
פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 לחצו כאן להגדלה
הציור המופלא הזה של גויה אינו זוכה לכבוד גדול בין ציוריו. הוא לא מתעד אישיות רמת מעלה במבט מפוכח או בקורתי, לא מנציח איוולת וטירוף או משקף את זוועות מלחמה. זאת רק סצנה שולית לכאורה שצוירה עבור בית המלאכה המלכותי לשטיחים.
שתי סקיצות בצבע קדמו לציור. מלבבות כל אחת בדרכה, אבל כמו שאמר (הצייר) דומיניק אנגר לתלמידיו כשחלפו על פני תמונותיו של דלקרואה: "הסירו את כובעיכם, רבותי, אבל אין צורך לעצור."

פרנסיסקו דה גויה, סקיצת הכנה ל"הקפצת הבובה" 1791 (היחידה שמצאתי באינטרנט, וגם ממנה נחתך משום מה המשך החומה עם השער הגדול שנפער בה).
הגרסה הסופית היא סיפור אחר. בהפתעה מסוימת גיליתי שהיא נתפסת כאלגוריה של השליטה הנשית בגברים. בהפתעה, כי מעולם לא אהבתי משלים ואלגוריות והתמונה הלכה עלי קסם מהרגע הראשון. ומצד שני, אפשר להבין את הפרשנות: מנקודת המבט הגברית אמנם מדובר בארבע נשים צעירות שמשתעשעות בטלטול והקפצת גבר חסר ישע.
אבל אם נחליף לרגע את נקודת המבט, מגברית לנשית, תתחלף האלגוריה המעט מרירה במין סימבוליות אירוטית, מופרזת, צוהלת ולא-לגמרי-מודעת בו זמנית (כמו בקינוח של סופי קאל).
ארבע נערות סקרניות מציצות אל בין הרגליים הפשוקות מעל לראשן. זאת לא רק בובה אלא אבר שהתגלגל בבובה – כמו החוטם של גוגול, להבדיל, שמתרוצץ במרכבה ועורך ביקורים בדמות אדון לבוש מדים.
על פניה, המטרה הרשמית של המשחק היא להקפיץ את הבובה כמה שיותר גבוה מבלי שתישמט מן השמיכה. אבל מנקודת המבט החלומית משתנים הדגשים: השמיכה המונפת היא בגובה המותניים כמו החצאיות הצנועות שמתחתיה. היא הגלגול "המופקר" שלהן. ("כשמארגו נפנפה שמלותיה/ ועמדה להיניק חתולה/ כל הכפר השתגע/ בגללה…" כתב ז'ורז' ברסאנס, ותרגמה נעמי שמר). הבובה לא מוקפצת אלא מתדפקת על האריג. היא כבר פרצה לה דרך בין גושי העצים העמומים דמויי העננים שברקע ועכשיו היא מנסה להבקיע את דרכה אל החושך שמתחת לשמיכה (או לחצאית) שבתוכו מתהבהבים אבזמים עגולים של נעליים נרתיקיות.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (פרט).
(ואולי נזכרתי בגוגול גם בגלל יונה וולך. שיר שלה שנקרא "הבובה של גוגול" ונכתב בעקבות שמועה משונה, לפיה נהג גוגול לישון עם בובת מין מתנפחת, בוצע בפסטיבל שירי הילדים 1978. בחיי.)
כבר עסקתי פה בעבר בנסיונות לייצג מיניות באופן "תמים". אם בגלל שקהל היעד הוא ילדים (כתבתי על זה קצת למשל פה או פה), ואם מסיבות דתיות. קחו למשל את הבשורה למרים: הנושא הוא ההריון בטהרה, אבל כל ניסיון לדמיין את הפרטים, גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. על כמה מן הפתרונות כתבתי פה וגם פה).
מתוך סקרנות בדקתי איך פרנסיסקו דה גויה צייר את הבשורה למרים. ובכן, כמו ב"הקפצת המנקין" גם הבשורה של גויה מחולקת לאור עליון וחושך תחתון שמתוכו מבליח השושן הצחור של הטוהר. ונזכרתי שגם אצל אל גרקו זה ככה. סוג של קונבנציה, רשמית או אינטואיטיבית, שווה לבדוק.

הבשורה למרים. מימין אל גרקו. משמאל פרנסיסקו דה גויה.
ובחזרה ל"הקפצת הבובה": הסצנה מתרחשת בשומקום. אי שם מתנשא מגדל חלומי (בסקיצות המבנה הרבה יותר קרוב וארצי). העשב שעליו עומדות הנערות לא צומח פרא או בקו ישר של שטיח, שמיכה ירוקה שמונחת על האדמה העירומה ומחזקת את הפסיכואנליזה על חשבון האלגוריה.
ומעבר לנקודת המבט הגברית והנשית, הסתכלו בפנים של הבובה, כמה הן דומות לפניהן של הנערות: העיניים הנשואות למעלה, הסָפק-חיוך, כתמי האודם בלחיים ובסנטר. הוא כמו פינוקיו שרוצה להיות ילד אמיתי, ובכך עברנו סופית מן האלגוריה אל הנפש.

פרנסיסקו דה גויה "הקפצת הבובה" 1792-1791 (שני פרטים, אחד מסובב לצורך השוואה)
*
עוד באותם עניינים
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
על הסַבָּל ושלוש העלמות (זימה הרבה יותר גלויה וצוהלת)
היה היה לי בעל זעיר כאגודל (כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י)
אולי התמונה של גויה שאני הכי אוהב ואף מרבה להשתמש בה בכל הזדמנות שאני יכול, לפעמים גם שלא לצורך (:
אהלן מרית יקרה מאוד,
אני דווקא אוהב להתעכב על רישומים וסקיצות….
🙂
כאן למשל גויה היה לו בראש כבר בהתחלה בדיוק איך הנשים ייראו, באיזו יציבה וקומפוזיציה, וההתקדמות לציור הסופי היא ברקע ובבובה שיותר בובתית…
הנה עם השער..:
ראיתי את הציור במוזיאון ישראל , היו לגביו תהיות אבל לא העמקתי בהן
הפרשנות שלך מקסימה , הקוקו של המניקן מזכיר אבר זקור.. יחד עם רפיון הבובה נוצרת בדיחה, שמזכירה את סדרת הפוליס ,שגם בה יש גברות מקפיצות,
http://museum.imj.org.il/he/audioguides/goya/page/?id=705
לא לגמרי הבנתי את עינין השמיכה הירוקה.. האדמה ערומה ומינית מתחת לשמיכה? ( אם ממשיכים להתפרע הבד הוא גם קרום בתולין)
וגם לזה התכוונת?
https://en.wikipedia.org/wiki/Los_disparates
מארגו לא מנפנפת שמלותיה בצרפתית. היא פותחת את קרסי המחוך שלה. 😉
תענוג של פוסט
דודו, אני לוקה באותה תסמונת. אבל באהבה אני מתנדנדת בינו לבין הקודם שכתבתי עליו http://wp.me/pSKif-ipG תלוי במזג האוויר 🙂
חוליהו, תודה תודה! (איך אתה תמיד מוצא אותם ועוד בזריזות כזאת?!) היציבה והקומפוזיציה כמעט זהות. הבובה יותר בובתית ובו בזמן גם פחות פסיבית, היא כמעט מרקדת מעצמה. אבל מעבר לפרטים המהות שונה. הסקיצה היא מוחצנת, לא נפשית. עוד לא נולדת המורכבות האיכות חלומית עמומה. זה קצת כמו ההבדל בין "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן לסיפור הספרדי מהמאה הארבע עשרה שאותו העתיק כביכול http://wp.me/pSKif-gFY
אלכס, תודה, גם על התוספות! נכון על הקוקו, וכבר פרויד כתב על הדמיון בין המנגנון של בדיחה וחלום. בקשר לשמיכה – על פי הגשטלט, גם פרטים שנמצאים כביכול ברקע החלום משקפים את העיקר, את החולם. וזה מה שהרגשתי גם פה על הרקע ועל הבמה.
חוליהו ב', לא, בספר שלי של גויה יש עוד וריאציה על הסקיצה הראשונה, רק שהיא מצולמת באיכות גרועה ובשחור לבן, אחרת הייתי סורקת. התצריב המרתק הזה הוא כבר סיפור שלישי…
אנונימי, הו, עכשיו זה סוף סוף הגיוני 🙂 זה תמיד הטריד אותי איך נפנוף השמלה קשור להנקה, זה לא הכיוון הנכון. ובכל מקרה, התמונה הכפולה הזאת (מהפוסט – ילדה, חוה, צלובה) היא הנפנוף התמים והלא, שאליו התכוונתי.

אור, תודה רבה!
קוראת בשקיקה, תודה, ניתוח מדהים ומעורר ראייה שונה
הווריאציה השלישית בשחור לבן נשמעת מעניינת למרות האיכות הנמוכה של הצילום…
ואם אי אפשר למצוא אותה באינטרנט אז כאן זה המקום… לא?
🙂
אנונימית, איזה כיף, תודה!
חוליהו, השחור לבן הוא של הרפרודוקציה, לא של המקור. ובכל זאת, במיוחד בשבילך ובתקווה שלא תתאכזב, בצד זאת שהבאת, מצא את ההבדלים… (ואפשר גם ללחוץ להגדלה)

חן חן מרית יקרה,
הבנתי, שרק הרפרודוקציה היא צילום שחור לבן…
וזה מעדיין בכל מקרה…. ואני כלל לא מתאכזב…
"בארבע נשים צעירות שמשתעשעות בטלטול והקפצת גבר חסר ישע."
טוב להכיר את הציור הדי ביזארי הזה. כרגיל מרתק לקרוא את הניתוח שלך בעניין. תודה
מרית ק', הנה הילד גדל (חסירה אישה רביעית, אבל חוץ מזה דאלי וחברותיו מציעים פרפרזה לא-רעה על גויה).
שרון, תודה 🙂
שועיקי, גדול, תודה. הוא הפך את זה אגב לשיטה (שמאירה באור חדש את כל הפוסט…) http://www.omuseums.org.il/mmthngp_philip/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%A4_%D7%94%D7%9C%D7%A1%D7%9E%D7%9F
כן, מכיר את תמונות הקפיצה של פיליפ האלסמן; במקרה של דאלי התוצר פלאי (תני לו כובע והוא וילי וונקה). לגבי אחרים, יש ויש, לפעמים קפיצה היא רק קפיצה (כמו שמקטרת היא רק מקטרת) ולא לכל האנשים יש כנפיים. למשל, הייתי מעוניין לראות את מרסל דושאן קופץ או את לורקה. זה יכול היה לפתור לי כמה חידות לא פתורות.
הקוקו הזקור מזכיר את הקוקו הזקור אך בהכרח ספיראלי (לנוכח מקומו השונה על הראש) של הגבירה הסאחבית של החד קרן
https://maritbenisrael.wordpress.com/2016/07/18/braid/
🙂 רק שהקוקו (שהוא בעצם צמה) של הגבירה משפריץה. ואפשר להוסיף גם את זאת של מונה חאטום שמזכירה זנב של עקרב.
[…] […]
[…] ארבע נערות ובובה של איש (פרנסיסקו דה גויה) […]
[…] ארבע נערות ובובה של איש (על ציור של פרנסיסקו דה גויה) […]
[…] וביתר קונקרטיות: האווז מין שילוב מעורפל של השק והפחמי עצמו. האווז נראה כמעט אנושי: רגליו הספק אחוזות בידי חנה'לה ספק מושטות אליה, הן ידיו של הפחמי. שני הצווארים הם רגליו של הפחמי – בתפירה ממש מסתמנים מכנסיים עם חנות. הדמות ספק ערופה ספק רפויה כמו המנקין שהנשים של גויא מקפיצות (עוד ציור עם נופך אירוטי מוזר). […]