת תקופת החיזור של הפרופסור ב"נשים קטנות": "תוך ניהול שיחות פילוסופיות עם האב הפרופסור נותן לבת שיעורים באהבה" (449). וגם אם מדובר בשנינת קרש (מה, גם אהבה היא צריכה ללמד ממנו?), נשאלת השאלה למה בעצם הוא לא מנהל שיחות פילוסופיות עם הבת, תולעת ספרים דעתנית, שעוד בילדותה מזעזעת את סבו של לורי "בדברי בקורתה".

התשובה נתנת שוב ושוב ב"נשים קטנות": נשים לא יודעות לחשוב. הן עלולות להתבלבל מפלפולים ולסכן את נשמתן כפי שקרה לג'ו המסכנה במפגש עם הפילוסופים, "השיחה היתה מרוחקת מילין רבים מהבנתה של ג'ו אך גרמה לה עונג…" היא נשבית בקסמי הפלפול השכלי וכמעט מאבדת את אמונתה, עד שפרופסור בר "עומד בצד דגלו כגבר" ומציל אותה. "תוך כדי דיבורו חזר העולם להיות יציב כשהיה… וכאשר נשתהה מר בר לרגע, השתוקקה ג'ו למחוא לו כפיים ולהודות לו" (346-7).

ובהמשך לכך, אין ב"נשים קטנות" אף מילה על הסיבות למלחמת האזרחים שבצלה מתרחש הספר. נערות לא צריכות לבלבל את מוחיהן הקטנים ברעיונות ובפוליטיקה. יש רק מלל פטריוטי כללי על החובה לתת את הבנים למדינה בחפץ לב. ולסיכום: "הבנות הפקידו את לבותיהן להשגחתה של האם, אך את נשמותיהן הפקידו בידי האב" (238). ואת שכלן? זהו, שלבנות יש אמנם לב ונשמה (תודה לאל) אבל שכל – אין.

זה משהו מוּלד כפי שמוכיחים תאומיה של מג: בגיל שלוש תובעת דייזי "אחט" תפירה, ומטפלת "בתנור זערורי ביכולת כזו שהעלתה דמעות גאווה בעיני חנה. ואילו דמי למד את האותיות אצל סבו." דייזי נוצרה "לנשיקות, לפינוק ולהערצה" ואילו דמי נולד חקרן "לשמחתו הרבה של סבו שנהג לקיים עמו שיחות סוקרטיות, שלא פעם נתחלפו בהם התפקידים, לשביעות רצונן הבלתי מסותרת של הנשים" (הקטנות. 444-5).

ובחזרה לשלושת המחנכים: וזו הסיבה קוראות יקרות ואחיות אהובות, שג'ו גיבורת "נשים קטנות" אינה יכולה להתחתן עם לורי. לורי אינו מחנך אלא ילד שג'ו משמשת לו אם ואחות. גם כשהוא מציע לה נישואין הוא אינו אלא "טדי נערי" (כשם שמג היא אישה פעוטה). לורי לא יוכל להושיע את ג'ו מן הפילוסופים ולתקן את טעויותיה. הוא לא נמצא במדרגה אחת עם אביה הנערץ; ג'ו עצמה עושה את הקישור במחשבותיה: "איזה נחת ירווה אבא אם יהיה לו אדם כמו הפרופסור לשוחח עמו יום יום!" (449).

הלל לפטריארכיה. וזה רק הראש הראשון של הדרקון (ולאו דווקא הנורא שבהם, התחרות קשה).

"נשים קטנות" לקוח מכאןהתמונה מכאן

*

הראש השני – כבשתנו השחורה

"'נשים קטנות' לא עוסק בנשיות, בפמיניזם, במימוש עצמי (כפי שתיאוריות פסיכולוגיות של זמננו מגדירות אותו) או במציאת חתן – על אף שכל הנושאים האלה, ונושאים רבים אחרים, נידונים בו. "נשים קטנות" עוסק באפשרות האופטימית של האדם להיהפך לטוב יותר – נדיב, סבלני ורב חסד ככל שהוא יכול להיות."

כך כתבה מאשה צור גלוזמן בפוסט יפה ואוהב המוגש פה כפרס ניחומים למי שנזקק לו. ובהמשך לצור גלוזמן – החינוך הוא אמנם לב לבו של "נשים קטנות" וסוד קסמו. ואחרי שהתוודענו למחנכי-העל, הגיע הזמן לבדוק את שיטות החינוך ואת פירותיו במבחן ה"לפני ואחרי".

ניקח את ג'ו למשל. מה רוצה ג'ו הקטנה?

להיות סופרת, כן: "אתה תשנא את כתיבתי ואני אין בידי לחיות מבלעדיה," היא אומרת ללורי (358). הכתיבה היא "טעם חייה, התפשטות הגשמיות", הסיכוי שלה לזכות בתהילה וגם בפרנסה, כלומר בעצמאות.

אבל בלי לזלזל בשאיפותיה הספרותיות של ג'ו הן קצת גנבו את ההצגה. הן הסיחו את הדעת מתשוקתה לחיי גבורה והרפתקאות (ללמוד סיוף, להילחם במקום לסרוג, או לפחות להיות מתופף), והן הסיחו את הדעת מתאוות המסעות הגדולה שלה:

במשחק "עליית הצליינים" ג'ו הכי אוהבת את "עמק האריות" ואת "מושב השדים". בינקותה היא בונה מסילות ברזל וגשרים ממילונים, קריאת ההתרגשות שלה היא (איך לא) "כריסטופר קולומבוס!". היא מתגברת על שיממון התפירה רק על ידי חלוקת התפר הארוך לארבעה קטעים שנקראים אירופה אסיה אפריקה ואמריקה, ושיחה על היבשות בזמן שחוצים אותן. היא מבלה אחר הצהריים בבכייה על הספר "העולם הרחב, רחב מאד". והיא רוצה, כל כך רוצה להפליג לארצות רחוקות.

"את ג'ו דומה לשחף," אומרת בת', "חזקה את ושואפת דרור, מחבבת את הסערה והרוח, מרחיקה טוס ללב הים. ומאושרת בעצמאותך" (367).

ג'ו אמנם פראית ונערית אבל בשום פנים אינה רעה או אנוכית. היא חולמת להיות נדבנית ולפנק את בת'. נוח לה יותר "לסכן את חייה כדי להציל מישהו מאשר להתנהג עמו בחיבה כשאין לה נטייה לכך". בשלב מסוים היא מקריבה (מוכרת) את שערותיה היפות והשופעות "כדי לגרום נחת לאבא וכדי שישוב הביתה מהר", ומקווה דרך אגב שזה ירסן גם את יהירותה. כשאביה חוזר הוא מבחין בשינוי שחל בה: "איני יודע אם יום הגז הוא שהרגיע את כבשתנו השחורה…" (220) הוא אומר. ובבת אחת הוא גם קורא לה כבשה שחורה, וגם מכיר בה כמין שמשון ששערותיו לא ישובו ויצמחו.

ובחזרה לתשוקות – "נשים קטנות" מתייחס בחומרה רבה לעצם קיומן. "בעקבות המעשים הרעים בא תמיד העונש" (344), קובעת המספרת. והסוררת הקטנה אמנם זוכה לאילוף אכזרי בלי שום יחס בין החטא לעונש.

בגלל אחר הצהריים אחד של נימוסים גרועים מאבדת ג'ו את חו"ל המובטחת. אימי זוכה לטייל בעולם במקומה.

הפרק שבו היא מסרבת לקחת את אימי לתיאטרון – כי אין לה חשק להשגיח על אחות קטנה ומעצבנת – נקרא (לא פחות) "ג'ו פוגשת את השטן המדיח". והעונש נורא ומיידי: אימי שורפת את העותק היחיד של סיפוריה, "ראש גאוותה, שכל המשפחה ראתה בו ניצן ספרותי שלו עתיד גדול". ומכיוון שג'ו מסרבת לסלוח לה בו ביום, העונש עולה מדרגה ואימי כמעט מקפחת את חייה באשמתה.

ג'ו היא לא היחידה כמובן שנענשת בחוסר מידתיות. לא אלאה אתכן בדוגמאות מעלילות אימי ומג, אבל אפילו נשמה טהורה כבת' נענשת במות פיפ, הקנרי שלה, על יום אחד של בטלה. (ואני לא יכולה שלא להשוות לינוש קורצ'אק יקירי, שכתב: "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר הוא לסלוח לו").

ומעבר לעונשים הכבדים "נשים קטנות" הוא אוקיינוס של הטפות; כולם מטיפים לכולם לאהוב את חובתם ולהילחם ביצר. לא רק האנשים, גם החפצים נדבקים במחלת ההטפה: "דרשות רבות נשלחות אלינו יום יום על ידי מטיפים נעלמים מהרחוב ההומה, מבין כותלי בית הספר, ממשרד העבודה ומהבית: אפילו שולחן שוק יכול להיהפך לבמת הטפה אם רק ישמיע באוזנינו דברי עצה נכוחים שכוחם לא פג לעולם" (300). כולם מורים לכולם מה להרגיש ולחשוב (ותאמינו לי, גם שם הייתי. זה לא חינוך אלא מחיקה וסירוס וכיבוי ועיקום. לבי לבי לג'ו, ולא רק לה).

בשיר שכותבת ג'ו היא מביעה תשוקה "לכבס את הלב" (170), דימוי כל כך אלים שלבי שלי מתכווץ מפחד.

וזה עובד. השחף הסורר מבויית. ג'ו מאמצת את המודל של בת', "חיים ללא מאורעות כבירים, ללא שאיפות נשגבות, ועם כל זה מלאים סגולות יקר המשגשגות בעפר וריחן נודף מסביב" (403). המהפך הגדול קורה בלחיצת כפתור: בת' הגוססת מסבירה לג'ו שטיפול בהוריה ייתן לה יותר סיפוק מכתיבת ספרים או מטיולים ברחבי העולם, "ובו במקום ויתרה ג'ו על שאיפתה הישנה והקדישה עצמה לשאיפה חדשה טובה יותר, תוך הכרה מלאה בדלות יתר התשוקות" (404).

ג'ו המכובסת, החוזרת בתשובה, מכנה את האמהות משאלת חייה הגדולה שהתגשמה. "אותם חיים שבהם רציתי נראים עתה בעיני כאנוכיים, משעממים וקרים. לא ויתרתי עוד על הרעיון כי ביום מן הימים אכתוב ספר טוב, אך יכולה אני להמתין" (467).

כל הצדקנות הזאת אגב, חיבבה עלי את אימי. האנוכיות הילדותית שלה היא מרעננת ואותנטית, היא המורדת היחידה בשטיפת המוח הכללית. בעצם יכולתי להקדיש לה פוסט נפרד, אלא שגם היא מתיישרת לבסוף.

*

הראש השלישי – שנאת האמנות

"נשים קטנות" מתנגד לאמנות. הוא רואה בה (בצדק, מן הסתם) יציאת חירום מן הדיכוי ועושה הכול כדי לחסום אותה.

אמנות על פי "נשים קטנות" יאה אולי לגאונים יחידי סגולה (רצוי גברים; רק מוצרט, שייקספיר ורפאל מוזכרים בשמם, בצד קאנט והגל). בחיי היומיום האמנות מסכנת את חיי הנפש ולכל היותר נסבלת כשעשוע בלתי מזיק. בכל פעם שקסם האמנות נובט, חשה המספרת לנכש אותו לפני שיהפוך לעץ באובב.

קחו את התיאטרון למשל; מחזה פרי עטה של ג'ו שהילדות מעלות – זוכה לכינוי המסויג "מעשי הוללות תמימים" שמלווה בהתנצלות מתפתלת: "היה זה אימון מצוין לזכרונן ושעשוע בלתי מזיק שמילא שעות רבות, שאלמלא כן היו מתבזבזות לריק, או שהיו יוצאות בחברה אחרת, פחות רצויה" (24).

פעמיים ב"נשים קטנות" שורפים ספרים. פעם זו אימי ששורפת את ספרה של ג'ו (שהעדיפה את עונג התיאטרון על חובתה לאחותה). והפעם השנייה מזעזעת יותר, כי לא מדובר בנקמה אלא בצנזורה מן הזן החשוך ביותר. ומיהו השורף אם לא המחנך הדגול, פרופסור בר החביב והמגמגם שסיפורי מתח זולים משחררים את הסבונרולה הפנימי שלו:

"שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה. אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה." וגם: "אין להם זכות להטיל רעל במרקחת על מנת שיאכלוה תינוקות… ושמא ייטיבו לעשות אם יפשטו נבלה בשוק ולא ימצאו לחמם ממקור נרפש זה." וגם "ברצון רב הייתי שורף את כל דברי הספרות הדומים," גמגם הפרופסור. (349).

שוב אותו זיהוי בין נערות צעירות לתינוקות. וג'ו המבוישת אכן מפנימה ושורפת את כל כתביה.

הסופרת אינה בוחלת בתחבולות כדי לפקוח את עיניה של ג'ו ולהרחיק אותה מן הספרות. בשלב מסוים היא מזמנת אותה למפגש עם אנשי רוח: "משורר ששורותיו רמזו על יצור שמיימי הניזון על רוח, אש ואגלי טל" בולס כיבוד. כותב רומנים מפורסם "נע בין שני בקבוקי יין בדייקנות של מטוטלת שעון". מוסיקאי שנחשב לאורפאוס שני מדבר (שומו שמיים) על סוסים…

כן, גם המוזיקה לא זוכה להכשר. לורי מתפכח מחלום ההלחנה ונכנס לעסקים "לעבוד כגבר" (פוביית האמנות מביסה גם את המגדר), ובת' המתוארת כמין מוצרט קטן וביתי לא זוכה בקריירה. היא מתלוננת שידיה נהיות גסות מעבודות הבית וזה מפריע לה לנגן. אבל, ממהרת המחברת להוסיף, כל רחיצת הכלים שבעולם לא יכולה לפגוע בעדנת מגעה (יש סתירה בין כלים לאמנות אך לא בין כלים לאימהות).

לנשים הקטנות מותרת קצת אמנות, בזיקה ישירה לאמהות; גם אימי, "רָפָאל" הקטנה והשאפתנית שמגלה כבר בשלב מוקדם שעבודות בית ואמנות אינן הולכות ביחד, ובוחרת באמנות (הלא אמרתי: מורדת), מוותרת על קריירה אמנותית. באבל סוף הספר היא בכל זאת מכיירת תינוק ולורי סבור (איך לא) שהתינוק הוא יצירתה הטובה ביותר.

*

4. הערה חשובה לסיום

"המסר" הוא לכאורה אותו מסר, אבל יש הבדל גדול בין שני הכרכים של "נשים קטנות". הכרך השני הוא לגמרי מגויס ומתחסד, שטוח ומופרך כמו סרט המשך סוג ד'. אבל הראשון כתוב בכישרון לא מבוטל, יש בו מורכבות, פיוט והומור שפרוש כמו שמיכה קצרה מדי על הגעגוע והמועקה.

וזאת לא רק ג'ו, "הסייח בגן פרחים" עם הפנים הקומיים והנימוסים הגלויים, ש"מתפרצת הביתה כאילו דוב דוהר בעקבותיה", ומשתוקקת לבלוע את הספר המשעמם של דודתה או להתחתן עם מג כדי לשמור אותה במשפחה. אימי הקטנה לא פחות מרנינה בדקויות האנוכיות והחשיבות העצמית שלה: תמונתה כשהיא "מחלקת פקודות בידיים שלובות", או סובלת מכיעורם של בגדיה, או מציעה לבת' לשים את הקנרי המת בתנור, אולי יתחמם ויקום לתחייה. או משתוקקת להיות טובה כדי שיחרדו לגורלה, או מהדקת את אפה בהדק כדי להזקיף אותו, או מצווה לחלק את תלתליה אחרי מותה, "אף כי זה יקלקל את מראה פניה." שלא לדבר על הדיוקן הפיוטי-מלנכולי-תמים וקסום של בת' מייסדת בית החולים לבובות נכות, שנאנחת "אנחה קלה שאיש לא הרגיש בה זולתי מברשת האח וכן הסיר", שמעירה את אימי באמצע הלילה כשהיא מנגנת על פניה מתוך שינה. וכן הלאה והלאה. את כל זה אי אפשר וגם אין ברצוני לקחת מהספר. ובכלל, הארכתי דיי, זה הזמן לסיים.

*

עוד באותם עניינים

ילדים היזהרו מברונו בטלהיים!

צנזורה של טעם?

טלטלה אסתטית וקיומית

הגמד חוטם ואני

בדיוק כפי שזכרתי

גילגי הלא היא בילבי, היתומה המאושרת (התרופה האולטימטיבית ל"נשים קטנות")

הילדים שרצו לקרוא

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

ובלי שום קשר (ואולי עם) סמדר לומניץ מציגה תערוכת ציורים בביתה, ברחוב האגדה 4 רמת גן.

פתוח בכל שעה במשך היום והערב, בתיאום טלפוני 03-6187517

סמדר לומניץ, בית

סמדר לומניץ, בית

מיכל חלבין, אלונה בחדר השינה, אוקראינה 2005 (לחצו להגדלה)

מיכל חלבין, אלונה בחדר השינה, אוקראינה 2005 (לחצו להגדלה)

התמונה שלמעלה היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא נקראת "אלונה בחדר השינה", אבל מתרחשת בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם כי הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט, נקודת המגוז משותפת. בקפלי הסדין מהדהדים קפלי האדוות.

דג מעופף

דג מעופף

תלבושתה של אלונה מזכירה כנפיים של דג מעופף, ואולי היא בכלל זינקה מן המים אל המיטה שצפה באמצע הנהר. והעלים המשתלשלים מלמעלה, לאיזה מרחב הם שייכים? וגם השעה עמומה, כמו בפיוט, "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה", שעה מכושפת של בו בזמן: הנהר מוגה באור רך של אחר הצהריים וחושך אורב מצדדיו. פני הילדה מוארים באור בהיר של יום. מנורות הלילה צפות על נהר הקיר, אורן הצהוב כמו משתקף בו (השעטנז התאורתי מזכיר באופן מוזר את "נתון" של מרסל דושאן ובעצם זה לא רק האור).

מרסל דושאן, "נתון" (פרט)

מרסל דושאן, "נתון" (פרט)

הרחק על הגדה ניצב ארמון (כמו ב"על שפת ים כינרת/ ארמון רב תפארת") או חורבות של ארמון. קסם קשה-יום של קרקסים עלובים כשהמציאות מבצבצת מקרעי הפנטזיה, ואולי להפך – הפנטזיה מסדקי המציאות. הסדק המתפתל בקיר (ובנהר, ראו תמונה למעלה) הוא מעין המשך ובבואה של הסרט הכחול של השרוול, הסרט משקף אותו כמו שהמים משקפים את הנוף. הדוגמא החוּמה על הסדין המקומט נראית לרגע כמו כתמי צואה.

מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה" (פרט) קפלי הסדין כפרפסקטיבה דמיונית

מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה" (פרט) קפלי הסדין כפרפסקטיבה דמיונית

ובו בזמן זוהי תמונה פורמליסטית, סימטרית וגיאומטרית; הנהר מחולק למרובעי טפט (כמו פליטת פה מונדריאנית), ומערכת שלמה של אלכסונים נוצרת ממשקל הילדה על המזרן. זאת מערכת דמויית-פרספקטיבה, אלא שקווי פרספקטיבה הם סמויים מן העין בדרך כלל, ואילו קפלי הסדין עבים ומוחצנים, ונקודת המגוז שלהם היא אבר המין של הילדה (וזה לא עוזר שהסדין משתרבב אל בין רגליה). אולי קראתי יותר מדי כיפה אדומה בילדותי. אבל כשאני רואה את הילדה המאופרת עם הפנים המפוכחות וכפות הידיים הגדולות באמצע המיטה הסתורה אני מחכה לזאב.

*

עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

בקומה הראשונה גרה התמימות

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

פוסט ארכיטקטוני? (על הבית של אתגר קרת)

הגוף העצוב של סינדי שרמן

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

חיילים מתעלפים

*

ובלי שום קשר

בשבוע הבא מתקיים הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות
ירושלים,
10-14/8/14  ללוח המופעים

לתושבי הדרום הטבה של 1 + 1 על כל רכישת כרטיס
להזמנת כרטיסים: בימות 6226* / אתר בימות

*

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 694 שכבר עוקבים אחריו